שיעור בוקר 19.09.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 656

מאמר רי"ט: "ענין מסירות נפש"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 656, "שמעתי", מאמר רי"ט, "ענין מסירות נפש".

אנחנו נבראים ולכן צריכים לראות איך אנחנו עומדים כנבראים מול הבורא. הבורא הוא שסידר לנו את הטבע שהוא הרצון לקבל, רצון ליהנות, ורצון להחזיק את עצמו - וזה ההיפך מהטבע שלו. בזה הוא נתן לנו יסוד לעצמאות, בכך שאנחנו לא כמוהו, ואנחנו יכולים להתקיים, עלינו רק לשנות את התכונה הזאת, הרצון ליהנות, הרצון לקבל, לעל מנת להשפיע.

להשפיע ממש אנחנו לא יכולים, כי זו תכונת הבורא, אבל עם אותו רצון שהוא ברא בנו, אנחנו יכולים לעשות פעולה הפוכה מהרצון עצמו, ולזה אנחנו כן מסוגלים. במה? בזה שנבקש מאותו בורא שישנה אותנו.

בדרך כלל לוקח הרבה זמן לאדם עד שהוא מבין את הדברים האלה, מרגיש אותם ומתחיל להשתתף בשינוי הזה. אלא מלכתחילה הבורא עושה בו כל מיני שינויים, מזמין באדם כל מיני מצבים והאדם נמצא בין הרצון לקבל, שזה הטבע שלו וקצת במשהו להשפיע, ומזה הוא מתחיל להרגיש שיש בחיים כל מיני שינויים, "צבעים" קוראים לזה המקובלים וכך אנחנו מתקדמים.

כדי לזרז את ההתפתחות וכדי להחזיק את ההתפתחות הזאת קצת בידינו, נותנים לנו ללמוד מכתבי מקובלים ואומרים לנו איך אנחנו צריכים להתנהג בעשיריות, זאת אומרת להתארגן בקבוצות קטנות ולנסות לראות איך אנחנו מסוגלים בפועל להגיע לטבע שני.

אנחנו כולנו רצון לקבל, אז איך אנחנו יכולים לעשות פעולות השפעה? ודאי שאנחנו מגלים שלא יכולות להופיע פעולות השפעה אמיתיות, כי אנחנו לא מסוגלים לזה, אלא איכשהו בצורה חיצונית, אנחנו כאילו עושים פעולות כאלו. אנחנו שרים, אנחנו משתתפים בכל מיני אירועים, והמקובלים אומרים שזה מספיק, ואם אתם משתדלים לעשות פעולות חיבור, ואם באמת רוצים להגיע לטבע השני ומשתדלים כמה שיכולים, אז הפעולות החיצוניות האלו והלימוד, כשיושבים ושרים, אוכלים יחד, הפעולות הקבוצתיות האלה, הן מאוד מאוד מועילות, כי בהן כביכול מתחברים ומחברים את הרצונות, הכוונות, התשוקות וזה פועל על כל אחד.

וכך האדם מתפעל מהסביבה. ולמדנו את השפעת הסביבה על האדם, שהיא יכולה לשנות אותו מאוד, עד שהוא מגיע למצב שאחרי הרבה זמן, ובעצם זה לא הזמן, אלא אחרי הרבה פעולות שונות שעשה עם החברה, או החברה עשתה עליו, או יחד הם פנו הרבה פעמים לבורא, כביכול ללא תועלת - אז בכל זאת, אחרי הרבה זמן, אפילו שנים, הם מתאספים ומתחברים ומתרחשים שינויים.

זה עניין של הצטרפות מאמצים ואורות קטנים שמתחברים יחד והאדם מתחיל להרגיש שיש בו איזה שינוי, גם ברגש וגם בשכל, והוא מתחיל להבין מה צריך לקרות בו. והעיקר בשבילו, שכפי שהוא דבוק לרצון לקבל של עצמו, ככתוב, "אדם קרוב לעצמו", הוא רוצה לנתק את עצמו מעצמו ולהידבק בבורא.

במה זה מורגש? שהוא לא רוצה לקיים את האגו שלו, את הרצון לקבל שלו, אלא הוא רוצה לדעת מהו רצון ה' ואותו לקיים. יותר טוב אפילו לא לדעת, אלא פשוט להיות דבוק ברצון של הבורא, להתכלל ברצון הזה ולבצע כל מה שהרצון הזה ידרוש ממנו - להיות במצב של "מסירות נפש".

ריט. ענין מסירות נפש

שמעתי

"הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה, לא שייך לומר, שצריכים ליתן מסירות נפש על זה. מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמ"ש: "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה. זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.

וזה כלל, שהגוף אינו מרגיש דבר, שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה על דרך התיקון. והתיקון, שהעבדות צריך להיות בבחינת אהבה גם כן. שזהו תכלית הדביקות, כמ"ש: "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא [במקום שיש טרחה, שם יש סטרא אחרא]".

ועיקר העבדות, שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה, שהוא עושה, הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות. אם כן, מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל, שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה: או לעצמו, או לאחרים.

ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות. וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו. אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים? אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים. עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמ"ש: "עד שיערה עלינו רוח ממרום"."

שאלה: כמה עלינו לעבוד כדי שנרגיש את הבורא? לאיזה מצב צריך להגיע? אולי תוכל לחלוק איתנו את הניסיון שלך, מתי התחלת להרגיש את הבורא בפעם הראשונה.

הרגשת הבורא באה במסירות הנפש הראשונה שהאדם משיג, וזה בתנאי שהוא מגיע למצב שלעת עתה באותו מצב, הוא לא רוצה לעצמו כלום, אלא רק לעשות פעולה שהיא לטובת הבורא בלבד, בלי שום חזרה לעצמו. ולא שירגיש טעם בזה ולא שיקבל אחר כך איזה תשלום, אלא הפעולה עצמה היא ממנו כלפי הבורא. והוא גם לא מרגיש שזה הוא שעושה, כי בוודאי לא הוא עושה את זה אלא הבורא מסדר לו את הדברים, וכך הוא כביכול משתתף.

מתי זה מגיע? מתי שאנחנו מוכנים לעשות את זה בקבוצה. ולא שאנחנו מרגישים את עצמנו כבר כל כך בקבוצה, אבל ההכנה לזה היא צריכה להיות בקבוצה. נכון להיום אנחנו קרובים לזה, רק עלינו לרכז כוחות וכל אחד ישתדל לעשות את זה.

נראה לאדם שזו עבודה פרטית שלו ולמה זה שייך לקבוצה. בהתחלה ודאי שזה כך, אבל הוא צריך לעשות את זה יחד עם האחרים. הוא צריך דוגמה, תמיכה, עזרה, איזו רוח שמגיעה מהקבוצה, מפני שאחרת הוא לא יכול בכלל להתנתק מעצמו, והוא צריך דחף מהעשירייה כדי שיוכל לעשות צעד קדימה לקראת הבורא.

שאלה: אני לא רואה שהוא מדבר על ממה אנחנו צריכים להרגיש יראה. האם היראה היא מהחשש שאנחנו לא משפיעים, שאנחנו לא עובדים על מנת להשפיע?

כן, בדיוק. היראה היא, אם אני אוכל להשפיע לבורא.

שאלה: יוצא שהרצון שלנו לקבל לא יכול לעבוד ללא הרגשת מילוי, וכשאנחנו מגיעים למצב קיצוני, אז הבורא נותן לנו מילוי. האם אני מבין נכון?

אנחנו ודאי עובדים ברצון לקבל שלנו, אין באדם שום דבר חוץ מהרצון לקבל. אבל הרצון לקבל מגיע למצב שהוא כביכול רוצה לעבוד בהשפעה. אחר כך הוא בודק ורואה שזה אולי נכון, לא נכון, אבל לעת עתה הוא בודק את עצמו ורואה שבאמת הוא לא רוצה לעצמו שום דבר בחזרה. ואפילו הוא לא כל כך רוצה לדעת שהוא פועל לטובת הבורא כי גם זה תשלום, ותשלום גדול.

ולכן האדם רוצה להיות מנותק מעצמו ולפעול כביכול בצידו של הבורא. ובצורה כזאת הוא כל הזמן משתדל עוד ועוד להעביר את עצמו מהחצי שלו לחצי של הבורא. עד שמתחיל מזה לקבל כל מיני התפעלויות, התרגשויות וכבר יכול לעשות כל מיני פעולות הלוך ושוב. וכך מתבאר בו העניין של קבלה והשפעה על מנת לקבל, על מנת להשפיע וכן הלאה.

שאלה: הוא כותב שישנם שני מצבים, מצב הקטנות שהוא לא מרגיש הנאה לעצמו, ואז הוא כותב שהבורא ירחם עליו, ייתן לו טעם בעבדות. כלומר "עד שיערה עלינו רוח ממרום". מה הם שני המצבים האלה?

אנחנו לא נמצאים בהם, לכן קשה לנו לברר אותם. גם לא כדאי, אנחנו בזה יכולים להתבלבל. כשהוא מרגיש שהוא חייב לקבל משהו כדי לעשות פעולת השפעה או כשיכול להגיד כבר שהוא מסוגל לעשות פעולת השפעה ללא שום קבלה לעצמו.

שאלה: הוא רוצה להגיד, שאם אנחנו עובדים בעשירייה ביחד בדבקות על החיבור, אז הכוח והרוח של הבורא יורד אלינו ומתלבש בנו?

כן. נכון.

תלמיד: אנחנו עוברים פה המון מצבים כל יום, כל רגע. אבל יש מצב שמלווה אותי וזה הפחד להתנתק מהחברים, להתנתק מהכלי העולמי, להתנתק משיעורי הבוקר. אני עושה כל היום חישובים איך להישאר צמוד לחברים. מה הדבר הזה?

יכול להיות שזה חוסר חיבור, חוסר השתתפות. תנסה להרגיש כמה אתה זקוק לחברים, כמה החברים זקוקים לך ויש לכם מטרה משותפת שלא יכולה להיות לאחד אלא לכולם, ואיך שכל אחד משקיע יחד עם כולם להשיג את המטרה. ולא יכול להיות שאחד משיג אלא כולנו צריכים לנוע לקראת השגת המטרה. אנחנו נמצאים במצב עליו כתב בעל הסולם, שכל הדור חייב להיכנס כבר לגילוי הבורא. אז אנחנו לפחות במשהו צריכים לבצע את זה.

ההבדל העקרוני הגדול, בין מה שהיה בדורות הקודמים לדור שלנו, שבדור שלנו אנחנו משיגים את הבורא כבר בצורה קבוצתית ולא כל אחד לחוד כמו שהיה בדורות הקודמים. וזה הבדל גדול, ולכן בדורנו יש כל מיני התקשרויות וקשרים בין המדינות, בין העמים, איך המשפחה נבנית, איך התעשייה נבנית. ופתאום אנחנו מגלים ומדברים בהתאמה למלחמה שיש בין רוסיה לאוקראינה, שאנחנו תלויים זה בזה. ועוד מעט יהיה מורגש רעב בכל העולם ולא רק בלחם אלא בכל מיני צורות אספקה.

וזה לא בגלל שחסרים דברים, אלא בגלל שאין קשר נכון וטוב בין כולם. זו הבעיה. וזה מה שרוצה ללמד אותנו ההשגחה העליונה על מצבנו. שלמרות שאנחנו יכולים לגדל הכול ולעשות הכול, אבל חוסר הקשר בינינו כולו לרעתנו, ולכן נסבול. וזה ילמד אותנו שאין ברירה, אלא אנחנו חייבים להתקשר בינינו למעלה מכל החשבונות, להרגיש את עצמנו כגוף אחד, כמו שכתוב, "עם אחד ודברים אחדים".

שאלה: למה רב"ש כותב שהגוף אינו מסכים לעבוד במסירות נפש?

ודאי שהגוף שלנו לא מסכים לעבוד במסירות נפש כי זה הדבר הכי גרוע בשבילו. הרצון לקבל לא יכול לעבוד אם הוא לא רואה במשהו לפחות תועלת לעצמו, הוא לא מסוגל. אם הוא לא רואה שום תועלת לעצמו, אז אין לו אפשרות לעבוד למעלה מתועלת עצמו, אין לו חומר דלק, אין לו כוח, הוא לא יכול לעשות שום תנועה. כך אנחנו בנויים, אנחנו מכונה ביולוגית שפועלת רק בתנאי שיש לה חומר דלק, והדלק שלנו הוא תענוג שאנחנו מקבלים או בזמן העבודה או כתוצאה מהעבודה כאשר ברור לנו שנקבל. אין מה לעשות, זה הטבע שלנו - רצון לקבל.

לכן אנחנו צריכים להשתדל לרכוש כאן דלק אחר כדי שנוכל לעבוד כדי להשפיע נחת רוח לבורא, שמזה נקבל דלק, נקבל כוח, תענוג. במקרה כזה הבורא צריך להיות יותר חשוב, יותר גדול ממני, מהגוף שלי, ממי שאותו אני משרת. כאן השאלה, איך אני יכול לשכנע את עצמי, את הרצון לקבל שלי, שהבורא יותר חשוב מהגוף שלי, מהטבע שלי. אין מה לעשות, אלא אנחנו צריכים להשתדל לבנות כאלה יחסים בעשירייה שכולנו נוכל איכשהו לעבוד למען העשירייה. במידה שנוכל לעשות איזו פעולת ביניים כזאת, כלומר מאדם לקבוצה, במידה הזאת נוכל להתחיל להרגיש שאפשר לצאת מ"האני" לבורא, שיש כאן מין כוח עליון שיכול לתת לנו אפשרות לעבוד מחוץ לנו, בהשפעה. זה לא קורה בבת אחת אבל לזה אנחנו מתקדמים.

שאלה: מוקדם יותר אמרת שאני עושה חשבון, בדיקה בפנים, ואז אני רואה שלא נשארה בי כוונה למען עצמי. איך דבר כזה ייתכן בכלל? מה זאת הבדיקה הזאת? ומי אומר לי שאין בי את הכוונה למען עצמי?

כל הפעולות שאנחנו עושים אנחנו משתדלים שהן יהיו פעולות שישפיעו על הטבע שלנו, זה העיקר. איך הן ישפיעו על הטבע שלנו? אם אני אעשה פעולות לא כדי לקבל תענוג אלא כדי להשפיע תענוג לבורא. אני צריך לתאר שאני עומד מולו, ואז לבדוק לשם מי אני עושה, לעצמי או לבורא. אם אני בודק את עצמי וכל הזמן משתדל לעבוד בלברר לשם מי אני עושה, אז כל פעם מצטיירת בי נטייה, רצון שאני כן רוצה לעשות משהו שמנותק ממני ומכוון אליו.

הפעולה הזאת שאני מתנתק מעצמי ומכוון לבורא היא בעצם הצמצום. אחריו אני כבר אוכל אולי לעשות אפילו פעולות שאיתן אני באמת משפיע לו ואין לי בהן שום נגיעה עצמית, תלוי על פני איזה אגו אני מוכן לעשות זאת, זו כבר העביות שנמצאת במסך, בפעולת השפעה. ויש עוד ועוד, יש כאן עוד התפתחות. אבל קודם כל נשתדל להרגיש מה זה נקרא לעשות פעולה שהיא כולה מכוונת לבורא ולא אלי, זה מה שעכשיו כדאי להשתדל לבצע.

תלמיד: נניח שאצלנו יש מצב שהוא בתוך הדעת ומעל הדעת, האם ניתן לקבוע שיש רק את שני המצבים האלה ואין מצב שלישי?

זה לא נכון מה שאתה אומר. מה שאני בודק ברצון שלי זה האם אני יכול לעשות את זה למעלה מהרצון או לא, האם אני יכול לעשות פעולת השפעה לבורא למעלה מהרצון שלי, כשאני נניח מתאר לעצמי שאני מתעלה מעל הרצון.

תלמיד: זה לא מובן בכלל. יש בתוכי קול פנימי, אני שואל שאלה, והקול הפנימי נותן לי תשובה, אני עושה ברור מסוים ומקבל מענה, אבל זה האגו עונה לי. איך אני יכול להגיד שאני בהשפעה אם אני עושה את הבדיקה באמצעות השכל, האגו? נראה שאלו שני דברים שמבטלים זה את זה.

לא חשוב, תתחיל לעשות פעולות כאלה ותראה שעל ידי זה אתה מעורר את המאור המחזיר למוטב, והוא ישפיע עליך ויביא אותך להבחנות יותר נעלות. תמשיך.

שאלה: מה זה אומר שכל פעולה שאני עושה עליי לוודא אם אני עושה אותה לעצמי או לבורא? הרי אני רוצה להגיע לתכונת ההשפעה ולהידמות לבורא, מבחינתי זה לעצמי, אז איך אני מכוון אותה לבורא בלבד ואני לא נמצא במשוואה הזאת?

תנסה בכך שתתחיל לחשוב שזה כלפי בעל בית, כלפי חבר, שאתה עושה איזו פעולה ואתה לא רוצה ממנה שום דבר בחזרה, אלא רק שיהיה לך כוח לעשות פעולה ממך קדימה אליו.

תלמיד: בסופו של דבר זה מה שאני רוצה, ששום דבר לא ייצא לי מזה, אבל כרגע אין לי כלים להגיע למצב הזה.

בסדר, אז יש לך כוונה דכוונה שזה יקרה, וזה מספיק כדי לעורר מאור המחזיר למוטב.

תלמיד: קראנו במאמר שככל שמתגברת העבודה מתגברים הייסורים. מה מקור הייסורים, האם מההתנגדות הפנימית שיש בי או מהמאור המחזיר למוטב?

גם זה וגם זה, האור כנגד הרצון. אתה רוצה להשתמש ברצון לא כדי למשוך את המאור, אלא אתה רוצה להשתמש במאור כדי שתהיה לך אפשרות לעבוד למעלה מהרצון.

תלמיד: למדנו שברגע שיש ייסורים אני מאשים את הבורא. איפה זה נגמר? אני לא רוצה להאשים את הבורא, אבל אם יש לי ייסורים, אז זו התוצאה.

צריכים להמשיך, ויגיע שלב שתעבור אותו ותרגיש שאתה רוצה להיות שייך רק למסירות נפש, שאין לך שום שייכות לעצמך, למה שיקרה לך ולמה שיהיה לך בעולם הזה, בעולם הבא ובכלל, אלא אתה רוצה רק מסירות נפש.

שאלה: אמרת בפתיח שזה שהוא ברא אותנו הפוכים ממנו זה הבסיס לעצמאות שלנו, אבל הוא הוסיף לנו סבל במצב הזה, איך שומרים על העצמאות, על הבחירה?

סבל, ייסורים, הרגשת הייסורים, אלו דברים מאוד חשובים כי הם מכוונים אותי תמיד בעד או נגד. לכן אנחנו צריכים להסתכל על הדברים האלה כמו על הבחנות הכרחיות להתקדמות.

תלמיד: איך לא בורחים מסבל אלא דווקא מתקדמים איתו?

מתעלים מעליו, מסכימים למה שיקרה העיקר להשתתף בפעולת ההשפעה.

שאלה: איך אנחנו בונים נכון בחינת יראה?

העיקר כל הזמן להגיע למצב שיש יראה לפניך, ואז אתה עושה חשבון למה ומאיפה היא באה, בשביל מה היא באה, איך אני מתעלה מעליה, או איך אני דווקא משתמש בה כדי להמשיך.

תלמיד: מה אני אמור לחפש? מהי היראה הזאת שתוביל אותי לאהבה?

יראה מזה שלא תוכל להגיע לאהבת ה', כי אתה הפוך ממנה.

שאלה: כתוב שהבורא נותן טעם בעבדות ה', האם זה אומר שיש מקום לבקש טעם למסירות נפש?

כן, גם לזה יש תפילה. אני רוצה להיות קשור לבורא בקשר טוב, יפה, מכל הלב שלי.

שאלה: איך אפשר להשפיע אם לא נהנים?

חפש השפעה וחפש תענוג ממשהו אחר.

תלמיד: האם חייבים להשתנות בי תכונות או שאפשר לעשות את זה עוד קודם?

הן ישתנו כשישתנו. כבר מיד אתה רוצה שישתנו תכונות? אתה רוצה להגיע להשפיע נחת רוח לבורא, זו המטרה, זה מה שיש לפניך - איך אתה עובר מעצמך לבורא, איך במקום כל הזמן לחשוב "מה לי יהיה טוב ברגע הבא", תחשוב "איך אני עושה משהו טוב ברגע הבא לבורא". תתחיל בצורה כזאת לחשוב ואז תראה מה חסר לך ואת זה תבקש.

שאלה: אחרי שעברנו את המלחמה להשיג את היראה וכבר נהיה באהבה, האם תהיה עוד מלחמה או שזה יפסק?

אתה תגיע לזה ותראה שהכול ייפסק.

שאלה: למה הכוונה בביטוי - במקום שיש עבודה יש סטרא אחרא?

לא יכולה להיות פעולה רוחנית בלי התנגדות של הרצון לקבל, פשוט מאוד. תעבירו את זה מההגדרות של המקובלים למה שמובן לכולם. אם אני עובד בהשפעה אז יש לי תמיד התנגדות מצד הרצון לקבל.

שאלה: מה ההבדל בין טירחה למסירות נפש?

מה ההבדל בין טרחה למסירות נפש? טרחה שאני חייב לעשות בכוח. ומסירות נפש זו לא פעולה שאני עושה בכוח או לא בכוח. מסירות נפש זה מצב שאני כבר מסוגל לשייך את הכוחות הפנימיים שלי לפעולת השפעה לבורא.

שאלה: האם בדרגה שלנו יותר קל להגיע למסירות נפש דווקא על פני דחייה גדולה?

אנחנו מגיעים למסירות נפש אחרי הרבה הרבה פעולות. אם אנחנו מתחברים בינינו אז אנחנו מחברים גם את הפעולות שלנו ואז מגיעים מהר למסירות נפש.

שאלה: למה זה נקרא נפש?

כי מתגלה תחילת הכלי הרוחני.

שאלה: האם האדם יכול להבין בעצמו שהוא גורם נחת רוח לבורא או שהבורא חייב לגלות לאדם?

כול מה שאנחנו מתחדשים - במיוחד ברוחניות - מגיע מהבורא ולא מאף מקום אחר. אם בפעולות גופניות, גשמיות אז יש שם כבר חוקים וסדר התפתחות וגם זה מהבורא. אבל בסדר התפתחות הגשמית, ככה זה נקבע ולכן זה הטבע הגשמי. בפעולות רוחניות כל פעולה ופעולה שאנחנו יכולים לממש או שהיא מתממשת עלינו, כל פעולה כזאת מגיעה מפני שיש תוספת מאור המחזיר למוטב ולכן יש השתתפות הבורא קודם כל.

שאלה: מה המשמעות שאהבה כל כך אכזרית כמו המוות?

אלה שני כוחות הפועלים זה כנגד זה וכך הם מייצבים זה את זה. לא יכולה להיות אהבה בלי מוות ומוות בלי אהבה. כוחות מנוגדים שמחזיקים אלה את אלה. עוד נדבר על זה, אלה דברים שיבואו.

שאלה: האם ישנה פעולה למען עצמי שאפשר לעשות בלי השתתפות הבורא?

לא, אבל אתה לא צריך לפנות לבורא אם אתה עושה לעצמך. מה שאין כן, פעולה רוחנית לא יכולה להיות בלי שאתה משתף שם את הבורא, אין לך כוחות השפעה.

שאלה: למה אנחנו צריכות לסבול, האם אי אפשר לעבוד דרך אחישנה?

בבקשה, תעשו דרך אחישנה. ודאי שאתם יכולים לשתף את כולם ולהתחבר כולכם וכולם יחד לפנות לבורא והוא בחזרה יעזור לכם. אם אתם תעשו את זה בצורה יפה, נכונה, טובה יחד, אין שום בעיה. תתקדמו עד גמר התיקון בדרך סלולה ממש כמו שאתן יושבות בכורסאות ובצורה כזאת מתקדמות, נכנסות לגן עדן.

שאלה: איך בונים את הרצון להשפיע לבורא?

חושבות על זה כל הזמן. לא חשוב באיזה צורות, באיזה מקרים או מה, כל הזמן חושבות איך אנחנו יכולות להשפיע לבורא. במחשבה שנייה, אני לא יכולה להשפיע לבורא בצורה אישית אינדיבידואלית כי אנחנו נמצאים במצב של הדור האחרון ולכן הבורא רוצה שיהיה לפניו כבר כלי שמגיע לתיקון בצורה שלמה, זאת פחות או יותר עשירייה. ולכן כדי להשפיע לבורא צריך להיות נכלל הכלי שלי, הרצון שלי והקשר שלי עם החברות, וכך שאנחנו נתקדם.

שאלה: האם יראה ואהבה הם תמיד שני מצבים עוקבים או שזה מצב אחד?

יראה ואהבה אלה שני מצבים, שתי הבחנות שאנחנו רוצים לחבר אותן יחד כדי לחזק זה על גבי זה.

שאלה: כיצד מתבטאים ייסורים רוחניים, איך לזהות אותם בתחושות שלנו ואיך לעבוד איתם?

ייסורים רוחניים - כשאני מרגיש כאב מחוסר אהבת הבורא. אני לא אוהב את הבורא ולכן כואב לי, הכאב הזה נקרא "ייסורים רוחניים". כשאני מרגיש שאני לא אוהב את הבורא אלה ייסורים רוחניים.

שאלה: איך ייסורים של האגו יהפכו לייסורים של אהבה, ייסורים רוחניים?

כשאני כל הזמן אחשוב איך אני מגיע לאהבת הבורא.

שאלה: לא משנה מה אתה עושה בעל כורחך תמיד יש רצון לקבל איזו תגובה, תוצאה מהפעולה שאתה עושה, אפילו לקבל אישור ממך, המורה, לשאלה שאתה שואל. איך להתנתק מהרצון הזה לקבל תגובה כל הזמן?

אנחנו לא יכולים להתנתק מהרצון לקבל, רק צריכים לסדר את הרצון לקבל שלנו כך שהוא יהיה מכוון לעל מנת להשפיע. אבל הרצון לקבל שיישאר וכמה שיגדל יגדל, חשוב לי רק לאיזה כיוון, למה הוא מכוון. הרצון לקבל עצמו הוא לא רע ולא טוב, אלא טוב או רע זה איך אני משתמש בו לעצמי או לזולת ולבורא.

שאלה: איך להתכלל ברצון הבורא כאשר הרצון לקבל חוסם כל הזמן את התפיסה וההבנה של רצון הבורא?

הרצון לקבל כל הזמן חותך אותך בדרך ולא נותן לעשות איזו פעולה או תפילה בשלמות - זה גם תיקון, כך הוא רוצה לתקן את האדם, מה צריך להוסיף ליחס שלו לבורא.

שאלה: איזה חלק יש לעשירייה בהצלחה של כל חבר לעשות פעולה עם כוונה למען הבורא?

לעשירייה יש ממש חלק גדול מאוד לעזור לכל חבר וחבר להיות בפנייה נכונה ולהתחבר עם החברים. העשירייה צריכה בעיקר לחשוב על הכוח המשותף של כולם שבכוח המשותף הזה רוצים לחבר את כולם, וכך הבורא ירגיש אותם ויתקרב לעשירייה ההיא.

שאלה: האם מצב בו הרצון לקבל הופך לכוונה על מנת להשפיע מסמל את המצב שבו האגו מתחיל להתבטל?

כן.

(סוף השיעור)