שיעור הקבלה היומי16. čvn 2024(בוקר)
שיעור בוקר 16.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1486,
אגרת ל"ד
קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך ב', עמ' 1486, אגרת ל"ד.
אגרת ל"ד
ערב ראש השנה תשי"ח פה מנשסתר יע"א
"לכבוד החברים שיחיו לנצח
אחרי שנתקרבתי אליכם במקום הגשמי המדומה, נקוה לקירוב הלבבות, כי זה זמן רב שלא היתה בינינו חליפת מכתבים, שהמעשה הגשמי גורם לאיחוד, כמו שאומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם".
כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה".
הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה.
הגם שבטח יש אחד מהחברים שעומד וצווח: תנו יד לאגודה אחת, ותולה תמיד את ההתרשלות בחברים. ומכל מקום אני לא יכול להוציא אותו מכלל החברים המתרשלים בדבר זה. ודי למבין.
ובעיקר נקוה שהשנה החדשה, שנת "שת חי", שהקב"ה יתן לנו חיים נצחיים, כמו שכתוב: "כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל" וכו'. ויקויים: שת חי.
וענין ראש השנה הוא התחלה חדשה, היינו שהאדם מתחיל לבנות בנין מחדש, וזהו כמו שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה".
וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, אם כן איך שייך אחר זה לומר עוד פעם שהוא "מחצה על מחצה", הלא הוא כבר הכריע וכבר יש לו רוב זכויות? וכמו כן להיפך, אם עשה חס ושלום עבירה אחת איך שייך לומר אחר כך שהוא מחצה על מחצה? ב) איך שייך לומר שיראה כאילו הוא מחצה על מחצה, בו בזמן שהאדם יודע בעצמו שהוא מלא חטאים ופשעים? ויחד עם זה מחייבים את האדם לומר וידוי, אשמנו ובגדנו ועל חטא?
והענין, שחז"ל נותנים לנו להבין את סדר העבודה. היינו שאין כאן ענין של דין ומשפט לפני בית דין של מעלה, ורק בזמן שהאדם בא לפני בית דין של מעלה אזי שוקלין את העבירות והזכויות. אלא הענין שחז"ל מלמדים אותנו כאן, שתמיד יכול האדם להתחיל בעבודה ולהיות בוחר בטוב ומואס ברע. כי ענין בחירה שייך דוקא בדבר שהוא מחצה על מחצה, אזי יש לו כח לבחור, מה שאין כן אם לצד אחד יש רוב כבר אין בידו להכריע, כי האדם נמשך אחר הרוב וממילא לא שייך לומר אז ענין בחירה.
ונשאלת השאלה, איך הוא יכול לרמות את עצמו ולומר שהוא מחצה על מחצה בו בעת שהוא יודע בעצמו שהוא מלא חטאים? אלא שצריכים לדעת כי ענין הבחירה שנותנים לאדם הוא תמיד קבוע וקיים, וזהו על דרך "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". נמצא לפי זה הכלל: אם יש לאדם הרבה חטאים, אז יש לו יצר קטן שאינו גדול יותר מהיצר טוב, אלא בדיוק מחצה על מחצה. והוא בכדי שיהיה בידו להכריע.
והיות שהעבירות באות על ידי יצר הרע והמצוות באות על ידי יצר טוב, כמו שפירש רש"י: "בראת צדיקים - על ידי יצר טוב. בראת רשעים - על ידי יצר הרע", לכן אמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי", היינו שלענין הבחירה הוא תמיד, ואם העבירות מ... אזי היצר הרע מתמעט, נמצא שהוא מחצה על מחצה; וכמו כן אם עשה מצוה אחת, שכבר הכריע לכף זכות, תיכף נותנים לו יצר הרע יותר גדול, כנ"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול", ממילא יש לו עכשיו מחצה על מחצה. וזהו בכדי שתהיה אפשרות לאדם להכריע לכף זכות.
לכן בראש השנה האדם מתחיל את עבודתו מחדש. ונוסף על הנ"ל, הימים של עשרת ימי תשובה נקראים ימי סליחות וכפרת עוונות. שהכל הוא בכדי שתהיה לו לאדם ההזדמנות להכנס שוב בעבודת ה' אע"פ שהיה כל כך מרוחק מהעבודה.
ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא, כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית.
אבל צריכים להזהר לא להיות חס ושלום בורח מהמערכה, כי דרך היצר, במקום שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית הוא מביא לו ניצוצין של יאוש, ומביא לו ראיות והקשים וקל וחומר שתפילתו לא תהיה חס ושלום לתועלת, עד שאין האדם מסוגל להאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה". כי ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", כי ענין התפילה היא עיקר הכלי להשראת השכינה, כי הוא נקרא בחינת תפילה לעני.
וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה. וזה פירוש: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וצריך להבין, מדוע הבטיח לנו הקב"ה הבטחה כזאת, שמשמע שזה דבר הכרחי, שמוכרח להיות אביון, וכי לא היה יותר טוב שלא תהיה מציאות כזאת בישראל?
אבל הפירוש כנ"ל, כי "אביון" היינו מקום לתפילה, ואם אין מקום חסרון אין מקום לתפילה, ואם כן בזמן שהאדם זוכה לגדלות אזי אין כבר מקום לתפילה? על זה מבטיח לנו הקב"ה: "כי לא יחדל" וכו'. שתמיד יהיה מקום למצוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לעלות למדרגה יותר עליונה.
וזה פירוש: "יאה עניותא ליהודאי כברזא סומקא לסוסיא חיורא" [יפה עניות לישראל כרצועה אדומה בראשו של סוס לבן]. שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל.
וזה ענין שמובא בגמרא: "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא" (ברכות ט, ב). שהכוונה היא, שהוא אדם גדול - דהיינו בזמן שהוא עומד במצב של גאולה, אזי הוא כבר נגאל מכל החסרונות, אם כן כבר אין לו מה לעשות, ויש לו אז עבודה למצוא בעצמו איזה חסרון בכדי שיוכל לתת על זה תפילה. ובזמן שהיה "סומך גאולה לתפילה", זאת אומרת שתיכף מצא מקום להתפלל, היתה לו שמחה לאין קץ, כנ"ל, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".
היוצא לנו מכל הנ"ל, שעיקר הוא התפילה. ותתחזקו בתפילה, ולהאמין ב"כי אתה שומע תפילת כל פה".
ונזכה
לכתיבה
וחתימה
טובה.
ידידכם
ברוך
שלום
הלוי
באאמו"ר
בעל
הסולם
זצקלה"ה"
שאלה: איך אנחנו מכריעים כל יום את המערכת לכף זכות? אנחנו רואים פה כמה התפילה היא מאוד חשובה, אז איך אנחנו מכריעים אותה דרך התפילה?
כנראה שזה עובר דרך החיבור בינינו, ואז יהיה כוח לכל אחד להעלות את התפילה.
תלמיד: האם מתוך חיסרון משותף?
מתוך חסרון משותף, כן.
תלמיד: הוא כותב מחצה על מחצה, זו בעצם הבחירה החופשית.
כן.
תלמיד: מה זו הבחירה החופשית? כמו שאני מבין, לפני התפילה הבורא נותן לנו את שני הקווים האלה, יש לנו גם את קו ימין וגם את קו שמאל ותמיד אנחנו יכולים לבוא ולהכריע בשביל לבנות את הקו האמצעי בינינו. כל פעם כשאני בוחר באהבה, בהשפעה, איך בזה אני משפיע על כל המערכת?
מפני שהמערכת כבר קיימת, הקשר בינינו כבר קיים, אז ככל שאתה מקבל את הדברים האלה עליך, כך אתה יכול להשפיע על הכול.
שאלה: הוא כותב שעם ישראל צריכים להיגאל. ממה הוא צריך לגאול אותנו? זה שאנחנו כל פעם אמורים לבחור בצד החיובי, ממה זה גואל אותנו?
זה שאנחנו מרגישים שייכים לכלים שבורים ואנחנו חייבים לייחד את עצמנו, זו בעצם הסיבה שאנחנו צריכים גאולה. זה בעצם היסוד של החזרה בתשובה מה שנקרא, שאנחנו חוזרים לבורא ודורשים, מבקשים, מתחננים, כל אחד במידה שהוא משיג את מידת הריחוק שלו מהכוח העליון.
תלמיד: האם אפשר לשייך את זה לתפילה של צדיקים?
ודאי שכן, כי כולם נמצאים במצב של רשעים, כך הבורא מסדר לנו את תחילת התפילה.
תלמיד: כלומר כבר מראש כשבאים להתפלל, אנחנו נותנים את הזכות לבורא להצדיק אותנו לכיוון כף זכות.
כן.
שאלה: האם תפילה זאת השפעה?
תפילה זו לא השפעה, אבל דרך התפילה אנחנו מגיעים לכוחות השפעה.
תלמיד: אדם כביכול מבטל את עצמו, רוצה להיות במה שהבורא רוצה שהוא יהיה בו, הוא נותן מעצמו את כל מה שהוא יכול, את כל האהבה העצמית שלו, ומבקש את מה שהבורא רוצה, במובן הזה.
כן.
תלמיד: האם האדם צריך להנות מזה שהוא מתפלל וגם הבורא נהנה מזה, ולא לחכות לתוצאות שעכשיו הוא יקבל תשובה, אלא העיקר שהבורא נהנה מהתפילה עצמה?
כן.
שאלה: הוא כותב שהאדם כדי לתת תפילה אמיתית צריך להיות במצב של עני או אביון, שיש לו חיסרון גדול. איך זה מתחבר למשפט שהבורא מתאווה לתפילת צדיקים? מי זה הצדיק, האם מי שיש לו חיסרון גדול, שמרגיש את עצמו עני, אביון, או שזה משהו אחר?
מי שרוצה להיות צדיק הוא נקרא צדיק, כך מסבירים לנו. לכן כאלו אנשים שרוצים להיות צדיקים, שרוצים להצדיק את הבורא, כנראה שהם מגלים שהם עדיין לא מסוגלים לזה, ולתפילתם הבורא מצפה, משתוקק.
שאלה: האם התפילה היא דבר מצטבר, זה כוח שהאדם צובר אותו?
אדם צריך תמיד להיות במחקר על עצמו, מי אני, מה אני, וכן הלאה. מתוך זה עליו להגיע למצב שרוצה להתעלות ממה שהוא רואה שהוא למה שהוא חושב שהוא צריך להיות, לפי יחס הבורא.
תלמיד: האם למה שהוא חושב שצריך להיות, למה שהוא מבין?
למה שהוא מבין. על מה אנחנו מדברים, על מי אנחנו מדברים?
תלמיד: האם זה תלוי גם במעשים חיצוניים?
כן.
תלמיד: האם בכמות המעשים שהוא עושה?
אני לא יודע אם בכמות, אבל ברור שבאיכות המעשים, כן.
שאלה: הייתה לנו פעם הנחייה לנסח תפילה משותפת כל יום בעשירייה. עשינו את זה תקופה וניסינו להשתדל להחזיק את זה, ואני רואה שזה נהיה קשה ואנחנו עוזבים את זה. אנחנו עושים פעולות אחרות, אבל פנייה לבורא ממש מהלב בצורה משותפת פחות ופחות קורית. ניסיתי לאפיין למה זה קורה, ואני מרגיש שזה נהיה כואב יותר לפנות לבורא, כי כאילו אין תגובה או אולי משהו, ויש כאב בלעשות את הפעולה הזו. למה זה קורה שבמשך חודשים, שנה, מנסים לבנות תפילות וזה נחלש בנו?
זה מפני שאנחנו מגלים שכל אחד נמצא בתוך הבור שלו, וקשה לו לראות קשר בינו לחברו. קשה לחבר שניים, ולראות שהם משלימים זה את זה, זה בכלל מאוד קשה. אנחנו גם לא כל כך מבינים איך זה צריך להיות.
תלמיד: מה זה הכוח הזה או מה זו התופעה שמתגלה בינינו בתפילה שמרחיקה אותנו וגם דוחה אותנו מתפילה לאורך זמן?
הרצון לקבל שגדל בנו הוא שנותן נפח לכל פרט ופרט, ועל ידי זה אנחנו מתרחקים. אם לא שומרים על זה כעיקר העבודה, אז זה גורם לריחוק, עד שרואים שאי אפשר להתגבר על זה.
תלמיד: האם רואים את זה באיזשהו שלב, זה יקרה לנו, או שאנחנו צריכים להמשיך להתאמץ לבנות תפילה כי אחרת זה פשוט ימשיך להרחיק אותנו?
אנחנו צריכים, וכך היה אצלנו, היינו כל יום בונים את התפילה, עד שמשום מה עזבנו.
תלמיד: נניח שנקבל חשיבות מחדש, מה לא ייתן לנו ליפול מהחשיבות הזאת? מה יחזיק אותנו להתמיד בתפילה כל החיים שלנו?
אנחנו צריכים לקבל את זה כחוק, כהתחייבות. יום יום להשתדל, אפילו בצורה מכאנית, ללמוד את המצב שלנו ולחבר את המצב של כולנו לאחד. זה דבר שאיתו צריכים להתחיל. ואחר כך מהר מאוד מתחילים להרגיש שיש בזה את כל החסרונות ואת כל הנטיות ואנחנו כן יכולים להיות בקשר בינינו.
תלמיד: אני מרגיש שזו הרגשה מצטברת של שפלות שדוחה את האדם מלחזור לזה. כל פעם כשאנחנו מגיעים למצב שאנחנו צריכים לבנות תפילה, במיוחד יחד, מורגשת השפלות של האדם, וכל פעם לחדש את זה בלי להתקדם, זה מרחיק, דוחה מאוד חזק.
נצטרך להתגבר על זה, הכול תלוי בדוגמה שכל אחד רוצה להעביר לאחרים. ואז מתוך הדוגמאות האלה נראה עד כמה השדה בינינו הוא שדה הברכה.
שאלה: הוא גם כותב שדווקא כשאפשר לתת תפילה אמתית, הוא מקבל ניצוצין של ייאוש. בדעת לא רואים תוצאות ישירות מהתפילה. אני יודע שהתפללתי, יכול להיות שסתם קראתי משהו וזו לא באמת הייתה תפילה. כדי לא להתייאש, איך מקובל מדריך אותי, כשאני לא רואה תוצאה ישירה, לדעת שיצאה תפילה?
כמו שאנחנו רואים שחיברו לנו אנשי הכנסת הגדולה. אנחנו צריכים יום יום להתחיל מתפילה, מזה שאנחנו מודים לבורא עבור היחס שלו בעבר, כנראה שגם עבור מה שעכשיו הוא עושה ומכין לנו וגם עבור העתיד. אנחנו צריכים באמת להשתדל להתקשר אליו בעבר, הווה ועתיד, כך שרק הוא מנהל אותנו ומביא לנו צורך להתפלל.
תלמיד: האם לקחת סוג מילים כאלה ולוודא שאני עושה את זה כמה פעמים ביום? מה המינון?
לוודא שאני נמצא במילים האלו ואוחז בהן.
תלמיד: אני ממש מחפש מינון, האם לעשות את זה פעם בשעה או שזה יותר מדי?
כמו שקבעו לנו אנשי הכנסת הגדולה, שלוש פעמים ביום.
תלמיד: שלוש פעמים ביום לאפס את עצמי כלפי הדבר הזה. אם אני מוסיף, אז ברור שזה מבורך, אבל לוודא שעשיתי את זה.
לא, להוסיף לזה לא ממש כדאי, אבל להיות דבוק לזה.
תלמיד: ובצורה איכותית, איך לוודא שעשיתי כמו שצריך ולא זייפתי?
אני חושב שאני צריך להרגיש בעומק ליבי שאני עושה את זה בצורה רצינית בינתיים, וכל פעם זה יהיה יותר בלחץ.
תלמיד: בעניין תפילה, בעשירייה אנחנו נוהגים כך שכל אחד אומר משפט ומי שאחראי אוסף אותם לתפילה. אני מוצא שאפילו דקה וחצי במהלך היום להסתכל על התפילה הקצרה הזו, לחשוב על החברים ועל הקשר איתם, מבחינתי זה הרבה יותר מתפילת אנשי הכנסת הגדולה. זה מכניס אותי לשיעור, למצבים של החברים. לא תמיד כולם מצליחים להשתתף, אבל תמיד יש מי שמשתתף וזה נותן כוח גדול.
טוב, עוד נקדיש לזה, נייחס לזה תשומת לב.
שאלה: הטקסט של התפילה הוא הודיה גדולה ועמוקה, ממש מפארים את הבורא, ושפלות עצמו כל כך גדולה, עד שזה צורב ואני מאבד את הכוונה. אני לא נמצא לא בזה ולא בזה. איך להתייחס לזה? איך להתכוונן נכון?
אני חושב שצריכים פשוט להמשיך.
תלמיד: האם לאחוז בחברים ולהגיד, "אנחנו עושים את זה יחד ונתקדם לשם"? כי הטקסטים האלה כל כך גבוהים.
בסדר. עד שלחלקם תתרגל, בחלקם תתעמק יותר, ובסופו של דבר תמצא את עצמך בזה.
שאלה: האם אפשר לפתח הרגל לתפילה פנימית לבורא?
כן, ודאי שאפשר, וכך זה נעשה בחלק התפילה. אנחנו צריכים כל פעם לדאוג שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מההרגל הזה, בכוונה להתקשר לבורא כל יום ויום בכוח חדש.
תלמיד: למרות שיש לנו הרבה חטאים, חסרונות, והיצר לא מאפשר לנו להתפלל אלא דווקא גורם לייאוש, איך מתגברים בתפילה, מוסיפים בה?
אני חושב שלבד אי אפשר, כי אדם יכול להישאר שקוע בתוך הגילויים הבלתי נעימים שהוא מגלה. אבל יחד עם החברים הוא יכול, כל אחד משלים את חברו, במצב שלילי, במצב חיובי, ובסופו של דבר תהיה להם תפילה פחות או יותר שלמה.
תלמיד: איך לקבל מהחברים דוגמה לתפילה, זו הרי עבודה פנימית? מדובר על תפילה אמיתית, לא שכל אחד רק מוסיף משפט יפה.
אני לא חושב שדוגמה פנימית לתפילה כבר נמצאת מולנו ואנחנו יכולים לקיים את זה. אבל עלינו להשתוקק להגיע למצב שבו אנחנו מצפים שהלבבות יתחברו, הכוונות, המחשבות, ונגיע כל פעם קצת יותר לצמצם את העיגול כך שיותר ויותר נרגיש את החברים.
תלמיד: איפה אני מוצא את עצמי במילים של אנשי הכנסת הגדולה? איפה התפילה שלי במילים שלהם?
אתה יכול למצוא בכל משפט. זה תלוי למה הם מתכוונים באמת ולמה אתה התכוונת באמת.
תלמיד: זו התפילה שלהם, זו ההשגה שלהם. איפה אני פה?
אתה הוא מי שנמצא מחוץ לכל העיגול שלהם ורוצה להתקרב אליהם.
תלמיד: האם אני צריך להשוות את התפילה שלי לתפילה שלהם, איפה אני ואיפה הם?
כן. גם את זה.
תלמיד: כשהוא כותב בתחילת האיגרת, "המעשה הגשמי גורם לאיחוד", למה הכוונה?
עושים כל מיני פעולות גשמיות כדי להתקרב, כדי להגיע למצב שאנחנו מחבקים זה את זה ועומדים בעיגול, ומתוך המעגל שלנו אנחנו פונים לבורא, דורשים, מבקשים. הכול משפיע מאוד.
שאלה: כשאנחנו קוראים בסידור יחד, אנחנו מקבלים על עצמנו תפילה אחת שהיא נכונה לכולם או מנסים להתקרב אליה יחד. איך גם בקשר בינינו בתוך העשירייה אנחנו יכולים להגיע לתפילה אחת, למצוא משהו משותף, מקובל על כולם?
גם דרך הטקסט. אנשי הכנסת הגדולה הם אנשים שהבינו את כולנו, את החיבור שלנו, וכול מה שאנחנו יכולים ולא יכולים לעשות. לכן הם חיברו ופנו אלינו עם התפילות שלהם.
תלמיד: האם אנחנו צריכים להתחבר לתפילה של אנשי הכנסת הגדולה, או שכל אחד צריך להביא את התפילה שהוא מרגיש ומזה להרכיב משהו?
לא, מה שיש לנו בסידור זה מה שאנחנו צריכים להגיד יום יום ולזה אנחנו צריכים להתקרב.
תלמיד: אנחנו צריכים בתוכנו להיות כמה שיותר דומים לתפילה שאנחנו קוראים, לגלות את זה.
כן.
שאלה: אני רוצה להבין את עצת רב, כי אולי צריך לשנות משהו. אני אתן את סדר היום של בן ברוך העולמי: אחרי השיעור אנחנו עושים תפילה משותפת, קוראים מהסידור. אחר כך כל עשירייה עושה סיכום שיעור ומחברת את התפילה שלה. בשעה 12:00 יש שיעור צהריים, בשעה 15:00 יש תפילה עולמית. בשעה 17:30 קוראים תע"ס, בשעה 19:30 קוראים זוהר. ובאמצע, כל עשירייה לפחות עוד פעם אחת נפגשת לחצי שעה או פעמיים לרבע שעה. כלומר יש שש, שבע פעמים מפגשים שמתוכם אחד בלבד, אחרי שיעור הבוקר, הוא קריאה מאנשי הכנסת הגדולה. האם צריך לשנות את זה? האם להוסיף עוד קריאה מאנשי הכנסת הגדולה?
לא, להוסיף אי אפשר, זה גם הרבה מדי. אם יש קבוצה שמבצעת את כל הפעולות האלה, אז זה הרבה.
תלמיד: פעם אחת מכל שבע הפעמים שנפגשים, זו קריאה מאנשי הכנסת הגדולה. האם צריך להוסיף עוד פעם, בצהריים, בערב, במקום משהו אחר?
לא, זה די ומספיק.
שאלה: כתוב במאמר "וצריך להבין מהו שלעולם יראה כאילו הוא מחצה על מחצה: א) אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות". למה הכוונה במאמר להיות מדויק ב"מחצה על מחצה" כדי שאדם יוכל להכריע?
זו בעיה, אם זה מחצה על מחצה איך אדם יכול להכריע, כביכול אין לזה פתרון.
תלמיד: איזו סוג של תפילה נדרשת מאיתנו כדי להביא את עצמנו למצב שנגיע באמת למחצה על מחצה ואז נוכל לבחור?
זה תלוי בכלים שלנו. באיזו מידה אנחנו מסוגלים לסדר את היחס שלנו למה שקורה לנו שיהיה חצי חצי. זה מצב לא פשוט, מאוד קשה אפילו, הייתי אומר.
תלמיד: מה כל כך מיוחד במצב של "מחצה על מחצה"?
שאתה לא יודע להכריע.
תלמיד: האם אתה יכול להכריע או שאתה לא יכול להכריע?
לא יכול להכריע.
תלמיד: במאמר נאמר שזו נקודת הבחירה. מה זאת אומרת נקודת הבחירה?
תתחילו ותראו.
שאלה: מה אנחנו צריכים לעשות כשאנחנו רואים שהבורא לא מקבל את התפילה שלנו, האם זה אומר שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו שכן התפילה מתקבלת, או שאנחנו צריכים לשנות את האופן שבו אנחנו מתפללים?
לשנות את עצמנו. לחפש איך יותר להתקרב לבורא ולהעביר לו את הבקשה שלנו בצורה יותר פנימית.
שאלה: כתוב במאמר שהתפילה היא הכלי העיקרי לגילוי השכינה. איך אנחנו באמת הופכים את התפילה למקום של גילוי השכינה?
צריכים להתפלל עבור השכינה. זאת אומרת שבתפילה שלנו אנחנו כביכול מסדרים לה מקום בו היא צריכה להיות, בצורה שהיא צריכה להיות, ואז כתוצאה מהתפילה אנחנו מגלים את השכינה שבאמת נמצאת בקשר איתנו.
תלמיד: אמרת שבתפילה צריך לבנות את המצב הכללי של העשירייה. מצד אחד יש את העצה שלך לקרוא את התפילה הכתובה מתוך הסידור, מצד אחר להביע איזה מצב פרטי של העשירייה. האם להוסיף משהו מהתפילה האישית שלנו עם העשירייה או שבכל זאת המיקוד על תפילה מוכנה מהסידור?
התפילות שאנחנו יכולים למצוא בסידור אלו התפילות שהכינו והשאירו לנו אנשים כנסת הגדולה. הם ידעו על מה מדובר עד העומק של כל תפילה ותפילה. אנחנו לא חייבים להיות באותו מצב הדבקות בינינו ועם הבורא. אבל כל יום חייבים לדעת שלזה אנחנו משתוקקים. ואז מתוך המאמצים הכלליים שלנו אנחנו נתחיל להרגיש שבאמת מתקרבים לזה יום יום. וזו הרגשה נפלאה, שאנחנו כן יכולים להתקרב לבורא ולהרגיש מה הוא חושב על התפילה שלנו.
שאלה: אם האדם בכל מעשה ופעולה מנסה למצוא את הבורא, האם ניתן לומר שהוא נמצא בתפילה כל היום?
אפשר להגיד שכן. ודאי שיש לזה עוד הרבה תוספות אבל זה כבר טוב.
שאלה: שאלה על המאמר, כתוב כשהוא עומד במצב של גאולה אז הוא צריך לחפש חסרונות חדשים.
כן. שינסה ככה.
שאלה: בעבר המלצת לנו להישאר בדיאלוג פנימי מתמיד עם הבורא. איך אנחנו הופכים את הדיאלוג הפנימי הזה לתפילה?
אנחנו צריכים להגיע להזדהות, להשתוות, לדבקות עם הבורא ללא שום הגבלות, גבולות וכן הלאה, לכן צריכים יום יום לבדוק את הקשר שלנו עם הבורא ועל ידי אילו תכונות ושינוי תכונות אנחנו יכולים עוד יותר להידבק בו, ועל זה להתפלל.
שאלה: איפה בתפילה נמצא הבורא ועל איזה תדר אנחנו יכולים להיות יחד?
הבורא נמצא במרכז התפילה שלנו, רוצים או לא רוצים, הוא שם נמצא כל הזמן, ואנחנו מזה שכל אחד מתפלל, ומגלה או רוצה לגלות את הבורא במרכז התפילה שלו, או התפילה שלנו, על ידי זה אנחנו מתקרבים לבורא יותר ויותר, עד שמתחילים לגלות אותו, להרגיש אותו יותר וכך הוא נעשה אחד לכולנו.
שאלה: אם אדם מרגיש התלבשות של בורא על הגאווה שלו, ואם יש לו יראה גדולה כדי להגן על הכבוד והגדלות של הבורא לפי גאווה שלו, איך אדם יכול להגן על הכבוד והגדלות של הבורא לפי הגאווה שלו?
זה אפשרי. אתה שואל דווקא על סימנים מאוד לא פשוטים. זה שאנחנו רוצים לפנות לבורא בהתאם למדרגה ככל האפשר קרובה אליו, בכך בעצם מראים לנו עד כמה אנחנו מתקרבים למצב ייחודי.
שאלה: כתוב, "וענין התפילה נוהג בגדול שבגדולים, כי אחרת האדם בא לבחינת עמידה בעבודה.". מהו מצב של "עמידה בעבודה"?
אנחנו עוד נברר. שאלה טובה, אבל לא למדנו לאיזה מצבים התפילה מתחלקת. את צודקת.
שאלה: כתוב במאמר "שהכוונה, אפילו שהוא כבר יהודי בתכלית הגדלות, מכל מקום יאה עניות, שהוא מקום חסרון, בכדי שיוכל לתת תפילה כנ"ל.". איך האדם שהוא כבר גדול צריך עדיין תפילה?
ככל שהוא אדם גדול, אז הוא יותר קרוב לבורא, ואז יש לו יותר אחריות איך הוא מתקרב יותר, איך הוא מוסר את החסרונות מהקבוצה לבורא, איך מקבל ממנו תגובה ומעביר בחזרה לקבוצת חברים. אז "כל הגדול מחברו" יש לו הרבה יותר עבודה, הרבה יותר אחריות.
תלמיד: לפעמים יש חסרון מאד גדול בלב ובאמת רצון להתפלל מעומק הלב, אבל כל החיים היום, הכול כל כך מוצף, יש המון גירויים,יותר מדי,, ואני לא מצליח, אני מתפזר ולא מצליח אפילו להתחיל מרוב העומס.
זה עניין של הזמן. הזמן שלנו הוא כזה.
שאלה: מה ההמלצה, איך לתפוס אותו ולכוון אותו, כמו לתפוס איזה סוס פרא ולכוון את כל הרגש הזה נכון? זה חסרון טוב?
כן. זה חסרון טוב, אבל אני לא חושב שהעבודה שלנו צריכה להיות אחרת ממה שהייתה בכל הזמנים. אנחנו צריכים להתקרב לבורא ולהשתדל למסור לו את החיסרון הזה של החברים ולהרגיש, לאתר מה בדיוק החיסרון שלו כלפינו ואיך אנחנו מתחברים בינינו כדי לממש את החיסרון שלו. צריכים לעבוד לפי הזמנים.
תלמיד: אני רוצה גם לשאול לגבי התפילה של אנשי כנסת גדולה והתפילה שאנחנו עושים, וכאילו יש שלושה עולמות שאנחנו מנסים אולי לחבר אותם לעולם אחד. התפילה של אנשי כנסת גדולה נראית כמו תבנית מושלמת, ממש ירידת תורה מהר סיני.
זאת אומרת, כל מי שקורא את זה, רואה שלא משנה מה הוא יגיד, לא משנה איך הוא יחשוב, לא משנה מה הוא אי פעם ירגיש, הוא אף פעם לא יוכל לעשות אחרת או יותר טוב מזה. זה כאילו המצב האופטימאלי, השלם, עד כמה שהאדם מסוגל להבין את הדברים.
כן.
תלמיד: ויש את המאמרים והכתבים של בעל הסולם והרב"ש, שזה מה שאנחנו חיים ונושמים מידי יום, ושם הם מפרטים לנו מה אנחנו נעבור, ונחשוב וכל מיני דברים בסגנון הזה. ואז יש את מה שאנחנו כעשירייה, ובטוח כל עשירייה פה עושה בצורה שלה, מנסים להעלות ביחד לבורא, עד כמה שאנחנו מבינים.
שלושת הדברים האלה, ברור שצריכים כביכול לעבור, להפוך לדבר אחד, אבל מה מערכת היחסים בין שלושת הדברים האלה? בין התפילה שאנחנו כעשירייה מעלים, שהיא בדרך כלל תוצאה של השיעור במה שאנחנו עברנו מדברי הרב, ואז יש פתאום את הדבר הכל כך גבוה הזה, שנקרא "תפילת אנשי כנסת גדולה". הפער הוא ברור, אבל איך אנחנו מייצרים איזה קשר בין הדבר הכל כך גבוה הזה לבן איפה שאנחנו נמצאים?
אני חושב שאם אנחנו בסך הכול משתדלים להיות קשורים בינינו ולעלות ממצב למצב כמו שאתה אומר, אז נוכל להצליח.
תלמיד: יש איזה דרך לנסות לחבר בין התפילה הפרטית של כל עשירייה לבין דברי אנשי כנסת גדולה? ליצור איזה קשר בין הדברים, למשוך איזה כוח?
פשוט לקרוא.
תלמיד: לקרוא אנחנו קוראים, גם כל אחד בדרכו בטח מכוון ומשתדל, רק האם אפשר לקרב במשהו?
רק להשתדל להיות יחד, אין יותר. הם נותנים לנו המלצות ממש שלמות.
שאלה: שאלה מצוות ערבות של צפון אמריקה. בעקבות המצב שלך הם ארגנו טקסטים שאנחנו קוראים כאן באנגלית והם כולם מתאספים ביחד אחרי השיעור וקוראים את הטקסטים ויש הרבה התפעלות. החברים מאוד אוהבים את זה, יש השתתפות מאוד גדולה, יש 130 משתתפים כל פעם בזום ומתוך זה, גם עולות להם כל הזמן שאלות שחברים שולחים להם.
הנקודה העיקרית שעולה שלא ברורה להם, האם צריך לעשות להם זום נפרד של גברים ונשים או שאפשר כולם ביחד? כי גם בתפילה הפיזית בבית כנסת יש עזרת נשים ועזרת גברים אבל יש חלל אחד. ויש גם כאלה שאומרים שהכמות הגדולה של האנשים זה מרשים, אבל יש כאלה שאומרים כשאני רואה פנים של אישה זה מוציא אותי מהכוונות. מה נכון?
אני חושב שאנחנו מעדיפים תפילה גברים לחוד, נשים לחוד. זה רציני יותר, זה מבדיל ביניהם ובצורה כזאת יותר קל לכוון כל אחד ואחד למטרת הבריאה, מטרת התפילה.
שאלה: אם העביות והכבדות היום הן הרבה יותר גדול מאשר לאורך ההיסטוריה, מה באמת הבורא דורש או צריך מאיתנו דרך התפילה, כדי להיות יותר קרוב אליו?
שאנחנו נתחבר יותר גם בינינו וגם לאותן המילים שאנחנו רואים בתפילה ומשתדלים על ידי המילים להעלות את עצמינו למצב שבאמת נגיע לחיבור בינינו ועם הבורא. אין לכל תקופה איזה תפילות חדשות השייכות לאותה התקופה, אלא החסרונות הם אותם החסרונות, האמצעים הם אותם האמצעים, אלא אנחנו צריכים לראות בזה את העבודה שלנו.
שאלה: אם הבורא שומע תפילת רבים, האם מדובר על איכות או כמות שבלב?
גם וגם, אין תפילה שהיא כולה נקייה רק מצד האיכות או רק מצד הכמות.
שאלה: האם הבנו נכון שלפי ההמלצה שלך, גם בשיעור צהרים וגם עכשיו, בשעה חמש אפשר לקרוא "פרקי אבות"?
מי אצלינו האחראי על זה?
שאלה: התלמידה שואלת, האם אתה ממליץ שנקרא "פרקי אבות" בערב, במקום תלמוד עשר הספירות שאנחנו קוראים?
אני לא יכול להגיד, זה תלוי למי?
שאלה: האם עכשיו בשעה חמש, בעוד 45 דקות, כשהגברים יתפללו כאן את התפילה של אנשי הכנסת הגדולה, האם מומלץ שנשים יקראו במקביל במקומות שלהם את פרקי אבות כמו שהמלצת אתמול בשיעור צהרים?
אני חושב שכן, אם הן לא מספיק מבינות את התפילות אז יותר טוב לקרוא במקום זה פרקי אבות.
שאלה: אני אוסיף עוד שאלה, האם כדאי לקרוא מתפילות אנשי הכנסת הגדולה או מפרקי אבות?
את זה הן צריכות בעצמן להרגיש איפה הלב שלהן יותר.
שאלה: האם עדיף להתאמץ לקרוא את הטקסט בעברית, או שזה בסדר לקרוא ברוסית?
לא, רצוי בעברית. אם הם חוזרים על זה כל יום אז ברור שזה בסופו של דבר בעברית זה יהיה להם יותר קרוב וקל.
שאלה: מה אתה ממליץ לנשים לקרוא במקביל כל אחת בעשירייה שלה בסיום השיעור, מה מומלץ שיקראו ביניהן?
בזמן הפנוי?
שאלה: יש נשים שמשתתפות בשיעור הבוקר, מה מומלץ לנשים לקרוא בסיום השיעור? יש עשיריות שקוראות כמו הגברים לתפילות אנשי כנסת הגדולה ויש כנראה פעולות אחרות שעושות. האם אתה ממליץ שגם הן במקביל יקראו את אותה התפילה הקצרה שאנחנו קוראים?
אני לא יכול לקבוע, רק מה שקרוב ללבן.
שאלה: אני אקרא פה מתוך המאמר זה בעמוד 1487 טור א' באמצע. הוא כותב: "מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא [מעומק הלב], כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר," אז אני רוצה לשאול על העבודה שלנו בעשירייה. אני רואה שיש שתי גישות כאילו בעשיריות, יש עשיריות שכמו שנאמר, בסוף השיעור עושות, בונות תפילה משותפת, יש להם איזה תהליך שכל חבר מבטא את התפילה שלו ואז הם מנסים להרכיב איזה תפילה משותפת, להתרשם ממנה ואז איתה לעבוד במשך היום. יש עשיריות שעושות אחרת, ואומרות, כתוב אדם צריך להתחיל לבד את עבודת החיבור, אחרת התפילה היא לא אמיתית, ואז הם מתוך השיעור, מתוך המאמר או מתוך דברי רב, מוציאים איזו צורת חיבור חדשה שהם שמעו, ומחליטים על איזו משימה, לא תפילה אלא משימה מתוך השיעור שעל זה הם עובדים, ואז כתוצאה מהחיבור אומרים, אם התפילה תתפרץ מהלב, אנחנו נגיע לזה, ואז במהלך היום מדברים על אותה המשימה, מנסים לבצע אותה, אבל לא מדברים על התפילה. אז השאלה מה הגישה הנכונה, כי יש עשיריות כאלה וכאלה, ומה הגישה הנכונה?
יכול להיות שיש כאן עניין של האופי, שלכל קבוצה יש אופי שלה ואז לא כדאי לקבוע את זה על ידינו, אלא איך שהם חושבים, לכן אני בדברים כאלה מאוד מאוד לא החלטי, רך, נשאיר להם את זה, אבל ברור שאנחנו רוצים שהם יקבעו בעצמם בצורה ברורה, או כך או כך הם עושים.
שאלה: לגבי התפילה של החברים בחו"ל, האם לקרוא את העברית או לקרוא תרגום, כי אפשר לקרוא עברית או לקרוא תרגום כל אחד יקרא בשפה שלו, או דווקא עדיף שיקירו את העברית?
גם זה חשוב, גם זה חשוב. בעצם אני הייתי ממליץ להם יותר טוב לקרוא את העברית, תוך זמן קצר הם יתחילו לקבל אותו, ואז יהיה להם בכלל הכול קל.
תלמיד: כאילו גם אם מישהו לא יודע עברית אבל לקרוא כאילו טקסט עברית, ויש להם את המשמעות במקביל בתרגום.
כן, המילים חוזרות ואין בזה שום בעיה.
שאלה: אני זוכר שתמיד אנחנו קראנו בכל השנים הראשונות וכן הלאה, תמיד הקריאה של התפילה הייתה מאוד מהירה, וגם עכשיו אנחנו קוראים את זה מהר, ברצף ככה, ויש אנשים שבאים ושואלים, למה קוראים מהר? תנו להתרכז, להיות יותר לאט לאט בדבר, וכן הלאה. מה דעתך?
אני גם חושב שהם צודקים, אבל האם יש לכם זמן לזה? לא נראה לי. אני חושב שחלק צריכים לקרוא, ושיהיה להם מובן מה שהם קוראים ומזה יתקרבו לשפה.
תלמיד: לגבי הקצב הקריאה, כי אנחנו באמת, כמו שתמיד היינו עושים, רצים עם זה . ויש כאלה שאומרים, למה קוראים את זה מהר? בואו ככה ניתן לאט לאט, נבין את זה יותר, נספוג את זה.
אני לא יודע אם לאט לאט זה יותר יעזור, אבל תנסו כך, ותנסו כך, אני לא יכול להכריע.
שאלה: מה החשיבות של התפילה שאנחנו עושים בסוף השיעור שתהיה ביחד?
שאנחנו בסופו של דבר נבין את הפירוש המילות ונוכל להתקרב לטקסט שחיבר דוד המלך בדרך כלל.
תלמיד: פשוט זאת פעולה קבוצתית, הפעולה הזאת שאנחנו עושים.
כן.
תלמיד: גם אמרת היום בשיעור, שחשוב העיקר לקרוא את המילים ולעשות אותם ביחד.
כן.
תלמיד: מה זה אומר לעשות את הפעולה הזאת ביחד?
יחד זה שכולם חושבים על המילים, על צירופי המילים, וכולם חושבים על אותו מצב, לאן המילים האלה יכולות להביא אותם.
תלמיד: ואנחנו צריכים לעשות את זה בו זמנית כולם ביחד.
רצוי.
תלמיד: אני שואל כי מעבר לכך שרצים מהר, חברים הולכים, לוקחים טלית, תפילין, ובדרך כלל הש"ץ כבר מתחיל "באהבה רבה אהבתנו" וכבר מגיע ל"שמע ישראל" כשחצי מהחברים רק מניחים תפילין ומסדרים את עצמם. אני בהרגשה שאנחנו לא נמצאים ביחד בפעולה, והשאלה היא אם אנחנו צריכים להתחיל אותה ביחד, או שזה בסדר שאנחנו נמצאים ביחד באותה מסגרת?
לא, ביחד לא יכול להיות, לא צריך להתאמץ להיות בזה ביחד ממש.
תלמיד: זאת אומרת, כל אחד יכול לקרוא בקצב שלו, העיקר שאנחנו נמצאים באותו חלל ומתחילים ביחד.
זה נקרא הזמן שאנחנו מתפללים יחד.
תלמיד: יש גם חברים שממשיכים אחר כך עוד קצת.
בסדר גמור.
תלמיד: אז המסגרת הכללית שאנחנו נכנסים אליה, היא שקובעת את הביחד.
כן.
שאלה: לגבי התפילה שחיברו אנשי כנסת הגדולה, האם נשים שלא מחוברות לשיעור וקמות בבוקר ומתחילות את היום, אפילו עוד לפני שהן שומעות את השיעור המוקלט, צריכות לקרוא את התפילה כטקסט או שהן יכולות לשמוע את התפילה כהקלטה?
אפשר לשמוע את התפילה כהקלטה.
שאלה: איך אפשר להפוך כל שיעור כזה לתפילה?
את השיעור שלנו עכשיו או שיעור שהוא בתוך התפילה?
תלמיד: את השיעור שלנו וכל מפגש שלנו.
כשאתם תחשבו על המטרה אז כבר תרגישו את מה שעובר עליכם כתפילה.
תלמיד: יש משהו שאנחנו יכולים לעשות מבחינת הכוונה שלנו? איך לבוא למפגש כזה, לשיעור כזה, ולהחזיק תפילה כזאת לא רק עבורנו אלא עבור הזולת?
צריכים לחשוב על זה, צריכים לדבר על זה וכך זה יקרה.
שאלה: למה רב"ש כותב שעיקר העבודה היא תפילה? נראה שהתפילה היא דווקא תוצאה.
לא, זו עבודה שבלב. תפילה נקראת עבודה שבלב, מה שהאדם רוצה להשיג, עם מה שהוא פונה לבורא, זו תפילה.
תלמיד: נראה שרוב העובדה היא דווקא לא בתפילה, היא בלהכיר את המצב שהאדם נמצא בו, להתאמץ בחיבור, לעשות כל מיני פעולות כדי להגיע לתפילה. התפילה היא איזו התפרצות, תוצאה. אז למה רב"ש קורא לזה עבודה? למה זו לא פשוט תוצאה מהעבודה?
כך קוראים לזה, לי זה מובן.
שאלה: לפעמים הבורא מבשל לאדם גילוי הרע, מכניס אותו לתוך מצב. איך האדם מוודא שהבורא מתקן את הרע בתפילה שלו?
כלומר, עד כמה התפילה מתקנת אותו.
תלמיד: כן, הבורא הכניס אותו למצב והאדם פונה לבורא.
מתפלל, מבקש.
תלמיד: מתפלל, זועק. אבל איך הוא מוודא שבאמת הרע הזה מיתקן, שהבורא מתקן אותו?
שישאל את הבורא, זה צריך להיות מאוד מאוד ברור.
תלמיד: יש דברים יסודיים ביחס לזולת, כמו שמחה לאייד, דברים יסודיים כאלה, שהם לא מיתקנים או שלוקח לו עשרים שנה לתקן אותם. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? שהבורא יתקן וזהו.
תפנה אליו.
תלמיד: הבורא מגלה את הרע לאדם ואז האדם מתנזר מהרע, אבל זה לא תיקון, הרע נשאר. אז בשביל מה צריך תפילה?
תפילה היא התיקון.
תלמיד: אין פה תיקון. הבורא גילה לאדם את הרע, האדם מתנזר מהרע, אבל הוא לא תיקן את הרע, הרע נשאר, עדיין יש לו שמחה לאייד, עדיין יש לו יחס מקולקל לזולת. הוא התנזר מהרע, אז מה?
בכל זאת, יכול להיות שזה כבר תיקון. אני לא יודע.
תלמיד: אבל אתה בעל הניסיון, זה ייתקן או לא?
אם אדם חושב על זה ועובר על זה, סימן שזה יתוקן.
תלמיד: אז מה זו התפילה בעצם?
התפילה זו בקשה מצד האדם כלפי הבורא.
שאלה: אנחנו אומרים, להעלות את החסרונות של החברים לבורא, ומצד אחר או במקביל להשלים את החברים. להשלים זה כאשר שהבורא כבר נותן לאדם יכולת לעשות משהו עם העשירייה?
גם יכול להיות.
תלמיד: זאת אומרת כל עוד האדם לא מקבל משהו שעל ידו הוא יכול להשלים את החברים הוא צריך לחפש מה החיסרון הנכון שאיתו עליו לפנות לבורא?
רצוי.
תלמיד: איך למצוא את החיסרון המשותף של העשירייה?
אנחנו צריכים להיות ככל האפשר קשורים זה אל זה למעלה מהאגו שלנו, זה העיקר. אם אנחנו בודקים כך את עצמנו, אם אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו נמצאים למעלה מהאגו שלנו, אז כך ניראה בעיני הבורא, והוא כבר יעשה איתנו פעולות מיוחדות.
שאלה: ניתנים לנו הרבה כיוונים שונים ואני שמעתי שהעיקר זה להיות ביחד, ומצד אחר צריך להיות מובן מה עושים. יש לחברים הרבה ציפיות מכל מה שקורה עכשיו, יש יסודות מסוימים ואמור להיות מובן לאדם כלפי מה הוא מתבטל, במה הוא מתבטל כלפי העשירייה, כי אם כל אחד הולך אחרי הלב שלו אז זה מפריד בינינו כי אחד שמע את הרב בצורה מסוימת, מישהו אחר שמע בצורה אחרת. מה בדיוק העשירייה צריכה לקבל על עצמה?
זה ייקח עוד הרבה הרבה זמן, זה עוד לפנינו, עד שההתרשמויות שלכם מהקבוצה, ממה שאנחנו עוברים יתחילו להתאים. כך שהניגודים והסתירות שמתעוררים בכם כלפי החברים או ביחס לחברים, הניגודים האלה הם טובים, מועילים. כי הרי כל דבר שנמצא בכל אחד מאתנו מגיע מהבורא, וכל מה שסותר בכל אחד מאתנו את החבר, גם זה מגיע מהבורא. תראו איך הבורא בפעולה אחת שלו מעורר כל מיני צורות של סתירות, וכל זה כדי שנוכל יותר להבין אותו, את האפשרויות שלו. כך שנתקדם ונראה מה יהיה איתנו.
שאלה: כשאדם מתפלל הוא מרגיש שהבורא הביא אותו לתפילה והוא מרגיש מנוכר, כאילו מנותק מהתפילה, כי הבורא הביא אותו.
איך לגשת למצב שבו אני יכול לשמור את התחושה המלאה של התפילה, כאילו שאני הגעתי ואני מתפלל, איך להמשיך במאמץ של התפילה? כי כשאני מרגיש שהבורא הביא אותי לתפילה אז אני נמצא כביכול במנוחה, הבורא הביא אותי לכך. איך להמשיך במאמץ שכשאני מתפלל אני מתאמץ?
מה הייתם עונים?
תלמיד: קודם כל השאלה היא האם הוא מדבר על תפילה כתובה, ואם כן, אז פשוט להתעמק יותר במה שכתוב, ולנסות להיכנס פנימה, ואם זאת תפילה של החברים אז להתעמק במה שהחברים מנסים לומר. זאת אומרת, כל הזמן להתעמק במשהו שהוא לא בתוך השכל שלי, לא בתוך הרגש שלי.
בסדר. זאת תשובה.
תלמיד: להחזיר. לדוגמה, אחת התפילות שיש לי היא שייתן לי את הפחד להצליח, ולהחזיר הוא שאני לא אבזבז את הזמן.
טוב.
קריין: קטע "ועיקר העבודה היא תפילה". עמוד 1487, פסקה שלישית.
"ועיקר העבודה היא תפילה, כי רק על ידי תפילה האדם מסוגל לצאת מרשות הרבים ולהכנס לרשות היחיד. כי בענין התפילה קטן וגדול שוים. ואדרבא, מי שמרגיש יותר את קטנותו הוא מסוגל יותר לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא [מעומק הלב], כי יודע בעצמו שאין הוא מסוגל על ידי מעשיו העצמיים להחלץ מן המיצר, כי יכול אז לומר שדוקא מי שנברא בכשרונות מיוחדים ובמידות עדינות הוא יכול לפעול משהו בכח עצמו מה שאין כן למי שאין הכשרונות והמדות טובות הוא רק לרחמי שמים נצרך, נמצא שרק האדם הזה מסוגל לתת תפילה אמיתית."
שאלה: אנחנו רואים פה שבסוף צריך להגיע לתפילה אמיתית, שהיא באה מעומק הלב עם כל הפעולות שאנחנו עושים בעשירייה ובכל הקריאות שלנו, ועם כל זאת אנחנו צריכים פשוט רק לבקש רחמי שמיים כל הזמן?
כן.
שאלה: עם זה צריך להסתובב כל היום בלב?
כן.
שאלה: לבקש רחמי שמיים?
כן. על כך כתוב "הלוואי שיתפלל כל היום"1.
שאלה: פעם אמרת לנו שבזמן הרב"ש הייתה הכנה ארוכה מאוד לפני התפילה, היה זמן שקט. עד כמה חשוב שתהיה הכנה כזאת או משהו דומה לפני התפילה, ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך בשביל הפעולות והתפילות שלנו?
הרב"ש בדרך כלל התנהג אלינו כמו שכתוב בספר. זאת אומרת, הגענו להתפלל, אז היו ברכות לפני הטלית, ברכות לפני התפילין, ותפילה, ועד הסוף בצורה פשוטה. הקריין או ש"ץ העביר את התפילה ואנחנו חזרנו עליה. זה היה פשוט מאוד. היו אנשים שהתפללו חצי שעה, היו אנשים שסיימו את התפילה תוך עשרים דקות, אפילו רבע שעה, והוא לא דיבר על זה, לא אמר שכך או כך צריך להיות, אלא שהעיקר הוא ההשתתפות של כולם. ולכן, אני חושב שעכשיו התלמידים שלו בכל מיני מקומות שהם מתפללים בהם, הם גם עושים פחות או יותר אותו דבר.
שאלה: אחרי כל כך הרבה שנים שלא עשינו את הפעולה הזאת, תפילה בבוקר, מה קרה עכשיו שפתאום אנחנו מתחילים להתפלל, מאיפה זה נובע?
מהרצון שלי. זה הכול.
שאלה: הרב"ש אומר בפסקה שלישית "הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."
לא יודע אם אפשר להסביר במילים, מה זה אגוד הלבבות לשם קבלת פני השכינה?
אנחנו לומדים על כך בכל מקום, שאם אנחנו מצליחים להתחבר בינינו אז בעצם אנחנו בונים בכך את הכלי שנקרא "שכינה", שעכשיו היא עדיין בגלות מאיתנו ואנחנו מביאים אותה לגילוי.
שאלה: העיקרון ברור, אנחנו מדברים עליו, אבל מה הוא הדבר הזה שנקרא "אגוד הלבבות"?
חיבור הלבבות.
שאלה: מה הוא, לְמה לצפות, מה אנחנו צריכים שיהיה?
שיהיה "כאיש אחד בלב אחד". כל המילים האלה מוכרות לנו, אבל אנחנו צריכים בכל זאת להכניס אותן עמוק יותר לתוך ליבנו.
שאלה: וזה מביא לקבלת פני השכינה?
כן. ושם יתגלה הבורא. שכינה היא הכלי המשותף שלנו שבו מתגלה השוכן, הבורא.
שאלה: ואל הכלי המשותף הזה מתחברים דרך איגוד הלבבות?
כן.
שאלה: כשאמרת לנו שאנחנו מתחילים להתפלל, כולם ממש התרגשו בכל הכלי ואז אמרו לנו שאנחנו עושים את זה רק פה, ולא יהיה שידור, וזה מרגיש קצת מפולג. לכלי הדובר אנגלית יש תפילה משלו, לכלי הדובר טורקית יש משהו משלהם, לכלי הדובר רוסית, ממה שאני מבין, בכלל אין להם כלום. ודווקא ההזדמנות שהורגשה כמשהו שיכול לנבוע כתפילה מאוד חזקה שמגיעה מפה, ולכל החברים בכלי העולמי יש הזדמנות להתחבר אליה ולהצטרף לתפילה הזאת או אחרת, וזה נלקח מאיתנו.
אבל יש לנו אנשים שהם אחראים על כל עניין התפילה, צריך לפנות אליהם ולשאול מה העניין, מה הסיבה.
תלמיד: נכון. אתמול אחרי השיעור הם אמרו לנו שאתה הדמות האחראית, והולכים אחריך, וככה הייתה ההחלטה שנלקחה.
אני לא יכול להיות האחראי על מה שקורה בכל יום לפי שעון, כי המצב שלי מתדרדר, ומי יודע עד מתי אני אוכל לתפקד, בצורה עקבית, וברורה.
תלמיד: אבל יש משהו שעוצר מאיתנו לעשות תפילה כזאת ביחד?
לא.
תלמיד: אולי צריכים הכנה מסוימת, או חומר מסוים?
דברו ביניכם ותחליטו. כמה שאני מבין את הבעיה.
שאלה: קודם כל רק לדייק, אמרנו שאנחנו מתייעצים איתך, וברור שאנחנו לוקחים אחריות כמובילים, וזה לא עליך. אבל יש שאלה שחוזרת כל הזמן בין המילים, ואפילו בצורה מפורשת למה שלא נשדר את התפילה שנערכת פה בין הגברים לכל הכלי העולמי שכולם יוכלו לצפות ולראות? האם אתה חושב שזה ראוי, זה נכון, או שזה אינטימי, ולא צריך לפתוח את זה לשידור?
אני לא יודע. אתם מכירים את הכלי העולמי היום, ואת מה אתם עומדים לשדר יותר טוב ממני. צריכים לנסות, אבל ודאי שלא לכולם מתאים לשמוע בעברית את כל התפילה מתחילה ועד הסוף.
תלמיד: אחרי שבדקנו והתייעצנו עם כל הגורמים, ההמלצה של החברים הייתה, שלא לשדר את זה, כי זה לא מתאים מכל מיני שיקולים. גם תדמיתיים, גם יש מנהגים שונים, וזה לא בדיוק יתאים עכשיו לכולם, ועלול לבלבל הרבה חברים שלא מכירים את התפילה. יש בינינו דתות שונות, ותפיסות שונות, וכולי. זה מתוך התייעצות עם כל הגורמים.
בסדר.
שאלה: מורגש לי גם שקשה לנו מאוד לעשות בירורים כחברה. אנחנו עכשיו מדברים דרכך אחד עם השני, וזה קצת מקשה על הדיון. אין לנו ממש פלטפורמה מסוימת, זמן מסוים בו אנחנו באמת יכולים לשבת כמו חברה, כמו גברים, ולדבר בצורה פתוחה. אני רואה אפילו בעשירייה כמה זה קשה. ויש כל מיני מסגרות שכאילו מונעות מאיתנו את הדיון הזה.
אני פונה לא אליך, אלא באמת לכולם, שנחשוב איך אפשר לפתוח את הדיון הזה, כי אני בטוח שלכל בעיה אפשר למצוא פתרון. אם לא לשדר את זה נגיד ב"סביבה טובה", אפשר לעשות זום לכל אלה שמעוניינים, אפשר לפתוח את זה בצורה שתכין גם את החברים שלנו שאולי פחות מכירים את זה במסגרות אחרות. מה זה תפילה, מה זה טלית, מה זה תפילין, למה מניחים, וכל מיני דברים כאלה. עשית גם מלא פגישות על זה שאפשר להוציא מהארכיון.
כנראה, אני לא זוכר. אז בסדר, תעשו איזה סיכום בכל הדברים האלה. קודם צריכים לברר האם יש מעוניינים בזה, ואחר כך לפי זה לראות. אולי לעשות שיעור פעם בכמה זמן על ביאור התפילה, על כל הדברים האלה. אני לא מרגיש, אתם צריכים לגלות את הצורך.
דודי מה אתה חושב?
תלמיד: לגבי שיעור בנושא בירור התפילה? כן, בוא נעשה את זה אם צריך את זה.
אז תכינו, שיהיה יותר ברור לכולם מה נמצא בתוך התפילה, למה אנחנו צריכים כך לדבר ולא אחרת. מתי אנחנו משנים את התפילה הרגילה, לפי איזה חגים, ימים וכן הלאה. אפשר להסביר את זה מאוד פשוט, ובקיצור.
שאלה: יש חברים שמאוד נמשכים לתפילה הזאת, לכל החיצוניות, יש כאלה שדווקא הפוך מאוד נדחים מזה, ויש כאלו שנמצאים באמצע, שלא אכפת להם, לא פה ולא פה. מה ההמלצה או אזהרה שלך למי שמאוד נמשך לטקסיות, לבין מי שמאוד נדחה מזה, מה לזה ומה לזה?
צריכים לסדר את הטקסיות כך שהיא תהיה מעטפת נכונה, וטובה לתפילה. ואז יהיה לא לכאן ולא לכאן, אלא פשוט הטקסיות הזאת תשמור על התפילה. סך הכול את התפילות חיברו לנו אנשי כנסת הגדולה, הם קבעו שזה יהיה כך, ולא אחרת, ולכן אנחנו צריכים להשתדל לקשור את עצמנו אליהם.
שאלה: לפני כמה דקות אמרת שהבריאות שלך הולכת, ומתדרדרת ואתה לא יודע כמה זמן אתה תוכל להיות איתנו. אני בטוח שבכל העולם יש לפחות עשרה רופאים מאוד טובים שיכולים להחזיק אותך עד 120 ויותר.
בסדר, נדבר על זה אחר כך, זה לא לשיעור.
שאלה: בתפילה יש את הטקסט שכל אחד קורא לעצמו. השבוע לא הספקתי לסיים את הטקסט. מתישהו אומרים שהתפילה נגמרה, ונשארתי עם חלק לא גמור. האם עליי לסיים את הטקסט ואז להתחבר לסיכום של העשירייה?
לא, זה לא חשוב.
תלמיד: העיקר ביחד?
העיקר ביחד.
שאלה: בתור מישהו שלא גדל על זה, אני מרגיש שבאמת העניין של הקצב מאוד חשוב, אפילו הבדל בין 4 דקות ל-6 דקות עושה הבדל גדול מבחינת היכולת. וגם עולה באמת השאלה איך לעשות את זה יותר לחוויה משותפת כי אם הכל בשקט וכל אחד עם עצמו אז קצת קשה להרגיש את זה, וזה נעשה תוך כדי התארגנות, וזה מרגיש מאוד חפוז.
זה עניין של זמן, והרגל, זה יסתדר.
תלמיד: מעבר להרגל האם כדאי שיהיו חלקים שנקרא ממש ביחד? אני מבין שזה מקובל.
כן, תלוי איך מסדרים לכם את התפילה. ודאי בכל תפילה ותפילה יש פסוקים, חלקים, שרצוי לקרוא אותם יחד.
תלמיד: זה יעזור לנו להסתנכרן.
כן.
תלמיד: יש פה קבוצה שמקדישה את החיים שלה לנהל את המקום, נהנית מברכתך, עובדת איתך בתיאום בכל מה שצריך. ובזמן האחרון יש יותר ויותר הרגשה שיש הרבה דעות, ולא בטוחים שמה שהם אומרים זה נכון, ויש הרבה השגות על הדברים האלה. בעיניי זה טעם מאוד גדול לפגם, ואני חושב שאנחנו צריכים לחזק את האנשים האלה שעושים באמת את העבודה הזו לכולם. ואם למישהו מאוד בוער, הוא יכול לבקש אולי להצטרף לדברים. אבל כל פעם יש איזשהו הליך שאנשים מתחילים להשיג על הדברים, ובעיניי זה משהו שאנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר ממנו, כי אם הדברים האלה קורים כשאתה פה, אז אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אחר כך.
זה נכון, אני מסכים עם זה במאה אחוז. יש דעה כללית, ויש אנשים שקובעים לנו את הסדר.
תלמיד: כל מי שמנהל פה את העניינים, אלה אנשים שעושים את זה כבר שנים, וכל חייהם סביב זה. אני בא לפה לשיעור, מה יש לי בכלל להשיג על הדברים האלה? רק להגיד תודה אני צריך, ככה אני מרגיש לפחות.
אני מבין אותך ומסכים.
תלמיד: כבר דיברנו על זה שאם יש מחלוקת, אם משהו לא ברור, אז יש את מנהל המפעל והארגון והוא מכריע בסוף, הוא יודע לעשות את זה בשיקול דעת, יש לו הרבה ניסיון בזה. אז בסוף בסוף לא שיש הרבה דעות, אלא מישהו צריך להכריע, ואמרנו שזה מנהל המפעל.
בסדר.
תלמיד: אני אוסיף, שאם התקבלה החלטה שאנחנו לא משדרים, אז תאמינו לי שעשינו בירור, זה לא סתם מישהו החליט. אחרי 30 שנה גם אני רוצה שכולם יהיו פה בחיבור, ואם התקבלה החלטה, אז אני לא יכול להגיד את זה בשידור, וגם לא יכול להגיד את זה לאותו אדם, כי יש דברים שלא אומרים, פשוט יש דברים שצריך לסמוך.
בסדר, אני מסכים עם הדעה שלו במאה אחוז.
(סוף השיעור)
-
"הלוואי יתפלל אדם כל היום כולו" (גמרא, ברכות כ”א).↩