שיעור בוקר 18.06.2019 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 171, "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ל"ז – מ"ה

אות ל"ז

"והנה נתבאר יציאת הפרצופין זה למטה מזה הנעשה מכח הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך המסך דגוף עד שמחזירו לבחי' מסך דפה דראש, ואז נכלל בזווג דהכאה הנוהג בפה דראש, ומוציא ע"י זווגו קומה חדשה של ע"ס, שקומה חדשה זו נבחן לבן אל פרצוף הקודם. ובדרך הזה יצא הע"ב מפרצוף הכתר, והס"ג מפרצוף ע"ב והמ"ה מפרצוף ס"ג, וכן יתר המדרגות בנקודים ואבי"ע. אלא עוד צריכים להבין. למה יצאו הע"ס דע"ב רק על בחי"ג ולא על בחי"ד. וכן הס"ג רק על בחי"ב וכו', דהיינו שכל תחתון נמוך במדרגה אחת כלפי עליונו, ולמה לא יצאו כולם זה מזה בקומה שוה".

כאן עדיין אין הסבר אלא הוא רק אומר לנו מה קורה.

אות ל"ח

"ותחילה יש להבין למה נחשב הע"ס דע"ב לתולדה של פרצוף הא' דא"ק, אחר שיצא מהזווג דפה דראש דפרצוף הא' כמו הע"ס דגוף הפרצוף עצמו, וא"כ במה יצא מבחינת פרצוף הא' להיות נחשב כפרצוף שני ותולדה אליו. וצריך שתבין כאן ההפרש הגדול ממסך דראש למסך דגוף, כי יש ב' מיני מלכיות בפרצוף:

הא' הוא מלכות המזדווגת, בכח המסך המתוקן בה, עם אור העליון, כנ"ל.

הב' היא מלכות המסיימת, בכח המסך המתוקן בה, את אור העליון שבע"ס דגוף.

וההפרש ביניהם כרחוק מאציל מנאצל, כי המלכות דראש המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, נחשבת לבחינת מאציל אל הגוף, כי המסך המתוקן בה לא הרחיק אור העליון עם הכאתו בו, אלא אדרבא שע"י אור חוזר שהעלה, הלביש והמשיך את האור העליון בבחינת ע"ס דראש, ונמצא מתפשט ממעלה למטה עד שנתלבשו הע"ס דאור העליון בהכלי דאו"ח הנקרא גוף, וע"כ נבחן המסך והמלכות דראש בבחינת מאציל להע"ס דגוף, ולא ניכר עדיין שום בחינת מגביל ומדחה במסך ומלכות הזאת.

משא"כ המסך והמלכות דגוף, שפירושו, שאחר שהע"ס נתפשטו מפה דראש ממעלה למטה, אינם מתפשטים רק עד המלכות שבע"ס ההם, כי אור העליון אינו יכול להתפשט תוך המלכות דגוף, מפני המסך המתוקן שם המעכבו מלהתפשט אל המלכות, וע"כ נפסק הפרצוף שם ונעשה סוף וסיום על הפרצוף. הרי שכל כח הצמצום והגבול מתגלה רק במסך והמלכות הזאת של הגוף, ולפיכך כל הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, אינו נעשה רק במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו"מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין עדיין כח הגבול מתגלה בו אף משהו." (ראו שרטוט מס' 1)

שרטוט מס' 1

שאלה: מה ההבדל בין הכאה לביטוש?

הייתי אומר כך, שההכאה מראה על שני דברים מנוגדים, רק הכאה, וביטוש זה שהם אמנם מבטשים זה את זה אבל יש בזה המשך, התקשרות עתידה שיכולה לבוא.

שאלה: אתמול דיברנו על כך שהכול נקבע בראש וגוף זה רק תוצאה, ובסוף האות הוא כותב ש"במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו"מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין בו עדיין כח הגבול מתגלה אף משהו."

אפילו אם מדברים שמשהו קורה בגוף, שום דבר לא קורה בגוף אלא כל הרשימות ממה שמתרחש בגוף עולות לראש, והראש עושה כל פעם חשבון חדש ומזה יש התפשטות חדשה בגוף. למרות שהוא לא מזכיר את זה כל פעם.

כמו אצלנו, אין שום תופעות, אנחנו אמנם לא יודעים, יודעים חלקית וחלקית לא, אבל כמו שאצלנו בגוף הכול קובע הראש. הראש הוא המנהיג לכל דבר, הגוף הוא רק הוצאה לפועל בלבד. ואם קורה משהו בגוף שהראש לא מנהל את זה, זו מחלה, זה סימן למחלה.

שאלה: בכל זאת הוא כותב שרק המסך דגוף דוחה ומגביל.

ודאי. בפועל נעשה בגוף, ההחלטות נעשות בראש. נניח, אור שממלא את הכלי הוא ממלא את הכלים דתוך, כשהוא גומר למלא אותן בכוונה בעל מנת להשפיע, אז המסך מפה דראש ועד הטבור נגמר ומפסיק לקבל בעל מנת להשפיע. ואז הרשימות מהמסך, מהפעולה שלו, מהמצב שלו, מורגשות בראש והלאה, הראש קובע מה לעשות.

ברוחניות אין דבר כזה שמשהו קרה ללא החלטה, ללא קבלת מידע, מחשבה, קשר לתיקון, לגמר התיקון ולכל התפקיד של הנברא, ואחר כך לפי זה הוא עושה את ההחלטה הבאה. כך בכל רגע ורגע.

אם אתה רוצה להמחיש את זה, זה מיליארדי פעמים בשנייה. ככה זה. בגוף יש רק כוחות שמבצעים את פקודות הראש. אם הכוחות האלה מבצעים משהו בעצמם, זה קלקול. כי כל ההחלטות על מנת להשפיע, שהן קובעות את כל תפקוד הפרצוף, נמצאות בראש.

תלמיד: מה זה אומר שמסך הראש לא מגביל ולא דוחה את האור?

בראש יש הרבה מסכים, גם מגביל, גם מזדווג, גם דוחה וגם מקבל על מנת להשפיע. בראש יש הכול. ומפֵה דראש ומטה, מה שיש בראש, מתפשט בגוף ולא אחר. תחשבו יותר.

שאלה: לא הבנתי מה הוא רוצה להסביר פה. הוא כותב, "ותחילה יש להבין למה נחשב הע"ס דע"ב לתולדה של פרצוף הא' דא"ק". לא הבנתי בכלל מה הוא מנסה להסביר באות הזאת.

זה רק חלק ממה שהוא אמר. האור העליון רוצה לברוא את הנברא שיהיה בהשתוות צורה עימו, שיהיה בדבקות הדדית. כמו שאורח טוב, מה הוא עושה? מה שאפשר לטובת בעל הבית כמו שבעל הבית לטובת האורח. זה מה שצריך להתרחש בהשפעת האור העליון על הרצון שנמצא בו.

בבחינת שורש בד' בחינות דאור ישר נהתווה רצון, נקודת רצון שחורה, והאור העליון פועל עליה, מנפח אותה כביכול עם הרצון שלו. כמה שהוא רוצה לתת לרצון, הרצון עכשיו גדל על ידי האור שפועל עליו וגדל לדרגת בחינה א'. בחינה א' זה רצון שמתמלא באור לפי פקודת האור, האור שולט לגמרי.

בחינה א' הזו מרגישה שהיא נבראה על ידי המאציל שלה, והמאציל רצה שהיא תהיה ברצון לקבל, אבל הוא בעצמו רצון להשפיע ומשפיע עליה, ונותן לה בסוף בחינה א', כשהוא ממלא אותה, הוא ממלא אותה גם עם ההרגשה שלו, עם המהות שלו, לכן בחינה א' בסופה מרגישה שהיא רוצה להידמות למאציל.

היא מקבלת מאותו האור שמילא אותה בבחינה א', לא את התענוג אלא את המהות של האור שהוא רוצה לתת לה. ברצון לקבל שלה היא מסוגלת לקחת מהאור את המהות שלו, להשפיע, ובעצמה הופכת להיות למשפיעה על פני הרצון לקבל שבה, על פני המילוי שממלא אותה. היא לא מתחשבת בזה, היא לא עושה צמצום על בחינה א', היא פשוט מעל לזה מרגישה את בחינת ההשפעה, בחינת שורש. וכך בחינה א' הופכת להיות לבחינה ב'. וכן הלאה.

מה קורה הלאה? מה שלמדנו, בחינה ג' ובחינה ד', זה מה שקורה בד' בחינות דאור ישר. מה צריכים? צריכים את בחינה ד', שכלפי הבורא, מבחינת הנתינה שלו היא רצון לקבל גמור שמוכן לקבל את הכול, להתמלא וליהנות. בחינה ד' הזו היא גמר הכלי, לא צריכים יותר שום דבר, מצד הבורא, מצד העליון אי אפשר להוסיף לה שום דבר, כי הוא נתן לה בעצם את הכול, את הרצון לקבל שלו, הרצון להשפיע שלו, כל מה שיש לה, יש הכול.

עכשיו בחינה ד' הזאת צריכה לעשות פעולות שהן לא ד' בחינות דאור ישר. היא קיבלה מהבורא רצון לקבל, כוונה לקבל, כוונה להשפיע, כל הדברים האלה. ועכשיו, לפי תכנית הבריאה, היא רוצה להגיע למצב שהיא משתווה עם הבורא. למה? כי בהשתוות צורה עם הבורא היא משיגה את המצב הכי הכי טוב, זה שהבורא מתכוון להיטיב לנברא. אי אפשר להיטיב לנברא פחות ממה שהוא נמצא בעצמו, במצב המושלם.

אנחנו צריכים לראות את ד' הבחינות האלו שיצאו על ידי השפעת הבורא, שמצדו אין כלום יותר, כל היתר יתרחש באותה הה-ו-י-ה על ידי תוספות ממנה, שהיא רוצה להוסיף. לא מספיק לה שהיא יוצאת ברצון לקבל ומרגישה בו בושה, שוני קיצוני מהמאציל, אלא היא הולכת לשנות את עצמה.

היא משנה את עצמה, בסדר. אבל היא משנה את עצמה ובזה משתנה כביכול הה-ו-י-ה. על הה-ו-י-ה הזאת מגיעים כל מיני לבושים, תוספות, מה שהנברא רוצה להחזיר לבורא, כמו שבעל הסולם נותן לנו דוגמה, מה שהאורח רוצה להחזיר לבעל הבית. זאת אומרת, אותה הה-ו-י-ה, ישנו בעל הבית, שולחן ואורח, ואין יותר, זו כל המציאות. ואז, אחרי ד' הבחינות האלו, אחרי הה-ו-י-ה, אנחנו מדברים איך האורח, שהוא מלכות, משפיע לבעל הבית ובהתאם לזה מסדר את היחסים שלו עם בעל הבית עד ששניהם מגיעים להשתוות גמורה, לידי חיבור ביניהם.

לכן כל מה שיוצא לנו אחרי מלכות דאין סוף שמצמצמת את עצמה, עושה כל מיני פרצופים, עולמות, דקדושה, דקליפה, דומם, צומח, חי, מדבר, שבירות למיניהן, לא חשוב מה, הכול מתרחש כלבושים על אותה הה-ו-י-ה. כמו שכתוב, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", ואין כלום בבריאה חוץ מה-ו-י-ה.

לכן "שמע ישראל ה-ו-י-ה א-לוהינו ה-ו-י-ה אחד"¹. שאם מדובר על ישראל, ישר א-ל, אז צריך לדעת אותו החלק מהמלכות שנקרא "ישראל", שהוא צריך מצידו רק לתקן אותה ה-ו-י-ה, שתהיה בעל מנת להשפיע בחזרה לבחינת שורש שבה, למאציל.

לכן אנחנו לומדים אחר כך, הוא עכשיו כבר מדבר על פרצופים ע"ב, ס"ג וכל אלו, שכל הפרצופים שיוצאים הם לבושים על אותה הה-ו-י-ה, על אותן ד' בחינות דאור ישר. ועד שד' הבחינות האלו יקבלו במקום ה-ו-י-ה י-ה-ו-ה, יקבלו ה-ו-י-ה הפוכה, שמלכות היא הכתר, והמאציל הוא בחינת מלכות שמוסר לה בחזרה את כל מה שמקבל בעל מנת להשפיע, ובזה נגמר הכול.

שתי הה-ו-י-ות האלו, ישירה והפוכה, מתלבשות זו על זו, משלימות זו את זו ובזה נגמר כל התיקון בבריאה. וכשמגלים את הפעולות האלו, מתחילת הבריאה ועד סופה, בתיקונים האלו, מגלים שזה כבר קיים, שבה-ו-י-ה הראשונה כבר מושרש הכול. אלא הנברא צריך לגלות את זה, כמו במשחק, ולעשות אחת אחת את הפעולות האלה בחזרה. במה הוא מגלה? דווקא בריחוק, בירידות, בכל מיני פעולות שהמאציל עושה עימו, ולכן עושה לו הסתרות.

אות ל"ט

"ונתבאר, שמכח הביטוש דאו"מ באו"פ חזר המסך דמלכות המסיימת להיות לבחינת מסך ומלכות המזדווגת, (לעיל אות לה), כי הביטוש דאור מקיף טיהר את המסך המסיים מכל העביות דגוף שהיה בו, ולא נשאר בו רק רשימות דקות מהעביות ההיא השוות לעביות דמסך דראש, ונודע שהשתוות הצורה מדביק ומיחד הרוחניים זה בזה, לפיכך אחר שהמסך דגוף השווה צורת עביותו למסך דראש, הנה תיכף נכלל בו ונעשה עמו כאלו היו מסך אחד, ואז קבל כח לזווג דהכאה כמו מסך דראש, ויצאו עליו הע"ס דקומה החדשה, כנ"ל. אמנם יחד עם זווגו זה, נתחדשו בו במסך דגוף, הרשימות דעביות דגוף שהיו בו מתחילה, ואז חזר וניכר בו שוב שינוי הצורה באיזה שיעור בינו למסך דראש הנכלל עמו, והכר של השינוי הזה מבדילהו ומוציאהו מהפה דראש דעליון. כי אחר שחזר וניכר מקורו הראשון, שהוא מפה ולמטה דעליון, הנה אז אינו יכול לעמוד עוד למעלה מפה דעליון, כי שינוי הצורה מפריד הרוחניים זה מזה, ונמצא שהוכרח לירד משם למקום שמפה ולמטה דעליון. ולפיכך, נבחן בהכרח לגוף שני כלפי העליון, כי אפילו הראש של הקומה החדשה נבחן כלפי העליון כגופו בלבד, להיותו נמשך ממסך דגוף שלו. ולפיכך שינוי הצורה הזו מבדיל אותם לב' גופים נבדלים, וכיון שהקומה החדשה היא כולה תולדה של המסך דגוף של פרצוף הקודם, ע"כ נחשב כבן אליו, וכמו ענף הנמשך ממנו".

אם יש לנו כאן פרצוף גלגלתא (ראו שרטוט מס' 2), איך נברא ממנה, יצא ממנה פרצוף ע"ב? המסך שמגיע על ידי זיווג דהכאה לטבור דגלגלתא, נתקע בטבור בביטוש פנים ומקיף, בא אור ומבטש את המסך ואז המסך מחליט שהוא מזדכך מבחינות ד', ג', ב', א' ושורש, ומגיע בחזרה לפה דראש עם כל הרשימות שהיו לו בגוף, בתוך הגוף.

זאת אומרת, כמה שקיבל על מנת להשפיע, איזה אורות, איזה מסכים, איזה דרגות עביות, הכול נמצא באותה הרשימה שהוא מגיע לפה דראש. זאת אומרת, הרשימו שמגיע לפה דראש זה רשימו שכולל הרבה מאוד הבחנות, הוא מורכב. כי יש בו הכול, כל סוגי העביות, כל סוגי הזכות, כל דרגות הזיווגים, כל ההבחנות הקטנות, וגם הבחנות בעיקר ביציאה בחזרה. כי בזה שהוא חייב לצאת, מה קורה בזה שהוא יוצא? הוא מגלה עד כמה שלא מסוגל להוסיף בעל מנת להשפיע ולכן מתגלים בו רצונות, כלים שדורשים תיקון. שבגלגלתא לא היה יכול למלאות אותם אלא רק בע"ב, בפרצוף הבא.

אז הוא מגיע בחזרה לפה דראש, עושה כאן ירידה למצב שיכול לעמוד בו, מבחינה ד' דעביות מגיע למצב של בחינה ג' דעביות, ואז עושה זיווג דהכאה ובונה ראש. ראש דפרצוף ע"ב, מחזה עד הפה דפרצוף גלגלתא.

ואז הוא עושה זיווג דהכאה ומקבל על מנת להשפיע חלק, וחלק לא. עד איזה מקום אנחנו אחר כך נלמד, זה לא פשוט לציין אותו. ואז יש לו בע"ב, טבור דע"ב וסיום דע"ב, שסיום דע"ב מסתיים בטבור דגלגלתא, כי ע"ב זה אור החכמה שלא יכול לרדת למטה מגלגלתא. בסוף של גלגלתא נשאר אור חסדים, אור חוזר, חסדים, מקום ריק. "ריק" הכוונה תמיד מאור החכמה.

שרטוט מס' 2

שאלה: מתחת לטבור יש משהו, יש אור חוזר?

מתחת לטבור ודאי שיש אור חוזר, אור חסדים. מתחת לטבור יש רצון והרצון הזה רוצה להיות בדבקות, רק אין לו כוח לקבל על מנת להשפיע ולכן הוא דוחה כדי לא להיות לקבל על מנת לקבל וכדי לקיים את הצמצום ולקיים את הדבקות בכל כוחו לבעל הבית. לכן יש שם הארה שנקראת "אור חוזר", "אור חסדים". לא אור חכמה, לא מקבל מבעל הבית על מנת להשפיע, אבל רוצה בכל זאת, בכל הרצונות הריקניים האלה שלו לשייך את עצמו לבעל הבית.

בוא נגיד, כמו תינוק כלפי האימא. הוא נותן לה משהו? לא. הוא מקבל על מנת להשפיע משהו ממנה, לא. הוא נמצא בהשתוות עימה, בדבקות בה.

תלמיד: זה דבקות, זה חיסרון למשהו?

ודאי שישנו חיסרון לקבל על מנת להשפיע הכול מבעל הבית, אבל לא מסוגל. לכן נמצא במצב שמסרב לקבל, אבל הסירוב הזה הוא מתוך הדבקות.

תלמיד: החיסרון לא נמצא בראש?

ודאי שכן, אבל אנחנו מדברים על תופעות שישנן בגוף. אתה שואל, האם יש שם אור או לא? כן, ודאי. יש אור מסוים בסוף הפרצוף, למרות שכתבתי "ריק". ריק מאור החכמה אבל יש שם הארת החסדים. אחר כך נלמד את זה בפרצוף ס"ג, שנקודות דס"ג מגיעות דווקא שם כדי להשלים את המקום.

שאלה: אתה יכול להסביר את זה ביחסים בין האורח ובעל הבית, מה קורה בהעברה מפרצוף אחד לפרצוף שני שהוא משתמש בדרגה פחותה של עביות?

הוא לוקח מנה אחרת של האור. נגיד שבגלגלתא הוא קיבל מנה עיקרית ועכשיו הוא לוקח מנה פחותה יותר בחשיבות.

תלמיד: אתמול הסברת את זה ביחסים כאלה שפתאום מתגלה הבושה שאי אפשר להשפיע למאציל, בזה שאני לא לוקח את הכול. איך זה נכנס עכשיו כאן לתהליך שאני משתמש בעביות פחותה מזו?

יש כאן כל כך הרבה חשבונות ורגשות שאני לא יודע בדיוק מה אתה רוצה. ודאי שזה פחות, וודאי שבזה הוא לא מכסה את הבושה, כי הבושה יכולה להסתלק רק אם הוא מקבל את כל ה-100% בעל מנת להשפיע, ומשווה את עצמו לגמרי לבעל הבית. אבל בכל זאת הוא הולך ועושה, התהליך לא נגמר.

אם התהליך היה נגמר בפעולה שלו, אז כבר היה רואה שהפעולה היא לא כשרה, כי היא מביאה לאיזה סיתום. אבל בינתיים לא, יש לו כוחות, יש לו רצונות, הוא ממשיך, ובעל הבית נמצא עימו יחד. כל עוד אתה לא עושה גבול, כל עוד אתה לא משיג גבול, אין שום בעיה, אז עוד קצת ועוד קצת. ובעל הבית יש לו סבלנות, עוד כפית ועוד כפית, הוא רוצה ככה למלאות את האורח.

תלמיד: אני פשוט לא מבין. כשאני יושב מול בעל הבית ומתגלה לי שאני לא יכול לקבל ממנו את כל התענוגים בעל מנת להשפיע, אני מסרב לקבלת התענוג.

לא, אתה לא מסרב. אתה לוקח מזה קצת ומזה קצת, אתה אומר "איזה יופי זה, אני אקח קצת, איך עשית, איך הכנת". אתה נהנה מכל ביס וביס, מכל דבר ודבר, אבל אתה בוחר במה יש לך את התענוגים הכי גדולים כדי להשפיע לבעל הבית. אז אתה בוחר מבחינת התענוגים הגדולים ביותר ומבחינת השפעתך לבעל הבית בחזרה. ועדיין זה לא נגמר, ואתה נהנה ובעל הבית נהנה.

תלמיד: אתמול דיברנו על זה שהאור המקיף גורם להרגשה כל כך קשה בפרצוף, שהוא מחליט להוציא את האור. כי האורח מרגיש שהוא לא מצליח לקבל הכול, את כל העושר והשפע שבעל הבית רוצה לתת לו, וההרגשה הקשה הזאת גורמת לו להוציא את האור.

זה בתנאי שהאורח הגיע עד הסוף, ולא יכול לקבל יותר כלום מבעל הבית, אז הוא רואה שבכל זאת, בזה שהלך על קבלה, הוא גילה עכשיו את הסוף בקבלה, ולכן כל הפעולה היא לא שלמה ואז מעדיף להסתלק.

תלמיד: ואז השאלה, איך יכול להיות שבפרצוף הבא הוא מחליט ללכת על פחות?

מה זה חשוב?

תלמיד: זה מועד לכישלון מראש.

כן? אתה לא מסכים עכשיו לקבל אחוז אחד מאור אין סוף?

תלמיד: אבל אני סילקתי את האור כרגע כי אמרתי שלא קיבלתי 100%, ואני לא מוכן להישאר ככה.

לא. אתה לא סילקת את האור. אין כאן צמצום, גלגלתא לא עושה צמצום על מה שקיבלה, היא לא זורקת את האור. המסך שלה הולך להתחדש בראש. המסך שלה שהיא קיבלה בעל מנת להשפיע, הוא איבד את הכוח לקבל על מנת להשפיע במתכון שלו ועכשיו הוא מזדכך. מה זאת אומרת? הוא לא מסוגל יותר לקבל על מנת להשפיע, והוא בודק את עצמו עד כמה שמסוגל ועד כמה לא. זה הנקודות, פרצופי נקודות שהם יוצאים בחזרה בהזדככות המסך מטבור לפה. ואז פרצופי הנקודות האלו הם מוסיפים לכלי להבין מהו הפער בין המאציל לנאצל, ועד כמה המאציל רצה בכוונה עוד יותר ועוד יותר לתת לנאצל.

זאת אומרת, במצב שהמסך שמטבור מגיע לפה דראש ונכלל בפה דראש עם האור העליון, הוא נעשה יותר חכם, הוא נעשה יותר בעל ניסיון, הוא יותר מרגיש מה המאציל רוצה, עד כמה הוא רוצה לתת לו, עד כמה הוא מטפל בו בזה, עד כמה הוא בזה עושה ממנו יותר חכם, יותר רגיש. וכשהוא מגיע למעלה, הוא כבר מגיע נגיד לא כמו תלמיד בכיתה א' אלא תלמיד שנכנס לכיתה ב'. ואז הפרצוף שהוא הולך עכשיו לבנות, אמנם הוא לא נמצא בגלגלתא, אבל הוא יודע עכשיו איך לסדר את הפרצוף שבדרך הקבלה הקודמת, בדרך הגלגלתא, הוא יהיה קשור למאציל. זאת אומרת עכשיו כשהוא יפעיל את עצמו, הוא יפעיל את עצמו דרך הגלגלתא, דרך הגלגלתא הוא יתקשר למאציל. הוא מעלה על ידי הפעולות שלו חסרונות לגלגתא וגלגלתא לבעל הבית. זאת אומרת הוא עובד דרך מצבו הקודם, כמו בעל ניסיון. אמנם אנחנו לא רואים את זה בפועל בחיים שלנו, אבל תמיד אני עובד דרך המצבים הקודמים שעברתי אותם ולמדתי מהם משהו, ולכן הגעתי למצב הנוכחי.

לכן לא צריך להסתכל על הע"ב שזה משהו שלא ידוע מאיפה זה בא, זו אותה גלגלתא רק יותר משוכללת. ולכן יש לו עבודה ביותר פרטים, והוא צריך בעבודה שלו לעורר את הגלגלתא, זאת אומרת את הניסיון שלו, את הפרצוף שנמצא בו, גלגלתא כביכול נמצאת בתוך הע"ב, זאת אומרת הוא פונה לעבודה הקודמת שלו ודרכה למאציל. תחשבו על זה, יש כאן הרבה. בקיצור יוצא ע"ב מתוך הרשימות שמסך דטבור מעלה לפה דראש דגלגלתא, ולפי הרשימות האלה הרשימה האחרונה בחינה ד' נאבדת, ונשאר לו רק ד'/ג'. ולפי זה הוא עכשיו עושה זיווג דהכאה ד'/ג' דרך הגלגלתא עם האור העליון, אמנם אנחנו לא מציירים את זה כאן, ואז יוצא לנו פרצוף ע"ב.

מה אפשר כאן להוסיף? גלגלתא דומה לבחינת שורש שיש בה הכול. יחס המאציל ב-100%, הכוח שנאצל ב-100%, והיא בפעולה שלה מגלה את יחס המאציל לנאצל שכולו משפיע. ע"ב הוא תואם לבחינה א' ולכן הוא פרצוף חכמה, כבר מקבל, ודאי שעל מנת להשפיע. וזו בחינה א' מד' בחינות דאור ישר. אור חכמה שממלא את הרצון לקבל ועובד דרך פרצוף גלגלתא, כמו שבחינה א' בד' בחינות דאור ישר עובדת דרך בחינת שורש.

אות מ'

"ויש עוד דבר נוסף בהבדל מהתחתון לעליון. והוא כי כל תחתון יוצא מבחינת שיעור קומה אחרת שבה' בחינות שבמסך, כנ"ל באות כ"ב וכ"ד, וכל תחתון חסר הבחינה העליונה של האורות דעליון והבחינה התחתונה של הכלים דעליון." אם מזדככת בחינה ד' בגלגלתא מהדרגה האחרונה ונשארת רק בחינה ג' דעביות, אז ודאי שהיא כבר לא יכולה להשיג בחינת יחידה נגיד, קומת כתר, אלא רק בחינת חכמה. זאת אומרת פרצוף ע"ב יוצא קומת חכמה. "והטעם הוא, כי מטבע הביטוש דאו"מ במסך, להאביד מהמסך את בחינה אחרונה דעביות שלו, ולמשל, בפרצוף הא' דא"ק, שהמסך יש לו כל ה' בחינות עביות שלו, דהיינו עד לבחי"ד, הנה ע"י הביטוש דאו"מ במסך דגוף, מזכך את העביות דבחי"ד לגמרי, ואינו מניח ממנו אפי' רשימו של העביות ההיא, ורק הרשימות מהעביות דבחי"ג ולמעלה נשארים במסך. ולפיכך כשהמסך ההוא נכלל בראש ומקבלשם זווג דהכאה על העביות שנשאר בהרשימות שלו מהגוף," זאת אומרת, המסך שעולה מטבור לפה דראש הוא מאבד דרגות העביות בפועל, מגיע לפה דראש באפס כוחות, נכלל עם האור העליון שנמצא בראש, מקבל מהאור העליון כוח, אבל הכוח שמקבל הוא רק על דרגה ג' דעביות ולא על בחינה ד' (ראו שרטוט מס' 3). זאת אומרת אנחנו מחלקים עביות לשורש א' ב' ג' ד', ועביות שבבחינה ד' דד' בחינות דאור ישר, בד' בחינות, בחינה ד' מקבלת מכל הבחינות הקודמות, אז יש לה ד' דרגות העביות, שורש א' ב' ג' ד' דרצון לקבל בבחינה ד'. עכשיו, אחרי שהיא השתמשה בכל הרצון לקבל שהיה לה, יוצא שהמסך, כדי לקבל על מנת להשפיע, נשאר לה רק על בחינות שורש א' ב' ג' ולא על בחינה ד' שבד'. ולכן יוצא עכשיו פרצוף ע"ב.

אבל לא לחשוב שפרצוף ע"ב אין לו כתר או אין לו מלכות, שבחינה ד' לא נמצאת בו. אלא כל הדרגות שנשארות הן מתחלקות לחמש כי אין יותר ואין פחות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. עביות היא עביות, כמו ילד קטן, יש לו כל אותם רמ"ח איברים שס"ה גידים מה שיש בגדול, רק המילוי פחות, פחות כוח, פחות שכל, אבל כל אותם החלקים. אותו דבר כאן, ישנם אותם חלקים רק הפרצוף הוא פחות מגלגלתא. יש בו שורש א' ב' ג' בחינות לעומת הגלגלתא ברצון לקבל שלו, מצד אחד. מצד שני הוא פרצוף חכמה. כלפי ד' בחינות דאור ישר הוא פרצוף חכמה.

אחר כך אחרי שהזדכך, יבוא פרצוף עוד פחות מזה שיאבד את דרגה ד' דד' וג' דד' ונשאר לו רק ב' דד', ואז יוצא עליו פרצוף בינה. וגם בו יהיו כל אותן עשר ספירות אבל בדרגה עוד יותר פחותה, באור החסדים בלבד וכן הלאה. תמיד עשר. אבל דרגות הן לא מספר, אלא הדרגות, הקומה היא נקבעת לפי העביות שבחינה ד' משתמשת בה.

שרטוט מס' 3

שאלה: איפה בא לידי ביטוי בע"ב ההזדככות של גלגלתא? כי בכל זאת בגלגלתא כשהיא מתחילה אין לה את הרשימו, היא כאילו נכנסת למצב שהיא אף פעם לא חוותה. בעביות ג' כבר יש זיכרון של כל הרשימות, את הניסיון הזה של ההזדככות. לגלגלתא לא היה את הניסיון של ההזדככות. איפה זה בא לידי ביטוי בע"ב עצם הניסיון כבר מהזדככות?

אנחנו עוד לא למדנו ע"ב, עכשיו רק מגיעים אליו. איך ע"ב מזדכך? גם כמו גלגלתא, מביטוש פנים ומקיף.

תלמיד: אולי לא איך הוא מזדכך, אלא איך החישוב בראש שלו הוא כבר שונה מהחישוב בראש דגלגלתא כי הוא כבר כלול מהרשימות של ההזדככות? האם יש לו כבר יחס אחר?

יש לו יחס אחר, יש לו ראש נוסף, ראש דהתלבשות וראש דעביות. אבל בכל זאת החשבון שלו הוא חשבון פשוט, כמה אני מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. אחרי כל הנתונים, הרבה נתונים, החשבון הוא רק על זה.

שאלה: המקום הזה שבפרצוף ע"ב בין טבור לסיום גם ריק מחכמה כמו בגלגלתא?

כן.

שאלה: להוליד את פרצוף ע"ב, זו החלטה שקורית בטבור, או שזו החלטה בראש?

לא, איך יכול להיות. ברוחניות כל החלטה זו החלטה לחוד. לפי כל הבעיות שנמצאות לפניי, כל הנתונים שנמצאים בי, לפי כל אלו אני עכשיו מחליט, לעת עתה מה שקורה עכשיו לפי זה אני מחליט. לא צעד בעוד צעד, לא, אני עכשיו לומד איפה אני צריך לדרוך ברגל, רק עכשיו, רק צעד אחד לפניי.

מה יהיה הלאה? אין לי דבר כזה, אני הולך על מנת להשפיע, רק את זה אני יכול לחשב על מנת להשפיע וזהו. מה שקורה הלאה ה' יודע, אני לא רוצה לדעת.

שאלה: הזדככות המסך מטבור דגלגלתא זו החלטה שהראש עושה?

ודאי, את כל ההחלטות. לא יכול להיות שבגוף יש איזו החלטה. אפילו בנו, אנחנו לא כל כך מכירים את תפקוד הגוף, אבל כל ההחלטות הן בראש, ובמרכז הראש שהוא אחראי על כל ההחלטות, כי אחרת יכול להיות שההחלטות יהיו מנוגדות זו לזו, ואז הגוף יתפרק.

תלמיד: למה הוא מחליט על הזדככות המסך?

זאת שאלה אולי לכולם, אבל אני אענה עליה. כי לעת עתה, שהמסך קיבל כמה שיכול בעל מנת להשפיע ונעצר, בא ביטוש אור מקיף באור פנימי ומחייב את המסך לקבל החלטה, אם אתה תעמוד כך לא נגיע לגמר תיקון, לדבקות. לכן אתה נמצא כאן במצב מנוגד למחשבת הבריאה. לא למשהו קטן, כלפי כל המחשבת הבריאה אתה עומד בדרך.

ולכן הראש מחליט שצריך ודאי לקבל בחשבון את מחשבת הבריאה, להגיע לגמר התיקון, ולעמוד בטבור זו הפעולה הכי גרועה שיכולה להיות. ברגע שאני מגלה שאין לי לאן לזוז בהמשך להשפיע, אני חייב להסתלק מהפעולה הזאת. גמרתי אותה? גמרנו. מה אני עכשיו עושה? עולה למאציל, שוב דבוק למאציל בבחינת שורש.

תלמיד: ההחלטה במסך דפה לקבל בתוך זה לא מספיק? למה הוא צריך עוד מסך בטבור?

בטבור יש לנו מסך המסיים שאומר "יותר מזה אני לא מקבל". האם לא צריך להיות מסך כדי להגיד שאני לא מקבל יותר?

תלמיד: אז המסך בטבור מגדיר את גבול היכולת שלו להשפיע?

מה שפה דראש החליט.

תלמיד: ברור. אז למה הוא צריך להזדכך בהדרגה?

ככה זה הטבע, כמו שקיבל. האור שנכנס, נכנס בשורש, א', ב', ג', ד'. נכנס אור הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אור פנימי בתוך הפרצוף ממלא אותו מפה עד הטבור, וכך האור מזדכך בחזרה, יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, עד שיוצא האור האחרון.

תלמיד: וכשהוא חוזר לאותו מסך דפה, הוא שוב פעם מקבל החלטה?

כי הוא חוזר למצב הקודם, שהוא לא מקבל כלום. סיים את המנה הזאת, נתן לבעל הבית תענוג מסוים, יותר מזה לא יכול. בגלל שלא יכול להמשיך בקבלת התענוג אז הוא נמצא עכשיו כביכול חופשי מאותה הפעולה. אפשר להגיד שאותה הפעולה היא ממשיכה לנצח, אבל היא לא מוסיפה, וברוחניות מה שלא מוסיפים זה כאילו שנעלמים, נעצרים, מתים. ולכן הוא עכשיו עומד בפה דראש, ומה שנקרא מוכן לשמוע הלאה מה לעשות.

אני עשיתי את המקסימום שיכולתי. אני קיימתי את צמצום א', את הרצון לקבל שלי, הרצון שלך, של בעל הבית אלי, יותר מזה לא יכולתי. מה עושים? הוא הגיע בחזרה להידבק לבעל הבית ללא שום פעולה. את הפעולה הזאת אני כבר לא מחשיב כי זה מה שעשיתי.

ואז הוא נכלל באותו האור אין סוף שנמצא בראש דגלגלתא, ואז הוא רואה עד כמה שבעל הבית רוצה לתת לו בצורה בלתי מוגבלת. ועם ההתקשרות לאור העליון שבראש דגלגלתא, עם הכלים שלו שהוא הגיע עכשיו מתוך דפרצוף גלגלתא, הוא עכשיו מתחיל לגלות את האור העליון בצורה יותר עוצמתית.

עכשיו אני מבין יותר איך בעל הבית מתייחס אלי, מה הוא רוצה ממני, לאיזה מצב הוא רוצה להביא אותי. למה? כי קבלתי והזדככתי ויש לי עכשיו ניסיון בין כלים, ואורות והמשכה. את הדברים האלה אני עכשיו מרגיש, לְמה הוא רוצה להביא אותי.

לכן הוא הולך עכשיו לקבל על מנת להשפיע, לא את האור שהיה בגלגלתא, אלא אור הרבה יותר מבורר, לכן יוצא פרצוף ע"ב. עכשיו אני מבין, יש לי תוספת מבעל הבית מה שאני עכשיו מרגיש. עושה זיווג דהכאה, מקבל על מנת להשפיע פרצוף ע"ב.

איך הוא עושה את זה? צריכים ללמוד. הוא שעומד בפה דראש דגלגלתא, מרגיש את עצמו פחות, יורד למצב איפה שהוא משתווה עם המאציל, שזה נקרא "חזה דגלגלתא". ושם, בחזה דגלגלתא עושה זיווג דהכאה. וכשהוא עושה את הדברים האלה הוא לא עושה את זה עם האור אין סוף, לא אור אין סוף נמצא בראשו. אלא הוא עושה את הפעולה הזאת דרך גלגלתא למלכות דאין סוף, לה-ו-י-ה הראשונה. הכול נעשה כך בחזרה לאין סוף.

ואז, אם דרך הגלגלתא הוא מעלה את החיסרון שלו לגלגלתא, גלגלתא מעלה את החיסרון הזה למלכות דאין סוף, מלכות דאין סוף עושה את הפעולה, מביאה את האור לגלגלתא, מגלגלתא לע"ב, ע"ב עושה כבר במקום זיווג דהכאה ומקבל על מנת להשפיע.

זאת אומרת, ע"ב בפעולה שלו ממלא את הגלגלתא וממלא את המלכות דאין סוף. לא סתם כך בונה את הפרצוף שלו בלבד, הוא מתקשר ממש לאין סוף. וכך כל הפרצופים איפה שהם לא יהיו, דרך כל הפרצופים, דרך השרשרת הזאת, מתקשרים למלכות דאין סוף, לאין סוף עצמו, למאציל העליון שנמצא בבחינת שורש דד' בחינות דאור ישר.

וכל בפרצופים נכללים בגלגלתא, וכל הפרצופים בסך הכול מתלבשים בה-ו-י-ה הראשונה. לכן נקרא "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". שרק עוד ועוד תוספות מהפרצופים הנוספים הם מתלבשים על הה-ו-י-ה שבאין סוף עד שממלאים אותה עד הסוף מתוך מלכות דאין סוף כלפי שורש דאין סוף.

תלמיד: מאיפה בא הצורך, החיסרון הזה להוליד עוד פרצוף? הוא לא היה יכול להמשיך לחזור על אותה פעולה בתוך עצמו, לעשות אותם דברים כמו שהוא עשה?

לא, אין חזרה. אף פעם אין אותה פעולה ברוחניות. כי הרשימות כבר יצאו והן קובעות עכשיו את המצב החדש.

תלמיד: אבל בגלגלתא הוא מצליח לקבל ב-100% את כל האור?

את כל האור שיכול לקבל לפי המצב הנוכחי שלו שם.

תלמיד: אז לפי מצב הנוכחי, הוא לא מקבל, הוא לא מצליח לקבל ב-100% הכול.

אז מאיפה עכשיו יקבל?

שאלה: לא יודע. אם הפרצוף חוזר על הפעולות הוא לא בונה יותר יכולת להכיל את מה שרוצים לתת לו?

זה מה שהוא עושה.

תלמיד: הרי מלמעלה רוצים לתת לו מאה אחוז, לא עשרים.

זה מה שהוא עושה בדיוק. מה שלא קיבל בפרצוף גלגלתא הוא עכשיו מקבל בפרצוף ע"ב, ברצון יותר מבורר, יותר עדין, יותר עמוק. על ידי זה שקיבל והזדכך מגלגלתא, יש לו עכשיו תוספת חיסרון, יש לו עכשיו ניסיון, יש לו עכשיו יותר הרגשה. כשהמסך חוזר עכשיו לפה דראש דגלגלתא, כשהמסך עולה מטבור לפה דגלגלתא, הוא מגיע לגלגלתא בהבנה מה קורה כאן לעומת מה שהיה קודם בפה דראש דגלגלתא.

הוא עכשיו מבין יותר מה בעל בית רצה, איך אפשר לקבל ממנו, איך אפשר לתת לו. בשבילו עכשיו האור העליון זה לא סתם האור העליון. הוא טעם אותו, הוא הרגיש אותו. הטעמים האלה נכנסו בו, הוא עשה פעולה כמו המאציל. כמו המאציל, רק במידה קטנה, אבל כבר כמו המאציל.

הוא נעשה כמו המאציל, הוא מבין עכשיו את המאציל יותר. קודם היה מבין אותו ככה בניתוק, עכשיו מבין אותו ב-10%. מה המאציל רוצה ממנו, מה הוא יכול לדרוש מהמאציל, כי יש לו רשימות מקבלה על מנת להשפיע, יש לו עכשיו חלק בזה, הוא גדל.

שאלה: אפשר להגיד שהאורח בגלגלתא ניסה להשוות צורה למאציל מבחינת ההשפעה ואז בע"ב הוא מנסה להשוות צורה על קבלה?

אתה אומר משהו, כן. בגלגלתא הוא הלך על מה שאפשר. בע"ב הוא הולך על משהו יותר מבורר.

תלמיד: כי הוא כבר מבין שהוא לא יכול להשוות צורה עד הסוף.

כן.

תלמיד: ולמה בע"ב זה לא מסתיים בעצם?

מסתיים. מגיע למה שמגיע, לפי ההחלטה שלו, אין לו יותר מה לעשות, מה שהחליט בראש חייב להתפשט בתוך, וגומר בזה וזהו. אין יותר, מה שהחליט. הוא לא יכול באמצע קבלת האור להגיד, "אני רוצה גם את זה ואת זה", אין דבר כזה, כל החלטה היא החלטה בדידה.

שאלה: אפשר להגיד שאם בגלגלתא הוא ברר, שהוא קבל עשרים אחוז ושמונים אחוז היה מקיף, אז עכשיו בע"ב מתוך השמונים אחוז הזה הוא מברר מה הוא עוד יכול בשלב הבא?

זה לא כל כך פשוט. אתה יכול להגיד כך, כי לפי החשבון שאנחנו רואים בשרטוט נוח להגיד כך. אבל עכשיו האור העליון בשבילו מקבל צורה הרבה יותר עסיסית, כי הוא טעם ממנו משהו. לפני זה, בגלגלתא, אפילו שהוא הריח משהו, מאיפה יש לו רשימות לדעת מה זה? הוא יודע מה הוא קבל באין סוף, באין סוף הוא קבל על מנת לקבל. על מנת לקבל, אז אתה מקבל. מה יש לך לקבל? בשר, דגים, לפתן, ועוד. אבל כשאתה עכשיו קבלת בגלגלתא, אתה קבלת את זה מלובש בתענוג של הבעל בית אליך. עד כמה שהוא דואג לך, עד כמה שהוא רוצה בשבילך. זה פי מיליארדים יותר גדול מהמאכלים עצמם.

יש הבדל בין זה שאתה קונה בסופר, מכין בבית, ואוכל או שנניח אתה מוזמן למלכת אנגליה והיא נותנת לך, ועוד בעצמה מכל הלב. יש הבדל בסעודה? או שאתה גם לפניה יושב בפיג'מה ובולע ככה בלי מזלג, כמו שאתה רגיל?

זאת אומרת, התענוג באור הוא פי תר"ך פעמים, אם אפשר כך להגיד, מה זה תר"ך פעמים, יותר גדול ממה שהיה קודם. בהבדל בין המאציל לנאצל. קודם היה יחס רק לתענוגים. ועכשיו זה כבר בין המאציל לנאצל, המאציל גדל בעיניו. לכן החשבון בע"ב אחר מגלגלתא. ולכן, מה שהוא מקבל בע"ב זה אור החכמה.

אבל מה שמעניין שבגלגלתא הוא מקבל תוספת לאור הכתר. אבל באור הכתר הוא נכלל כבר. וכשע"ב מושך, הוא מושך דרך גלגלתא. אז בגלגלתא יש לך תוספת מאור הכתר, ואז הוא משיג מה היחס של המלכה אליו. יש כאן ברורים מאוד גדולים עד שמלכות דאין סוף כך מתמלאה.

שאלה: אפשר להגיד שהמלכות שנמצאת בטבור מזדככת, נהיית חלק אחד עם המלכות דפה דראש? כשהפרצוף מתחיל לקבל, המלכות של הטבור, המסיימת, היא חלק אינטגרלי?

לא, אני מבקש אל תעשו כאן כל מיני ספקולציות. אין במלכות דפה דראש שום עביות שהיא צריכה להזדכך. העביות מתגלה בתוך הפרצוף ולכן משם בפה דראש יש החלטה להזדכך. להזדכך מהעביות של תוך.

תלמיד: האם המלכות שבטבור היא חלק שכאילו יורד למטה מהמלכות של פה דראש, ואז זה כאילו שהיא מתרחבת ומכילה בתוכה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת, שאין כביכול שתי מלכויות?

יש שתי מלכויות אבל אחת מחליטה, מלכות דפה דראש. ומלכות דטבור, או מלכות דתוך בהכרח מבצעת את הפקודות.

תלמיד: והיא חלק מהראש?

אפשר כך להגיד. תלוי איך אתם מדברים, אני נזהר בזה.

שאלה: מסך מזדכך עד הפה דראש, מקבל כוח ואחר כך עושה זיווג דהכאה בחזה?

הוא יורד לחזה. בפה דראש הוא מקבל כוח וגם הבנה איפה הוא צריך להיות. המסך בפה דראש קובע את הכול. ואז הא מוריד את המסך החדש דע"ב לחזה, מוריד אותו ברמה, ומשם מתחיל פרצוף ע"ב.

תלמיד: לא כל כך ברור מה זה חזה.

מה זה חזה? בחינה ג' לעומת פה שזה בחינה ד'.

תלמיד: בדרך כלל אנחנו מדברים על חזה בפתיחה?

כך כתוב כאן, מה לא קראנו את המילה חזה כאן? אם לא, אז לא. עוד תראה כמה פעמים בכל דף זה יופיע. אבל למה? מה הבעיה? חזה דבחינה ג' לעומת הפה שזה בחינה ד' דעביות.

תלמיד: אפשר להסביר עוד פעם מה עוד חסר בעביות כשאנחנו מתקדמים מגלגלתא לע"ב?

בגלגלתא ישנה העביות דבחינה ד', בע"ב יש עביות דבחינה ג'.

תלמיד: בע"ב יש לנו גם ה-ו-י-ה?

וודאי, לא יכול להיות שאין ה-ו-י-ה בכל פרצוף ופרצוף.

תלמיד: אבל אין עביות ד'.

אז יש ג'. נתתי דוגמה שזה כמו ילד לעומת אדם גדול. יש לו גוף? יש. עם אותם חלקים? כן. רק העוצמה היא ד' או ג' או ב', זה מה שקורה. עוצמה שונה, אבל אותם חלקים. תגיד שלילד אין ראש?

תלמיד: יש.

יש, רק קטן. מה זה קטן? במילוי שלו הוא קטן לעומת האדם הגדול.

תלמיד: אפשר לומר שבפרצוף ע"ב יש קשר יותר חזק עם הבורא, יותר חשיבות עם הבורא?

לא, אנחנו לא יכולים להגיד כך מפני שהקשר עם הבורא הוא דרך כל הפרצופים עד המלכות דאין סוף ושם עם המאציל. עוד נלמד את זה,

שאלה: בהזדככות המסך מטבור לפה קורים כל מיני ביטושים.

כן.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהמסך מזדכך מכל העביות מלמעלה למטה אבל רק נשארת עוד העביות שממטה למעלה, ששם עוד לא נעשה הבדל מאור פנימי לאור מקיף. מה זאת אומרת?

שנשאר עדיין הבדל, אבל בהבדל הזה הנברא לא יכול להשתמש בלקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל מה זאת אומרת שנשארת עוד עביות ממטה למעלה?

היה לי כסף ותיאבון, אז אכלתי ואכלתי עד שבזבזתי את כל הכסף ואין. אז עביות עוד נשארה אבל לא עביות שבמסך אלא עביות שלי ללא מסך, ללא כיסוי. בקיצור, זה מה שקורה לנו. בהזדככות המסך מעביות שלו זה נקרא ש"בזבזתי את כל הכוחות" ואין לי יותר כוח להיות עם האור בדבקות, בחיבור, בהדדיות. הרצון נשאר, אבל לשלם על זה אני לא יכול, לקבל על מנת להשפיע אני לא יכול.

"ולפיכך כשהמסך ההוא נכלל בראש ומקבלשם זווג דהכאה על העביות שנשאר בהרשימות שלו מהגוף, נמצא הזווג יוצא רק על בחי"ג דעביות שבמסך בלבד, כי הרשימה דעביות דבחי"ד נאבדה ואינה שם, וע"כ הקומה שיוצאת על המסך הזה הוא בשיעור קומת חכמה לבד, הנק' הוי"ה דע"ב דא"ק, או פרצוף ע"ב דא"ק. ונתבאר לעיל באות כ"ב, אשר קומת חכמה היוצאת על המסך דבחי"ג חסרה המלכות דכלים ובחינת אור יחידה מהאורות, שהוא אור הכתר, ע"ש. הרי שפרצוף הע"ב חסר הבחינה אחרונה דכלים דעליון והבחינה עליונה דאורות דעליון. ומשום שינוי הצורה הרחוקה הזו, נבחן התחתון לפרצוף נבדל מהעליון."

לפרצוף גלגלתא נאבדת בחינה אחרונה דעביות, בחינה ד', ולכן נאבד לו אור היחידה ונשאר לפרצוף ע"ב, ודאי שה-ו-י-ה משלו, אבל ה-ו-י-ה בדרגה פחותה. וכל האורות שלו, זה גם חמישה אורות בחמישה כלים, אבל לעומת גלגלתא, אם אנחנו מודדים, אז יש לו רק לאור היחידה ולאור החכמה בארבעה כלים, אמנם שלע"ב בפני עצמו יש חמישה כלים, רק לעומת גלגלתא אנחנו אומרים ארבעה כלים. כמו שאנחנו אומרים, שיש לנו אדם גבוה ונמוך. הנמוך נמוך בראש מהגבוה, אז כאילו אין לו ראש, אבל יש לו ראש, רק שהוא מתחיל מתחת לראש של הגבוה.

שאלה: מה זאת אומרת שלא נשארת רשימה מאותה העביות דבחינה ד'? הוא אומר שהיא נאבדת וכולי.

כן.

תלמיד: מה זאת אומרת נאבדת, לאן היא נאבדת?

אני לא יכול להשתמש בה. מה זה חשוב? לא יכול להשתמש, אין לי במה לכסות אותה, אין לי כסף, אין לי מסך, כיסוי, ולכן היא כאילו לא נמצאת.

תלמיד: הוא אומר שהיא לא משאירה אפילו רשימה.

כן, אני לא יכול להשתמש בה, לא, אין לי כלום מזה, שום דבר, כן. בע"ב אנחנו אחר כך נראה, זה רק לעכשיו הוא אומר את זה, בע"ב יש לנו רשימו דבחינה ד' שהיה בגלגלתא, אבל הוא משתמש בזה רק כדי להתקשר לגלגלתא. עוד נדבר על זה, אבל בעצמו אין.

שאלה: מה שעושה את המסך של ע"ב משוכלל יותר מהמסך של גלגלתא, האם אפשר לקרוא לזה סוג של השתוקקות שלא הייתה קודם?

יותר השתוקקות, יותר הבנה מה שקורה, יותר מלומד ויותר בעל ניסיון. יודע עם מה יש לו עסק, עם מי יש לו עסק, מה בדיוק המאציל רוצה. יש לו פחות כוחות אבל יש לו יותר שכל.

תלמיד: אפשר נניח להשוות את זה למשל של בעל הסולם, של אותו אחד שנותנים לו כוס וכל פעם שופכים לו אותה? זה אותו עיקרון שהוא כבר מרגיש את מה שיש לו בכוס ואז שופכים לו? קודם לא היה לו כלום ועכשיו הרצון שלו להשיג את המילוי הזה הולך וגדל?

בדיוק. הרצון כל הזמן יותר גדול.

שאלה: גלגלתא קיבלה אור, והפרצוף הזה הרגיש שהוא בעשרה אחוז דומה לבורא.

נגיד.

תלמיד: ואז בלחץ של אור מקיף, הוא התחיל להרגיש שהוא יכול להיות בעשרים אחוז דומה לבורא?

לא. בלחץ של אור מקיף הוא רואה שהוא לא מסוגל יותר לקבל, ולכן הוא מזדכך.

תלמיד: אבל בשביל מה הוא מזדכך?

כדי להזדכך, על זה כבר דיברנו.

תלמיד: הוא מזדכך, הוא חוזר לפה דראש.

כדי לא לקבל כלום.

תלמיד: למה?

כי הוא לא יכול. לפי הנתונים שלו אין לו מה לעשות.

תלמיד: ואז הוא עושה חישוב חדש?

אז הוא נכלל בפה דראש עם האור העליון, מקבל מהאור העליון כוחות, ואז הוא עושה חשבון מחדש. איך הוא יכול לעשות חשבון מחדש אם אין לו כוח, איזה חשבון חדש? לברוח מהמצב.

תלמיד: אז בפה דראש כאילו נולד מצב חדש?

כן.

תלמיד: זה המשך ממה שהוא היה, שהוא רוצה עוד?

זה מצב חדש שהוא נכלל עם האור העליון ומקבל משם הבחנות חדשות, כוחות חדשים, מתעורר, מתעורר. אתה לא יודע איך זה קורה תשאל את החברים, איך שלפעמים אתה רואה אדם שהוא נופל, נובל, שלא רוצה כלום מהחיים שלו רק שייגמרו וזהו, ומקלל את הכול. ואחר כך פתאום אתה רואה אותו מלא חיים, שמחה והכול, כאילו מה הוא משוגע, מה קורה לו, מאיפה התקפת השמחה? אז ככה זה.

אז לפי הזמנים האלו, בזמן שיוצא לו האויר מה"גלגלים" מה שנקרא, האור יוצא ממנו והוא לא מסוגל לכלום רק למות, זהו. לא יודע מה לעשות, בורח, בורח מהמצב.

תלמיד: אז עכשיו הוא מתעורר, הוא מרגיש חיים, ומה הוא חושב?

מפני שהאור העליון משפיע עליו, מפני שהחברה נגיד מגיעה אליו מעוררת אותו, אז הוא מרגיש שוב שחוזר לחיים.

תלמיד: אז מה הוא חושב, איך הוא ממשיך?

אז כן, הוא ממשיך.

שאלה: אז בכל התהליך הזה, ההשתלשלות של האור ואחר כך התגובה של מלכות במטריצה כמו שאמרת, בי-ה-ו-ה, בזה בסך הכול אנחנו בונים את החיסרון?

כן.

תלמיד: נבנה החיסרון כלפי העליון?

כן.

תלמיד: חיסרון יותר מבורר, חיסרון לכך שהוא לא יכול להשוות את הצורה כלפיו?

כן. אתה שאלת עניתי "כן".

תלמיד: הוא הגיע למצב, להבנה שהוא לא יכול להשוות את הצורה לבורא, זה המצב?

הוא כבר רואה את זה בטבור, שהוא לא יכול להשוות את עצמו לבורא. עשה מה שעשה, מקסימום.

קריין: עמוד 172. אות מ"א.

אות מ"א

"ועד"ז אחר שנתפשט פרצוף ע"ב לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ על המסך דגוף דע"ב, שהוא מסך דבחי"ג, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו את הרשימו דעביות של הבחינה האחרונה שבמסך, שהוא בחי"ג. ונמצא בעת עלית המסך אל הפה דראש ונכלל בו בהזווג דהכאה, נעשה ההכאה רק על עביות דבחי"ב שנשארה במסך הזה, כי הבחי"ג נאבדה ממנו ואינה, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת בינה, הנק' הוי"ה דס"ג דא"ק, או פרצוף ס"ג, ויחסר ז"א ומלכות דכלים וחיה יחידה דאורות כנ"ל. ועד"ז כשנתפשט הפרצוף ס"ג הזה לראש וגוף, ונעשה הביטוש דאו"מ במסך דגוף שלו שהוא מסך דבחי"ב, הנה הביטוש הזה מעלים ומאביד ממנו הבחינה אחרונה דעביות שבמסך שהוא בחי"ב, ולא נשארו במסך אלא הרשימות דעביות שמבחי"א ולמעלה, וע"כ בעת עלית המסך לפה דראש, ונכלל בזווג דהכאה אשר שם, נעשה ההכאה רק על מסך דבחי"א שנשאר במסך, כי הבחי"ב כבר נאבדה ממנו, וע"כ הוא מוציא רק ע"ס בקומת ת"ת, הנק' קומת ז"א, והוא חסר בינה ז"א ומלכות דכלים, ונשמה חיה יחידה דאורות, וכו' עד"ז."

שאלה: האם בזה שאני נהנה מהצורה של המחבר שהשיג את כל הצורות הללו, בזה אני משמר את נוכחותו במערכת?

אני לא יודע על מה אתה מדבר. ולמה זה שייך למה שאנחנו עכשיו דיברנו? אתה צריך תמיד לחשוב האם מה שאתה עכשיו מוציא מהפה יעזור לכולם, אחרת אתה משתמש באגו שלך לעצמך וגמרנו. מה אמרת עכשיו שזה מועיל לכולם? אנחנו עכשיו נמצאים בנושא אחד, ואתה מושך אותנו לאיזה דבר אחר. איך זה אפשרי? תחשוב, תחשוב כל פעם יותר, האם אתה נמצא באותו נושא כמונו, כמו שעכשיו.

שאלה: בניית הפרצופים זו הדרך לתיקון?

ודאי. זה בעצמו תיקון.

תלמיד: אם אני מבין נכון אז המטרה היא לקבל פחות ולהשפיע יותר.

למה לקבל פחות?

תלמיד: ככה אני מבין. כי אם אני בונה פרצוף, זאת אומרת שאני כל הזמן מקטין את הכמות שאני מקבל.

אתה לא מקטין בעצמך. אתה צריך לקבל מקסימום כמה שאתה יכול במקסימום להשפיע.

תלמיד: פשוט גדלה החשיבות של המאציל ואז אני משפיע יותר.

אתה רוצה להגיד כך, מפני שהחשיבות של המאציל גדלה, אז אני, אפילו שמקבל פחות, אצלי זה נחשב כיותר.

תלמיד: כן.

כן. זה נכון.

שאלה: כשהוא כותב שחסר לו בחינת זעיר אנפין, אז בינה, זעיר אנפין ומלכות וכלים וכמובן אורות, מאיפה הידיעה שחסר לו, איפה זה נשמר?

לא נשמר. מה שיש לו בראש זה מה שיש לו בראש. אתם לא מבינים שכל פרצוף רוחני פועל בפני עצמו. אין לו קשר עם מה שהיה לו פעם שם או שם או שם. כל פרצוף פועל מתוך הרצון שלו ולפי האור שמתגלה לפניו, והוא לא יכול להיות במקום פרצוף אחר עם האור של פרצוף אחר וכן הלאה. לא יכול. כל פעולה ופעולה היא פעולה פרטנית, בדידה.

תלמיד: פרצוף זעיר אנפין לא יודע שחסרה לו מלכות, שחסרה לו בינה וכולי.

ודאי שלא יודע, כי אין בו החלקים האלו שהוא ידע מזה.

תלמיד: מי כן יודע שחסר לו בינה, זעיר אנפין ומלכות כלים? בעל הסולם כותב על זה.

שחסר לו, יודעים פרצופים יותר עליונים שהם מנהלים אותו, וכך כל דבר מלמעלה. אתם לא מרגישים איך עובדת המערכת שהיא כולה כל כך בנויה בצורה בדידית, כל דבר ודבר דופק ממש לפי הרשימות, לפי הרצון שבו וכן הלאה, בלבד. לא יכול להיות אחד במקום השני. הוא לא רואה כמו שאתה מסתכל על השרטוט כאילו יש לך.

פרצוף ס"ג מרגיש את עצמו ומרגיש את הפרצוף שהוא מתלבש עליו, ע"ב במידה שמתלבש, מתוך עצמו מרגיש אותו, ומרגיש פרצוף שהוא מוציא, מוליד, שזה פרצוף מ"ה עליון. זה הכול. יכול להרגיש עוד פרצופים? לא. רק הסמוכים, אלה שמתלבש עליהם או שהם מלבישים עליו. כך זה עובד. בצורה מאוד פשוטה .כן לא, כן לא.

שאלה: לגבי החלטה להוליד את ע"ב זה בא כתוצאה מהניסיון שגלגלתא רכשה בעשרים אחוז?

לקבל החלטה להוליד את הע"ב יש לי מסך דפה דראש דגלגלתא אחרי שהוא הזדכך מטבור ומגיע לפה דראש. (ראו שרטוט מס' 4)מסך דטבור דגלגלתא מגיע בחזרה לפה דראש דגלגלתא ונתקע כאן באור העליון שיש בראש דגלגלתא, ואז מבין שיש לו עוד יותר כוחות שלא היו קודם והוא יכול לעשות זיווג דהכאה על רשימות שנשארו אצלו שעכשיו נתהווה מההזדככות שלו, מהנקודות, הוא לוקח אותן הרשימות ועושה עליהם זיווג דהכאה ואז נולד פרצוף ע"ב.

תלמיד: כל הפעולות שהוא עושה זה על בסיס הניסיון שהוא רכש מתוך העשרים אחוז שהוא הצליח לקבל בעל מנת להשפיע ב"תוך"?

אני לא יודע מה זה רק, יש לו מאין סוף רשימות שהתאספו לרשימות האלה. רשימות מהגלגלתא, מטעמים ונקודות ותגין ואותיות ועכשיו זה הכל נמצא בו והוא עושה חשבון ופעולה.

תלמיד: מתוך סוף הפרצוף יש שם משהו שכתוצאה מהסוף הוא משתמש לטובת ההחלטה להוליד את ע"ב?

נוח לי להגיד שלא. וודאי שיש שינויים גדולים גם בסוף הפרצוף מפעולת תוך הפרצוף, אבל זה לא לעכשיו.

תלמיד: ברגע שנולד ע"ב אז התהליך מתחיל שוב מהתחלה? זאת אומרת שוב יש ניסיון להפציר במאה אחוז.

כל דבר לחוד מתחיל ככה בצורה בדידה, בצורה חתוכה מקודם, בעל הבית שוב מפציר "תראה מה עוד עשיתי, ואז טעמת, אתה זוכר מה טעמת עד כמה זה היה טעים"? שם לא טעמת, זה דבר עוד יותר טעים. שם טעמת איזו קציצה וכאן סטייק על האש, משהו משהו עם כל מיני רטבים וכן הלאה. זאת אומרת הוא משתמש באותם הטעמים שהיו לו, באותה טנת"א מגלגלתא ועכשיו הוא יכול להפציר בו ועושה חשבון לפי זה, תחתון.

תלמיד: אז היחס של בעל הבית כלפי הפרצופים הוא שווה, זאת אומרת כאילו הוא תמיד יפציר מאה אחוז על כל פרצוף?

לא בצורה שווה, אבל תמיד במאה אחוז.

תלמיד: והפרצוף הבא, אותו ע"ב, מתבסס על הנסין של גלגתא שקיבל בעשרים אחוז או שוב פעם כולו מחדש?

שרטוט מס' 4

יש לו רשימות ד'/ג' בפרצוף ע"ב וזאת תוספת. זאת אומרת שמה שיש לו בפרצוף ע"ב, יש לו ראש דהתלבשות שמתלבשת על הגלגלתא, האדום, ראש דהתלבשות. (ראו שרטוט מס' 4) זאת אומרת הוא יודע מה היה בהחלטה בגלגלתא, כי יש לו ד' דהתלבשות וג' דעביות. יש לו בד' דהתלבשות את הראש דהתלבשות בהתכללות ג' בתוכו, אבל ג' בתוכו זה רק כדי לתאר לעצמו מה בעל הבית רוצה אליו עכשיו. ואחר כך יש לו זיווג על ג' עצמו ובזה הוא בונה את הראש שלו. אז יש לו שני ראשים. ומהראש של העביות, הראש השני, יש לו כבר התפשטות בתוך הפרצוף.

תלמיד: הוא משיג את ההחלטה שהייתה בראש דגלגלתא לקבל עשרים אחוז, זה מה שהוא משיג?

הוא משיג את הפעולה שלו הקודמת.

תלמיד: להוליד אותו?

הוא מודד את עצמו כלפיי הפעולה הקודמת שהייתה בגלגלתא.

תלמיד: הפעולה הקודמת זה נקרא ההחלטה להוליד את ע"ב או ההחלטה של גלגלתא?

הוא לא יכול לגשת להוליד את ע"ב, לעשות עכשיו פעולה אם הוא לא לוקח בחשבון מה היה לו קודם. אומנם שאחר כך הוא הולך על ג'/ג', כאילו ללא שום חשבון עם ד' דהתלבשות, אבל כלפי נתינה של בעל הבית הוא צריך לעשות את החשבון הזה. הוא מייצב את עצמו כלפי בעל הבית, בעל הבית רוצה ד' לתת לי, ד' דהתלבשות, האורות דיחידה, אני מוכן בפועל, אחרי שאני מודד ורואה את האורות דיחידה האלו שהוא נותן, אני מגביל את עצמי והולך רק על אורות דחיה.

תלמיד: איך הוא משיג את ראש דגלגלתא אם הם לא באותה קומה?

ראש דהתלבשות, כמו שציינתי בציור ד', מתלבש על ראש דגלגלתא. בגלגלתא יש רק ראש אחד, כי אין פרצופים לפני הגלגלתא. בע"ב יש שני ראשים. ולכל הפרצופים הבאים אחרי גלגלתא יש כבר שני ראשים. אחר כך יהיו לנו אפילו ג' ראשים.

תלמיד: לא הבנתי מה זאת אומרת הוא משיג את הפעולה הקודמת?

הוא לא משיג את הפעולה הקודמת, אתה חוזר על הטעות שלך, אמרת בדיוק אותו דבר קודם, ואני אומר לך את הפעולה הוא לא יכול להשיג, הוא משיג את יחס בעל הבית אליו. בעל הבית רוצה לתת לו את אור היחידה. ד' דהתלבשות ישנה בע"ב, בראש דע"ב. בראש הא' דע"ב יש לך ד' דהתלבשות ואחר כך יש לו ראש של ג' דהתלבשות וג' דעביות, זה כדי שהוא ימדוד מה הוא יכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: ב-ד' דהתלבשות הוא משיג את יחס הבעל הבית אליו?

כן.

תלמיד: אז איפה פה ראש דגלגלתא?

ד' דהתלבשות מתלבש על ראש דגלגלתא.

תלמיד: ומה קורה בג'?

בג' הוא בונה את הראש שלו.

שאלה: לגבי המעבר מקציצה לסטייק, לפני כמה דקות אמרנו שהחשיבות עולה. זה עניין עקרוני, כאילו אנחנו לא מתקדמים באמת בלקבל יותר, אלא בחשיבות שעולה ואז זה כבר לא משנה מה אני מקבל.

זה נכון, אבל יש כמות ויש איכות. העיקר זו האיכות. אתה צודק. לקבל מאדם גדול אפילו קצת, תתאר לעצמך, אם היית מקבל מחבר אלף שקל או מאדם גדול מאוד בעיניך עשר אגורות, היית מכניס את עשר האגורות האלה לניילון, כותב שקיבלת אותן ממנו, זו חשיבות. אבל באמת זה לפי המילוי. הדוגמה הכי פשוטה היא, עד כמה תינוק יותר חשוב לנו מילד גדול או בכלל, הכמות לא אומרת כלום אלא האיכויות. מעגלי איכויות יש לנו ברוחניות.

שאלה: רציתי לברר איפה החיסרון היותר גדול, בב"ן או בגלגלתא?

איפה החיסרון יותר? חיסרון יותר זה במלכות דאין סוף, כל החסרונות עולים אליה ולא יכול להיות שיוצא פרצוף ע"ב אם הוא לא מבקש מגלגלתא וגלגלתא ממלכות דאין סוף, מלכות דאין סוף עושה שם חשבונות ומעבירה את הרשימות שלה לגלגלתא, גלגלתא לע"ב וע"ב עושה פעולה.

תלמיד: אז הראש שם יותר גדול, אני מוכן לוותר על המילוי לעומת יחס. אתה מבין?

אני משתדל להבין. כן.

תלמיד: אז איפה החיסרון יותר איכותי, בפרצוף יותר קטן או בגלגלתא? זה לעומת זה.

אין דבר כזה, הכול מצטבר במלכות דאין סוף. זה מה שאמרתי בתחילת השיעור, שיש לנו רק ה-ו-י-ה אחת, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי". לא רציתי לדבר על זה קודם, אבל התחלתי לדבר על זה אתמול בערב וראיתי שזה נקלט, אז אני מעביר גם לכם. כל הפעולות שלנו הן התלבשות על ד' בחינות דאור ישר שזאת הה-ו-י-ה האמיתית היחידה. וכל ההוויות, כל הפעולות, הפרצופים, העולמות, הכול מתלבש עליה, על הה-ו-י-ה הזאת היחידה, אני ה-ו-י-ה לא שניתי.

ולכן כשאתה שואל, איפה החשיבות יותר גדולה למאציל בגלגלתא או בב"ן? איפה היחס יותר גדול ביניהם בעביות, באור, בהשפעה, בדבקות? זה הכל בצורה הדדית, כל אחד ואחד מוסיף למצב הכללי, כמו בעשירייה, אין גדול וקטן ושום דבר, הכל נכלל ביחד, הבורא מסתכל על כולם יחד. יש לך עשירייה, חוץ ממך שם כולם תפרנים, אבל הבורא מסתכל על כולם, לא עליך, הוא מסתכל עליך כשאתה ביניהם. לכן, אומנם שאתה ממש עילוי, אבל לפי החברים שלך אתה כמו שאתה. החשבון הוא רק עם העשירייה. ולכן אל תשאל אותי דברים כאלה, איפה יותר ואיפה פחות, אפשר להגיד, אבל זו לא המדידה הנכונה.

תלמיד: מתי תהיה השתוות הצורה בין המילוי לכוונה, ליחס?

שיהיו שווים?

תלמיד: כן.

בגמר התיקון. עד גמר התיקון זה תמיד יהיה, איך להגיד, בחוסר השתוות.

תלמיד: אז פה בשלב הזה לא מדובר על גמר התיקון, המלכות לא יכולה להתמלאות עד הסוף.

אפשר להגיד שמבחינת היחס עד כמה שבגלגלתא יש לך נפח גדול ואיכות קטנה, יש לך בב"ן, הפרצוף האחרון הקטן, איכות גדולה ונפח קטן. אבל איך זה עובד? כשב"ן עובד הוא מעורר בגלגלתא את אור היחידה, כי הוא מעלה לגלגלתא חסרונות וגלגלתא עושה את הזיווג דהכאה עם אין סוף, ומתמלאה באור היחידה בזכות הב"ן הקטן הזה. אבל גלגלתא עושה את החשבונות. זאת אומרת הכול עולה למעלה ושם בקשר עם המאציל הכול נגמר. לכן אנחנו צריכים להבין שיצאה הה-ו-י-ה במלכות דאין סוף וכל מה שיש אחריה זה בסך הכול, שמתלבשים עליה כל הפרצופים והעולמות והכל על ד' בחינות דאור ישר, עד שגורמים שם לגמר התיקון. איפה? במלכות דאין סוף.

שאלה: כשע"ב עושה ירידת המסך מד' לג', גם בס"ג אמור להיות אותו דבר, שהוא מזדכך, עולה מטבור לפה. היחסים הם בין פרצוף לפרצוף עליון יותר, ובס"ג זה כאילו יחס לגלגלתא ולא לע"ב.

ס"ג לא יכול להתייחס לגלגלתא, הוא מתייחס לע"ב. הוא מתלבש על הע"ב, לוקח מהע"ב רשימות. בזה שממלא את עצמו הוא מרגיש עד כמה הוא צריך לבקש את זה דרך הע"ב. כל פרצוף תחתון הוא מתלבש על העליון, הוא מבקש מהעליון עזרה. העליון עולה לעלי עליון וכן הלאה עד אין סוף, מקבל מהמלכות דאין סוף שנמצאת בקשר עם המאציל, מקבל משם עזרה והאור הזה יורד למקום שבו התהווה החיסרון. ושם החיסרון הזה מקבל יכולת כבר לזיווג דהכאה ולבניית הפרצוף החדש.

שאלה: האור הישר שמאיר לגלגלתא, ע"ב, ס"ג, זה אותו אור ישר?

איך יכול להיות? מה זה אור מאיר? יש כזה פנס מלמעלה שהוא מאיר לכולם? כל אחד ואחד, מזה שהם שונים, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מרגישים מה שמאיר עליהם בצורה שונה. לא יכול להיות אחרת. פרצוף ע"ב, פרצוף גלגלתא, פרצוף ס"ג, בכלל כל הפרצופים, אור אין סוף מאיר בכולם בשווה, אבל כל אחד מהם מרגיש את השפעת האור העליון לפי התכונות שלו.

תלמיד: אני מבין שכל פרצוף, בהתאם לאפשרויות שלו ולתכונות שלו, מרגיש את האור הישר. הוא מקבל את זה ממלכות דעולם אין סוף, או דרך השרשרת הזאת?

דרך השרשרת. עוד יותר, נניח שיש חיסרון בב"ן, החיסרון הזה עולה למ"ה, ממ"ה עולה לס"ג, מס"ג לע"ב, מע"ב לגלגלתא, מגלגלתא למלכות דאין סוף. מלכות דאין סוף מעלה את הדברים האלה למעלה, לשורש, ומתחילה בחזרה לקבל (ראו שרטוט מס' 5). עושה זיווג דהכאה, מעבירה לגלגלתא, גלגלתא מתמלאת, מולידה את ע"ב, ע"ב מוליד את ס"ג, ס"ג את מ"ה, ומ"ה את ב"ן. וזה נקרא שב"ן הזה נמצא במגע עם האור העליון. כל הזמן זה כך. זאת אומרת בפעולה קטנה מאוד, שאתה נמצא כאן, אתה מעלה את כל העולמות עד אין סוף ובחזרה.

שרטוט מס' 5

תלמיד: כאשר הע"ב עושה זיווג, מתרחש באותו הרגע גם זיווג בגלגלתא?

לא שהוא עושה זיווג. הוא מעביר את החיסרון שלו לגלגלתא, גלגלתא לאין סוף, אין סוף עושה זיווג, מעביר לגלגלתא, גלגלתא לע"ב, ואז ע"ב מתחיל לעבוד.

שאלה: במערכת הזאת, אם לקחת את הס"ג ביחס לע"ב, זה כמו ע"ב ביחס לגלגלתא? האם יש איזושהי פונקציה, או תכונות שהן דומות, שניתן לומר שביחס למשהו ס"ג הופך להיות ע"ב?

לא.

שאלה: מה קרה עכשיו שהתחתון יכול לעשות חשבון?

התחתון עושה חשבון ומעלה את המ"ן לעליון, והעליון לעלי עליון, וככה זה יורד בחזרה לתחתון, והתחתון עושה את הפעולה לפי החשבון שהתחיל.

שאלה: הדרך הארוכה הזאת שציירת, כלומר מפרצוף ב"ן עד גלגלתא (ראו שרטוט מס' 5), זה נותן יתר אפשרות להנות לבעל הבית, בזכות הדרך הארוכה הזאת?

לא כדאי לנו להיכנס לזה, כי זה לא יכול להיות. כי אני שנמצא באיזשהו מקום במערכת, אני לא יכול לעשות חשבונות על כל השרשרת הזאת, היא נסתרת ממני, היא יותר עליונה ממני. אלא מה שאני יכול לעשות זה שאני פונה לאין סוף. אבל אין סוף בשבילי זה הפרצוף העליון ממני. כאן אנחנו מדברים על התהליך, על איך שזה באמת יוצא, על הטכנולוגיה הזאת, אבל מי שעובד עם זה הוא לא שייך לאותה טכנולוגיה.

אתה עובד במפעל. אתה עושה נגיד איזשהו חלק קטן מאיזו מערכת, ויש לך עוד מלא, מלא מקומות באותו מפעל, או בכלל במפעלים הסמוכים, שהם עושים עוד מערכות, ואחר כך זה מגיע ומתאסף יחד. אתה עובד עם מה שאתה עובד. אתה יודע שככה זה קורה, אבל אין לך רשימות, אין לך יכולת להתקשר אליהם.

רק צריכים לדעת שבפעולה הקטנה ביותר שאנחנו עושים, אנחנו מעוררים, מנענעים את כל המערכת, מהתחלה ועד הסוף, לגמרי, אמנם לא מודעים לזה. זה מאוד דומה למה שעכשיו קורה בעולם שלנו, שנעשה עגול, ולכן כל זעזוע באיזשהו מקום, רוצים או לא רוצים, גורם לזעזועים בכל העולם כולו. זה עדיין לא כל כך מורגש, אבל יותר ממה שהיה לפני מאה שנה נגיד. המערכת האינטגרלית כך היא עובדת.

תלמיד: אני פשוט לא יכול להבין למה המערכת מקבלת החלטה להחליש את המסך, ולאפשר לפרצופים האלה להופיע, אם לא על מנת להשפיע יותר לבורא?

מערכת לא מקבלת אף פעם החלטה להחליש את המסך. חס ושלום. כי מסך זה מידת ההשפעה של הנברא לבורא. ברוחניות, הנברא אף פעם לא חושב להחליש את המסך, אלא המסך נחלש מפעולת האור העליון מלמעלה, בכוונה, כדי לגלות עוד יותר ועוד יותר פער, חיסרון, מהרצון למאציל.

שאלה: בירידה מלמעלה למטה יש ביטוש. בעלייה מלמטה למעלה גם יש ביטוש?

אתה מדבר על ירידת המסך מפה עד הטבור?

תלמיד: כן.

אנחנו נלמד את זה. זה עוד לא עכשיו, אני לא רוצה להתחיל בזה. אתם נכנסים לדקויות, אני שמח שאתם חושבים כך, תמשיכו לחשוב.

שאלה: שאלה לגבי סוף. למה לא רואים את הסוף בחלק מהפרצופים ומה התפקיד של הסוף?

כל אותו רצון לקבל שאפשר להשתמש בו, זה נקרא "תוך הכלי". כל אותו רצון לקבל שאי אפשר להשתמש בו, אבל הוא נשאר כחלק שלא יכולים להשתמש בו בפועל, הוא נקרא "סוף". מה קורה לנו כאן? שכל הפרצופים אחרי גלגלתא הם נגמרים בטבור דגלגלתא, אבל לא שאין להם סוף. יש להם סוף בכל אחד ואחד, אבל אנחנו לא כל כך מציינים את זה, וגם בעל הסולם כותב על זה בצורה לא כל כך מדויקת, ברורה. יש על זה הרבה שאלות לפי אלבום השרטוטים שלו, אבל לא נכנס לזה עכשיו, אני לא יכול להסביר את זה. זאת אומרת אני יכול להסביר, אבל זה יהיה בלבול עבורכם, ולכן לא כדאי. בפדגוגיה אנחנו שומרים מאד על הכלל, "חנך לנער על פי דרכו", שיבין חלק, חלק. לכן תקבלו את חמישה הפרצופים האלה, גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, כמו שהם בשרטוט (ראו שרטוט מס' 6).

שרטוט מס' 6

שאלה: מבחינת זה שיש סעודה, אחרי הביטוש האורח צריך לשמור על קשר עם בעל הבית, והמסך מזדכך. זה אומר שהוא עדיין ממשיך לאכול?

איך? במה הוא אוכל, במה הוא מקבל מילוי?

תלמיד: הוא צריך לשמור על קשר.

איך לשמור על קשר? הקשר נשמר על ידי קבלה. איזה קשר יש לך? שאתה עושה לי מאוסטרליה ד"ש, זה הקשר? לא, הקשר זה שאתה תביא משהו.

שאלה: אפשר לשאול מה הקשר בין ע"ב לבין סוף דגלגלתא?

לא, אחר כך. אני לא הולך על זה. אני לא רוצה לבלבל אנשים.

שאלה: גם אתמול וגם היום הדגשת שאין יותר מה-ו-י-ה אחת.

כן, כך כתוב. "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", והכול זה ה-ו-י-ה אחת.

תלמיד: מה אנחנו צריכים ללמוד מזה פרקטית?

שכל הפעולות שלנו מצטרפות לאותה ה-ו-י-ה, הקשר בין בורא לנברא, מלכות עם בחינת שורש. וכל הפעולות שלנו נכללות בה ונבלעות בה, וכך עד גמר התיקון.

שאלה: פה דראש דגלגלתא זה מקום מיוחד, זה כמו מראה.

כן.

תלמיד: וזו נקודה מרכזית?

כן, פה דראש דגלגלתא זו באמת נקודה שסביבה כל הפעולות שבמערכת.

שאלה: לא ברור מה זה משנה בעבודה בשבילנו שהכול מצטרף לה-ו-י-ה אחת?

זה נעשה יותר ברור מתוך זה שאתה מבין עכשיו שהכול מצטבר והכול מגיע למלכות דאין סוף וכל הפעולות נרשמות שם וכל החסרונות והכול בא משם גם. שאין שום דבר שקורה לנו בחיים, לא חשוב באיזה מדרגות, עולמות, אלא הכול מגיע משם והכול חוזר בחזרה לשם.

קריין: אות מ"ב.

אות מ"ב

"ונתבאר היטב הטעם של ירידות הקומות זו למטה מזו בעת השתלשלות הפרצופין זה מזה, שהוא משום שהביטוש דאו"מ באו"פ הנוהג בכל פרצוף מאביד תמיד שם את הבחינה אחרונה דרשימו דעביות אשר שם. ויש לדעת אמנם שבאלו הרשימות הנשארות במסך לאחר הזדככותו יש בהם ב' בחינות:

הא' נק' רשימו דעביות,

והב' נקרא רשימו דהתלבשות.

למשל, אחר שנזדכך המסך דגוף דפרצוף הא' דא"ק, אמרנו שהבחינה האחרונה דרשימות דעביות, שהיא הרשימו דבחי"ד, נאבדה ממנו, ולא נשאר במסך אלא הרשימו דעביות דבחי"ג, אמנם הרשימו דבחי"ד כוללת ב' בחינות כנ"ל: דהתלבשות ודעביות, ולא נאבד מהמסך בסבת ההזדככות ההיא רק הרשימו דעביות דבחי"ד, אבל הרשימו דהתלבשות דבחי"ד, נשארה במסך ההוא ולא נאבד ממנו. ופירושו של הרשימו דהתלבשות הוא בחינה זכה מאד מהרשימו דבחי"ד, שאין בה עביות מספיק לזווג דהכאה עם אור העליון. ורשימו זו נשארה מהבחינה אחרונה שבכל פרצוף בעת הזדככותו," רשימו דהתלבשות, "ומה שאמרנו שהבחינה אחרונה נאבדה מכל פרצוף בעת הזדככותו הוא רק הרשימו דעביות שבה בלבד."

זאת אומרת, ברור לנו שיש לנו ד'/ד' בגלגלתא, אחר כך ד'/ג' בע"ב, ג'/ב' בס"ג, ב'/א' במ"ה ו-א'/ שורש בב"ן (ראו שרטוט מס' 7). כך אנחנו רואים שמרשימו דעביות הקודם בא רשימו דהתלבשות הבא. ורשימו דעביות הנוכחי מתגלה כחדש.

שרטוט מס' 7

שאלה: רשימו דעביות ג' נולד מתוך עביות דבחינה ד' או שהוא עומד בפני עצמו?

נגלה מתוך עביות דבחינה ד', הוא לא נולד. עביות לא יכולה להוליד שום דבר.

תלמיד: זה אומר שבהזדככות נגיד של גלגלתא כל הדרך של ההזדככות שהיא מגלה שהיא לא יכולה להשפיע יותר יותר, זו העביות דבחינה ג'?

אני לא מבין. השאלה היא מאיפה מתגלה בחינה ג'?

תלמיד: כן, מאיפה נולדת העביות הזאת?

כשבחינה ד' מזדככת (ראו שרטוט מס' 8), בדרך ההזדככות יש לנו את ראש הפרצוף ויש לנו טבור, פה. ומסך שעומד בטבור על ידי ביטוש פנים ומקיף, אור מקיף שמבטש בו, הוא מחליט להזדכך. ההחלטה היא בפה דראש, והתוצאה בטבור, הוא מזדכך. כשהוא מזדכך לבחינה ג', נפטר מבחינה ד' דעביות ומגיע לבחינה ג' דעביות שבמסך, אז בראש הדברים האלה הם נרשמים.

ואז בראש ישנה החלטה שהמסך יזדכך מבחינה ד' לבחינה ג'. ואז בבחינה ג' הזאת בראש יש זיווג דהכאה, כמו שהיה זיווג דהכאה 1, עכשיו יש לנו זיווג דהכאה 2. ואז מתוך זה יש התפשטות הפרצוף וביטוש פנים ומקיף שוב, והוא שוב מזדכך לבחינה ב', וגם בראש, ושוב יש לנו זיווג דהכאה ושוב, וכך כל פעם.

על כל בחינה הקטנה ביותר ישנן כל הפעולות. זה כמו במערכת הכי מטומטמת, אין לך אפשרות עם השכל שלך לראות קדימה, לראות אחורה. זה בדיוק גם בשכל שלנו כך קורה, לכן אנחנו לא יודעים, לא שמים לב. אבל כל הפעולות האלו, בצורה כזאת בדידה, ממש כסיבה ומסובב, חייבות להתרחש.

שרטוט מס' 8

תלמיד: אז מה בסופו של דבר מבטא את העביות דבחינה ג' של פרצוף שנולד פרצוף הע"ב נגיד. מה היא מבטאת?

בחינה ג' זו בחינה חדשה דעביות שאיתה עדיין הוא נמצא מול המאציל ועל הבחינה הזאת הוא עכשיו מחליט, הוא יכול לעשות משהו עם המאציל או לא. ומפני שבחינה ג' באמת יצאה כתוצאה מבחינה ד', והתוצאה הזאת לפי הכמות היא פחות ולפי האיכות היא יותר. יש לו יותר התקשרות עם המאציל אשר היה קודם, כי הוא יותר מבין, יותר ספג מהמאציל כמה שהוא מתייחס אליו, ולכן יש לו יותר אפשרות עכשיו לעבוד עם הבחינה הבאה. ולכן הוא מעלה חיסרון נוסף ודרך כל הפרצופים מגיע שוב למלכות דאין סוף וכך זה קורה.

שאלה: למה רשימו דהתלבשות דבחינה ד' נשארת ולא נאבדת מהמסך בעת ההזדככות?

בעת ההזדככות רשימו דבחינה ד' היא לא נכללת בפרצופים האלו. הפרצופים שבאים לפה דראש דגלגלתא יש להם עביות חדשה. ולכן אחר כך כשמגיע מסך לפה דראש יש לו ד' דהתלבשות מה שהיה בגלגלתא, מההתלבשות לא מהעביות, ד' דהתלבשות, אבל מהעביות נשאר לו רק ג'.

תלמיד: זה בכל ההזדככות?

בכל הזדככות נשארת התלבשות כמו שהיתה ועביות נעלמת פחות מינוס אחד.

אות מ"ג

"וההשארה של הרשימו דהתלבשות מהבחינה אחרונה, שנשארה בכל מסך, גרם ליציאת ב' קומות זכר ונקבה, בראשים דכל הפרצופים, החל מע"ב דא"ק וכן בס"ג דא"ק וכן במ"ה וב"ן דא"ק ובכל פרצופי אצילות. כי בפרצוף ע"ב דא"ק, שאין שם במסך אלא רשימו דעביות דבחי"ג, המוציא ע"ס בקומת חכמה, הנה הרשימו דהתלבשות מבחי"ד הנשארת שם במסך, שאינה ראויה כלל לזווג עם אור העליון, משום זכותה כנ"ל, הנה היא נכללת עם העביות דבחי"ג ונעשת לרשימו אחת, ואז קנתה הרשימו דהתלבשות כח להזדווגות עם אור העליון, וע"כ יצא עליה זווג דהכאה עם אור העליון, המוציא ע"ס בקירוב לקומת כתר, והוא מטעם היות בה בחי' התלבשות דבחי"ד. והתכללות זה נקרא התכללות הנקבה בזכר, כי הרשימו דעביות מבחי"ג נק' נקבה, להיותה הנושא לבחי' העביות, והרשימו דהתלבשות דבחי"ד נק' זכר, משום שבא מקומה גבוה ממנה, ומשום שהוא זך מעביות. ולפיכך הגם שהרשימו דזכר בלבד אינו מספיק לזווג דהכאה, אמנם ע"י התכללות הנקבה בו, נעשה גם הוא ראוי לזווג דהכאה."

אתמול הייתי במסעדה. היו לי נגיד 100 שקל, אכלתי, היה דווקא טעים, נעים, הכול בסדר. היום אני מגיע, יש לי 80 שקל, אחר כך יהיו לי 60, 40, 20 ואפס . אבל היום לעת עתה יש לי 80 ₪. אני מגיע לאותה מסעדה, רוצה אותו דבר, לא נותנים לי. אומרים לי "במקום הסטיק של אתמול, אתה יכול לקבל עוף של היום". זה ברור לנו, אני אומר לו "עוף אני לא אוכל. מה לעשות, אני ממש מת על הסטיק שלכם". הם אומרים "בסדר, אנחנו מכירים אותך, אתה בחור טוב, הולכים לקראתך, אנחנו עכשיו נעשה חשבון כמה לחתוך מאותו סטיק של אתמול, כדי להביא לך אותו לפי ה 80 ₪ שלך". אמנם שלמנה שלך כתוב שם נגיד חצי קילו בשר, אז אתה תקבל 300 גרם". בסדר, אני מסכים, מה לעשות.

זה נקרא "התכללות", התכללות נקבה בזכר. שאני רוצה את הזכר, אני רוצה רשימו מאתמול, אבל לפי העביות של היום יש לי אפשרות רק לחתוך ממנו, לחטוף ממנו חלק. זה נקרא שאני משתמש בקירוב בחלק מאתמול. התכללות רשימו ברשימו. וככה זה בכל דבר.

אז יש לנו פעם התכללות ד' בג' ופעם התכללות ג' בד' ופעם בלי התכללות, רק ג' עצמה. אבל מתוך זה שנשאר לנו רשימו דהתלבשות מאתמול, וזה חייב להיות, כי הטעם צריך להישאר, אני הייתי בטעם הזה. אני בטעם הזה מרגיש כמה שהבורא רוצה לתת את היחס שלו אלי, אני הרגשתי את זה אתמול, אני היום יכול להוסיף לקבלה על מנת להשפיע. כי מה שגיליתי אתמול בפועל שאני קיבלתי ממנו בעל מנת להשפיע, אני גיליתי את היחס שלו. והיום לפי היחס הזה אני יכול לקבל יותר, אני יכול למשוך איכויות יותר עליונות. ככה זה.

לכן ע"ב שיוצא אחרי הגלגלתא הוא שעובד עם הגלגלתא נכלל בגלגלתא כי הוא בחינה ג' כללי והגלגלתא בחינה ד' הכללית שם נכלל בגלגלתא הוא מוסיף בגלגלתא אור יותר גבוה ממה שהיא אפילו עשתה בעצמה, ממש כך. כל הקטן שהוא מצטרף לגדול הוא מחייב את הגדול להזמין אורות גבוהים מאוד, אמנם שהוא בעצמו לא מסוגל לקבל אותם אבל מעורר את הגדול לעבוד בשבילו.

זה שהתינוק רוצה איזה מטרנה או פאמפרס או כל מיני כאלה דברים שאף אחד לא צריך את זה מאיתנו חוץ ממנו, הוא מחייב אותנו בזה לעבוד, וקשה לעבוד כדי להכין בשבילו את כל הדברים האלו. אז מלמעלה ללמטה על ידי אהבה וממטה למעלה על ידי החיסרון, כך מתקשרים ביניהם.

אות מ"ד

"ואחר זה יש גם התכללות הזכר בנקבה, דהיינו שהרשימו דהתלבשות נכלל בהרשימו דעביות, ואז יוצא זווג דהכאה על קומת הנקבה בלבד, שהוא רק קומת בחי"ג שהיא קומת חכמה הנקרא הוי"ה דע"ב, כנ"ל." אז למה נקרא שזה התכללות זכר בנקבה אם רק החשבון על קומת הנקבה? "והנה הזווג העליון, שהנקבה נכללה בהזכר, נבחן לקומת הזכר, שהיא קומת כתר בקירוב." כמו שהיה קודם כן בסעיף הקודם. "וזווג התחתון שהזכר נכלל בהנקבה, נבחן לקומת הנקבה, שהיא קומת חכמה בלבדה. אמנם קומת הזכר, מתוך שהעביות שבו אינו מעצמו, אלא ע"י התכללות עם הנקבה, הנה הגם שמספיק ליציאת קומת ע"ס ממטה למעלה הנק' ראש, כנ"ל, עכ"ז אין קומה זו יכולה להתפשט ממעלה למטה לבחינת גוף, שפירושו, התלבשות האורות בכלים, כי זווג דהכאה על עביות הבא מבחינת התכללות, אינו מספיק להתפשט לבחינת כלים, ולפיכך אין בקומת הזכר רק בחינת ראש בלי גוף. וגוף הפרצוף נמשך רק מקומת הנקבה, שיש לה עביות מבחי' עצמית ומשום זה אנו מכנים את הפרצוף רק על קומת הנקבה בלבד, דהיינו בשם פרצוף ע"ב, כי עיקרו של הפרצוף הוא בחינת גוף שלו, שהוא התלבשות האורות בכלים, והוא יוצא רק מקומת הנקבה כמבואר. ע"כ נקרא הפרצוף על שמה."

בקיצור, אם מגיעות רשימות לפרצוף ע"ב מגלגלתא ד' ג' אז ד' יש לו בראש אבל ג' יש לו בגוף ולפי זה אנחנו מעריכים את הפרצוף לפי רשימו דעביות.

אות מ"ה

"וע"ד שנתבארו ב' הקומות זכר ונקבה בראש דפרצוף ע"ב, ממש על אותו דרך יוצאים ב' הללו גם בראש הס"ג, אלא שם קומת הזכר הוא בקירוב לבחינת חכמה, משום שהוא מהרשימו דהתלבשות דבחי"ג בהתכללות העביות דבחי"ב. וקומת הנקבה היא בקומת בינה דהיינו מהעביות דבחי"ב. וגם כאן נקרא הפרצוף רק על שם קומת הנקבה, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד"ז בפרצוף מ"ה דא"ק, ושם קומת הזכר הוא בקירוב לקומת בינה, המכונה קומת ישסו"ת, להיותו מרשימו דבחי"ב דהתלבשות בהתכללות עביות מבחי"א, וקומת הנקבה היא קומת ז"א לבד, כי היא רק בחי"א דעביות, וגם כאן אין הפרצוף נקרא אלא על שם הנקבה, דהיינו פרצוף מ"ה או פרצוף ו"ק, משום שהזכר הוא ראש בלי גוף. ועד"ז תשכיל בכל הפרצופין."

שאלה: לגבי הלימוד של הפתיחה, האם נכון להגיד שלהבין פעולה של פרצוף או כל דבר, צריך להסתכל על זה בצורה שרירותית, דיסקרטית, כלומר, יש תנאים והוא חייב לבצע בהתאם לתנאים באותו רגע, לפי מה שמתגלה, ולעומת זאת אם רוצים להבין משהו, חייבים להבין את התמונה כולה, זאת אומרת לקבל ראייה אינטגרלית?

יש כך ויש כך. נכון. אנחנו צריכים את שניהם.

תלמיד: כי אחרת זה מבלבל.

נכון. אבל אין ברירה, זה פרט וכלל. אנחנו חייבים גם את זה וגם את זה. כדי להבין את כל התהליך אז צריכים את כל התמונה וכדי להבין את הפעולה, כל פעולה ופעולה צריכים לראות אותה ככה. אמנם שאחר כך אנחנו נראה איך הם משתווים. איך כל פעולה קטנה, פרטנית, היא בכל זאת תומכת בכל הפעולות הגדולות. פרצוף רוחני הוא חייב להיות גם בזה וגם בזה בהתקשרות, בעבודה שלמה.

לא יכול להיות שיש התנגשות בין הפעולות האלה, בכלל ובפרט אבל ההבדל ביניהם, כן.

שאלה: התרגיל שנתת לנו בתחילת השיעור, כולנו נוסעים במכונית מעל כל המהמורות, מעל כל העליות וירידות בדרך?

נוסעים במכונית.

תלמיד: מעל כל הקפיצות, מעל כל המהמורות בדרך.

כן, ואנחנו משתדלים להיות בבאלאנס ממנו.

תלמיד: אתה יכול קצת לפרט את זה, לפתוח את זה?

חברים, את זה אתם צריכים. אני לא רוצה להוסיף בזה. אבל זו כל העבודה שלנו. שאנחנו נהיה בדבקות הכללית, הקבוצתית, אנחנו צריכים להיות כל הזמן באיחוד בינינו, בלקבל בחשבון את הקפיצות, שכל אחד יושב על הגלגל שלו, אבל אנחנו מייצבים את עצמנו בצורה כזאת שעם הבורא נמצאים בשווה.

תלמיד: זאת אומרת, צריכים להיות רגישים לקפיצות שכולם עוברים?

כן, זה נקרא ערבות. זה יותר חשוב ממידת הדבקות בבורא. כי בערבות אפילו הקטנה ביותר כבר מתחילים להשיג את הקשר עם הבורא. מה שאין כן עם הרגישות, כמה שנהיה בזה או בזה, זה לא אומר כלום.

תלמיד: זאת אומרת, המכונית זה החיבור בינינו?

אל תגיד מכונית, תגיד מרכבה, קצת יותר ככה.

תלמיד: והבורא, זה מי שמכין את הדרך? מה זה הבורא פה?

בוא נגיד כך, עזוב את הבורא. יש לך בעגלה שאתם נמצאים, עומד שם דלי מלא מים ואתם עוברים בדרך. וצריכים לשמור כל אחד על הגלגל שלו לעומת הגלגלים האחרים שהמים לא ייצאו מהדלי. זאת אומרת כל אחד חייב לשמור על האיזון עם אחרים. זו ערבות. אולי יש עוד דוגמאות בטח.

אני לא יודע מה להוסיף. אני חושב שצריכים עוד ועוד לחזור על הפתיחה. אני ממליץ לכם לקרוא, פשוט לקרוא כל מה שכתוב כאן, אפילו בלי לשמוע שיעורים אלא לקרוא טקסט כמה פעמים, לפחות פעם אחת, פעמיים עד מחר וכך כל יום ויום לחזור ותראו עד כמה שזה מוסיף. בכל זאת לדעת את החומר הזה חייבים, זה אלמנטרי, זה אלף בית. זה כמו לא לדעת לכתוב אחרי בית ספר.

שאלה: אפשר לשאול על הדוגמה שנתת לפי כמה דקות, אני בא למסעדה עם הסטייק ובא יום אחרי זה. אז ביום הראשון היו לי מאה שקל, היום באתי, יש לי שמונים שקל. למה אני לא הולך לעבוד כדי להשיג עוד עשרים שקל?

לא חשבתי על זה שאני צריך לעבוד. אני חשבתי להשתמש בשמונים שקל של היום. כי עכשיו אני רעב, אני נכנס למסעדה, יש לי שמונים שקל, אני יכול לקבל, האם אני יכול להנות לבעל הבית בשמונים שקל שלי, או לא? יכול. "לא, תחכה, אני אלך לעבוד, אני אחזור אליך. אני אשפיע לך יותר, רק אתה תחכה". ככה?

אם אתה רוצה להשפיע לא יכול להיות שאתה מחכה. אין דבר כזה. בהשפעה לא מחכים.

תלמיד: אבל הוא כן מתמקח לקבל שלוש מאות גרם של הסטייק במקום חמש מאות?

כדי להשפיע מקסימום לבעל הבית, עכשיו ועד הסוף. זה החשבון שלו. אחרת זו לא השפעה.

תלמיד: אבל הכלים השתנו. זה כלי אחר לגמרי בתכלית.

לא חשוב, אבל כמה שאני מסוגל. זה כמו אחרי גלגלתא, אני עכשיו בוחר כמה במקסימום אני יכול להשפיע לבעל הבית, למרות שהמסך שלי כבר לא כמו קודם. קודם המסך שלי עמד נגד אור אין סוף, עכשיו הוא לא עומד אחרי אין סוף, בראש שלי זה לא אין סוף, בראש שלי זה אין סוף שלי הפרטי, אבל הוא בא אחרי שעבר את המסננת דגלגלתא. ולכן הוא פחות, ואני לא יכול לקבל יותר מבחינה ג', ממסך דבחינה ג'.

תלמיד: אז מה היא כן ההתלבשות שהוא לוקח מהבחינה הקודמת?

זה כדי להשוות, שהיה לי אתמול סטייק במאה שקל, ואיך הייתי מהנה לבעל הבית, והיום יש לי שמונים שקל, בחינה ג' בלבד, מה אני אעשה איתה? אבל אני רוצה להשפיע איתה. איך אני עושה השפעה מרבית.

תלמיד: מרבית או לפחות כמו מה?

לא "לפחות", אין לפחות. מקסימום איך אני מוצא אותו, איך אני מוציא את עצמי מכל זה. רק מקסימום לבעל הבית. כמות, איכות לא חשוב אני שוקל את הכול, זה נקרא "זיווג שהכאה" אני רוצה להיות איתו בזיווג דאין סוף, עד כמה שאפשר בהכאה על מה שיש. תחשבו.

שאלה: אני לא מבין למה אתה משקיע בזה כל כך הרבה. הספר הזה הוא נורא קשה.

אחר כך כשאתה תתחיל לקשור את זה עם הפעולות שלך, אז אתה תיראה על מה מדובר כאן. מדובר על הפעולות שמצטרפות בך, נקראות. אתה תתחיל להרגיש בכל פעולה שהמסך עולה, האור יורד, רשימו, הכאה, זיווג, מקיף, אתה תתחיל מבפנים להרגיש את הדברים האלה.

תלמיד: אבל התיקון שלנו זה אהבת הזולת. מה זה חשוב כל הדברים האלה?

לא. אהבת הזולת לא יכולה להתממש בלי שאתה תעשה את הדברים האלה, לא קשורה לידע שלך, אתה צודק, אתה יכול לא ללמוד את זה, אבל אחר כך אתה תתחיל להרגיש את זה ואז תירצה לדעת "מה קורה לי, מה פתאום או לעליות ירידות כל מיני דברים", מה כל השינויים האלה.

אז כדי שאתה תדע אותם מראש וכדי שאתה תזרז שהם יקרו לך יותר מהר, אתה לומד על הפעולות. אלה פעולות שבהכרח יתקיימו בך רק מפני שאתה לומד אותן היום, אז אתה מושך בכל זאת אמנם אתה לא מבין ולא כלום, דרכן אתה מושך מאור המחזיר למוטב. ועוד מעט אתה תרגיש איך שזה נמצא בפנים.

תלמיד: תיראה מה קורה בעולם, במדינה בכלל, זה מרגיש לי כאילו אנחנו מביאים את הצרות על עצמנו כל פעם שאנחנו רק יושבים ומתעסקים בדברים כאלה במקום במה שצריך לעשות רשמי. מה שאין לי בידיים לא מעניין אותי, אם זה לא נמצא אצלי אין לי מה לעשות עם זה. אתה יכול להגיד לי אלף פעם "צמצומים.. מסעדות", אבל יש מה לעשות.

אין לנו מה לעשות חוץ ממה שאנחנו עושים. רק לימוד כדי לעלות את עצמנו קצת יותר למאור והפצה כל יתר הדברים הם ממש פסולים, שום דבר לא יעזור.

תלמיד: למה אי אפשר לעשות שיעור על הפצה במקום זה?

מה שעכשיו אנחנו למדנו למי תספר על זה? הגענו למצב שבכל זאת צריכים ללמוד את זה.

אתה צודק זה גם חסר. אני חושב שעד סוף השבוע אנחנו נלך בצורה כזאת שכל השיעור מוקדש לפתיחה ואחר כך אנחנו נקדיש לשיעור הזה רק שעה.

תלמיד: זאת תהיה מתנת יום הולדת הכי טובה שהייתה לי.

לא, לא להפסיק לגמרי, אחרת לא תרגיש שיש לך מתנה, מתנה זה צריך להיות לעומת משהו. אז נשאיר שעה אחת והיתר יהיה מתנה.

תלמיד: אני אלך עם מה שאתה עושה.

יהיה בסדר.

(סוף השיעור)

---

1. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד ↩