שיעור בוקר 22.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 414, מאמר "החרות"

קריין: אנחנו קוראים מכתבי בעל הסולם בעמוד 414, מאמר "החרות".

אני חושב שנתחיל לקרוא אותו, מאמר טוב, הוא כתוב בצורה שיהיה ברור לכולם ומחולק להרבה חלקים קטנים, זה טוב, נעים ללמוד אותו.

החֵרות

"חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המות.
[שמו"ר מ"א]

מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

דבר מאוד מעניין, איך הוא מתחיל? מיד הוא אומר, אנחנו על ידי חכמת הקבלה מגיעים לזה שאנחנו בונים את הגוף הנצחי שלנו, מקבלים אותו גוף נצחי ומתפטרים מהגוף הזה הזמני שהולך למות ולהתפרק, אז איך אנחנו עושים את זה?

חרות הרצון

"אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי."

זאת אומרת יש כאן כמה מושגים של "החירות", קודם כל אדם לא יכול להיות חופשי מפני שהוא הולך למות וכל יום ויום יותר ויותר מתקרב לזה, אז אין [תיתכן] חירות ממלאך המוות? חוץ מזה האם יש לנו חירות בתוך החיים שלנו? אז הוא הולך עכשיו להגיד שלא, אין לנו גם בזה שום חירות, אנחנו נמצאים בין תענוג לייסורים וכאן תענוג וכאן ייסורים ואני כל הזמן רוצה או לא רוצה בהכרה או בתת הכרה, אני בודק את עצמי כדי כמה שפחות לסבול וכמה שיותר ליהנות והחיים שלי הם מוגבלים מאוד ובזה הם נמצאים.

אז במה אני חופשי אם אני בנוי מהרצון לקבל וזה רצון לקבל תענוג ורק כלפי תענוג בהכרה או בתת הכרה כל הזמן אני מסדר את עצמי, תראו איך כל אחד חושב, בקיצור תראו איך כל אחד יושב, אחד ככה, שני ככה, שלישי ככה, רביעי ככה, תסתכלו, כל אחד בודק את עצמו בצורה אינסטינקטיבית, עד כמה שיותר קל לו, טוב לו וכן הלאה.

ככה זה כלפי הישיבה שלנו, וכך כלפי כל דבר ודבר בחיים, אנחנו כל הזמן בודקים את עצמנו כלפי תענוג וייסורים. אז איך אנחנו יכולים להיות חופשיים? אם הבורא ברא בנו כל מיני כאלה נטיות לתענוג, לייסורים, ומה אז יוצא? אנחנו לא מוכנים לכלום, אומללים, ואז?

התענוג והמכאוב

"אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן.

אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.

הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים.

ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל. זאת אומרת על ידי כאב ותענוג ההשגחה העליונה, הכוח העליון יכול לעשות איתנו הכול ולהביא אותנו מקצה אל קצה ואין לנו מה לעשות, ככה הבריאה, בדומם, בצומח ובחי נפעלת על ידי שני כוחות, פלוס [ומינוס], טוב או רע וכך אפשר לפעול ממש בצורה קצרה על כל ברייה וברייה.

אלא אם אנחנו יכולים על ידי חכמת הקבלה להתעלות מעל טוב ורע אז אנחנו מגיעים לחופש, איך עושים את זה, זאת השאלה אבל בעצם זה כל הפטנט, זאת כל האפשרות שלנו להגיע לחיים נצחיים, מצב החופשי וכן הלאה.

"ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד," כי אנחנו כך נבראנו, אני אוהב מתוק, אני אוהב לנוח, אני אוהב כך וכך וכך, כל אחד, ולכן לפי זה אני בוחר מה זה טוב ולפי זה, ההיפך מזה, אני בוחר מה זה רע "אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו." זה עניין של חינוך, הרגל, שאנחנו יוצאים מבית אימא, מתחנכים באיזושהי חברה מסוימת, וזה קובע בנו כל מיני צורות ההרגלים שהם בשבילנו נעימים, ואחרים לא נעימים. "כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה, - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה.

אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש.

ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?"

איזה מילים יפות, בקיצור ולעניין, שאנחנו נשארים אחרי זה עם פה פתוח. ברור שכמו שאנחנו יוצאים מצד הטבע אין לנו שום חשבון, אין עלינו שום חוק, אין אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו שום דבר, כי אין לנו שום בחירה חופשית לא בשכל, לא ברגש לא במעשה ולכן אנחנו רק נמצאים באיזשהו דמיון, אשליה, שאנחנו כאילו רוצים, כאילו חיים, כאילו, כי בכל דבר ודבר שאני עושה אפילו אצבע קטנה שאני משנה, אני משנה את זה לפי הרצון העליון, שכך מכוון אותי לעשות.

ושום דבר אין לאדם בעצמו שזה נולד בו ומתקיים על ידו לא במחשבה עצמה, מה לעשות, ומכל שכן לא בכוח שיעשה, שמאיפה הוא ייקח את זה? ואז יוצא שאנחנו נמצאים לגמרי במאה אחוז לא בכוחות עצמנו, לא בבחירה חופשית מעצמנו, אנחנו פשוט גילינו עכשיו שאנחנו רובוטים, אמנם שאנחנו בחלבון לא בברזל אבל מישהו עשה אותנו ומפעיל אותנו, ובנו בזה אין שום השתתפות, אבל אותו בעל הבית שלנו שברא אותנו, שעשה אותנו, הרכיב אותנו, דבר אחד הוא עשה, ואם זה טוב או רע אני לא יודע, הוא עשה בנו יכולת להרגיש את זה, יכולת להבין את זה, שאנחנו עשויים על ידו, שאנחנו בנויים על ידו ואמנם שאנחנו כאלה מכונות, אבל אנחנו יכולים להבין גם כן באיזשהו מקום, השאיר לנו איזה שהוא מקום במערכת שלנו המוחית, באיזה חלק מהמוח שברא בנו, שאנחנו יכולים להשיג שאנחנו כאלו, חוץ מזה כלום, שאנחנו נפעלים לגמרי, מה לעשות?

שאלה: אמרת שבן אדם יגלה שהוא בשום דבר לא שולט, אז בנקודה הזו שאני תופס את זה, למה זה מביא אותנו?

שני דברים, או שאנחנו נחקור האם יש אפשרות בכל זאת להתעלות למעלה מזה שאני מכונה, ואז אני צריך כנראה לעזוב את כל התפקוד שלי לפי הנוסחה שיש בי, שעכשיו קיימת, לפי התוכנה הזאת שעכשיו מפעילה אותי, אני צריך להתעלות ממנה אם זה אפשרי, לתוכנה חדשה, חופשית, ששם אני קובע משהו, אם ישנו דבר כזה, ואם לא אז אנחנו נמצאים בטבע שלנו, אז נאכל ונשתה כי מחר נמות, תעשה מה שטוב לך וזהו, ככה בדרך כלל, מה אתה רוצה? לשכב במיטה, לאכול משהו נעים, לשתות משהו נעים ולראות איזה סרטים עד סוף החיים נגיד.

תלמיד: מה מכריע בין שני החשבונות האלו, מתי האנושות בוחרת בראשונה או בשנייה, מה משפיע על ההחלטה?

במה אתה בוחר? לא אתה בוחר אלא מי שברא אותך, אותו טכנאי שהלחים לך את כל המערכות האלה, שברא אותך, הוא קובע שעכשיו תתחיל להתעורר מהתפקוד הבהמי שלך ותתחיל לחשוב איך אני יוצא מהמצב הזה. אני לא רוצה להיות תחת שליטתו, או לפחות במקצת, אני רוצה להכיר מה הוא עושה לי, אני רוצה לדעת איך אני נפעל, יש לו תכנית כלפיי? אני רוצה לדעת את התכנית, לבקר אותה. ואז באים אליך אנשים אחרים ואומרים, "מה אתה מדבר, איך זה להכיר את מי שעשה אותך? אתה צריך להשתחוות ולקבל את מה שהוא עושה וזהו". אתה אומר, "לא, אני לא רוצה להיות בהמה, אני רוצה לדעת אותו, להכיר אותו, אני רוצה אפילו להתנגד לו". והם אומרים לך "זה לא רציני, גם את זה שאתה רוצה להתנגד לו, הוא עשה בך". "נכון, הוא עשה בי, ואני רוצה בחלק הזה לממש את עצמי".

תלמיד: איך להיות בפעולה אחת עם אותו טכנאי ולא לסטות מהרצון שהוא הכניס?

כאן אני כבר מתחיל לבקר את הדברים, קודם כל מה שנמצא אצלי בצורה כזאת שזו הפעלה מלמעלה אני שם בצד, זו מכונה, זו בהמה, זו העבודה שלו, אני לא רוצה להיות קשור לזה. מה שיעשה יעשה ומה שלא, לא. אני רוצה עכשיו לברר מה אני יכול לעשות נגד הרצון שלו. נגד הרצון שלו דווקא.

תלמיד: מה זה אומר ש"אני רוצה לברר"? איך אני מברר?

האם יש לי אפשרות להיות נגדו.

תלמיד: איך אני בודק את זה?

קודם כל ברור לי שכל הרצונות והמחשבות והכוונות וכול מה שיש בי, כול זה ממנו. האם אני יכול לעשות על זה צמצום, מסך ואור חוזר ולהגיד ההיפך, לא רוצה.

תלמיד: אבל למה אני עושה צמצום ומסך? מה הסיבה?

אני רוצה להתעלות מעל מה שהוא ברא בי, להתעלות מעל הבהמה שלי.

תלמיד: בשביל מה?

אני לא רוצה להיות בזה, אני לא רוצה להיות בקופסה שהוא ברא, ועשה כל מיני דברים בקופסה הזאת ואני פועל לפי זה. אני רוצה להתעלות למעלה מזה, אני רוצה להילחם נגד בעל הבית שלי.

תלמיד: למה?

אחרת אני לא חופשי, אחרת אני מכור, אחרת אני כלום. אז יש אנשים שלא מכירים, לא מבינים את זה, אין להם את ההרגשה הזאת והם חיים בצורה בהמית כמו שהוא עשה אותם. אני לא רוצה להיות בהמה, אני לא רוצה לחיות לפי מה שהוא עשה, אני רוצה לדעת בשביל מה ולמה והאם יש לי מטרה בחיים שלי וכן הלאה. ולכן אני מתנגד. לא רוצה. אולי קראתם בילדות כל מיני ספרים או ראיתם סרטים על כך שרובוטים עושים איזו מלחמה נגד בעלי הבית שלהם וכן הלאה. אני לא רוצה, אני יודע שאני רובוט, שאני אוטומט, שאני ממש כלום, שאני מכונה הפועלת רק לפי אינסטינקטים שהוא עשה ובצורה כזאת נקרא שאני "בהמה", בסדר, אבל יש לי אפשרות להתעלות למעלה מזה. אני לא מסכים להישאר כך, לא מסכים, אם יש לי הזדמנות אני רוצה להשתמש בה. כי אם אני אשאר כבהמה אני אחיה טוב עד סוף החיים, יכול להיות טוב, אבל בצורה כזאת שאני לא ארגיש רע, אני כל הזמן אתן לבהמה שלי עוד יותר ועוד יותר כל מיני דברים טעימים עד שהיא תמות. אני לא רוצה את זה. אני רואה מה יוצא בסוף, "החכם רואה את הנולד", אני רוצה להתנגד לכל התהליך הזה.

בסופו של דבר אני בא ומתנגד לבורא שלי, ובצורה כזאת אני לא מקבל אותו כבורא, לא מקבל אותו כעליון, ואז אני עושה על זה צמצום, אני מתנגד, מסך, אור חוזר, דווקא. אני רוצה להתקשר לא למה שהוא עשה אלא לאותו שכל ורגש שלו עצמו, ולהיות קשור אליו אישית ולקשור בינינו קשר כזה שאני אחייב אותו, זה נקרא "נצחוני בניי", שהוא יתכנת אותי בצורה חדשה. אני מבין שאני בא מצידו, ממנו, מתחת ידיו, אבל אני רוצה לקבוע את הצורה שלי, מה הצורה שלי שיכולה להיות? כמוהו. איך זה יכול להיות? [על ידי כך] שאני נותן לו פקודות ומפעיל לחצים כאלה שעכשיו הוא יתכנת אותי מחדש כדי שאהיה כמוהו, ממש כמוהו. זה מה שאני רוצה לעשות, והחכמה הזאת נקראת "חכמת הקבלה", שאדם מחייב את הבורא שיעשה ממנו העתק של עצמו, העתק של הבורא, ואז הוא נקרא "אדם" הדומה לבורא. ובמידה הזאת ממש אי אפשר להבדיל ביניהם, בין זה לזה, הם נמצאים בדביקות ומה שחושב האחד חושב גם השני, ומה שחושב השני חושב הראשון, ממש כך. לדרגה כזאת, אותה קופסה, אותו אדם, אותו רובוט, רוצה לעלות.

תלמיד: אז חירות זה למעשה לבקש, לדרוש להיות כמוהו, זו החירות?

כן. יכול להיות שאני בדרך אדע עוד משהו, אבל אחר כך יתגלה לי שבסך הכול כול זה, זה אינסוף, אין יותר מזה. כשאני מתחיל לגלות את היחס שלי ואת הקשר שלי עם כוח עליון, אני מגלה גם את היכולת שלו, ואז אני מגלה את זה בצורה אין סופית, אין גבולית. ואין יותר מה לבקש, יותר מלהיות כמוהו. זה נקרא "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיכם".

לזה צריך להגיע כל העולם, על ידי זה שאנחנו מחברים אותם אלינו. אבל אנחנו מעלים את עצמנו לבקשה, לשאלה, לדרישה לכוח העליון שיתכנן אותנו מחדש, שייתן לנו כוח לעשות צמצום, מסך, אור חוזר, ושאנחנו נעשה פעולות כמוהו. בדיוק כמו שהוא עושה עלינו מלמעלה למטה, אנחנו רוצים לעשות אליו ממטה למעלה. אנחנו לא רוצים להיות נפעלים, אנחנו רוצים להפעיל אותו, עד כדי כך שאנחנו מפעילים. זה נקרא ה"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים"¹. לפי המ"ן שלי הוא יעבוד ולא שאני אפעל לפי הפקודה שלו.

אתם רואים איזו דרישה, כוח, יש כאן מצד התחתון, שהוא בועט בשליטת הבורא והבורא נהנה מזה. אין לבורא תענוג יותר גדול, זה נקרא "נצחוני בניי", אין תענוג יותר גדול. כי זה באמת התחתון שהגיע למצב שהוא לא מסכים להיות במאומה, במשהו פחות מדרגת הבורא. עד ה' א-לוהיך ממש.

זה בעצם העניין של החירות, בקיצור. בוודאי בהעברה שלי, אני לא בעל הסולם, אבל קצת יותר רק להיכנס לתוך המאמר.

שאלה: אחרי כוח הדחייה נמצא הבורא או נמצאת הנקודה שבלב?

הבורא נמצא, הבורא נמצא באותה נקודה.

שאלה: האם ההשתוקקות לרוחניות נולדת מתוך דרגת הבהמה?

כן, מתוך דרגת הבהמה, אחרי שאני בועט בדרגת הבהמה ולא רוצה להישאר בה.

שאלה: איך אני יודע שאם אני משתדל להיות חופשי, הבורא נהנה?

אתה מתחיל להרגיש את זה. בזה שאתה עושה ההיפך ממה שהוא עשה בך בדרגה הבהמית, ולמעלה ממנה אתה מעלה באמונה למעלה מהדעת, אתה מרגיש איך הבורא נהנה ממך.

שאלה: מהו האגואיזם?

אגואיזם הוא זה שדוחף אותי להישאר בהמה. אני נפעל על ידי מה שפועלים עליי מלמעלה בלי לשאול שום דבר, רק שיהיה נוח וטוב בגוף הבהמי שלי, זה האגואיזם.

שאלה: אם כל הרצונות נובעים ממנו, זה אומר שחלק ממנו בי מנסה להידמות לו? האם זו החירות?

בחירה חופשית וחופש הם בזה שאני עושה את כל הפעולות, ואחרי שאני מבצע אותן בצורה עצמאית אני מרגיש שזה היה גם רצון ה'.

שאלה: מה ההבדל בין האני לאגו?

אני לא רוצה להתפלפל בזה.

שאלה: במשך השיעור אמרת שכל העבודה זה צמצום, מסך אור חוזר.

זה נלקח מהבהמה שלנו.

שאלה: האם "נצחוני בניי" לא הופכי לזה שאני רוצה להיות כמוך?

כן.

שאלה: אמרת שההתנגדות של האדם לשליטת הבורא באה מהבורא, אז מתי יש משהו שבא מצד הנברא?

אף פעם.

תלמיד: ואמרת עכשיו לתלמיד שזה שאתה יודע שזה בא מהבורא, זו כבר הבחירה, מה הבחירה בזה?

אני לא יכול להסביר את זה, באמת לא יכול להסביר, זה עניין של הרגשה.

שאלה: אמרת שהוא מחדיר בנו את התחושה שהוא שונה ושהוא מפעיל את הכול. הוא בהסתרה מלאה. איך הוא מחדיר בנו את התחושה הזאת אם אנחנו בניתוק מוחלט ממנו, באיזה אמצעי?

אני לא יודע, אני רוצה להשאיר אתכם בצורה כזאת עכשיו. אתה רואה איך אני עונה, "אולי, לא יודע". בקיצור אני לא מעוניין יותר למלאות את הרצונות או את הסקרנות שלכם. לא מעוניין. תראו מה כתוב במאמר.

שאלה: יוצא שהגאווה עושה אותנו חופשיים?

זה נכון.

שאלה: האם המפתח לתכנות מחדש הזה, זה לשרת את החברים עם כל הלב והשכל שלך?

כן.

(סוף השיעור)

---

1. מסכת תענית כ"ג, א'.↩