שיעור בוקר 05.11.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 567,

נ. "שני מצבים"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 567, מאמר . "שני מצבים".

מאמר מאוד מעניין, הוא יחסית פשוט. בעל הסולם מסביר לנו שבסך הכול לאנשים שנמצאים בדרך יש שני מצבים, או השכינה הקדושה שאנחנו מגלים, או לפני שאנחנו מנסים לגלות, זה מצב של ייסורים. ומשני המצבים האלה, בשני הצעדים הללו אנחנו תמיד באים לתיקון, לגמר התיקון.

בואו נקרא, אין לי כל כך מה לתת כאן כהקדמה למאמר, המאמר בעצמו מסביר את הכול.

נ. שני מצבים

שמעתי כ' סיון

"הנה להעולם יש שתי מצבים:

א. במצב הא' העולם נקרא בשם "יסורים",

ב. ובמצב הב' הוא נקרא בחינת "שכינה הקדושה".

כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים. אלא אח"כ הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם. והעולם נקראת אז בשם "שכינה הקדושה", שהוא המקבלת מהקב"ה. ואז נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה.

וזה דומה לניגון עצב, כשיש מנגנין, שיודעים לבצע את היסורים, שעליהם נבנה הניגון. כי כל הניגונים הם כמו שפה המדברת, שהניגון מפרש את הדיבורים, מה שהוא רוצה לדבר בעל פה. ואם הניגון מעורר את האנשים ששומעים אותו עד לבכיה, שכל אחד ואחד בוכה, מחמת היסורים שהניגון מבטא, אז נקרא זה "ניגון", וכולם אוהבים לשמוע אותו.

ובאמת, איך אפשר שאנשים יהנו מיסורים? אלא כיון שהניגון אינו מראה את היסורים של ההוה, אלא על העבר, היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מלואם, לכן אנשים אוהבים לשמוע אותם. שזה מראה על המתקת הדינים, שמה שהיה לו יסורים, נמתקו. לכן היסורים האלו, הם מתוקים לשמוע אותם. ואז נקרא העולם בשם "שכינה הקדושה".

והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש, ש"יש מנהיג להבירה", כמו שאמרו חז"ל, שאברהם אבינו עליו השלום אמר "אין בירה בלי מנהיג". ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם, הוא במקרה. והס"א מחטיאו את האדם לומר, שהכל הוא מקרה. שזה סוד "חמת קרי". שיש חמת מלא קרי, "מ-קרי", שמביאים לאדם מחשבות, לומר שהכל במקרה. (וגם זה שהס"א מביאו לאדם מחשבות כאלו, לומר שהעולם מתנהג במקרה בלי השגחה, גם זה לא מקרה, אלא שהבורא רצה כך).

אלא שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש, "ואית דין ואית דיין [וְיֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן]", והכל מתנהג בהשגחה של שכר ועונש. כי לפעמים כשבא לאדם איזה רצון והתעוררות לעבודת ה', והוא חושב שזה באה לו במקרה. גם זה הוא צריך לדעת, שהיה לו לפני זה עבודה בבחינת "עשיה שקדמה לשמיעה". והתפלל, שיעזרו לו מן השמים, שיוכל לעשות איזה מעשה בכוונה. וזה נקרא בחינת "עליית מ"ן".

אבל האדם כבר שכח מזה, ולא החשיב את העשיה זו, מטעם שלא קבל עניית התפילה תיכף על מקומו, שיוכל לומר "כי אתה שומע תפילת כל פה". ומכל מקום הוא צריך להאמין, שסדר מלמעלה הוא, שעניית התפילה יכול לבוא אחר כמה ימים וחודשים מעת שהתפלל. ואל יחשוב האדם, שזהו במקרה קבל את ההתעוררות הזה עכשיו.

אדם, לפעמים הוא אומר, "עכשיו שאני מרגיש, שלא חסר לי שום דבר, ואינו לי כעת שום דאגות. ומוחי צלול ומיושב. לכן עכשיו אני יכול לרכז את מוחי ורצוני לעבודת ה'". נמצא, שהוא יכול לומר, שכל התעסקותו בעבודת ה' הוא "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל". נמצא, במקרה הוא יכול לעסוק להשיג צרכים רוחניים. אז הוא צריך להאמין, שזהו עניית התפילה, על מה שהתפלל לפני זה, נתנו לו עתה תשובה על התפילה שלו.

וכן לפעמים, כשמעיין באיזה ספר, וה' האיר עיניו, ומרגיש איזה התעוררות, גם אז מדרך האדם לתלות את זה במקרה, כנ"ל. אלא הכל בהשגחה. והגם שאדם יודע, שכל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, אם כן הוא יכול לומר, שהספר שמעיין בו, על ידי זה קבל איזה הרגשה עליונה.

אבל הוא צריך לדעת, שהרבה פעמים, שהוא מעיין בהספר, ויודע שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה, ומכל מקום הוא לא מקבל שום הארה והרגשה, אלא הכל יבש, והידיעה שהוא יודע אינו מועיל לו כלום.

לכן צריך האדם, כשמעיין באיזה ספר, ותולה תקוותו בו ית', והלימוד שלו צריך להיות על יסוד האמונה, שהוא מאמין בהשגחה, שה' יאיר עיניו, אז הוא נעשה זקוק לה', ויש לו אז מגע עם ה'. ועל ידי זה הוא יכול לזכות לדביקות בו ית'.

הנה יש ב' כוחות מנוגדים זה לזה: כח עליון וכח תחתון. כח עליון הוא, כמ"ש "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו". זאת אומרת, שכל העולם לא נברא אלא לכבוד הבורא. וכח התחתון הוא הרצון לקבל, שטוען שהכל נברא בשבילו, הן דברים גשמיים והן רוחניים, הכל הוא בשביל אהבה עצמית. הרצון לקבל טוען, לו מגיע העולם הזה והעולם הבא. ובטח שהבורא הוא המנצח. אבל זה נקרא "דרך יסורים". וזה נקרא "דרך ארוכה".

אבל יש "דרך קצרה", הנקרא "דרך התורה". וזה צריך להיות מגמת כל אדם, לקצר הזמן, שזה נקרא בחינת "אחישנה". אחרת יהיה בחינת "בעתה", כדברי חז"ל "זכו אחישנה, לא זכו בעתה", שאני מעמיד עליהם מלך כהמן, ובעל כרחכם יחזיר אתכם למוטב".

והתורה מתחיל מ"בראשית וכו', והארץ היתה תהו ובהו וחושך" וכו', ומסיים "לעיני כל ישראל". בתחילה רואים, שהארציות היא בחינת "תהו, ובהו, וחושך". אבל אח"כ, כשמתקנים את עצמם בעל מנת להשפיע, אז זוכים ל"ויאמר אלקים יהי אור". עד שמתגלה האור "לעיני כל ישראל". לכל אלו שמשתוקקים לגלות את הבורא שנקרא "ישר אל".

שאלה: מה יכול לעזור לאדם להגיד שההתעוררות שהוא קיבל באה מהבורא ולא ליפול לאמונות מוטעות, שזה הגיע מכוחו של האדם עצמו?

לאחר שהוא הרבה פעמים רצה להתעורר, רצה לעשות משהו וגילה שאין לו כוחות, הלב לא נותן, את הידיים הוא לא יכול לרומם, את עצמו הוא לא יכול להזיז, אז הוא מבין שהוא נמצא במצב שרק כוח פנימי שנמצא בידי הכוח העליון, הבורא, הוא בעצם זה שמנהל אותו, שולט בו, והמצב שהוא לא יכול בעצמו להתרומם, זו עובדה, ובאמת זה כך.

וכאן הוא יכול להתחיל להבדיל באילו כוחות הוא נמצא, כוחות טובים, כוחות רעים, איך הם מתקרבים אליו, איך הם שולטים עליו. שבסך הכול יש כוח אחד, אין עוד מלבדו והוא פועל עלינו, או דרך ייסורים, אם אנחנו לא מסוגלים בעצמנו לזוז, אז הוא מתחיל לעבוד עלינו בצורה כזאת. או שאנחנו משתדלים לבטל את האגו שלנו ובמידה הזאת אנחנו מתחברים לכוח הטוב עד שמגיעים להרגיש שהוא השולט בעולם גם בדברים הרעים וגם בדברים הטובים, שהכול היה כוח עליון.

שאלה: בהתחלה הוא מתאר שלעולם יש שני מצבים, ייסורים ושכינה. אחר כך הוא משווה את השכינה לאותם הנגנים שמנגנים ניגון עצב, למה יש כזו השוואה?

מפני שאנחנו לא יכולים להגיע לשום מצב טוב אם אנחנו קודם כל לא עוברים אותו כמצב רע. כי אנחנו צריכים להרגיש מי אנחנו, מה הטבע שלנו ועד כמה אנחנו לא מסוגלים לכלום ולא יכולים להתרומם, ככל שרוצים כביכול לא יכולים להתרומם לבד. וכל היגיעה שלנו היא כדי להראות לנו את חולשתנו, לכן אותם מצבים נקראים "דרך ייסורים".

וכשאנחנו נותנים בזה מספיק יגיעה להתקדם לפעולות על מנת להשפיע, כשאנחנו נותנים יגיעה מספקת בכמות ובאיכות שנקראת "סאה" של היגיעה, מידה מיוחדת כזאת, אנחנו זוכים לזה שהבורא מתחיל להתגלות לנו ולהראות לנו את עצמו, ללמד אותנו איך לעשות את הכול. כי אז אנחנו נמצאים במצב של גילוי השכינה הקדושה, זאת אומרת נוכחות הבורא בכל המציאות. בכל המציאות, זה נקרא במוח ובלב שלנו, וכך אנחנו מתקדמים.

תמיד יש לנו דרך ייסורים ואחר כך דרך האור, דרך תורה, או דרך השכינה הקדושה, תמיד. לא יכול להיות גילוי טוב בלי גילוי הרע קודם. לא יכול להיות שמגלים מצבים דלהשפיע לפני שמרגישים שנמצאים בעל מנת לקבל והמצב הזה שנוא עלינו. את הכול אנחנו צריכים להכין בעצמנו, כי מהדברים הרעים האלו, דווקא מהמצבים הרעים אנחנו בונים את הכלים לגילוי המצבים הטובים. הכול מגיע מחושך לאור, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

שאלה: למה המצב מגיע אלינו בצורה אבסטרקטית, אפילו שאנחנו רוצים את זה מאוד ואנחנו במצב הנכון?

המצב מגיע אלינו כמו לכל באי העולם, ולא שום דבר [אחר], אלא הכול תלוי איך אנחנו מקבלים אותו. אם אנחנו מקבלים אותו כמו כל בני האדם, אז אנחנו בכלל לא שייכים לדרגת האדם שרוצה להידמות לבורא, אלא שייך לדרגת בהמה. על זה כתוב, "כולם כבהמות נדמו", מזה אנחנו מתחילים.

ואם בעולם שלנו יש הבדל בין דומם צומח וחי, אז ההבדל בין חי לבין מדבר, אין הבדל בצורה חיצונה, ידיים, רגליים, גוף, ראש, כל ההבדל הוא במילוי של אותה חיה שהופכת להיות אדם. כמו שאנחנו לומדים ב"תלמוד עשר הספירות" חלק ג', שהקוף הוא האמצעי בין החי לבין האדם, אבל זה כבר בצורה ביולוגית.

מה שאין כן בצורה רוחנית אנחנו צריכים לעבור את כל התהליך, דומם, צומח, חי, מדבר בהתפתחות שלנו. ועכשיו הגענו בהתפתחות שלנו למצב של מדבר, שיש לנו רצון, חשק, תשוקה להיות "מדברים". מדברים, זאת אומרת לא להישאר בדרגת בהמה אלא להגיע לדרגת אדם.

וכאן אנחנו צריכים להבין, מה זה נקרא "דרגת אדם"? שהוא משתוקק להידמות לבורא, שהוא לומד איך להשתנות כל פעם, לא בגוף שלו ולא בהתנהגות החיצונה שלו, בעולם הזה הוא צריך לעשות את כול מה שיש בעולם הזה, לאכול, לשתות, לישון, לבנות בית, משפחה, ילדים, כמו כולם, כמו כל בני האדם שכולם כבהמות נדמו, שהדרגה הזאת כמו שהם מקיימים היא סוג הבהמיות שלהם, אין בזה שום דבר מיוחד. גם בין החיות יש הרבה מינים, סוגים וכל אחד הוא הולך לפי טבע שלו וככה הוא בונה את החיים.

אבל כל ההבדל בין דרגת החי לבין דרגת המדבר הוא, שדרגת המדבר משתוקק לשורש שלו, שיש כוח עליון מנהל אותו והוא רוצה לגלות אותו. זה ההבדל בין דרגת האדם לבין דרגת החי, חי לא משתוקק לזה.

והדרגה הזאת מתחילה מזה שהאדם בצורה אגואיסטית רוצה להכיר את הכוח העליון, לגלות אותו, ואז לאט לאט על ידי ההתעסקות בזה, אם הוא באמת רוצה, אז מביאים אותו, כמו שכותב בעל הסולם במיוחד בעניין "הערבות", שמביאים את האדם לאדם הטוב ואומרים לו "קח לך". זאת אומרת אתה נמצא עכשיו עם אנשים כמוך, אם אתה תתחבר איתם נכון, אז אתם תתחילו לבנות ביניכם מבנה רוחני.

זאת אומרת, אתם לא צריכים לבנות משהו מחומר, החומר נגמר, אין חומר, אלא אתם רק בונים יחסים ביניכם, והיחסים האלה יתנו לכם את הרגשת המציאות כבר בעולם הרוחני, במבנה הרוחני, באווירה הרוחנית, את זה אתם צריכים לבנות. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: במאמר מדובר על להאמין בשכר ועונש ושהבורא שולט בנו, ואם התפללתי בעבר הבורא נענה עכשיו לתפילותיי. בשביל מה צריך את הפער הזה בזמן, הרי אנחנו רוצים לזרז זמנים, מה רוצה הבורא ללמד אותנו שיש כזה פער בין תפילה לבין עניית התפילה?

הכול כדי לבנות בנו חסרונות נכונים לרוחניות. אין כאן שום דבר, אין כאן, לא מקום ולא זמן ולא סיבה למטרה אחרת, אלא רק כדי ללמד אותנו. כמו שאתה משחק עם הילד, אתה נותן לו נגיד קוביות ואתה מחכה עד שהוא יעשה כך וכך, ורק אחר כך אתה מתחיל לעזור לו בצורה כזאת שהוא לא מבין שאתה עוזר לו, אלא אתה מזיז איזו קובייה וכך הוא רואה בעצמו. ולפעמים הוא צריך לפנות אליך ולבקש, ולפעמים אתה אומר לו את זה בצורה כזו שאתה מתגלה ואומר שכך הוא צריך לעשות.

יש כמה סוגי יחסים בין גדול לקטן, כדי ללוות את הקטן, כדי ללמד את הקטן להתקדם, כי זה עניין של בניית השכל. וזה דומה לאיך שאנחנו בונים שכל רוחני, הוא לא נבנה סתם, אנחנו לא יכולים לגלות אותו שהוא כבר נמצא בנו, אנחנו צריכים ממש לגרום לו לגדול בנו, להתחבר בין כל המצבים, שאלות, תשובות, הבחנות.

שהקשרים האלה שייבנו בין חלקי המוח, חלקי הרגש, שאנחנו ניתן יגיעה לכך, שזה יהיה שלנו. זאת אומרת, כל פעם שאנחנו בונים משהו יוצא לנו כך, שאנחנו בונים משהו חיצון אבל בסופו של דבר מגלים משהו יותר פנימי, לכן זה לוקח הרבה יגיעה וזמן. אבל זאת עבודה שהבורא לא יכול לוותר עליה, כי בלי זה אנחנו לא נהיה דומים לו.

תלמיד: אם אני לא מקבל ענייה לתפילה, זו קריאה של הבורא שאני אמשיך לחפש, לעשות עוד משהו כל עוד לא מצאתי ענייה לתפילה?

נכון. אבל אל חשוב שאתה לא מקבל תשובה על התפילה. אתה תמיד מקבל תשובה, רק, או שאתה לא מבין אותה, או שאתה לא מרגיש שקיבלת. אתה עדיין לא מספיק מעורר את עצמך לקבל תשובה מהבורא, חפש ואתה תראה שתמיד יש לך תשובה.

שאלה: איך אני יודע אם המצב שאני עובר הוא גילוי הבורא או האגו שלי, האם הגעתי לאותה הסאה?

רק להמשיך. אין לנו כאן שום אפשרות לדעת את זה. כי אתה רוצה לקבל תשובה בשכל הגשמי, ברמה הגשמית, כרגיל כמו בחיים שלנו, ודווקא כאן צריכה להיות תשובה ברמה קצת יותר גבוהה כל פעם, ולכן אנחנו צריכים קצת יותר להתאמץ.

שאלה: אני מרגיש מכל התיאור גם שלך וגם של הקטע, עד כמה זה קו דק. איך אנחנו מלטשים את הכלי שלנו בהתאם כדי להיות בתדר הנכון כל הזמן?

אנחנו נקרא עוד כמה פעמים את המאמר הזה וזה יהיה לך יותר ברור. זה ממש יותר ויותר להתייחס למה שהוא כותב. הכול נמצא במאמר.

קריין: הרבה חברים כותבים שהמאמר כל כך עשיר בהבחנות, ומשתוקקים לשמוע אותך פותח כל קטע.

טוב. אני קורא.

נ. שני מצבים

שמעתי כ' סיון

"הנה להעולם יש שתי מצבים:

א. במצב הא' העולם נקרא בשם "יסורים",

ב. ובמצב הב' הוא נקרא בחינת "שכינה הקדושה"."

הוא מתכוון לאדם שהולך בדרך להזדהות עם הבורא, ואז הוא צריך להתחבר לאחרים כדי בסופו של דבר להגיע לכלי של אדם הראשון, ששם הדבקות שלו המלאה בבורא, שם זו המטרה. והעולם הזה של האדם, עולמו של אדם, המצב הפנימי שלו, מה שהוא מרגיש, מתחלק לשני מצבים, ייסורים או שכינה.

"כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחינת יסורים ומכאובים. אלא אח"כ הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם. והעולם נקראת אז בשם "שכינה הקדושה", שהוא המקבלת מהקב"ה, ואז נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא", וזה נעשה על ידי האדם. הוא הגיע למצב שחיבר את השכינה, שכל המציאות עם הכוח העליון, עם הבורא, "כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה". כך האדם מגלה. זה כלפיו, זה לא גמר תיקון כללי, אלא כך הוא מרגיש וזה נקרא שסיים מדרגה. באותו כלי, באותו רצון לקבל שנפתח לו, הוא גילה שהכוח העליון משפיע לכל הכלי שלו שבו הוא מייחד את כל המציאות, כך הוא מרגיש, שהכול זה רק שכינה הקדושה.

אנחנו מרגישים את זה גם בתחילת הדרך, נראה לנו שהכול מתמלא באיזשהם גלים, בצבע ורוד, והכול ממולא בכוח חם עליון. "ואז נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה". כך האדם מרגיש. זה הכלי שלו, בו הוא מרגיש. לא שהוא אומר את זה על כולם, אין איתם על מה לדבר, כל אחד מרגיש לפי הכלים שלו.

"וזה דומה לניגון עצב, כשיש מנגנין, שיודעים לבצע את היסורים, שעליהם נבנה הניגון. כי כל הניגונים הם כמו שפה המדברת, שהניגון מפרש את הדיבורים, מה שהוא רוצה לדבר בעל פה. ואם הניגון מעורר את האנשים ששומעים אותו עד לבכיה, שכל אחד ואחד בוכה, מחמת היסורים שהניגון מבטא, אז נקרא זה "ניגון"," נכון, אמיתי, "וכולם אוהבים לשמוע אותו".

אנחנו רואים אפילו בעולם שלנו, שחוץ מהילדים, הגדולים, אם הם גדולים לפי הרגש והשכל, הם אוהבים יותר לשמוע ניגונים רציניים. היום זה לא כל כך בנמצא, כי כולם "לא גדולים" בלשון המעטה.

שאלה: כשאדם מגיע לתיקון הפרטי, אתה אומר שזה לא תיקון כללי אלא תיקון פרטי. השאלה שלי, הוא לא רואה מה שהבורא רואה, שהכול כבר מתוקן וכולם מתוקנים למעשה? למה זה נקרא פרטי ולא כללי? מה נשאר עדיין בכללי?

קודם כל אנחנו מדברים על שני מצבים שיכולים להיות, והם לא בסוף הדרך. ישנם שני מצבים. אם אדם לעת עתה מבטל את עצמו, ובמקום כלים דקבלה הוא נכנס לכלים דהשפעה, מאירים עליו מלמעלה, הוא בעצמו משיג את זה באתערותא דלתתא, אז יוצא שהאדם הזה נמצא במצב שמגלים לו את המצב שלו. וזה לא מצב של גמר התיקון, אלא לעת עתה במה שגילו לו את הכלים, הוא נמצא בהארה כזאת מסוימת מלמעלה. זה נקרא "שכינה הקדושה".

שאלה: איך קורה שאדם שעובד רק בעשירייה מצליח לייחד כל המציאות לבורא?

זה נמצא בו, ומה שמתגלה, מתגלה כלפי האדם. זה יכול להיות כלי קטן או יותר גדול, זה תלוי במידת הביטול של האדם למציאות, לעשירייה או לבורא או לחכמת הקבלה. אם אנחנו מדברים על מתחילים, זה לא חייב להיות עדיין כלי ממש. ואם הוא כך מתבטל, אז זה תופס אותו, הוא כמו המתחילים, הוא נכנס ללימוד והוא ממש כביכול מוסר את עצמו, כמו כל מתחיל שהחכמה הזאת כאילו בולעת אותו, ואז הוא יכול להרגיש שהיא ממלאה את כל המציאות.

תלמיד: זה מובן כשמגיעה התעוררות מלמעלה. אבל כשאדם כבר עובד בתוך העשירייה, מתבטל לעשירייה ולא יוצא ממנה ורק עובד שם, איך קורה שעכשיו את כל המציאות הוא מייחד לבורא, רואה בשכינה הקדושה את כל המציאות?

תנסה כך להתבטל כלפי העשירייה שבתוכה נמצא בורא, ותראה שבזה בעצם כל המציאות שלנו. תנסה, ואתה תראה שהכול נמצא בתוך העשירייה, עשר ולא יותר. ואתה תראה שאז אתה כבר מתחיל לגלות דברים יותר ממשיים, שאתה אוחז בהם, שאתה מתחיל לעבוד איתם.

תלמיד: במצב כזה הוא עדיין ממשיך לעבוד רק דרך העשירייה, הוא לא יוצא מעבודה בעשירייה?

עוד יותר גרוע, זאת אומרת עוד יותר צמוד לעשירייה, ודרך העשירייה כלפי האנושות, כי בזה הוא מגלה את הכלי. שיהיה ברור, אנחנו לא בורחים לאיזה מנזר ויושבים באיזה בור באדמה או באיזה יער, ההיפך, "בתוך עמי אנוכי יושבת."

"ובאמת, איך אפשר שאנשים יהנו מיסורים? אלא כיון שהניגון אינו מראה את היסורים של ההוה, אלא על העבר, היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מלואם," את המילוי שלהם, "לכן אנשים אוהבים לשמוע אותם. שזה מראה על המתקת הדינים, [שמה]" שזה "שהיה לו יסורים, נמתקו. לכן היסורים האלו, הם מתוקים לשמוע אותם. ואז נקרא העולם בשם "שכינה הקדושה"."

"שכינה הקדושה", אלו הרצונות שלנו שסבלנו בהם, שלא יכולנו לסדר אותם, שהם ממש דקרו אותנו, הפריעו לנו מאוד, לא יכולנו להסתדר איתם. אז אותם הדברים, אם אנחנו מסדרים נכון עכשיו, עוברים עליהם, אז מה שכבר עברנו, סידרנו, הם הופכים להיות מייסורים לכלים של השכינה הקדושה, בהם מתגלה הבורא. לכן כתוב "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא". כי אך ורק בחטאים, בהפרעות, בנפילות, בכל מיני בעיות, אנחנו כשעוברים עליהם, אנחנו רוכשים יחס נכון אליהם, וכך מתחילים לגלות בהם את גילוי הבורא, במקום הסתרה מרגישים גילוי.

"והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש, ש"יש מנהיג להבירה", כמו [שאמרו חז"ל]," שאברהם [אבינו עליו השלום] אמר "אין בירה בלי מנהיג". ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם, הוא במקרה." כי כשיש מנהיג איך יכול להיות מקרה? "והס"א מחטיאו את האדם לומר, שהכל הוא מקרה. שזה סוד "חמת קרי". שיש חמת מלא קרי, ["מ-קרי"]" קרי מהמילה "מקרה", "שמביאים לאדם מחשבות, לומר שהכל במקרה. (וגם זה שהס"א מביאו לאדם מחשבות כאלו, לומר שהעולם מתנהג במקרה בלי השגחה, גם זה לא מקרה, אלא שהבורא רצה כך)."

במה שאנחנו נמצאים מול ההפרעות, ויכולים להתגבר עליהן, ולא יכולים, ואיך שההפרעות האלה מבלבלות אותנו, הכול מגיע מהבורא, מכוח עליון. אין בזה שום מקרה, הכול מתוכנן, מסודר, ואנחנו רק צריכים לדעת איך בצורה שיטתית יחד, עובדים על כול הדברים האלו. כי אם זה לא יחד, אנחנו בכלל לא מתייחסים נכון למה שקורה לנו. מהבורא מגיע יחס לעשירייה כולה, כי המטרה שלו שאנחנו נתחבר בינינו ואליו. ואם אנחנו לא פועלים בצורה כזאת, אז אנחנו בכלל לא נמצאים באותה הזמנה שלו להגיע אליו, להתחבר אליו.

שאלה: האם אתה יכול שוב להסביר על הייסורים שמקבלים המתקה?

בכל דבר שאנחנו רוצים להתקדם לבורא, להתקדם אליו אפשר רק נגד האגו שלנו. לכן אנחנו לא רוצים את זה לפי הטבע שלנו, אבל אם מתגברים לחיבור, אם מתגברים בכל זאת, איכשהו לאיזו נטייה קדימה נגד האגו לחיבור, אז יוצא שאנחנו עושים את העבודה. בסופו של דבר לפי עוצמת היגיעה שאנחנו משקיעים בזה, אנחנו אחר כך באותה היגיעה מקבלים ידיעה. מייסורים שזה נקרא "שכינה בגלות", מגיעים למצב שאנחנו מגלים את השכינה. מהסתרה מגיעים לגילוי.

שאלה: מה זה יחס נכון בתוכנו מול הבורא?

יחס נכון מול הבורא זה שאנחנו ככל שמסוגלים, מתחברים בינינו ורוצים לעמוד נגדו כאיש אחד בלב אחד. זאת אומרת, כל אחד רוצה לבטל את הלב הפרטי שלו כדי להיות מחובר עם המושג שנקרא "הלב הכללי", וזה נקרא שאת הלבבות האלו דורש הבורא. בזה אנחנו בונים את הכלי למילוי.

שאלה: במצבים הרעים אנחנו בונים את הכלים למצבים הטובים, אז מה ההשפעה של הצדקה או הרשעת הבורא באותם מצבים רעים על בניית הכלי?

אנחנו מקבלים מצבים שבורים, רצונות שבורים, זאת אומרת שלא רוצים להיות מחוברים ביניהם. אם אנחנו עושים מאמץ כדי לחבר את הרצונות האלו יחד לרשת אחת, וודאי שאנחנו לא מסוגלים, אז אנחנו פונים לבורא ומבקשים עזרה, וכאן נמצאת כבר נקודת מגע בין הקבוצה לבורא. כשאנחנו פונים אליו ומבקשים ממנו שיסדר לנו קשר נכון, אז הוא עונה ובונה קשר נכון בינינו, זה נקרא "השכינה הקדושה". "קדושה", "קודש", כבר דיברנו, זו תכונת הבינה, השפעה. אנחנו נמצאים בהשפעה הדדית בינינו, מתוך ההשפעה ההדדית הזו בינינו אנחנו כך מתייחסים לבורא, ואז הוא יכול להתלבש בתכונת ההשפעה המשותפת שלנו עם התכונה שלו. אז אנחנו מגיעים לגילוי הבורא לנברא.

תלמיד: אני רוצה לתת דוגמה כי לא כל כך ברור. אם נניח אני עכשיו עובר מצב לא נעים, בשכל אני מבין שזה מצב שבונה אותי, שזה מצב טוב, אבל בהרגשה אני מרגיש עדיין לא נעים. אני פונה לעשירייה, ואחרי כל העבודה הזו עדיין נניח שההרגשה היא לא נעימה. האם בכל זאת אני בונה את הכלי, או שכל עוד אני לא מצליח להצדיק אותו אני לא בונה?

אתה לא יכול לחכות עד שיהיה לך נעים וטוב ואז תבנה, כי אז בטוח אתה תבנה את זה לצורך האגואיסטי שלך. אלא זה שאנחנו לא רוצים לבנות שום קשר בינינו, זה סימן שאנחנו כן נמצאים כאן ביכולת לבנות משהו רוחני. ואז לאט לאט, צריכים לעשות כל פעם איזו התגברות, לבנות קשר עוד יותר נכון בינינו, וכל פעם לבקש שזה יקרה ויהיה אמיתי, ככל האפשר. כך אנחנו בונים את רשת הקשר בינינו ביגיעה שלנו, והבורא צריך לסייע, כי כמו שכתוב, "ה' יגמור בעדי", כי על כל מאמץ ומאמץ שאנחנו עושים, הבורא הוא המבצע. כך אנחנו בונים רשת קשר בינינו שנקראת "שכינה".

שאלה: מי הוא החבר שאני צריך להתחבר איתו? והשלמה לזה, מה אני צריך לעשות שיהיה לחברים כדאי להתחבר אלי?

תראה להם שאתה מקיים את המאמר הזה, וחוץ מזה תראה להם שאתה מקיים את מה שרב"ש כותב ב"מאמרי החברה", לא צריכים שום דבר חוץ מזה. כשהחברים יראו אותך משתדל עוד ועוד לקשור את כולם יחד, אז ודאי שיכבדו אותך, יתקרבו אליך ויקרבו אותך, וכך אנחנו צריכים להתייחס לכל חבר וחבר. ישנם חברים שהם יותר פתוחים ועושים את זה לעיני כל, ישנם אנשים שהם סגורים, אמנם בפנים הם נמצאים באש בוערת, בלב בוער, אבל מבחוץ אנחנו לא כל כך מזהים את זה, לכן צריכים להשתדל איכשהו לעשות איזה תיקון על ההתנהגות של כל אחד ואחד, להבין שאם הבורא סידר אותנו יחד, אז אנחנו כן ראויים להתחבר ולגלות אותו.

שאלה: הוא אומר, "היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מלואם", מה זה אומר?

אני עכשיו מצדיק את הייסורים שעברתי. כל הקושי, כל הבעיות, כל השנים הללו, אני מצדיק שעברתי אותם. כי בסך הכול יש לי כלי גדול שבור, לכן הייתי צריך להיות בכל המצבים האלו שעברתי, והבורא מביא אותי, "וגם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עמדי", וכך אני בכל זאת התקדמתי. ואני מבין שמה שיש לי עכשיו הכול בא מלמעלה, כל צעד ושעל, חיובי, שלילי, שלילי, חיובי, את כל זה הבורא מסדר לי.

תלמיד: זאת אומרת, ככל שיש יותר ייסורים יש מקום לבורא למלא לך את זה בדברים כביכול מתוקים?

לָמה מתוקים? עכשיו מה שאני מגלה, בשבילי זה מתוק. אבל אותם הדברים שהייתי מקבל קודם מהבורא, היו נראים לי, מרגישים כמרים, הכול רק בשינוי הכלים שלי.

תלמיד: כביכול יצרת דברים כמו בורות ולבורא יש מקום למלא לך אותם בטוב. הצרות דבר חיובי בסופו של התהליך.

כן.

שאלה: מה זה אומר לזרז את הזמנים?

לזרז את הזמנים זה נקרא שעל ידי היגיעה שלי, אני לא כל כך מתחשב עם הגוף, עם ההרגשה שלי, אני מחייב את עצמי להתקרב לחברים ויחד איתם, על ידי לימוד, על ידי חיבור, להכין יותר את המקום לגילוי הבורא.

שאלה: בעולם החיצוני אנחנו רואים שאף אחד לא רוצה להיות בשפלות ולכל אחד יש איזה פתרון. אבל אנחנו כאן בעשירייה צריכים לחוות גם אי הצלחות. מה נחשבת פעולה של הצלחה בעשירייה?

פעולה של הצלחה בעשירייה שאנחנו כולנו מגלים את כוחות הדחייה זה מזה וכולנו משתדלים להתעלות למעלה מהם, לבנות מצב ש"על כל פשעים תכסה אהבה". ואז אנחנו מתקרבים לגילוי הבורא בקשר יפה בינינו שנבנה, על הקשר הרע בינינו. לכן אנחנו צריכים בכל עשירייה לעבוד על החיבור עד כדי כך שבו יתגלה הבורא. זה הכול. אתם רואים מה כתוב.

שאלה: במה תלויה היכולת של האדם להצדיק את הבורא?

במידת הייסורים שהוא מרגיש במצבו. לא מוצלח, לא יכול להיות בהשפעה, בחיבור, בהתקדמות, בגילוי הבורא, בדומה לבורא. שוב נופל ואפילו כשקם הוא מגלה שהוא סך הכול מטשטש את עצמו כדי לא להרגיש את הכאב, לשם זה הוא עובד ולא לשם האמת. וכך זה מקדם אותו לזה שיתעורר.

שאלה: הפרצופים שאתה רואה פה על המסך זה לא העשירייה שלי. בעשירייה שלי ושל עוד חבר, אנחנו מתקשים. יש חברים שממש, אולי לא בכוונה, לא מצליחים להתקדם. תמיד מתקדמים צעד אחד, שניים אחורה, כאילו שום דבר לא זז. ולא יודעים מה לעשות, משתגעים כבר. וכל שאר העשירייה זה חמישה אנשים. מה עושים במצב כזה?

קודם כל חמישה אנשים זה גם טוב, מיעוט הרבים שניים. אם יש יותר משניים כבר נקרא "קבוצה". ודאי שאופטימאלי זה עשר, אבל משניים עד עשר זו בכל זאת קבוצה שבה אפשר לעבוד. עם חמישה אנשים אתם יכולים להגיע לגמר תיקון, ממש כך. לא להגיד שזה לא מתאים. אלא הכול תלוי כמה אתם משתדלים במשך היום, כל אחד וכולנו יחד אולי כמה פעמים ביום, לברר את המצב ולחזק אחד את השני. וכך לראות איך אתם עוד נקודה, עוד נקודה, מבררים בקשר ביניכם בעבודה הרוחנית.

המאמר שאנחנו עכשיו קוראים, שני מצבים, הוא מאמר מאוד מאוד יסודי. סך הכול אנחנו צריכים לראות שלעולם יש שני מצבים, או קליפה או קדושה. ואז אנחנו צריכים כל הזמן רק לאתר "באיזה מצב עכשיו אני נמצא", זה הכול. העיקר לדעת. אם אני נמצא במצב של קליפה, הידיעה הזאת כבר מנענעת אותי ואני משתדל איכשהו לצאת ממנה. אם אני נמצא במצב של קדושה אז אדרבא, אני עם החברים שלי, יחד כולנו, עושים מאמץ כדי להגיע לבורא. במאמץ של הקליפה יש לנו מאמץ לברוח מהאגו שלנו, במאמץ של הקדושה יש לנו נטייה יחד להתקדם לבורא. אז קדימה, כמה פעמים ביום תנסו כך לבצע ותראו.

תלמיד: לא מצליחים.

אין דבר כזה לא מצליחים. אתם לא התחלתם לעשות מה שאני אמרתי. מה שאני עכשיו אמרתי, תחזור על זה כמה פעמים, תראה מה אני אומר, ואז תתקדמו. אם אתם תבינו שאתם נמצאים עכשיו במצב לא טוב, אז צריכים להתחבר ביניכם ולפנות לבורא שיעזור לכם לצאת מהבור העמוק הזה שאתם נמצאים.

אם אתם נמצאים כבר באיזה חיבור ורוצים להתקדם קדימה, אז לבקש שוב מהבורא שיעזור לכם להוציא אתכם מהמצב הנוכחי לשכינה הקדושה. אתם תרגישו עד כמה הם באהבה ביניכם, מכינים מקום לגילוי הבורא כדי לגרום לו נחת רוח. זו הנוסחה. ואם אתה אומר שעשינו ולא הצלחנו זה שקר, כי חוקים הם חוקים. ואם אתם אומרים שאתם עשיתם אותם, סימן שלא נגעתם בהם.

שאלה: בסעודה השבועית שלנו כל שבוע אני מרגיש הרבה יותר חיבור עם החברים מאשר בכל השיעורים, כל השבוע. ואני לא יודע איך להביא את זה לשיעור הבוקר, איך להרגיש מחובר עם החברים בשיעור?

זה משהו אחר, זה אחד וזה שני. בשיעור בוקר אנחנו לומדים, עובדים יותר עם השכל, מפתחים קצת את הרגש. אבל בסעודה בינינו זה תלוי איך האדם מתייחס לסעודה. יכול להיות ששם נפתחות לו הרבה יותר אפשרויות להיות קרוב לחברים. מקובלים בדרך כלל מאוד מכבדים את הסעודה, אתם יודעים את זה, אצלם סעודה זה דבר קדוש. אבל תלוי איך להשתמש בסעודה. אני שמח שלפחות בסעודה אתה מרגיש את עצמך מקושר לחברים.

שאלה: נוצר בלבול כלשהו כמו שכתוב כאן. אנחנו לא רואים את הקשר בין האירועים. יש כל מיני הצלבות ואנחנו שואלים, מה קורה? ואז מזכירים אחד לשני שזה מהבורא. אבל המצב הזה לא מתבהר. המצב שאנחנו אומרים שהכול ניתן מלמעלה זה אמור להביא לנו משהו?

זה צריך לתת לכם הצדקה לפנות לבורא. הצדקה לפנות לבורא.

תלמיד: אבל מה ההבדל שאנחנו סתם אומרים, בסדר, אין עוד מלבדו?

לא. לפנות אליו. זה שאתה אומר שהכול מהבורא זה נקרא שאין לך עכשיו, מרגע זה והלאה, מה לעשות אלא לפנות אליו. או להגיד לו תודה על מה שהוא עשה, או לבקש ממנו. אבל אחד משניים אתה צריך לבצע, אם אתה אומר שאין עוד מלבדו. או שאתה נופל מדרגת אדם לדרגת בהמה ואתה לא רוצה כלום.

תלמיד: למרות שלא מובן מה קורה?

זה לא חשוב לי מה נעשה איתי. לא חשוב לי מה הבורא רוצה לעשות איתי. חשוב לי איך אני עכשיו מזהה את המצב שלי, ומהמצב שלי אני פונה אליו. לעשות מכל מצב שאנחנו עוברים מצב של תחילה.

שאלה: האם אחישנה זו דרך התורה, ואיך אנחנו יכולים לחבר את הרצון הזה וזירוז הזמנים יחד עם הסבלנות וכל מה שקשור בזה?

אנחנו יכולים לחבר את זה, כי מצד אחד אני נמצא בכוח העליון ואין עוד מלבדו ואני צריך לדעת שכאן רק הבורא שולט ולא כל כך תלוי בי מה יקרה. ומצד שני הכול תלוי ביגיעה שלי. אבל לא שאני רוצה להגיע מהר למשהו, אלא אני רוצה מהר להגיע להשפעה לבורא. זה שעון אחר לגמרי. אני מחזיק את שעון הסטופר שלי כמה אני יכול להתקדם אל הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, במה אני יכול להשפיע לחברים כדי לעזור להם להתקדם אל הבורא לעשות לו נחת רוח, אני בזה סופר את הזמן שלי. זה זמן אחר לגמרי ממה שאנחנו נמצאים עכשיו.

שאלה: מהי העבודה המשותפת יחד מול ההפרעות שהבורא שולח? כי מורגש שאחרי התכללות בעשירייה מדובר בסוף בעבודה פרטית להצדיק ולהתגבר.

יפה מאוד. באמת להצדיק ולהתגבר, להצדיק, להתגבר ואחר כך שוב להצדיק. הלהצדיק הראשון הוא על זה שהבורא נתן לנו כל מיני הפרעות ומבלבל אותנו, מרחיק בינינו, נמצא בינינו בצורה כזאת, ולהתגבר על זה ולהשתדל להתחבר ולפנות אליו שיעזור לנו להתקרב, ואחר כך, שוב להצדיק ולהודות.

אני מצפה מהנשים שבאמת יצליחו במשהו להתחבר ביניהן למעלה מכל מיני חשבונות, ואז הן יפנו לבורא באמת מאיזו מידת קשר שהשיגו ביניהן וירגישו כמה הבורא מתלבש בהן, כמה הוא נמצא בהן, כמה הוא ממלא אותן. הנשים צריכות ממש לתת דוגמה איך שהן מתעלות למעלה מהאגו שלהן וכך עושות כלי לגילוי הבורא בהן.

שאלה: מתוך המאמר כתוב, "והס"א מחטיאו את האדם לומר, שהכל הוא מקרה", "שמביאים לאדם מחשבות, לומר שהכל במקרה". מדוע הבורא רוצה שהסטרא אחרא תביא לאדם מחשבות כאלו שגורמות לו לומר שהעולם נשלט במקרה ללא השגחה?

כי זה מפר את מציאות הבורא, זה מוחק את הבורא מהעולם, ואז אנשים מתחילים לרוץ אחרי כל מיני אמצעים איך לסדר את העולם על ידי זריקות נגד הפנדמיה, בחירות לממשלות, על ידי מאבק לשינוי האקלים ועוד כל מיני דברים. אז אם אנחנו מדברים שהכול מ"אין עוד מלבדו" והכול תלוי רק בסיבה אחת עד כמה אנחנו מתחברים בינינו וקרובים לבורא, מה יש לנו כל כך לעשות? לבטל את כל הארגונים האלו שאין בהם שום תועלת חוץ מזה ששורפים מיליארדים ומבלבלים את כולם. בואו נעשה רק פעולה אחת במקום אלף פעולות שהאנושות משתדלת לעשות על פני כדור הארץ, רק פעולה אחת להתקרב זה לזה ולבקש מהבורא שיעשה בינינו חיבור ויתלבש בחיבור הזה, שייהנה מזה שאנחנו פותחים לו חיבוק. הוא רוצה רק דבר אחד שכולנו כאיש אחד נפתח את החיבוק והוא יבוא אלינו ונתחבק.

שאלה: ככל שלומדים את המאמרים מקבלים הרגשה גדולה יותר ויותר של ריחוק מהבורא מבחינת התכונות, ונדמה שאי אפשר להשיג את המטרה. איך לסדר את העבודה בעשירייה כדי לראות התקדמות ולא התרחקות.

קודם כל אנחנו רואים את זה בכל חכמה. יש בדיחה, שאם אתה נכנס לבית החולים אז מי שמכירה יותר מכולם את המחלות ואת התרופות שצריך לתת, זו המנקה, היא יכולה לתת לך מיד עצה מה צריך לעשות ויהיה בסדר. זו בדיחה מוגזמת אבל בכל זאת יש בזה משהו. וההיפך, אם אתה מדבר עם איזה מומחה אז ככל שהוא יותר לומד הוא יותר מבולבל. יש דעות כאלה וכאלה בעד ונגד, ובין המומחים יש כל מיני ספיקות ומאבקים. ככה זה אצלנו, לכן אנחנו צריכים להבין שזה נקרא בחכמת הקבלה "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", וכך אנחנו בכל זאת מתקדמים.

שאלה: אמרת שכל אחד בפנים וכולם ביחד צריכים לברר את המצב שבו נמצאים, איך מבררים בעשירייה את המצב שלנו?

את המצב שלנו אולי אנחנו בעצמנו יכולים לאבחן, בואו נדבר בינינו עד כמה אנחנו נמצאים בחיבור בינינו. נניח שיש לנו עשירייה, אז בואו נראה אם אנחנו יכולים להגיד שאנחנו מחוברים לפחות במשהו. כל אחד חי במשפחה שלו, עם הקרובים שלו, עוסק במקצוע שלו, זה לחוד, זה לא שייך. אנחנו מדברים על אותו חלק באדם שמשתוקק לבורא, על הנקודה שבלב שבכל זאת נמצאת בכל אחד מאיתנו.

האם את הנקודה הזאת אנחנו כן רוצים לחבר עם הנקודות שישנן בכל אחד ואחד, האם אנחנו יכולים לראות שהנקודות האלו ממש מגיעות לנקודה אחת כלולה מעשר ושאת הנקודה הזאת אנחנו יכולים לדחוף לבורא כי אנחנו רוצים שבו היא תיכנס, האם אנחנו יכולים לעשות את זה או לא? לתאר את זה? בואו נדבר על זה, תנסו ותעמדו על זה ממש. אם אתם לא מסוגלים לתאר את זה, תבקשו מהבורא שיאיר לכם, שייתן לכם ציור יותר נכון, תיאור נכון של המצב הזה, ואז תראו עד כמה אתם נמצאים בכל זאת באותה נטייה ויש בכל אחד מכם משהו.

מתוך שמונה מיליארד איש בעולם אתם הנשים והגברים המיוחדות והמיוחדים, אז תשתדלו לא להשפיל את עצמכם אלא להעלות את עצמכם. כל אחד צריך לראות באחרים דברים גדולים וכך אתם מתעלים לבורא.

שאלה: איזה מאמץ עלינו לעשות כדי לחזור בתשובה ולהשיג את התגלות הבורא?

בעל הסולם אומר לנו במאמר, שאם אנחנו נמצאים במצב לא טוב זה נקרא שכינה בגלות. הוא אומר שלעולם יש שני מצבים, מצב של ייסורים שאנחנו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים, למה אנחנו נמשכים, העתיד לא מאיר לנו. אם העתיד היה מאיר אז לפחות הוא היה מצדיק את המצב הנוכחי, שעכשיו לא טוב לי אבל אני רואה שדווקא על ידו ומתוכו אני מגיע למצב הטוב.

לכן אנחנו צריכים כך לסדר את המצבים האלו, שעל כל דבר שעכשיו יכולים להגיד עליו שהוא לא טוב, אנחנו צריכים להגיד שלא, המצב הזה נכון כי הוא בדרך לעתיד הטוב, לשכינה הקדושה. ממצב של ייסורים למצב של שכינה, זה מה שמלמד אותנו המאמר הזה. קודם כל היחס הזה חייב להיות קבוע בקבוצה וכך אנחנו צריכים להתייחס לזה. החיים שלנו הם או ייסורים או שכינה, באמצע זו הבהמה.

שאלה: נדמה שהעבודה הרוחנית מתחלקת לשניים, עבודה בעשירייה בחיבור מעל הדחייה, ועבודה פרטית מול הפרעות שכל אחת מקבלת, מה הקשר בין השניים ואיפה זה מתחבר יחד?

בלב שלנו, כשהלב מתחבר. אני אומר לכם, אם אתן רוצות לפתור איזו שאלה, כל השאלות מגיעות לפתרון הנכון רק לפי מידת החיבור ביניכן. ולא שאתן מתחברות או גם הגברים מתחברים ואז הכול בסדר, אנחנו מתחברים. לא, אתם מתחברים ומביאים אותה בעיה לתוך החיבור ודנים עליה למה אתם נמצאים בכל זאת או הייתם באיזו התנגשות, התנגדות, שנאה, ואז אתם לומדים מזה עד כמה אותו גילוי הרע שיש בכם עכשיו יביא אתכם למצב הטוב. והרע הזה שהיה קודם נמצא כיסוד של המצב הנוכחי הטוב.

הצעדים האלה שמאל ימין, רע טוב, רע טוב, חייבים להיות מאוד ברורים לנו, אחרת אנחנו לא יודעים איך אנחנו מתקדמים ואיך להתקדם הלאה. אנחנו צריכים מאוד בעקביות לבטא את שני המצבים תמיד, שרע הופך לטוב ואחרי הטוב שוב הופך להיות רע אבל כבר בדרגה יותר עליונה, וטוב בדרגה יותר עליונה, וככה בכל דרגה ודרגה שמאל ואחר כך ימין, שמאל ואחר כך ימין.

לכן כדאי לנו לאתר את המצבים שלנו בצורה ברורה וכך אנחנו נראה איך הבורא מקדם אותנו ואיך אנחנו יכולים להשתתף בעצמינו בהתקדמות הזאת.

שאלה: כתוב במאמר, "צריך האדם, כשמעיין באיזה ספר, ותולה תקוותו בו ית', והלימוד שלו צריך להיות על יסוד האמונה, שהוא מאמין בהשגחה, שה' יאיר עיניו, אז הוא נעשה זקוק לה', ויש לו אז מגע עם ה'. ועל ידי זה הוא יכול לזכות לדביקות בו ית'." כיצד נוכל לבנות את יסוד הלימוד בצורת אמונה?

שאנחנו רוצים להשיג את האמונה על ידי הלימוד, פשוט מאוד. אמונה זה כוח השפעה, כוח הבינה שזה בעיקר מה שאנחנו צריכים. כי רצון לקבל יש לנו, האור העליון נמצא מעלינו בלי שום הגבלה, במנוחה, והבעיה שלנו היא איך אנחנו קושרים את הרצון לקבל שלנו עם האור העליון. אנחנו צריכים בתוך הרצון לקבל שלנו קודם כל לקבל את אור הבינה, אור האמונה, ואז לפי דרגת אור הבינה שבנו יוכל להאיר בו, בתוך אור הבינה אור החכמה, וכשאור הבינה במלואו ואור החכמה במלואו נמצאים בנו, בתוך הרצון לקבל שלנו שפעם היה מקולקל, המצב הזה יהיה גמר התיקון.

שאלה: אם אני מרגישה מחוברת בעיקר לחברות שקמות לשיעור בוקר ופחות לאלו שלא, מה עלי לעשות?

להשתדל להעלות יותר ויותר חברות לקום לשיעור בוקר. צריכים לעבוד עם אלו שקמות, אין ברירה, כי לא לכולן מגיעה התעוררות כזאת שהן קמות. כנראה שזה קשה. אני גם הייתי פעם סוחב אנשים לשיעור, הייתי נוסע באוטו ומחכה ליד הדלת, ומה לא. אבל אני לא יודע מה לעשות, צריכים להשתדל. היום אנחנו לומדים בצורה אינטרנטית, מצד אחד זה יותר קל, ומצד שני בכל זאת זה לא פשוט, אני מבין.

לכן אני מתפעל מנשים שקמות באמצע הלילה כשיש להן עוד המון עבודה במשך היום, כל היום, אישה כל הזמן עובדת, אז באמת כל הכבוד. נשים שמצטרפות לעבודת ה' באמת משקיעות במיוחד הרבה יותר כוחות מגברים. לא חשוב שהן מבינות פחות, ההשגה לא תלויה בחכמה. חכמה זה כבר האור העליון שמגיע לפי היגיעה, ואישה נותנת יגיעה יותר מגבר.

שאלה: אם הבנתי נכון את השאלה, איך צריך להיות היחס בתוך עשיריית נשים, כשחלק מהחברות קמות לשיעור הבוקר וחלק מהחברות לא קמות? מדובר בנשים, לא בגברים.

כבר דיברנו על זה לא פעם. לנשים זה קצת אחרת, מפני שלכל אישה יש מצב שונה בהרבה משל הגבר. גבר קם, הולך לעבודה, חוזר, או עובד מהבית, אבל יש לו הרבה יותר זמן פנוי לעומת ההתחייבויות שיש לאישה. אישה היא באמת הרבה יותר עמוסה בדרך כלל. לכן הייתי מתייחס לכל הנשים שלא יכולות לקום לשיעור בוקר בהבנה.

כעיקרון אני לא דורש מנשים לקום לשיעור בוקר, מה שאין כן מגברים. גבר שרוצה להתקדם בסופו של דבר הוא חייב לקום, ואישה יכולה לעבוד במצב שהזמן גרמן, מתי שהיא מסוגלת. יש להן ילדים, משק בית, הרבה דברים, והן לומדות ועובדות גם בעצמן. לנשים, לפי היגיעה שלהן, יש הרבה יותר אפשרויות להתקדם במהירות לגילוי הבורא מאשר לגברים, ולזה אני מצפה מהן.

שאלה: האם מספיק החיבור בין נשים בעשיריות, או שנדרש חיבור כללי בין כל הכלי הנשי, ואם כן איך אתה ממליץ לעשות זאת?

רק אחרי שהן ירגישו פעם שיש קשר ביניהן בעשיריות, שהעשירייה היא ממש "כאיש אחד בלב אחד", אז לפי זה יהיה אפשר להתקרב לקשר בין עשיריות.

קריין: "והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש, ש"יש מנהיג להבירה", כמו שאמרו חז"ל, שאברהם אבינו עליו השלום אמר "אין בירה בלי מנהיג". ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם, הוא במקרה. והס"א מחטיאו את האדם לומר, שהכל הוא מקרה. שזה סוד "חמת קרי". שיש חמת מלא קרי, "מ-קרי", שמביאים לאדם מחשבות, לומר שהכל במקרה. (וגם זה שהס"א מביאו לאדם מחשבות כאלו, לומר שהעולם מתנהג במקרה בלי השגחה, גם זה לא מקרה, אלא שהבורא רצה כך)." שהאדם יחשוב שהכול זה במקרה, וישתדל בכל כוחו לראות את המציאות כך שהכול מגיע מתוך ההשגחה, מכוח עליון אחד בלבד.

"אלא שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש, "ואית דין ואית דיין [וְיֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן]", והכל מתנהג בהשגחה של שכר ועונש. כי לפעמים כשבא לאדם איזה רצון והתעוררות לעבודת ה', והוא חושב שזה באה לו במקרה. גם זה הוא צריך לדעת, שהיה לו לפני זה עבודה בבחינת "עשיה שקדמה לשמיעה". והתפלל, שיעזרו לו מן השמים, שיוכל לעשות איזה מעשה בכוונה. וזה נקרא בחינת "עליית מ"ן"."

שאלה: מה יש בייסורים שבלעדיהם לא ניתן להשיג את מטרת הבריאה?

איך לנענע את האדם אם הוא בהמה? רק על ידי הייסורים.

שאלה: הוא כותב על שתי דרכים, זירוז מול סבל, ואנחנו זכינו להיות מודעים לשתי האפשרויות. האם גם האוכלוסייה הכללית תבין זאת, או שהדרך שהם חווים מסתמכת אך ורק על מה שאנחנו עושים?

זה מה שיקרה, אם העולם יגיע להכרת המשבר שבו הוא נמצא, אז אנחנו נהיה בבעיה. העולם יפנה אלינו בדרישה מה לעשות, כי הם ירגישו שאנחנו כביכול אשמים בזה שרע לעולם, אנחנו לא מביאים לעולם את האור העליון, את אור התיקון. ואז איך תוכל להסתכל על העולם, על כולם, אם כך הם מרגישים, שאתה אשם בכל בעיות העולם, מה תענה להם? השנאה הזאת תתגלה כלפי כל האנשים שמשתוקקים לבורא, אנשים ירגישו שהם תלויים באנשים האלו שמשתוקקים לבורא.

לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים להסביר להם איך הם צריכים לעשות תיקון. רק תתאר לעצמך מה זה יהיה, על זה כתוב שיקומו כל באי עולם על עם ישראל. שוב אני אומר, ישראל זה "ישר אל", זה מי שמשתוקק לבורא, וזה כבר לפני גילוי הבורא לכולם.

שאלה: לא עדיף יחסים כאלה גלויים שידעו בדיוק מי אשם בכל דבר, מאשר שהכול נסתר?

לא הכול נסתר, אנחנו מדברים על זה בפה גלוי. קודם, לפני זמננו, אי אפשר היה לדבר, אבל עכשיו בבקשה, תדבר על זה עם כולם, רק אף אחד לא ישמע. כשיתרבו קצת יותר בעיות, וגם אנחנו נהיה יותר חזקים וקרובים למקור האור, אז יהיה להם יותר ברור שהם צריכים את הכוח המיוחד מהטבע, לא מהבורא, לא מלמעלה, לא מהעליון, אלא מהטבע. וגם יהיה להם ברור מתוך זה שאנחנו בעצם נמצאים בדרך וכביכול מפריעים להם לגשת לזה.

תלמיד: זה מצב הרבה יותר טוב לנו, שידרשו מאיתנו בצורה גלויה וברורה ויאשימו אותנו, מאשר שזה יהיה נסתר.

אבל אתה לא יכול לעשות עכשיו כלום כי אף אחד לא ישמע, גם עכשיו אתה מסביר. מי כמוך יודע שאנחנו משתדלים להסביר את כל הדברים האלה ולא רוצים להסתיר שום דבר מאף אחד בעולם. אבל אתה יודע שהם עדיין לא שומעים ולא רואים ולא מזהים בכלל שזה חשוב להם. אלא כשיבואו עוד כמה אירועים כאלה מהטבע אז הם ירגישו שאין ברירה. "מה שלא עושה השכל, עושה הזמן". אנחנו צריכים לראות את זה מהנביא ישעיהו.

שאלה: למה לא שומעים עדיין את "בני ברוך"? זה תלוי בנו, תלוי באנושות?

זה תלוי בנו, באנושות ובכוח עליון. לכל דבר יש זמן. אומנם אנחנו רוצים לקדש את הזמן, כלומר למהר את הזמן, אבל בכל זאת ככל שאנחנו משתדלים לעשות לפי כוחנו ואפשרותנו, אנחנו רואים שזה עדיין לא מספיק ולא מגיע לעיני האנשים.

מצד אחד הם עדיין מרגישים שהם יכולים לשנות את העולם על ידי שריפת פחות דלקים ועוד דברים. מצד שני אנחנו רואים שהטבע, שבגימטרייה הוא אלוהים, הוא בכל זאת משתנה די מהר בדרגות שלנו. אנחנו כבר מרגישים את השינויים באקלים, וביחס הבורא לאנושות דרך הפנדמיה ובעוד כל מיני דברים. זה יתגלה בקרוב יותר ויותר, יבוא הזמן. מצד אחד אנחנו צריכים לעשות את המקסימום שאנחנו יכולים, אבל מצד שני אסור לי לרוץ לפני הבורא.

שאלה: הלחץ שיהיה עלינו בעתיד, אתה מתאר מציאות כזאת שיהיה לחץ מצד אומות העולם על מי שעובד כלפי ה', על "בני ברוך", זה יחליש או יחזק אותנו?

כן, ודאי שיהיה לחץ. אני מקווה שהלחץ יהיה חיובי, כי ברגע שיתחילו להתעניין ולבוא אלינו לשאול וללחוץ, יהיה לנו מה להציע. בבקשה, יש לנו בכל השפות את הדברים שאפשר לעשות, יש לנו ניסיון איך להתחבר, יש לנו הכול. יותר ממה שיש לנו אנחנו לא יכולים להגיד, אבל כל מה שיש לנו, בבקשה תקבלו. וכך נתקדם.

קריין: אנחנו נמצאים בעמוד 568, טור ב' למעלה, פסקה שנייה.

"אבל האדם כבר שכח מזה, ולא החשיב את העשיה זו, מטעם שלא קבל עניית התפילה תיכף על מקומו, שיוכל לומר "כי אתה שומע תפילת כל פה". ומכל מקום הוא צריך להאמין, שסדר מלמעלה הוא, שעניית התפילה יכול לבוא אחר כמה ימים וחודשים מעת שהתפלל. ואל יחשוב האדם, שזהו במקרה קבל את ההתעוררות הזה עכשיו.

אדם, לפעמים הוא אומר, "עכשיו שאני מרגיש, שלא חסר לי שום דבר, ואינו לי כעת שום דאגות. ומוחי צלול ומיושב. לכן עכשיו אני יכול לרכז את מוחי ורצוני לעבודת ה'". נמצא, שהוא יכול לומר, שכל התעסקותו בעבודת ה' הוא "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל". נמצא, במקרה הוא יכול לעסוק להשיג צרכים רוחניים. אז הוא צריך להאמין, שזהו עניית התפילה, על מה שהתפלל לפני זה, נתנו לו עתה תשובה על התפילה שלו.

וכן לפעמים, כשמעיין באיזה ספר, וה' האיר עיניו, ומרגיש איזה התעוררות, גם אז מדרך האדם לתלות את זה במקרה, כנ"ל. אלא הכל בהשגחה. והגם שאדם יודע, שכל התורה כולו הוא שמותיו של הקב"ה, אם כן הוא יכול לומר, שהספר שמעיין בו, על ידי זה קבל איזה הרגשה עליונה.

אבל הוא צריך לדעת, שהרבה פעמים, שהוא מעיין בהספר, ויודע שכל התורה כולה הוא שמותיו של הקב"ה, ומכל מקום הוא לא מקבל שום הארה והרגשה, אלא הכל יבש, והידיעה שהוא יודע אינו מועיל לו כלום.

לכן צריך האדם, כשמעיין באיזה ספר, ותולה תקוותו בו ית', והלימוד שלו צריך להיות על יסוד האמונה, שהוא מאמין בהשגחה, שה' יאיר עיניו, אז הוא נעשה זקוק לה', ויש לו אז מגע עם ה'. ועל ידי זה הוא יכול לזכות לדביקות בו ית'."

שאלה: אמרת שאנחנו חייבים לזרז את הזמנים, להאיץ את הזמנים. האם זה לא נגד הטבע?

אז מה? לפי הטבע אנחנו צריכים להתקדם לפי הרשימות שיוצאות ממלכות דאין סוף בצורה הדרגתית, לפי השעון של מלכות דאין סוף. ואנחנו יכולים לזרז את הזמנים האלו על ידי זה שמשתוקקים כל פעם לעל מנת להשפיע. ואז אנחנו כן מקדמים, ומזרזים את הזמנים.

כתוב "ישראל מזרזים את הזמנים", מי שנמצא "ישר אל", הוא מזרז את הזמן. הוא מזרז קודם כל את הזמן שלו, בהתפתחות שלו, ובזה הוא גורם שגם כל העולם יזוז בצורה יותר טובה, נוחה ומהירה לגמר התיקון.

לכן יש לאומות העולם טענה ליהודים, שהם אשמים בכל הצרות בעולם, ככה זה. יש כזו הרגשה באומות העולם, וההרגשה הזאת בעצם נכונה. רק ההבדל הוא שהם לא יודעים איך לפתור את הבעיה, וזה ללחוץ על עם ישראל, על אלו שיכולים להיות בכיוון לבורא. וכמו בזמני אברהם, גם עכשיו, זה לא תלוי באיזו אומה, אלא אם יש לאדם ניצוץ בלב שמושך אותו לזה. אז צריכים לתת לאנשים האלה אפשרות לעבוד על עצמם כדי להתקשר לבורא, ולמשוך ממנו מאור, וכך לעלות אליו.

שאלה : איך למצוא את הנחיצות כדי להמשיך ולפעול לפי ההתעוררות מלמעלה?

על ידי הקבוצה. את הכיוון נכון לתיקון, האדם לא יכול לגלות בעצמו. תראה מה כתוב לנו בספרי הקבלה העתיקים. רק מפני שנגלה לכמה אנשים העניין של התיקון, כמה שאפשר להתקדם, למה אפשר להתקדם, והם כתבו ומסרו לנו את זה. רק כך מוצאים את הדרך והשיטה. אחר כך מגיעים כאלו אנשים מכל דור ודור, "כל דור ודורשיו" מה שנקרא. בזמננו זה בעיקר בעל הסולם, לפני 500 שנה זה היה האר"י, וכן הלאה. לפי זה אנחנו צריכים ללכת.

שאלה: כתוב כאן שהאדם נעשה זקוק לבורא ברגע שמרגיש שהלימוד יבש. אך לרוב אני שוכח את הפנייה לבורא, כי זה מנתק או שהאדם בכלל מתנתק. איך לזכור לפנות לבורא?

מה להגיד לך, יש לך קבוצה, יש לך חברים, הכול נבנה כך בכוונה ש"איש את רעהו יעזורו". לבד לא תוכל לעשות שום דבר, לא לזכור על מטרת הבריאה, ואיך לעשות אליה אפילו צעד אחד נכון. כי צעד לקראת המטרה, זה נקרא צעד אחד כלפי החברים.

תלמיד: אבל אני לא בקשר כל הזמן, וכל רגע עם החברים.

כמה פעמים ביום שאתם יכולים להיות בקשר, תתקשרו. אתה צריך להשתדל להיות בהקשבה למאמרים, בהקשבה למוזיקה, בכל דבר שמקשר אותך. ודאי שאתה לא יכול להיות כל הזמן כמו בשיעור, אבל תשתדל לבנות כזו אווירה, כזו סביבה.

שאלה: איפה לשים את הדגש? להגביר את התאוצה במטרה למנוע את הייסורים או כדי להגדיל, ולהגביר את העבודה לתת נחת רוח לבורא?

לא. על ייסורים אין מה לדאוג, כי בזה אנחנו לא נשיג שום דבר. אנחנו צריכים להשתוקק רק להשפעה, לקשר עם החברים, ועם הבורא.

שאלה: האם אנחנו צריכים לעשות מעשים עבור האנושות, או רק להתפלל עבורם?

כאן יש בעיה גדולה שעוד לא ביררנו, עוד לא פתחנו אותה. איפה עבודה שלנו עם האנושות? איזה קשר יש לעבודה בינינו, ועם האנושות? זו בעיה.

בינתיים אנחנו צריכים להבין שהבורא מסדר לנו את הקשר בינינו, והארגון שלנו, ואיך אנחנו מתחברים, מתקבצים, רואים את עצמנו יותר ויותר מכובדים, מחוברים. אנחנו צריכים לראות גם כמה התהליך שהאנושות עוברת יותר ויותר, מחבר אותנו באיזו קומפרסיה יותר גדולה בינינו.

כי סך הכול הפתרון יהיה בזה שהאנושות לא תדע מה לעשות, ותהיה באמת בחוסר אונים. גם ממכות אקלים, ממכות אחרות של פנדמיות, מכות של כלכלה וכל הדברים. אנחנו עוד נרגיש את זה, שכל מכות מצרים יתחילו להתגלות, רק במימד כללי, על פני כל כדור הארץ. ואז יחד עם זה, נצטרך להסביר לכל האנושות שאין כאן מה לעשות. כמו שפרעה אמר על מכות מצרים, שאצבע אלקים היא, שזה ממש מגיע מלמעלה מהטבע שלנו, ואין לנו אין כאן מה לעשות. זאת אומרת, כן לעשות כל מה שניתן פיזית, אבל אנחנו נראה שזה לא מציל אותנו, אלא מציל אותנו רק החיבור.

ואנחנו צריכים, לא איזו ילדה בשם גרטה, ועוד איזה פוליטיקאי או מישהו, אלא אנחנו נצטרך להסביר מה זה נקרא חיבור, ולמה דווקא הוא. הכוח העליון מביא את כולנו, מביא את הטבע שלנו לאיזון. שחוץ מחיבור לא צריכים שום דבר, ועד כמה שזה הפוך ונגד הטבע שלנו, אבל זה מה שיכול להציל אותנו. זה יבוא.

שאלה: לפי המאמר, הוא כותב שאם נתקן את המעשים שלנו אז נראה שבעולם אין בכלל ייסורים ומכאובים. האם זה עובד גם לגבי היחס של כל הקבוצה שלנו כלפי האנושות ככל שנתחבר ונתקן את עצמנו?

כן. העניין הוא שההבדל בינינו לאנושות הוא שיש לנו שיטה, ואנחנו צריכים לממש אותה, ולהרגיש איך דרך החיבור בעשירייה אנחנו מקבלים עזרה כדי להתקדם לעוד ועוד השפעה הדדית. דווקא בחיבור שלנו בעשירייה, ממרכז העשירייה כמו מבאר, אנחנו מוציאים משם את המים האלו, את אור החסדים שמחבר בינינו, ואז על ידי זה אנחנו יכולים להמתיק את כול האגו האנושי הגדול באור החסדים וכך ללכת ולהתקדם.

מה שאין כן, האנושות בעצמה לא מסוגלת, אין לה גישה לאותו באר, לאותו אור חסדים. לכן יפנו אלינו, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להראות להם את השיטה, את הדרך ואת המנהיגות, איך לסדר את זה. אולי באמת כדאי לנו קצת לפתוח את "הדור האחרון", לקרוא את כל הדברים האלה.

שאלה: איך תמיד לתת ביטחון לעשירייה וגם לאנשים חיצונים למרות שבעצמי אני לא מרגיש כך?

תשכח מעצמך ואז תצליח. אתה קיים רק כדי לעזור לחברים, לחבר אותם, לשרת אותם ואז אתה תצליח. ועל עצמך אל תשאל אף פעם.

תלמיד: אמרת עכשיו לשכוח מעצמי, איך לעשות את זה?

להסביר אי אפשר. אתה צריך לעשות ולהרגיש בפנים. ואם אתה לא יכול, אז תבקש מהבורא שיעזור לך. תתחיל לדאוג לאחרים בלבד. לעצמך תדאג רק לזה שאתה אוכל, שותה, ישן, במידה שאתה חייב לקיים את עצמך בלבד. כל היתר, רק לטובת החברה. ואין יותר לשאול, אל תשאל, כי כל השאלות שלך הן סתם, כבר שנים. רק את זה תעשה. אין לי יותר מה לענות לך.

שאלה: אם אנחנו לוקחים בחשבון שהבורא בחר אותנו ועכשיו נדרש מאיתנו משהו, ויוצא שהאנושות מונעת רק מייסורים שהיא חווה עכשיו, וייסורים שיהיו בעתיד לא מניעים את האנושות להשתנות, אז מה מניע אותנו? מדובר במאמר על ייסורים שהיו בעבר שכבר קיבלו המתקה. אז מה צריך להניע אותנו, ייסורים שעתידים להגיע לאנושות? מה עכשיו בהווה צריך לדחוף אותנו קדימה?

אנחנו צריכים להתקדם לא על ידי פחדים מהעתיד, מזה שאני נזכר בעבר ויכול אז לדמיין את העתיד, ולא מזה שמחכה לי, מצפה לי שם איזה פרס גדול, איזו בונבוניירה כזאת מיוחדת. אנחנו צריכים בינינו להרגיש אחריות על כל העולם וזה חייב להיות התמריץ שלנו. שאנחנו יכולים להביא את כול העולם לבורא, כי לזה הוא מצפה מאיתנו. שאנחנו יכולים במקצת, עוד קצת ועוד קצת להזיז את כול העולם אליו, דרכינו ודאי, שיתקן אותם וימלא אותם וייהנה מזה.

אנחנו לא שייכים לעולם, כי הניצוץ שבנו שמושך אותנו, שדוחף אותנו למטרת הבריאה, הוא לא שייך למסה האנושית הזאת. לכן אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי שיהיה לנו ניצוץ משותף גדול, ולהתחבר בינינו לבורא ככל שנוכל למלאות את הניצוץ הזה בכוח הבורא. אבל בעצם, אנחנו לא שייכים לאנושות, וגם לא כל כך לבורא, אנחנו באמצע, המעבר, כי בינתיים צריכים אותנו גם הבורא וגם האנושות, ורק לצורך התפקיד הזה אנחנו נמצאים. ייגמר התפקיד הזה, האנושות תתחבר בינה ולבורא, אנחנו נעלם. זאת אומרת, אנחנו נתכלל בכל הכלי הכללי ולא נהיה קיימים יותר כמשהו מוזר, בולט, וכך תגמר ההיסטוריה.

תלמיד: אני מבין שזה משהו שעוד לא קרה אף פעם בהיסטוריה שכל העולם הקשיב, שמע את המקובלים, וזה מה שאנחנו כן צריכים לעשות. אבל בצורה מעשית, איזה רצונות אני צריך לגלות בחבר שאותם אני יכול למלא?

רק השתוקקות לגילוי הבורא. צריכים להסביר זה לזה שאפשר לעשות זאת רק בחיבור בינינו, ובמשך שנים להסביר אחד לשני עד כמה זה צריך להתרחש אך ורק בחיבור בינינו. ובתוך החיבור בינינו, ככל שאנחנו מתעמקים בו, מטפלים בו, אנחנו מתחילים להשיג את הבורא, "בוא וראה", איפה? בפנים, בינינו. ואז כשמשיגים חיבור בינינו במידה מיוחדת של העביות, ההתנגדות, שורש, א', ב', ג', ד', זאת אומרת, אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, לפי זה אנחנו משיגים את האור, את הבורא, בתוך אותו חיבור בינינו, בתוך הכלי. זה מה שאנחנו צריכים ללמוד איך לעשות.

תלמיד: הרצונות, ההשתוקקויות שלי לבורא, הם יכולים למלא את החברים בדיוק באותה המידה שבה אני יכול למלא את ההשתוקקות הזאת אצלם, או שזה בכל זאת נשמע אגואיסטי ואני ממלא רק את ההשתוקקויות שלהם לבורא?

אני מתמלא במידה שאני מתבטל כלפי החברים ודרכם מתבטל כלפי הבורא. הבורא הוא פנימיות הקשר שלנו.

תלמיד: זאת אומרת, אני בכל זאת כן מחכה שההשתוקקות שלי לבורא תתמלא?

ודאי. אסור לך לא לחשוב על זה. מה, אתה מרמה את עצמך? לא. אנחנו לא צריכים לעזוב אף רצון שנמצא בכיוון לקבוצה ולבורא.

שאלה: למה האחריות שלנו כלפי האנושות בהרגשה היא נסתרת, שאותה אחריות לא תיתן לנו לישון? מורגש שאצלך זה ממש בוער.

כן. אצלי זה ממש בוער, ואני הרגשתי את זה כמעט מיד כשהתחלתי ללמוד אצל רב"ש מהמאמרים האלו של בעל הסולם. זה היה לי מאוד בולט, כי היה קרוב לי מאוד עניין ההתפתחות האנושות, לאן היא מתפתחת, למה היא מתפתחת, על ידי איזה כוחות, איפה הנוסחה הזאת שאנחנו מתפתחים, מה קורה עם האנושות, למה אנחנו עוברים כאלו זמנים, וממעבר למעבר ביניהם מתפרצות מלחמות ובעיות. זה מאוד תפס אותי, לא כי דאגתי לעולם הזה, אלא מפני שעל פני זה אפשר לגלות הנהגה עליונה.

לכן יוצא, שכאן אנחנו רואים קשר בין העולם הזה לעולם העליון, אבל הקשר הזה הוא דרך האנושות כולה. ואנחנו מקבלים את הקשר לכוח העליון רק במידה שאנחנו מתקשרים בינינו, לפחות לעשירייה, ובאנושות כולה זה אחר כך גם יתבטא, אבל בצורה כזאת.

שאלה: מה בעצם האנושות צריכה לדרוש מאתנו, ואיזה סחורה יש לנו, מה יש לנו לתת היום?

האנושות מרגישה את זה מדורי דורות, מאדם הראשון. אבל מזמן שיצאנו מבבל, נכנסנו לארץ כנען וכל הדברים האלה, אנחנו רואים יותר ויותר עד כמה הקבוצה הזאת הייתה קשורה לכוח עליון, ואמנם אף אחד לא ידע מה קורה לה שם בפנים, אבל השנאה האינסטינקטיבית אליה התחילה יותר ויותר להתפתח בכל אומות העולם שמסביב. נכנסו למצרים, יצאו ממצרים, הכול היה מלווה ביחס מיוחד מאוד מכל אומות העולם לקבוצה הזאת של אברהם. היא פשוט הייתה מורגשת כמוזרה.

וגם בקבוצה הזאת היו כל מיני בעיות, כל מיני חלוקות. בעצם במרכז הקבוצה היו אנשים שלא היו צריכים שום דבר גשמי, שום צורה גשמית. אלא היו אחרים שדרשו "איפה יש לנו משהו שעל ידו אנחנו יכולים לקשור את הגשמיות והרוחניות".

אז כפי שהתורה מספרת, התחילו לבנות כל מיני דברים כמו הארון. בעצם כל אלו היו צריכים להיות מושגים רוחניים. אחר כך היה את בית המקדש שלא רצו לבנות אותו. היתה ממש מלחמה, "בשביל מה אנחנו צריכים את הבניין הזה? אנחנו צריכים לבנות את זה בתוך לבנו, בלב שלנו, וככל האפשר רחוק מהגשמיות". אבל בכל זאת היו כאלו שלחצו ודרשו שצריכים איזה סמל, איזה משהו. וכך גם כלפי המלכים, המלך דויד וכל היתר, זה לא היה נדרש ממש מהאנשים הפנימיים ביותר, אלא העמך דרש. היו בזה הרבה דברים, פעם עוד נדבר על זה.

יש כאלו אמרות על זה, עד כמה הבורא, הכוח הכללי הזה לא היה צריך את זה, הכול היה צריך להתבטא רק בחיבור בתוך העם. אבל אנחנו מבינים שכשזה מגיע למספרים גדולים יש כאן גם אנשים, מנהגים, נשים, ילדים, חיי יום יום וכן הלאה, ואי אפשר לפתור את כל הבעיות האלו ברמה הרוחנית.

ולכן היו צריכים גם לבנות כל מיני סמלים כאלו כמו שיש בכל אומות העולם. ועוד יותר מזה, בנו אותם עד כדי כך שמהם, מהקבוצה הזאת, מהיהודים לקחו את הסמלים האלו בשינוי במשהו גם לאסלאם וגם לנצרות. וזה היה לגמרי לא רצוי ולא כפי שחשבו, זה הביא צרות גדולות אחר כך לעם ישראל.

אבל הם בעצמם זרעו את זה, את כל ההבדלים האלו ביניהם לאחרים, כי היה במה לאחוז בעם. אבל מלכתחילה זה היה צריך להיות עם שאין לו שום אמצעים חיצוניים, הכול רוחני.

שאלה: אנחנו רואים לאורך כל ההיסטוריה שני צירים שמתקדמים במקביל, משהו לגמרי גשמי, כמו שקורה עכשיו באנושות שמתפתחת לכיוון מסוים, ואצלנו, "בני ברוך", התקדמות רוחנית. איפה ניפגש? איך אתה רואה את נקודת המפגש?

אני לא יכול להגיד לך. האנושות תמשיך להתפתח בצורה חומרית עד שהיא יותר ויותר, בכל זאת, תהיה מוכנה לקבל ולעכל איזה עצות, כוחות, כביכול רוחניים. זה בכל זאת תלוי בהתפתחות החיצונית של בני האדם, וכך אנחנו נגיע לזה. אתם תראו.

תלמיד: יש לי הרגשה כזאת שמצד אחד ניצבת האנושות. מצד שני, ערבות בקבוצה ויראה בפני הבורא, נראה לי שהכול אותו דבר.

אתה צודק. בסופו של דבר ככה זה יהיה.

שאלה: בעל הסולם כותב פה על התפילה, שאדם לא רואה שהוא מיד מקבל תשובה על התפילה שלו, אבל הוא צריך להאמין שיקבל תשובה, אולי כעבור מספר ימים, אולי אפילו חודש מאז שהתפלל. מה זו תשובה לתפילה?

שנעשה לו ברור מה היה לו, באיזה מצב לחוץ הוא היה, פתאום זה מתגלה ונעשה איזה פתרון. וזה יכול לבוא אחרי כמה חודשים. הוא חושב שזה בגלל ההתפתחות שלו, הוא כבר בכלל שכח מהשאלות שלו אבל עכשיו מגיעה תשובה ואין קשר כביכול.

תלמיד: אז מה שחשוב פה זה בעצם לשלב את החיסרון, בקשה, מענה, שזה יגיע למודעות, להכרה?

זה לא כל כך חשוב, הכול מסתדר, מתחבר. אולי לא בזמן קבלת התשובה בעוד כמה חודשים אלא אחר כך כשמגיעים שוב לשאלות ותשובות דומות. אנחנו לא צריכים לחשוב על זה, אנחנו צריכים לחשוב רק על דבר אחד, חיבור בינינו ועל מנת להשפיע לבורא, זה הכול. חוץ מזה שלא ידאיג אותי שום דבר.

שאלה: דברת קודם על הסמלים האלה שעם ישראל בנה ושהיה מאבק אם לבנות או רק להתמקד בלבבות. עכשיו כשאנחנו מגיעים לדור האחרון וחוזרים שוב פעם לעלייה הרוחנית אנחנו נצטרך מבנים פיסיים או סמלים כאלה או שנוכל פשוט לעבוד רק בלבבות בלי ביטויים חיצוניים?

אני חושב שפחות ופחות יהיה לנו עניין בביטויים חיצוניים, אצל כולם, כל הכלי העולמי שלנו. אנחנו לא מבליטים את הביטויים החיצוניים חוץ ממה שבאמת פועל לחיבור בינינו, כמו סעודה, שירים, כנסים, כאלו דברים, וחוץ מזה אני לא חושב.

"הנה יש ב' כוחות מנוגדים זה לזה: כח עליון וכח תחתון. כח עליון הוא, כמ"ש "כל הנקרא בשמי, לכבודי בראתיו". זאת אומרת, שכל העולם לא נברא אלא לכבוד הבורא. וכח התחתון הוא הרצון לקבל, שטוען שהכל נברא בשבילו, הן דברים גשמיים והן רוחניים, הכל הוא בשביל אהבה עצמית. הרצון לקבל טוען, לו מגיע העולם הזה והעולם הבא. ובטח שהבורא הוא המנצח. אבל זה נקרא "דרך יסורים". וזה נקרא "דרך ארוכה".

אבל יש "דרך קצרה", הנקרא "דרך התורה". וזה צריך להיות מגמת כל אדם, לקצר הזמן, שזה נקרא בחינת "אחישנה". אחרת יהיה בחינת "בעתה", כדברי חז"ל "זכו אחישנה, לא זכו בעתה, שאני מעמיד עליהם מלך כהמן, ובעל כרחכם יחזיר אתכם למוטב".

והתורה מתחיל מ"בראשית וכו', והארץ היתה תהו ובהו וחושך" וכו', ומסיים "לעיני כל ישראל". בתחילה רואים, שהארציות היא בחינת "תהו, ובהו, וחושך". אבל אח"כ, כשמתקנים את עצמם בעל מנת להשפיע, אז זוכים ל"ויאמר אלקים יהי אור". עד שמתגלה האור "לעיני כל ישראל"."

שאלה: איך אפשר להגיע כמוך לדאגה לעולם אם אנחנו בעבודה אינטנסיבית פנימית בתוך העשירייה שממלאת אותנו ונותנת נחת ורוגע?

אבל בשביל מה אנחנו נמצאים בעבודה בעשירייה? כדי להביא את כל העולם לעשירייה אחת, כי זה גמר התיקון, זה דבר אחד. חוץ מזה לא הייתי כל כך לוחץ על החיסרון הזה, אם הוא לא נמצא באדם אז לא נמצא. במיוחד נשים, אישה יכולה להיות סגורה בבית, יש נשים שאפילו לא יוצאות מהבית. ולפי התורה אישה נקראת בית, שהכול שלה, ולכן זו לא בעיה. אנחנו צריכים רק לסדר את העשיריות, אם אישה יכולה קצת לצאת מעצמה לכיוון העשירייה בזה היא כבר עושה עבודה גדולה ובאמת נמצאת כבר בהשפעת הבורא.

שאלה: האם כדאי לסדר עשיריות של נשים מחדש לפי ההשתתפות בשיעור בוקר?

אני לא יודע, יכול להיות שכן אבל לא בטוח שזה יעזור. איפה שאתן נמצאות, איך שאתן מסודרות שם כל אחת צריכה להכניע את הראש שלה ולהתחבר עם החברות.

שאלה: אם האדם בכל הייסורים שהוא נמצא בהם, בכל סבל הוא מצדיק את הבורא עוד לפני שהייסורים הומתקו, האם זה נקרא להעלות שכינה מעפר?

כן הוא בדרך לזה.

שאלה: למה אנחנו צריכים להיות כלולים בעולם הזה אם אנחנו באמת לא מפה ומרגישים את עצמנו כך הרבה פעמים?

יפה מאוד שאלת. אנחנו צריכים וגם הנשים צריכות להיות בעולם הזה ולהתכלל בעולם הזה ובנוסף להיות קשורים לבורא כדי להיות מעבר בין הבורא לכל האנושות, כך כותב בעל הסולם במאמר "הערבות - בחינת מעבר". תקראי ותראי שכך כתוב שם.

שאלה: האם זה נכון שמה שאנחנו מקבלים כמענה לתפילה שלנו, זה מה שמראש מעורר בי את התפילה?

נכון.

שאלה: אמרת שאנחנו לא שייכים לאנושות. איך אנחנו צריכים להתייחס לאמירה הזאת?

אנחנו לפי הרצון שלנו נמצאים בין שמים לארץ, כדי להיות המקשר בין זה לזה. תקראו מאמר "הערבות" ותראו מה שכותב שם בעל הסולם.

תלמידה: לגבי "שמעתי" סיפרת לנו שרב"ש אמר לך לא להראות את זה לתלמידים האחרים, וכולנו מרגישים ששמעתי הוא בעצם כל העבודה שלנו, אז איך הם למדו, הם היו מקובלים שהגיעו להשגה בלי זה?

אפשר ללמוד בלי שום ספרים. רק אם הלב נפתח יותר ויותר ואדם מקבל ישירות אל תוך הלב את כל הידיעה, ההרגשה, ההבנה, הכול מתקבל ישירות, אבל ודאי שעל ידי המאמרים האלו אנחנו מעוררים את הלבבות שלנו וכך מתקדמים.

תלמידה: אמרת שרב"ש אמר לך שאין להם קו שמאל, בגלל זה לא לתת להם לקרוא ב"שמעתי".

כן, אבל היום אנחנו כבר נמצאים במצב אחר. תתארו לעצמכם מה היה אם הייתי מחזיק את מאמרי "שמעתי" ובנוסף היו לי כ-1600 קלטות שהקלטתי את רב"ש בטייפ וגם מסרתי אותן שישתמשו בהן. בנוסף יש לי הרבה מחברות שבהן כתבתי כל מיני דברים בכתב יד, למשל במצבים שלא יצאנו לפארק, ואסור היה לי להשתמש בטייפ, גם לא היה לי, אלא מה שיכולתי לרשום הוא תמיד הרשה, "זה עניינך".

שאלה: אתה אומר שהאישה יכולה להיות בבית ואפילו לא לצאת לשום מקום וזה מספיק, אז מה לעשות עם הדאגה לעולם, אם אני לא אצא מהבית?

תצאי. אני רק אומר שלפי הטבע, האישה יכולה להיות כל הזמן בבית, כך אמרתי כי כך הוא טבע האישה. היום ודאי שיכולים להגיד שזה לא נכון אבל היום אומרים, מחר שוב נחזור לזה.

שאלה: שאלה לגבי סדר ההתנהלות בעשירייה והרכבת התפילה בעשירייה, כמה זה נכון ובסדר להגיד שהבורא המבורך מברך את השמש והירח?

למה אתם בכלל מדברות בצורה כזאת?

תלמידה: השאלה עלתה בעשירייה, החברות מוסיפות מין משפטים כאלה ושאר העשירייה מתבטלת בפני החברות שמוסיפות.

אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מלקרוא מאמרי רב"ש, בעל הסולם וספר הזוהר, את כל המקורות האלה וזהו, לא שום דבר אחר.

תלמידה: החברה שהוסיפה את המשפט שצריך לברך את הירח, אומרת שזה גם כתוב בזוהר.

הזוהר מתכוון לירח ולשאר הדברים האלה לא בצורה הגשמית, שאני צריך לקפוץ כלפי הירח ולברך אותו. זה הכול בעניין הרוחני. זהו. ואם לא שמעתן ממני למה אתן מדברות על זה?

אני פעם אמרתי שצריכים כך לעשות? לבצע כל מיני כאלה מעשי פולחן עתיקים או משהו, עוד תעשו ריקודים סביב המדורה, תחפשו את הצל, תעשו "פולסא דנורא" וכן הלאה. על הרבה דברים כתוב אבל אלה רק דברים רוחניים. בלבד. בעולם שלנו אין אף מילה מחוכמת הקבלה כי הכול קורה בתוך רצון האדם. לכן תפסיקו עם כל החוטים האדומים ועם כל מיני קמעות, לא, כול זה לא קיים, זה רק לילדים קטנים שאוהבים להחזיק משהו ביד כי זה נותן להם בטחון, כך אנחנו, לא. תפסיקו עם הכול. אדם צריך להיות פשוט, נקי, עובד, לומד ובריא.

שאלה: אני שומעת בתכניות וגם בשיעורים שאתה מתאר מצד אחד מצבים מאוד מאוד קשים שהאנושות הולכת לקראתם בגלל חוסר חיבור, אגו וכן הלאה, ומצד שני דיברת היום בשיעור אל עשיריות הנשים בעניין החיבור בינינו, ואמרת שממש צריכים לשים על כך דגש. לפעמים יש לי מחשבות שאולי התיקון יבוא מאותו הבניין הרוחני שנבנה בקשרים. עד כמה בימינו לשם אותו תיקון שדרוש לעולם, צריכים את הדברים החיצוניים או שהכול נבנה מהקשרים בין בני אדם?

עתיד העולם תלוי רק בקשר בין בני האדם, כי כל בני האדם יצטרכו להגיע לחיבור כזה שהבורא יתגלה ביניהם, "ויהיה ה' למלך על כל הארץ", "וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", לכולם. אדום, שחור, לבן, צהוב, כל באי העולם כולם יגלו שיש כוח עליון אחד והוא יחייב את כולנו להתחבר כדי להתגלות בנו במלואו. ואז נעלמת תמונת העולם הזה עם כל כדור הארץ המסכן, ואנחנו כולנו מתחילים להרגיש מציאות אחרת, עליה נדבר בפעם הבאה.

(סוף השיעור)