heb_t_rav_2010-03-14_lesson_otkrivaem-zohar_n16

פותחים הזוהר

(מאמר "אותיות דרב המנונא סבא", המשך אות כ"ז - אות ל"ז)

שיעור 16

שיעור וירטואלי 14.03.10 – אחרי עריכה

אנחנו ממשיכים את מאמר האותיות. אנחנו יודעים שאנחנו לומדים מהאות הראשונה אל האחרונה, היות ואנחנו נמצאים תחת המצב שנקרא "פרסא". אנחנו נמצאים בעולמות בריאה, יצירה, עשיה, בעולמות האלה אנחנו קיימים, קיימות הנשמות שלנו. שאנחנו צועקים תצילו את הנשמות שלנו, משמע שאנחנו רוצים לעלות אותן לעולם האצילות, ו"אצילות" נקרא מלשון אצלו, כלומר, זהו עולמו של הבורא. ומהעולם הזה של הבורא פועלות עלינו ארבע אותיות ק' ר' ש' ת', אנחנו למדנו אותן, האותיות האלו הן מלכות. אחר כך למדנו צ' פ', והיום אנחנו נלמד את האות ע', שאותיות אלו הן כבר מתחילות להיות בזעיר אנפין של עולם האצילות. במלכות יש ארבע אותיות ובזעיר אנפין תשע אותיות, ועוד תשע אותיות יהיו לנו בבינה של עולם האצילות.

איזו אות מעניינת זאת האות ע'. זוהי אות שמהווה את הבינה, כלומר, מצב הנתינה, הצמצום, ההסתר, איזו מין כניעות, זו מין אות כזאת. אנחנו יכולים אפילו לשאול שאלה מעניינת, מדוע בעברית יש עשרים ושתיים אותיות, למרות שחסרות אותיות מסוימות כמו בשפה האנגלית. מדוע יש אות ט' ואות ת', אות ק' ואות וכ', א' וע' שהן נשמעות אותו דבר, מדוע יש את כל זה? כלומר, קיימות המון אותיות זהות בצליל שלהן, וכל זה לְמה? בואו נצמצם את הא'-ב' וזהו. אי אפשר לעשות זאת, היות וכל אות כזאת מהווה איזה כוח רוחני מסוים, ואנחנו לא יכולים פשוט כך לצמצם אותן. ולכן גם קיים פער, האות א' והאות ע', א' זו אות שהיא משתוקקת להתעלות, וע' היא משתוקקת להנמיך את עצמה. אנחנו רואים אפילו איך באדם התכונות האלו מתעוררות, או לחילופין, מתכונה אחת או אחרת זה הופך פתאום לאות א' לאיזו התעלות, לתנועה קדימה, ולפעמים להפך, ויש את ההפך את האות ע', וכן הלאה.

אז מדוע האות ע' היא לא תבנה את העולם? היות ודרכה לא יורד אור רב למטה, היא כולה סגורה, והיא נסתרת, ואם היא הייתה נגלית אל העולם העליון, מיד היו נצמדים אליה הקליפות והיו רוצים להשתמש בצניעות, בכניעות הזאת בשביל עצמם. לכן זה צריך להיות מוסתר בפנים, שלא יהיה קשר עם הנשמות השבורות שלנו, ורק אחר כך, כשאנחנו עולים לעולם האצילות, אנחנו משתמשים בזה. לכן הבורא לא משתמש בה. אבל ספר ה"זוהר" מסביר לנו על האות ע', לאיזו ספירות זה מתייחס, ומדוע דווקא אליה נדבקים כוחות הטומאה.

האות הזאת מהווה את ה"הוד" בפרצוף הזעיר אנפין של עולם האצילות. כיוון שאם מלכות זו האות צ', יסוד זו האות פ', אז הוד זו האות ע', הספירות נספרות מלמטה למעלה, וכשאנחנו מתקדמים יש לנו נצח, ובהתאמה לנצח יש את האות ס'. מלבד זאת, לכל אות יש את הערך המספרי שלה בגימטרייה, האות ע' היא מהווה את מלוא המדרגה, המספר שלה הוא שבעים, נצח, לכן זו אות מאוד מעניינת להתפתחות של הבריאה.

"כח) עאלת את ס' וכו' : נכנסה אות ס', אמרה לפניו : רבון העולמים, טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי יש בי סמיכה לנופלים," אני תומכת בנופלים. "שכתוב, סומך ה' לכל הנופלים. אמר לה: משום זה את צריכה למקומך, ואל תזוזי ממנו, שאם את יוצאת ממקומך, שבמלה סמך, אלו הנופלים מה יהיה עליהם, מאחר שהם סמוכים עליך. מיד יצאה מלפניו." כלומר, "אם את תזוזי ממקומך, את תאבדי את התמיכה הזו שרוכשים בתוכם אלה שמתעלים, אלה שנשענים על תכונותיך". כלומר, הנשמות כשהן עולות מלמטה למעלה, כשהן משיגות את התכונה הזאת ס', אז הן מקבלות מהתכונה הזאת, מספירת הנצח, תמיכה מאוד גדולה. זה בעצם האדם, שבדרגה הזאת מתחיל להרגיש את עצמו קשור לכוח ה"משה" שמוביל אותו קדימה.

במה מתבטא הכוח הזה? בזה שהוא נסתר, כמו הצורה הזאת של האותיות. כמו הצורה של האות ס', כל האזור הוא מהווה חלל מוגן, ויש לה את הצ'ופצ'יק הזה למעלה כדי לצאת מתוך החלל הזה. אבל היא עצמה כזאת, לפעמים היא משתוקקת למצב רבוע יותר, ולפעמים למצב עגול יותר, כלומר, יש מצב אובאלי לאות ס', ויש מצב רבוע. יש בה את ה-י' שהינה כאן הופכית, אחר כך הר', ואחר כך עוד ר' הופכית. יש עוד הרבה צורות של כתיבה, בהתאם לתכונה או ההתגלות של התכונה.

איזו התגלות של תכונה? כי על התכונה אנחנו מדברים, ואיפה היא מהווה את עצמה כאותה תמיכה לנשמות שנכנסות בה? נשמה שנכנסת אל האות ס' היא נכנסת אליה כאל רחם, כמו אל תיבה, כמו אל תיבת נוח, למין חלל סגור לגמרי כזה שבתוכו פועלים כוחות משמרים, חמים. וכאשר האדם בעזרת הנשמה שלו נכנס אל המצב הזה, הוא רוכש את המגננה הזאת ממעל שמפתחת אותו, בתנאי שהוא בתוך האות ס' הזו מוכן להתקיים כעובָר ברחם אימו, כלומר, לחלוטין מבטל את עצמו, מוכן לא לגלות את עצמו בשום אופן ובשום דרך, כדי שהתכונה הזאת, האות הזאת תפַתח אותו. ואז היא מפתחת אותו במהלך תשעה חודשים, תשע ספירות, הוא מקבל שם תשע ספירות מלאות, ואחר כך במלכות, בספירה העשירית הוא נולד דרך הצ'ופצ'יק הקטן הזה שקיים לאות הזאת ס'. כאשר הוא גדל ממנה הוא יוצא ממנה, הוא מתהפך, והאות הזאת עצמה מתהפכת, כלומר, הוא מתהפך עם הראש למטה, מאבד את כל המדרגה הקודמת שלו ונולד.

האות ס' זו ספירת התפארת בזעיר אנפין, כלומר, בינה בגוף הזעיר אנפין. הבינה נחלקת לשני חלקים, עליון ותחתון, ג"ר וז"ת, והחלק התחתון, דווקא החלק הזה הוא שמוליד את התכונה הזו. כלומר, החלק העליון הוא מידמה כמו לפרצוף עליון חזק, והחלק התחתון של הפרצוף הוא מיועד כדי לפתח את הפרצוף הבא. זו כמו אישה בוגרת שמתקיימת בזכות עצמה, ויש בה מערכת שמיועדת לפיתוח המצב הבא. לכן התכונה הזו חייבת להיוותר במקומה, לא יכולה לזוז ממקומה, ולכן הבורא בעזרת התכונה הזו לא יכול לברוא את העולם, כלומר, הוא לא יכול להוריד אותה בשום דרך, ולא יכול לעלות אותה למעלה, היא חייבת להישאר באותו הגבול שהנשמה חייבת להשיג מלמטה למעלה ולהיכנס אל תכונת הבינה, ולהתעלות בעזרתה.

האות ס' זה שישים, ע' שבעים, פ' שמונים, צ' תשעים, ק' זה מאה, ר' מאתיים, ש' שלוש מאות, ת' ארבע מאות.

האות נ' זה חמישים, זו תכונת החמישים. האות נ' זו אות מעניינת.

"כט) עאלת את נ' וכו' : נכנסה אות נ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שבי כתוב, נורא תהלות. וכן בתהלה של צדיקים כתוב, נאוה תהלה." האות נ' היא מאוד שלימה, היות והתכונה שלה חמישים מהווה את כל חמשת התכונות של כל נשמה, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. אלו חמש ספירות, עשר בכל אחת, שהם חמישים שערי הנשמה או חמישים שערי הבינה. נ' מהווה בינה טהורה, בינה זה מלשון הבנה, מלשון השגה, התפתחות, בדיקה, אנליזה, זו התכונה שבעזרתה האדם נעמד.

"אמר לה: נון, שובי למקומך כי בשבילך חזרה האות ס' למקומה, והיי סמוכה עליה. כלומר, הנ' רשומה במלה נפילה, שהסמך, שה"ס סומך ה' לכל הנופלים, חזרה בשבילם למקומה לסמוך אותם, כנ"ל בדבור הסמוך." החלק העליון הזה נ', זו התכונה הנקבית העליונה, כאשר תכונת הבינה מתקיימת באופן עצמאי, והתכונה התחתונה של הבינה זו הס', שקיימת כרחם לפיתוח המצב הבא, הפרצוף הבא, ולכן לא יכול להיות האחד בלי השני, כך הן קיימות יחדיו, שתי האותיות האלו הן תומכות זו בזו, לכן האות נ' לא יכולה בלי הס' והס' לא יכולה בלי הנ'. ובזה מסתיימת השיחה ביניהם. "מיד חזרה למקומה, ויצאה מלפניו."

האות הבאה זו האות מ', האות מ' המהווה את הערך הספרתי ארבעים. מ' כמו כל האותיות היא מיוחדת.

"ל) עאלת את מ' וכו' , נכנסה אות מ'. אמרה לפניו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי נקראת מלך. (אמר לה : כך הוא ודאי, אבל לא אברא בך את העולם, משום שהעולם צריך למלך. שובי למקומך, את, והל', והכ', כי לא יפה לעולם לעמוד בלא מלך.)" כלומר, תכונת האות מ' זו תכונה מיוחדת. כל האור של הבריאה עובר דרכה, לכן על שמה נקרא "מלך", כלומר, הבורא מעביר דרכה את כל האור ממעל. ולכן הוא אינו יכול ליצור בעזרת תכונתה את העולם, כלומר, הוא לא יכול לעשות כך שהאות הזאת מ' תאיר למטה, והאור הזה שהיא תאיר הוא ישרת כאור של ההתפתחות הנכונה של הנשמה.

היות וכל הכוחות האדירים של אור החכמה עוברים דרכה, היא לא יכולה להנהיג את הנשמות, היות ובעבור הנשמות צריך את אור התיקון ולא אור המילוי שזו האות מ'. וכך גם האות ל', היא לא יכולה להיות זו שממשיכה, היא לא יכולה להיות יחד איתה, היות ושתיהן הל' והמ', משתתפות ביצירה של התכונה הזאת שנקראת "מלך", התכונה שמהווה את כל האור שיורד על הבריאה. אז גם שתי האותיות האלו ירדו.

אנחנו לפחות לעת עתה עוברים כל כך הרבה אותיות, אנחנו רואים שהן כולן צריכות להיות במקומן, אפילו לא יכולה להיות שום תחלופה ביניהן.

ומגיעה האות הבאה האות כ', עשרים. האות כ' משמע הכס, איזו פלטפורמה שבעזרתה פונות הנשמות אל ההנהגה העליונה.

"לא) בההיא שעתא נחתא וכו': באותה שעה ירדה מלפניו אות כ' מעל כסא כבודו. נזדעזעה ואמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי כבודך אני." שדרכי אתה מוריד את כל ההנהגה שלך. "כשירדה אות כ' מעל כסא כבודו, נזדעזעו מאתים אלף עולמות ונזדעזע הכסא, וכל העולמות נזדעזעו לנפול. אמר לה הקב"ה כ"ף כ"ף, מה את עושה כאן, לא אברא בך את העולם, שובי למקומך, כי בך כליה, ובך נשמעה כלה ונחרצה, שובי לכסאך והיי שם. באותה שעה יצאה מלפניו וחזרה למקומה." כלומר, "אם תתחילי לרדת קרוב יותר אל הנבראים, מיד ביניהם יתעוררו כוחות עצומים של כליה, של חורבן, אני צריך להעניק דרכך מגובה כזה".

והאות האחרונה מתכונת הזעיר אנפין זו האות י'.

"לב) עאלת את י' וכו' : נכנסה אות י'. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי אני התחלת השם הקדוש, ויפה לך לברוא בי את העולם." האות י' היא מאוד מיוחדת, היות והיא מתחילה את הגילוי של הבורא, ממנה זה מתחיל. אנחנו יודעים שהגילוי של הבורא מתחיל מהשורש, זהו האור שבורא ד' בחינות של אור. האור בבחינה א' מסומן על ידי האות י', אחר כך ה' זה מתפשט אל הימין וישר, אחר כך ה-ו' מתפשט פשוט ישר, וגם האות הבאה זו ה' האחרונה, בצורה כזאת מתפשט האור. האות הראשונה היא י' והיא מהווה את גילוי הבורא על ידי הנבראים. יש שורש, ו- א', ובבחינה א' זה מתגלה.

לכן הבורא "אמר לה : די לך, שאת חקוקה בי, ואת רשומה בי, וכל חפצי בך, עלי, לא יפה לך להיות נעקרת משמי." "אני לא יכול לברוא בך את העולם, היות וממך מתחיל העולם ולא מסתיים, לכן את צריכה להימצא בתחילתו. וכל ההשתוקקויות שלך הן אלי, את רשומה בשמי, ואי אפשר להרחיק אותך משמי". כלומר האות י', התכונה הזאת של גילוי הבורא, היא חייבת להיות כזאת מרוחקת מאיתנו, כדי שדווקא בעזרתה, כיוצא מהבחינה הזאת, מהמרחק הזה, היא תוכל להנהיג ויהיה לנו גם חופש הבחירה. אחרת כולם היו פשוט חיות קטנות, והיו פועלים בצורה אינסטינקטיבית תחתיו.

בצורה כזאת עברנו דרך כל המערכת הזו שנקראת זעיר אנפין. אלו הן תשע האותיות העיקריות בהשפעתן עלינו, האותיות שנמצאות מעל זה הן מרוחקות מדי מאיתנו, האותיות שתחתיהן כבר קשורות לקליפות, לכוחות דטומאה, והאותיות האלו הן מורידות עלינו את ההנהגה הנכונה של הבורא.

שאלה: לָמה כל כך חשוב עבורנו לימוד האותיות?

כאשר לא למדנו כלום צעקו מה עם האותיות, כאשר אנחנו לומדים אותן כולם אומרים שנמאס. אני אגיד לכם מה העניין יקיריי, כל דבר שנלמד ימאס לכם במהרה, היות ואנחנו לומדים על מערכת שהיא מאוד מורכבת, מאוד מעניינת, מאוד מסקרנת, אבל אנחנו לא מרגישים אותה, כי איך אפשר? יש לי נכדים בגילאים שונים, הצעיר ביותר הוא בן שנה וחצי. נאמר ואני רוצה לעניין אותו באיזשהו משהו של ילדים בגיל עשר, זה לא יעניין אותו, בשבילו זה כמו צליל ריק, הוא אפילו לא יסתכל עלי, מעניין אותו רק מה שמתאים לגילו.

כלומר, אין מה לעשות, ישנם כאלה מקורות קבליים בעולם שאנחנו צריכים ללמוד לא כדי להבין, לא כדי לרכוש ידע. זה הכול מתאסף אצלכם בתוך איזו מערכת, ולאט לאט נרקמת בכם מערכת של הבנה, של תפיסה אחרת לגמרי ממה שקיימת בטבע, ואתם לאט לאט מתחילים איכשהו למצוא את עצמכם בתוך זה, כמו שילד מתחיל למצוא את עצמו בעולם שלנו. וזה לא חשוב שאני סיפרתי לכם ואתם לא הבנתם כלום, ושכחתם את הכל, בכל זאת, ברגע שבו אני מספר, איכשהו זה קשור אליכם, זה פועל עליכם, אפילו אם אתם רוצים את זה או לא אתם נספגים בזה, וכך האדם מתפתח. בדיוק כמו ילדים, הם לא מבינים לשם מה, איך, אבל מסתכלים עלינו, מתקיימים יחד איתנו, והם מתפתחים, כך זה קורה גם כאן.

האותיות זו מערכת מאוד מעניינת בשבילנו, היות ודרך האותיות מתהווה תכונת הבורא שהוא שָֹם עלינו. זה כמו סימנים שדרכם מגיע האור העליון וצורב בתוכנו, בתוך הרצון, בתוך הזיכרון שלנו את התכונות שלו, פשוט צורב את זה בתוכנו דרך החרכים האלה של האותיות. ולכן אנחנו צריכים את זה, אנחנו צריכים להתפעל מעשרים ושתיים ועוד חמש סופיות האלו, עשרים ושבעה הסימנים הללו, כדי שבעזרתם אנחנו נתחיל להרכיב ולבנות מהם איזו השתוות עם הבורא.

אם אנחנו ניקח את כל עשרים ושבע התכונות הללו שמסמלות האותיות, ואנחנו נתחיל בצורה נכונה לחלק אותן, אנחנו נגיע לטקסט של התורה, ונגלה שאנחנו כתבנו אותה בעצמנו על רצוננו. כך כתוב, "כתבם על לוח ליבך", "לב" אלה רצונות האדם. כלומר, כאשר אנחנו ניקח ובסדר הנכון נתחיל לפרמט את האגואיזם, בצורה נכונה בעזרת הטקסט, אז ייצא לנו טקסט של "בראשית ברא אלוקים.." וכן הלאה עד סוף הספר הזה, ובצורה כזאת הצורות ייבנו בנו, בכל אחד מאיתנו. כלומר, האותיות מהוות איזו מין חותמת, תבנית, שבעזרתה אנחנו יוצרים את עצמנו, כל פעם מעצבים בחומר שלנו צורות יותר ויותר דומות לבורא. לא רק בצורה חיצונית, אלא האיברים הפנימיים, הקשר ביניהם, המצבים שלהם, התנועה שלהם בכל המצבים, וכן הלאה.

כלומר, זהו מנגנון עצום, מורכב, שאנחנו צריכים בעצמנו ליצור. וסלחו לי שאני אומר כך וזו בלשון עדינה, אבל חתיכת הזבל שהוא האגואיזם שלנו, שהוא מין ערימה כזאת, מתוכו אנחנו צריכים בעזרת האותיות האלו, להדביק ולהדביק ולהחיות את האפר הזה, את הדבר הבלתי ראוי, בלתי כשיר הזה, עד למצב שהוא נולד מהדומם אל הצומח, אל החי, אל האדם, ואל הבורא, השלב הבא. וכל זה על ידי הדבקת האותיות, אני משקיע יגיעה באגואיזם הזה כדי ליצור ממנו איזו פעולה, אני פועל עליו בעזרת האותיות. כפי שנאמר, תחילה הייתה המילה, בעזרת האותיות נוצר האדם, בעזרת האותיות זז העולם. כלומר, האור שעובר דרך צורות מסוימות הוא שיוצר, הוא שמעצב את החומר שלנו.

אנחנו עוד לא מבינים את זה, אנחנו צריכים להתחיל ללמוד את זה ואחרי זה נבין איך זה עובד, למרות שהחומר הוא קצת משעמם, אם לא יודעים איך ליישם אותו. האם אפשר היום ללמוד, לרכוש משהו בלי לדעת את הא'-ב'?

נותרו לנו עוד תשע אותיות, כדי שאתם תתפעלו מתכונות קרובות או רחוקות יותר מהבורא. זהו אותו הציר בין הבורא שעומד למעלה, מעל ג"ר דבינה דעולם האצילות, ובינינו שאנחנו נמצאים מתחת לעולם האצילות, ועלינו לעשות משהו עם זה, אנחנו צריכים לווסת את הקשר בינינו לבין הבורא. באיזה אופן לבצע את הקשר בינינו? רק אם אנחנו נתקשר איתו דרך האותיות האלו.

שאלה: עד כמה האדם מרגיש בצורה חזקה יותר את ההתהוות הגרפית או את הצליל?

זו מערכת עוד יותר מורכבת, הביטוי הוא כבר לא צורת האותיות, אלא השפעת האדם. יש פה ערוצים נוספים של קשר בינינו לבין הבורא, בין הבורא לבינינו, כאשר נכללים האיברים הפנימיים של האדם. כלומר, האדם יכול ליצור בתוך עצמו בעזרת האותיות, בתוך החתיכה שלו, את האיברים הפנימיים, את כל המערכות האלו, חיבורים, לשלוח אותם לכל מיני קישורים ביניהם. אתם מתארים לעצמכם, שאת כל זה אנחנו צריכים ליצור, לבנות בעזרת התכונות הללו. האדם מתחיל להבין כיצד הוא יכול לפעול במדרגה הגבוהה ביותר שלו על הבורא, וההשפעה הזאת זה הבורא, כפי שעל ידי מילת הבורא נוצר האדם.

מה זו מילה? דרכנו, דרך מה שנקרא תכונת הרוח, הרוח שבריאות, מחמישה חלקים של הריאה, חמשת כנפי הריאה, מתחילים להוציא אוויר. זה מבנה מיוחד, זה כל מה שְבגרון, אותם האיברים שבעזרתם האדם מדבר, לכן האדם נקרא "מדבר", ובזה אנחנו נבדלים מהחיות. כל הדיבור הוא נמצא בגרון לא בראש, כל המערכת שלנו מתחברת לגרון, אל תכונת המדבר שבנו, כאשר אנחנו מצד אחד מפעילים את זה בעזרת המחשבות, הזיכרון, והכול בסופו של דבר מתקשר לגרון, למקור הדיבור, ומצד שני באזור הריאות פועלת כל המערכת הפנימית, הנשימה. בקשר בין שתי המערכות האלו נוצרות האותיות בצלילים מחמשת החלקים, וזה תלוי מאיזה חלק של הריאות מגיע הצליל, אנחנו פשוט לא מבינים את זה, זה עובר דרך הגרון.

אנחנו נלמד על זה, יש על זה הרבה חומר ב"זוהר". אנחנו נלמד על מיתרי הקול איך הם בנויים, איך אנחנו עובדים איתם, מדוע דווקא כך אנחנו מעבירים את התחושות והקשרים שלנו עם האחרים, מדוע דרך האיבר הזה, ולָמה דווקא הוא נוצר, לָמה דווקא הוא הקשר שבינינו.

לכן כל זה עובר דרך הפה ונוצרים אצלנו חמש קבוצות שונות של צלילים, של החך, של השיניים, של הלחיים, בקיצור, חמש קבוצות של אותיות, של תכונות. ואחר כך התכונות האלו יוצאות מתוכנו, כלומר, הצליל למעשה הוא מוביל את כל האינפורמציה הפנימית הזאת. ויש הבדל מאוד גדול בין הצליל שמוציא האדם החי, צליל שמורגש דרך איזושהי מערכת, ולצליל שהוקלד דרך אותה המערכת נאמר, יש לזה משמעות מאוד גדולה.

הצליל הזה מגיע לאוזן. מדוע לאוזן, מה הקשר לאוזן? מילא אם הוא היה מגיע לאותו הכלי, אבל הוא מגיע למחלקה אחרת לגמרי, ושם כבר יש מערכת שלימה.

בקיצור, מערכת הקשרים בינינו היא מאוד לא פשוטה, אין מה לשים לב לכל הפיזיולוגיה שלנו, זה כדי להבין עד כמה למעשה הקשרים האלה בתוכנו לא פשוטים, והאותיות מצד אחד, והצליל שלהם מצד שני, והעברה והתפיסה שלהם, זה פשוט בונה עולם שונה לגמרי של תפיסה, של קשר.

זו הרבה אינפורמציה, והעניין הוא שאנחנו לא יכולים לדעת את זה, הקבלה לא בנויה על זה שאנחנו נדע את כל זה, אנחנו צריכים איכשהו להתקשר עם זה, לבוא במגע עם זה, בקשר, ואז זה יפעל בנו. ואז נתחיל פתאום להרגיש שאנו מדברים עם חלקים אחרים של הריאות, מתחילים לעבוד עם מיתרים אחרים לגמרי, הקצוות של העצם מתרחבים, מתקטנים, מעבירים את הלחץ הלאה, ומהאוויר באים הצלילים, מהצלילים באות כל התחושות. אנחנו מתחילים להרגיש את זה, אפילו להרגיש את המערכת הפנימית שלנו, אנחנו נתחיל להרגיש את זה במידה שבה אנחנו מתחילים ליישם את הצלילים האלה.

כמובן שהכול קשור לקו ימין וקו שמאל. כיוון שהכל מגיע מאברהם, היות והוא ספירת החסד, לכן זה מגיע מהצד הימני, וכל הא'-ב' מגיע ממנו. זו השפה הערבית, אלו כל השפות האכדיות, ארמית. כל השמאל, חלקי השמאל, מגיעים מעשיו, ולכן הם מתחילים משמאל לימין. וכך יש גם מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, במעגל. כל זה מוסבר.

שאלה: במה נבדלת האות ס' מהאות מ'?

ס' זו אות עגולה, היא מהווה בפני עצמה תכונה שלימה, מושלמת, והמ' מהווה את הרחם שבתוכה מתפתח העובָר. כמו אדם שרוצה להיכנס לאיזה חלל, כדי לשמור על עצמו מההשפעות של הכוחות הפנימיים הרעים שלו, הוא חייב להיכנס לתכונת המ', תכונת הבינה, ובצורה כזו לגדר את עצמו בפנים, בתוך התכונה הזו, מכל הכוחות החיצוניים הרעים, זה לא שלו, רק אז הם לא יפעלו עליו. וכאשר הוא כבר יכול לעלות את עצמו מעליהם, אז הוא יכול להשיג את תכונת הס'. ס' זו שלימות, מ' זו לא השלמות של האדם, זו השלמות של העליון שבתוכו הוא יכול להסתתר.

שאלה: האם לפי קול האדם אפשר לקבוע את מידת ההתפתחות הרוחנית שלו?

אנחנו לא נמצאים במדרגה כזאת, ובכלל אם הוא מקובל קטן והוא רוצה לגלות את זה, אז הוא יגלה את זה, ואם לא, אז אנו בשום אופן לא נגלה את זה. בכלל, אם האדם הוא לא ירצה, אז אף אחד לא יגלה אותו, הוא מסתתר מהשפעות חיצוניות, בכל מיני כאלה התפעלויות פנימיות של האותיות האלו מ' או ס', ולא יכולים לעשות שום דבר.

שאלה: מהי המשמעות של סדר האותיות בתורה?

יש הרבה מאוד סידורים של האותיות, שהן לא סתם הולכות רק לפי סדר הא'-ב'. קודם כל איך שהן מסתדרות במילים, זה הכל לפי תכונות שמתלבשות אחת על השנייה. מתוך כל הרצון האגואיסטי חסר הצורה הזה, מתחילים להדביק ולהדביק כל מיני צורות שדומות לבורא. אז ישנה איזו נשמה וצריכים לעשות אותה שווה לבורא, וכל האותיות עומדות עכשיו בתור מהראשונה עד האחרונה, והן מתחילות לפעול על אותו רצון חסר הצורה הזה. ואז הן מתחילות לעבד, לזכך, לחלק אותו לכל מיני חלקים, את החלק הזה עכשיו יכולים לתקן, דוחים אותו לאחר כך וכו'.

לנו זה נראה כזה מסובך כאשר אנחנו לומדים, אבל כשכל זה נברא, פתאום אנחנו מגלים שיש שם כאלה קשרים, הצטלבויות, כאשר אותיות דומות מתחברות, מצטלבות, אותיות דומות עומדות זו ליד זו, יש אותיות שמחליפות אחת את השנייה, כמו ברגיסטר, כל האותיות מוזזות בבת אחת ומתחלפות, הראשונה מתחלפת בשנייה, השנייה בשלישית, השלישית ברביעית, בכל הטקסט בכיוון ישר או הפוך. יש גם סדר הפוך, שהאחרונה הופכת להיות ראשונה, ולפני אחרונה הופכת להיות שנייה, וכן הלאה. אחר כך יש התחלקות של האותיות לעשרות, מאות ויחידות, וביניהן יש גם כל מיני התחלפויות. אבל כל זה אלו הבעות או ביטויים של תכונות או חוקים רוחניים, זה לא סתם כך יוצא, אלא פשוט לוקחים את התכונות האלו ומשתמשים בהן כחוקי העולם הרוחני, שאפשר להשתמש כדי להתקדם הלאה ולשפר את המבנה הזה הרוחני, שיהיה שווה לבורא. ועל כל הפעולות האלו מדובר בקבלה, ובמיוחד בספר ה"זוהר".

הגענו כעת לדרגת האותיות הבאה. יש את הפרסא, ומתחתיה יש את הנשמות. עברנו על ארבע האותיות שהיו במלכות, אחר כך עברנו על עוד תשע אותיות שהיו בזעיר אנפין. במלכות היו אותיות ק' ר' ש' ת', בזעיר אנפין היו אותיות מהאות י' עד האות צ', תשע אותיות. ועכשיו אנחנו מתחילים עוד יותר למעלה, אותן אותיות שכבר נמצאות בבינה. זו אותה בינה שכמובן רלוונטית לנו, לא זו המושלמת, אלא זו שמתייחסת אלינו ובה יש תשע אותיות מהאות א' ועד האות ט'. אם אנחנו הולכים איתכם מלמטה למעלה, האות הראשונה היא ט'.

"לג) עאלת את ט' וגו' : נכנסה אות ט'. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי אתה נקרא טוב וישר." האות ט' היא מייצגת את הטוב, פעולת הטוב של הבורא, ממנה יוצאת הפעולה הטובה דרך כל שאר האותיות על הנברא. אתם יכולים לשאול, אבל עד שהיא מגיעה עם תכונתה הטובה עד הנברא, היא עוברת דרך כאלו תכונות נוראיות וגרועות, מה נשאר כבר ממנה? זו שאלה נכונה, ואני גם אשאל וגם אענה על השאלה הזאת.

העניין הוא, שכל שאר התכונות הן רק מוליכות, מעַבר, כל תכונה היא פועלת רק מתוך בחירה, ולכן אף אחת לא מפריעה לאחרת. אני יכול לפעול רק בתכונה אחת, יש עוד מיליון תכונות, אבל אני מעביר את כל התכונה שלי דרך אות אחת בלבד, ושאר האותיות בכלל לא מפריעות. לדוגמא, אם יש לפנינו איזה מימד, ולפנינו מיליונים של גלים, ולמרות שכל אחד עובד בתדר אחר, אחד לא מפריע לשני, הם לא מצטלבים, הם לא מפריעים אחד לשני. יש פה מיליונים של תדרים, ועוד כאלה שאנו אפילו לא יודעים, אפילו לא מהמקורות שלנו.

אותו דבר עם האותיות, אותה אות ט' שרוצה לעשות איזה מעשה טוב, המילה "טוב", על הנשמות, למרות שמתחתיה יש הרבה מאוד אותיות כבדות, עבות, שהן אולי אפילו חזקות יותר ממנה, אבל הן פשוט מעבירות את התכונה שלה, היא עובדת בתדר שלה ולא מפריעה לתדרים שלהן, והן פשוט רק מעבירות, מוליכות.

מה אומר לה הבורא? "אמר לה: לא אברא בך את העולם, כי טובך סתום בתוכך, וגנוז בתוכך. ז"ש, מה רב טובך אשר צפנת ליראך. וכיון שהטוב גנוז בתוכך הרי אין בו חלק לעולם הזה שאני רוצה לברוא, אלא בעולם הבא. ועוד, משום שטובך גנוז בתוכך, יטבעו שערי ההיכל. ז"ש טבעו בארץ שעריה. ועוד, כי הח' כנגדך," מעשה החטא. "וכשתתחברנה יחד, תהיינה ה"ט. דהיינו חטא." האות עצמה נקראת ח', וגם המילה עצמה חטא, ובסוף האות ח' נמצאת האות ט', לכן הן קשורות זו בזו. ולכן אומר הבורא, "אינני יכול לברוא איתך את העולם, כי את קשורה עם הח', ואם יתקן הח', אז הוא נעשה טוב, ואם לא, את רק מחזקת את הח' הזה ונמצאת בו, ורק הודות לך הוא קיים". "וע"כ לא נרשמו אותיות אלו בשבטים הקדושים." באותן תכונות שאיתן אפשר להשיג את תכונות הבורא. "מיד יצאה מלפניו." האות ט'.

באיזושהי צורה שומעים כל מיני סיפורים על התכונות האלו. פשוט תתרשמו מזה, אלה מקורות ידע מאוד חשובים עבורנו, הם פועלים בנו מבפנים. אפילו עכשיו ברגע זה, האם אתם מרגישים מה שאתם רואים, מה קורה איתכם? הרגעים הבאים שלכם, הרצונות, המחשבות, את כל זה מגדירות האותיות האלו שפועלות עליכם בזו אחר זו.

אז לא האות ח' ולא האות ט', שתי האותיות האלו, לא יכולות להשתתף בבריאת העולם, משום שהאות ט' תומכת באות ח' שהיא מייצגת את החטא, ועם החטא אי אפשר לברוא את העולם. זאת אומרת, העולם הרי נברא בחטא, אבל לתקן את העולם עם התכונות האלו בלתי אפשרי.

האות הבאה היא האות ז', האות השביעית.

"לד) עאלת את ז' וכו': נכנסה אות ז'. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי ישמרו בניך שבת, שכתוב זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, דהיינו חרב שנונה ורומח שעושים בהם מלחמה, שהם נקראים כלי זיין." גם האות ז' וגם כלי המלחמה נקראים ז', ולכן "לא אוכל לברוא איתך את העולם". "ואת כעין הנ', שלא נברא בה העולם, משום שיש בה נפילה, (כנ"ל אות כ"ט)" עכשיו הוא מזכיר לנו שהאות נ' שעברנו אותה, חמישים, לא השתמשנו בה כי היא מציינת נפילה. "מיד יצאה מלפניו." זאת אומרת, אי אפשר להשתמש באות ז' לברוא את העולם, כי משתמשים בה להכנת מלחמה, כלי מלחמה. זאת אומרת, באמצעות האות הזאת טוב לנהל מלחמה, זה נחוץ לנהל מלחמה, אבל לא באמצעות התכונות כדאי לתקן את העולם, זו תכונה שבאמצעותה מופרדים החלקים ומשמידים חלקים. ברור שהאות ז' זו אות חשובה מאוד, ומשתמשים בה, אבל לא לצורך תיקון העולם.

האות ו' היא מעניינת.

"לה) עאלת אות ו' וכו' : נכנסה אות ו'. אמרה לפניו : רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שאני אות משמך הויה. אמר לה: וא"ו, את וה' די לכן, שאתן אותיות משמי, הויה, שאתן בסוד שמי, וחקוקות ומפותחות בשמי, לא אברא בכן את העולם." ארבע התכונות האלו תחת השפעת האור. כאשר הנברא משיג את תכונתו הסופית, זה מצבו הסופי שבנוי מארבעה שלבים, שמצוין באותיות י' ה' ו' ה'. אז כאשר הגיעה לבורא האות ו' ושאלה אותו, האם יוכל לברוא בה את העולם, הוא אמר לה שזה בלתי אפשרי, כי לא האות ה' ולא האות ו', מפני שהן משתתפות בשם שלו, הן לא יכולות להשתתף בתיקון הנברא, כי הן שייכות לשֵם שלו, והן לא יאפשרו לנברא להשתתף, ולא יכולים לאפשר את זה. ולכן שתי האותיות הללו, האות ה' והאות ו', הן לא מתאימות לתיקון הנברא.

האותיות הבאות הן האות ד' והאות ג'.

"לו) עאלת את ד' וכו': נכנסו אות ד' ואות ג'. אמרו אף הן כך." שאיתן יברא הבורא את העולם. "אמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריכים לגמול עמהם חסד. הד' היא עניה, כי נקראת דלת מלשון דלות. הג', גומלת לה חסד, לדלת. וע"כ אל תתפרדנה זו מזו. ודי לכן, לזון זו את זו." האות ד' היא ענייה, וג' גומלת לה חסד, לכן שתי האותיות האלו הן כדי לתמוך את הנשמות בכאלה מצבים, כאשר אין בהן שום דבר, והן לא יכולות לעשות שום יגיעה, להשקיע כוחות. כמו אדם שהוא חולה ואי אפשר לדרוש ממנו שום דבר, רוצים לעזור לו, אבל אין לו כוחות הוא כבר זקן, ומה נעשה איתו, כבר לא יכולים, צריך פשוט לא לתקן אותו, אלא לתת לו יכולת בצורה שקטה להתקיים. אז בפעולה הזאת על הנשמות עוסקות תכונות ד' וג', ולכן אי אפשר איתן לתקן את העולם, הן חלשות במיוחד, מוחלשות, הפעולות שלהן הן על המצבים החלשים של הנשמה.

ואז נכנסה האות ב' זו כבר אות רצינית.

"לז) עאלת את ב' וכו' : נכנסה אות ב'. אמרה לו: רבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כי ב' היא ברכה. אמר לה הקב"ה: ודאי בך אברא את העולם, ואת תהי ההתחלה, לברוא בך את העולם." ולכן התורה מתחילה במילה בראשית מהאות ב', כי זו התכונה היחידה שיוצאת באופן ישיר מהבורא, אחרי שעוברת דרך כל האותיות כלפי מטה. כמו שאמרנו, שאף אחת בדרך לא משפיעה על אף אות, ואף אחת לא משפיעה עליה, אלא נותנת לה את הזכות להגיע למדרגות התחתונות ביותר, לאן שהיא רוצה להגיע ולהשפיע, לכן התכונה הזו היא דווקא זו שמתקנת.

מה בעצם מתקן אותנו? זה הטוּב של הבורא, כאשר הוא רוצה באמת לתקן אותנו, ושאר האותיות הן רק נותנות לנו צורה תחת התיקון הזה. אז כוחות התיקון באים מהאות ב', שאר צורות התיקון הן באות משאר האותיות.

אז לשם מה בכלל נכנסת האות האחרונה האות א', אם באות ב' הוא ברא את העולם והכול ברור, לשם מה נבראה האות א', מה יש בה? על זה נדבר בפעם הבאה, נשאיר אות אחת לסוף.

(סוף השיעור)