שיעור בוקר 05.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/kS5SjZ6w?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1074,

"מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך ב', עמוד י"ב מפרשת "ויקרא", "מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה".

העבודה נראית לנו כאמצעי להשגת המטרה. אומרים שהמטרה היא טובה, יפה, נוחה. המטרה נקראת מנוחת חיי עולמים, מנוחת העולמים. האם זה כתוב לעצלנים, שעכשיו תעבוד ואחר כך לפחות תנוח? יש על זה כאלה פירושים. האם אני צריך למות כדי לנוח? מה אני צריך להשיג כדי לנוח? זה כמו הבדיחה, שאחד שוכב תחת העץ ואומרים לו "לך תעבוד", והוא שואל "בשביל מה?", אז אומרים לו, "תעבוד, תרוויח הרבה כסף ותשכב תחת העץ", אז הוא אומר, "אני כבר שוכב תחת העץ". כך גם כאן, מה זאת אומרת שעכשיו אני צריך לעבוד ואחר כך אני אגיע למנוחה? ועל מנוחה אומרים, שזו ממש מטרת הבריאה להגיע למצב שהוא מנוחה.

אנחנו לומדים שהמציאות היא לא משתנה. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת בתוך הכלי שלו, המצב הזה הוא מצב מוכן מראש, אנחנו נמצאים במצב הזה, אלא עכשיו אנחנו כביכול בהסתרה. בעל הסולם נותן על זה הרבה דוגמאות. על הבן של העשיר שנמצא במרתף עד שהוא יגדל ויבין איפה הוא נמצא, על אנשים שרצים להיכל המלך עד שמגיעים אליו. אבל בסופו של דבר "ואכלתי ישן נושן", כלומר אנחנו נמצאים במצב, אבל צריכים להכין את הכלים כדי להרגיש אותו. הכנת הכלים נקראת יגיעה ועבודה, ואחרי שאדם בהחלט מכין את הכלים שלו, הוא מגיע להשתוות הצורה עם האור. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, וגם האדם מגיע למצב המנוחה המוחלטת כמו האור. זה בעצם קצת תירוץ למה המטרה נקובה בשם מנוחה.

אם כך, מה זאת אומרת המושג מנוחה? אולי עכשיו זו לא בדיוק המנוחה שלי. ומה המצב שלי עכשיו שאני צריך להיות לא במנוחה? כלפי מה זו מנוחה ולא מנוחה? אני זוכר כשהייתי ילד כל הזמן רצתי עם הכדור, והיו צועקים עליי, "תפסיק, תשב קצת ותנוח, שב במנוחה". לא הרגשתי שזו מנוחה אם אני יושב ועוצר את עצמי, אלא בשבילי זה הפוך, זו יגיעה גדולה מאוד, וטוב לי ונוח לי לרוץ עם הכדור.

אז איך מודדים אם זו מנוחה, אם זו יגיעה, והאם זו בכלל עבודה? מודדים את זה כלפי הכלים. אם הכלי מרגיש מתח בין רצוי למצוי, בין מה שצריך להיות לאיפה שהוא נמצא, אז הוא לא נמצא במנוחה, כי הפער שהוא מרגיש דוחף אותו לתנועה רוחנית, ואז הוא ודאי שלא במנוחה. כלי שהגיע למצב שהוא משתווה עם המטרה, הוא כבר לא מרגיש שום פער ולכן יכול לעוף כמו ילד עם הכדור, ולהרגיש שהוא נמצא במנוחה.

כך זה גם לפי תיאוריית איינשטיין. לא חשוב באיזו מהירות אתה עף, העיקר שאתה לא מוסיף ולא מוריד, שהדבר הזה לא בא בחיסרון לא קדימה ולא אחורה. אלא אתה מאוזן עם המצב שאתה נמצא בו, ואז אתה מרגיש את המנוחה. איך מגיעים לזה? על ידי השתוות הצורה עם הסביבה, זאת אומרת עם האור שאנחנו נמצאים בו.

איך מגיעים להשתוות הצורה עם האור? הוא אומר, יש לזה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שעל ידי אחד אנחנו רוכשים כוונה על מנת להשפיע, ועל ידי השני אנחנו יודעים מה לעשות על מנת להשפיע. אז רוכשים את שתי הפעולות האלו לקבל על מנת להשפיע, לעשות מצוות, מעשים רוחניים על מנת להשפיע, ואז מגיעים למטרה. זה בעצם מה שאני יכול להגיד.

תלמיד: כתוב "שאז הלב מתחיל לחמוד להדבר שעלה לו במחשבה במוחו". כשאנחנו מדברים בעבודה על ענין של מחשבה ורצון אנחנו אומרים שהמחשבה משמשת את הרצון ונובעת מהרצון. לעומת זאת הוא כותב פה שהלב, כלומר הרצון מתחיל לרצות בהתאם למחשבה.

יש לנו עבודה במוחא ובליבא, כלומר כוונה על מנת להשפיע והפעולה עצמה. האמת שזה דבר מאוד קשה ולא ניתן להסביר עד שאדם מתחיל להרגיש. איפה שהוא כותב מוחא וליבא תקראו את זה, אבל זו לא מצווה להתבלבל בזה. לאט לאט אדם מרגיש מאיפה זה בא לו.

האמת, גם מוחא וגם ליבא שניהם באים מתוך ליבא, הלב מבין. בלב יש כביכול שני חלקים, חלק שמרגיש ללא הבחנות, וחלק שמרגיש יחד עם הבחנות, ואז לפי ההבחנות הוא יכול איכשהו להיבדל מההרגשה. אבל שני הדברים האלה הם בלב.

אנחנו גם רואים את זה מתוך הפרצוף הרוחני. הקדוש ברוך הוא ברא רצון. אחר כך הרצון הזה מתוך זה שהוא מרגיש את עצמו, מרגיש את בעל הבית, מרגיש את הבושה, מרגיש את המטרה, מתוך זה הוא בונה לעצמו ראש. הוא בונה את הראש מעל הלב, מעל ההרגשה, אבל הוא בונה אותו על פי ההרגשה.

כתוב, שבאין סוף טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון ממלא את כל המציאות, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכול היה רק תוך הכלי. וכאשר עלה במחשבתו לברוא הנבראים ולהאציל הנאצלים, אז אחרי צמצום והתקנת המסך נעשה ראש שחושב כמה לקבל בתוך, ואז משאיר חלק מהתוך שנקרא סוף ששם הוא לא מקבל.

זאת אומרת, בסך הכול מתוך ההרגשה של כל מיני נסיבות, הרצון לקבל שהבורא ברא, בורא לעצמו ראש, איפה שהוא מתכנן איך להידמות לפעולות הבורא. לכן אנחנו אומרים, הלב מבין, הלב הוא הקובע. שבתוך הלב יכולה להיות רק הרגשה ללא צמצום וללא מסך וללא כלום. ויכול להיות שיהיה לב מבין, מבין זה שיהיו ברצון לקבל תכונות הבינה, בינה נותנת הבנה, ואז הרצון לקבל, מלכות, עם בינה יחד, זאת אומרת עם תכונת הלהשפיע הם בונים יחד כבר מושג שנקרא ראש הפרצוף. אז אפשר לדבר על העבודה במוחא ובליבא ואיך רוכשים את שני סוגי העבודות האלה ואיך מחברים אותם יחד.

תלמיד: אתה אומר שעם ההתקדמות בדרך אנחנו רוכשים יותר הבחנות על אותן הרגשות, אבל אנחנו אומרים שאם עכשיו אני נמצא בחושך ופתאום באות לי הבחנות ואז אני יוצא מהחושך, אז אני רואה שאותן הבחנות היו לי כבר פעם, כלומר הכול עניין של ניסיון.

האדם שעובר מצבים, תמיד יכול ללמוד רק ממצבים שעברו. הוא לא יכול ללמוד מהמצב הנוכחי, כי המצב הנוכחי שהוא נמצא בו, שולט בו. המצב שולט על האדם. הוא לא יכול במצב הנוכחי לקבוע על עצמו משהו כי אלו הרצונות והמחשבות שעכשיו פועלים בו.

מה שהוא מסוגל לעשות במצב הנוכחי, וזו גם שאלה איך הוא עושה את זה, הוא יכול לעשות תפילה, להידבק לעליון, למסור את עצמו לעליון, שאז העליון יקבע מה הוא יעשה. אבל לא שהוא בעצמו ייקח את הכוחות, איזשהם כוחות, מאיזה צד לא יודע, לראות את מצבו ולעשות נגד מצבו. איך? זה פשוט לא יכול להיות, אין בנו יכולת להיות שניים במצב אחד. אני לא יודע איך להגיד את זה אפילו.

אני יכול כן לדעת מה הרשימות שלי מהעבר, מה המצב הנוכחי יחסית, ולקבל יראה מעליון, להעלות תפילה לעליון, לבקש ממנו לשלוט עליי. יוצא שיכולות להיות אצלי רק שתי אפשרויות, או שהמצב שלי שולט עליי או שהמצב של העליון שולט עליי, ואני בוחר.

אם אני לוקח מהחברה את רוממות העליון, ורק מהחברה אני יכול לקחת, כי בי, כפי שאמרתי, המצב שלי שולט עליי, אני לא יכול למצוא בי כוחות מחוץ למה שיש לי, אם אני לוקח מהחברה רוממות העליון, אז אני יכול ממצבי, על ידי הרצון הזה שקיבלתי מהחברה, לפנות לעליון שהוא ישלוט עליי. אבל אם לא חברה, לא הייתי יכול לפנות לעליון אף פעם.

מאיפה אני אקח הכרת העליון שהוא יותר גדול ממני, שהוא יותר חשוב ממני? אני נמצא באיזשהו מצב, המצב הזה עכשיו קובע מה אני חושב, מה אני רוצה, מה אני רואה, מבין. אתה יכול להגיד, אבל בכל זאת יש איזו מין הרגשה, לומדים כך וכך. נכון שיש, אבל ההבנה הזאת רק עוזרת לאדם להבין שהוא חייב לפנות לחברה, אבל לא שההבנה הזאת תיתן לו כוח לפנות לעליון.

הוא בכל זאת פונה לחברה, לוקח ממנה כוחות, ואז פונה לעליון.

תלמיד: אבל אנחנו נשארים עם סתירה, כי מצד אחד אנחנו אומרים שההבחנות הן מהניסיון במצבים קודמים ומההתקדמות בדרך, ומצד אחר אנחנו אומרים עכשיו שההבחנות שלנו הן בכלל מהחברה, או שכל מצב ברוחניות הוא הפוך לגמרי, ואין בכלל עניין של ניסיון, חושך זה חושך ואני יכול לקחת רק מהאחר.

נכון, אין לך ניסיון עבור המצב הקודם, אתה לא יודע מה זה המצב הקודם. זה נקרא שאנחנו הולכים למעלה מהדעת. העליון נראה לך חשוך, הוא נסתר. אתה צריך להאמין, זאת אומרת זה לא בהרגשה, זה בכלים דהשפעה, זה נקרא "אמונה".

בכלים דהשפעה שזה מעליך, אתה רק יכול לשער שהוא באמת יותר נעלה ויותר גדול, על אף שבכלים דקבלה, זאת אומרת בכלים תכלס שלך שאתה נמצא, אפילו שהם כלים בעל מנת להשפיע אבל הם קטנים לעומת העליון, בהם אתה לא מרגיש שהעליון יותר גדול.

יש לך מסך נגיד ואתה מקבל על מנת להשפיע, אנחנו מדברים כבר תיאורטית נגיד באיזשהו מצב רוחני, ואתה נמצא באיזו דרגה איקס, יש לך משהו. בכל זאת איקס פלוס אחד בשבילך זה חושך. איקס פלוס אחד זו עוד תוספת של רצון להשפיע שאין לך, הפעולה הזאת כלפי הכלי שלך חשוכה, אתה לא מרגיש את הפעולה הזאת יותר נעלה, יותר גדולה.

להרגיש את זה יותר גדול, להעריך את זה כיותר גדול, אתה יכול רק בתנאי שיש לך כלי דהשפעה על הפעולה הזאת, אבל אם עוד לא רכשת, אז נראה לך שהשפעת יתר זה חושך. מה לעשות?

תלמיד: בסופו של דבר את ההבחנות אני חייב לקחת מהחברה.

את ההבחנות אתה לא יכול לקחת מהחברה, מהחברה אתה לוקח רק רוממות העליון בכללות, את הכוח של החברה. אתה לא יכול לקחת מהחברה, אתה מקבל את זה דרך החברה מלמעלה. כל מה שאתה מקבל אתה מקבל מאין סוף. אתה רק מקבל מאין סוף או בצורה ישירה או בצורה בלתי ישירה דרך החברים.

מה זה דרך החברים? דרך נשמות שאיתן אתה מחובר באין סוף לנשמה אחת. מפני שאתם באין סוף נשמה אחת אז יש לכם שם תוספת הבחנות, תוספת הארה לכל אחד. נגיד אנחנו עשרה בקבוצה מחוברים באין סוף יחד, אז לכל אחד מאיתנו באין סוף יש עשר הבחנות. אם לכולנו יש עשר, אז לכל אחד עשר, אז אני מושך דרך החברים האלו שלי עכשיו, נגיד עוד עשר הבחנות.

אני מושך אותן מאין סוף מפני שאני רוצה להידמות כאן בעולם הזה למצב כמו שבאין סוף, שאנחנו שם מחוברים. על ידי זה שאני רוצה כאן להתחבר איתם, אני כאילו, ודאי שזה לא אור אבל הארה קטנה, תוספת, אני מושך דרכם אותו מצב כמו שאנחנו באין סוף, ששם כל אחד מרוויח מכולם. אז כאן אתה מבין שזה לא תלוי בחברים, מה הם, זה תלוי בי, איך אני מתייחס אליהם.

כי אם אנחנו רוצים או לא רוצים, אנחנו שם מחוברים. לכן אדם לא צריך ללכת ולעשות ביקורת על החברים, ההיפך אולי. שיתנגדו, שיעשו משהו, לא חשוב. אלא הוא מושך מאותו מקום, היכן שיש כוחות של כולם, ואז על ידי זה הוא מושך לעצמו כוח דהשפעה. זאת אומרת לאותו מקום.

הדבר מאוד פשוט, רק תתאר את המצב הזה, איך למעלה הכול מחובר ואיך למטה לא מחובר. אם אתה משתדל למטה לעשות קצת את אותה תמונה, לפי ההשתדלות שלך אתה מזמין את הכוח הזה.

תלמיד: בעמוד 17 בפסקה הרביעית רב"ש רושם "כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספקות".

הרב'ה מדבר כאן על מאמר של בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר". בעל הסולם כותב שם כך, ששינוי הצורה מהבורא, קודם כל נבדק לפי מחשבת האדם, מה האדם חושב.

אם אדם חושב על עצמו, אם אני קיים או לא קיים, מה יהיה לי, מה איתי, מי אני, מה אני, כל מיני שאלות כאלה, מה הטעם בחיינו, שמזה מתחילים את כל העניין, אם אדם חושב בצורה אינטרוברטית, כלפי עצמו, זה נקרא שהוא נמצא בתוך עצמו, בתוך הקונכייה שלו.

אז וודאי שהוא מנותק מהבורא, כי לבורא אין מחשבה כלפי עצמו, פנימית. אצלו כל המחשבה היא להיטיב, זאת אומרת, החוצה. לכן אדם שחושב על עצמו, אפילו שאלה כזו כללית, האם אני קיים? זה חותך אותו מהבורא. אז מה השאלה על זה?

תלמיד: אנחנו אומרים שהמחשבות באות מהבורא.

ודאי שהמחשבות האלה באות מהבורא, הכול בא ממנו, אבל הן באות כדי שאתה תשים לב אליהן. אף פעם לא מענישים את האדם על מי הוא כרגע. אין דבר כזה. זה כך אצלנו בעולם הזה. גנבת? מכניסים אותך לבית סוהר. לא. בתורה זה לא כך.

"גנבת" זה נקרא שקיבלת עונש. עכשיו אתה צריך לעשות תיקונים. המעשה של האדם הוא שכר או עונש. אבל עונש זה לא עונש שמענישים אותך, אלא שאתה לפי מעשיך עכשיו מגיע לדרגה אחרת שממנה אתה שוב ממשיך.

תלמיד: כלומר, אני צריך לשנות את היחס שלי למחשבות האלה שנותנים לי?

אתה צריך לשנות את היחס שלך למה שקורה איתך. להגדיר את זה במונחים אמיתיים, רוחניים, ולא לפי מה שנראה לך. העולם שלנו זה לא עולם המעשה, אלא עולם התוצאות. זאת אומרת, מה שאתה רואה בתוכך ומסביבך, זה תוצאות מלמעלה. השורשים למעלה, הענפים למטה.

ואם אתה מסתכל בצורה כזאת, אתה לפחות קובע תמונה נכונה. איך להגיב אליה? זה כבר משהו אחר. אבל אם זו התוצאה, אז כבר היחס שלך לכל דבר ולעצמך הוא אחר. אז זו התוצאה, זאת אומרת, כך ירד מלמעלה, מה אני אעשה? מה אני אעשה כדי לתקן, שתרד מלמעלה צורה אחרת?

שוב. התכנון שיהיה נכון. איך אני אעשה שמלמעלה תרד תמונה אחרת? זו כבר גישה אחרת לגמרי לחיים. מבחינתך הכול אצלך מכוון כלפי מעלה. ואז אתה מסתכל על העולם הזה שזה סתם, זה כמו שאתה עושה ניסיונות בעבודה ורואה תוצאות. אז מה אני צריך לעשות, לתכנן, כדי לקבל תוצאה אחרת? ואז הכיוון של המעשה, של הכוונה, של הלב, הכול, זה כלפי מעלה, איפה שבאמת אנחנו יכולים להשפיע. ואם אנחנו רצים במסגרת העולם הזה, בלי לקשור את הדברים האלה עם העולם העליון, אז פשוט חבל על הזמן.

לכן זה נקרא "עולם הדמיון", כי פשוט מראים לך תוצאות על איזה מסך כמו בטלוויזיה, וכלום לא. אתה יכול לצעוק על הטלוויזיה, על מה שקורה שם? זה יעזור? אתה צריך לפנות לאנשים חיים, ושם אולי לשנות משהו, אז זה ישתנה בטלוויזיה. ככה זה אצלנו, אצלנו זו רק תמונה.

תלמיד: אני כל הזמן נכנס לתוך מין לופ כזה. אנחנו אומרים שמה שאנחנו, זה בעצם רק היחס שלנו אל המחשבות, אבל גם היחס שלנו אל המחשבות, גם זה בא ממנו.

אתה אומר כך, המחשבות שלי ממנו, והמעשים שלי ממנו, והמצב שלי ממנו, ומה שאני ארצה פעם, ואחשוב פעם ואעשה פעם, זה גם ממנו, ומה שהיה, גם הכול ממנו, אז בכלל מי אני, מה אני? במאמר שנקרא מאמר "החרות" בעל הסולם מסביר שזה נכון, אתה מכונה. אתה מכונה.

ביולוגית אתה מבין, ופיזיולוגית אתה מבין, זאת אומרת, במבנה האדם אתה מבין, שאין פה שום דבר. אם הרצונות שלנו הם לא שלנו, והמחשבות לא שלנו, ובקיצור, אם אדם הוא תוצר של החברה, ומלמעלה, בקיצור, מכל הצדדים הוא כך, אז, מסביר לך שם בעל הסולם, שיש לאדם בעולם הזה בחירה חופשית אחת. להתפעל מהחברה מרוממות המטרה כדי להגיע אליה.

כמו שהסברתי שלמעלה כולם מחוברים ומשם דרך החברים אפשר למשוך כוח. רק זה תלוי באדם, שום דבר אחר בעולם הזה לא תלוי באדם. אנחנו לא מבינים עד כמה כל דבר שאני רוצה היום לעשות בחיים, לנסוע, לא לנסוע, לעלות לאוטובוס, לא, לרדת, לחזור, לשבת, לא, לאכול, לשתות, לעבור, זה פשוט נסתר מאיתנו, עד כמה כל החשבונות האלו הם חשבונות שבהם אי אפשר להכניס רצון צדדי, איזו סיבה שלא נמצאת בי. אלא מתוך חוסר וודאות בכל התהליך הפנימי הזה, אז נראה לי שאני כאן מחליט, מחפש, חושב, שוקל.

זה מין חוסר וודאות בלבד, שכלפיי זה לא ברור. זה כמו כלפי תינוק או כלפי ילד, אנחנו מסתכלים וכבר יודעים מה הוא יעשה, זה ברור לנו. כך ועוד פי כמה וכמה יהיה לנו ברור כשאנחנו נעלה דרגה.

לכן כדאי לעזוב את כל יתר הקשקושים, ולקחת באמת את הנקודה הזאת. זו נקודה מאוד צרה, ממש פתח קטן מאוד, חור קטן מאוד שדרכו אנחנו יכולים להכניס לעצמנו, לתוכנו, לכלי שלנו, דרך חור אחד צר מאוד, כוח צדדי, רוממות ה' מהחברים. אם אדם מטפל בחור הזה, מנקה אותו, כל הזמן רוצה דרכו למשוך ולמשוך, אז זה הולך. אם לא, לא.

חברים זה גם ספרים וסופרים, לא רק החברים. אתה יכול לשבת עם הספר, אתה יכול לשמוע מוסיקה של מקובלים, אתה יכול סתם לשמוע מה שהם מדברים מאיזו קלטת ואפילו לא לדעת את השפה, זה לא חשוב, ממש ככה. זה נקרא "כוח חיצון", זה הדבר היחידי. כל יתר הדברים הם פשוט מדומים לגמרי.

תלמיד: מה זו רוממות ה'?

רוממות ה' זו חשיבות המטרה יותר ממה שאני חושב על עצמי, מספיק ככה, זה נקרא רוממות ה'. הוא יותר חשוב ממה שכרגע בא לי מתוך תוכי. הוא או המטרה זה אותו דבר.

תלמיד: זה נשמע כמו משהו שקיים בשפע בעולם כולו. יש הרבה מאוד אנשים שאומרים שהשם גדול, שיש כוח גדול ממני שמנהל את כל העניינים, שאני ביחס אליו ממש שום דבר.

אני לא יודע מה אתה מבין ומה אתה אומר. אני אומר לך שזה צריך להגיע לאיזון פנימי אצלי או לחוסר איזון, כך שמה שקיבלתי עכשיו רוממות המטרה, רוממות ה', ייתן לי כוח יתר ממה שיש לי כוחות להשקיע בחיים שלי, בהתקדמות שלי. שעל ידי זה אני אוכל עוד קצת להתרומם, לפנות אליו, להיתלות בו וכן הלאה.

תלמיד: קודם דיברת על רוממות ה' בתור מצב שבן אדם מרגיש חושך, ועדיין הוא דבוק בתוך החושך הזה מתוך ידיעה שדווקא שם יש פתרון.

אפשר לתאר את זה שמתוך החושך אני מתרומם אליו, אפשר גם כך, תלוי מה אני מגדיר כחושך. יכול להיות שאני מלא חיים כי מתחיל מונדיאל, ויש לי חיים מהבוקר עד הערב. אנשים משוגעים, אני לא צוחק, אני מסתכל עליהם, הלוואי והייתי כך יכול לעניין אותם עם מטרת הבריאה כמו עם הכדור הזה, אבל זה לא הולך ברגל. אצלם זה ברגל. אז תלוי מה זה חושך.

אם אני באמת נמשך למונדיאל, ואני מבין עכשיו שזה החושך, כי כל המחשבות שלי וכל הרצונות על זה ואני לא יכול לעשות כלום, ובאמת מהי מטרת הבריאה לעומת זה? זה טעם החיים, ואני מגדיר את זה כחושך, מה זה כחושך? זה אור בשבילי, אבל המצב הזה, היחס שלי אליו הוא חושך, אז אני מתחיל לחפש.

וודאי שאני מחפש סתם מלאכותית, אולי מישהו בכל זאת ישנה לי את הדברים האלה, את המצב הזה. אז אני מכניס את עצמי בעל כורחי לחברה כזאת שתשטוף לי את השכל, שאני אקבל ממנה מחשבות אחרות. תלוי מה זה חושך.

תלמיד: איך לעשות כך שהרצון לבורא יהיה הכי גדול? למה אני שואל, כי כל פעם שאתה מקבל למשל רצון לתה, יש לך טעמים ואתה יכול לבחור.

אני בוחר לעצמי מה אני אשתה. אתה רואה מה אני שותה, זה נקרא תה? אלא הרופא אמר לי שאם אני אשתה את הדבר הזה, יהיה לי טוב. אז אני מאמין לרופא, וגם התורה אומרת שהרופא ירפא, אז אני הולך לרופא והוא אומר שאני צריך לשתות את זה. אתה רוצה לטעום, בבקשה, אין בזה שום טעם חיים. אבל מה? אני שותה ונהנה, למה? כי מאירה לי הבריאות העתידית, אני מאמין שכך זה יהיה. אני בוחר מה זה טעים ומה זה לא טעים, ועכשיו בשבילי זה יותר טעים מהטעם הרגיל של התה.

אנחנו צריכים להוסיף חשיבות, ולמה להוסיף חשיבות? או לי או לבורא. סך הכול זה מה שיש לנו.

תלמיד: אין לי טעם לבורא.

אם אין לך טעם, זה לא חשוב, תיכנס לחברה. תיכנס לחברה וכל הזמן תשמע מה הם מדברים. דברים אחרים תנתק, סגור את הטלוויזיה, אל תסתכל על כדורגל. תשב כאן ותשמע כל הזמן מה שאומרים. אומרים שזה לא מספיק, צריך גם לעבוד עם החברה, צריך להכניס להם את היגיעה שלך, שיהיה לך חשוב מה הם אומרים. אתה צריך להתחבר איתם שהמחשבות שלהם יהיו בשבילך חשובות.

אם הילדים שלך אומרים לך משהו, אז אתה מקשיב להם, למה? חשוב לך מה הם חושבים עליך, מה הם אומרים. אני יודע על עצמי, אני מסתכל, בודק, רואה. שלשום בערב הבת שלי אמרה שהיא רוצה ללמוד שיעור נהיגה, אמרתי לה שאין לי כסף, ולמחרת היא הזמינה שיעור. אתמול בבוקר חבר לקח אותי הביתה בשש בבוקר, תפסנו אותה בדרך ונתתי לה מאה שקל. עד כדי כך היה לי חשוב לרוץ הביתה ולהביא לה מאה שקל שהיא תשלם על השיעור.

האם הייתי עושה כך בשבילך? לא יודע. מן הסתם ודאי שלא, אני צריך שאתה תהיה לי חשוב כמו הבת שלי, צריך לעבוד על זה. בשביל מה אתה צריך שהוא יהיה לך חשוב, מה אכפת לך? יש עוד כמה כאלה. זו עבודה. האם אני צריך להשקיע בך כמו שהשקעתי בה? תאר לעצמך, אני משקיע בה עשרים שנה כבר, כל הזמן נותן, נותן, נותן, כמה נתתי לה? אני אוהב שהדברים האלה נמצאים בה ממני. אם לוקחים תינוק מאימא ברגע שנולד, היא תשכח ממנו. יהיה קצת איזה מין כאב, אבל היא תשכח ממנו. הכול תלוי בהשקעה.

אני הסתכלתי על עצמי, לא יכולתי אתמול להיות שקט. היא הזמינה שיעור, היא תלך לשיעור, יהיה לה לא נעים להגיד שאחר כך היא תשלם, אז רצתי. היא אמרה "אוי תודה אבא", קיבלתי סיפוק. אני מרגיש את זה, זה לא הולך סתם. ראית איך היא אמרה ואיך נהניתי מזה. אם הייתי עושה כך עם החבר? זה לא פשוט.

תלמיד: אם הכול בידי שמיים, כלומר הכול בידי הקדוש ברוך הוא אפילו המעשים שלי. לעומת זאת אומרים לי "איזהו גיבור הכובש את יצרו".

אתה אומר כך, הכול בידי שמיים ובכל זאת כתוב, "איזהו גיבור הכובש את יצרו". זאת אומרת, לכבוש את היצר אני יכול בעצמי, זו כאילו הבחירה שלי, זה לא תלוי בשמיים. אחרת מה, אני גיבור? אז כלפי מה זה נקרא "הכובש את יצרו".

כתוב גם, "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". אז כנראה שעניין היראה זה מה שאני יכול כביכול לטפח בעצמי, ובזה אני אהיה ממש כגיבור, אכבוש את היצר שלי על ידי היראה. "היראה" הוא אומר, או שהיא יראה מעונש בעולם הזה או בעולם הבא, או שהיראה מחוסר השפעה. הזוהר אומר את זה בפקודין, זו פקודה א', פקודא קדמאה.

(סוף השיעור)