שיעור צהריים 13.08.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ט"ו באב: יום האהבה - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא - ט"ו באב: יום האהבה, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מס' 13.

כאן אנחנו כבר מגיעים לפסוקים מחומר הלימוד שבפועל צריכים להביא אותנו לחיבור כזה שאנחנו נוכל לגלות רצון חדש, חיבור חדש, מילוי חדש של הרצון, שאנחנו בסופו של דבר נרגיש עד כמה כל שינוי ביחסים בינינו מעורר ומגלה לנו פן חדש של החיבור. כי את כל השינויים הקטנים האלה שיתגלו בשינוי החיבור בינינו, אנחנו נרגיש כדיבור הבורא איתנו. אז בואו נשים לב עד כמה אנחנו מקבלים בהרגשתנו שינוי של היחסים בינינו ובסך הכול אנחנו מרגישים שכך הבורא מדבר איתנו.

קריין: קטע 13 של הרב"ש.

"ואחר שכבר השגתי את הלבוש של אהבה," השגתי את הכלים - הקשר בינינו, "תיכף מתחילים לזרוח בי ניצוצי אהבה," האורות שממלאים את הכלים שלנו כשאנחנו מתקשרים בינינו, "והלב מתחיל להתגעגע ולהתאחד בחבריי, ונדמה לי שעיניי רואות את חברי, וכמו כן אוזני שומעות את קולם, פי מדבר אתם, הידיים מחבקות, והרגליים רוקדות באהבה ובשמחה יחד עימם במעגל," הגענו לבנות את המעגל שבו אנחנו במאמצים שלנו מתחילים לראות את עצמנו מקושרים במצב החדש. "ואני יוצא מגבולי הגשמיים ואני שוכח שיש מרחק רב ביני לבין חבריי, והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו," אני עובר מהמצב שהרגשתי קודם בחיבור בינינו, למצב החדש שאנחנו מחוברים אבל כבר במימד אחר, שהקרקע לא מפרידה ואנחנו מחוברים ומחובקים בצורה שאין מה שמבדיל או מפריד בינינו. "וכאילו חבריי עומדים בתוך לבי ורואים את כל מה שמתרחש שמה, ואני מתחיל להתבייש ממעשי הפעוטים נגד חבריי," אני מגלה שכך אני, מה לעשות, בליבי כך אני מגלה, שעדיין אני לא שלם איתם. "ואני פשוט יוצא מכלים הגשמיים, שמתדמה לעיניי שאין שום מציאות בעולם, רק אני וחבריי. ואח"כ גם "האני" מתבטל ונבלע ונכלל בחבריי, עד שאני עומד ומכריז שאין שום מציאות בעולם - רק החברים."

(הרב"ש. אגרת ח')

אני נבלע בהם, נכלל בהם, מתבטל בהם, ולא נמצא, לא מרגיש את האני שלי אלא מרגיש את החברים. זה מצב שאנחנו בפועל צריכים להשתדל להיות בו, ונקווה שבזה נתחיל להרגיש את הכלי הרוחני ואת עצמנו. ולפי מידת עוצמת הקשר בינינו, אנחנו נתחיל להרגיש את כוח השינוי הזה, כוח הדביקות, כוח האהבה, כוח החיבור והם יהיו כבר נתונים מהדרגות הרוחניות שלנו, ובזה נרגיש את כל ההבחנות, "שורש", "נשמה", "גוף", "לבוש", "היכל".

שאלה: הרב"ש מדבר פה על זה שהחברים עומדים בתוך ליבי, איך זה יכול להיות, כי בעצם אנחנו צריכים להרגיש את הבורא כשכולנו כאחד, אז איך יש שם חברים?

אני פותח את הלב שלי להתחבר עם החברים לכלי אחד, שהכלי הזה שאני רוצה שיהיה בליבי זאת העשירייה שלי, הקבוצה שלי ואני רוצה שכולם יעמדו בתוך הלב שלי. "לב" זה נקרא שמרגיש, הרצון שלי נקרא לב, אז אני רוצה שהרצון שלי לא יהיה רצון לכל מיני שטויות שאני קודם הרגשתי ורציתי, אני רוצה שהלב שלי יהיה כלול רק מהרצונות של החברים. ואז אני אגלה בסופו של דבר, אם לא היום אז מחר, מחרתיים, שליבי הוא עשר ספירות וכך אני אגלה שאני מרגיש בו כבר את המציאות של העשירייה. אני ארגיש שמה שמארגן את העשירייה, ממלא אותה, מחזיק אותה, מסובב אותה זה הכוח הממלא שלה שזה הבורא.

ואז אני אגלה "ישראל אורייתא קוב"ה חד הוא". ישראל זה אני, ישר-אל שנמשך לאיחוד של כל החברים יחד עם הבורא, זה ישראל, ואורייתא זה האור העליון, הכוח העליון שממלא את הלב שלי, וקוב"ה שזה היסוד של כולם. אני הולך מהסוף להתחלה כדי לגלות את המציאות וכך אנחנו מגלים. זה מצב נפלא, אנחנו סוף סוף מתחילים בזה לגלות מהי המערכת שכך מצטרפת, מצטברת, מתחברת והיא כולה נקראת אחד, "ישראל אורייתא קוב״ה חד הוא".

אני מאוד מקווה שאנחנו במשהו נתחיל לגלות כל אחד בלב ובמוח שלו את האיחוד הזה, וזו תהיה המדרגה הרוחנית הראשונה החדשה שלנו. ואחר כך אנחנו את המדרגה הזאת נתחיל יותר ויותר למלא, לחלק, לפרק ולחבר, נתחיל לעבוד עימה וכך נרכוש אותה, בגילוי והסתר, בחיבור ופירוד, אנחנו נתחיל לראות שזה שלנו, שאנחנו יכולים לעבוד עם זה. ובכוחות האלה שאיתם אנחנו נחלק את המצב הזה לעשרה, אנחנו נתחיל להרגיש שכן, יש בידינו אפשרות עוד ועוד לחבר את עצמנו למערכת של הטבע היסודי, לאחד.

שאלה: מה זה אומר שאני מתמוסס בחברים, שאני לא רואה את עצמי, לא מרגיש אותי אלא מרגיש אותם?

אתה לא רוצה שום דבר חוץ מלהרגיש חיבור בין כולם כאחד, והרצון, הזה אתה אפילו לא יודע מאיפה הוא מגיע, הוא כביכול מתעורר מתוך המצב עצמו. אחר כך אתה תגלה שכך הבורא מסובב אותנו ושכך אתה מגיע לחיבור.

אני מגלה לכם מראש מה אתם צריכים להרגיש כדי שאתם תחפשו איפה זה נמצא. זאת העבודה של ראש הקבוצה.

תלמיד: עכשיו אני רואה שאתה מדבר בצורה מאוד רגשית על המצב הזה, לפני כן לא דיברת כך.

זה מפני שאנחנו מגיעים למצבים רוחניים ממשיים שאנחנו כבר יכולים להתחיל להרגיש אותם. ולכן כך אני מלמד אתכם. זה כמו שמלמדים ילד, אפילו שהוא לא יודע לדבר, מדברים עימו, הוא לא יודע לשיר אז שרים עימו, נותנים לו דוגמאות, נותנים לו אפשרות לבנות את המצבים האלו.

תלמיד: אמרת שבענן הזה אחר כך אנחנו מבדילים בעשר ספירות, איך באחדות הזאת אפשר להבדיל בין החלקים?

אתה צודק, זאת שאלה באמת נכונה. כי אם אנחנו רוצים להיות יחד, אז איך אנחנו יכולים להבחין שיש שם עשרה? ואם אין לנו מספר חברים עשרה או יותר או פחות, אז זה יתגלה?

אני לא רוצה לבלבל אתכם. אפשר לדבר רק על המצב שצריך להתגלות, המדרגה הבאה שאנחנו נזהה אותה מתוך הערפל, מתוך החושך, מתוך המאמץ שלנו, אבל לא אחרת, לא יותר מדי. אסור לדבר על מדרגה שהיא יותר מהמצב הבא.

שאלה: הרגע שבו האגו מתמרד על זה שקיימים רק החברים ורק החיבור עם החברים, איך אנחנו צריכים לעבוד עם זה?

אנחנו צריכים לעבוד על חשיבות. זה שאנחנו מתחברים ועושים פעולות חיבור, אנחנו צריכים להשתדל להבין שאלה המצבים הכי הכי מעשיים וגדולים. בעצם מה יש? באים עשרה אנשים, משתדלים ביניהם איכשהו להזדהות, להתחבר ומה קורה הלאה? קורה דבר מאוד מעניין. במידה שמתרחקים או מתקרבים אנחנו מתחילים בזה להרגיש שאנחנו לא מן הסתם עושים את המאמצים של התקרבות והתרחקות ברגש שלנו, אלא אנחנו בזה בונים את הקשר בינינו יותר או פחות. ואז ככל שיותר ויותר אנחנו מתחברים, אנחנו מתלבשים זה על זה, אנחנו בזה נותנים אחד לשני אפשרות להשיג מה זה נקרא עשירייה, שלא הייתה קודם. לא היה חיבור כזה אלא פשוט זו המציאות. אחר כך במצבים הבאים אנחנו נדבר ונעשה חשבונות, אימונים איך בשינויים בינינו אנחנו יכולים לעשות שינויים בתוך העשירייה.

לכן אני מבקש, מהיום והלאה אתם משתדלים כמה שיותר, רצוי כל הזמן, להיות בהרגשת עשירייה ובזה שאתם רוצים על ידי השינויים ביניכם, במצבים ביניכם לראות את השינויים בעשירייה, עד כדי כך שאתם תרגישו אחר כך איך על ידי שאתם קובעים את צורת השינוי - ריחוק, קירוב וכן הלאה, אתם מנגנים כמו על כלי ניגון, וכך אתם מגלים את הבורא בכל מיני צורות. כי עשרת הכלים האלה שיש לנו בכל חיבור, אפילו שהוא לא בין עשרה אנשים, אתם תגלו שיש שם בכל זאת אפשרות של העשירייה לנגן ביניהם וכך להתחבר. זה דבר מאוד מאוד מיוחד.

שאלה: כשאנחנו מגיעים למצב הזה אז המילים של רב"ש כאילו מתחילות להתנגן בפנים וזה מורגש כמו פסגת הקשר עם החברים, בו בזמן זה מצב של מילוי שכאילו מגביל אותנו. האם צריך לשאוף למצב יותר גבוה מהחיבור בין החברים, או להמשיך את המצב הזה ולנסות להחזיק בו?

אחרי שמרגישים את החיבור בינינו, חייבים להתחיל לשנות את החיבור בכל מיני אופנים ככל האפשר. כך ואחרת לסובב את עצמנו לכל מיני כיוונים, לכל מיני מצבים, להתחיל לעבוד בתוך הקשר בינינו שאנחנו נתחיל להבין ולהרגיש איך אנחנו יכולים כל הזמן להגדיל את החיבור, להגדיל את צורות החיבור שאנחנו נתחיל לנגן על החיבור בינינו כמו על כלי נגינה, יותר ויותר, כך או כך או כך או כך, העיקר לא לצאת מהקשר.

אבל קשר יכול להיות יותר או פחות בכל מיני מצבים, צורות של התקשרויות. אז אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נשתמש בכלים שלנו, ביחסים בינינו בצורה יותר פנימית, מוחשית. גם קודם אנחנו עשינו את זה ביחסים בינינו בקבוצה. עם אלו אני הייתי יותר קרוב, עם אלו יותר רחוק ובצורות כאלו וכאלו היינו מדברים ומתחברים. עכשיו אנחנו עובדים ממש יחד, ורוצים להכיר כמו שאנחנו מכירים כלי ניגון חדש, נגיד פסנתר. אנחנו פותחים את הכנף ומתחילים לנגן ולשמוע מה זה ומה זה, ומה זה. אנחנו לומדים איך להוציא ממנו את צורות הקשר שלנו, כאלו וכאלו וכאלו. זו העבודה שלנו עכשיו בקבוצה.

שאלה: מה זה אומר ליצור לבוש של אהבה בעשירייה?

אנחנו מוכנים ורוצים להיות בקשר על פני כל מיני שינויים פרטיים בכל אחד ואחד, אבל הקשר בינינו כל הזמן יתחזק ויתאסף. כמו שאנחנו סורגים, נגיד, מכמה חוטים טווים חתיכת בד נגיד. זה מה שאנחנו רוצים שיקרה. מה זה נותן? זה נותן לנו הכול. אנחנו רואים שכל המציאות שלנו, אפילו כל היקום, עם כל החומרים שבו, כולם כולם נמצאים בסך הכול כלולים מאלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים, לא מהרבה חלקים. גם החלקים עצמם כבר לא חלקים, הם כלולים מחלקים אלמנטאריים. אבל סך כול החיבור ביניהם מביא אותנו לעושר שיש לנו בטבע. אותו דבר אנחנו צריכים להשיג בטבע כולו.

שאלה: אמרת לעזוב את הגבולות הפיזיים, לעבור לחיבור בנשמה בעשירייה. מה זה אומר להיות בחיבור בנשמה בעשירייה?

אנחנו בעצם צריכים להגיע למצב שלא נדאג להתחבר למצבים הפיזיים בינינו, שנראה ונגלה את הקשר, את המצב בינינו. אלא שאנחנו נרגיש את עוצמת החיבור בינינו לפי הרגשות שלנו. כמו אנשים שמכירים זה את זה, נמצאים בקרבה, אז חשוב להם להרגיש אחד את האחר בהרגשה ולא במדידת המרחק פיזי, איפה נמצאים.

לכן חשוב בכנס הזה - אני רואה אתכם יושבים יחד במתחם אחד - אתם גם דואגים להיות, כמו שכתוב "כאיש אחד בלב אחד". דווקא בזה מתגלה הבורא, הכוח העליון, אחד לכולם. במידה שאנחנו נצמדים זה אל זה, פנימית, לא חיצונית, כך אנחנו יכולים להתחיל לגלות את הבורא.

שאלה: האם המצב הגבוה שאין אף אחד מלבד החברים, צריך להיות כל הזמן או שזה בא בגלים משיעור לשיעור, ממפגש למפגש?

לפעמים בהתחלה, אנחנו יכולים לעורר לפרקים. בסופו של דבר אנחנו צריכים להשיג את המצבים האלה שבהם אנחנו נמצאים ללא הפסקה, קבוע.

תלמידה: איך להחזיק במצב הגבוה עם שאר המשימות שיש לנו? יש לנו גם דברים בעולם הגשמי. האם זה מפריע?

אחד לא שייך לשני. לגמרי זו לא שאלה. אני יכול לחשוב, לדאוג לחברים ויחד עם זה לבצע כל מיני פעולות. אנחנו גם כך נמצאים בעולמנו - במיוחד הנשים - חושבות על הילדים שנשארו בבית, על עוד כל מיני דברים שהן צריכות להכין למשפחה ועם זה הן עובדות במקום שלהן, נמצאות בכל מיני נסיעות, פעולות. לגמרי לא שייך אחד לשני. הכוונה, לא צריכה לעצור את המעשים.

שאלה: מה אני עושה ברגע שאני "מתבייש ממעשיי הפעוטים נגד חברי", האם אני "יוצא מכליי הגשמיים" כמו שרב"ש אומר, מה צריך לעשות ברגע הבושה?

שאלה טובה. צריכים מיד להתחבר עוד יותר דרך העשירייה לבורא ולבקש מהבורא תרופה, שהוא יעזור לנו כל כך להתחבר בינינו, עד שהבושה תעלם ואנחנו נתעלה מעל כל הבושות, כמשפחה.

שאלה: אנחנו מדברים על כך שצריך לאסוף בלב את הרצונות של החברים, שייבנו כמערכת של עשר ספירות, ובו זמנית אנחנו מתחברים סביב תכונת ההשפעה, סביב ההשתוקקות להשפעה. איך לכוון את הלב כך שארגיש את עשר התכונות האלה מההשתוקקויות של החברים?

זה לא לעכשיו, החלוקה של המצב שלנו לעשר ספירות תבוא אחר כך. עכשיו אני רוצה רק להגיע למצב שכל התכונות, הבחינות, הרצונות, והכוונות שלנו יתחברו יחד ככל האפשר. כמו ילדים שנמצאים בארגז חול ומשחקים שם כדי שיהיה להם משהו משותף, כך גם אנחנו מדברים על משהו משותף שיהיה לנו, ואחר כך כבר נגיע לפירוק של הפרטים האלה.

שאלה: איך ממצב האבן, הדומם, אנחנו מגיעים למצב האהבה?

בזה שאני מרגישה את עצמי לבד, לא מחוברת עם האחרות, אבל אני לפחות מרגישה שאני קיימת לבד והן לחוד, ובצורה כזאת אנחנו קיימות. ואחר כך אני עושה עוד ועוד מאמץ כדי לגלות עד כמה אני תלויה בהן, ואז אני מתקרבת אליהן עוד ועוד ומצפה מהן לאיזו תגובה, שהן יעשו עליי איזו עבודה. אני מוכנה לתרום להן כדי שהן יתקרבו אליי. הכול כבר צריך להיות מהמאמץ לחיבור.

כל העבודה שלנו היא רק בחיבור. כל הקושי בעבודה הוא להגיע למדרגה הראשונה, להבנה ולהרגשה שהחיבור בינינו הוא בעצם הפעולה הרוחנית היחידה שעומדת לפנינו. ואז אנחנו מתחילים לראות כך או אחרת, להתחבר או להתרחק ושוב להתחבר ושוב להתרחק, אנחנו כבר מתחילים ללמוד את צורות החיבור, כמו ילדים שבונים איזה מגדל מקוביות, וכך אנחנו מתחברים. הכול תלוי עד כמה אנחנו מתייצבים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להתכלל פנימית זה בזה. מה העבודה הזאת של התכללות פנימית, ואיך אני יכולה להבין אם התכללתי פנימית בחברות?

אני פשוט משתדל לתאר לעצמי, קודם במחשבה, בונים תכנית, שכל החברים שלי בצורה זו או אחרת מכוונים לאיחוד, כי האיחוד הוא המטרה הסופית שלנו. אנחנו רוצים להגיע לאיחוד, אנחנו מתכוונים אליו, אנחנו תלויים במצב הזה ורוצים שמשם יאיר לנו כוח אחד לכולם וימשוך אותנו. ועל ידי החוט הזה שיתפוס את כולנו וימשוך אותנו, נתחיל להתקרב לצורת החיבור.

אני כל הזמן משתדל לבנות בי את המערכת הזאת, כך אנחנו מתחברים. זו באמת לא בעיה, רק לחשוב על זה יותר כל פעם, ולראות יותר ויותר את כל המצב הזה שאנחנו לא מסוגלים כך לתאר את עצמנו, כמצב בעייתי, מצב של שבירה.

שאלה: אתמול שמענו מוסיקה נפלאה, החברים היו כל כך מאושרים והרגשנו מאוד את החיבור. האם אפשר להשתמש במוסיקה בעשירייה שלנו, להשתמש בניגונים של בעל הסולם, וללמוד על המוסיקה, על התיאוריה של המוסיקה לדוגמה?

לא, זה עוד לא הזמן, אנחנו עוד לא מוכנים לזה. יגיע הזמן ובטוח תהיה אפשרות שנדבר ונשיר, ונכתוב אפילו כל מיני צורות של חיבור מוסיקלי בינינו, כי זה דבר מאוד מאוד מיוחד, אבל זה לא לעכשיו. אני גם שמח שבזה תהיה התעוררות לעם הגרמני שמאוד נמשך למוסיקה רצינית. זה יבוא.

תלמיד: מה חסר לנו?

חסר חיבורים בינינו, שנוכל להבחין בין החיבורים בינינו כל מיני צורות של חיבור, להבדיל בין צורות החיבור ולראות ביניהן צלילים, אקורדים, וכל מיני שינויים במז'ור ומינור, בכל מיני דברים ששייכים כבר להרכבת המלודי, הניגון. זה יבוא. אבל זה לא לעכשיו, אין לנו עדיין שום אפשרות להתחבר בינינו ממש, כדי להתחיל לעשות ניגון בקשר בינינו.

"ניגון" נקרא שאנחנו מרגישים שאנחנו מקושרים, ואז כל אחד ואחד משתדל לגלות שהוא בצורה עוד יותר תלויה באחרים, עוד יותר קשורה לאחרים, ובזה הוא מוסיף עוד תו מעצמו, ועוד תו מעצמו, וכך בתווים האלה שאנחנו מייצבים, אנחנו מנגנים את הניגון של החיבור בינינו. זה מה שיש בסך הכול, אנחנו נעשה את זה. אז תתקרבו, במיוחד גרמניה, כי יש לכם הרבה הכנות גשמיות כדי לייצב את הניגון הרוחני.

שאלה: מה לעשות אם נראה שנתקעתי באיזה מצב?

אם אתה במצב שאתה לא יכול לזוז, עליך לעשות דבר פשוט, תבטל את עצמך, את הרצונות שלך, ותעשה מה שעושים החברים. אז תהיה כמו עובר ברחם אימו, וכך תעבור את המצב. זה לא לכל הזמן, זה רק לאותו מצב שאתה מרגיש שאתה כביכול לא יודע מה לעשות, אז אתה נכלל בחברה ועובד איתם יחד, עובר איתם יחד את המצב.

שאלה: הרב"ש כותב "עיני רואות את חברי וכמו כן אוזני שומעות את קולם", אבל למה הלב מתגעגע, הרי כל חברה היא תכונה מושלמת בתוך העשירייה, האם הגעגוע הוא אחר אחת התכונות האלה?

הרצון למצב הבא, שמגלים בו את כל החיבור בינינו, מגלים את הבורא במדרגה חדשה, במצב חדש, שאנחנו מתקרבים אליו, הוא הרצון הכי טוב שיכול להיות לעת עתה. מרצון כזה אנחנו מתקרבים עוד ועוד לסיום של הכול, ששם בכלל נהיה מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", באקורד כזה סופי של כל הניגון. לזה אנחנו צריכים לדאוג להגיע, זה אפשרי.

תלמידה: אם אפשר עוד דיוק, האם זה רק ניגון, או שאנחנו שומעים בפועל את החברות?

זה בכל החושים שלנו, בראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, בכל דבר ודבר. כמו שרב"ש אומר לנו באגרת שלו – אני רואה את החברים, מריח אותם ומרגיש אותם, אני נמצא לידם. אני מחבק אותם והם מחבקים אותי. אין מרחק פיסי בינינו, אנחנו נמצאים יחד ורוקדים יחד. זה מה שקורה. אבל שוב, אנחנו צריכים להשתדל ככול האפשר לתאר לעצמנו את המצב הזה, ולתאר אותו כמצב רצוי.

שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש את הלב המשותף, באיזה אופן זה קורה, האם אפשר להרגיש את הלב של כל חברה?

ודאי שכן, הכול תלוי במצב שלכן, עד כמה אתן נמצאות בלחץ לחיבור.

שאלה: אנחנו שומעות בשיעורים על חשיבות הקשר האוהב בינינו, כמה זה הכרחי לנו, כמה זה הכרחי להתקדמות שלנו. ואני מדברת כאן כנציגה של הרבה מאוד נשים בכלי הישראלי, שמובילות ביחד את ערוץ ההפצה לנשים בישראל, את "ישראלית". חשוב לנו מאוד להביע תמיכה בארגון שלנו, ברב שלנו, לספר שאנחנו מקבלות את האפשרות לעמוד ממש בקדמת הבמה, ולהוביל בנחישות את ערוץ ההפצה לנשים בישראל.

רצינו להודות לך מאוד על התמיכה שאנחנו מקבלות ממך ומכל החברים שמובילים את הארגון שלנו, רצינו שתדעו שאנחנו נחושות להפוך כל אתגר להזדמנות ולהביא בכל הכוח את הבורא, את הכוח הטוב שטמון בחיבור לכל האנושות. איזו תמיכה אנחנו יכולות ככלי נשי מאוחד לתת לך רב ולחברים?

אנחנו זקוקים רק לדבר אחד, להרגיש שכל החברים שלנו נשים כגברים, מחוברים יחד ונמשכים יחד לחיבור, שבתוך החיבור שלנו אנחנו רוצים לגלות את הבורא. העבודה שלנו היא עבודה פשוטה, רק שהיא נגד הרצון האגואיסטי, והעבודה הזאת חייבת להיות ממש כמו שאנחנו לומדים בכתבי תלמידי האר״י, שהם גם אפילו עשו כזו תורנות. והיו בתורנות מקושרים זה עם זה, כל פעם היו מקושרים בתורנות הקשר, בתפילה שלא תפסק. ושהיא תעלה למעלה מהקשר ביניהם, וכך הם משיגים את המטרה.

שאלה: כשמתחילים להרגיש שאנחנו כעשירייה כמו כלי נגינה, מרגישים חיבור תלות ושוני בינינו. והשוני הזה מאוד חשוב, שכול אחד הוא כמו דו רה מי לה סול. איך להתחיל לנגן?

אם אתן תתחילו להתחבר ביניכם עוד יותר, ועוד יותר פתאום אתן תגלו איך שאתן רוצות להתחבר בצורות כאלו וכאלו, וכאלו. ומכל מיני שינויי הצורות האלו, אתם תתחילו להרגיש שינויי מצבים פנימיים, ביחסים ביניכם. ובזה אתן תתחילו לקשור המאמץ שלכן להתחבר והמאמץ מצד הבורא עליכן, שאתן תתחברו בכל מיני צורות מיוחדות.

ואז יוצא שראיתם פסנתר, אבל לא מישהו מנגן, אלא הקלידים בעצמם מנגנים, כך אתם תרגישו שזה הבורא מנגן בכם. כך אנחנו נצטרך לגלות שהבורא מנהל אותנו מהתחלה ועד הסוף. והוא רוצה בצורה כזאת לגלות את עצמו. לכן עלינו רק להתחבר כך שהבורא יוכל להתחיל לנגן עלינו. ולבקש ממנו את המצב הזה.

שאלה: הודיה מאוד נרגשת מכולנו. האם אנחנו צריכות לחוות את כל סוגי החיבור, לפי המצבים שלנו. או שאנחנו צריכות לכוון עם מאמצים לעבר החיבור האידיאלי?

אנחנו צריכים להשתדל להתחבר בינינו בחיבור האידיאלי. ולבקש מהבורא כל הזמן שישתדל להשתתף איתנו. שאנחנו רוצים, דורשים, מבקשים ממנו שהוא ינגן עלינו, שהוא יהיה הנגן ואנחנו נהיה ככלי נגינה. ואז אנחנו נרגיש בחיבור בינינו איזה ניגון הוא רוצה שאנחנו נוציא מעצמנו. וכך זה יקרה.

שאלה: אני מרגישה שבעשירייה שלנו אנחנו מספר חברות שמרגישות את התלות הזאת ההדדית, שאנחנו זקוקות אחת לשנייה. כדי שכולנו נשיג את החיבור הזה, את המצב הזה, אני זאת שצריכה לשנות את התפיסה הפנימית שלי?

את צריכה להשתדל לבקש בתפילה שלך, שהבורא ינגן על כולם. זה לא שאנחנו מתפללים עבור עצמנו, אנחנו מתפללים עבור כל החברות, כל החברים בכלי הכללי שלנו.

שאלה: אתמול היה לנו חיבור מאוד גדול, החברים מימשו את העצה שלך לעשות מקום בלב, שכולם יוכלו להיכנס ללב. וזה ממש נתן הרגשה חדשה של חיבור. אבל היום זה מתבטא בחיסרון גדול למצב הזה, איך אפשר להשתמש בחיסרון הזה, כי יש עוד הרבה זמן עד המפגש הבא שלנו?

אסור לנו להשתוקק לחזור לאותו מצב. אסור לנו לבקש על אותו מצב כמו שהיינו, שאנחנו נחזור אליו, זה לא טוב. המצב שאנחנו רוצים להגיע אליו שלא היה אצלנו, זו קדושה. המצב שהיינו בו ורוצים לחזור, זו כבר קליפה. אלא אנחנו צריכים עכשיו לצייר לעצמנו מצב עוד יותר מתקדם. ולכן נקווה שאנחנו נשתוקק למשהו חדש. תארו לעצמכם עם הפנטזיות שלהם, עם החיבורים שלהם, תארו ביניכם מצב שהוא באמת עוד יותר מתקדם מקודם.

שאלה: איך במנגינה הזאת לא לזייף?

להתחבר מלב ללב, כמה שאפשר יותר.

קריין: קטע 14 של "מאור ושמש".

"ידוע שהעיקר הוא התחברות ואהבה וחיבה באמת בין החברים, זה גורם כל הישועות והמתקת הדינים. שתתאספו ביחד, באהבה ואחוה וריעות. ועל ידי זה מסולקים כל הדינין, ונמתקים ברחמים, ונתגלה בעולם רחמים גמורים וחסדים מגולים, על ידי התחברות."

("מאור ושמש". פרשת דברים)

אני רק רוצה להוסיף ע למה שדיברנו קודם על הניגון, אם אנחנו נשתדל כל פעם להתחבר יותר ויותר, אנחנו נתחיל לזהות איזה ניגון הבורא מבצע בנו. איך אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים של נתינה, קבלה בינינו, בסופו של דבר מבינינו אליו, ואיך שהניגון הזה בעצם הוא מבצע בנו, מעורר מבפנים רגש של כל אחד ואנחנו הופכים את זה לרגשות מכל אחד לאחרים בעשירייה וכך אנחנו יכולים לשמוע מה שהבורא עושה.

אנחנו מתחילים לשמוע את קול ה'. שכל אחד מאתנו מבצע איזה צליל, ואז קול הבורא יוצא מתוך החיבור בינינו ואנחנו מתחילים לשמוע. תנסו להמחיש את זה ככל שזה אפשרי שזה יקרה. זה עוד לא לעכשיו ממש, אבל להתקדם לזה, לנחש את זה, להשתדל לסובב לזה את האוזן. כך אנחנו נגיע לשמיעת הניגון של הבורא אלינו.

שאלה: האם אנחנו עושים שינויים בתוך העשירייה בעצמנו, או שאנחנו פשוט מבקשים מהבורא לעשות אותם ואנחנו ממתינים? או שזו עבודה משותפת שלנו בוזמנית עם הבורא?

זו עבודה משותפת שאנחנו מאוד רוצים להיות בשיתוף עם הבורא, אבל אנחנו בשביל זה הופכים להיות כמו אישה, שאנחנו מוכנים שהבורא ינגן עלינו. ואנחנו מתחברים ומשתדלים רק להיות מוכנים לכייל את עצמנו בצורה של פסנתר, או כינור, שהם מוכנים לביצוע של הניגון הנכון. אז עלינו רק להתחבר בינינו ולהיות מוכנים שהבורא ינגן. החיבור בינינו הנכון, הטוב, כמה שאנחנו מסוגלים להיות מחוברים ומשלימים זה את זה, זה נקרא שאנחנו מוכנים לניגון הבורא שיבצע. ואז זה יקרה.

שאלה: איך נוכל להגיע לכוונה המשותפת של כל העשיריות אם כולנו שונים?

זו לא בעיה. מאיפה יש לנו רצונות שונים, מצבים שונים? זה מהבורא. אז הוא גם ידאג שאנחנו בסופו של דבר נתחבר כמו בתוך תזמורת גדולה, להקה גדולה עם כל מיני כלי נגינה, כולם שונים לגמרי. כאן התופים, בום, בום, בום, וכאן הכינורות עדינים, ושם בכלל בתזמורת גדולה יש לך כל כך דברים שונים. ועוד יש שם ממש להקה, ולא רק תזמורת אלא גם מקהלה שהיא שרה. ואז יש לך מכל מבחר הרגשות של בני האדם שמחוברים יחד כדי להיות מוכנים לבצע את הניגון של הבורא.

אני מאוד מקווה שכך אנחנו נכין את עצמנו וכל פעם, מכנס לכנס, מכנס לכנס, אנחנו כן נהיה מוכנים לזה שסוף סוף נגיע למצבים שהבורא יארגן אותנו ויעשה מאתנו את הכלי אחד והניגון אחד ביחד כולנו. שאנחנו מבפנים נרגיש קשר בינינו, בין כולם, כך שהבורא יוכל לנגן, או לנהל אותנו יחד. זה מצדנו העבודה הכי גדולה שנכין.

אני מודה כולכם ותמשיכו בבקשה, אני אשמח לראות אתכם מהצד. אז כנס גרמניה הגדול שיהיה ממש מוצלח לכולם. מכל הלב אני מודה לכם שאתם נותנים לנו הזדמנות להתחבר אליכם. תודה רבה, תמשיכו, כל טוב.

(סוף השיעור)