שיעור בוקר 30.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

העבודה באמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מהמקורות

קטע מס' 10, מתוך "שמעתי" מאמר "ג, "ענין רמון".

"ענין ריקנות אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה"). נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות, היינו עם בחינת למעלה מהדעת. ויבקש מה', שיתן לו את הכח הזה. ויהיה הפירוש, שכל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו"."

(בעל הסולם. שמעתי. יג. "ענין רמון")

אנחנו לא שמים לב אולי, כל כך, למה באים אלינו מצבים ריקים, ריקניים. בא מצב שאני מרגיש שאני לא שייך לרוחניות, שאין לי שום אפשרות להתגבר על כלום, אני לא יכול, אני נמצא כבר באותם מצבים הרבה פעמים ולא יכול לצאת מהם, שוב ושוב אני נופל לאותו הבור. וכל פעם אני מחליט שאני כן אעשה משהו ולא יכול, לא על ידי החברה, לא על ידי תפילה, בכלל, אני רואה עד כמה אני אבוד.

ההרגשה שאני אבוד, היא הרגשה הכי טוב שיכולה להיות מפני שדווקא ממנה אני יכול לעלות. אני, אחרי זמן מה לא מיד, מתחיל לעכל שזה בא מהבורא, שהוא סידר לי את זה, שהוא פותח לי בזה מקום ריק חדש בי ובזה נותן לי דחיפה קדימה, מראה לי מה אני יכול לעשות. מה אני יכול לעשות שהוא פתח לי מקום ריק נוסף בפעולה שלו. זה שאני יכול למלאות אותו עם רוממות ה'. קודם כל, זה בא מאין עוד מלבדו. שנית, זה בא כדי שאני אמלא את המקום הזה עם נוכחות הבורא. עם זה שהוא עשה את זה, הוא ייצב לי את זה כדי שאני קודם כל במקום הזה, ברצונות האלה, במחשבות הללו, אני אנסה לאתר שזה בא ממנו.

ואחרי שאני משתדל על ידי מעשים, התכללות בקבוצה בעיקר, תפילה לבורא, איכשהו לקשור את עצמי שוב דרך הקבוצה לאין עוד מלבדו, אז נקרא שאני תיקנתי את המקום הריק, בינתיים. התיקון האמיתי זה שהבורא מתגלה בו כמייצב את המקום וכממלא את המקום. אבל לפחות לשייך את זה דרך הקבוצה אליו, למרות שבינתיים לא בצורה השלמה.

כך אנחנו צריכים לראות את כל המצבים שלנו שאנחנו נופלים לשיפלות. הכוונה היא שלא מסוגלים לעשות שום דבר וממש רואים עד כמה הכוחות שלנו לא יכולים לעזור לנו. ועד כמה אני החלטתי כבר הרבה פעמים בעבר שאני כן אעשה שינויים, אבל ראיתי שאני סתם אומר, לא מסוגל, שוב ושוב אני חוזר לאותם מצבים הריקניים. ומה לעשות?

כאן אנחנו צריכים להבין שאדם לבד לא מסוגל. אלא הפירוש המדויק של "נצחוני בניי", ש"בניי" מתחברים ואז בצורה כזאת הם מנצחים אם מחייבים את הבורא שיטפל בהם.

שאלה: מה זה לקשור את אין עוד מלבדו דרך הקבוצה, דרך העשירייה?

הבורא מטפל בעשירייה. זה שבינתיים אני לא רואה את זה, אז אני דומה לתינוק שלא יודע שיש עולם והוא קשור לעולם כולו והעולם עובד בשבילו ומטפל בו בכל הצרכים שיש לו, בהכול. אז אנחנו מרגישים בינתיים כך את עצמנו, מנותקים מהסביבה. זה נקרא ממש חוסר הכרה. אני אפילו בצורה גשמית לא מתקשר לנשמה. אחרי זה כשאנחנו בכל זאת מגיעים לסביבה, חברה, מתחילים איכשהו להתכלל, רוצים, לא רוצים אבל מאין ברירה, אז מתקרבים ליישום הנכון. אבל ממש קשר עם הבורא קורה כשאני מתוכי, אחרי הרבה פעולות, מרגיש משיכה לחברה יותר ממשיכה לבורא.

וזה לא חשוב איזה אדם, יכול להיות גדול או קטן לעומת החברה, כמו רבי יוסי בן קסמא, אני תולה בחברה יותר כוח, יותר הצלחה, יותר ישועה מאשר בכל גורם אחר. ממש כך.

תלמיד: מה זה לקשור את אין עוד מלבדו דרך העשירייה?

אני מתחיל להבין שאם אני נקשר נכון לעשירייה, אז אני מוצא בזה את מרכז העשירייה ואין עוד מלבדו אשר שורה שם. הוא אינו בכלל, המושג הזה הוא רק תיאורטי בלבד, מופשט. אלא אם אני מחבר את החברה ונמשך אליה, אז אני מרגיש בזה שאני נמשך למרכזה ולבורא שמתגלה שם כסכום של כל היגיעות, הנטיות. ככה זה "אתם עשיתם אותי". אנחנו, בנטייה לחיבור בינינו, מאפס ממש, מהכוח המופשט, אנחנו בונים משהו שאליו אנחנו נמשכים. וזה נקרא בורא, בוא וראה.

שאלה: השבוע דיברנו הרבה על לקשור כל מצב שקורה לך לאין עוד מלבדו. מה זה אומר, אם היו לי מצבים ואני מתוך עצמי נזכרתי בזה וחשבתי על זה, זה לא נקרא לקשור את זה לאין עוד מלבדו, אלא רק אם לפני זה חשבתי על העשירייה?

יש ויש. אלה מצבים מתקדמים, אז מתקדמים הלאה. לא לזלזל בשום דבר, רק לדעת מה לפנינו. במרכז העשירייה מגלים את המרכז, זה הבורא שהוא הסיכום מכל המאמצים שלנו, זה נקרא "אתם בניתם אותי", "עשיתם אותי", וכך מתקדמים.

במאמץ המשותף שלנו שנקרא ערבות, חיבור עד אהבה, במאמץ הזה, בחיבור הזה המתגבר אנחנו מהאין סוף, מהכוח המופשט, מייצבים את הבורא. והכול אך ורק כמו כל העולם הרוחני, לפי המאמץ שלנו. אחרת אי אפשר לגלות, לראות, להרגיש, רק לפי המאמץ המשותף.

ולפני זה הוא לא קיים, לא העולם הרוחני, לא הבורא, לא כלום. קיים רק בצורה פוטנציאלית, כרשימו בלבד.

שאלה: מה זה אומר, להתאמץ לבחור כל פעם סביבה טובה יותר?

זה מה שהוא אומר. כל פעם שאדם מחליט שהוא חייב חברה, כי בלי חברה הוא לא יכול, הוא נמשך לחברה יותר ממה שלבורא כי החברה זו ההצלה שלו. שם הוא יכול להסתתר, שם הוא יכול להינצל מכל הכוחות האלה, מהבלבולים, מכל דבר. אם הוא נכלל בתוך הסביבה זו התשובה על כל השאלות, על הכול.

זאת אומרת, במקום לחפש בשכל או ברגש או במה, תתכלל ויתגלה לך מה שאתה שואל.

קריין: קטע מס' 11 מתוך "שמעתי" מאמר י"ד, "מהו רוממות ה'".

"רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תו"מ. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. יד. "מהו רוממות ה'")

כך צריכים ללמוד תורה. מלכתחילה, משנה, גמרא, כל הספרים הקדושים נכתבו בצורה כזאת שלא לומדים מה כתוב שם, אלא מתחברים ואז מתוך החיבור מקבלים הרגשה, הבנה מה כתוב. זאת אומרת לא דרך השכל אלא דרך מקום החיבור משתדלים לגלות מה טמון בתורה. זה נקרא גילוי התורה, גילוי הבורא בתוך התורה. הבורא מסתתר ומתגלה על ידי התורה.

לכן לא חשוב איזה ספר. אם זה ספר שכתוב מתוך השגת הבורא ומדבר רק על השגת הבורא, כמו שכל התורה בעצם, אז הגישה צריכה להיות לנתק את השכל ואת הרגש, בינתיים, שיש באדם, רק לקרוא ולדרוש להבין בלהרגיש את החיבור ודרך החיבור את הבורא. וכך זה לימוד נכון. זאת אומרת שלא מפעילים את הפלפולים שיש, אלא מפעילים את החיבור ודרך החיבור מבינים מה באמת התכוונו אותם המחברים הקדושים שכתבו לנו את המשנה, גמרא, לא חשוב איזה ספר מהספרים הקדושים. "קדוש" זה נקרא נבדל, שכבר נכתב מהדרגה הרוחנית.

שאלה: איך אני יכול להשתפר בדרך הלימוד הזאת אם אין לי בדיקה בתוך הדעת אם אני עושה את זה נכון?

איך אתה בתוך הדעת יכול לבדוק?

תלמיד: אני לא יכול. אבל אני שואל האם יש לי דרך להשתפר בזה, ללמוד תורה יותר נכון, יותר טוב?

כן, דרך מרכז העשירייה. דרך החיבור.

תלמיד: אם אני לומד איזה מקצוע, איזו אמנות, אני רואה שאני משתפר בה, כל הזמן יכולים לתת לי עצות, אתה לא עושה טוב, אתה כן עושה טוב. ופה אין לי איך למדוד אם אני משתפר.

יש לך איך למדוד. הלימוד עצמו, שלב אחרי שלב פותח בך מקומות ריקניים. אתה מרגיש בהם אכזבה, ריחוק, חוסר התמצאות, כך זה קורה. וכך אתה מתקדם. זאת אומרת דווקא המדידה איך מתקדמים היא לפי כמה שנזרקים אנחנו מהקדושה, סימן שבזה פותחים לך מקומות ריקניים שאותם אתה צריך למלאות עם רוממות ה'.

קריין: קטע מס' 12 מתוך "כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "ענין אמת ואמונה".

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."

(רב"ש - א'. מאמר 3 "ענין אמת ואמונה" 1985)

אפילו שאני מחובר לבורא באחוריים, זאת אומרת שאני לא מבין, לא מרגיש, לא מרוצה ברצונות שלי ולא מבין אותו במחשבות שלי, אבל אני מרגיש שבכל זאת יש לי איזו שייכות, לא חיבור, שייכות במשהו, כבר מזה אני חייב להיות בשמחה, מפני שכל היתר חוץ מזה, זה כבר האגו שלי, הרצון לקבל.

קריין: קטע מס' 12.

"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו"." זאת אומרת לא במוח ולא בלב, לא בהרגשה ולא בהבנה אין לי כלום. "אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי." זאת אומרת, כל דבר, בכל מצב שאני מקבל, אני מקבל את זה מהבורא ולא מן הסתם. זה ישירות ממנו במחושב ובצורה שזה מה שמגיע לי כרגע. "לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי," אני מתעלה מעל השכל ומעל הרגש שיש לי עכשיו, ואם אני מקבל את זה מהבורא, די. "כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות," אם בזה שאני לא מקבל כלום, אין לי לא רגש ולא שכל בשום דבר ואני רואה כמה שאני ריק ורחוק וכולי, אם הייתי מסתפק בזה ולא רוצה יותר כלום מפני שמה שיש לי אני מקבל מהבורא, אז הייתי בשלמות.

נכון או לא?

תלמידים: כן.

אז למה אתם לא מרגישים את עצמכם שלמים? מה חסר לכם?

שאלה: בהמשך לשאלה של החבר, הריקנות הזאת שמתגלה בלי קשר להרגשה שאתה חווה, מורגש שהיא מהצורך להשפיע, שאלה רצונות שאתה רוצה להשתמש בהם בלהשפיע.

כן.

תלמיד: האם גם זו דרך למדוד התקרבות למרכז העשירייה? האם הריקנות שמתגלה היא בעצם הצורך להשפיע, שאתה עדיין לא יכול להשתמש ברצונות להשפיע לעשירייה.

אם בריקנות הזאת אתה מוצא את עצמך שאתה חייב לרוץ לתוך העשירייה, להתכלל בהם, למצוא בהם את ההצלה, זאת אומרת הם כבר מראש עם הבורא זורקים לך את גלגל ההצלה, ואתה התחלת להרגיש שזה המקום הנכון בשבילי, שאני ריק ואין לי סיכוי ואין לי כלום, מה אני יכול לעשות, רק שם להסתתר, אז אתה בורח לשם ומבין שכל זה הוכן לך מהם ומהבורא, ובאמת אתה מגיע לדבקות. זו כבר נקודת הדבקות.

שאלה: המקובלים משתמשים הרבה במושגים האלה, "עליון", "למעלה", "למעלה מהדעת", "למעלה מעלינו", ויש את המשפט הזה שכל פעם חוזרים עליו, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". לפי המשפט הזה מרגיש שזה נמצא ממש מתחת לאף ואנחנו לא רואים. כביכול זה לא רחוק מאיתנו. אתה יכול לפתוח קצת יותר מה אנחנו לא רואים?

אני נמצא באיזה מצב, אני אפילו לא מתאר לעצמי, לא יכול להגיד איך הוא מגיע לי. כי איך שהוא מגיע, זה עוד לפני שאני התחלתי להרגיש אותו. כשהוא מתגלה בי, אז אני כבר מבין שאני נמצא באיזה מצב, זה כבר אחרי שהוא התגלה בי, ואז אני מגיב.

מה אתה שואל בדיוק?

תלמיד: כשהמקובלים משתמשים ב"עליון", זה נראה שזה רחוק מאיתנו. זה למעלה, זה העליון וזה התחתונים.

זה לא רחוק. הם מדברים כלפי ההרגשה או כלפי ההבנה, שזה בי. אז למעלה, למטה, זה בי. אלה דברים שהם ממש לידי כל הזמן, בתוך ההרגשה שלי. גם למעלה ממני זה בהרגשה.

תלמיד: אז המשפט הזה, "עיניים להם ולא יראו" זה מרגיש כביכול לא רחוק.

לא רחוק, רק לא יראו. זה לפניי, אם הייתי קצת יותר מעכשיו, הייתי רואה. כך אני לא רואה. למה? כי התכונות שלי, האגו שלי לא נותן לי לראות.

תלמיד: כל מה שמסתיר מאיתנו את המציאות האמיתית זה בסך הכול הפכיות הצורה? בזה שאנחנו לא בהשתוות הצורה?

כן, אין יותר. יש רק חוק אחד בטבע, השתוות הצורה. עד כמה שאני נמצא ברצון לקבל או ברצון להשפיע בהבדל מהבורא, ובזה נקבעת כל המציאות שלי שאני מרגיש.

שאלה: איך אני יכול לחזק בכל פעם את התחושה הזאת של אמונה מעל הדעת?

רק בתוך הקבוצה, עד כמה שאני נכלל בהם יותר ויותר, שאני מתחיל להרגיש שהם יותר ויותר קרובים לי, אז כתוצאה מזה יוצא שאני מתחיל להרגיש אותם חשובים לי, ואחר כך חשובים לי מאוד, ואחר כך יותר חשובים ממני, מעצמי, ובלעדיהם אני מרגיש שאני ממש כמעט וכלום, כמעט ולא. זאת אומרת, אני נכלל בהם ובדרגות כאלו של התכללות שלי בהם, אני מרגיש עד כמה שאני ללא ההתכללות הזאת, לא אני, לא קיים. ואז יוצא שאני כל הזמן מתחיל לחשוב עליהם יותר ויותר.

אז אני תולה את כל הרוחניות שלי בכמה שהם מתקדמים, כי אני סך הכול בתוכם. ועד כמה שאני יכול לעורר אותם, אני מבין שאני מעורר בזה את עצמי. ואחר כך במשך הזמן אני מתחיל לחשוב, לראות, להרגיש שחשוב לי שהם יתקדמו ולא אני, ואני מוכן רק לדחוף אותם וליהנות מזה שהם מתקדמים ואני הגורם לזה, ויש לי מזה תענוג ושמחה.

אחר כך אני מרגיש שזה כל העונג שלי. במידה שאני מתחיל להתייחס אליהם בצורה כזאת, זה כבר נקרא "אהבה". זו לא אהבה כמו שבעולמנו, זה משהו אחר. אבל להיות בדאגה להביא אותם לקשר ביניהם עם הבורא ואני רק כגורם. בזה אני גם מתחיל לראות מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", מה זה נקרא הכלי הרוחני שהוא נמצא מחוצה לך. מה אני יכול לתאר כרצון לקבל שנמצא מחוצה לי, שעובד בהשפעה ולא בקבלה וכן הלאה. אבל זה הכול דרך החיבור, ודרך החיבור אנחנו יכולים למדוד את הכול.

שאלה: מה הופך את המצב שרב"ש מתאר פה ל"למעלה מהדעת"? מה הופך את זה למעלה?

דעתי זה ברור, זה הבטן שלי או השכֶל שלי, שזה אותו דבר. ולמעלה מזה זה למעלה, שאני לא מתחשב בשכֶל וברגש שלי, אלא בשכֶל וברגש של העשירייה שלי. זה "למעלה מהדעת". אתה חייב להבין את ההבחנה הזאת, מה זה נקרא דעת, ומה זה למעלה מהדעת. דעת זה אני, למעלה מהדעת, עשירייה.

תלמיד: אם אין עשירייה, אז בעצם אין אמונה?

אין לך הבחנות. כל דבר בתורה אתה יכול לגלות רק בתוך העשירייה. וזה דווקא מהתלמוד ומהמשנה, כך זה כתוב.

זאת אומרת, כל התורה היא פשוט מתוך הפרצוף, והפרצוף כלפיך, כי איך אפשר להביא אותה? לכן זה השתלשל עד העולם הזה, ולכן כאן זה מגיע לנו כך בהרגשה, ולמרות שאנחנו נדחים מזה שנים, צריכים לקבל את זה. מי שמצליח לקבל, יש לו מזל, שומע ומקבל את זה. יש מזל לכולם, רק תלוי כמה מחכים. יכול להיות שלושים שנה, אבל זה מגיע.

תלמיד: אז יש עצה איך באמת לזהות אותם הגילויים בתוך העשירייה?

במידה שאתה מזהה עשירייה, בלהתעמק בזה אתה מזהה את הגילויים שבעשירייה, את כל האופנים שבעשירייה וזה נקרא "חכמת הקבלה". אז אתה מתחיל לגלות בתוך העשירייה את כל המצבים, כמו שמספרים לך בתע"ס. איך לך יותר, כל מה שמתגלה בעשירייה זה נקרא "העולם הרוחני". וחוץ מזה אין כלום, הבורא לא ברא שום דבר, לכן העולם שלנו שאנחנו תופסים אותו בצורה אישית אינדיווידואליסטית כזאת נקרא "העולם המדומה", אבל הוא חייב להיות כהכנה לתפיסה. והוא באמת לא קיים, כי אין דבר כזה במציאות. במציאות הרוחנית אין מישהו, אין רצון אחד, אלא קיים כך כמערכת הכנה, מדומה.

תלמיד: אז צריך לקוות שזה יתלבש בהרגשה?

בטוח בכל אחד, גם באלו שעכשיו משוטטים סתם באיזה מקומות בעולם. זה בכל אדם ואדם. אבל תלוי מתי ותלוי באיזה סגנון. או שאתה מושך את זה, שכך אתה עושה נחת רוח לבורא, או שהוא מקרב אותך כמו הדומם, הצומח והחי. גם בבני אדם יש דומם, צומח וחי שהם מתקרבים על ידי זה שהבורא פשוט מושך אותם בלי ידיעתם, בלי מודעות. ויש כאלה שהם בכל זאת מקבלים התעוררות ואיכשהו מממשים אותה.

שאלה: אני שמעתי שאמרת שהתוצאה הנכונה מהלימוד היא שמתגלה בי מקום ריקן, או מתגלה בינינו מקום ריקן.

מקום ריקן מתגלה בתוך האדם כשהוא מרגיש את עצמו ריק ולא שייך לרוחניות, אבל הוא מרגיש שלא שייך לרוחניות. ושאין לו שום סיכוי, ושאולי יעשה כך, אבל הוא כבר עשה, ואולי אחרת, וכבר עשה. וכל דבר ודבר שיש לפניו, כבר כל כך ברור שניסה את הכול ולא הולך. ואמנם יש לו גם קנאה, גם כבוד וגם בכל זאת רוצה להשיג משהו, אבל מוכן לעזוב, מוכן להתפטר, מוכן למות, לא חשוב מה, כי רואה חוסר עתיד.

תלמיד: וזאת התוצאה הטובה מהלימוד?

זו לא רק תוצאה טובה, זו לא תוצאה, אפשר להגיד שזו תוצאה מהמצב הקודם הנכון. כי אם למדת טוב, זה כמו שכתוב ב"איש חסיד היה, בלי מזון ומחיה" וכן הלאה, עשה הרבה דברים טובים והשקיע את עצמו, ועכשיו אין לו מה לאכול.

תלמיד: איך זה קשור ל"למעלה מהדעת" בתוך העשירייה, את זה אני לא מצליח לקלוט. אז ישבנו ביחד ולמדנו, מתגלה עכשיו מקום ריקן.

לאו דווקא שם. אלא אחר כך מתגלה בכל אחד מהם, יכול להיות, לא בכולם, אלא בכל אחד, זה אישי, שהוא לא מצליח, שהוא לא מתקדם, שהוא לא זה ולא זה, ולא כך. מתגלה רשימו חדש, אבל זה ממש רשימו, זאת אומרת, הוא מרגיש שאין סיכוי. בצורה כזאת מתגלה הדרגה החדשה שהוא צריך לממש אותה. וזה רשימו חדש. הרשימו שמתגלה לא נעים, זה לא שאתה מקבל תמריץ, אתה מקבל חושך, ריקנות, חוסר אונים ואז עליך להמשיך.

תלמיד: במצב הזה, מה זה לעשות עבודה למעלה מהדעת בעשירייה? מה עכשיו צריך לעשות?

אני לא חושב שאתה יכול לעשות כזאת עבודה, לא. עד כמה שאפשר, זה כמו רבי עקיבא יותר נכון, להרכין את הראש, ובהרכנת הראש לסגור עיניים ולהמשיך בזרימה. להקטין את עצמך, ואז אתה מתחיל להבין שזה בא מהבורא. לפעמים זה בא אחרי הרבה שעות של המצבים הלא נעימים האלה שאתה נמצא בהם. כך זה, זו דרכנו.

שאלה: הוא כותב, שכל אדם צריך להאמין שכל מה שבא מהבורא הוא טוב לאדם.

כן, ודאי.

תלמיד: מה טוב לאדם?

אבל באותו זמן אתה לא יכול לעשות את זה, עכשיו אתה יכול לדבר על זה. כשזה מגיע, זה מגיע. כי יש הבדל בין הרשימו לבין האור, ברשימו כולם חכמים, כשהאור מגיע או חוסר האור מגיע, האדם נמצא בזה שהוא לא יכול לעשות שום דבר.

תלמיד: אז רק אחר כך האדם יכול להבין שזה טוב לאדם, לא באותו רגע?

באותו רגע? בשום פנים ואופן. באותו רגע החושך שורה עליו ושולט.

תלמיד: ואז זה מכריח אותו לעשות תנועה?

הוא לא יכול לעשות שום תנועה.

תלמיד: אבל לא טוב לו.

אז מה? לא טוב לו והוא לא יכול לעשות כלום, הוא רק נמצא בייאוש מעצמו, ממצבו, מהעולם, מהכול. זאת אומרת, אם היה אפשר היה סוגר את כל העסק, כולל את החיים שלו.

תלמיד: אז מהי אותה נקודה שהאדם אומר, "ניצחתי את הבורא"?

במה הוא ניצח?

תלמיד: "נצחוני בניי", מה זה?

"נצחוני בניי" זה לא שהאדם מנצח את הבורא. זה שהאדם על ידי האמצעים שהוא קיבל מהבורא, אותה הסתרה, אותם המצבים שהבורא מייצב לו, הוא יכול להשתמש בהם לעניין הנכון, להתקדם למטרה, על ידי זה שהוא מתחבר לעשירייה. אני לא נלחם עם הבורא, אני נלחם עם המצב שהוא מייצב לי כדי להפוך אותו משלילי לחיובי. עם הבורא אין לי מה להילחם.

שאלה: העניין הזה לא ברור, כי אתה מתאר מצב שהבורא לוחץ אותך, מה שנקרא עם הגב לקיר, הרי אין לך ברירה, זה לא שאתה יכול לעשות משהו. אז איפה העבודה שלי?

למה אין כאן עבודה שלי? זה ש"אין עוד מלבדו" וזה בא ממנו, אז אין לי מה לעשות? יש לי דווקא מה לעשות, במצב הזה אני יכול לשנות את הגישה שלי, את היחס שלי.

תלמיד: מה זה אומר, לראות ולחפש איפה זה טוב?

קודם כל שזה בא ממנו, אבל זה על ידי העשירייה, אחרי שאני נכלל, אם לא, בשכֶל שלי האישי, אני לא יכול לשנות שום דבר. בשכֶל שלי אני מגלה את הרשימו, מתגלה לי הרשימו החדש שהוא החלל הריק, בנוסף למה שהיה לי קצת אחיזה במשהו, בשיטה, ועכשיו מתגלה החלל הריק, ואני לא יודע מה לעשות. ודאי שאם הייתי יודע איך להתייחס לחלל הריק הזה, הייתי ממלא אותו בחסדים, והייתי מגלה לו את הגורם, את מי שעשה לי את זה, אבל אני לא מסוגל. אבל בעצם זאת הפעולה. לכן מנחם הזקן אמר לי אז, שתוך שבועיים הכול יתגלה. אז מה אני עושה? אין לי כאן מה לעשות, אלא זה נועד בעצם כדי לדחוף את האדם לעשירייה.

תלמיד: אבל בתוכי כשרע לי, אני מרשיע את הבורא, אני לא יכול לעשות משהו אחר. אבל כשלא רע לי, אני לא מרשיע, אז מה אני עושה כאן?

אתה עובר על כל המצבים הללו. אתה לא עושה כלום. אנחנו נמצאים במצבים שנקראים "עבודת ה'", הבורא עושה הכול. אתה רק צריך להרגיש ולייחס נכון כל דבר ודבר למקורו.

שאלה: אם בתוך הדעת אי אפשר להרגיש את החברים, מה אני צריך לעשות, איך אני משתמש בדעת כדי לעבוד עבור החברים?

"דעת" הכוונה בשכל. אני משתדל להראות להם עד כמה אנחנו צריכים לעלות למעלה מהדעת, ללכת נגד השכל שלנו, שההשפעה נמצאת למעלה מהשכל שלנו.

שאלה: המצב הזה שאתה מתאר, שצריך מתוך ריקנות להתחבר עם העשירייה, באמת זה משהו מדהים, זה אולי המצב השלם ביותר שקיים, החיבור שם במרכז העשירייה עם החברים. מה עושים הלאה במצב הזה? כשאתה נניח מתחבר עם החברים, אז כעיקרון, אתה כבר לא רוצה יותר כלום. הלאה, אפשר או לחבר לאיזה רצון לקבל, או לנסות לכוון את זה לבורא.

לא לכוון לבורא. אלא אני רוצה שהבורא יתגלה בתוך החיבור שלנו בעשירייה, בצורה שהוא ממש שורה בינינו, ואנחנו כולנו מרגישים את זה, מרגישים שהוא ממלא אותנו.

תלמיד: איך להוסיף את התוספת שאתה מדבר עליה עכשיו אל החיבור בעשירייה?

זה תלוי בהרגשה שלנו, כי הבורא לא קיים, אלא אנחנו בעצמנו, מהיחס בינינו, אנחנו עושים אותו, אנחנו מולידים אותה הרגשה שנקראת "בורא".

תלמיד: התחלנו מזה שמתוך הריקנות מגיעים לחיבור עם החברים, ומרגישים את החיבור, את הדבקות בינינו כמצב שלם.

נכון, לכן מהות החיבור שאנחנו משיגים, מביאה אותנו להרגשת פנימיות החיבור שנקראת "בורא". כך אנחנו מגלים.

המהות הפנימית שאנחנו מגלים בתוך העשירייה היא מהות החיים, היא מהות כל המציאות. היא מתגלה כתוצאה מהמאמץ שלנו בלצאת מעצמנו, כל אחד כלפי תשעת האחרים. ולכן אנחנו יכולים במאמץ המשותף הזה שאנחנו עושים, לגלות את הנקודה המרכזית שבינינו, שהיא כבר נקראת "הכתר המשותף שלנו".

תלמיד: מתוך הריקנות הזו, האדם מתחבר עם החברים, מרגיש את הדבקות, מתמוסס בחברים, מהי הפעולה הבאה של האדם? להחזיק את המצב הזה מקסימאלית, להשתדל, עד שלא יזרקו אותו, עד הפעם הבאה? מה הוא צריך להשתדל לעשות הלאה?

הוא צריך להיות מחובר עד כדי כך שהוא מרגיש את כולם במעורב ממש כאחד. וכשהם מגלים מתוך הערבוביה הזאת, שאין לה שום צביון חוץ מזה שכולנו נכללים מכולם, מגלים את הנקודה המרכזית שסביבה הם מסתובבים, שהיא המקור שלהם, אחר כך זה מתגלה כמקור שלהם, אז מנקודת המקור הזו הם מתחילים לראות נכון את המבנה שלהם.

כבר מהמלכות כך מגיעים כביכול לכתר, ומהכתר כבר מתברר לנו המבנה הנכון של העשירייה, שזה כבר ממש המבנה הרוחני. שכולו יוצא מזה שהם עשו את הבורא, ועכשיו הם מתחילים לגלות איך מהבורא הזה שהם עשו, שבאמת היה כאן כך, אלא שהוא נגלה כך כלפיהם, איך עכשיו הם משתלשלים ממנו. עכשיו הם מתחילים לגלות את התהליך של כל הבריאה, כל התורה. כך מגלים.

שאלה: שאלת למה אנחנו לא נמצאים בשלמות. הרי השלמות זה המילוי של הכלי, זה כנראה כלי דהשפעה שאין לנו, אז איך אנחנו יכולים להימצא בשלמות?

אם אתם חושבים על מצבכם שאתם נמצאים בשלמות, מפני שאתם לא זקוקים לשום דבר, אלא במה שאתם עכשיו נמצאים אתם קובעים שזוהי השלמות, אז אתם כבר יכולים להרגיש גם במצבכם את המצב הזה כשלם. אחר כך הוא ישתנה. אבל בכל מקום שהאדם נמצא, הוא יכול להגיד "אני לא דורש יותר כלום, מה שיש לי זה מגיע מהבורא, ולכן אני שלם בזה, במה שאני מקבל מהבורא". ולכן אין מצב ממש בעולמו של אדם, שהוא לא יכול להגיד עליו שזה לא שלם. שלם. למה? זה מגיע מהבורא? כן. אני לא מרוצה? לא, אני מרוצה, מפני שזה מגיע מהבורא. זהו. אז זה כבר שלם.

תלמיד: דרך זה אפשר להגיע למה שנקרא "צמצום א'"? זה כבר מצב קרוב אל המצב הזה?

לא בדיוק. אנחנו מדברים על מצבים שהם עוד לפני.

שאלה: איך מתחברים למבנה הרוחני של מרכז העשירייה?

משתוקקים להתחבר עם כל החברים, עד שמתחילים להרגיש בתוך ההרגשה הפנימית של האדם, שיש דבר כזה להיות במרכז העשירייה. זו הרגשה פנימית שכך היא מתגלה.

שאלה: כל העניין של לקשור את אין עוד מלבדו למרכז העשירייה, לא נקלט בשכל והרגשה, האם יהיה נכון לברר את זה בסדנה?

בטח שכן, בבקשה, מה ששייך לעשירייה אתם יכולים לברר בלי לשאול אותי, מתי שאתם רוצים.

שאלה: מה זה אומר להתקשר לעשירייה, חוץ מהקשר הרגיל שיש לנו במשך היום?

היום יש לנו הזדמנויות כאלו שאנחנו יכולים להתקשר במשך היום ולראות זה את זה במסכים. פעם היית שולח מכתב ואחרי חצי שנה הוא היה מגיע מבולגריה לישראל או לאיזה מקום אחר בעולם. זה הכול כך מתגלה, לפי הצורך בעבודה הרוחנית.

עכשיו השאלה, איך אנחנו יכולים להיות? אנחנו צריכים להיות קשורים בשיעור החומר, שיעור החומר של הבוקר. אחרי שאנחנו עוברים כאן איתכם את השיעורים האלה, הפסוקים הללו, אני אחר כך קורא את זה כמה פעמים ביום, כי אני נמצא בכל מיני מצבים, ורוצה לראות מכל מצב ומצב מה השתנה בתפיסה שלי, בהרגשה שלי כלפי אותם הפסוקים, ואני רואה עד כמה בהחלט, יש בי שינויים גדולים.

תנסו את זה כך לעשות, בשביל זה לא חייבים להיות קשורים. אני לא כל כך שמח בטלפונים האלו שכל הזמן אתם מבלבלים זה את זה. אלא בכל זאת העבודה צריכה להיות יותר עבודה עם הטקסט ועם העשירייה שאני מתאר לעצמי. ומספיק לי להיות עם העשירייה בזמן השיעור לעשרים וארבע שעות, האמת שזה מספיק. לא שאני מנתק אתכם מהכמה פעמים שאתם מתקשרים ביום, אבל לא לעשות מזה משהו מכני, או עוד יותר גרוע, לבלבל זה את זה.

שאלה: אם הכול עושה הבורא מה אנחנו עושים, האם בתוך העבודה שלו יש איזה מקום שזה העבודה שלנו? ואיך להתייחס לזה כדי לא ליפול לאדישות בעבודה?

ברגע שאתה חושב שלא אתה עושה את העבודה אלא הבורא עושה הכול, אז אין לך כוח לפעול. העניין הוא, שאם אתה לא תתאמץ, אז אתה לא תרגיש את ההתקדמות שלך, אתה לא תרגיש את המצבים המתקדמים שלך, ולכן אין לך ברירה, אתה חייב להתאמץ, אתה מתאמץ כדי לגלות את שלבי ההשגה שלך.

שאלה אחרת, האם אתה עושה באמת שינויים גדולים חוץ ממה שאתה מתקן את הכלים שלך. אתה עושה עוד משהו בעולם או לא? נגיד הלכת לאוניברסיטה, ואתה למדת רק לעצמך, כדי להיות אחר כך יותר חכם, להבין יותר, להרגיש יותר, לא שאתה משתמש במקצוע הזה למען הזולת, אלא רק שיהיה לך יותר מובן מה קורה, באיזה עולם אתה חי.

אנחנו נברר עד כמה אנחנו עושים דברים, אבל צריכים להאמין במה שהמקובלים אומרים, שעל ידי זה שאנחנו מחברים לאותו תהליך עוד ועוד אנשים, אנחנו בזה עושים תיקונים גדולים בעולם. העבודה העיקרית שלנו זה למשוך עוד ועוד אנשים לגילוי הבורא דרך חיבור עם בני אדם.

שאלה: האם אפשר להיות במצב של ריקנות ושמחה באותו הזמן?

לא, באותו זמן לא. אדם לא יכול להרגיש כמה רגשות בבת אחת, אבל כשהמצב הזה עובר, אז כמו שדיברנו בתחילת השיעור, הוא מתחיל לעכל שזה הכול בא לו כדי לגלות את המקום הריק החדש והמקום הריק החדש הזה נקרא "גילוי הרשימו".

אנחנו צריכים להבדיל את המצבים שלנו כך, שהתגלתה לי ריקנות ועברה והכל חזר לסורו. עוד יותר ריקנות ועוד יותר, אבל אחרי עוד ועוד כמה מצבים כאלו ריקניים שמתגלים ועוברים, מתגלים ועוברים, אני מקבל הרגשה והבנה שמה שעכשיו מתגלה בי, זה גילוי מקום ריק, וזה כבר רשימו רציני. ואת הרשימו הזה אני צריך לקבל נכון, לעדכן אותו נכון בי ומה לעשות עימו.

ואני אז מתחיל לדאוג למצבים הריקניים האלה, אני כבר מתייחס אליהם בצורה אחרת, אני כבר מצפה להם, אני מברך על הלילה כמו על היום, אני מוכן שהם יעברו עליי. ואומנם אני מראש יודע שאז אני אהיה מנותק מהכל, שאני ממש לא אשלוט בעצמי ואני שוב אהיה בהשפלה ובביקורת עצמית ובייאוש. אבל אני יודע, שהמצבים הללו שאני עובר, הם מגלים לי את המקום הריק, שאותו אני יכול אחר כך, בסוף התהליך כשאני נופל, להמשיך חסדים ולהגיד "זה טוב, זה מגיע מהבורא, זה מגלה לי רשימו שבור, מקום חדש פנוי. ואני רוצה להמשיך למקום החדש הפנוי הזה את גדלות הבורא, את אור החסדים, להיות עימו דבוק גם בחושך הזה. אומנם [עד] עתה כשהיה לי, לא יכולתי, אבל עכשיו אני כן רוצה". וגם זה תיקון.

מראש אנחנו לא יכולים להיות מוכנים למצבי השבירה, הנפילה.

קריין: 13, מתוך "שמעתי", מאמר ט"ז, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה".

" כתוב: "הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם את יום ה', הוא חושך ולא אור". והענין הוא, אלו שמצפים ליום ה', הכוונה הוא, שהם מצפים, שיזכו לבחינת אמונה למעלה מהדעת. שיהיה האמונה כל כך חזקה, כאילו שהם רואים בראיה וידיעה גמורה, שכך הוא. היינו, שה' משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שאין הם רוצים, שהם יראו, איך שה' משגיח בבחינת טוב ומטיב. כי ראיה הוא נגד אמונה. כלומר, אמונה הוא דוקא במקום שהיא נגד השכל. והאדם, עושה את הדבר שהוא נגד השכל, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כלומר, הם מאמינים, שהשגחה של הבורא עם הנבראים הוא בבחינת טוב ומטיב. ומה שהם לא רואים זה בידיעה ברורה, אין הם אומרים לה': "אנחנו רוצים לראות את בחינת טוב ומטיב בבחינת ראיה בתוך השכל". אלא הם רוצים, שזה ישאר אצלם בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא שהם מבקשים מה', שיתן להם כח, שיהא אמונה זו כל כך חזקה, כאילו הם רואים זה בתוך הדעת. היינו, שלא יהא הפרש בין אמונה לידיעה בתוך השכל. זה נקרא אצלם, היינו אצל מי שרוצה להיות דבוק בה', "יום ה'"."

(בעל הסולם. שמעתי. טז. "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה")

שאלה: מה ההבדל בין סתם חשבון שאדם עושה, מעדיף דבר אחד על השני, ובין אמונה למעלה מהדעת? כי אני מרגיש שהרבה דברים אני עושה נגד השכל, נגד ההיגיון. אז מה ההבדל?

לא, אתה עושה את זה בהיגיון. בהיגיון שלך.

תלמיד: אז מה ההבדל?

כי בסופו של דבר אתה עושה את זה לפי החשבון והחשבון הוא שלך. ולמעלה מהדעת זה כשאתה עושה חשבונות כמו עם המעטפה עם האלף דולר. אתה לא מתחשב בחשבון שלך, אלא רק בחשבון של הבורא. אם אתה מקבל "אין עוד מלבדו", אז אתה פשוט מקבל אותו כמייצב את המצב.

תלמיד: אפשר להביא דוגמה?

אני מבין אותך, אבל אין לנו עדיין ממש דוגמאות למעלה מהדעת שאנחנו יכולים לדבר עליהן.

תלמיד: הדוגמה עם המעטפה היא ברורה, אבל זה גם חשבון. זה נגד השכל, כי אני רואה דולר אחד ובכל זאת אני סוגר עיניים בגלל שאני רוצה להיות דבוק לכוח העליון, ככה אמרו לי, ככה כתוב.

אז בינתיים במובן הגשמי האמונה למעלה מהדעת, זה שאני מקבל דעת של מישהו, שזה כך, למרות שזה מנוגד לדעתי.

שאלה: מה ההבדל בין זה שאני עכשיו יושב בשיעור, ואני לא מרגיש כלום אבל אני קראתי שזה עוזר וזה יעזור לי בעתיד, זה ישפר אותי, אני אהיה דבוק בכוח העליון. זה גם חשבון. זה נגד השכל, אבל מה ההבדל בין החשבונות האלה הגשמיים ובין אמונה למעלה מהדעת?

אני לא יכול להסביר. מקבלים כוח אחר, חשבון אחר. נתקדם לזה אחד אחד.

שאלה: אני יכול להחזיק את היחס שלי לבורא ולחברים שנייה אחת ממש איכותית, ובשנייה שאחרי, אני כבר הולך לאיבוד, מאבד את הכול לגמרי.

נכון.

תלמיד: זה אומר שנפלתי לתוך הדעת? מה קרה?

לא, גם קודם זה לא היה למעלה מהדעת.

תלמיד: אז מה הבדל?

אין לכם עדיין האבחנה הזאת שנקראת למעלה מהדעת.

תלמיד: הוא זה שמפריע לנו והוא גם זה שיגרום לנו להגיע לזה?

כן.

תלמיד: נשמע כאילו אין הבדל בין למעלה מהדעת ולמטה מהדעת, פה אתה מתבטל כלפי מישהו שאמר לך ופה אתה מתבטל כלפי מישהו שאמר לך.

האמת שכן. קשה להבדיל בין למעלה מהדעת ולמטה מהדעת. זה מה שהרב"ש היה אומר בהרבה מקרים, "נדמה לך שאתה למעלה" אפילו צעק ככה להלל.

(סוף השיעור)