שיעור בוקר 29.07.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 2104,

"ביאור למאמר פתיחה לחכמת הקבלה"

קריין: "ספר כתבי רב"ש, כרך ג', עמ' 2104, "ביאור למאמר פתיחה לחכמת הקבלה". טור ב', כותרת "ענין תגין ואותיות".

ענין תגין ואותיות

"ועתה נבאר ענין תגין ואותיות: למדנו אשר הרשימות שנשארו מהטעמים נקראות "תגין", ופעמים, מכנה לרשימות שנשארו מן הנקודות בשם "אותיות". וסבת הדבר היא כך: בזמן שנזדכך כל פרצוף גלגלתא שהוא בחי"ד דעביות, למדנו שהמסך נכלל מן הרשימות של כל הקומות שנסתלקו, ומסך זה עלה לראש המדרגה, וביקש כוחות שאבדו לו, והיות "שבחינה אחרונה נאבדת", וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך, לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד, הדומה לנקודות.

והנה למדנו, שנשארו ב' מיני רשימות: רשימה מאור הכתר שהיה מלובש בכלים, ומכונה ד' דהתלבשות, אולם, רשימה מן הכוחות וההתגברויות אבדה לו, ועליה נאמר "בחינה אחרונה נאבדת", ומה שנשאר הוא רק ג' דעביות.

נמצא שהמסך דגוף דגלגלתא כאשר עלה לראש דגלגלתא, ביקש כח המסך על ב' מיני רשימות:

א. על ד' שהיא רשימה מקומת הטעמים.

ב. על עביות שהיא קומת הנקודות.

וע"כ נעשו ב' זווגים בראש המדרגה:

א. על הד' דהתלבשות בקומת כתר.

ב. על הג' דעביות בקומת חכמה.

ועוד למדנו, אשר הד' דהתלבשות מאירה רק בראש מדרגת התחתון, היינו בראש דע"ב, משא"כ ג' דעביות יש לה גם התפשטות בגוף. והיות שהגוף נק' כלים ואותיות, ע"ש זה מכונה הרשימו דעביות, היינו הרשימו דנקודות בשם אותיות, כיון שאח"כ מתפשט מן הרשימו הזו כלים, משא"כ הרשימו דהתלבשות נשאר בבחי' תגין, היינו שמאיר רק בראש המדרגה.

בע"פ הסביר כך: הג' דעביות דע"ב והג' דגלגלתא אינם זהים, כיון שהג' דע"ב הוא הג' דעביות הכללי, ואילו הג' דגלגלתא הוא ג' של ד' דעביות, אולם עכ"פ הג' דע"ב נמשך מן הג' דגלגלתא, ע"כ מיחס כאן את הרשימו דעביות עליה יצא פרצוף ע"ב לרשימו דנקודות שבחינתן העליונה היא ג'."

אין שאלות? הכול ברור או לא ברור?

תלמיד: זה לא שאין שאלות. על כל פסקה קטנה יש איזה עשר. אז אולי נקרא פסקה פסקה, כי זה יותר מדי מידע בהכול ביחד.

חוזרים, אבל מיד תרימו יד מה לא ברור.

ענין תגין ואותיות

"ועתה נבאר ענין תגין ואותיות: למדנו אשר הרשימות שנשארו מהטעמים נקראות "תגין", ופעמים, מכנה לרשימות שנשארו מן הנקודות בשם "אותיות". עד כאן ברור? ציירתי את זה. (ראו שרטוט מס' 1) "וסבת הדבר היא כך: בזמן שנזדכך כל פרצוף גלגלתא שהוא בחי"ד דעביות, למדנו שהמסך נכלל מן הרשימות של כל הקומות שנסתלקו, ומסך זה עלה לראש המדרגה, וביקש כוחות שאבדו לו, והיות "שבחינה אחרונה נאבדת", וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך, לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד, הדומה לנקודות."

שרטוט מס' 1

שאלה: לא ברור מה זו בחינה ג' הדומה לנקודות? כתוב, "לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד,".

מי לא מסוגל?

תלמיד: המסך, "שהחליש את כח המסך, לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד, הדומה לנקודות."

טוב, אני קורא.

ענין תגין ואותיות

"ועתה נבאר ענין תגין ואותיות: למדנו אשר הרשימות שנשארו מהטעמים נקראות "תגין"," טעמים זה האורות שמתפשטים מפה לטבור. "ופעמים, מכנה לרשימות שנשארו מן הנקודות בשם "אותיות"." אותיות או כלים. "וסבת הדבר היא כך: בזמן שנזדכך כל פרצוף גלגלתא" זאת אומרת שמלכות, המסך שירד לטבור עולה בחזרה לפה דראש, זה נקרא ש"הזדכך" מכל העביות "שהוא בחי"ד דעביות, למדנו שהמסך נכלל מן הרשימות של כל הקומות שנסתלקו," זאת אומרת, נכנסו טעמים מפה ולמטה, נרנח"י, ועכשיו המסך מזדכך (ראו שרטוט מס' 1). ואז גם מזה שהיתה לו התפשטות מפה עד הטבור, גם מזה שיש לו הזדככות מטבור לפה, כל המידה הזאת, כל הרשימות, כל ההתרשמויות, הכול נמצא במסך. כי המסך עושה את הכול. אז מסך עולה לפה דראש עם כל הרשימות, עם כל הקומות שנסתלקו. "ומסך זה עלה" לפה "לראש המדרגה, וביקש כוחות שאבדו לו," זאת אומרת, הוא רוצה להמשיך, כי מטרת הבריאה לא הושגה. "וביקש כוחות שאבדו לו, והיות "שבחינה אחרונה נאבדת"," היה לו ד' דעביות, ועל זה הוא עשה זיווג בפה דראש דגלגלתא, וקבל על מנת להשפיע כמה שמסוגל. "וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך," איפה היה הביטוש? הביטוש היה כאן (ראו "ביטוש" בשרטוט מס' 2), זה מקום הביטוש. נעשה ביטוש פנים ומקיף. "שבחינה אחרונה נאבדת וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך," כי לא יכול לעמוד כבר באותם התנאים כמו שהיה קודם שקבל על מנת להשפיע על בחינה ד'. "לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד, אלא על בחי"ג בלבד, הדומה לנקודות.". כמו שהוא מזדכך, נחלש.

והנה למדנו, שנשארו ב' מיני רשימות: רשימה מאור הכתר שהיה מלובש בכלים, ומכונה ד' דהתלבשות, אולם, רשימה מן הכוחות וההתגברויות אבדה לו, ועליה נאמר "בחינה אחרונה נאבדת", ומה שנשאר הוא רק ג' דעביות. זאת אומרת, מגיע בחזרה לפה דראש. אם קודם זה היה ד' דהתלבשות וד' דעביות, עכשיו זה ד' דהתלבשות וג' דעביות (ראו שרטוט מס' 2). ד' דהתלבשות זה ברור, כי רק קומת כתר הייתה כאן, ולכן יש לו התרשמות מאור הכתר שמילא אותו. וג' דעביות זה מה שנשאר, כי בחינה ד' הזדככה. כבר אין עליה יותר מסך.

שרטוט מס' 2

תלמיד: הוא אומר פה שטעמים נקראים "רשימו" מהנקודות אותיות.

כן.

תלמיד: מה זה אומר, שיש אותיות לא מהנקודות?

לא, לרשימות מהנקודות יש הרבה שמות. הם כלים שהם עוברים לפרצוף הבא. לכן השמות שלהם נמצאים לפי הפרצוף הקודם, מאיפה שבאו הרשימות דעביות, ולפעמים קוראים להם על שם העתיד, כי הם גורמים לפרצוף הבא, אז יש להם שייכות גם לכאן וגם לכאן ובהתאם לזה יש שינויים. אבל אותיות, או כלים, ממש כלים, זה השם שלהם תמיד. יש עוד שמות נוספים.

תלמיד: אור מקיף בא ועושה ביטוש עם אור פנימי, והוא בעצם מבטא איזה סוג של רצון של עוד אור להיכנס לכלי.

כן.

תלמיד: איך כתוצאה מזה דווקא נאבדת בחינה? האור מקיף בא ואומר "אתה צריך להוסיף", והתוצאה של זה שהמסך אומר "אני דווקא אוריד". זה כאילו לא הגיוני.

נרשום אור מקיף (ראו שרטוט מס' 3). אם היינו עובדים רק על מנת לקבל, כמה שנותן וכמה שמקבל, ובא עוד אור ואומר "תקבל עוד", אז זה ברור. אבל כאן זה ההפך, כל קבלת האור היא במלחמה עם בעל הבית, שבעל הבית דוחף, "תקבל", והאורח אומר "אני אקבל רק לפי השתוות הצורה". אז האורח ובעל הבית נמצאים כאן בהכאה. זה כל העניין, נמצאים בהכאה זה עם זה, "אני לא מסכים עם בעל הבית".

לכן המצב הזה נקרא "חמור שבחמורות". שכאילו בועט בבורא ואומר "לא רוצה לקבל". "למה"? "אני רוצה להיות כמוך בכוונה. כמוך בטבע, כמוך במחשבה, ולא לפי הפעולה, שבפעולה אני הפוך ממך. אין לי ברירה, אני יכול רק על ידי הפעולה שלי שאני מקבל בשבילך לקבוע שאני כמוך". הנברא רוצה לעלות לדרגת הבורא, יש כאן מלחמה.

שרטוט מס' 3

שאלה: רב"ש כותב "ומסך זה עלה לראש המדרגה, וביקש כוחות שאבדו לו,". מה זה שהמסך מבקש כוחות שאבדו לו?

כי הוא קבל משהו בעל מנת להשפיע, לא יכול לעמוד בביטוש פנים ומקיף, נעלם לו כוח. זה כמו שאנחנו לומדים על העני עם הקופסא שנכנס לאוצר המלך. הוא קבל ונעלם. רוצה עוד פעם ללכת לקבל, ומקווה שזה כבר לא ייעלם. אז הוא נכנס כאן במאבק כל הזמן, "תן לי, תן לי אפשרות". אין לנברא במה עוד לקבוע את המעמד שלו, חוץ מבכאלו גיחות.

אנחנו צריכים ללמוד מזה, זו העבודה שלנו. אבל הוא מרגיש כל פעם שהוא עושה משהו. זה לא נמחק, נשאר רשימו. רשימו דבחינה ג' שנשאר לו אחרי הזדככות גלגלתא, הוא רשימו יותר משמעותי מבחינה ד'. כי כשהוא עובד בבחינה ג' הוא מעורר גם את מצבו הקודם, בחינה ד', ובמצבו הקודם הוא מעורר כבר את אור הרוח במקום שהיה לו רק אור הנפש. זאת אומרת, הוא ממש מתקדם. אנחנו צריכים להבין כאן את כל מכלול הפעולה. שעד כמה שנעשה כאילו מסך יותר חלש, זה מסך יותר חלש, אבל הוא יותר איכותי.

שאלה: איפה הפרצוף לומד על העביות שלו?

מכל התהליך, מכל הסיבוב הזה. הכניס את האור על מנת לקבל? לא. על מנת להשפיע? כן. זאת אומרת מה הוא עושה? הוא עושה פעולה על מנת להשפיע. זה לא שמקבל אור, מקבל אור זה דבר משני, אלא פעולה על מנת להשפיע, זה מה שהוא עושה. אצלו זו פעולה על מנת להשפיע, אולי אצל בעל הבית זה נקרא שהוא קיבל. נגיד בעל הבית לא מתחשב עם כוונת הנברא על מנת להשפיע, בעל הבית רוצה שהנברא יקבל את הכול, כך זו מחשבת הבריאה בצורה חיצונה, למרות שזה ודאי לא כך. אז הוא כל פעם מרגיש את עצמו עד כמה הכוונה שלו יותר חדה, יותר פנימית, יותר מדויקת, הבירור שלו כלפי בעל הבית יותר ויותר עולה, בגלגלתא זה נפש, כשע"ב נכנס לפעולה אז בגלגלתא נתווסף אור הרוח, הכול מצטרף בגלגלתא ובגלגלתא יהיה נרנח"י.

זאת אומרת בנרנח"י הזה הוא משיג את בעל הבית בכמה שמסוגל להשיג בכל הכלים שלו. ואצלו זה נקרא שהוא הגיע לסיום, לעבודה גמורה, כי סך הכול הוא קיבל מבעל הבית כוח של 20% נגיד להיות במסך, בעל מנת להשפיע, את זה בעל הבית נתן לו, הוא לא יכול לקבל יותר, אבל מה שקיבל, מימש. לכן כשגומר את העבודה כביכול לא נשאר לו כלום יותר, אלא יש עוד סיבוב עם הנקודות דס"ג וכן הלאה.

אנחנו צריכים להבין שהנברא, עד כמה שהוא נמצא במדרגות הירידה יותר גדולות, הוא נמצא יחד עם זה לפי איכות העלייה יותר גבוה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". כאילו ניראה לנו, מה הוא מקבל שם בב"ן, בפרצוף ב"ן האחרון? אבל בגלגלתא הוא זוכה לאור היחידה והכול מערכת אחת. לכן ב"עקבתא דמשיחא" זאת אומרת בימות המשיח כשמיתקנים הרצונות הכי הכי גרועים וקטנים, דווקא הם מזמינים את האורות הכי גדולים בגלגלתא, במלכות דאין סוף.

שאלה: למה נקודות נקראות "נקודות"? טעמים איכשהו אפשר להבין, כי כאילו יש פה טעמים. למה זה נקרא נקודות?

"טעמים" זה נקרא "טעמים" בגלל "שחֵך אוכל תטעם", שלפי כניסת הטעמים באמת לפרצוף, לרצון לקבל, הוא צריך לעשות התגברות. "נקודות", זה נקרא "נקודת המלכות". מלכות נקראת "נקודה", "נקודה שחורה", והנקודה הזאת היא מצמצמת את קבלת האור והיא יותר ויותר מרגישה עד כמה שקבלת האור זה היה אמנם על מנת להשפיע, אבל היא לא יכולה לעמוד בזה. אז הנקודה השחורה שלה יותר ויותר מתגברת, בולטת, ולכן היא מסלקת את כל האור מהפרצוף, מטבור לפה. לכן הקומות האלה שיוצאות הן נקראת "נקודות", כי מלכות היא המובילה את זה (ראו שרטוט מס' 3).

"תגין" מפני שהם תוצאות מהאורות, הם נקראים "תגין", שהם רוחפים על אותיות שהם כלים. האורות מנענעים את הכלים, לכן הם נקראים "תגין". זאת אומרת סימנים של למעלה מאותיות הם מלמעלה פועלים על הכלי, הם מארגנים את הכלים, בונים את הכלים. מה שאין כן אותיות זה כבר משהו שהוא גמור, סגור, מגושם. נקודת המלכות שהייתה בהתחלה רק נקודה שחורה, היא מציירת על רקע של אור העליון את הציור שלה של הנקודה. עד כמה שבכל התהליך שהיא, מלכות עברה, יש לה להזדהות עם האור העליון. והזדהות עם האור העליון זה לאו דווקא בצורת האותיות, אלא זה גם באור שנמצא סביב האותיות, שזה הלבן.

אתה יכול לקרוא את האותיות כשחור על גבי לבן. אתה יכול לקרוא את הלבן שבתוכו נמצא שחור. עוד נלמד את זה איך שמשתמשים בזה. וסידרת האותיות איך שהן נכנסות אחר כך לפרצוף הבא שיש לנו אותיות לפי א' ב' ג' ד' א.ב.ג.ד.ש. ויש לנו ההיפך. יש דרך כמה קומבינטוריקה מסוימות שביניהם, זאת אומרת שאנחנו נכנסים לפעולת האורות וכלים יותר פנימה, אז אנחנו צריכים לרשום את היחסים שיש בין אורות לבין כלים בכל מיני דרגות. נגיד בהזדככות, בפרצוף ראשון ושני, או ראשון ושלישי ושני ורביעי, כי יש ביניהם חכמה וזעיר אנפין ובינה ומלכות. יש ביניהם קשרים כאלה. אז אנחנו צריכים לרשום אותם באיזה צורה, כי זה נוסחאות כמו במתמטיקה, לכן אנחנו משתמשים באותיות לכל הסימונים האלו.

שאלה: בהזדככות, אז הפרצוף מגלה אות אחת או הרבה אותיות.

בכלל לכל פרצוף יש שם, אך לגלגלתא אין שם מפני שזה כתר, גולגולת. אבל ע"ב זה כבר שם, שבעים ושתיים בגימטרייה וכן הלאה. כך לכל האותיות שיש כבר כלי וכניסת האורות לתוך הכלים, ולכן יש כבר גימטריות. זאת אומרת, יחסים בין אורות לבין כלים בצורה מסוימת. יש כאן ים של דברים שאני לא יכול להסביר את זה, כמו במטריצות במתמטיקה, זה צורת רישום. מטריצה זה סך הכול צורת הרישום, אבל זה פותח לך עולם שלם איך לרשום את הדברים, ואיך לחתוך אותם ולמיין אותם. ככה זה במתמטיקה. אז כאן זה גם דומה לזה.

האמת שאנחנו לא צריכים את זה, כי חכמת הקבלה היא צריכה להיות מובנת בליבו של אדם. זאת אומרת אנחנו צריכים לעשות כך שהלב שלנו, הרצון לקבל הוא יקבל את הצורות האלו של הפרצופים, ספירות, נוסחאות שביניהם, יחסים שביניהם. אנחנו צריכים את הלב שלנו לרכך, לחלק ולמצוא שם כאלו יחסים בין כל חלקי הרצון. "לב" זה "רצון". ואז אנחנו נדע את זה מבפנים, לא מהראש. אמנם עד כמה שניכנס יותר להרגש, אנחנו גם נרצה להביע את זה, אבל אנחנו נצטרך טנת"א ממש, עם כל הכלים שלה.

זה כמו שאנחנו רואים איך מתקדמים המדענים. למה הם מפתחים את המתמטיקה"? כי בלי זה הם לא יודעים איך לרשום תופעות חדשות שמגלים בטבע. ותופעות הם סך הכול תופעות פשוטות, רק הקשרים הם המורכבים בין חלקי הטבע. הכול זה מחלקיקים אלמנטריים, אבל כל החכמה היא מהאיסוף שלהם הנכון. לכן כל המתמטיקה היא לכיוון זה, וגם בחכמת הקבלה זה נעשה כך.

שאלה: איפה המסך פה, בשרטוט שלך?

מסך המזדווג הוא נמצא בפה דראש (ראו שרטוט מס' 3), אחר כך הוא יורד למסך המסיים את קבלת האור. בתחתית ה"סוף" נמצא מסך המסיים את הפרצוף. בעצם אפשר להגיד שהכול מלמעלה ולמטה זה מסך.

תלמיד: אז מה בעצם התפקיד של המסך?

תפקיד של המסך, זה להשוות את האורח לבעל הבית.

תלמיד: להשוות?

כן. האורח רוצה להיות כמו בעל הבית.

תלמיד: למה אני שואל אותך, "וסבת הדבר הוא הביטוש דאו"מ שהחליש את כח המסך, לכן אינו מסוגל להתגבר על בחי"ד," אמרת קודם, כשכוח המסך נחלש הוא נהיה יותר מזוכך. אתה יכול להסביר את זה?

יש עביות המסך, ויש זיכוך המסך. תלוי באיזה עביות המסך משתמש ברצון לקבל גדול או קטן. בעליית המסך מטבור לפה הוא מזדכך, מה זה מזדכך? הוא משתמש בעביות יותר ויותר קטנה, בעביות פחות ופחות עד שמגיע לפה דראש. מה זה נקרא שמגיע ל"פה דראש"? שהוא לא יכול לעבוד עם עביות בכלל.

תלמיד: המסך נחלש במערכת שאתה ציירת?

הוא נחלש כן, מטבור לפה הוא נחלש.

תלמיד: מה זה נחלש?

נחלש, זה שאין לו כוחות התגברות, אין לו כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: אם הוא נחלש אז איך הוא מזדכך? זה לא ברור לי.

זה נקרא "הזדככות המסך".

תלמיד: שהוא נחלש?

כן. זה נקרא "הזדככות". "הזדככות" נקרא, שמשתמש בעביות פחותה יותר.

שאלה: דיברת על זה שהעבודה שלנו, היא כמו עבודה של ההזדככות. ויש גם את הדוגמה שרב"ש נתן בשם בעל הסולם, על האיש שנכנס לאוצר וכשיצא שפכו לו את הכוס. אז מהן ההבחנות הנכונות שאדם יכול לבדוק את עצמו שהוא אכן בעבודה של ההזדככות הנכונה, והאוצר שלו אכן נצבר, והוא לא נמצא דווקא בנסיגה אחורה?

אני לא יודע בדיוק מה אתה שואל. אבל ניראה לי שאדם צריך קודם כל להבין שבכל רגע הוא רוצה או לא רוצה, הוא נמצא בעבודת ה'. עכשיו רק השאלה עד כמה שהוא משתתף. כי לא יידח ממנו נידח, והכל יחזור לשורשו. אלא השאלה היא, בהשתתפות של הנברא או ללא ההשתתפות ההכרתית שלו, זה העניין. אבל ככה כולם עובדי ה'. הם לא יודעים, אבל מה הם כל הנבראים מקיימים? את פקודות הטבע, פקודות הבורא.

אלא השאלה היא, עד כמה שמזדהים עם זה, עד כמה שמבינים את זה, עד כמה שרוצים לקיים מעצמם, מסכימים. עד כמה שרוצים לקיים למרות שלא רוצים. שרוצים להזדהות עם הבורא לפי הכוונות שלו, ממש ללכת עימו, אולי אפילו לרוץ לפניו כדי לקיים את כל מחשבת הבריאה. ככה כולם נמצאים, לקראת התיקון.

תלמיד: אז מה העבודה שלנו במשל על העני שנכנס עכשיו לאוצר המלך וממלא את הכוס? מה זה נקרא ש"אני עובד על מילוי הכוס"?

כל רגע ורגע לחדש את העבודה. כל רגע שוב להיכנס לאוצר עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר.

תלמיד: ומה זה אומר שאותו הפקיד שם שופך לי את הכוס?

כדי לרוקן את הכלי שלך הקטן. שאני מרגיש את עצמי שוב ריק, אז שאני לא אפול, "מה לעשות, ואין לי כוח, ואין לי כלום, אני חשבתי שאני מרוויח ואני לא הרווחתי". זאת אומרת שאני עושה חשבון עם מה שיש לי בכוס, ואני לא עושה חשבון עם זה שאני עשיתי בזה תענוג למלך, לבעל הבית. אז זהו, הכוס נשפך לא נשאר לי כלום. מה זה נשאר "לך"? אתה רוצה שלך יישאר? אז כן, לא יישאר. אבל תיכנס שוב, אולי בפעם הבאה כן.

ואז מכאלו הרבה גיחות אני לומד שלא כדאי לי לחשוב על עצמי, אלא על בעל הבית. שעל ידי הפעולות האלה אני יכול להגיע להזדהות בכוונה, הזדהות במחשבה, הזדהות ברעיון ולא במה שיש לי בתוך הכלי שלי. שהכלי שלי הופך אז להיות אמצעי, שעל ידי זה אני מגיע לאותה מחשבה כמוהו. אז כבר אני בזה הופך את היוצרות.

תלמיד: אם ה"אני" לא יחשוב על עצמו, מה יגרום לו להיכנס שוב פעם לאוצר?

לא, אתה בינתיים חושב שאני אכנס עוד פעם ועוד פעם. יש גם את עניין השכחה. רב"ש ובעל הסולם כותבים על זה הרבה.

תלמיד: אם הוא נכנס ומרגיש נניח שמילא הפעם בחצי ממה שהוא מילא בפעם הקודמת. יכול להיות כזה מצב? זאת אומרת שכאילו הוא נסוג אחורה.

כן ולא. יכול להיות כן, יכול להיות לא, תלוי איך הוא מחשיב את העבודה. אם הוא מעריך את המגע עם בעל הבית, אז לא אכפת לו שהוא נמצא כאילו יותר רחוק מבעל הבית, אבל המגע בשבילו יותר חשוב. זה ערך הפוך אורות וכלים.

תלמיד: זאת אומרת, מה כל ההיפוך שצריך פה לקרות?

חשיבות בעל הבית. בהתחלה אני לא ידעתי על בעל הבית מה יש לי, העיקר יש לי קופסא מלאה, יופי. בפעם הבאה אני נכנס כבר עם מחשבה אחרת, נשפך, למה נשפך, בשביל מה, מה יהיה לי מזה, וכן הלאה. בעל הבית תראה כמה שהוא גדול.

זאת אומרת, אני צריך לשנות על ידי הסביבה ודאי. אם אני נמצא בעשירייה נכונה, אז אני צריך בזה להשתדל לשנות את מהות הגישה.

שאלה: אז חשיבות בעל הבית בעצם מפצה על זה שאני לא מצליח למלא את הכוס כביכול?

זה עוזר לזה. רק תבין שהכוס כאן בכלל לא חשובה. אני בסופו של דבר צריך להגיע למצב שיש לי על ידי זה מגע עם בעל הבית, שלא חשוב לי מה יש לי בכוס. אני מתחיל להשתמש בכוס בצורה כזאת, ש"מה אני יכול לעשות עם הכוס כדי להשפיע לבעל הבית". זה שנשפך ונשפך לי מהכוס יותר ויותר אז אני כאילו מוריד חשיבות של הכוס. ועם מה אני נשאר? זה מעורר אותי לחשוב על חשיבות בעל הבית, שאני יכול להרוויח את זה. ואז אני מגיע ל"לא לשמה" ואחר כך ל"לשמה".

"לא לשמה" זה שאני משתמש בבורא. בכל זאת, אפילו שאני לא מרוויח בכוס, אני מרוויח בזה שיש לי מגע עם הבורא, אני עובד בעבודה חשובה. אמנם אני בעצמי, העבודה בעצמה לא חשובה, אבל אצל מישהו שהוא חשוב. בקיצור, זה כאלו דרגות.

שאלה: אז בנקודת הביטוש האור מקיף מבקש להרחיב את הגבול של הגוף של גלגלתא?

כן, הוא רוצה להיכנס יותר. טבע האור שהוא דוחף קדימה, כאילו לבורא לא חשוב באיזו צורה הנברא יקבל. ודאי שחשוב, אבל בזה שהוא לוחץ הוא בונה בנברא הבחנות של הגבולות.

תלמיד: אז מה שענית לחבר קודם זו בעצם הסיבה להזדככות.

מצד שני כן, זו הסיבה להזדככות.

תלמיד: ואיפה הנקודה של הוויתור על עביות ד'?

מה זה ביטול על עביות ד'?

תלמיד: עביות ד' נאבדת. איפה זה קורה, בהזדככות עצמה?

היא לא נאבדת לגמרי, היא נאבדת משימוש. שלא משתמשים בה. העביות לא מזדככת, היא לא נאבדת, פשוט לא משתמשים בה.

תלמיד: איפה ההחלטה הזאת? איפה זה קורה?

זה קורה בטבור. ההחלטה עצמה תמיד בראש. מה שאנחנו אומרים שיש לחצים, ביטושים בטבור ושם נעשה, סתם אנחנו כך אומרים. כל ההחלטות מגיעות לראש, כל הנתונים מגיעים לראש, הראש מחליט ואומר כאילו למסך שעומד בטבור, "תזדכך", והמסך מזדכך.

תלמיד: איפה הנקודה הזאת שהולכת לאיבוד הבחינה האחרונה?

היא לא הולכת לאיבוד, פשוט לא משתמשים בה יותר לפי החלטה. שום דבר לא נעלם אלא יוצא מהשימוש.

תלמיד: זה עדיין לא כל כך ברור. סך הכול האור מקיף מבקש להרחיב את הגבול של הגוף.

כן.

תלמיד: ואז יש איזו החלטה להזדכך.

בפה דראש יש החלטה שאני קיבלתי כך ולא יכול יותר, כי זה יהיה על מנת לקבל, ולזה אני לא מוכן, ולכן אני לא יכול להישאר במצב הזה אלא חייב להזדכך. כל הביטוש בין פנים ומקיף נעשה בגלל שיש לך פנימי ויש לך מקיף, אז אתה מרגיש לחץ. אם לא היית מקבל איזו עוגה מתוקה, אז לא היו לוחצים עכשיו עליך "תיקח עוד" כי לא היה לך אז קשר עם הטעמים האלו. בגלל שיש לך טעמים מהעוגה המתוקה, אז באים ומביאים לך ממש מגש, ואתה לא יכול, אז אתה אומר, אני מסתלק, אני מסתלק מהטעמים האלו, אני מסתלק מהקבלה הזאת, כי היא דווקא מחלישה אותי ואני לא יכול לעמוד נגד האור המקיף. ולכן המסך מזדכך, אין לו ברירה.

תלמיד: זו סיבה שהוא מוותר גם על העביות של ד'?

הוא לא מוותר על עביות ד', הוא מוותר על השימוש. תדברו בצורה נכונה, אחרת זה מביא בלבולים.

שאלה: בהזדככות של המסך מהטבור לפה, יש מלא תהליכים. מה מכל הדבר הזה בעצם נקרא "נקודות"? מה זה הנקודות?

נקודות זה כל התהליך חזרה מטבור לפה, המון דברים באמת, הכול זה נקרא "נקודות". למה? מפני שמלכות לוחצת ומוליכה את כל התהליך. ומלכות זו נקודה שחורה, לכן זה נקרא נקודות, נקודות בתוך האור הלבן, ואז נשארים אותיות. שמלכות שהיא מציירת בפעולה הזאת חזרה לפה דראש, זה נקרא אותיות. היא מציירת אותיות בדרך, מד', ג', ב', א', שורש.

שאלה: זה אותן אותיות שאחר כך יש לנו באצילות מז"ת דבינה עד מלכות, האלף בית?

שם זה האותיות האמיתיות. כי שם זה צמצום ב', שם זה אותיות אמיתיות. כאן זה עדיין סימנים.

שאלה: מה זה אוצר המלך מבחינתנו?

אור אין סוף.

שאלה: רב"ש כותב, "נמצא שהמסך דגוף דגלגלתא כאשר עלה לראש דגלגלתא, ביקש כח המסך על ב' מיני רשימות:

א. על ד' שהיא רשימה מקומת הטעמים.

ב. על עביות שהיא קומת הנקודות."

לא מובן, כשהוא עולה, איך הוא מבקש על ד'? הוא כבר עשה זיווג על ד', הוא כבר החליט.

אבל אין לו אור אחר. אני מבקש לקבל, איזה אור אני הולך לקבל? ד'. למה ד'? למה לא ג'? מאיפה אני יודע שיש ג'? אני קיבלתי ממך מנה אחת, שזה נקרא אור. זה נקרא ד'. וגם על עביות דבחינה ד' שהייתה מגולה, אני עכשיו החלטתי שאני לא עובד עם עביות ד', רק עם עביות ג'. אבל אותו אור, אין לי טעם אחר. מה שטעמתי, זה מה שיש לי. לכן הגעתי לאותו מקום, לאותו בעל הבית, לקבל אותו טעם, רק עם רצון קטן יותר.

רצון קטן יותר, כשאני נכנס עכשיו לחשבון, אז אני רואה שאני לא יכול להיות באותו רצון. אלא אני צריך לרדת מאותו רצון בפה דראש לעומתו למטה בדרגה, זה נקרא בחינה ג'. והיא כאילו עומדת כנגד חזה דגלגלתא, ושם יש לי פה החדש, ואז אני עושה חשבון.

זה נעשה כך. כשהוא חוזר לפה (ראו שרטוט מס' 4), יש לו אותו חשבון כמו שהיה קודם והוא עושה חשבון, אבל החשבון שעכשיו הוא עושה, הוא עושה על ד'/ג'. לכן הראש הזה, הוא מחליט, הוא רוצה אבל זה לא בפועל, רק בכוח. ואחרי שהוא עשה את זה, הוא רואה שהוא לא יכול לעבוד עם זה. אז מה הוא כן יכול לעשות? רק לפי הג'.

אבל מזה שעשה את ההבחנות הללו, יש לו גם ג' דהתלבשות חוץ מד', ד' כולל את הכול. ואז הוא עושה חשבון חדש בראש יותר קטן ממה שהיה קודם, ועושה כאן גם זיווג דהכאה על הג'/ג'. ומתוך זה יש לו גוף דע"ב. בטעמים ונקודות, כל מה שיש.

שרטוט מס' 4

שאלה: בסוף הכותרת הזאת יש את הפסקה שג' דע"ב נמשך לג' דגלגלתא. אבל לפני זה הוא אומר שהם שני דברים שונים לגמרי. זה לא ברור.

מה לא ברור?

תלמיד: שהוא אומר שג' דעביות דע"ב וג' דגלגלתא אינם זהים.

ודאי שלא. ג' דגלגלתא זה ג' דגלגלתא, וג' דע"ב זה ג' כללי. בגלגלתא יש לך שורש, א', ב', ג', ד'. בע"ב יש לך שורש, א', ב', ג', ד'. ואז ס"ג, שורש, א', ב', ג', ד' (ראו שרטוט מס' 5). אתה יכול להשוות ביניהם?

תלמיד: זה בסדר, אבל אז הוא אומר שהג' דע"ב נמשך מ-ג' דגלגלתא. זה לא ברור.

מה לא ברור?

תלמיד: איך?

מאיפה הוא יכול להימשך?

תלמיד: כמו שהוא אומר, הכללי. זה ברור שע"ב זה ג' הכללי.

כן. איפה הענף שלו? איפה המקור שלו שהוא ענף ממנו?

תלמיד: כל ע"ב?

כן. בחכמה דגלגלתא. איפה ס"ג? ס"ג זה גם מבינה דגלגלתא. כשאנחנו מציירים כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות [במאונך], ואז גם כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות [במאוזן], אז מגיע אור מכתר לחכמה ויורד לחכמה, ואז מגיע לבינה ויורד לבינה וכן הלאה. השורש של כל הבחינות הוא תמיד בגלגלתא.

שרטוט מס' 5

תלמיד: האם יש פה שתי התייחסויות לע"ב, שפעם אחת הוא ג' הכללי ופעם אחת הוא ג' דגלגלתא?

דגלגלתא. מאיפה השורש שלו, מאיפה הוא יונק? כולם מקבלים מהה-ו-י-ה הראשונה בכלל שבאין סוף, הכול מתלבש עליה, את הכול מוסיפים ומוסיפים אליה, היא מאגר שלשם הכול נמסר.

תלמיד: מה יותר חשוב מבחינתנו כלפי ע"ב, שהוא ג' הכללי או שהוא נמשך מג' דגלגלתא?

תלוי על מה אתה מדבר, האם אתה מדבר על העבודה הפרטית שלו או על העבודה שלו כלפי התחתונים או על העבודה שלו כלפי העליונים. הכול זו מערכת מורכבת, אינטגרלית. איך אתה יכול להגיד על משהו שזה התפקיד שלו וזהו? הוא קשור לכל המערכת.

"נמצא שהמסך דגוף דגלגלתא כאשר עלה לראש דגלגלתא, ביקש כח המסך על ב' מיני רשימות:

א. על ד' שהיא רשימה מקומת הטעמים.

ב. על עביות שהיא קומת הנקודות.

וע"כ נעשו ב' זווגים בראש המדרגה:

א. על הד' דהתלבשות בקומת כתר.

ב. על הג' דעביות בקומת חכמה.

ועוד למדנו, אשר הד' דהתלבשות מאירה רק בראש מדרגת התחתון, היינו בראש דע"ב, משא"כ ג' דעביות יש לה גם התפשטות בגוף. והיות שהגוף נק' כלים ואותיות, ע"ש זה מכונה הרשימו דעביות, היינו הרשימו דנקודות בשם אותיות, כיון שאח"כ מתפשט מן הרשימו הזו כלים, משא"כ הרשימו דהתלבשות נשאר בבחי' תגין, היינו שמאיר רק בראש המדרגה.

בע"פ הסביר כך: הג' דעביות דע"ב והג' דגלגלתא אינם זהים, כיון שהג' דע"ב הוא הג' דעביות הכללי, ואילו הג' דגלגלתא הוא ג' של ד' דעביות, אולם עכ"פ הג' דע"ב נמשך מן הג' דגלגלתא, ע"כ מיחס כאן את הרשימו דעביות עליה יצא פרצוף ע"ב לרשימו דנקודות שבחינתן העליונה היא ג'."

יש לנו ה-ו-י-ה כללית, קנה מידה, אטלון, אין יותר. אני ה-ו-י-ה לא שניתי, אין חוץ מה-ו-י-ה, כל היתר יוצאים ממנה בכל מיני צורות, כל מיני ענפים, כאילו שהיא מתפרקת לאלפי אלפי אינסוף חלקים. למה? כי בצורה כזאת אפשר לזהות, לתקן, להידמות לכל מיני החלקים האלה בצורה פרטית, חלקית, ואז מגיעים בסך הכול לה-ו-י-ה הראשונה. אבל באמת הכול מושרש שם. רק כל אות שבה-ו-י-ה היא כוללת את כל האותיות, את כל ההוויות, וכל ההוויות ממנה לעוד הוויות. זה כמו שאנחנו לומדים שעשר מתחלק לעשר, מתחלק, מתחלק, כל ספירה מתחלקת עוד ועוד, וכך עד אין סוף.

שאלה: פרצוף ב"ן שהוא עושה זיווג על א' שורש שזו העביות הנמוכה ביותר, רק בכל זאת מושכת אור היחידה אבל לא לפרצוף שלו.

כן, זה שהוא הקטן מעלה חיסרון לבורא אז שם בפרצופים הגדולים יש בזה הרבה רעש.

תלמיד: מה נותן לב"ן את ההשלמה על זה שהוא עכשיו רק הלך ופחת הלך ופחת מד'/ד' לא'/שורש? כי הוא בעצם נכנס לאוצר ומוציא כל פעם פחות ופחות כביכול.

אז מה?

תלמיד מה מפצה על ההתמעטות הזאת?

בשבילו זו עבודה גדולה. הוא מעדיף להיות הקטן ובסוף, ולא להיות הגדול והראשון, כי אז בצורה כזאת הוא עושה פעולה הכי גדולה, תענוג הכי גדול לבורא. לא שהוא מקטין את עצמו, יש כאן עבודה ישר והפוך, אבל ככה זה. הוא לא דורש עבודה גדולה יותר הוא רק רוצה להעלות את החשיבות במקום הקטן שלו.

תלמיד: החשיבות הזאת איפה היא מתלבשת בפרצוף?

בזה שהוא בסוף. מאיפה הוא לוקח כוחות להיות האחרון? זה לא בגלל שאין לו כוח, ברוחניות להיות האחרון זה לא בגלל שאין לך כוח, אלא בגלל שיש לך חשיבות גדולה של בעל הבית ואתה מוכן להיות לגמרי אפס, רק באותה השרשרת להשפיע לבעל הבית. אם מהמצב שאני נמצא בסוף אני עושה לו תענוג והוא לא יודע עלי, בשבילי זו דווקא הזדמנות מצוינת, מיוחדת.

תלמיד: החשיבות הזאת איפה היא בפרצוף, במה היא מתבטאת, באור ישר, באור חוזר, באור פנימי, בזיווג, במה?

אי אפשר לצייר את זה, אי אפשר לצייר את עניין החשיבות שיש לו, הציורים האלה לא יכולים להביע את חשיבות הבורא שישנה בנברא.

תלמיד: זה כוח שנותן לו את כל יכולת הפעולה שלו.

אם זה על מנת לקבל אז אתה צודק, אבל מפני שזה על מנת להשפיע אין כאן מקום לצייר.

תלמיד: ב"ן מודע לזה שהוא מושך את אור היחידה בגלגלתא, זו מערכת אינטגרלית אחת מורגשת בו?

בשביל מה אתה שואל?

תלמיד: בשביל לדעת מאיפה הוא מקבל את הכוח לעשות את הפעולה האחרונה הכי חלשה כביכול?

אם הוא יודע שהוא עושה פעולה גדולה מאוד ויש לו מזה כוח, זה נקרא טוב?

תלמיד: מה זה הדבר הנעלם הזה שיש לאור חשיבות לעשות כזאת פעולה?

זה נקרא על מנת להשפיע.

המשך ההשתלשלות

"ונחזור לבאר את המשך ההשתלשלות: לאחר שהאו"מ ביטל את המסך דגוף דגלגלתא, עלה המסך דגוף לראש, והיות שבחי' אחרונה נאבדה, לכן נעשה זווג בראש דגלגלתא על רשימות ד'-ג' בלבד והתפשט מפה עד החזה.

ומכיון שהמסך דטבור בהיותו בראש נכלל מעביות דראש, לכן יש להבחין בו ב' בחינות:

א. בחינתו עצמו שהיא מסך דטבור.

ב. עביות דראש.

לאחר שהמסך הזה ירד מפה לחזה שהוא בחי"ג, וזה נק' שאור הע"ב מאיר בפנימיות הכלים דגלגלתא היינו ע"ב הפנימין נעשה זווג על מה שנכלל מעביות דראש. מחזה עד הפה דגלגלתא יצאה מדרגה חדשה המכונה ראש דע"ב החיצון, ומחזה עד הטבור יצא הגוף דע"ב.

שאלה: וכאן קשה הלא יש כלל, שמדרגה הב' צריכה למלא את הכלים הריקנים של המדרגה הקודמת, ומדוע ע"ב אינו מתפשט למטה מטבור דגלגלתא?

תשובה: היות שאין לו מסך דבחי"ד, לכן אם יתפשט למטה ויראה את הרצון לקבל שיש שם, לא יוכל להתגבר עליו, לכן נשאר למעלה מטבור.

גם בפרצוף ע"ב היה ביטוש של האו"מ. ומרשימותיו של ע"ב יצא פרצוף ס"ג, עדיין מן הרשימות שלמעלה מטבור דא"ק, אולם הרשימות שלמטה מטבור דא"ק טרם נתמלאו.

ופרצוף ס"ג זה יצא על רשימות ג' דהתלבשות וב' דעביות, וגם מילא את הכלים הריקנים דפרצוף ע"ב. אולם לא יכול היה לרדת למטה מטבור דגלגלתא, ולמלא את הכלים הריקנים אשר שם, וזאת מכיון שיש לו ג' דהתלבשות שהם כלים להמשכת חכמה. נמצא, בחי' זו שנקראת טעמים דס"ג התפשטה עד הטבור דא"ק.

אולם הנקודות דס"ג, שהם בחי' חסדים בלבד, היות ואין להם את הבחי"ג הנ"ל, יכלו להתפשט למטה מטבור דגלגלתא, הגם שיש שם את הבחי"ד דעביות, שהיא בחי' כלי קבלה שלא ניתן לעשות עליהם מסך, מ"מ כיון שהנקודות דס"ג הם כלים דהשפעה, לכן אין להם התענינות כלל בכלים דקבלה. ע"כ התפשטו למטה מטבור דגלגלתא ומילאו את הכלים הריקנים אשר שם.

ובכל זאת, כיון שראו את הרצון לקבל שישנו שם, רצו לקבל עמ"נ לקבל היות שאין להם מסך על בחי"ד. והיות שלמדנו שעל בחינת מקבל עמ"נ לקבל נעשה צמצום, לכן תיכף ומיד נסתלק מהם האור.

שאלה: הלא למדנו שנקודות דס"ג הם כלים דהשפעה, א"כ איך נצטמצמו?

תשובה: יש הבדל בין ג"ר דבינה לז"ת דבינה, שהרי למדנו שז"ת דבינה צריכים לקבל חכמה בכדי להשפיע לז"א, אולם ג"ר דבינה עוסקים אך בהשפעה.

ועם זה נבין אשר ג"ר דבינה שהם גו"ע לא נתערבו, וע"כ נשארו הגו"ע במדרגה ולא נצטמצמו, אולם ז"ת דבינה, המכונה אח"פ, הם שיצאו לבר מהמדרגה משום שרצו לקבל עמ"נ לקבל, וזה מכונה "צמצום ב'". נמצא, חב"ד חג"ת דנקודות דס"ג שהם גו"ע, אין בהם התערבות דבחי"ד, לכן מקומם עדיין נק' מקום אצילות, ולמטה מטבור דנקודות דס"ג המלבישים על שלישין תתאין דנה"י דא"ק, שם ישנה שליטה של בחי' מקבל עמ"נ לקבל.

וכשפרצוף ס"ג עלה למעלה לפה דראש, נעשו שם בראש דס"ג ב' זווגים:

א. זווג על הרשימות דטעמים דס"ג שלא ירדו למטה מטבור דא"ק, ומהם יצא פרצוף מ"ה העליון.

ב. זווג על הרשימות דנקודות דס"ג שנצטמצמו ונתערבו בבחי"ד שלמטה מטבור דא"ק, וממנו יצא מ"ה שהוא עולם הנקודים, וזווג זה נעשה על חצי מדרגה של א' דעביות וב' דהתלבשות.

אי לכך צל"ה, אשר מלכות אינה ממשכת את האור על כלי הקבלה שלה, כי אם על כלים דהשפעה בלבד, וזאת מסבת הצמצום, אשר בעטיו אם תשתמש בכלים דקבלה, יהי' זה בעמ"נ לקבל.

וגם כאן לומדים, שהאור מתפשט הן בכלים הפנימיים דס"ג והן בכלים החיצוניים לס"ג. ויש לדעת שבד"כ אינו מדבר אודות מ"ה העליון, כיון שבעיקר אנו מדברים אודות שיתוף מדת הרחמים בדין, המתחיל בפרצוף מ"ה שהוא עולם הנקודים.

והנה למדנו אשר בעוה"נ יש ב' ראשים:

א. מבחי' עביות.

ב. מבחי' התלבשות.

כתר נק' ב' דהתלבשות, ואו"א הם א' דעביות. והיות שהב' דהתלבשות איננו מסוגל להמשיך אור, מטעם שאין שם חסרון, ע"כ נזקק לשיתוף עם העביות אשר בכחה להמשיך אור. ולמדנו, אשר קומת האור המאירה שם היא ו"ק דבינה, בחי' "כי חפץ חסד", הגורמת לכך שלא יהיה במדרגה צורך לחכמה.

ואור זה מכונה גם "תיקון קוים". אי לזאת למדנו אשר "תיקון הקוים" מאיר רק בראש, היות ולהתלבשות אין התפשטות בגוף, אולם בגוף היתה רק הארה מועטת, ולא הי' שם סיפוק ממצב הקטנות. ע"כ כאשר בא האור דגדלות, אפילו הכלים דהשפעה דגוף ג"כ נשברו."

שאלה: הוא אומר "אי לכך צל"ה, אשר מלכות אינה ממשכת את האור על כלי הקבלה שלה, כי אם על כלים דהשפעה בלבד" איך אפשר לעשות את העבודה אם כך?

רק על ידי דחייה, כשאתה מדמה את הרצון לקבל שלך לאיזו צורה של המשפיע ואז כך אתה עובד.

אני רצון לקבל, אני מאוד רוצה לקבל את העוגה הזאת. אני עושה צמצום, על מה? על הרצון אני לא יכול לעשות צמצום, אני רוצה, אלא אני יכול לעשות צמצום על החשיבות שלי, שאני רוצה לא סתם ליהנות אלא אני רוצה ליהנות רק מפני שאני מכבד את בעל הבית. איזה פעולות עכשיו אני צריך לעשות על עצמי. אני מסתכל על העוגה הזאת, יש לי מזה רשימות קודמות נניח, כמה אני רוצה אותה. עכשיו איזה פעולות אני צריך לעשות כדי להשוות את עצמי עם בעל הבית. בעל הבית רוצה להנות לי, אני רוצה עכשיו להגיע לאותה צורה אליו. תעשה חשבון ותראה איך אתה מגיע לגמר התיקון. להזדהות עם בעל הבית, זה גמר תיקון.

תלמיד: אם כך הוא אומר "וגם כאן לומדים, שהאור מתפשט הן בכלים הפנימיים דס"ג והן בכלים החיצוניים לס"ג. ויש לדעת שבד"כ אינו מדבר אודות מ"ה העליון", אז איך מסתדר העניין עם מה שעכשיו אמרת?

קודם כל אני צריך שתהיה לי גדלות בעל הבית, שאני אעשה צמצום ולא ארצה ליהנות בעצמי. לא שאני לא ארצה, אני רוצה ליהנות, על הרצון אי אפשר לעשות צמצום, צמצום אפשר לעשות רק על הפעולה. אני מת על העוגה הזאת, אבל אני רוצה להגיע להזדהות, להשתוות עם בעל הבית. ואז אני מוצא כוחות שאני יכול לעצור את עצמי ולא לקבל את העוגה. אבל אני מאוד רוצה. אבל מצד שני יש לי כוח שני, "גדלות בעל הבית", שגדלות בעל הבית שבי לא נותנת לי אפשרות סתם לתפוס את העוגה וכך לזלול אותה.

תלמיד: כל זה מה שעכשיו אמרת זה בכוונות?

ודאי שזה בפנים בכוונות, אף אחד מבחוץ לא רואה מה אני עושה. שואלים אותי נניח, "למה אתה לא אוכל, אתה כל כך אוהב את זה?", "כן, אבל אני בדיאטה עכשיו."

תלמיד: זה לא מתבטא בחיצוניות בכלום?

ודאי, זה מתבטא שאני לא אוכל.

תלמיד: רק זה מתבטא?

כן.

תלמיד: לא בהתנהגות?

בהתנהגות שאני לא אוכל.

תלמיד: חיצונית אני מדבר.

חיצונית, שאני לא אוכל. ואם שואלים למה אתה לא אוכל? "אני בדיאטה, הרופא אמר שאסור".

תלמיד: זאת אומרת צמצום בכל תחום?

כן. בכל תחום, בכל דבר, לנשום אוויר, לא חשוב מה, יש גם הכרחיות, יש גם תוספות, יגונה ולא ישובח. בקיצור זהו. אחרי שאני עושה את זה, אני אולי יכול עכשיו גם להתחיל לעבוד עם הכלים שלי, לקבל. כי בזה שאני לא מקבל אני בועט בבעל הבית, אני כביכול אומר, לא רוצה, נניח שהרופא אסר. אבל כאן זה ברור שאין עניין, אלא אני לא רוצה לקבל.

תלמיד: איך אתה גורם נחת רוח לבורא?

אני לא גורם לו בזה שום נחת רוח, זה יותר גרוע מלקבל על מנת לקבל. כי לקבל על מנת לקבל אומנם זה נגד מטרת הבריאה, אבל אני אוהב את הבורא בכל האגו שלי, עד כמה שפרעה טוב, זה שבע שנות שובע. אני עושה לו תענוג בזה שאני מקבל ואני נהנה ממנו, אני נהנה בעולמו. לכן לעשות צמצום זה דבר חמור כי אתה בזה כביכול עוצר את כל הבריאה.

תלמיד: אז מה אני עושה?

לכן רב"ש היה אומר לפחות שייהנו מהחיים. אותו אדם לא עושה רע לאחרים אבל נהנה מהחיים, אוהב לשתות, לאכול, לבלות, בלי לגרום שום רע לאחרים, למה רע? בליבו הוא מברך את הבורא.

תלמיד: מה אני צריך לעשות, אני כבר מבולבל. אתה יכול לתמצת בשורה אחת?

ליהנות מהחיים רק לא על חשבון הזולת, במילים אחרות. אני אומר ברצינות, למה הבורא לא מרוצה מזה? מרוצה. אימא מרוצה מהתינוק שאוכל טוב וישן, היא נהנית ממנו, אין לו שום כוונה זדונית, הוא נהנה מהעולם, שנמצא בעולם.

תלמיד: אז כולם ככה.

לא, לא כולם ככה, אם תתחיל לעשות את הבדיקה על הפעולות שלך האם זה על חשבון הזולת או לא.

תלמיד: אז מה השוני בינינו, בין אלה שנהנים מהחיים ולומדי קבלה?

בזה שאתה עושה חשבון מדויק שאני רוצה ליהנות מהחיים רק לא על חשבון הזולת. שאני עושה נחת רוח לבורא בזה שאני נהנה מהחיים, מעולמו, מהעולם של הבורא, אני נהנה. תנסה.

תלמיד: ממה אתה נהנה?

מכל דבר שאני יכול, רק שבזה אני לא גורם רע לאף אחד, ואני נהנה. אתה נקרא עבריין? לא. אתה ממלא את עצמך בזדון, על חשבון מישהו? לא. אתה מברך את הבורא שברא את העולם בצורה יפה כזאת שיש לך מקום בעולם ואתה נהנה. אתה ממש מברך אותו.

תלמיד: וזה יכול להביא אותי לתכונת ההשפעה? זאת העבודה שלי?

אם תתחיל לעשות כך, יכול להיות שזה יביא אותך להשפעה. כי אתה קשור עם הבורא, רק בצורה כזאת. זו לא קדושה אבל אתה עוד לא מנוגד לו.

תלמיד: אז מה זו קדושה?

לא לפי הכוונות, אלא לפי הפעולות אתה ממש עושה טובה לבורא שאתה נהנה בעולמו מכל מה שהוא ברא.

תלמיד: איך אני הופך את זה לקדושה?

זה כבר משהו אחר.

תלמיד: מה זה המשהו האחר הזה?

אם אתה מקיים נגיד את כל מצוות התורה ומברך על כל פרי, על כל דבר, על כל מה שיש לך, מברך ומשתמש בזה, אתה אמנם לא עובד על הכוונות, אבל לפי הפעולות שלך אתה עושה גם תענוג לבורא, כי אתה נהנה בזה שנמצא בעולמו.

תלמיד: בסדר, אבל אני רוצה להיות עכשיו בלשמה.

זה כבר משהו אחר.

תלמיד: מה אני צריך לעשות אז?

אז אתה עושה ביקורת.

תלמיד: אתה יכול לפתח את זה קצת? מה זו ביקורת? אני רוצה להגיע לקדושה, הרי אנחנו יושבים פה כדי להגיע לזה.

להגיע לקדושה זה רק על ידי כוונה. כאן הייתה לי כוונה ליהנות לפי הרצון לקבל שלי, רק אני עושה הגבלה לא על חשבון הזולת. אם כך היו כולם עושים, נגיד כל באי עולם היו עושים את זה כך, "אני לא נוגע באף אחד, חס ושלום לא על חשבון מישהו, אנחנו נהנים, כל אחד נהנה בעצמו, אסור לי להשתמש באף אחד", זה יפה וטוב. מה הבעיה?

תלמיד: אני לא אשב בשביל לעשות את זה כמו כל העולם, אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא מבחינת קדושה, ואז מה?

אתה מגיע למצב, שאם קודם רצית ליהנות מהחיים בצורה כזאת יפה ישירה והכול.

תלמיד: כמו בהמה.

לא בהמה, זו מידת סדום. אז אתה צריך להחליף את הכוונה. אין ברירה.

תלמיד: הכול זה עניין של כוונה בעצם.

כן.

תלמיד: ואיפה החיבור בין החברים?

כדי להגיע לכוונה נכונה.

"ונחזור לבאר את המשך ההשתלשלות:" דיברנו על גלגלתא וע"ב וקצת ס"ג "לאחר שהאו"מ ביטל את המסך דגוף דגלגלתא," בטבור שהיה שם ביטוש "עלה המסך דגוף" דגלגתא "לראש," דגלגלתא "והיות שבחי' אחרונה" שבמסך דעביות "נאבדה, לכן נעשה זווג בראש דגלגלתא על רשימות ד'-ג' בלבד והתפשט מפה עד החזה." המסך הזה.

זאת אומרת, מטבור דגלגלתא המסך עלה לפה דראש, נכלל בזיווג שבפה דראש, עשה שם זיווג דהכאה על ד'/ג'. על בחינה ד'/ג' הוא עשה רק ראש דהתלבשות שמתלבש על ראש דגלגלתא, ואחר כך עשה גם ראש דעביות שזה על ג' (ראו שרטוט מס' 6).

"ומכיון שהמסך דטבור בהיותו בראש נכלל מעביות דראש, לכן יש להבחין בו ב' בחינות:

א. בחינתו עצמו שהיא מסך דטבור." הוא הגיע הרי מטבור.

ב. עביות דראש." מה זאת אומרת?

"לאחר שהמסך הזה ירד מפה" שהגיע לפה דגלגלתא וירד "לחזה שהוא בחי"ג, וזה נק' שאור הע"ב מאיר בפנימיות הכלים דגלגלתא היינו ע"ב הפנימין נעשה זווג על מה שנכלל מעביות דראש. מחזה עד הפה דגלגלתא" ממטה למעלה "יצאה מדרגה חדשה המכונה ראש דע"ב החיצון, ומחזה עד הטבור" דגלגלתא "יצא הגוף דע"ב."

שרטוט מס' 6

שאלה: בגוף דע"ב יש רק ג'/ג'?

ע"ב זה ג'. בראש שלו יש שם ד'/ג', כי הוא הגיע מד', מהתרשמות מגלגלתא, אבל עושה זיווג על ג'.

תלמיד: בשרטוט כתוב ג'/ג' בראש של ע"ב.

גם זה ראש דע"ב, רק ראש דהתלבשות (ראו בשטוט מס' 6 ריבוע ירוק). כשמסך מגיע מטבור לפה יש לו רשימות ד'/ג'. ד' זה מהאור שהיה בו, וג' זה המסך שנשאר. הוא עושה זיווג דהכאה קודם כל על ד' דהתלבשות, ויוצא לו ראש דהתלבשות, כך זה נקרא. ממנה לא יוצא גוף, רק ראש דהתלבשות. אני נזכר, אני חושב, מה היה לי אתמול, ממה נהניתי, כמה שילמתי, וברור לי שהיום אין לי כוח. המסך הזדכך. ואז מה אני יכול לעשות לפי המצב הנוכחי? אני בונה את ראש ג'/ג'.

תלמיד: ראש שלא יוצא ממנו גוף, מה זה?

כן. ראש בלבד. מחשבה ללא מעשה.

תלמיד: למה קוראים לזה ראש?

מחשבה זה ראש.

תלמיד: אבל ראש הוא חלק מפרצוף, הוא לא יכול להיות עצמאי. פשוט זו פעם ראשונה שאני שומע שיש ראש ויש עוד ראש מתחת.

זה יותר טוב ממה שאומרים שאין לך ראש, שיש רק גוף.

תלמיד: יותר טוב, אבל אני לא מכיר את זה, זה חדש לי.

זה לא חדש. זו מחשבה שלא יכולה להתממש, אבל היא גורמת למחשבה כזאת שכן יכולה להתממש. ע"ב לא יכול לעשות זיווג על ג'/ג' ושיתפשט ממנו תוך שלו, ממש קבלת האור על מנת להשפיע, לא יכול בלי שיהיה לו ראש דהתלבשות.

אני נכנס למסעדה, אתמול אכלתי בשר, היום אני מגיע ויש לי פחות כסף, אבל יש לי טעמים מהבשר, מה אני אעשה? אני צריך לעשות חשבון [כי יש לי] במקום מאה שקל, שמונים שקל, מה עכשיו אני עושה? אני עושה חישוב, אתמול היה לי מאה שקל ואכלתי חתיכת בשר, היום יש לי שמונים שקל, אני יכול לאכול חתיכת בשר? לא. אולי קצת, אולי חלק. המלצר אומר לי "אין דבר כזה, אצלנו זו מדרגה שלמה". אז מה עושים? "קח משהו אחר". איך אני יודע מה אחר? המלצר אומר לי, "תתאר לעצמך שאתה אוכל בשר אבל בשמונים שקל. זאת אומרת 80% מאותו הבשר זה יהיה כמו 100% של דגים. קח דגים, זה ימלא אותך, אתה תרגיש שזה ככה".

אתה גם רואה שזה קורה. פעם אכלתי בניו יורק באיזו מסעדה, אני לא הבנתי שזה לא בשר. זה היה חציל, אני לא יודע מה. לפי כל דבר. מה אני ילד? אני לא יודע מה זה? ככה זה. יש לך כאלה דברים.

שאלה: בשרטוט הסטנדרטי שלנו שאנחנו משרטטים, כדי לחסוך אנחנו לא משרטטים בדרך כלל שני ראשים מעל ע"ב, אלא משרטטים ד'/ג' וראש אחד. בשרטוט הזה אני רואה שני ראשים. למה אנחנו לפעמים משרטטים כך ולפעמים כך?

בכל פרצוף יש לך שני ראשים חוץ מגלגלתא. בכל פרצוף. כי הוא צריך לעשות חשבון לפי המצב הקודם אבל לגלגלתא לא היה המצב הקודם שהיא קיבלה. הראש שלה זה מלכות דאין סוף, שצמצמה את עצמה והחליטה לעשות מסך והכול נמצא באותו ראש. מה שאין כן, כל פעם יש לך רשימו מהמצב הקודם שאתה חייב להתחשב בו ומה שקורה לך עכשיו.

תלמיד: זה קצת מבלבל כי בפרצוף ס"ג אנחנו אומרים שהוא לא התפשט מתחת לטבור כי היתה בו עדיין בחינה ג'. הוא לא היה ב'/ב' טהור.

גם כאן יש את זה.

תלמיד: אבל כאן אנחנו אומרים שאחרי החישוב נניח ע"ב זה ג'/ג', אז למה בהתפשטות של ס"ג הוא לא ב'/ב' בגוף?

יש לו גם ד' בע"ב אבל שמתפשט ממטה למעלה. הוא לא מקבל את זה, הוא דוחה את זה. גם ס"ג דוחה את הג' ולכן הג' נמצא בו. אם אתה יכול לדחות משהו מהתענוגים כדי להיות עוד יותר דבוק לבורא, אתה שומר עליהם, כי הדחייה הזאת היא עוד תוספת פעולה. זאת תוספת.

תלמיד: זאת אומרת, אפילו אם זה בראש העליון זה כבר חלק מהפרצוף.

בטח, זה שייך לו.

תלמיד: שייך לגוף אפילו.

כן. יש הארה בגוף.

תלמיד: פשוט לא מסמנים את זה באותיות בשרטוט, אבל זה שייך.

נגיד. כן.

שאלה: רב"ש כותב כאן "ואור זה מכונה גם "תיקון קוים". אי לזאת למדנו אשר "תיקון הקוים" מאיר רק בראש, היות ולהתלבשות אין התפשטות בגוף, אולם בגוף היתה רק הארה מועטת, ולא הי' שם סיפוק ממצב הקטנות. ע"כ כאשר בא האור דגדלות, אפילו הכלים דהשפעה דגוף ג"כ נשברו."

השאלה היא, איך השבירה דזעיר אנפין מעלה אותו לאריך אנפין לדבקות והשתוות הצורה? איך זה קורה?

איפה אתה קורא?

תלמיד: עמוד 2106 פסקה אחרונה בטור ב'.

לא הגענו לזה עדיין.

תלמיד: אני מתייחס לתיקון הקוים.

על תיקון הקוים נלמד אחר כך. אתה שואל לפי מה שקראנו, אתה צודק, אבל עוד לא הגענו לזה באמת.

שאלה: נזכרתי בדוגמה שנתת על הרב"ש שביקש ממך לקנות את הגבינה היקרה ביותר. כשהמקובל אוכל את האוכל הזה הטעים ביותר, למרות זאת הוא נותר בקשר עם העשירייה נגיד והטעם הזה עכשיו לא הורס את הקשר הזה, נכון?

אתם יכולים לקחת דוגמאות ולמשוך אותן לכל מיני מצבים שהם לא בדיוק רלוונטיים אז קשה לי כך להגיד. מה רב"ש רוצה להגיד? שאם אדם רוצה ליהנות מהחיים בעל מנת להשפיע, הייתה לו דוגמה יותר ברורה שעל זה דיברנו קודם, בזה שהוא אמר לי מה לעשות, אז הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר.

קונים בגדים מיוחדים ולא הולכים בכל מיני סמרטוטים, למשל בשבתות במיוחד ובחגים, בכל מיני דברים. כל אלה סימנים שרוצים להראות עד כמה שמשקיעים בכל מה ששייך לעל מנת להשפיע. והגבינה שהיא יקרה, אתה צריך להבין שכאן זה לא עניין של יוקר הגבינה והטעם של הגבינה, אלא כמה שהוא אחר כך יצטרך להכניס את כל הטעמים האלו בעל מנת להשפיע. שאם זו חתיכת לחם יבש אז בהתאם לזה תהיה הכוונה, אבל אם זאת איזו חתיכת גבינה שמנה, טעימה, אז בהתאם לזה צריכה להיות הכוונה.

לכן זה שהוא אמר לי שאתה תקנה לי את הכי יקר, הוא רצה להגיד בזה, וזה היה ברור לנו, גם לי וגם לו, שהוא רוצה בזה באמת להפעיל את הכוונה על מנת להשפיע בצורה מיוחדת. לכן הוא אמר לי את זה בצורה מיוחדת ושלח אותי בצורה מכוונת לחנות. שאני אקנה דווקא את זה ושאני אביא לו את זה עם הכוונה הנכונה שלי והוא ייקח את זה ויאכל את זה עם הכוונה שלו. אלה דברים קשים מאוד. אני אגיד לך, קשה לראות איך מקובל אוכל, זה משהו אחר מאתנו. והכוונות הן מאוד משנות את טיב הפעולה.

קריין: עמוד 2105, טור א', למטה.

"שאלה: וכאן קשה הלא יש כלל, שמדרגה הב' צריכה למלא את הכלים הריקנים של המדרגה הקודמת, ומדוע ע"ב אינו מתפשט למטה מטבור דגלגלתא?

תשובה: היות שאין לו מסך דבחי"ד," אין לו מסך דבחינה ד', בע"ב, "לכן אם יתפשט למטה ויראה את הרצון לקבל שיש שם," למטה מטבור דגלגלתא "לא יוכל להתגבר עליו, לכן נשאר למעלה מטבור." זה חוקים פשוטים, זאת פיזיקה. "גם בפרצוף ע"ב היה ביטוש של האו"מ. ומרשימותיו של ע"ב יצא פרצוף ס"ג, עדיין מן הרשימות שלמעלה מטבור דא"ק, אולם הרשימות שלמטה מטבור דא"ק טרם נתמלאו." מה זאת אומרת טרם נתמלאו? הם התמלאו בגלגלתא, במה שאפשר.

"ופרצוף ס"ג זה יצא על רשימות ג' דהתלבשות וב' דעביות, וגם מילא את הכלים הריקנים דפרצוף ע"ב. אולם לא יכול היה לרדת למטה מטבור דגלגלתא, ולמלא את הכלים הריקנים אשר שם, וזאת מכיון שיש לו ג' דהתלבשות שהם כלים להמשכת חכמה. נמצא, בחי' זו שנקראת טעמים דס"ג התפשטה עד הטבור דא"ק." בלבד. אם יש לנו בע"ב ג' דהתלבשות וג' דעביות, כשע"ב הזדכך, נשאר ג' דהתלבשות וב' דעביות. וס"ג, בטעמים דס"ג הוא ג' דהתלבשות וב' דעביות. אז אם ג' דהתלבשות, הם לא יכולים לרדת למטה מטבור דא"ק.

תשאלו, אני רוצה שתארגנו את השאלה נכון, שאני אשמע.

שאלה: בשרטוט אין את הטבור של ע"ב. יש דבר כזה?

לא, אין, זה לא חשוב לנו.

תלמיד: הוא לא מתפשט בראש, תוך, סוף?

כן, אבל לא מציירים את זה. אתה יכול לראות ב"ספר האילן", אבל אתה תתבלבל. יש חשבונות כאלה שאנחנו עוד לא יורדים לזה.

תלמיד: מה זאת אומרת, שהתחתון צריך למלא את הכלים של העליון?

שבזה שהתחתון ממלא את עצמו, כוונתו שהוא בזה עושה טובה לעליון וממלא את הכלים שלו. בזה שמבקש, בזה שמקבל מהעליון, הוא ממלא כלים דעליון. כי לעליון אין שום בעיה חוץ משיקבלו ממנו, כך זה ברוחניות. לכן תחתון שמפעיל את הרצון שלו ואומר לעליון, "אני מסוגל לקבל ממך", מזה יש תענוג לעליון שמישהו רוצה לקבל ממנו, הוא מיד נפתח ונותן הכול לתחתון.

תלמיד: כן, אבל לא בעביות שהוא סגר את החשבון.

לא, אם התחתון יכול לפתוח את עצמו ולקבל מהעליון, גמרנו, העליון עושה הכול כדי למלא אותו.

תלמיד: בקטע הוא שואל, למה ע"ב שיוצא לא יכול למלאות את הכלים של גלגלתא?

תגיד מדויק, נה"י דגלגלתא. בגלל שאין לו מסך דעביות ששם נמצאים הכלים. איך אני יכול למלאות את זה?

תלמיד: זה מה שאני לא מבין, כי התחתון בקבלה שלו בעצם פותח את העליון כמו שתיארת.

איך פותח? התחתון צריך לדרוש מהעליון, תן לי בבקשה אורות שאני אוכל למלאות את עצמי, כי באורות האלה שאני מושך, אני גם כן ממלא אותך, זה נקרא לקבל בעל מנת להשפיע. כי כל האורות נמשכים מאין סוף, אז אם אני מושך את האור דרך ע"ב, אז אני ממלא גם כן אין סוף וגלגלתא וע"ב. למרות שאני ס"ג, אני ממלא אותם.

תלמיד: איזה כלים של העליון אני ממלא?

כלים.

תלמיד: איזה? זה לא נה"י דגלגלתא.

לא, זה לא נה"י דגלגלתא.

תלמיד: אבל כל השאר כבר מלא.

לא, זה לא מלא. אני מלא חיסרון, אני אומר "תביא לי". והרשימו הזה, החיסרון הזה הוא עולה דרך כל הפרצופים למלכות דאין סוף, ומלכות דאין סוף מושכת את האור מאין סוף ומביאה דרך כל הפרצופים אלי. כך מתגלה האור, כך אנחנו מגיעים לגמר התיקון.

אנחנו נמצאים למטה, המערכת נמצאת למעלה, כל העולמות. כשכל אחד מאיתנו אומר "אני רוצה לקבל על מנת להשפיע", "אני רוצה לקבל על מנת להשפיע", "אני רוצה לקבל על מנת להשפיע", אנחנו בזה מעלים את המ"ן, חסרונות. וממלכות דאין סוף האור נמשך על כל החסרונות שלנו, כדי למלאות אותנו, ובדרך הוא ממלא את כל הפרצופים. מה שאנחנו מקבלים למטה, מקבלים גרם אחד, גרם אחד של האור, אבל בכל העולמות אתה מעורר אור גדול מאוד חדש, זה העניין.

תלמיד: זה נשמע נכון כשאני יודע שיש קטנות וגדלות.

בלי קטנות וגדלות, זה לא שייך קטנות גדלות.

תלמיד: אז במצב של ע"ב וגלגלתא, כשע"ב מבקש אורות בשביל למלאות את עצמו, הוא מבקש את זה מגלגלתא?

וגלגלתא ממלכות דאין סוף.

תלמיד: מה מתחדש בגלגלתא?

בגלגלתא מתחדש עכשיו גם ע"ב הפנימי. אתה תראה את זה ב"ספר האילן". ואז גלגלתא נעשית כבר לא רק גלגלתא, אלא גלגלתא וע"ב בתוך גלגלתא. ומע"ב הפנימי של גלגלתא, היא יכולה לתת לע"ב החיצון. וכשס"ג מבקש, אז החיסרון שלו עולה כך לאין סוף, וכך זה בשרשרת. זה בדיוק כמו במחשב, כן, פעולות פשוטות, הכול בצורה אחידה, דיסקרטית, אחד אחד.

שאלה: במעבר מגלגלתא לע"ב יש את חלק ד', שאי אפשר יותר. וע"ב יורד רק עד הטבור.

ע"ב לא יכול לרדת למטה מטבור, כי אין לו מסך על עביות דבחינה ד', שיוכל למלאות אותו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: במעבר מע"ב לס"ג, הם כאילו באותו אזור, אותו מקום, שניהם יורדים עד הטבור, למה אין שם עוד פעם איזה סוג של עליית מדרגה כזאת?

כי לע"ב יש מסך על בחינה ג', ס"ג יש לו ג'/ב'. ס"ג יכול להיות בכל מקום בבחינתו עצמו, ס"ג, כי הוא אור החסדים, הוא לא רוצה לקבל את אור החכמה. וג' דהתלבשות שיש לו, זה לא מפריע לע"ב, כי ע"ב כולו ג', אפילו ג' דעביות. וס"ג דוחה את הג', בס"ג אור החכמה, ג', מתפשט ממטה למעלה, הוא דוחה אותו ולכן הוא ס"ג. לכן ס"ג יכול להיות בכל מקום. אבל בגלל שבטעמים שלו יש הארת חכמה ואם הוא יורד למטה מטבור, אז הארת החכמה הזאת יכולה להשפיע לגלגלתא. כי לגלגלתא למטה, לנה"י דגלגלתא אסור לקבל אפילו הארת חכמה, לכן הוא לא יורד, ואז הוא נשאר למעלה מטבור דגלגלתא.

אבל ברגע שגמר את הטעמים שלו ומתחיל להיות פרצופי נקודות, שם ג' דהתלבשות נעלמת, נשארים ב' דהתלבשות, ב' דעביות, הוא יורד למטה מטבור דגלגלתא, ממלא את הגלגלתא באור חסדים. ואור החסדים שלו הרבה יותר מאור החסדים שבגלגלתא, כי בגלגלתא אור החסדים בזה שהיא לא מקבלת כלום, וכאן זה ההיפך, כאן זה בזה שהוא עובד בצורת הבינה השלמה.

שאלה: אז הבנו למה ס"ג יכול לרדת עד הטבור ממש, טבור הכללי. מה עם מ"ה וב"ן, למה הם יכולים לרדת גם כן עד טבור הכללי?

הם לא יכולים, איזה כוחות יש להם?

תלמיד: לא מתחת לטבור, עד הטבור הם מתפשטים.

מתפשטים עד הטבור.

תלמיד: למה עד הטבור ולא עד טבור דס"ג בעצם, למה הם מגיעים לאותו מקום כולם?

כי למטה יותר הם לא יכולים לרדת, רק נקודות דס"ג, רק בינה נקייה שהיא כבר נפטרה מהחכמה. ומ"ה וב"ן הם פרצופים קטנים, הם כולם נולדים מס"ג, והמקום שלהם רק שם יכול להיות. מה השאלה, למה הם יכולים להיות שם?

תלמיד: לא, למה אין דבר כזה טבור דס"ג, ואז מ"ה יכול להגיע מקסימום עד טבור דס"ג.

זה לא טבור דס"ג, זה טבור הכללי. שעד שם כל הכלים בעל מנת להשפיע יכולים להתקיים.

שאלה: אם מסתכלים על כל פרצופי א"ק, נראה שהם כולם יכולים להתפשט עד הטבור הכללי כמו שאמרת. אבל בעצם כל אחד הוא בקומה קטנה יותר, ע"ב פחוּת מגלגלתא וס"ג פחוּת מע"ב וכן הלאה.

אבל כל אחד פחוּת מפני שהוא פחוּת, אבל לא שהגבול הזה הוא יותר למעלה.

תלמיד: אבל הקומה של מ"ה וב"ן?

זה מטבע של הפרצוף עצמו. אנחנו יכולים נגיד להיכנס לאותו מתחם, אבל כל אחד עם התכונות שלו. וודאי שכל מי שרואה ומרגיש שהוא נמצא למעלה מטבור דגלגלתא, מרגיש אחרת, אמנם כל אחד במקום אחד, כל אחד במקום כללי של כולם.

תלמיד: אז הם באותו איזור, אבל מקבלים פחות. מנה קטנה יותר?

זה כמו שאנחנו נגיד קיימים בעולם אחד וכל אחד מתרשם אחרת מהעולם לפי הכלים הפרטיים שלו. לכן גם גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, כולם שייכים לעולם אחד וכל אחד מרגיש את עצמו בצורה פרטית, אחרת מהאחרים.

שאלה: למה יש הבדל בין ג"ר דבינה לז"ת דבינה?

ג"ר דבינה היא כולה חכמה והיא לא רוצה חכמה, ולכן היא בונה את עצמה כבינה. אם לא היתה שם חכמה, אז גם לא היתה בינה, כי הבינה בונה את עצמה על זה שהיא דוחה את החכמה.

תלמיד: מה פתאום הוא צריך חכמה? בינה זה בינה, מה זה משנה ג"ר דבינה, או ז"ת דבינה? פתאום הוא אומר "ג"ר וז"ת דבינה, אשר למדנו שז"ת דבינה צריכים לקבל חכמה כדי להשפיע".

לא, אם זה לא ברור, אז מה אתה מתפרץ כל כך?

תלמיד: אני קורא מה שהוא כותב.

הבורא ברא רצון לקבל. הרצון לקבל שהוא מקבל זה התפקיד שלו, אבל מזה שהוא מקבל, הוא מרגיש שהאור שפועל בו כאילו משנה אותו. ומשנה אותו זה השפעת המאור המחזיר למוטב והוא פתאום רוצה להשפיע, למה? כי האור כך עושה, אם האור יסתלק מהרצון לקבל, הרצון לקבל יחזור למצב של לקבל. אם האור ממלא את הרצון לקבל, הרצון לקבל רוצה להשפיע, ככה זה. זה האור עושה.

אז האור שמילא את הרצון לקבל בבחינה א', פעל בה כך, שמבחינה א' התהפכה להיות בחינה ב' ולא רוצה לקבל את האור, רוצה להיות משפיעה.

זאת אומרת, מזה שהיא הרגישה את פעולת האור עליה, הרגישה את הטבע של האור, הבורא כאן כבר מכניס את המטרה שלו, ואז בחינה א' הולכת ומשתפרת, היא הופכת להיות בחינה ב'.

זאת אומרת ההבדל בין בחינה א' ובחינה ב', שבחינה א' זה רצון, ובחינה ב' זה כוונה. זהו. היא תופסת מהאור דביקות, ובחינה א' תופסת מהאור תענוג, רצון, ולכן שתי ההבחנות האלה א' וב', ע"ב וס"ג, הן כל כך הפוכות. עכשיו, בחינה ב' שהיא רוצה להיות דבוקה בבורא כמו הבורא לפי הרעיון שלו, לפי הטבע שלו לתת, אז לכן היא עושה כבר הלאה פעולות בהתאם לזה.

תלמיד: איך הן מתחברות? מה מחבר אותן?

איך ע"ב וס"ג מתחברים?

תלמיד: בוודאי.

יש להם פעולה משותפת כלפי התחתון. התחתון הוא סתם רצון לקבל גולמי שאין לו כלום, צריכים לתת לו כוח השפעה וכוח קבלה, שיגדל גם בזה וגם בזה בשווה, בהשתתפות הנכונה בין אבא ואמא אז יוצא ממנו משהו. וכשיקבל מאבא ואמא, מע"ב ס"ג איזה מנה נכונה, אז במשך הזמן הוא יוכל לקום בפני עצמו ולעשות פעולות בהכרה, בהבנה, כמה להשתמש ברצון לקבל שפיתח בו ע"ב ובכוונה על מנת להשפיע, שפיתח בו ס"ג.

תלמיד: אבל מה הכוח המדביק ביניהם?

בין ע"ב וס"ג?

תלמיד: כן. הרי יש להם לכל אחד את התכונות שלו.

אתה צודק.

תלמיד: אז?

רק יש להם ילד, זעיר אנפין.

תלמיד: זה מה שחסר?

כן יש להם ילד זעיר אנפין, ומטרת הבריאה היא שהוא יגדל ויהיה גדול ויהיה כמו בורא.

תלמיד: ושניהם יודעים?

הם יודעים שהם רוצים לקבל אותו נברא ומהם להוליד שיהיה כמו סבא. אתה מבין? יש אבא, אימא, ילד, והילד צריך להיות כמו הסבא.

תלמיד: אז הם עובדים בשיתוף פעולה?

כן.

תלמיד: איזה שיתוף פעולה הם עושים?

הכול כדי לאזן את הילד זעיר אנפין, בצורה כזאת שיהיה דומה לכתר.

תלמיד: כן אבל תכלס, איך הם עושים את זה?

הם בעצמם צריכים להיות דבוקים לכתר, לקחת ממנו כוחות להזדווג נכון, כדי כל הזמן למלא את הזעיר אנפין בצורה נכונה.

תלמיד: ואז יוצא קטע של צמצום משניהם?

את זה כבר נלמד איך זה מתממש במלכות. שאלה דווקא יפה.

שאלה: כשע"ב מבקש מגלגלתא, הוא מקבל דרך גלגלתא, אז שוב יש ביטוש פנים ומקיף בטבור, או שכבר אין שם עוד פעם חשבון כזה?

יש אבל בצורה אחרת. זה כבר פרצופים נוספים שגלגלתא מתלבשת בהם, כדי לספק משהו לע"ב.

תלמיד: אז יש גם מתחת לטבור דחייה שוב פעם, או שכבר אין שם פעולה כזאת?

כל הפעולות שכל אחד עושה, זה עושה זעזוע בכולם. אין דבר פרטי שכולם עומדים ואחד מבצע משהו, אחד לא יכול לבצע, זו שרשרת עד אין סוף.

תלמיד: לע"ב בעצמו יש לו יחס מתחת לטבור?

מתחת לטבור דגלגלתא?

תלמיד: כן.

זה שהוא מעלה רשימות לגלגלתא, זה גם משנה את גלגלתא ואפילו למטה מהטבור שלה. אבל זה היא עושה בעצמה, הכול משתנה, כל שינוי באיזה רשימו זה ככה נעשה.

(סוף השיעור)