שיעור הקבלה היומי24 אוק׳ 2019(בוקר)
שיעור בנושא "הכבדת הלב - הזמנה לעלייה" (הכנה לכנס בבולגריה 2019)
24 אוק׳ 2019
קשור ל: כנס בבולגריה 2019
שיעור בוקר 24.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס "קבלה לעם" העולמי בבולגריה:
שיעור 5: הכבדת הלב - הזמנה לעלייה
קריין: שיעור הכנה לכנס קבלה לעם העולמי בבולגריה. שיעור מס' 5. "הכבדת הלב - הזמנה לעלייה".
אנחנו לא יכולים לדבר על הבורא עצמו, זה כבר לא בורא, כי בורא זה כלפי הבריאה, אלא עצמותו. אנחנו לא יכולים להבין איך הדבר הזה יכול להיות קיים, כי אין לנו שום צורה, שום ישות שיכולה להתקיים, אלא כשהיא כלולה משניים, מדבר והיפוכו. כי כך אנחנו כנבראים תופסים, שיש אני, ואני מרגיש. וכל דבר שאני מרגיש הוא צריך להיות הפוך ממה שיש בי, ואז במידת ההבדל, ההפרש, בין מה שיש בי ומבחוץ, אז אני מרגיש שמשהו קיים.
ולכן "בראתי יצר הרע" אומר הבורא, שהבריאה היא רצון, חיסרון, ומפני שהוא ברא חיסרון, אז הוא נתן לנבראים, שהחיסרון זה הם, את היכולת להתקיים. אבל איך החיסרון מתקיים? בזה שהוא מרגיש את הבורא. במידה שהבורא ממלא אותו אז החיסרון מרגיש את עצמו קיים, באיזו מידה, יותר, פחות, בכל מיני אופנים. בכל מה שיש, בכל החיים, כל מה שיכול הרצון לקבל לזהות, להרגיש, מדברים שליליים עד דברים חיוביים, שכך מורגשים כלפי הרצון לקבל, הכול זה דווקא מתוך שהוא מרגיש את הבורא.
יוצא לנו כך, הבורא ברא רצון לקבל, כדי שהרצון לקבל ירגיש אותו, את הבורא. ואז יש לנו בריאה שהיא מצד אחד, יש מאין, כי לא היה קודם רצון לקבל, מצד שני, כשהוא נברא, אז יש לו רק יכולת אחת, להרגיש את הבורא, ולפי מידות הרגשת הבורא, אנחנו מדברים על הנברא.
לכן יש מידות חיסרון להרגשת הבורא, שהנברא לא מודע למה שקורה, הוא גם לא מודע למה שהוא מרגיש, זה הכול נעשה אצלו בצורה אינסטינקטיבית, היינו ללא שום התערבות מצדו עצמו, זה בדרגת הדומם, הצומח, החי. בדרגת המדבר, בהתפתחות הרצון לקבל לדרגת המדבר, אז אנחנו כבר מדברים על זה שהרצון לקבל מתחיל להתייחס בצורה סלקטיבית למה שקורה לו. לא שהוא עובד באינסטינקט יותר או פחות, נוח ולא, אלא "דרגת המדבר" זה נקרא שיש לו כבר עקרונות, הבחנות, מאוד שונים מהדרגות הקודמות, דומם, צומח וחי.
דומם, צומח וחי קיימים בטבע וההתפתחות שלהם היא התפתחות טבעית, אינסטינקטיבית. מתוך הרצון לקבל עצמו. מה שאין כן הרצון לקבל בדרגת אדם, בדרגת המדבר, אדם הדומה לבורא, הוא כבר נמצא באיזו מידה בשליטה עצמית. זאת אומרת לא שהבורא מנהל אותו בצורה כזו בלי לשאול את פיו, אלא שהוא נותן לנברא באיזו מידה, באיזה גבולות, גם לקבוע את כיוון ההתפתחות, את צורת ההתפתחות, את קצב ההתפתחות ובהתפתחות שלו הוא כבר מזהה שזה לא כלפי הרצון לקבל, עד כמה הוא מלא או לא, אלא עד כמה צורת הרצון לקבל תהיה דומה לבורא.
זאת אומרת ההבדל בין המדבר ובין דומם, צומח וחי, בזה שהמדבר במשהו מרגיש את הבורא, ובהתאם לזה יש לו כבר מערכת פנימית שהוא מזהה, שהוא משווה ומחליט למה הוא רוצה יותר להגיע, איך לכוון את עצמו למעלה מהרצון לקבל. כי להידמות לבורא או להיות קרוב אליו שזה רצון המדבר, האדם, לעומת הרצונות הקודמים, דומם, צומח וחי שקיימים בו, בעצם כאן, בין שני הרצונות האלה, ישנה בחירה של האדם, למה הוא נמשך, מה הוא מעדיף. ודאי שזה הכול בגבולות ובהבחנות שהבורא מלכתחילה ייצב בתוך הנברא, בתוך האדם, וכך אנחנו מתקדמים.
מה ששייך עכשיו לנו, בלי להמשיך בכל העניין הזה של הבורא והנברא בדרגת המדבר, זה אותם בני האדם שיש בהם צורת בני אדם, אבל הם כבר בדרגת המדבר, ולא בדרגת חי. כמו שכתוב "אדם ובהמה תושיע ה'1", שרובם בצורת אדם שאנחנו רגילים לראות בעולם הזה, אבל הם בעצם נמצאים בעצם בדרגת חי, בחזקת החי, הרצון לקבל שבהם, שהם רוצים רק לממש אותו, אלא ישנם ביניהם את אלו שהם רוצים לממש, לפעמים, אולי יותר או פחות, דרגת אדם, הדומה, להדמות לבורא.
אז אלו שרוצים להידמות לבורא, מרגישים מה שנקרא "הכבדת הלב", חושך, קושי בקיום שלהם בצורה מיוחדת. העיקר זה ניתן להם, שהם יכולים להיות באותם החיים כמו האחרים שנמצאים בדרגת חי, לא בדרגת האדם, אלא הם נמשכים לפענח, להבחין, שמה שניתן להם, זה ניתן כהכבדת הרצון, "הכבדת הלב" מה שנקרא, והכבדת הלב הזאת היא כדי למשוך אותם קדימה.
זאת אומרת שהם לא יברחו סתם ממצבים לא נעימים, אלא שהמצבים הלא נעימים רק נמצאים בהם כמו שעון מעורר, שהם מעוררים אותם לבירורים, והם כבר מתחילים לברר את ההתעוררות הזאת שמגיעה להם מלמעלה, כהתעוררות להתקרבות, היינו להשתוות הצורה עם הבורא. זה נקרא אצלם "עלייה", שכמה שהם יכולים להבין שהבורא מושך אותם אליו, שהם יהיו דומים לו, שהם יהיו בעל מנת להשפיע, למעלה מהדעת, אז בהתאם לזה הם כבר עושים כל מיני פעולות, בעיקר זה התפילה, כדי להתקדם, לעלות במדרגות האדם. יותר ויותר להידמות לבורא.
לכן "הכבדת הלב" שאנחנו יכולים להרגיש בכל רגע, זה תלוי ברגישות שלנו, בכל מיני הפרעות שמקבלים, לא חשוב איזה. אנחנו משייכים את זה לאין עוד מלבדו, ואנחנו מבינים שזה הבורא כך מעורר אותנו, או בצורת "דומה דודי לצבי", שבצורה כזאת הוא מושך אותנו אחריו, "אני מעורר את השחר" וכן הלאה, שכל התחלת המצבים זה ממנו, וההמשך הוא מקווה שזה יהיה כבר מאתנו.
ואז פעם אחר פעם, אנחנו יותר ויותר, אחראיים גם להמשיך את החושך, לא רק את האור, זאת אומרת לא לחכות עד שהבורא יחשיך לנו את המציאות, שאז על ידי זה אנחנו מתעוררים, אלא שאנחנו אפילו במציאות הנוכחית, נגלה שלא מספיקה לנו מידת הקשר עם הבורא, מידת ההשפעה שיש בנו. זה נקרא שאנחנו כ"זקן" הולכים ומחפשים עוד ועוד חסרונות, במה אנחנו יכולים לממש אותם ולהתקרב לבורא, וכך אנחנו מתקדמים.
אז יש לנו את שיעור 5 מכנס אירופה, שנקרא "הכבדת הלב – הזמנה לעלייה", נקרא ונראה איך נבין את זה, נרגיש את זה, איך אנחנו נקבע בליבנו, שלא קורה לנו כלום במציאות שלנו אלא רק הזמנה לעלייה מצד הבורא.
קריין: קטע מס. 1 מתוך ספר "אור הבהיר".
"בכל יכולתו המציא הבורא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים... ותחבולה הזאת היא הנקראת בלשון חכמים חושך בסו"ה "ובורא חושך", מלשון בוא וראה חושך. כלומר, מניעת האור וחולשת אחיזתנו בו, המובן לנו כמו חושך, היא הסיבה הנאמנה לתפיסת האור, וז"ס "כיתרון האור מן החושך", כלומר כל תפיסתנו באור הוא מתוך החושך."
(בעל הסולם. ספר "אור הבהיר", או"י או"ח)
"בכל יכולתו" של הבורא, שיכול לעשות מה שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין, אבל מה עשה? "המציא הבורא תחבולה שדרכה תופיע מציאות תפיסה לתחתונים" זאת אומרת דווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים כן לתפוס את המציאות, כשבורא משהו הפוך ממנו, המציאות זה הוא, אז ברא הכול בצורה ההפוכה מעצמו, וזה הרצון שלנו, האגו שלנו, החושך שאנחנו מרגישים. זאת אומרת החושך מובן לנו כחוסר נוכחות הבורא, ואז בכל מיני אופנים הוא מעורר את החושך ובזה אנחנו בעצם מרגישים, עכשיו עדיין לא כל כך יכולים אולי להבין, אבל תמיד מתעורר בנו חיסרון לנוכחות הבורא, וכך זה בכלל בכל מה שיש בעולם הזה, גם כן בדומם, צומח וחי, שכולם מחפשים בצורה אינסטינקטיבית, רק כמה להיות יותר ויותר קרובים לבורא. איך למלאות את עצמם בבורא.
בדרגת המדבר כבר ניתן לאותו היצור, אותה דרגת הרצון, חיסרון של הבורא, ניתן לחיסרון הזה כבר לעשות פעולות, שכביכול הוא בעצמו יכול להתקרב, לגלות את הבורא, למלאות עצמו בו. כך בעצם הבורא ברא חושך או מקום ריק, שעשה העתקה מעצמו, עד כמה שרצה שהנבראים יגלו אותו, אז אותה המידה הפכה להיות לחושך, והחושך הזה מתגלה בנו בהדרגה, ואנחנו כך צריכים רק לדעת, איך משתמשים בהרגשת החיסרון הזה, בהרגשת החושך, שזה יהיה מכוון לתפיסת הבורא, להתקרבות אליו, עד שאנחנו מגיעים למצב שהבורא ממלא את כל המקום החשוך.
שאלה: לאנושות יש מצב לברוח מחושך טוטאלי דרכנו, דרך הכלי העולמי או שבכל מקרה צריכים להגיע למצב הזה שיזעקו, יצעקו?
בסופו של דבר כולם מגלים את הבורא במלואם, רק העניין הוא בדרך, "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", זה ברור "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" זאת אומרת לכל הרצונות מגיע מילוי שנמצא, מוכן, אלא הכול תלוי רק בזמן התיקונים באיזה הדרגתיות זה קורה ובמי זה תלוי יותר ובמי זה תלוי פחות, זה הכול. אבל לכולם מוכן הכול.
שאלה: האם חושך והכבדת הלב זה אותו הדבר?
אתה יכול להגיד שכן, אבל יש כל כך הרבה אופנים, במידה שהבורא רוצה שהנבראים ישיגו אותו, באיזה עומק, באיזה אופנים, באיזו צורה, במידה הזאת הוא בעצם פתח בהם את הרגשת החיסרון, ואת הרגשת החיסרון הזה הוא פותח יותר או שהוא פותח פחות. בזה הוא מנהל את הנבראים שיכוונו את עצמם לנוע לגילוי שלו, לקראת הגילוי.
תלמיד: אני שואל כי בהכבדת הלב, אם שמעתי נכון הבורא מושך אותך, הוא מקדם אותך אליו.
בזה שמגלה לך חושך, חיסרון.
שאלה: אבל בחושך אמרנו עכשיו שיש העדר הבורא, אין בורא, לכן זה חושך.
אבל אתה מרגיש, אם אנחנו מדברים לא בצורת דומם, צומח, חי, שהם רק מרגישים חיסרון במילוי עצמם בחיים שלהם, אלא אם אתה נמצא בדרגת האדם, זאת אומרת שאתה בעצם רוצה להדמות לבורא, להתקרב אליו מה שנקרא, אז כבר אתה משתמש בחסרונות שמתעוררים בך בצורה מסוימת, מיוחדת, הפוכה ממה שדומם, צומח וחי, שאתה לא הולך למלאות סתם חיסרון, אלא אתה משתמש בו, כדי להשיג משהו למעלה מהרצון.
אני רואה שאנשים משתמשים נגיד באוכל כדי להיות יותר בריאים, יותר רזים, יותר כאלו או אחרים, זאת אומרת יש עניין של למלאות את עצמו ובשביל מה אני ממלא את עצמי. גם כאן להתקרב לבורא, אני רוצה, מי לא רוצה בעצם, אבל או שאתה רוצה להתקרב אליו כדי לשלוט, לתפוס, לגלות אותו, או שאתה רוצה להידמות לו כדי לעשות לו נחת רוח. בזה אתה כבר נעשה עובד ה', שאתה עובד בשבילו, אתה לא עושה פעולות שהטבע, הרצון לקבל שלך מחייב אותך, אלא אתה משתמש בטבע הזה כדי לעשות פעולה למעלה מהטבע, משתמש בטבע כאמצעי.
תלמיד: אז על מה בדיוק החושך?
זה תלוי בך. עד כדי כך נגיד שהיום אתה מקבל איזה מברק מהבנק שמישהו תרם לך מיליון דולר, אז יכול להיות שאתה תקבל את זה כאור ויכול להיות שאתה תקבל את זה כחושך, תלוי איך אתה רואה את הדברים האלה, נכונים לשימוש למטרת החיים שלך. זאת אומרת אין אור ואין חושך בעולם, אלא אם כן איך אנחנו מתייחסים למה שקורה בנו, למה אנחנו מרגישים. אין אור או חושך בפני עצמם.
תלמיד: אז כאילו כלפי מה אתה מודד את זה אם זה אור או חושך?
כלפי מטרת הבריאה, אם אני נמצא בדרגת האדם, הדומה לבורא, או כלפי עד כמה שיהיה טוב לי בצורה הגשמית, הבהמית.
תלמיד: אז אם אני רואה שזה מקדם אותי כלפי מטרת הבריאה, אז זה לא חושך.
אתה קובע,אם זה אור או חושך.
תלמיד: אז איפה יש הכבדת הלב?
הכבדת הלב היא אם אתה מבין שמה שאתה מקבל, זה העלאת הרצון לקבל האגואיסטי, וזה בא לך כדי לעורר בך את החושך יותר, וזו בעצם הזמנת הבורא שתגלה את החושך כמקום הגילוי שלו, לאור.
תלמיד: אז החושך אלה הזדמנויות שמקבלים כדי לשייך אליו עוד את המציאות?
ודאי. איך יכול להיות שלא? "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" לכן אתה מקבל חושך יותר גדול, לפי היכולת שלך לפענח אותו, לשייך אותו להתקדמות.
תלמיד: והכבדת הלב זה כלפי הרצון האגואיסטי כשמגבירים אותו?
הכבדת הלב כן, זה הרצון האגואיסטי שהבורא מעלה, זה נקרא "בראתי יצר הרע" שכל פעם ישנה בריאה חדשה, ואתה צריך כל הזמן לעבוד עימו, איך אתה מתייחס אליו.
שאלה: האם חוסר בטחון בבורא זה החושך?
גם כן. אמנם שזה לא ממש חושך, כי חוסר בטחון זה כבר מערכתי, אלה כבר מערכות שאדם צריך לייצב סביב החיסרון.
תלמיד: אתה יכול לפרט עוד קצת? אני פשוט לא הבנתי.
חוסר בטחון שייך לחושך, כן. זה הכי פשוט. בלי להיכנס לפירוט.
שאלה: אז מה זה שאני מעורר את השחר ולא מחכה להכבדה ממנו, אלא שבעצמי מעורר את החושך?
שאני עושה כל מיני פעולות כדי להרגיש עד כמה שאני זקוק לחיסרון, להשתוקקות לבורא. "אני מעורר את השחר".
תלמיד: אני מחפש חסרונות דרך הסביבה בעצם.
אנחנו מדברים כאן כבר לא על חיסרון בצורה בהמית, אלא כאהבה, "חולת אהבה אני".
תלמיד: אני מחפש חיסרון לאהוב?
אם אני מעורר חיסרון אז זה חיסרון רצוי.
שאלה: אם כל דבר מתגלה דרך הניגודיות, אז אם אדם מגיע להשתוות צורה אל הבורא אז הוא מפסיק לגלות בורא?
ודאי שאם אני מגיע להשתוות והבורא נגלה, במידה הזאת החיסרון שלי כאילו צריך להיכבות, להעלם.
תלמיד: הבורא צריך להעלם.
הבורא צריך להעלם, זה משהו אחר, גם זה נכון. אז מה עושים?
תלמיד: לוקחים חיסרון אחר?
לא. לכן כל העבודה שלנו למעלה מהחיסרון, אמונה למעלה מהדעת, שאנחנו עושים את זה בנתינה, בהשפעה, בלהדמות לו, רק בדמות שלי שאני בונה, שהיא תהיה דומה לבורא, שייקרא "אדם", שאני עושה מעצמי דמות האדם, אז בצורה כזאת אני אתחבר עם הבורא, אתחבק עימו ואהיה בדבקות. ולכן הצורה הזאת לא נעלמת, הולך ומוסיף. זה דברים שיתגלו לנו בעל מנת להשפיע.
שאלה: מתי החושך הכי גדול? איך להיות מוכן בצורה הכי מכוונת לבורא?
הצורה הכי מכוונת לבורא היא להיות באין עוד מלבדו, שזה בא ממנו, והכול בהזמנה, זאת אומרת הוא מזמין. הוא מנהל, הוא בורא חושך, ומתוך בריאת החושך, "בר", חוץ ממנו, אנחנו מגיעים למצב שלתוך החושך הזה נמשך האור. אבל האור שנמשך לתוך החושך הוא לא נמשך ברצון לקבל שלנו כדי לכבות את החושך, אלא כדי להיות מעל החושך. זאת אומרת חושך נשאר ומעליו אור. אני משתמש בחושך כדי להשפיע לו, ואז החושך נשאר, וההשפעה שלי, הדימוי שלי לבורא נשאר, ולכן זה לא נעלם אף פעם אלא רק הולך ומוסיף.
שאלה: אם אני מחפש חסרונות, זה מספיק?
אני לא יודע איזה חסרונות? יש לי מלא חסרונות. אני לא צריך לחפש. מה זה נקרא לחפש חסרונות? למה?
תלמיד: לחיבור?
חיבור. ככה לא שואלים. אם אתה הולך בצורה כזאת לחפש, אין לך חסרונות ואין מה לחפש. אתה צריך להיכנס לתוך העשירייה ושם למצוא את החסרונות, בלבד.
שאלה: מה זה אומר בוא וראה חושך?
שאני צריך לגלות בנטייה שלי להשפיע, בכל האמצעים שיש לי בעולם הזה, כלפי החברים, כלפי כולם, איך אני נמצא בחוסר השפעה שזה נקרא חושך.
שאלה: אמרת שהחושך הוא רק כלפינו. מה זה אומר, שאין חושך יש רק אור? אמרת שרק אנחנו מייצרים את החושך.
יש לך איזה חבר שאתה בכלל לא שם לב אליו, והוא רוצה שאתה דווקא תתייחס אליו בצורה שתכבד אותו, שתתעניין בו, שתתקרב אליו, לכן הוא עושה כל מיני פעולות כדי להכניס אותך לגירוי, שאתה תרצה להתקרב אליו, תתעניין בו. מזה אתה מרגיש שיש לך פתאום חיסרון אליו, החיסרון אליו זה נקרא חושך.
תלמיד: אתה אומר שהחיסרון לא-לוהות נמצא אצל כולנו?
לא נמצא. אם הבורא מעורר, הוא נמצא, אם לא אז לא.
תלמיד: אם הוא לא נמצא אז אין חושך? כאילו אנשים לא מרגישים את החושך.
אין. חושך רוחני זה חיסרון בהרגשת הא-לוהות.
תלמיד: אז רק מי שעוסק במלאכה, בחכמת הקבלה, מרגיש חושך?
כן, זה החושך. בהם ישנו החושך. באחרים לא, באחרים החושך מתגלה בדרגת דומם, צומח, חי, שהם רוצים למלאות את עצמם עם כל מיני מילויים בהמיים.
תלמיד: אנחנו שעוסקים במלאכה, מה מונע מאיתנו לגלות את האור במקום החושך?
שאנחנו נהיה בהשתוות הצורה. שאנחנו נרצה למלאות את עצמנו עם נוכחות הבורא. זאת אומרת הוא משפיע, גם אנחנו משפיעים.
אני לא יכול לגלות את הבורא שהוא בורא בי חושך, אני לא יכול לגלות את זה לפני שאני מכין את עצמי להשתוות הצורה. אנחנו לומדים את זה, כשיש לי רצון והרצון הזה חייב להיתקן בצמצום, מסך, אור חוזר, מוכן לזיווג להכאה, אז הוא מוכן להשתוות עם הבורא, הוא מוכן לגילוי הבורא, הוא מוכן להידמות לבורא, להתקרב אליו. כאן יש לנו כבר תנאי להיות דומים לו, "אֶדָמה לעליון".
תלמיד: חכמת הקבלה מציעה מגוון די רחב כדי לעבור את התהליך של הריפוי הזה. יש להתחבר, יש בתוך עשירייה, יש אין עוד מלבדו, יש זרימה והסכמה עם הבורא. האם כל אחד לפי שורש הנשמה שלו צריך לעבוד עם הדברים האלה?
שורש נשמה של כל אחד בעיקר מתבטא בגודל הרצון, בגודל החיסרון שיש לאדם לגילוי ה-אלוהות. יש כאלה שיש בהם רצון לא גדול, ואז הם מגיעים, הם אפילו משיגים אורות קטנים, אורות דחסדים בדרך כלל, אלה "רוחְניים". אבל האור הזה שהם משיגים, הארה לבנה, זה לא מושך אותם קדימה, הם מרחפים באוויר. אלו שיש בהם חיסרון יותר גדול, הם צריכים באמת למימוש חכמת הקבלה בצורה עמוקה, רצינית. הדרך שלהם היא גם דרך יותר קשה, לוקחת יותר זמן. הוא גם כותב על זה. הכול תלוי בנשמה.
תלמיד: איפה קו שמאל מתעורר יותר, ברדיפה אחרי לגלות את הבורא?
קו שמאל לא נמצא לא כאן ולא כאן. אדם מעצב את הקווים, אין דבר כזה שזה קיים בטבע.
שאלה: איך להשתמש בחושך כדי להשפיע לבורא? ענית מקודם לתלמיד שצריך להשתמש בחושך כדי להשפיע לבורא. איך עושים את זה?
על ידי השתתפות בעשירייה, זה הכי בטוח.
שאלה: למה השגה גשמית היא תנאי להשגה רוחנית?
אני לא מבין את השאלה. מה זה השגה גשמית? מה שאנחנו משיגים בעולם הזה, בחיים האלו?
תלמיד: ודאי.
כי אלה השגות של דרגות דומם, צומח וחי. שאפשר בהן לחקור את הבורא, להבין אותו, להרגיש אותו וזה הכול נקרא דרגות "המדע".
השגת הבורא בדרגות דומם, צומח, חי, זה נקרא "מדע", "פסיכולוגיה", ואת זה אפשר לגלות ללא השתוות הצורה. מה אתה שואל?
תלמיד: למה ניתנה לנו הזדמנות בעולם הזה?
כי לא יכולה להיות הזדמנות בצורה אחרת.
תלמיד: כדי לרכוש ניסיון בכדי להשוות צורה, אחרת אי אפשר להשוות צורה?
נכון, כל השוואת הצורה בעיקר נבנית מהנוכחות שלנו במישור הרצון, בגובה הרצון שנקרא "העולם הזה". שאנחנו מרגישים את הבורא בדרגת דומם, צומח וחי בצורת החיים שלנו, משתדלים למלא את עצמנו בחיים האלו, ויש לנו אפשרות גם להתחיל להתקשר אליו בדרגת המדבר, לפי ההשתוות עימו. לא לפי השימוש בו כמו הדומם, הצומח והחי, אלא לפי השתוות. לא שאנחנו משתמשים בו, אלא אנחנו משתמשים בעצמנו כדי לשרת אותו. בדרגות הדומם, הצומח, והחי הוא משרת אותנו, ובדרגת המדבר אנחנו משרתים אותו.
קריין: קטע מס' 2 מתוך זוהר לעם, פרשת תצווה.
"אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה."
(זוהר לעם. תצווה, 86)
כן. גם החושך וגם האור מגיעים מהבורא, רק שאנחנו צריכים לסדר את זה נכון, זו העבודה שלנו, לכן אנחנו מקבלים את הידיעות מחכמת הקבלה, איך שזה צריך להיות מסודר. ובעבודה שלנו, שאנחנו מסדרים את זה, והסידור הזה הוא דווקא בתוך הרצון שלנו, בהתעלות מהספקות, מהקושי וכן הלאה, כיתרון האור מתוך החושך, בכל הרצונות וההבנות שלנו במוחא וליבא, כך אנחנו מסדרים את הדברים, שאנחנו מגיעים למצב שאין חושך, אין. שמה שהיה נראה לנו כחושך זה היה פשוט דמיוני, מפני שאנחנו לא הבנו את המצב, מאיפה זה מגיע, למה זה מגיע, כך אנחנו היינו ביחס שלנו בעצם, מרגישים את האור כחושך.
ואז אנחנו מתקנים את היחס שלנו, זה נקרא על ידי "צמצום", "מסך", "אור חוזר", ואז אנחנו רואים שאין חושך, הכול אור שממלא את כל הכלי. אז יוצא לנו שהחושך זה המצב ההכרחי שחייב להיות מלכתחילה, והאור זה מצב מיוחד שאנחנו כך מתייחסים לאותו החושך כמו שהיה קודם, והופכים אותו לאור. ואין אור אלא מתוך החושך.
שאלה: בסוף ישיבת הכתבים אתה סיימת עם משהו, שאני חושב שחשוב לברר אותו, דווקא לגבי הנושא הזה. אמרת שאסור לנו להירדם עכשיו, אחרי כל תקופת החגים עד הכנס, ואפילו אמרת, אני מקווה שאני חוזר על מילים נכון, שלא נרגיש עכשיו שאיזו שמיכה מכסה אותנו, ואנחנו רק נרדמים יותר חזק, ויהיה כנס ועד אז יקרה משהו. האם זה נקרא לחפש את החושך או לעורר את האור? מה התופעה הזאת שלא לתת לעצמנו להירדם, ולהיזהר לא להיכנס לאיזו אופוריה?
בעבודה הרוחנית אנחנו צריכים להבין שכל ההשקעה הנכונה שלנו היא ההשקעה בסביבה, לכן אני צריך לדאוג איך לעורר את החברים. אצלי זה מתבטא באיך לעורר את התלמידים נניח. אז אני דואג, על ידי מה? על ידי השיעור, על ידי הכתיבה, כל מיני כאלו אירועים, מה עוד אני יכול לעשות? זה בצורה גשמית. וכך כל אחד חייב לדאוג. כי לעצמו האדם לא יכול לדאוג כל כך, כי אם הוא מרגיש את עצמו בסדר, אז בסדר, הוא לא יכול לקפוץ. אבל דרך הסביבה אם הוא מתחיל לעבוד, הסביבה מחזירה לו את זה בצורה מרובה כזאת, פי כמה וכמה.
לכן מה שחשוב לנו, זה לדאוג איך אנחנו מעוררים את הסביבה. במיוחד עכשיו, שאנחנו מגיעים לקראת החיבור של הכלי העולמי, וכל אחד צריך לתת לעצמו דין וחשבון, כמה הוא מרגיש מיום ליום נחיצות, להיות קשור לכלי העולמי יותר ויותר. וזה תלוי בהשפעה ההדדית, זה תלוי בשכנוע, פרופגנדה2 ממש. עד כמה שאנחנו משכנעים זה את זה, עד כמה שאנחנו מפרסמים את העניין הזה יותר ויותר, אז כולנו כך נתפעל. אנחנו כאילו מזלזלים בהתפעלות מלאכותית כזו, כאילו מה, זה לא רציני, זה כמו פרסום בעיתון. נכון, אבל מה שאנחנו עושים זה נקרא "התגברות".
זה שאני לא רוצה, לא בא לי, אני יכול לעשות סתם מה שבא לי, אבל אם אני משתדל לעורר את האחרים, אז ההשתדלות הזאת, ההתעוררות הזאת חוזרת אלי, ובצורה כזאת גם אני מתעורר. מה שמגיע ממני אני לא כל כך מקבל, אבל האחרים שאני מרגיש אותם, הם מעוררים אותי יותר. וכך אני יכול להתקדם.
הבעיה שלנו, שאנחנו נרדמים אם אנחנו לא עובדים בצורה כזאת. אנחנו חייבים לעורר את הכלי העולמי. כי מיום ליום מתגברים, מתגלים שם רצונות יותר גרועים, ומצבים מאוד מאוד מסוכנים. במקום שכל העולם ילך בדרך "אחישנה", הוא ילך בדרך "בעתו", זאת אומרת בדרך מכות. וזה הכול תלוי בנו, ולכן אנחנו עלולים להיפגע מזה לפני כולם. זה נקרא שמהטובים דווקא מתחילה מידת הדין, כי בהם תלויה ההתקדמות. בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", בעל הסולם כותב על זה.
שאלה: דיברת על ההתעוררות הזאת, לעורר את החברים, ברור שזאת האחריות של כל אחד מאתנו, להשתדל לראות את זה, ולהתעורר מפעולות החברים, אבל האם כדאי אופטימלית לארגן אחראים כדי שהכול יהיה מאורגן לפי לו"ז, או שזו פשוט האחריות של כל אחד, ואז אם אני יכול אני מעורר, ואם אני לא יכול אני לא מעורר.
גם וגם. כמו שבעשירייה אנחנו אומרים, שצריך להיות אחראי על התפילה ואחראי על תפקוד העשירייה, הש"ץ והגבאי, כך אנחנו צריכים גם שיהיו אחראים על ההפצה, על ההתעוררות הכללית זאת אומרת, של כל הקבוצה הגדולה, אפילו הקבוצה העולמית. שחייב להיות איזה בורד או איך נקרא לזה, נניח כמה אנשים או איזו עשירייה, נניח היום עשיריית קייב, הם נדמה לי היום עשרה או תשעה, הם היום אחראים לעורר את הכלי העולמי, לעבודה הרוחנית. וכך זה כל פעם עשירייה אחרת.
שאלה: מה ההבדל בין החושך שהחבר מרגיש, ובזה הוא כבר מעורר את הסביבה, לבין מכות שמרגיש חבר שלא מעורר את הסביבה?
החבר שמעורר את הסביבה, ונמצא ברצון לעורר את הסביבה, ומבין שדרך זה שהוא מעורר את הסביבה יש לו קשר עם הבורא, והבורא בחזרה פועל עליו בהתאם לזה, אז הוא בעצם משתדל לראות ביחס הזה, שהוא פועל בסביבה, ודרך הסביבה בחזרה הוא מקבל מהבורא, הוא מחפש כאן שביל, קו, איך שהוא קשור לבורא דרך הסביבה ומקבל מהבורא דרך הסביבה. ולכן כל מה שקורה לו הוא משתדל לפענח את זה כהגברת החושך, הגברת האור. וכך, בצורה כזאת, הוא מרגיש את החיים שלו, שהוא נמצא בין חושך לאור, ומתחיל כבר אז להשתדל להתייחס לזה, לחושך ולאור, להשתמש בזה בצורה כזאת כדי להתקרב בצורה אופטימלית. הוא שומר גם על החושך, בלי זה לא יהיה לו הבדל בין החושך לאור, הוא לא יזהה שום דבר.
הוא צריך להיות כחשיכה כאורה יאיר, אבל זאת חשיכה, רק כשהיא נותנת לו הרגשה וידיעה כמו האור.
שאלה: אמרת, כל אחד חייב לדאוג להתעוררות הסביבה שלו. מהי הסביבה שלו, האם זו העשירייה, הקבוצה, הכלי העולמי?
קודם כל עשירייה. קודם כל עשירייה, וסביב עשירייה עוד עיגולים. אבל קודם כל עשירייה. ואני חייב לבצע את זה בעשירייה בכל עוצמה אפשרית, ורק אחרי זה להתייחס למשהו מחוצה לה.
שאלה: שוב עבודה על החושך, כדי לברר עם מה לעבוד, ומה זה חושך בכלל. האם הטרחה שמורגשת בעבודה, דווקא כלפי עבודה בדרך, זה חושך?
לא. אני לא רואה את זה כחושך. אם אדם נמצא בדרך והוא מבין שהטרחה הזאת היא מכוונת אותו לבורא, אז זה לא טרחה. דווקא ההיפך, זה סיוע. הוא אוהב את זה. בלי זה נאבד ממנו הרגש איפה הוא נמצא, איך הוא צריך להנהיג את עצמו.
תתאר לעצמך שאתה נמצא עכשיו במצב שהגוף שלך לא מרגיש את הסביבה, לא הבגד שעליך, לא את האוויר ולא כלום, הכול נמצא בכל כך חוסר לחץ עליך שאתה לא מרגיש, אז אתה לא יכול להתקיים. אתה בנוי בצורה כזאת שאתה צריך להרגיש את האטמוספירה הזאת שלוחצת עליך, וכל מיני דברים, ולחצים אחרים, וגלים למיניהם, בלי זה לא יכולים להתקיים, בלי זה אנחנו מאבדים את הרגשת הקיום.
לא שאנחנו איפה שאנחנו קיימים, אלא קיום עצמנו גם כן. כי הוא נובע מתוך זה שהסביבה היא מייצבת אותנו. לכן אסור לנו לחשוב שהלחץ שאנחנו מרגישים, כל מיני הצורות האלה שלוחצות עלינו, זה לרעה, זה הכול לטובה. רק התגובה שלנו היא בעצם כאן צריכה להיות מיוצבת נכון. אבל מה שאנחנו מקבלים, אנחנו מקבלים תמיד דברים טובים, אלא "כל הפוסל במומו פוסל". במידה שאני מתייחס כבר, בונה את התגובה שלי, אז אני הופך להיות ליחס היפה של הבורא אלי, אהבה שלו, אהבה חלוטה שאני אחר כך אני מגלה. אבל בינתיים אני מגלה רע. למה? כי כך אני בנוי בינתיים. זאת אומרת, הכול תלוי בכלים שלי. כבר ברור.
שאלה: כשאני שומע את ההסבר שלך, אנחנו באמת משתדלים להתחבר, יש לנו הרגשה שאנחנו מתחברים. מה באמת חסר בעבודה, כדי לעבוד נכון בחושך הזה? כי אנחנו באמת מחפשים, מה חסר כדי להשתמש בחושך בצורה נכונה. האם תוכל להנחות אותנו בזה קצת יותר, להרחיב על זה.
אני אגיד לך מה שאני רואה. כל אחד הוא מלא, מלא, מלא חכמה. לכל אחד יש מלא ניסיון. הבעיה שאנחנו עדיין לא למדנו איך לעבוד יחד, "איש את רעהו יעזורו". איך אנחנו מגיעים לחיבור, איך מעלים את החיסרון המשותף, איך מכינים את הכלי לקבלת המ"ד, תשובה מלמעלה, אין לנו את זה. זאת אומרת, עבודה משותפת עדיין לא נראית, תוצאות ממנה לא נראות בשטח, וזו הבעיה.
אם היינו יכולים להתקשר בינינו בצורה נכונה, היינו כבר מגלים בהתקשרות בינינו דימוי שלנו לבורא. זאת אומרת גילוי הבורא בקיצור, שמתגלה לפי השתוות הצורה. זאת הבעיה. אנחנו לא מלומדים, לא יודעים, לא מוכנים לעבוד יחד. כל אחד עדיין הוא מכונס בתוך הכלי שלו.
שאלה: בסוף הקטע הקודם שמעתי משהו שיש לי שאלה עליו. מה זה אומר שאדם בונה את קו שמאל, כי אין קו שמאל?
אין קווים, זה הכול יחס שלנו. זה הכול יחס שלנו מהבורא. אם אנחנו לא מתייחסים לכלום, אנחנו מרגישים את עצמנו או שנמצאים באוויר, בחלל, במשהו עגול ללא שום יחס מכוון אלינו. אלא ברגע שאני רוצה לגלות מקור ההשפעה, סיבת ההשפעה, מטרת ההשפעה, אז אני כבר מתחיל לסדר בזה היחס שלי, תגובתי למה שקורה. וכך מתקדם.
שאלה: האם אפשר להגיד שחושך זה רע, או רוע? או שהחושך זה קו שמאל בעבודה שלנו?
אין דבר רע או טוב, אלא רק איך שאדם מקבל את זה אישי, אינדיבידואלי. במידה שהוא מכין את הכלי שלו, זה יכול להיות לו או גן עדן או גיהינום. מקצה לקצה. הכול תלוי בכלי של האדם בלבד. ומה שמגיע אלינו, מגיע אלינו תמיד אור, השפעה יפה וטובה מהבורא, דרך מערכת שהיא כל הזמן פותחת את הדרך לאור יותר ויותר, ויותר, ויותר, כמו שעון שעובד ומתקדם. אם אנחנו לא מתקדמים בהתאם לזה, אז אנחנו מתחילים להרגיש את האור כאחוריים, כחושך. כי אין חושך בכלל. אלא זה שאנחנו לא יכולים לקבל את האור בהשתוות הצורה, זה נראה לנו כחושך.
שאלה: אם תמיד הכול ניתן דרך החושך, אבל באותו החושך הבורא רוצה שבנברא יתגלה רצון לגלות את הבורא. כי הוא הרי מקבל את ההחלטה, וזה כבר קבוע מראש שהנברא יגיע למצב הזה. אז כשהנברא מגלה את הבורא, למה יש השתוות צורת התכונות, אם בעצם אין בחירה מצד האדם? במה פה ההידמות?
אם נברא רוצה לגלות את הבורא, הוא צריך להפוך את החושך לאור, ואז הוא יראה את הבורא. אני לא כל כך תופס את הציור שלך. אם אני מרגיש את החושך, מה זה חושך? זה האחוריים של הבורא, זה אותו אור שאני לא מסוגל לקבל אותו בצורה נכונה, לא בהשתוות הצורה, אלא בהפכיות הצורה. בהפכיות התכונה שלי אני נמצא כלפי האור, לכן הוא מתגלה כחושך.
שאלה: אמרת שחסר לנו לעבוד יחד עבודה הדדית בינינו, לעבור הכול בצורה מהירה ואיכותית. איך החושך והאור קשורים אלינו, זה אל זה? נגיד חושך זה כשאני שוכח על החברים, או אור זה כשאני זוכר כל הזמן על החברים? מה הם אור וחושך?
אנחנו נמצאים כל הזמן בטיפול. הבורא כל הזמן מטפל בנו ופותח את עצמו, אם אפשר כך להגיד, או שולח את האור. אם אנחנו לא מוכנים, אז אנחנו מרגישים אותו כחושך. אם אנחנו מוכנים, אז אנחנו מרגישים אותו כאור. מוכנים או לא, זה תלוי בחיבור בקבוצה בלבד, כי זה הכלי לקבלת האור.
מוכנים לקבלת האור, זאת אומרת נמצאים בחיבור המספיק לעת עתה, אז מרגישים את האור שמאיר לנו. בינתיים יכול להיות שמבחוץ כאור מקיף, אחר כך יותר, יותר, יותר פנימה, יותר קרוב, עד שהופך להיות לפנימי. זה הכול תלוי במידת החיבור שלנו בקבוצה. זה הכול. אין יותר, זה התנאי. הבעיה שלנו שאנחנו צריכים, רוצים תמיד לפענח את זה בצורה פרטית, אישית, וזה לא נכון, וזה לא קיים, ולא יתקיים אף פעם. אין גילוי כלפי אדם הפרטי, זה רק בצורה שמעוררים אותו שימשיך אחר כך את זה בחברה אנושית.
שאלה: מה ההבדל בין חושך לבין הסתר ראשון או שני. איזה יחס יש בין זה לבין הבעיות הגשמיות, ואיך לעבוד עם זה?
אתה אמרת אלף דברים. הסתר ראשון, הסתר שני. תעזוב את הדרגות האלה, זה נושא בפני עצמו. אז חוץ מזה, תחזור על השאלה.
שאלה: איזה יחס יש בין חושך לבין בעיות גשמיות שיש לאדם, ואיך לעבוד עם זה?
בעיות הגשמיות שישנם באדם זה גם אותה צורת החושך שהבורא מפעיל, כדי לעורר אותנו. אם אנחנו לא יכולים להתעורר בצורה גשמית, אז בצורה רוחנית. אם לא בצורה רוחנית, אז בצורה גשמית. על ידי זה הוא מקדם את האנושות.
לא תמיד אנחנו מבינים את הקורלציה בין הייסורים הגשמיים והרוחניים. זה לא ברור לנו. לאדם המתחיל בטוח שלא. אנחנו ראינו גם מהיסטוריה שהיו הרבה מקובלים גדולים שסבלו בגשמיות מחוסר אמצעים, מבריאות, ובכלל ממכות החיים, שהם היו הרבה למעלה מזה. את זה אנחנו לא יכולים לקבוע, כי אנחנו קשורים בצורה גשמית לכלי עצום, גדול של כל הנשמות, ולכן יש כאן בעיה להבין נכון את יחס הבורא אלינו. כי אנחנו בכל דרגה, בדרגת דומם, וצומח, וחי נכללים עם כלי עצום, גדול, ששם הכול פועל. בשבילם זה כל החיים, בשבילנו לא, בשבילנו חיים זה להגיע להתקשרות עם הבורא. שאם אני תופס אותו, אם אני נמצא בקשר עימו, זה החיים. אחרת לפני זה הכול בשבילי זה מוות. ואצלם זה אחרת.
אבל אני בגוף נמצא באותו המצב כמוהם. ואז יוצא שיש כאן חוסר בלנס, חוסר שווי משקל, כן? שבגשמיות אני שייך לכל העולם ולחברה האנושית, וברוחניות אני שייך לעולם אחר לגמרי. אבל זה בתוך אדם אחד. ולכן אנחנו רואים מקובלים אפילו גדולים, ענקיים שסובלים מייסורים גשמיים.
שאלה: איך להשתמש נכון בתפילה לשם התעוררות החברים? לבקש כוח בשבילי כדי שאוכל לעורר את החברים או לבקש בשביל החברים כדי שהם יעוררו אותי ואת הסביבה?
יש הבדל גדול מי המתפלל. אם המתפללים הם אנשים ששייכים לדרגת דומם, צומח, חי, התפילה שלהם גם נמצאת באותה דרגה. אין יותר מזה. כמו שפרה עושה מווו, זו גם תפילה. היא מגלה חיסרון. רוצה משהו. זה אותו הדבר. מה שאינו כן, אם אדם נמצא בדרגת המדבר, שהוא נמצא בחברה, דרך העשירייה מגלה יחד, לפחות במקצת, אבל מגלה יחד עם האחרים רצון משותף, אפילו שהרצון הזה מכוון לבורא, שרוצים לקבל ממנו, אבל מכל שכן, אם רוצים במשהו להשפיע בחזרה, הרצון הזה מיד פותח את צינור הקשר, השפע בין העשירייה הזאת לבורא.
שאלה: מה ההבדל בין חיסרון לאגואיזם?
האגואיזם שלנו הוא זה שמעורר את החיסרון. הוא אומר "זה מה שאני רוצה" ואגואיזם מתוקן מעורר חיסרון אחר. " מה שאני רוצה", זה לקבל וזה להשפיע. אבל תמיד ביסודו של הנברא נמצא האגו שלו שהבורא ברא, ותלוי בנברא, איך הוא משתמש באגן שלו. אבל אין לו עוד במה להשתמש, רק באגואיזם שלו. לכן, "כל הגדול מחברו ייצרו..", היצר, הרצון גדול ממנו. או גדול בצורה שלילית, או גדול בצורה חיובית, אבל גדול.
שאלה: מה זה אומר שהחושך נכנע, ואיך אנחנו גורמים לחושך להיכנע בעשירייה?
החושך נכנע תחת צמצום, מסך, ואור חוזר, אני מתחיל לעבוד עימו כך שעל ידי התיקונים האלו הוא הופך למקום להופעת האור. זה נקרא "חשכה כאורה יאיר". הוא הפך את אותו רצון, לרצון להשפיע. דווקא מתוך זה שהיה חסר, רצה, היה אגואיסט, היה אכזרי, דווקא את זה הבורא אוהב. זה נקרא "מחכה לחזרה בתשובה".
שאלה: אם כל אחד פוסל במומו, מה יש פה לפסול? מה פה פסול ושעליו אני מגיב?
או שאני פוסל את האגו שלי, שהוא לא מסוגל להבין ולהרגיש נכון מה אני מקבל מהבורא ומהבורא בלבד אני מקבל, "אין עוד מלבדו". אז אני פוסל אותו מלהיות כלי קבלה. זה תלוי איך אני מתייחס אליו. זאת אומרת, אני לא מסכים שהאגו שלי יהיה כלי קבלה, כי בזה אני לא מרגיש את הבורא. אני לא מבין בדיוק מה הוא משפיע לי, מה הוא רוצה ממני, ואני לא יודע איך אתייחס אליו בחזרה. אני נמצא במערכת שבורה. הייתה שבירה ומאז אני עדיין נמצא בשבירה.
איך יכולים להגיע לקשר נכון? לכן, יש תהליך שנקרא "תיקון". ובתהליך הזה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה. זה מה שקורה, לא כדאי לנו לבנות כל מיני פלפולים, הכול מאוד מאוד פשוט. היחס בין הבורא לנברא צריך להיות פשוט, ממש.
כמו שקורה לנו במשפחה. כמה פעמים כל אחד שומע את הטענה מבן הזוג או בת הזוג שלו, שאתה לא מבין אותי. נשים בדרך כלל טוענות שהוא לא מבין אותי, כך אישה מרגישה. זה נכון, זה נכון במאה אחוז, וזו הבעיה.
שאלה: איך להגיב על החושך בצורה קבוצתית?
אבל אין לכם קבוצה. איזו קבוצה אתם? עוד מעט מה יקרה אתכם?
בצורה קבוצתית כשמגיבים על החושך מגיבים פשוט. צריכים לתאר את החושך כאור. שאתם בחיבור ביניכם יכולים ממש להפוך את החושך לאור. תנסו להתחבר עוד יותר ועוד יותר, יחד עם זה לבקש מהבורא שזה מה שאנחנו עושים, וזה מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים להיות מחוברים, ותראו שעד כמה שבאמת תירצו להתחבר, אז החושך שאתם מרגישים, שזה חוסר קשר ביניכם, חוסר הבנה, ההרגשה הזו תהפך לאור.
תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות בשביל שתהיה לנו קבוצה?
קודם כל צריכה להיות קבוצה זה עשר ולא תשע ולא אחד עשרה, אז שיהיו לפחות עוד שלושה, ארבעה, שישה אנשים. זה צריך להיות, בצורה כזאת, כי כמו שאתם אי אפשר לשרוד. וחוץ מזה אתם צריכים לקבוע ממש שאתם באים לשיעור בוקר, באים, כי אם אתם נמצאים בבית או אתם באים ונמצאים שם יש הבדל גדול מאוד. אתה יכול להגיד, אני בבית מכין כוס קפה, ואפילו עם עוגה ואני יושב ומקשיב ויש לי שם כל התנאים. וכשאני מגיע לכאן אז אין לי שום תנאים ואני מבולבל וחברים משפיעים עלי, הם דווקא מחלישים אותי. אבל זה שהם מחלישים אותך ואתה נמצא איתם יחד, זה חיבור רוחני. וזה שאתה נמצא מאחרי המסך, בתנאי שאתה יכול להגיע ולא הגעת לחיבור הגשמי, אז שם אין לך חיבור רוחני. הכול תלוי בכמה שהבורא נותן לך הזדמנות וכמה אתה משתמש בה.
שאלה: החושך שמורגש בקבוצה תמיד היה או שאנחנו פשוט מגלים חושך חדש בדרך? זה מצב שתמיד היה ועכשיו גילינו אותו, או כל פעם בא חושך חדש?
כל פעם בא חדש. אין רגע דומה לחברו, בקיצור הכול חדש. אין שום דבר ישן שנשאר מהרגע הקודם לרגע הנוכחי, הכול חדש.
שאלה: האם הנטייה להשפעה יכולה להפוך הרגשה של חושך להרגשה של אור?
ודאי, יפה אמרת.
קריין: קטע מספר 3.
"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."
(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)
זאת אומרת, "מכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה," כדי לעלות "נצוצות חדשים".
שאלה: הנושא הוא הכבדת הלב כהזמנה לעלייה רוחנית. נגיד שביום השני של הכנס אדם קם ולא מבין מה הוא עושה בכנס ומה מטרה שלו. זה נקרא "הכבדת הלב"?
כל יום ויום צריך להיות כך. איך יכול להיות שאני מרגיש איזה מצב כיום אם לפני זה לא היה חושך? אני בכלל צריך לראות את הדברים האלה שלי, או יום או חושך או יום או חושך. למה צריך להיות משהו שהוא לא זה ולא זה? אלף פעם ביום יש לי יום ולילה.
שאלה: ואיך אדם עושה מהר אנליזה ומבין אתהירידה הזאת, ההכבדה הזאת?
לאט, זה לוקח זמן, בכלל ברוחניות, אם אני נמצא בזה אז זה מתברר במקום, שנייה זה לא לוקח, כל הברורים, כל ההבחנות ברוחניות לא דורשות זמן בכלל, זה קורה במהירות האור.
תלמיד: אז איך להגיע לכך שזה יקרה במהירות האור ומיד אדם יבין שזו הזמנה דווקא לפנות לבורא, לבקש ממנו, לפנות לחברה? איך אדם מפרש כל מצב כהזמנה לעלייה רוחנית?
רק על ידי הקבוצה. אתה לא יכול כל הזמן להחזיק את עצמך ברגישות לשינויים, רק בתנאי שאתה עם הקבוצה, אז אתה תהיה מאוד מאוד רגיש לטיק, טיק, טיק, כל הזמן. זה הופך מדיסקרטי, מספרתי לאנלוגי ואתה מרגיש פשוט שינויים כל הזמן. עד כדי כך התדירות גבוהה שזה הופך להיות ממש אנלוגי. כי הכול בנוי על הצורה, איך אנחנו, פיקסלים קטנים הופכים להיות לאינטגרל. עד כדי כך שאתה על ידי החברים ועל ידי התכללות עם כולם, מגיע לכך שזה הופך ממש לתמונה שלמה. ומכל הריבועים שאתה מכניס לתוך העיגול אתה מגיע למצב שאתה בונה את העיגול.
מה חסר? בכל הריבועים האלה שאתה ממלא את העיגול, בכל זאת חסר כלפי העיגול משהו, חסרות הפינות הקטנות האלו, ואת זה הבורא משלים. זה נקרא "ה' יגמור בעדי", כי אתה לא יכול. כמה שתמלא את העיגול בכל מיני ריבועים ( ראו שרטוט) נגיד אתה מכניס ריבוע, ועוד ריבוע, אבל בכל זאת ביני לביני, מה אם המקומות האלו שאתה לא יכול לעשות את זה? זה ההבדל בין קו ועיגול, כמו שכתוב בחלק ב' בתע"ס. תמיד בכל זאת נשאר לך מקום, ואתה לא יכול לעשות שום דבר. וכאן זה הבורא שממלא, רק הבורא ממלא, זה נקרא "ה' יגמור בעדי". אבל מתי הוא עושה את זה? מתי שאתה ממלא את העבודה שלך.
שרטוט
תלמיד: אז איך באמת פרקטית, נגיד בכנס.
תעשה כל מה שמוטל עליך לעשות. כל מה שמוטל עליך לעשות תעשה, מה שברא א-לוהים לעשות תעשה, כל היתר הוא סוגר את כל הפינות, אל תדאג, זה בנוי בצורה כזאת שדורשים מאדם איזה מאמץ מסוים וכל היתר עליו.
שאלה: אני כל הזמן מנסה לתאר את הכנס ואת המצבים שנעבור שם ואיך נגיע לאיחוד, ועולה לי שאלה לגבי הנושא של השיעור בתהליך שאנחנו רוצים לעבור שם. האם זה מביא אותנו לנחיצות לערבות, לנחיצות לתפילה, האם זה משהו שאנחנו צריכים אחד על גבי השני?
כן, כך בנויים השיעורים. שיעור 6 זה "ערבות", שיעור 7 זה "תפילה".
תלמיד: זה שיעור אחד לפני הערבות?
לא חשוב באיזו צורה זה, סך הכול מה זה חשוב מתי? אתה בכל זאת צריך לעשות קומפילציה.
תלמיד: כי זה נראה שאלה מצבים שצריך לחזק.
סך הכול זה חיבור מהכול.
תלמיד: נראה שזה איזה מצב שאנחנו צריכים לחזק בחברה וגם שנצא מהכנס.
כן, העבודה צריכה להיות בכל הכנס ובכל העולם בקבוצות שלנו כך שכולם ממש מרוכזים לחיבור ואנחנו לומדים בסך הכול בכנס את חוקי החיבור אין לנו יותר, אין לנו יותר מזה. אנחנו לומדים את חוקי האקומוטציה, חוקי ההתקשרות.
זאת חכמת הקבלה, כי כשאנחנו מגיעים אחרי השבירה אז אין לנו יותר חוץ מחיבור, ללמוד את החיבור. איך עושים, איך מבצעים, באיזה תנאים, מה העיקר, מה לא, איך מבררים, מאיפה לוקחים כלים לברור, כלים לתיקון, מה עלינו, מה על הבורא, איך אנחנו עובדים עימו יחד להיות שותפים. אבל הכול זה אני וקבוצה ובורא כלפי מה שהוא "אשר ברא א-לוהים לעשות".
זאת אומרת לבנות את החיבור. והכנס צריך להעמיד אותנו במקום העשייה, שתוך שלושה ימים האלה אנחנו נכנסים בכוח לבנות מעצמנו משהו שזה "כאיש אחד בלב אחד" כמה שאפשר. אבל הנציגים מכול העולם מאוד שונים, מאוד זרים זה לזה אבל בכל זאת כאלה ששייכים לאירופה, רובם שייכים לאירופה.
והישראלים גם, אל תחשוב שהם לא שייכים לאירופה. הם שייכים לאירופה יותר מהאירופאים, כי הם האחראים על כל הבלגאן שיש שם ועל כל התיקון שיש שם. לכן, זה שהם מגיעים שלוש מאות איש זה דווקא בסדר. אחרת הייתי עוצר את כולם ומדבר רק לאירופאים. אבל האירופאים בעצמם לא מסוגלים לעשות, הם חייבים להיות כך מחוברים. זאת אומרת הכנס הוא מעשה החיבור. בזה תלויה כל ההצלחה שלו ושלנו בכלל.
שאלה: שמעתי אותך אומר קודם לגבי זה שכל אחד צבר כבר ניסיון, אבל אנחנו לא משתפים את הניסיון הזה עם החברים וכך אנחנו עוצרים את ההתקדמות.
כן.
תלמיד: מהו אותו ניסיון שאני יכול לקחת מחבר או לתת לחבר?
הניסיון הוא פשוט, ניסיון שלילי. עד היום הזה אני לא ראיתי, אם אפשר כך להגיד למעשה, הצלחה בדרך. לא ראיתי הצלחה בדרך. אומרים לי כן, זה שאתה מיום ליום יותר מפולפל, גם זו הצלחה. שאתה רואה עד כמה שאתה שונא אחרים, גם זאת הצלחה, וכן הלאה וכן הלאה. אני שומע מה שהם אומרים, לי לא נראה שזאת הצלחה, איפה משהו חיובי.
זה שאני מיום ליום מגלה יותר חושך בסדר, אני עכשיו גם מבין שהכבדת הלב זו הזמנה לעליה, שיעור מספר חמש. אז עד מתי? איפה העלייה הזאת, זו הזמנה לעלייה, יכול להיות, אבל איפה העלייה עצמה? אני עולה? לא מרגיש. איך זה צריך להיות? איך העלייה צריכה להתבטא בי? אז לכן אני בסופו של דבר צובר ניסיון שלילי. ומה יהיה? רב"ש ככה היה אומר לי, כשהוא רצה ככה קצת, " מה יהיה איתך?" היה לי מאוד לא נעים לשמוע אותו.
תלמיד: זה דוגמה למשהו שאני יכול להגיד לחברים ולעורר אותם, דרך הניסיון שלי אני אגיד נו מה יהיה איתנו, זאת אומרת זה לא סוג של.
של מה?
תלמיד: להוריד מצב רוח.
אז מה? שיבכו, בסדר.
תלמיד: רוצים התרוממות, בהתכנסות של חברים תמיד אנחנו מדברים על להעביר מצב רוח של חיים. אם אני בא ואומר, תראו לא השגנו כלום מה יהיה איתנו, זה לא מה שנשמע לי כלל לרב"ש.
למה לא? לעשות חשבון נפש, גם את זה צריכים לפעמים. אתה לא צריך להישאר בזה כל הזמן. אבל לבדוק איפה אתה כן יכול לצאת, ואחר כך אתה צריך להוציא את עצמך לפעולה. אסור לך לעורר את עצמך למצבים שאתה מהם לא תוכל לצאת. אבל אם אתה יכול לצאת, אז לבדוק את המצבים האלה, אז ודאי שכן. קו שמאל חייב להיות. אבל תמיד אתה נכנס מימין לשמאל כדי לחזור לימין.
תלמיד: זאת אומרת, מותר לי להגיע לחברה ולהכניס קצת תסכול רק אם אני יודע מראש שאני יכול להכניס שם ההתרוממות.
זה נקרא "מעורר את השחר".
תלמיד: בעיניים שלי לפחות, אני רואה לפעמים חבר שמגיע ורק פורק תסכול ולא מביא את ההתרוממות אחרי זה.
זה לא טוב. אסור את זה לעשות. אם הוא מוריד את הסביבה, הסביבה כולה משפיעה עליו כך שהיא מורידה אותו עוד יותר. אפילו הוא לא מרגיש שהוא נמצא במצב ירוד, זה עוד יותר גרוע, זה כבר הסתר כפול.
תלמיד: אמרת, לעבוד יחד, זה מה שחסר לנו. כמו שאני מבין, זאת מטרה שאפתנית שאנחנו צריכים להגיע אליה. וזה לא מצב, יש הרבה דרגות בזה.
זה לא מצב, זה תנאי. זה פשוט תנאי שנובע מתוך זה שאנחנו חלקים מכלי השבור. ולכן אם לא נעבוד יחד כדי לחבר את עצמנו שבזה אנחנו מייצבים מקום לבורא להתגלות וליהנות מאיתנו, אז אנחנו לא מבצעים את כל העבודה שלנו.
תלמיד: כן, זה תנאי, חשבתי שזה מצב. למה לא עובדים יחד זו סיבה ברורה.
האגו שלנו לא נותן לנו, אפילו בתת הכרה לא נותן, לא מרשה להתקרב.
תלמיד: אני חי בעולם הזה, ויש לי בזמן תנועה ומקום, ואני יכול לפרש את היחד דרך זמן תנועה ומקום. ודיברנו גם על משחק. מה הפעולות, מחשבתיות, לא משנה מה, מה אני יכול לעשות, איזה משחק שאני יכול להגיע לאותו יחד, שאני יכול להגיד הנה עכשיו עשינו יחד. שיכולות להביא אותי לאותו יחד? על זה אנחנו אף פעם לא מדברים. או שזה אולי עבודה שלנו ואתה לא אומר לנו או מה, אני לא מבין? או שקשה להגיד את זה? או שאסור?
אתה שואל כך, איזה פעולות בעולם הזה אני יכול לעשות כדי שאני אתחבר עם האחרים במישור הרוחני?
תלמיד: כן, שמחר אתה תגיד, אתם עכשיו יחד או לא יחד, לא משנה מה, אבל נגיד לפחות אני אתאמץ, אגיע לתפילה, להודיה, לא משנה מה. אני רוצה להתאמץ, אני מניח כולם רוצים להתאמץ.
אם אנחנו הולכים עכשיו מהשיעור עם רק ידיעה שאנחנו לא יחד, בסדר, מחר יהיה אותו דבר, אתה אמרת את זה לפני חמש שנים, ובטח תגיד בעוד חמש שנים, אני לא רוצה. אני רוצה עכשיו לעשות משהו, לשחק, ברור שאני לא יכול לעשות, אבל לשחק במשהו שמחר.
לשחק שאתם יחד.
תלמיד: מה זה אומר, המשחק הזה?
אתה לא יודע מה זה יחד?
תלמיד: בוודאי שאני יודע.
לדאוג אחד לשני, לחזק אחד את השני ביחס לאיחוד הקבוצה ולבורא. ממש בכל רגע ורגע לעורר את האחרים במצב רוח. הרב"ש לא כותב דברים כאלה.
תלמיד: אבל אנחנו עושים את זה. כנראה לא מספיק. אני לא יודע. מה במהלך היום. אנחנו בזום עושים, דואגים, עד כמה שאפשר. אז כנראה שיש עוד דרכים אני לא יודע מה, אי אפשר להגיד שלא עושים.
אין דאגה. אין דאגה פנימית לאף אחד. צריך לעורר כל הזמן. לרשום בעצמו ביומן, צפצוף בטלפון, כל דבר.
תלמיד: אבל דאגה זה רגש. הרגש לא יכול לדאוג.
רגש יבוא כתוצאה מהשפעת המאור. אנחנו לא יודעים להפעיל את הרצונות שלנו, זה הבורא עושה את זה על ידי האור.
תלמיד: נכון, לכן אנחנו לא.
אבל לעורר את האור העליון, אנחנו עושים על ידי פעולות שלנו גשמיות.
תלמיד: ברור לי שהרגש ישתנה בזה שאני בא לשיעור בוקר ושיעור ערב, שם יש מאור.
הרגש ישתנה לא על ידי זה שאתה בא, הרגש משתנה על ידי זה שאור חדש יאיר לך על הרצון, והרצון ירגיש את עצמו במצב החדש, וזה נקרא שהרגש השתנה בו.
תלמיד: אז מה הן הפעולות הגשמיות?
כל דבר, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות, תעשה".
תלמיד: אם אתה אומר שחסר לנו אז אנחנו לא עושים את זה?
אני לא רואה שאנחנו משתדלים להיות דואגים לזה עשרים וארבע שעות. לא. צריכים לעשות את זה בצורה מכאנית, פשוט, זה נקרא "לדפוק בתשובה".
תלמיד: אפשר לקבוע איזה פעולות, שכול יום נשנה את הפעולות.
תשנה, תעשה מה שאתה רוצה, זה נקרא "שער לדופקים בתשובה".
שאלה: אם שיעור מספר חמש על הכבדה כהזמנה לעלות, אולי צריך להיות גם שיעור על אמונה מעל הדעת כתשובה להכבדת הלב.
כתשובה להכבדת הלב. אתה אומר משהו.
קריין: זה כלול בשיעור הזה.
זה כלול בשיעור הזה? אבל הוא רוצה ממש אמונה למעלה מהדעת שיהיה שם מפורש. אתה מכניס את בני האדם איכשהו עד כמה שאפשר, בצורה רגשית לזה.
שאלה: ההכבדה היא לא הזדמנות להתקדמות רוחנית, למי שהולך בדרך?
כן.
תלמיד: זאת אומרת אם אתה נמצא בהכבדה, אתה מביא את זה לקבוצה, זו רצפת העבודה שלך, ואתה מציג את הלב שלך איך שאתה נמצא. אתה נותן הזדמנות לקבוצה לבוא ולעשות עבודה רוחנית, בניית חיסרון, שתביא תפילה לתיקון המצב, להבנה שלו. אז זו מתנה.
כן.
תלמיד: כל חבר צריך לדעת להיות פתוח. לא לתת לאגו שלו שישמור עליו, ולבוא לקבוצה בלי לפחד. פעם אתה למעלה פעם אתה למטה בקבוצה ואחד עוזר לשני, זו העבודה שלנו.
נכון.
תלמיד: אז למה אנחנו לא מדברים ככה.
איך אנחנו מדברים?
תלמיד: לא יודע. אני שומע את השאלות של החברים.
רגע, מה מדברים לא נכון שאתה לא מסכים?
תלמיד: אני אומר שאנשים צריכים להבין שכשהם נמצאים בתוך הכבדה, יש להם משהו שהאור עושה עליהם עבודה כדי שיביא אותם לבירור.
ברור שזה לטובתנו, "כיתרון האור מתוך חושך". גם הנושא של השיעור "הכבדת הלב הזמנה לעליה".
תלמיד: וזה צריך לבוא לקבוצה כי שם אתה תקבל את העזרה, את התשובות. אתה גם חייב להביא את זה לקבוצה, אחרת אתה פושע.
השאלה, באיזו צורה אני מביא את זה לקבוצה, איך אנחנו בקבוצה עובדים עם זה? אם אנחנו נשים על השולחן את הכבדת הלב של כל אחד ואחד, אני לא יודע אם אנחנו נוכל לעבוד עם זה.
תלמיד: אם אתה מביא את ההכבדה שלך לקבוצה.
מה זה להביא?
תלמיד: אתה מביא את הרגש שלך, אתה מתאר את הרגש שלך. יוצאות לך מילים מהפה, ואתה משייך את זה לבורא. אתה מבקש לקבל תפילה, מבקש עזרה, זו עבודה נכונה.
השאלה עד כמה אנחנו צריכים לדבר על זה.
תלמיד: אבל צריך להתחיל. אנחנו כבר צריכים להגיע למצב, אנחנו מסודרים בעשיריות, יש לנו רצפת עבודה, אז מה אנחנו עושים?
להיות מסודר בעשיריות זה נקרא שאני מגיע לעשירייה ויש לי הכבדת הלב, ובזמן שאני נמצא עם העשירייה, גם פיזית וגם לא פיזית, לא חשוב, אני מגיע למצב שאני רוצה להתכלל בעשירייה עם הלב שלי, או שהוא כבד או פחות כבד, לא חשוב איך, ואני רוצה שכל הדברים האלה יועילו לעשירייה שלי.
תלמיד: זה הבירור שאנחנו צריכים לעשות. כי אני פעם עוזר לחבר ופעם החבר עוזר לי.
אתה לא צריך לעשות את זה בזה שאתה שופך הכול על החברים שלך. אתה צריך לבוא עם כל הדברים האלה נכון לקבוצה, אבל גם לבוא לקבוצה, זה לא נקרא שאתה בא פיזית, זה לא עניין פיזית, זה שאתה מחובר אליהם, אז אתה כל הזמן נמצא איתם, אז כל הכבדות שלך, וכל האנחה שלך, וכל העלייה שלך, הכול נמצא בהם. אני לא מבין אותך לבוא לשיעור בוקר וכאן להתחיל את זה לדבר.
תלמיד: זה לא צריך להיות ברמה שאתה בא ואתה מדבר. כמו שאתה אומר זה להרגיש את העשירייה. אבל כל אחד מאיתנו פה נמצא באיזה מקום שהוא קצת שונה. אבל עצם העובדה שאתה עושה את המאמצים, בדרך שאתה מצליח להבין את זה, זה כבר משהו.
אתה עושה מאמצים ואתה רוצה שכל המאמצים האלה יתכללו בקבוצה, בעשירייה, ויעזרו לכולם לעשות עוד צעד אחד קדימה קטן.
תלמיד: ומה אם אני, כחבר קבוצה, שצריך לעזור למי שנמצא במצב הזה?
זה מה שאתה עושה.
תלמיד: אם אין לי קשר איתו, אז קצת קשה.
זו בעיה, אם אתה מדבר על זה שאתה הולך למישהו ועוזר לו, אבל בדרך כלל, הכול נכלל בקבוצה, אנחנו באים ושמים הכול לסל המשותף שלנו.
תלמיד:
וזה לא שאנחנו צריכים לבוא פיזית, אלא אנחנו כל הזמן דואגים שזה יהיה לעשירייה שלי, שאני רואה אותם שעתיים ביום, וכל יתר השעות אני נמצא יחד איתם, למה? כי בונים, בונים, סוף סוף, אותו הסל, אותו הכלי, שבו אנחנו רוצים לגלות את הבורא, לתת לו נחת רוח.
שאלה: שמעתי אותך אומר בגדול אנחנו ככלי ישראלי, כלי עולמי, לא ממלאים את התפקיד שלנו, לא עושים מה שאנחנו צריכים.
זו צריכה להיות הרגשה קבועה, מצד אחד, מצד שני, אנחנו צריכים להודות על מה שיש.
תלמיד: לפני ההודיה, אנחנו עוסקים בכנס, והכנס הוא עוד שבועיים, משהו כזה, מה קורה עד אז?
זאת אומרת, יש הרגשה מאוד חזקה שהבית בוער, עכשיו לא רק אנחנו במדינת ישראל, כל מי שחי פה מרגיש את זה, יש גם הרגשה שפה קורים דברים שאם אנחנו לא נתעורר גם כאן, גם המקום הזה שלנו צריך שיקרה איזה משהו, ואני רוצה להמשיך את מה שהחבר שאל ולא ברור מה.
חיבור.
תלמיד: היה לי ברור שאתה תגיד את זה.
אלא מה עוד להגיד, כי אני בטוח שרק זה יעזור.
תלמיד: מה אנחנו לא עושים? באמת לא ברור.
חיבור.
תלמיד: אז אני אנסה לתת דוגמה מעצמי. אני אתמול התעסקתי, מתוך היום שלי, כמעט שלושת רבעי מהזמן, בדברים שקשורים לפה, שום כוונה לא הייתה שם, שום בורא לא היה שם, לא היה שם כלום, זה היה מין כזה טירוף, שאתה רודף אחד אחרי השני ואתה מגיע בסוף היום, או אתה מגיע לשיעור הבוקר, ואתה מבין שבעצם לא עשית שום דבר. ואתה לא יודע מה אתה יכול לעשות הלאה ביום הבא, בשביל לשנות את זה, מצד אחד, פשוט אין שמץ של מושג מה אפשר לעשות כדי לעלות לרמה שאנחנו אמורים להגיע, ומצד שני, אתה רואה שכל המסביב נהיה פחות ופחות טוב. אז אני לא יודע, יש פשוט דאגה מאוד גדולה, של איך לעבוד נכון, וסוג של חוסר אונים.
אני לא רואה את המצב כמוך, אני לא רואה את המצב שהוא נעשה פחות ופחות טוב, לא רואה שאנחנו בסכנה, הבורא מסדר לנו דברים שאנחנו צריכים לדאוג, אבל לדאוג איך אנחנו על פני כל אותם התנאים המדאיגים, איך אנחנו מתייחסים אליו וחושבים עליו, ולא על הכיסוי תחת שלנו.
ולכן, לא צריכים עד כדי כך להיכנס לוויברציות.
תלמיד: למשל, אני אתן דוגמה, איך השיעור מתנהל, הדביקות ללכת בדרך שלך, בדרך שאתה מוביל בלימוד. יש איזו הרגשה שיש המון, המון, גמישות בנושא הזה כרגע, וכאילו כל מיני ויתורים שאנחנו עושים לעצמנו בנושא הזה.
אני לא מבין למה אתה מתכוון, אצלי זה הכול די פשוט, אני לא תופס מה הבעיה, אני לא רואה בעיות, חוץ ממה שיש לנו עם הבורא, זה או כדי לקדם אותנו בצורה יותר נעימה או פחות נעימה, זה הכול.
תלמיד: אבל שומעים ממך שלא מתקדמים.
אני רוצה יותר, לכן כלפי הרצון שלי אז לא כל כך מתקדמים נכון, מצד אחד. מצד שני, אם אתה שומע אותי במקום אחר, אז אני מדבר לשבח, ולזה שאנחנו כן מתקדמים, תלוי, ודאי שאנחנו יכולים לעשות הרבה יותר, אבל לא להיכנס לפאניקה.
תלמיד: זה לא שאלה של פאניקה, זה שאלה של תכליתיות, כולנו פה בשביל לעשות את זה. כולנו משתדלים ועושים מאמצים אדירים, בשביל בדיוק להגיע לזה.
אז אני בעצמי כל יום עושה, כל יום מדבר על זה.
תלמיד: נכון, אז השאלה היא, איך לקחת את הדברים שלך וליישם אותם? כי אנחנו כנראה לא מצליחים לעשות את זה.
אז שוב אתה כמו החבר.
תלמיד: אנחנו הרבה זמן ביחד.
כן, אני יודע שאתם מאוד דומים. אני לא יכול להציע לכם יותר ממה שכתוב בבעל הסולם ורב"ש ואני לא חושב שיש מקורות שכתוב בהם יותר, או בכלל שקיים משהו יותר, זה רק חיבור ומהחיבור השפעה לבורא, זה הכול.
יש לך בעיה? תתחבר, זה כך גם נהוג בגשמיות, אז עושים תפילה ובתפילה פונים לקדוש ברוך הוא, שהוא ייצב לנו את המצב יותר טוב, כך זה ה"עמך", מנהגים כאלה, וזה נכון.
אין לנו יותר, הכלי שלנו זה חיבור, בחיבור להשפיע לו, שאנחנו מתקדמים למצב שאנחנו יכולים לייצב מקום שהוא יתגלה ויהנה, והמקום הזה הוא כבר לא פשוט מקום, זה מקום של הדור האחרון, זה הכלי שלו האמיתי, שלאט לאט מתגלה עכשיו, לי אין מה להציע.
תלמיד: איך אנחנו יכולים, או מה אנחנו לא עושים, בכדי שאנחנו נבין את הדרך הזו שאתה מנסה לקחת אותנו, שכן הבורא יחיה יותר בינינו, הדרישה אליו, כל הדברים האלו.
תתחברו, מה אני אעשה? רק בחיבור אתם יכולים לגלות אותו, להיות יותר דומים לו, וכן הלאה, רק עד כמה שכל אחד יקפל את עצמו וייתן מקום לחבר, וככה שכולם, כולם, יתחשבו זה בזה, אין יותר. יש על זה טונות של ספרים, כי זה ברור לכל האנושות שכך זה צריך להיות, רק אין להם אמצעי איך להגיע לזה, אצלנו יש אמצעי אבל אנחנו לא ממשים את זה.
תלמיד: במה חוסר המימוש?
בעשירייה. העשירייה חייבת להתקשר לבורא ולחייב אותו, לחייב ממש, זה עניין של לחייב אותו לטפל בה, לטפל דרכה בכל יתר האנושות, לחייב, זה נקרא "נצחוני בני"3, ,מצד אחד כאילו הוא רץ אחרינו ומגרה אותנו על ידי כל מיני פעולות, אבל ברגע שאתה בא אליו, כמו אישה, כמו חתן וכלה, הכלה היא ככה, לא רוצה, וככה זה הבורא.
חייבים להתחבר ובחיבור מתוך מרכז העשירייה, כל עשירייה ועשירייה, צריכה לחייב אותו לטפל בנו, ודרכנו בכל יתר העולם. ויהיו מצבים מאוד קשים, מאוד לא נעימים, אתה צודק, רק לא רק כלפינו זה בכלל. גם כלפינו, אבל בעיקר תראה כלפי כל העולם מה שיהיה.
זו התחלת המדורה שמתחילה עכשיו כך. האנושות נכנסת למצבים מאוד קשים לו, הם יודעים את זה כל האלו אנשי הפיננסים שם כל מיני אלה הגדולים אבל אין להם מה לעשות. לגנוב עוד כמה מיליארדים זה כבר לא עניין, עוד מה, פשוט אין מה לעשות, אז חיים כמו שחיים, ומה יהיה? מה שיהיה, ככה זה.
שאלה: כשמגיע מצב ירידה, איך להתחיל לבחון אותו מתוך הכלי הכללי, מתוך הכלי העולמי? כאילו איך להגיע למצב שאני בוחן את הירידה מתוך הכלי הכללי שאני מתייחס לזה ככה?
אתה שומע מה שאתה אומר? איך אני בוחן או בוחר את הירידה.
תלמיד: איך אני בוחן. נגיד אני מזהה שיש ירידה, אבל איך להסתכל על זה דרך הקבוצה, דרך הכלי העולמי, לא כמצב פרטי שלי?
אני לא יודע מה לענות. כשאני מסתכל על המצב דרך הקבוצה אז דרך הקבוצה אני רואה אותו, ירידה, עליה לשם מה ואיך, העיקר זה דרך הקבוצה. אם אני מתקשר עם הקבוצה ואני מרגיש שאני נמצא איתם בלב ונפש אז אני יכול נכון, בטוח נכון לפענח את המצב והמצב הזה שאני עכשיו מפענח זה המצב שהבורא מייצב בנו בעשירייה, אז יש לי כבר קשר דרך העשירייה לבורא ואני מקבל אותו בצורה נכונה. מה זה בצורה נכונה? יחס שלו לעשירייה שלנו, ומעכשיו והלאה מה אני צריך לעשות? להתחזק עם העשירייה שלי כך שאני מעלה אליו דרישות והוא מקיים, זה נקרא "ניצחוני בני". אבל זה צריך להיות במידת הקשר בינינו, ואנחנו צריכים לדרוש, לבקש, לבכות, לצעוק, הכול.
שאלה: אם כדי לגלות את הבורא חסרות לנו תכונות של השפעה, האם זה אומר שהתפילה הטובה ביותר בעבור החברים היא לבקש עבורם תכונות אלה?
אנחנו לא מבקשים עבור החברים, אנחנו מבקשים עבור העשירייה, פחות מעשירייה אין, ואם אנחנו כבר מדברים על איזה אדם במקרה שכבר מדברים, אז גם מתוך זה שהוא בעשירייה.
(סוף השיעור)