שיעור בוקר 13.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 13.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/omuwsxWg?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ענין ענף ושורש"

העולם הרוחני הוא לא עולם, זו מערכת של עולמות, מדרגות, מצבים, שתחתיה יש מה שנקרא העולם הגשמי. כל העולמות הם באותו מבנה קשיח שלא משתנה, ובכל עולם מכל העולמות, א"ק ואבי"ע והעולם הזה, יש אותו מבנה. ההבדל בין העולם הזה לכל העולמות שלמעלה ממנו, הוא שיש להם שייכות או יחס כשורש וענף. מעל המחסום, בעולמות עליונים, אלו השורשים שלנו, ואצלנו הענף מזה.

אפשר להגיד גם על כל חלק, על כל נתון, על כל פרט שבעולם יותר עליון שהוא שורש, ויוצא ממנו ענף לעולם יותר תחתון. אבל בעולמות רוחניים אין הבדל בחומר שבין העולמות, מפני שההבדל הוא רק בגודל המסך. ומפני שאצלנו חסר לגמרי המסך, אז ענף ושורש מיוחס להבדל בין העולמות הרוחניים לעולם הזה. ולפי זה שיש עולמות רוחניים והעולם הזה, שורש וענף, יש גם את התורה הנגלית ותורת הנסתר.

כל מילה ומילה, כל מושג ומושג שאנחנו יכולים לייחס לקשר עם הבורא, זאת אומרת תורה, מצוות, קדושה, קליפה, הכול חוץ מבהמיות, לכל מושג כזה יש שני פירושים, או פירוש בשורשים או פירוש בענפים. לכן יש לנו תמיד חוסר התמצאות ובלבול במה שאנחנו שומעים וקוראים, האם אנחנו מייחסים את הדברים האלה לאדם שנמצא במדרגה שנקראת העולם הזה, או לאדם שנמצא במדרגה מעבר למחסום, בשורשים, בעולם הרוחני. 

לדוגמה, תורה ומצוות. על תורה אפשר לשאול כל אדם, והוא יגיד לך מה היא תורה - תורה זה מה שצריכים לקיים, לקרוא, ללמוד ולהתעסק. אלו חוקים שאנחנו צריכים ללמוד אותם, זו כל המורשת שלנו, כל מה ששייך ליהדות, הכול נקרא "תורה". ו"מצוות" זה מה שאנחנו חייבים לקיים, ה' ציווה ואנחנו נקיים. כך זה בענפים. ובשורשים, תורה ומצוות הן משהו אחר, תורה היא אור, ומצוות זה קבלת האור הזה על מנת להשפיע.

זה גם עניין של יהודי וגוי. אצלנו בעולם הזה ברור מי הוא יהודי ומי הוא גוי. פעם קבעו לפי האימא, או מי שהתגייר, הוא יהודי. מי שלא התגייר או אימא שלו היא לא יהודייה, הוא נקרא "גוי". ברוחניות, "יהודי" הוא מי שמשתוקק לייחוד עם הבורא, אפילו שעדין לא הגיע אבל משתוקק. כי מהאדם דורשים השתוקקות, כלי, והגיע או לא הגיע זה כבר תלוי בבורא. לכן כשמדברים על האדם, אז מדברים לפי הכלי שלו. 

אותו דבר כלפי החלוקה דומם, צומח, חי, מדבר. יש את "ארץ ישראל", בתוכה "ירושלים", בתוך ירושלים את "הר הבית", בתוך הר הבית את "בית המקדש", "קודש הקודשים", ו"כהן גדול" בקודש הקודשים, וביום הכיפורים זה המעמד הגדול ביותר. הגמרא מספרת שהיו כוהנים שקנו בכסף את המשרה הזאת, והיו גנבים ומשחיתים יותר גדולים מהעם הרגיל. בענפים זה יכול להיות, הכול לפי החיצוניות.

אבל לפי הלב, לפי הכוונה והפנימיות, זה משהו אחר לגמרי. כי אם ניקח את דרגת "ארץ ישראל" ברוחניות, ובתוכה נגדיר את המדרגה עולם שנה נפש, אז "עולם" הוא המדרגה, "שנה" זה זמן מיוחד, זה המצב הפנימי של האדם. ו"נשמה", זה שהוא הגיע עם המבנה הפנימי של הנשמה למצב מיוחד שהוא מתאים למדרגה מיוחדת שנקראת "קודש קודשים", ואז האדם הזה נקרא "כהן גדול". זו האיכות הטובה, הגדולה, הגבוהה ביותר. כך בכל מצב ומצב, בכל דבר ודבר.

להבדיל בין אם מדובר בשפת הענפים או בשפת השורשים, זו כל הבעיה שלנו. בלימוד הקבלה אנחנו משתדלים לדבר רק בשורשים ובשפת השורשים שנקראת שפת הקבלה, ספירות, פרצופים, שמות והגדרות שמיד יכולים לייחס אותם לרוחניות. רק בתנאי שהאדם לא מתבלבל, מוטב לו שישתמש גם בשפת הענפים, שייקח שמות דעולם הזה וייחס אותם לרוחניות, אבל לייחס הכול לרוחניות בעולם הזה, בכלל לא. ואחר כך אם כבר לא מתבלבל ומבין היטב את השורשים, אז אפשר קצת ללמוד גם בענפים בעולם הזה. אחרת יש סכנה שיתבלבל בין שורשים וענפים, ויתחיל להכניס כוחות וקדושה של השורשים בתוך הענפים דעולם הזה, ואז הוא יהיה חסיד במקום מקובל.

 

תלמיד: אנחנו אומרים שמקובלים בנו את שפת הענפים, שכאשר באדם תתעורר הנקודה שבלב, אז הוא יחיה במסגרת שתאפשר להבין יותר ברוחניות. לעומת זאת מתוך הענפים אי אפשר להבין כלום על השורשים. אז מה הטעם לבנות את אותה מערכת דומם דקדושה לאותו אדם?

אתה אומר משפטים כהנחה שאתה בטוח שאתה מתבסס על הדברים הנכונים. חסרים כאן עוד כמה דברים. מקובלים ודאי שיסדו לנו את כל מה שיש ביהדות הכללית הפנימית. יש יהדות כללית שזו "יהדות". יש "יהדות אישית" שנקראת קבלה, שאני מתייחד עם הבורא בצורה אישית. יש דעת תורה ודעת בעלי בתים, והם הפוכים זה מזה.

המקובלים בנו חוקים של הענפים לפי החוקים שיש בשורשים, כדי שהבהמה בעולם הזה תתנהג לפי הטבע שלה כבהמה. וכשצריך להיות "אדם", אז שיתנהג כמה שיותר לפי השורשים ללא כוונה. "ללא כוונה", כלומר ללא כוונה בעל מנת להשפיע, כי זו כבר רוחניות, על זה בכלל אין מה לדבר. וללא כוונה, להגיע אפילו לעל מנת להשפיע, שיהיו מעשיו לפי הכוונה שעושים בשורשים. בשורשים כל מעשה ומעשה לא עושים בידיים וברגליים אלא בכוונה, ביחס הפנימי, איך שהרצון, הלב מכוון. בענפים אנחנו עושים את זה בחומר שלנו, לא ברצון אלא במעשה.

האם ממעשה הוא יכול לבוא לחיסרון "בשביל מה אני עושה את זה?", זה  תלוי בסביבה ובאדם. לא ראינו כל כך הרבה אנשים כאלו. המעשה עצמו ודאי שאף פעם לא יכול להביא את האדם לשאלות "מה טעם בחיי". את המעשה עצמו ממשיכה לעשות אותה הבהמה כמו כולם, רק במעשים מיוחדים שיש כנגדם איזו הארה מהשורשים. ואז יש שמירה כעם, כמו שאנחנו ניצלנו כעם, אומנם כבהמות, אבל שיש לנו איזה קשר, יחס, צביון מסוים, בגלל שקיימנו את הדברים האלה. 

מזה שאדם מקיים אותם סתם כך, כמו שכתוב, זאת אומרת במעשה ללא כוונה, הוא לא יכול להתעורר לעבודת ה'. ל'עבודת ה'' הוא יכול להתעורר אם יש לו נקודה שבלב. אם הוא הגיע בהתפתחות שלו למצב שמתעוררת בו הנקודה שבלב, שמתחילה לצבוט לו בפנים, אז האדם מתחיל לשאול. ולא חשוב אם הוא חילוני או דתי, אם הוא גוי, אם הוא יהודי, הוא יכול להיות ספר איטלקי, מאפיונר ועוד. סע לדרום איטליה תראה, אני הייתי, ראיתי אותם שם, איזו צורה יש למאפיונרים האלה. סתם אני אומר, זה יכול להיות כורדי, כושי, ערבי, לא חשוב מי, אם פתאום יקבל צביטה בלב, הוא יתחיל לחפש. אז אנחנו כבר מדברים, לא על תורה ולא על מצוות קודמות ולא כלום, אלא על הצביטה.

האם יש קשר בין שקיים קודם תורה ומצוות בצורת המעשה בלבד, לצביטה שבלב? לא. בינתיים לא רואים. האם יש קשר בין אם הוא יהודי בעולם הזה, או גוי? היה לנו אורח מהולנד שלימד יהודים באמסטרדם, אז הוא אמר, היו לי 10-12 יהודים שלא באו, וכן באו, ולא רצו, כן רצו, ופתאום התחילו לבוא. הוא בעצמו פרופסור, ופתאום התחילו לבוא הפרופסורים שלי ולשאול אותי, והתחלתי קצת להסביר להם, לא ממש כפילוסופיה, וגיליתי שיש להם כזאת התעניינות, הם היו מוכנים להשקיע בזה כל כך ברצינות, וממש לא היה אכפת להם.

והיום הוא אומר, היהודים האלה עזבו, קודם היו לו שתי קבוצות, אבל עכשיו גם מקבוצת היהודים לא נשאר כלום, שם היו חרדים וגם הוא היה חרדי, ופתאום הוא ראה את עצמו מלמד קבלה את הגויים, אז כתב לי מכתב ושאל מה לעשות, "אוי ואבוי תראה איפה אני נמצא פתאום". והוא פחד, הוא לא ידע, היה לו עדיין בלבול.

אז אני כתבתי לו, שאין דאגה, במשך ההיסטוריה שלנו, במשך מאות שנים היו לנו מקובלים שהיו להם כל מיני תלמידים ואפילו קבוצות של גויים שלימדו אותם קבלה. זאת אומרת, פנימיות שייכת לכל אחד, אתה יכול ללמד פנימיות כל אחד. חיצוניות לא, זה שייך לעם ישראל, ליהודים בעולם הזה, אותה צריך לתת ליהודים. בעולם הזה חיצוניות שייכת ליהודים, פנימיות לכולם, כולם חייבים להגיע "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדלם".

אז אנחנו רואים עד כמה קיום הפנימיות והנקודה שבלב, הם לא בידינו, זה פשוט כי הבורא רוצה לקרב איזה נברא לעצמו, אז הוא עושה את זה.

תלמיד: אז למה מקובלים יצרו את המסגרת הזאת?

המקובלים יצרו את המסגרת הזאת בגלל שכמו שיש שורש, שזה נקרא "עם ישראל", כי ברוחניות עם ישראל זה נקרא שכל העולם עולים ונדבקים לה', ועושים איתו ממש מערכת אחת, גוף אחד, נכנסים בו, והוא ממלא אותם, לא חשוב איך שתצייר לעצמך את זה, ואז כל הנשמות נקראות "ישראל", כך בעולם שלנו יש מזה ענף שנקרא "עם ישראל", וענף שנקרא "גויים", בענף אחד הנשמות כביכול עוד לא מתוקנות ובענף האחר כן מתוקנות בחיצוניות. זאת אומרת, יש בעולם שלנו גם תמונה כמו שיש ברוחניות.

אז אתה שואל, אין שום תפקיד לענף הזה שנקרא עם ישראל?

תלמיד: בחיצוניות.

בחיצוניות, כן, בעולם הזה. למה אין תפקיד? עם ישראל חייב למסור את הפנימיות שלו לגויים. אלה שבעם ישראל שמחזיקים את הפנימיות, לא את החיצוניות, צריכים למסור את הפנימיות הזאת לכולם ללא שייכות בכלל למי ולמה, כי בפנימיות כולם צריכים להגיע לדרגה ולמצב של עם ישראל הרוחני.

תלמיד: אבל ב90% מעם ישראל אין פנימיות למסור, אז מה ההיגיון שהוא יקיים?

אז בעם ישראל, בדור שלנו בכלל אין על מה ועל מי לדבר, אין, אבל בדורות הקודמים אתה אומר, היו בדור 2, 3, 10, אולי היו 50 בדור, אבל לא בדור שלנו, כולו יתום. זאת אומרת, בשביל מה העם יתקיים? בשביל שיתקיימו בו רק 50 מקובלים בתוכם?

כי כל דבר צריך להיות כלול מפנימיות וחיצוניות, אז לא יכול להיות שהשיטה הזאת שנקראת איחוד עם הבורא, תימסר דרך הגויים ולא דרך מי שהוא יהודי בחיצוניות בעולם הזה.

וכל העם סביבו חייב לתת תנאים ליהודי המיוחד הזה שהוא יהודי גם בחיצוניות וגם בפנימיות, כדי שימסור את התורה, את הפנימיות הזאת גם ליהודים וגם לגויים לפי הרצון שלהם, לפי הנקודה שבליבם. כך חייב להיות. המערכת הזאת בנויה בדיוק כך גם למעלה, אין פה שום דבר שיש בה איזו מין מלאכותיות.

פנימיות וחיצוניות ומבנה, זה בדיוק בכל העולמות וגם בעולם הזה הוא כך. אף אחד לא ברא את עם ישראל, הוא יצא סביב אברהם, במעגלים כאלה יותר ויותר חיצוניים סביב אברהם, ואברהם בעתיד, כלומר סביב הבנים של אברהם.

תלמיד: רב"ש כותב במאמר שיכולים להיות כמו גדולי האומה שחיו בחו"ל, והגיעו להשגות מאוד גדולות, ואין קשר בין פנימיות לחיצוניות, אבל גם שמעתי ממך שאדם שיורד מהארץ, זה כי הכוחות כאילו זורקים אותו.

יש כוחות שפועלים באמת בכל המקומות, ובכל מקום יש כוח שונה, זה נובע מענף ושורש. בשורשים אנחנו יודעים, ארץ ישראל, למטה מארץ ישראל זה לבנון, סוריה, עבר הירדן, בבל, זה מחלק ט"ז "תלמוד עשר הספירות", בצורה כזאת זה ברוחניות.

כנגד זה ודאי שאנחנו צריכים להגיד שהעולם הזה, לא רק שיש בו סתם חשיבות לחול, לעפר כמו שיש לנו, לעומת החשיבות בלבנון, שם יש דשא יפה כמו בשוויץ, ושם הטבע מאוד יפה, לא כמו אצלנו - ארץ מיוחדת שיש בה רק אבנים. אבל מה, הכוחות שפועלים הם מיוחדים, ומרגישים את זה. עד כמה מרגישים? כל אחד, מי שמרגיש מרגיש, מי שלא מרגיש לא מרגיש, אבל כך צריכים להגיד.

לכן, אני אומר שוודאי שמקובל יכול להיות בכל מקום בעולם ולהיות מקובל כי הוא לא שייך לעולם הזה. למי שיש נקודה שבלב הוא יכול להסתובב שם בחללית מעל כדור הארץ, זה לא חשוב, יש לו דרך הנקודה שבלב קשר עם הבורא. הוא יכול להיות תלוי שם מעל הירח באיזה קופסה, זה לא חשוב, יש לו נקודה שבלב ודרך הנקודה הזאת הוא קשור עם הבורא. מה זה שייך לעולם הזה בכלל עם כל הבהמיות, עם כל החומר? שום דבר לא שייך.

אז בשבילו חשוב לקבץ עוד כוחות סביב הנקודה שבלב הזאת, שכל מה שיש לו במחשבה ובלב, חוץ מהנקודה שבלב, לייחס לנקודה הזאת כדי ממש לתת לה דחיפה כזאת, השתוקקות לבורא. מה שאין כן, אלה שלא נמצאים בנקודה שבלב אלא בליבם, אז אצלם זה חוק אחר, ואנחנו רואים שהם חיים גם כאן בארץ ישראל הגשמית.

הסיסמה הזאת "עם ישראל בארץ ישראל", אנחנו רואים שלא קורה שום דבר עם אלה שבאים ארצה, קורה להם רק דבר אחד, הם רוצים לברוח מיד. זה הכול. איך שלא יהיה, יש בזה חיצוניות ופנימיות.

ובעל הסולם כותב, אתה יכול להבין את זה או להבין, אבל לקבל את הדברים שלו כחוק, שפעם אולי תבין אותו, ותראה אותו, ותרגיש אותו, שיתקיים בך, היינו, אז הוא אומר, שלאלו שיש להם משיכה לרוחניות, יש להם משיכה לארץ ישראל. הוא מתכוון בגשמיות, לארץ ישראל הגשמית. אתם זוכרים? כתוב ב"מתן תורה".

תלמיד: אז למה מקובלים כמו הרמב"ם והרב"ש לפני שהפכו להיות מקובלים הרגישו משיכה לארץ ישראל?

המקובלים בכל הזמנים הרגישו משיכה לבוא לארץ ישראל ובאו, אלא אם כן הם היו מחויבים להישאר בארצם ולעשות שם את העבודה שלהם לפי פקודת ה'. ללא שום ספק, אם היתה להם אפשרות לבוא אז מצידם הייתה לזה לגמרי נכונות.

כמו שהרב'ה סיפר לי, ברגע שבעל הסולם הרגיש שהרב'ה מפורסוב כבר לא יכול לספק אותו כמורה, שום דבר לא החזיק אותו יותר בפולין, ומיד התקפל והגיע לארץ ישראל. זה היה בשנת 1922.

בשביל מה להיות שם בין הגויים בפולניה הזאת אם אפשר להיות בירושלים אפילו בגשמיות. אלא קודם היה לו שם מורה שהיה "שותה" ממנו, וכשאין יותר מה לקבל, נסע. הרב'ה אומר שהוא זוכר איך בעל הסולם הגיע הביתה ואמר, "זהו, אין יותר מה לקבל וצריכים לנסוע", או מילים דומות, אני לא זוכר בדיוק.

תלמיד: מה זה משימה, שליחות?

המקובל לפי הדרגה שלו מרגיש מה הוא חייב לעשות. יש חיצוניות, יש קבוצות, יש תלמידים, יש מקום שהוא יכול לעשות את ההפצה, יש מקום שהוא יכול בו לעשות אולי יותר עם הבורא בגלל הסביבה, ואפילו שהוא לא עושה הפצה בפרהסיה יודעים שהוא מלמד.

בכל זאת יש לו כל מיני עבודות בתוך הקהל וחשוב באיזה קהל לשבת. איזה מחשבות סביבך, איזה דברים מסביבך. גם במאמר "בחירה חופשית"¹ נכתב שבאו לרב עם הצעות של כסף, שיעבור למקום שאין שם תורה. אז הוא אמר, "כל הכסף שתביאו לי, העולם הרוחני הוא יותר חשוב לי מהכסף ובגללו אני חייב להישאר במקום שיש תורה". אמנם הוא היה מקובל גדול וחשוב וחוץ מזה המקובל מקבל פקודה מהבורא וה' אומר לו מה לעשות.

המדרגה שלו שמתגלה בו זה נקרא "ה'". הבורא זה האור הפנימי שממלא את האדם, זה נוכחות הבורא בתוך האדם ומזה הוא מרגיש מה הוא חייב ואין לו שאלה, הוא חייב לפעול לפי זה. זאת אומרת זה הופך להיות הטבע שלו.

יש לו עוד רצונות שעוד לא מתוקנים, יש לו עדיין כלים שלא ייחד אותם עם הבורא, אבל עם אותם הכלים שייחד אותם עם הבורא שהם כבר כולם על מנת להשפיע, הוא כאילו מקבל את התורה, האור הפנימי שבו, ובכלים האלו הוא מכין מה שהבורא דורש ממנו.

תלמיד: גם ברוחניות העבודה היא באמונה מעל לדעת, כנגד המדרגה שאתה מרגיש עכשיו.

אפילו למעלה מהדעת, הוא רואה ומרגיש איך הוא צריך ללכת בסביבה זו או אחרת. אין לו שאלות על גשמיות.

תלמיד: רב"ש כותב, "והסדר היה, שמקודם היה כלי קבלה בעל מנת לקבל". מה זה שאני אעשה צמצום ואהיה בעל מנת לקבל?

אתה לא יכול ככה לקרוא חצי משפט ולשאול. "ענין ענף ושורש. הנה "ארץ ישראל" היא ענף מספירת המלכות. "מלכות" נקראת הכלי, שנאצלה מצד המאציל, להיות כלי לקבלת השפע, מה שהמאציל רצה להנות לנבראיו. הכלי הזה נקרא "מלכות".

והסדר היה, שמקודם.." אתה שואל מאיפה "מקודם"? מקודם שברא אותו הבורא, אז הכלי קבלה היה בעל מנת לקבל והיתה לנו השתלשלות עד השבירה, מהשבירה יוצאים כלים בעל מנת לקבל ואחר כך, אחרי הכלים האלה מתקנים בעל מנת להשפיע. אנחנו לא לפני השבירה, אנחנו יוצאים לא מאין סוף, השורש שלנו מתחיל להתגלות מהשבירה והלאה.

הרצונות שבנו כשאנחנו מקבלים אותם, כל הרצונות האלה בלקבל על מנת לקבל, כי אנחנו לא שורש מאין סוף אנחנו שורש מהשבירה. אלא לקבל בעל מנת לקבל בדרגה הבהמית, הפשוטה, קטנה כזאת.

ואחר כך כשאנחנו מתקדמים על ידי המאור המחזיר למוטב, מושכים אורות מקיפים ואז יוצא לנו שאנחנו גדלים ברצון לקבל בעל מנת לקבל, עד שמגיעים לזה שכל הזדונות וכל השגגות עוברים את הרצונות הפנימיים שלנו בזדונות ובשגגות. וכשגומרים כלומר שהרצון לקבל גדל בצורה מספקת - ואנחנו לא יודעים מה זה מספקת, אז אנחנו מתחילים לתקן אותו. קודם צריכים שהוא יהיה רצון לקבל כבד, אחר כך שיגדל, אחר כך יבוא לתיקון.

תלמיד: אז מה השוני ברצונות שהם רק לקבל לפני מחסום ואחרי מחסום?

השוני בין הרצונות לקבל לפני המחסום ולאחר המחסום הוא בהכול. היינו הרצון לקבל יש לו עוצמה ויש כוונה עליו. אם לפני המחסום כל הרצונות שלי הם לקבל על מנת לקבל בדרגה הגשמית, ולתקן אותם ניתן לי כשאני עובר את המחסום, אז אני מקבל כוח התיקון על הרצונות האלו.

זאת אומרת, על כל מה שנמצא למטה ממחסום אני כבר רוכב עם המסך. זה נקרא העיבור שלי ברוחניות, שאני שולט על כל הרצונות שלי הגשמיים. אחר כך מתחיל להיות הלאה תהליך, כשאני כבר מתחיל להגדיל את הרצון לקבל שלי מה"קליפות" מה שנקרא, מקו שמאל וגם לתקן אותו על מנת להשפיע.

מה זה נקרא רצון לקבל הגשמי לעומת רצון לקבל הרוחני, זאת אומרת הרצון לקבל שיש לי כאן עד המחסום, ורצון לקבל שאני מקבל מעל המחסום מהקו שמאל, מהקליפות, ההבדל שהרצונות לקבל שעד המחסום הם רצונות לקבל הקטנים, שהם לא מזוהים עם הבורא. אני לא מרגיש בהם שזה הבורא שנמצא, היינו אני לא מרגיש בתענוגים שאני משתוקק אליהם שזה אור הבורא, שזה ממש ההוא שנמצא לפניי. אחר כך בהתקדמות יותר קרוב למחסום אני מתחיל להשתוקק לבורא, "חולת אהבה אני". אז מתחיל להיות אצלי כבר איזה מין יחס לרוחניות, שאני רוצה דווקא אותו לעומת כל העולם הזה. שאני כבר מגיע לזה עם הרצון הזה הגדול לרוחניות לעומת כל העולם הזה, אני עובר את המחסום שגם הוא רצון על מנת לקבל לרוחניות.

יש שם עניין של לא לשמה, שיש שם גם שייכות לבורא, להשפיע לבורא כמו שאני אוהב אותו, זה שלבים המתקדמים יותר. אבל תכלס ההבדל הוא בהסתרה. ברצונות הרוחניים מעל המחסום אני מרגיש מקור כמו בעל הבית שעומד לידי ליד השולחן עם מאכלים, אז אני מזלזל בבעל הבית ורוצה את המאכלים, או אני משתמש במאכלים כדי להנות את בעל הבית. זה העניין של קו ימין וקו שמאל, קדושה וקליפה.

תלמיד: מעבר למחסום, מה ההבדל בין אמונה לדבקות?

"אמונה" זה נקרא כוח השפעה, שאני מקבל אותו מהתגלות האלוקות אליי. אני לא יכול סתם למצוא אמונה, כוח דלהשפיע, הוא לא נמצא בי. אלא הרצון לקבל שמקבל מלמעלה התגלות אור ע"ב ס"ג רואה חשיבות הבורא, הוא מקבל מזה כוח דלהשפיע לבורא והכוח הזה, כוח הבינה, השפעה, נקרא "כוח האמונה", "אור האמונה".

תלמיד: לעומת הדבקות.

לעומת הדבקות, כתוצאה מאמונה שאני משתדל לרכוש אותה, שאני עושה תיקון על הכלים שלי, כלים דקבלה, אם הם נעשים בפעולה שלהם כמו הבורא משפיעים, אז אני אומר שהכלי הזה הוא שווה לבורא או הכלי הזה דבוק לבורא.

תלמיד: אז אמונה זו הרגשה?

אמונה זו לא הרגשה.

תלמיד: זה לא שאני מרגיש את נוכחות הבורא?

לא, נוכחות הבורא זו סיבה שתהיה לי אמונה. חשיבות הבורא זו סיבה שתהיה לי אמונה. בלי זה אני לא יכול לרכוש את האמונה. לפני זה יש לי אמונת חכמים, זאת אומרת הם אומרים, אם תעשה כך וכך, אז תגיע לאמונה אמיתית. אני מאמין לבעל הסולם נגיד ולכל אלה שאומרים, תתחיל לעבוד בקבוצה, בלימוד, בכל מיני דברים. כאילו יש לי סתם רצון לבורא, ויש לי בפנים מין נכונות לשמוע לחכמים האלו.

יש אנשים שמגיעים ואין להם נכונות לשמוע את הדברים האלה. הם סובלים, יש להם שאלה "מה הטעם בחיי" וכל מיני דברים, אבל לא שומעים. "אמונת חכמים" אני לא רוכש מאיזה מקום, אלא יש בי מין רספקט, איזה יחס לספר ולמי שעשה את הספר. זה כמו נקודה שבלב, זה בא מלמעלה וזהו.

נגיד אני. בלי שום קשר ליהדות, בלי שום קשר לקבלה, בלי כלום, הרגשתי מבפנים כלפי הספרים האלו איזו מין אמונה, שכאן באמת אומרים אמת, לעומת כל ספרי הפילוסופיה וכל מיני דברים אחרים, ספרים מאוד חכמים, שבהם לא הרגשתי את זה. למה? ככה. ויש אנשים שהם לגמרי ההפך. זה כמו שמקבלים נקודה שבלב, אבל על פני זה צריכים לרכוש את האמונה המקורית, זאת אומרת אמונה אמיתית, שהיא כוח דלהשפיע.

תלמיד: סביבה יכולה ליצור באדם אמונת חכמים?

סביבה יכולה לעורר בנו כוחות שנמצאים בנו, אבל אם אין בנו הכנות לזה, אם לא התבררו ההכנות, שיש ודאי בכל אחד ואחד, אבל אם זה עדיין לא פרח בי, בעצמי, היחס הזה לספרים, לבורא, לכל מיני דברים, עדיין אין את הנתונים האלה, אז לא תעזור לי הקבוצה, לא יעזור לי הרב ולא יעזור לי הספר, אני פשוט לא ארגיש שדרכם אני יכול להתקדם.

תלמיד: אבל אם אני אצור הרבה אנשים שיחשיבו את זה ומערכת חינוך שמעבדת את האדם מגיל אפס?

אם אני אצור סביבי מערכת חינוך והמון אנשים שידברו מהבוקר עד הלילה על החשיבות הזאת, אז אני יכול להיות, אם לא מקובל, אז חסיד של האנשים האלו. בסדר גמור, בעל הסולם כותב ב"דור האחרון" שיש רצונות לקבל בכזו דרגה, שבכל זאת האדם יישאר כמו חסיד כזה. הוא מוכן מפני שקיבל חינוך, כי החברה מחייבת, כי כך זה טוב, מכל מיני סיבות אחרות. לא הקשר עם הבורא מחייב אותו, לא בעל הבית, אלא כל מיני סיבות מחוץ לבעל הבית.

זה ההבדל בין מקובל לבין כל השאר, לא יודע איך לקרוא להם, בדרך כלל הם נקראים "בעלי בתים", "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".

תלמיד: רב"ש כותב פה "מחשבה, דיבור, מעשה". מהו הסדר הזה?

מחשבה דיבור ומעשה זה כל האדם. מה שהאדם מוציא החוצה ממנו זה מחשבה, דיבור ומעשה. חוץ מהם, בפנים בתוך האדם יש רצון שלו ושכל שמשרת לרצון. זה המבנה הפנימי של האדם. רצון, לב עם נקודה שבלב, ליד זה שכל, כדי להשיג מה שהלב רוצה והנקודה שבלב רוצה, והביטוי החיצון של הלב והשכל, מוחא וליבא, זה מחשבה, דיבור ומעשה.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: לא יודע, בעבודה פנימית מחזיקים.

גם בעבודה פנימית, גם בעבודה חיצונית, יש את כל הדברים האלה. צריכים לדבר, אני לא יודע בדיוק איפה כתוב.

תלמיד: אני מסתכל נגיד איך אתה מלמד. אתה תמיד משאיר אפשרויות לתלמידים.

אני משאיר אפשרויות לתלמידים ומרחיק אותם, דוחף אותם ממני, כדי שיהיה להם מקום חופשי. אני אף פעם לא תופס את האדם שיהיה כאן, שלא יברח. כי כך בעל הסולם כותב ב"בחירה חופשית", שאסור לנו לאנוס את האדם, אסור לנו לקשור אותו. בזה שאני אקשור את האדם אליי, אני אעשה לו נזק בלתי הפיך לחיים האלו, אני אעשה ממנו חסיד. יש אנשים שרוצים להיות כאלה, ואז בכוחות גדולים, צריכים כל הזמן, הרבה שנים, לדחות ולדחות אותם עד שהם יהיו עצמאים. זה כמו עם הילד, דוחים אותו, דוחים אותו עד שהוא יוצא. אפילו אומרים, הוא לא יודע לשחות, זרוק אותו למים שישחה. זה ההבדל בין גישה של מקובל לגישה של חסיד.

ויש כאלה שלא, הם מהפנטים אותך, הם קושרים אותך להיות לידם, להיות סביבם, הם יוצרים בך כאלה רצונות שאתה רוצה לשרת אותם, ואתה רואה ומרגיש שאתה שייך לאדם הזה, שאתה חייב להיות לידו, שאתה נמשך אליו. זה פסול אצלנו. יש לנו כזו דוגמה לצערי, אני לא יודע מה לעשות. זו דוגמה בולטת מאוד, אני חייב עכשיו להוציא את זה שכולם יראו את זה כדוגמה, שלא תהיה השגיאה הזאת אחר כך לעוד ועוד אנשים. יש אנשים עם נטייה להיות חסידים של מישהו, יש אנשים עם נטייה להיות רב'ה. ואצלנו זה הפוך, אסור שיהיה.

זאת אומרת, אם יש לאדם נכונות להתקדם, אז אתה חייב לתת לו, בכוח ממש, מקום חופשי להתפתח. היו כאן הרבה אנשים, לא הרבה, אבל כמה אנשים שמאוד רצו להיות קשורים אלי. אני דחפתי ודחפתי את האדם במשך שנים, והיו עוד כמה כאלו. כדי לתת לאדם מקום להתפתח, צריך הפוך, לא לקשור, לא לנעול אותו עליך. זה מאוד חשוב, בזה אתה הורג אותו וגם את עצמך.

את זה בעל הסולם כותב ב"בחירה חופשית". זה בעצם הפירוש הפנימי של מה שהוא רוצה להגיד, בזה אתה הורס את האדם. זה שאתה נוסע לאי אלה שבטים פרימיטיביים ומוכר להם תרבות אירופאית, בהמיות אחת במקום בהמיות אחרת, אז נכון שאתה מקלקל אותם, הם אולי יתפתחו יותר טוב בבהמיות שלהם, אולי לא. אבל הכוונה היא יותר לפנימיות, שם באמת הבעיה האמיתית.

תלמיד: איך לעשות כמו שאתה עושה בתשובות שלך, שאתה משאיר אפשרויות? אפשר לדחות את האדם, אפשר לקרב אותו, אבל איך נותנים תשובות לקהל?

המטרה שלי היא לתת לך אפשרות להמשיך את המחשבה הלאה. אז כל פעם שאני אומר משהו, חלק אני לא אומר. קודם כל כדי שאתה תישאר עם תיאבון, עם הרגשה שחסר כאן עוד משהו, ושאת העוד משהו הזה אתה תוכל למלא עם מה שדיברנו קודם. מהדיבור שלנו יש לך כבר הכנות וכוחות והבנות, וגם נוצר מקום חלל, כך שעם ההכנות וההבנות שקיבלת, אתה יכול בתוך החלל הזה אולי להמשיך לבד.

תלמיד: איך שומרים על זה?

איך עושים את זה? זה לא שאני מיוחד בזה, אלא כשיש באדם איזו הרגשה רוחנית הוא לא יכול לעשות אחרת.

תלמיד: איזו ביקורת יש לנו כ"בני ברוך" ולך הרב שלנו, על תלמידים שחלק מהם הם מורים בקבוצות, שלא יפנו לעניין החסידות שדיברת עליו? זאת אומרת לך יש את האחריות הזאת, איך אנחנו יודעים שיש גם במורים האחרים את האחריות הזאת? כי יש להם השפעה חזקה מאוד.

נכון. כל אחד שהולך ללמד בקבוצה, בקבוצת חוץ, יש לו השפעה בקבוצת חוץ חזקה מאוד. לא כמו שלי יש השפעה כאן, נכון? אני יודע, אני מכיר את זה.

זו מחלת ילדים. יש גילאים, שנה, שנתיים, שלוש, חמש, שהילדים עוברים כל מיני מחלות. המחלות האלה הן בעצם לא מחלות, אלא הן כדי שיתחסנו, שיהיו להם חיסונים בסופו של דבר. אבל הם צריכים לעבור את הדברים האלה.

גם כאן. בזה שהאדם הולך ללמד הוא בודק את עצמו, הוא בונה את עצמו, ואני דוחף כל אחד ואחד, ושירגיש את זה, עד כמה הוא רוצה לשלוט, עד כמה חשובים לו כבוד וכל מיני דברים, וזה פשוט עוזר לגדול מהר. אם הוא שייך לקבוצה הזאת, שכאן בעצם כור הברזל, אני דואג שכאן אנחנו נוציא ממנו את כל הגאווה ואת כל הדברים ככל האפשר, כך שלאט לאט כשהוא נמצא כאן עם הקבוצה ולומד ממני, הוא כל פעם יהיה שם פחות ופחות רב'ה או שולט.

אני שולט בחיצוניות, משתדל. לצעוק, שמירת הגבולות, זמנים, תפקידים, מה ששייך למפעל.

תלמיד: אבל בדרך הוא יכול להרוס דורות רבים.

לא, הוא לא יהרוס. הוא מפריע כאן, נכון, אבל אין לנו ברירה, אנחנו כך צריכים לפעול. אנחנו לומדים עליהם והם לומדים עלינו, זה הדדי. זה כמו העם והממשלה, לא הממשלה אשמה שהיא כזאת, ולא העם אשם שיש לו לממשלה כזאת, אלא שניהם שווים בזה. בגלל זה יש את היחס הזה ביניהם וצורה כזאת לשניהם. אין לנו כאן ברירה, אנחנו צריכים כך לעשות, וזו הצורה שתהיה.

אבל זו בעיה גדולה מאוד. אצלנו, בתוכנו כאן, צריכים לדאוג שלא יהיו קבוצות, שלא יהיו כאלה אנשים שיתחילו לקשור את האחרים לעצמם בצורה כזאת, אחרת הם גונבים מהאדם חופש, מכל אחד. אני רק דורש מכל אחד מילוי תפקיד, כלומר אם יש לך מקום כאן, אתה פועל כאן במפעל שלנו, את התפקיד אתה חייב לקיים במאה אחוז. ואל תהיה שייך לי בתפקיד, יש מנהלים. וככל שנתקדם יותר, הרגשת החופש תהיה עוד יותר.

תלמיד: מה לעשות עם תלמידים שלומדים במקביל במקומות אחרים?

אנחנו מתרחבים. להתחיל לעשות סלקציה מי יבוא ומי לא יבוא, אנחנו לא יכולים. זה ייצור בנו כאלה בעיות, ובשביל מה לי ללכת לבקר מישהו ולעקוב אחרי מישהו. יש אנשים שבאים לכאן ולעוד כמה מקומות אחרים, שילכו, רק שיבררו את זה מהר. לי זה לא חשוב. חשוב אם הוא נמצא פה ושם, ואז בא לכאן עם כל מיני דעות של אחרים. לכן כל אחד מאיתנו ששומע דעות זרות הוא צריך להגיד לו, תשתוק ותחליט איפה אתה נמצא.

אבל זה שהוא רוצה לברר לעצמו, זה לגיטימי. הוא לא חייב סתם להאמין לך שכאן זה המקום היחידי הכי טוב בעולם. העובדה היא שיש עוד הרבה מקומות גדולים מפוארים יותר, ואולי מדברים שם דברים חכמים יותר, והלימוד שלהם הוא כאש בוערת, מי יודע. וגם כששאלתי את הרב'ה, הוא אמר, לך לבדוק. ואני בעצמי באמת חושב שכך צריכים ללכת ולבדוק, רק העניין הוא כמה לבדוק. אם הוא רגל פה ורגל שם, וככה במשך חודשים רבים, אז צריכים לזרוק אותו מכאן. שילך לשם, אולי אז הוא יברר. וזה שכל הזמן הוא יעביר לנו את החיידקים האלה, את האינפקציה הזאת, זה לא בסדר. אבל זה שיש לו זכות לבירור, זה ללא ספק. וזה גם מפני שאנחנו רוצים בהתפתחות הפנימית של האדם, ולא לעשות ממנו חסיד. חסיד, חס ושלום, אסור לו.

הגיע אלינו פעם אפרים אוזן, בחור טוב, הוא היה חסיד קודם באיזה מקום, אצל אח של הרב'ה, שלמה, שהיה חסיד. הוא אמר לאפרים, "כשאתה עובר ליד בית הכנסת בחזון איש" איפה שאני הייתי, "אתה צריך לסגור את העיניים שלך, כי שורש הנשמה שלך כאן אצלנו". ואפרים הזה מסכן, הוא היה מהנדס חשמל בחברת חשמל, לא מדובר על איזשהו כורדי, הוא היה אדם מפותח, היה הרבה בארצות הברית, עבד על אניות, ראה את העולם, אבל זה ממש לא חשוב, כי כשהוא היה עובר ליד בית הכנסת שלנו, הוא היה סוגר את העיניים. לצערו, הבית היה במקום שהוא היה חייב לעבור שם. הוא בא וסיפר לנו את זה ככה בתמימות. זה נקרא שעושים חסיד, בלי ביקורת.

פעם הוא הזדמן לשבת לידי בחתונה, הייתה חתונה משותפת לאשלגים, ואני כיסחתי אותו. הוא פתח עיניים על כך שאפשר לדבר בצורה נורמלית, כמו על חשמל, כמו על כל הדברים, וכבר לא היה יכול להיות שם, למחרת בא.

תלמיד: האם יכול להיות שמקובל ירגיש שיש לכל העולם השתוקקות אמיתית לבורא, אפילו שזה לא נאמר ולא נראה?

האם מקובל רואה לפי צורה חיצונית של האדם שיש לו נקודה שבלב, שיש לו נטייה לבורא?

תלמיד: בכל העולם.

מה בכל העולם? שסתם בכל העולם יש נטייה לבורא?

תלמיד: כן.

נטייה כללית לבורא יש לכל העולם. אפילו אבנים בוכות מחוסר הרגשת הבורא, אני אומר לך ברצינות. אין חומר שלא זקוק ליתר מילוי ממה שיש לו, ובאמת להרגשת קרבת האלוהות. וזה שאנחנו, האמת, לא מעלים את החי, הצומח והדומם לדרגה יותר גבוהה, כי הם הרי תלויים בנו, זה גם חוזר עלינו כמקל, כמכה, כמכות. אבל האם מקובל מרגיש את זה או לא מרגיש? כן ולא. כי מה ששייך לנשמה אחרת יש בזה הרבה דקויות.

אני אתן לך דוגמה. היה ברחובות, גם עכשיו הוא חי, הרב מחפוד. אני גרתי באזור תימני, בשעריים, והייתי קשור שם עם כל האוכלוסייה. הייתי בא אליו, והוא באמת עסק בקבלה. פעם אחת הוא ראה אותי מרחוק, והוא אמר "בוא הנה, בוא הנה", והוא לא אדם שסתם ככה מושך אנשים לעצמו, והוא אמר לי "אתה יודע, הלב שלך רוצה תורה". הוא דיבר בסגנון תימני. אחר כך הבנתי שבאמת יש לו את זה, דיברתי איתו הרבה והוא סיפר. הוא אדם שראה, ראה על אנשים אחרים כל מיני דברים.

לעומת זאת, דוגמה אחרת. הרב'ה שלי, הייתי מביא לו כל מיני אנשים. לפעמים הוא היה אומר "אני את האדם הזה לא רוצה לקבל". בחור בן 25, מבריק בשכל, חילוני, בלי שום "עבר" מה שנקרא, לא סמים ולא חסידות ולא כלום, שזה אותו דבר בעצם, הוא לא רצה לקבל אותו. מה קרה? "לא רוצה". ובאמת ראיתי אחר כך שהוא צדק.

היו גם מקרים אחרים. אני זוכר שהבאתי בחור אחד, והוא אמר, "אתה יודע, תעשה הכול כדי שהוא יישאר, אני ממש רוצה שהוא יישאר". ומה לא עשיתי עם הבחור הזה, התחננתי, הבאתי אותו בטרמפ כל הזמן, שירות מיוחד, ספיישל ממש לכל דבר. הוא עזב, הלך, ועד היום אין לו שום קשר לזה. הוא עובד כרואה חשבון גדול בירושלים, ועד היום הזה הוא לא מרגיש שום משיכה מיוחדת. אולי הוא הולך עם כיפה סרוגה, כסימן או שכדאי לו, לא יודע מה.

היו גם מקרים כאלה שנסענו לכל מיני מקומות, נפגשנו עם כל מיני אנשים ודיברנו איתם, אני והרב'ה מצד אחד, ואיזשהו בן אדם מהצד שני. או שהייתי סתם נוכח בשיחה, כי מה אני אכנס בין שניהם, גם בגיל הייתי צעיר, כשהגעתי לרב'ה הייתי בן 33. אז יושבים שניים בגיל 60-70, אתה מגיש להם קפה ותה, שומע מה שהם מדברים ושותק, אתה לא נכנס לשיחה. כששאלתי אחר כך את הרב, "מה הוא, מי הוא, איך הוא?" כי אני לא יכולתי להרגיש, אני הסתכלתי על שניהם, ושניהם היו גדולים כאלו, אז הוא אמר, "אני לא יכולתי להבחין", למה? "הוא סגר את עצמו". אז או שאין לו כלום והוא לא יכול היה להבחין, או שהוא כל כך סגר את עצמו שכאילו אין לו כלום, כלומר אחד יכול לסגור את עצמו מהשני.

זה לא כל כך פשוט, היחסים האלה, אנחנו חלקים מנשמת אדם הראשון, ולא שמקובל הופך להיות הבורא. לכן לא לעשות כאן איזה מין ספקולציות כאלה שאתה מתחיל לשנות עולמות, להרעיש בכל המציאות, זורק את המלאכים פה, שדים שם. בחלק שאתה קשור עם הבורא אתה באמת קשור, ושם אתה מבין אותו, מרגיש אותו. אבל כילוד אישה, בסופו של דבר, כמקובל שתיקנת רק את הרצון לקבל שלך, זה לא נותן לך שום כוח להיכנס ולשלוט על נשמות אחרות איך שאתה רוצה. אלא במידה שהם רוצים להתחבר אליך ודורשים ממך עזרה, אז באותו כלי, לצורך התיקון, אתה יכול להשפיע עליהם. יש בזה דברים מאוד דקים ועדינים. לנו נראה "אני הייתי עושה", אז אתה עוד יותר מוגבל, עכשיו היית עושה.

תלמיד: האם חסידות זה אופי ואם לא, מה אפשר לעשות עם זה, אם אנחנו יודעים שאופי אי אפשר לשנות?

אם חסידות זה אופי, אין מה לעשות. אין מה לעשות, פשוט לקלקל את זה אי אפשר, ולתקן את זה אי אפשר. עד שאין נקודה שלב, אין מה לעשות עם האדם. עד שלאדם אין נקודה שבלב הוא חסיד. זה לא חשוב, הוא יכול להיות חסיד דתי, או יכול להיות חסיד חילוני אם הוא שייך לאיזו אידאה או משהו, חסיד במדע, חסיד בטבעונות, חסיד לא חשוב במה, חסידות זה נקרא שייכות, שייכות למשהו שממנו הוא יונק, בלי התפתחות מעצמו כתינוק שתלוי בגדול. זה הכול.

אם לא עבודת ה', כולנו כאלו. רק יש אנשים שכל הזמן, כל החיים שייכים לאיזו פטמה, לאיזה מוצץ, ויש אנשים שכל הזמן מחליפים את זה, נראה להם שיש פה, ויש שם, אבל גם הם כל רגע משייכים את עצמם למשהו. אתה יכול להיות שייך לבורא, ואז אתה לא נקרא חסיד, כי זה נותן לך התפתחות, בגלל שרק זה נותן לך בחירה חופשית לגדול, או שאתה שייך לחסיד, למצוץ מכל מיני מקומות קצת ככה בלי להתפתח, כי אין לך אפשרות להתפתח שם, לפתח את האני שלך.

בגלל זה אתה נקרא חסיד, ולא חשוב אם אתה חסיד ויזניץ' או שאתה סתם חסיד של כדורגל, זה אותו הדבר כלפי הרוחניות.

תלמיד: אם אדם עושה ומתקדם ברוחניות, מתקדם בזמן ההכנה, לא מתוך שהוא מקשיב לרב או לקבוצה באותו הזמן, אלא רק כשהוא מרגיש שהוא כבר בשל, זה אומר שהוא מפספס יגיעה, מפספס זמן?

אתה שואל אחרת, הוא אומר, אז להיות חסיד זה לא טוב. ואם אני שומע את הרב, אם אני נמצא בקבוצה, האם בזה אני לא נכנס לחסידות? אני רואה שכולם כאן הולכים בחולצה לבנה בשבת, כיפה על הראש, מכנסיים שחורים, יש תקנון, יעני אולי גם כאן עושים ממש חסידות. רק אומרים שלא כך, אבל בעצם זה כך.

התשובה היא האם נותנים לך מקום להתפתחות פנימית. ודווקא במקום הזה כל הזמן דוקרים בך שאתה תמצא בעצמך, ותגדיל את המקום הזה. אם כך החברה עושה לך, בנוכחותך כאן, זה נקרא שאתה נמצא במקום הנכון, ושאתה לא מפספס את מטרת החיים שלך. אם אין לך את זה, החיים הולכים סתם כבהמה, זאת אומרת כמו שהיא נולדה, כך היא מתה, אותו דבר.

תלמיד: כן, אבל אני לא מקשיב להם.

אתה צריך להקשיב רק לדבר אחד, להתעוררות לקראת הבורא, חוץ מזה אל תקשיב לשום דבר שיש בחברה. רק את זה אתה צריך לקבל מהחברה. אם היינו יכולים לקבל את זה בלי ספרים, בלי שולחנות, בלי לאכול יחד, ובלי כלום, או על ידי מזרק או כדור, כך היינו עושים. זה מה שאתה צריך לקבל. אם אתה יוצא מהשיעור ואין לך את זה, אפילו לרגע אחד, כלום, אפילו לא קצת, זה נקרא שהלך הזמן. אולי לא הלך, אלא לאט לאט זה מתחיל לעבוד, הכמות הופכת להיות איכות, אבל את זה צריכים לדרוש.

---

1. ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "החרות"↩