שיעור ערב 06.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', "הקדמת ספר הזוהר",

עמ' 238, מאמר "בהבראם - באברהם"

עמ' 241, "החיזיון של רבי חייא"

קריין: ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 238 "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "בהבראם - באברהם", סעיף 45.

בְהִבָּראם - באברהם

.45" ברא היא מילה סתומה המורה, שהמפתח סוגר ואינו פותח. ובעוד שהמפתח סוגר במילה ברא, לא היה העולם, ולא התקיים, ותוהו היה מחפה על הכול. וכשתוהו זה שלט, לא היה העולם, ולא התקיים.

.46 ומתי פָתח המפתח ההוא את השערים, והוכן לשימוש ולעשות תולָדות? כשבא אברהם, חסד, כמ"ש, אלה תולְדות השמיים והארץ בְהִבָּראם. אל תקרא בהבראם, אלא באברהם. ואז, מה שהיה סתום הכול במילה ברא, חזרו האותיות, הכלים, לשימוש ונפתחו לשמוע, ויצא העמוד העושה תולדות, אבֶר יסוד קדוש, שהעולם עומד עליו. כי, ברא, אותיות אב"ר.

ומתי פתח המפתח ההוא את השערים, והוכן לשימוש ולעשות תולדות? יש בשאלה הזו ג' דברים:

א. פותח את השערים, הוא ירידת ה"ת מנ"ע לפה, שאז נפתחו מ"ט שערים במוחין דחכמה.

ב. והוכן לשימוש, בהתלבשות החכמה באור חסדים, שמטרם התלבשות אור החכמה באור דחסדים, לא יוכלו האח"פ לקבל המוחין דחכמה, אע"פ שכבר התחברו בגו"ע למדרגה אחת. כי בלי לבוש דחסדים, מ"י לא מאיר באל"ה, ואל"ה עוד סתום בשם. ונבחן שעוד המוחין לא הזדמנו לשימוש בתחתון.

ג. ולעשות תולָדות, פירושו הולדת נשמות. כי אחר שז"א מקבל המוחין האלו בשלמות, הוא מזדווג בנוקבא ומוליד נשמות הצדיקים.

ומשיב, כשבא אברהם. מה שהיה סתום הכול במילה ברא, חזרו האותיות לשימוש. אברהם, חסד דז"א דגדלות, שאז נעשה החסד חכמה. ומטרם שבא אברהם, היה הכול סתום במילה ברא, ושלט תוהו על העולם, זו"ן, ולא היה לזו"ן אז לא חסדים ולא חכמה.

וכשבא אברהם, אור החסד המושפע בז"א, הנה אז נפתחו השערים בשפע החכמה. כי ה"ת ירדה מעיניים לפה, וישסו"ת התחברו עם או"א למדרגה אחת, ונמשכו לישסו"ת ג"ר דאורות, אור החכמה.

וכיוון שכבר היה לז"א אור חסדים מאברהם, התלבש אור חכמה באור חסדים. ואז התחברו אותיות אל"ה במ"י, ונשלם שם אלקים, והמוחין התלבשו בז"א. ע"כ נאמר, כשבא אברהם, חזרו האותיות לשימוש, שנמשכו מוחין דחכמה בתוך החסדים, והתלבשו בז"א, ויצא העמוד העושה תולדות.

כי אז ירדה ה"ת מנ"ע דז"א לפה, והשיג גם הוא בינה. וז"א ונוקבא, שהיו חסרים לו, שנקראים אצלו נה"י חדשים, עם יסוד דגדלות, הנקרא אבר יסוד קדוש, שהעולם עומד עליו, כי דרך אבר זה הוא משפיע לנוקבא, הנקראת עולם תחתון, ומוליד נשמות הצדיקים."

שאלה: האם כשאנחנו קוראים בזוהר אנחנו צריכים לקרוא מעל הדעת, זאת אומרת להיות באיזו מחשבה מעל הדעת? כי אנחנו באמת לא מבינים שום דבר.

אנחנו רוצים שינויים, אנחנו רוצים להשתנות, להגיע לחיבור, שבחיבור בינינו אנחנו נגלה את הבורא. זה מה שאנחנו קוראים בכל מיני כתבים של רב"ש ובעל הסולם ובכלל של כל המקובלים. אנחנו צריכים להיות מחוברים ואז הבורא יתלבש בנו לפי עוצמת הקשר בינינו. אנחנו רוצים מספר הזוהר שהוא יביא לנו כוח להתחבר, ואז במקום דחייה, שנאה, ריחוק, אנחנו נתחבר ובחיבור כזה שהבורא יוכל להתגלות כדי לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: בישיבת כתבים אמרת שאנחנו בעצם נמצאים במבוי סתום, ואז חשבתי לעצמי שאנחנו יודעים שאנחנו לא מבינים כלום. למה התכוונת שאנחנו נמצאים במבוי סתום? אנחנו יודעים שאנחנו לא מבינים את הזוהר.

כן, אבל אנחנו צריכים להרגיש שנמצאים לפני סתימה ואז לצעוק, להתפלל, לבקש שהסתימה הזאת תפתח על ידי האור העליון ואז אנחנו נצא בהרחבה.

תלמיד: ואז הכוח העליון יתגלה?

זה כבר יתגלה אחר כך, קודם כל שהסתימה תיפתר.

קריין: אנחנו בעמ' 239 טור א' סעיף 47.

.47" כשהאב"ר הזה נרשם במילה ברא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו. וזהו מ"י. וברא אל"ה. וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא ממילה ברא, אב"ר. והוא רשום באל"ה מצד זה, ובאב"ר מצד זה. הסתום הקדוש אל"ה קיים, ואב"ר קיים. כשנשלם זה, נשלם זה. חקק לאב"ר הזה אות ה', וחקק לאל"ה הזה אות י'.

עתה הזוהר מבאר בפרט המוחין דז"א, שהביא מקודם בדרך כלל. ואומר, שבעת שהאב"ר נרשם במילה ברא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו, שהיא מ"י. כי אב"ר הוא יסוד ועטרה. ובר"א, מורה על הסגירה של ג"ר, מכוח עליית ה"ת לנ"ע. ועטרה של האב"ר נרשם בה"ת שבנ"ע, כמו שהמנעולא, ה"ת, נרשם ברושם של מפתחא, עטרת יסוד.

וזה נבחן שהסתום העליון ההוא, או"א עילאין, הנרשמים בה"ת, עשו עתה רושם אחר במנעולא שלהם, הרושם של המפתחא, שהיא עטרה של האב"ר. ואז נקרא מ"י שעומד לשאלה, הראוי לקבל מ"ן ולהוריד ה"ת מעיניים, ולהעלות להם אותיות אל"ה, אח"פ, שעימהן נמשכות ג"ר דאורות.

משא"כ מטרם שה"ת נרשם ברשימה דאב"ר, לא הייתה שום מציאות להמשכת ג"ר, כי ה"ת עצמה היא שער הנו"ן, שאינו נפתח בג"ר. וע"כ, מטרם שנרשם במפתחא דאב"ר, אינם נקראים מ"י, כי לא עומד לשאלה.

וכשהאב"ר הזה נרשם במילה ברא, בעת שה"ת שבמילה ברא קיבלה הרשימה דאב"ר, שהיא המפתחא, אז רשם הסתום העליון, רושם אחר לשמו ולכבודו. וזהו מ"י. הנה אז רושמים או"א את המפתחא בה"ת שבנ"ע שלהם, שתהיה ראויה להיקרא מ"י, שעומד לשאלה, ולהמשיך מוחין דג"ר. כי אין המוחין נמשכים, אלא רק ברשימה של המפתחא.

וברא אל"ה. שאחר שהתרשם המנעולא שבמילה ברא עם הרשימו דמפתחא, האב"ר, ונעשה מ"י, אז מ"י ברא אל"ה, שירדה ה"ת מנ"ע לפה, והעלה אח"פ, אותיות אל"ה, לראש, ונמשכו ג"ר. וברא אל"ה, לשון סתימה, מפני שעדיין אין בהם לבוש החסדים, ונמצאים אותיות אל"ה שעלו, עוד סתומות בשם, ואינן יכולות להתגלות בלי לבוש החסדים.

וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא מהמילה ברא, אב"ר. המלכות שירדה מעיניים לפה, נקראת מ"ה, כי עולם תחתון נקרא מ"ה. וזה המסך, שהיה מקודם בנ"ע, ירד עתה לפה, ונעשה הזיווג עליה, והוציאה קומת חסדים, אור של ברכה. וע"י זה הוציא סתימה של מילה ברא, ועשה אותו לאב"ר, יסוד המשפיע חסדים.

וגם השם הקדוש המבורך, מ"ה, נרשם והוציא מהמילה ברא, אב"ר, כי היה חסר עוד באותיות אל"ה אור של חסדים להתלבש בהם, וע"כ היו עוד אל"ה סתומים בשם, וע"י אור הברכה של מ"ה, נפתח הסתימה של ברא, ונעשה לאב"ר משפיע.

והוא רשום באל"ה מצד זה, ובאב"ר מצד זה. עתה נבחנו בהם ב' מדרגות זה כנגד זה. כי אל"ה, אח"פ, עם המוחין דחכמה, שעודם בחוסר חסדים בצד זה. ואב"ר, היסוד, שקיבל קומת חסדים מן המ"ה, עומד כנגדו מצד זה, בחוסר חכמה.

ונאמר, שהסתום הקדוש אל"ה קיים, ואב"ר קיים. כי אל"ה שהשיגו המוחין דחכמה, הנקרא קודש, עומד בסתימה בפרצוף מצד זה, וכנגדו עומד אב"ר בקומת החסדים בפרצוף. וכשנשלם זה, נשלם זה. כי שניהם יצאו ע"י ירידת ה"ת מנ"ע לפה, כי האב"ר יצא מכוח המ"ה שבפה. וכן אל"ה, שהן אח"פ, עלו למעלה מכוח ביאת המלכות מתחתיהם לפה. ונמצא, כשנשלם זה, נשלם זה, כי באים בבת אחת.

חקק לאב"ר הזה אות ה', וחקק לאל"ה הזה אות י'. כי ה' מורה על המסך, המוציא רק קומת חסדים בלי חכמה, להיותה מלכות, שאינה ראויה לקבל חכמה אלא רק חסדים. וי' מורה על מסך דזכר, הראוי לקבל חכמה. לכן חקק לאב"ר הזה אות ה', עם המסך מ"ה, הממשיך רק חסדים בלי חכמה. וחקק לאל"ה הזה אות י', עם מסך דזכר, הממשיך חכמה ולא חסדים."

שאלה: לפי הטקסט כתוב שהמסך שהיה לפני זה בנקבי עיניים ירד עכשיו לפה ונעשה עליו זווג בחסדים. אם אנחנו נדמיין את החיבור שלנו כמלכות, מה קורה אחרי זה, מה זה שיש פה ויש עיניים?

אני לא יודע איך להסביר לך כי זה מאוד רחוק מהמציאות שלנו. אין לנו עדיין כלים ולכן אנחנו לא יכולים לדבר על המצבים האלו. בוא נדבר כאילו שזה לא עלינו.

קודם כל כאן מדובר על זה שיש לנו מצב שאנחנו לא יכולים להשתמש בכלי שלנו מחוסר חסדים. לכן עושים ממה שהוא התחיל לעשות בהבראם, זה באברהם, בה-בראם, זאת אומרת שמוסיפים חסדים, שבחיים שלנו זה נקרא "ברית מילה".

אבל מדובר על השלמת עשר הספירות בצמצום ב', שאנחנו לא יכולים לעבוד עם המלכות עצמה אלא עם המלכות שנכללת בבינה. מלכות שעולה לבינה ועם הבינה יחד היא בונה את הפרצוף, רק בצורה כזאת. זו הכוונה.

תלמיד: אבל אפשר להגיד שאנחנו מתוך החיבור שלנו, אם אנחנו שואפים לתת לבורא, אז אנחנו שואפים לבינה?

ודאי שאנחנו צריכים להשתוקק לבינה, כי זה חסדים, זאת השפעה. רק במידה בכמה שאנחנו מקבלים כוחות ההשפעה אנחנו משתמשים במלכות בכלים דקבלה. תיכף נראה את זה, נקבל עוד הסבר.

קריין: אנחנו בעמ' 240 טור א' למטה סעיף 48.

.48" כאשר התעוררו האותיות, אב"ר ה' ואותיות אל"ה י', להשלים לצד זה ולצד זה, אז הוציא אות ם'. לקח אחד את הם' לצד זה, לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד זה, לצד האותיות אבר"ה. ונשלם השם הקדוש. ונעשה הצירוף אלקים. ונשלם ג"כ השם אברהם. ע"כ נאמר, כשנשלם זה, נשלם גם זה.

ויש אומרים, שלקח הקב"ה את האותיות מ"י, ונתן אותן באותיות אל"ה, ונעשה הצירוף אלקים. ולקח הקב"ה אותיות מ"ה, ונתן אותן באב"ר, ונעשה הצירוף אברהם. והמילה מ"י רומזת לחמישים שערי בינה. ויש במילה מ"י אות י', אות ראשונה של השם הקדוש. והמילה מ"ה רומזת למספר השם הקדוש, כי הוי"ה במילוי אותיות א' בגי' מ"ה (45).

ויש במילה מ"ה האות השנייה של השם הקדוש הוי"ה, אות ה'. כמ"ש, אשרי העם שהוי"ה אלקיו. וכתוב, תולה ארץ על בלי-מה. שרומז על מספר הוי"ה במילוי אותיות א', שבגי' מ"ה. ואז התקיימו ב' עולמות, בי' העוה"ב, ובה' העוה"ז. במ"י ברא את העוה"ב, ובמ"ה ברא את העוה"ז. וזה רומז למעלה ולמטה.

ואז עשה תולדות, ויצא השם שלם, מה שלא היה מקודם לכן. כמ"ש, אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם, שהוא אותיות באברהם, כי כל התולדות היו תלויות בלי שלמות, עד שנברא שמו של אברהם. כיוון שנשלם השם הזה של אברהם, נשלם השם הקדוש. כמ"ש, ביום עשׂוֹת הוי"ה אלקים ארץ ושמיים. כי ביום עשות, ביום שנשלמו ע"י השם אברהם. ואז נזכר השם הוי"ה, מה שלא נזכר עד כאן השם הוי"ה בתורה.

שאלו ב' הקומות, אור חכמה שבאל"ה, ואור החסדים שבמ"ה, התעוררו להשלים זה על זה, להתלבש זה בזה. ואז, אחר שהתלבשה החכמה בחסדים, הוציא מ"ם, המלכות המקבלת מאלו ב' הקומות יחדיו." זאת אומרת, שגלגלתא עיניים ואח"פ מתחברים, ואז נעשה השם שלם, אבר-הם.

"ולקח אחד את הם' לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד האותיות אבר"ה, ונשלם השם הקדוש, ונעשה הצירוף אלקים. ונשלם ג"כ השם אברהם. כי יש עתה ד' אותיות אלה"י. וכן שחקק לאב"ר הזה אות ה'. ויש שם ד' אותיות אבר"ה.

ונמצא עתה, אחר שהשלימו אותיות זו על זו, שהתלבשו ב' הקומות חכמה וחסדים זה בזה, והוציא מ"ם, מלכות המקבלת מכולם. הנה אז לקח אחד אותה הם' לצד זה, לצד אותיות אלה"י, ואחד לקח את הם' לצד זה, לצד אותיות אבר"ה. כי אותיות אלה"י, מקבלים את הם' ונשלם השם הקדוש. ונעשה הצירוף אלקים. וכן אותיות אבר"ה, מקבלים את הם' ונשלם ג"כ השם אברהם.

וכיוון שנשלם השם הזה של אברהם, נשלם השם הקדוש. כי הם ב' קומות חכמה וחסדים, הצריכות זו לזו. וע"כ לא נשלם השם הקדוש מטרם שנשלם השם אברהם."

התיקון של הבורא הוא בזה שהכלים שנקראים בשם אברהם משלימים את שם א-לוהים, ואז יוצא שהאור מתלבש בכל הכלים ומגיעים לגמר התיקון.

שאלה: איך יכול להיות שמלכות עולה לבינה כשהן ממש הפוכות אחת מהשנייה?

זה לא שהיא עולה, אף אחד לא עולה ואף אחד לא יורד.

תלמיד: איך נוצר ביניהן בכלל קשר?

מפני שמלכות רוצה להשפיע, אז קודם כל היא עושה צמצום על עצמה, צמצום א', ואחר כך היא רוצה להיות דבוקה בבינה. מתוך הצמצום היא עולה לבינה.

תלמיד: זה מספיק למלכות רק לעשות צמצום בשביל להיות כבר דבוקה בבינה?

כן, בבינה זה מספיק. בינה לא מקבלת כלום, מלכות שעושה צמצום היא גם דומה לבינה. זה גורם כבר לתחילת העבודה המשותפת ביניהן, ואחר כך מלכות שנכללת בבינה, יחד עם הבינה, מתחילה דווקא על ידי הבינה להרגיש עד כמה היא חסרה, לא מבטאה את עצמה, שכלפי בינה זה בסדר אבל כלפי מלכות לא. ואז היא מתחילה לפתוח את עצמה ומתחילה לקבל את אור החכמה על מנת להשפיע, בעודה בבינה, וכך זה עובד.

שאלה: למה השם אברהם כל כך נפוץ בעולם?

כי זה מצד תיקון הכלים כנגד א-לוהים. לכן אברהם זה שם כל כך נפוץ וכל כך גדול, כי זה תיקון של השם א-לוהים כלפינו.

קריין: אנחנו בעמ' 241 מאמר "החיזיון של רבי חייא".

החיזיון של רבי חייא

[חזווא דר' חייא]

.49" השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך."

גם כאן יש שאלה, למה בהתחלה הוא חושב שרבי שמעון נבלע בעפר, ואחר כך אומר, לא יכול להיות, לא יכול להיות שגדולי העולם יכנסו בך ויישארו שם. כי עפר זה דרגה אחרונה של הרצון לקבל, אז לא יכול להיות שהם נשארים בך ואתה בולע אותם, אלא בטוח שהם יוצאים ממך. רק עדיין לא יודע איך. ותיכף הוא מסביר.

"יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא. עיקר העסק של רבי חייא ורבי יוסי בדרך שהולכים יחד, באותו השער הסתום, מלכות דמלכות, שאינה מקבלת כלום מכל אלו המוחין העילאין שב-6000 שנה מטרם גמה"ת." את הדרגה האחרונה הזאת של מלכות, השכבה האחרונה של מלכות אי אפשר לתקן אותה כרגיל כמו שאנחנו עושים צמצום, מסך, אור חוזר, מעלים חסדים, ואז מלכות מתחברת עם החסדים קצת בלקבל על מנת להשפיע במנות הקטנות וכך היא מתקנת את עצמה. לא, יש שכבה אחרונה ששם לא יעזור לעשות את בצורה שהן עובדות יחד בינה ומלכות, כאן חייב להיות תיקון אחר לגמרי. "ורבי יוסי השיב לרבי חייא, בשם רבי שמעון, שוודאי השער הזה נשאר סתום, וכל השלמות רק במפתחא. וזה שהציק להם מאוד.

עד שבא רבי חייא להתעוררות גדולה, השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף. ואמר, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך.

כי ע"י חטאו של אדה"ר, נשרו כל הנשמות ממנו, ונפלו בשבי אל הקליפות, שהן כוללות כל הנשמות שבעולם. ואדה"ר בתשובתו תיקן רק את חלקו בלבד, וגם זה לא בשלמות הגמורה. ואחריו הן הנשמות, המתבררות בכל דור, ע"י תשובה ומע"ט עד גמה"ת. ונמצא, שכל אלו הנשמות הגבוהות, מיחידה וג"ר דחיה, תלויות בבירור ובזיווג על המלכות דמלכות, השער הסתום, שאין לה בירור וזיווג.

הנה כל הנשמות ההן מתבלות בעפר, שהוא הקליפות, כמ"ש, והנה דִמְעת העשׁוּקים, ואין להם מנחם. כי קליפת העפר שולטת עליהם בחוצפה ובקשיות עורף, בהיותה בטוחה בכוחה, שאין מי שיוכל להציל אותם מידה."

זאת אומרת, יש רצון לקבל כל כך גדול שלא יעזור לו להשתתף קצת עם הבינה ועל ידי זה לתקן את עצמו. הוא עובד בכל 100% שלו ברצון לקבל, ולכן אין לו מקום, אין לו בכלל אפשרות להתערבב עם הרצון להשפיע, עם בינה, עם כוחות שיכולים להמתיק אותו במקצת. ולכן איך יכול להיות שאנחנו נתקן את כל הרצון לקבל?

"וזה שבכה רבי חייא, ואמר לעפר, לקליפות, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך. כי כל אלו הנשמות הגבוהות מכולם, שהן מחמדי העין, נרקבות בך בלי תקווה להצילן מידך.

וכל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כל צדיקי העולם, המאירים את העולם, נמצאים גם הם חסרים מהשלמתם, מסיבת השבי של אלו הנשמות הגבוהות. משום שכל הנשמות כלולות זו מזו. ולפיכך נמצא שגם הם נאכלים ונטחנים, בכוח החוצפה של העפר הזה.

ורבי שמעון לא מתבלה בך. תחילה רצה לומר, שגם רבי שמעון נבלה בעפר הזה. כי שמע מרבי יוסי, שגם הוא הסכים, ששער זה סתום ואין לגלותו. ואח"ז תמה ואמר, רבי שמעון, כיוון שהוא המקיים כל העולמות ומנהיג אותם, איך אפשר שלא יהיה שלם בכל שלמותו? אח"ז השתומם רגע אחד, כלומר, שהתיישב בדעתו, ואמר, בהחלט שרבי שמעון לא מתבלה בך. כי הוא ודאי בתכלית השלמות, אלא שלא יכול להבין האפשרות הזו."

ברור שרבי שמעון כבר לא נמצא במלכות הלא מתוקנת, ברור שהוא עבר את התיקון של שער החמישים. אבל לא מובן איך הוא עשה את זה, כי שער החמישים הוא לא נכלל עם הבינה, הוא כולו ב-100% רצון לקבל, אז איך אפשר לתקן אותו.

שאלה: עד שער החמישים מלכות עולה לבינה ואז בחלקים קטנים מיתקנת בלחבר את החלקים שלה. מה זה אומר שמלכות שבצמצום אחרי זה מתחילה לחבר את החלקים שלה? היא אמורה לרדת קודם בחזרה לתוכה בשביל לתקן.

כן, אבל לא עד הסוף, לא עד שער החמישים. בחלקים קטנים לאט לאט, כך אנחנו מיתקנים. על זה כל הזמן מדובר בחכמת הקבלה. אבל על השער האחרון לא מדברים, וכאן הוא מדבר על זה, איך יכול להיות שאפשר ממש לתקן את המלכות דמלכות.

תלמיד: ואיך אנחנו מבינים שאת החלק הזה אנחנו כבר יכולים לתקן ומתחת כבר לא?

אנחנו מרגישים שאין לנו כוח. מתגלה רצון לקבל בצורה כזאת שאני לא מסוגל, שהוא נמצא בגילוי בי, לחשוב בעל מנת להשפיע. לא מסוגל. פשוט זה מה ששולט בי. הוא שולט.

תלמיד: אנחנו בכוונה צריכים כאילו לרדת ולחבר חלקים נוספים של רצון, או שאנחנו מחזיקים בחיבור ואיך שיהיה יהיה?

אנחנו רוצים בתוך החיבור בינינו להגיע עוד יותר ועוד יותר לרצונות מקולקלים יותר ויותר, כדי לתקן אותם על ידי יותר ויותר חיבור שלנו, על ידי האור העליון שישפיע יותר ויותר על החיבור, ואז בצורה כזאת יהיה לנו כלי יותר גדול. אבל ישנו השער האחרון הזה ששם אנחנו לא מסוגלים. עד כה כן, אבל יותר לא מסוגלים להתחבר, לא מסוגלים לפנות לבורא לבקש תיקונים, שום דבר, פשוט עד כאן.

תלמיד: בכל מדרגה שער החמישים הזה שייך לשם?

בוא נגיד בצורה פשוטה, זה רק בסוף. רק בסוף.

קריין: אנחנו בעמ' 242, טור א', 50.

".50 קם רבי חייא, והיה הולך ובוכה, ורבי יוסי עימו. התענה ארבעים יום מאותו היום, לראות את רבי שמעון. אמרו לו, אינך ראוי לראות אותו. בכה והתענה ארבעים יום אחרים. הראו לו במחזה את רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שהיו עוסקים בדבר זה, שאמר רבי יוסי משמו של רבי שמעון. וכמה אלפים היו מקשיבים לדבריו." שמונים יום היה בצום, רק כדי לזכות לראות את רבי שמעון. כן.

"מתוך מצוקתו על היופי שהתבלה בעפר, התאווה מאוד לראות מדרגתו של רבי שמעון. כי החליט, שרבי שמעון לא התבלה בעפר.

.51 בתוך כך, ראה כמה כנפיים גדולות ועליונות, ורבי שמעון ורבי אלעזר בנו עלו עליהן, ועלו אל הישיבה של הרקיע. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם. ראה, שרבי שמעון ורבי אלעזר חוזרים ומתחדשים בזיוום, והאירו יותר מאור זיו השמש.

ישיבה עילאה היא ישיבה של הקב"ה. וישיבה של רקיע היא ישיבה דמט"ט. כנפיים הם המלאכים, המסייעים לנשמות להעלותן ממדרגה למדרגה. וכשם שהנשמה צריכה לסיוע הכנפיים אל העלייה, כך צריכה לסיוע שלהם להחזרתם למקומה. וכל אלו הכנפיים, היו מחכות להם, להחזירן. ראה אותם חוזרים מישיבה של הרקיע למקומם, לישיבה של רבי שמעון. והתחדשו בזיו אור פניהם, והאירו יותר מהאור של השמש."

בינתיים אין כאן מה לשאול כי אנחנו לא מבינים את ההבחנות האלה, את הדקויות האלו שהזוהר מספר.

".52 פתח רבי שמעון ואמר, ייכנס רבי חייא, ויראה, בכמה עתיד הקב"ה לחדש פני הצדיקים לעוה"ב. אשרי מי שבא לכאן בלי בושה, ואשרי מי שעומד באותו העולם, כעמוד חזק בכל. וראה רבי חייא את עצמו, שהיה נכנס, ורבי אלעזר היה קם, וכן שאר עמודי העולם, שהיו יושבים שם, היו קמים מפני רבי חייא. והוא, רבי חייא, היה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון.

רבי שמעון רומז לו, אשרי מי שבא לכאן בלי בושה. וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם, שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה, מחמת שהתבלה בעפר הזה, ואין לו כוח להתגבר עליהם. והיה מתבייש ונכנס, והשמיט את עצמו, וישב למרגלותיו של רבי שמעון." לרבי חייא היה ברור שהוא לא יכול להתגבר על העפר, אבל הם כביכול התגברו, רק איך יכול להיות? זה מצד אחד. מצד שני, מעניין שהוא נכנס בחזיון למקום הזה ורואה שדווקא הם מדברים, דנים באותם המילים שהוא רבי חייא בעצמו אמר. אז מה זה, הוא כאילו יותר מהם שהם לומדים מדבריו?

".53 יצא קול ואמר, הַשְׁפֵּל עיניך, אל תזקוף ראשך, ואל תסתכל. השפיל את עיניו, וראה אור, שהיה מאיר למרחוק. חזר הקול כבתחילה, ואמר, עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישֵנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. אחר שציית להשפיל עיניו למטה ולא לזקוף ראשו, זכה לשמוע הכרוז הזה, שבגללו השיג כל מבוקשו.

עליונים הנסתרים והסתומים, פקוחי העיניים, המשוטטות בכל העולם, הסתכלו וראו. תחתונים, הישנים, ואור עיניכם סתום בחורי עיניכם, הקיצו. הכרוז עורר אלו הנשמות, שהיו מצייתות למילותיו של רבי שמעון, אלו שהיו שם וגם אלו שלא היו שם. הכרוז יצא לכל נשמות הצדיקים, וחילק אותם לב' כיתות:

א. קדושים עליונים, הנסתרים והסתומים, שזכו לפקיחות עיניים, ולשוטט בכל העולם. להם קרא, שיסתכלו ויראו, שימשיכו האורות העליונים, יחד כאחד עם כיתה ב'.

ב. כל אלה מחנות שהולכים מגורשים אחרי הקב"ה ושכינתו והולכים מגורשים משכינתו. ומכנה אותם תחתונים, הישנים, ואור עיניהם סתום בחורי העיניים, ולהם קרא שיתעוררו.

.54 מי מכם אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק, עוד מטרם שבא לכאן, בעודו בחיים בעוה"ז. מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן.

הכרוז מדגיש לכל כיתה את עיקר המעלה הרצויה בכל אחת מהן:

א. למעלת הכיתה הראשונה אומר, מי מכם, אשר הפך חושך לאור, והמר יטעם לו כמתוק. והם הנשמות דאצילות. כי בבי"ע, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, חושך לעומת אור, ומר לעומת מתוק. ולפיכך בתורה דבי"ע יש כשר ופסול, טמא וטהור, איסור והיתר, קודש וחול.

משא"כ תורה דאצילות כולה שמותיו של הקב"ה, ואין שום חול שם. כי שם נבחן לבן הארמי לשם קדוש, וכן פרעה. וכל השמות שבבי"ע הם קליפות וטומאה, הם שם רק שמות קדושים נשגבים." בעולם האצילות. "ונמצא, שאלו הנשמות, שזכו לאור האצילות, הופכות כל חושך להיות אור, וכל מר למתוק.

ב. למעלת כיתה שנייה אמר, מי מכם, אשר בכל יום מצפה לאור, המאיר בשעה שהמלך פוקד את האיילה, שאז מתגדל כבוד המלך, ונקרא מלך על כל מלכי העולם. אלו שנודדים אחר השכינה, היושבת בדד, ומצפים תמיד להקב"ה, שיקים השכינה מעפר. ומי שאינו מצפה לזה בכל יום בעודו בעוה"ז, אין לו חלק כאן."

".55 בתוך כך ראה הרבה מהחברים מסביב כל העמודים העומדים, וראה שמעלים אותם לישיבה של הרקיע. אלו עולים ואלו יורדים. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, מט"ט, שהיה בא.

בעוד שהכרוז קרא, הוא ראה כמה מנשמות הצדיקים, השייכות לאותן ב' כיתות, מסביב כל העמודים העומדים, נשמות הצדיקים, שכבר היו בישיבה של רבי שמעון, וראה אותן עולות לישיבה של הרקיע, מהן עלו ומהן ירדו. כיתה ראשונה עלתה וכיתה שנייה ירדה, כי כך הם מסייעים זה לזה, כפי קריאת הכרוז, שלכיתה ראשונה אמר, הסתכלו וראו, ולכיתה שנייה אמר, הקיצו.

וראה, כי מהתעוררותן של כל אלו הנשמות, מכוח ב' כיתות יחד, ירד מט"ט מישיבה זו לישיבה של רבי שמעון, ונשבע השבועה. ולמעלה מכולם ראה את בעל הכנפיים, שהיה בא, והוא נשבע השבועה. כי למעלה מכולם, פירושו, כמו מכוח כולם. ובעל הכנפיים, הוא מט"ט.

.56 המלאך מט"ט נשבע שבועה, ששמע מאחורי המסך, שהמלך פוקד בכל יום, וזוכר את האיילה השוכבת לעפר. ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. והמלך מוריד דמעות, על זה שהשכינה בעפר. והדמעות, הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב, ומקדש את שם המלך הקדוש, ומקבל עליו, לבלוע כל מימי בראשית ויאספם לתוכו, בשעה שכל העמים יתאספו על העם הקדוש, והמים יתייבשו, ויעברו ביבשה.

הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד, וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, שהיא השכינה הקדושה. אמנם אין הכוונה על כללות השכינה, כי על זה לא היה צריך להישבע השבועה, כי דבר גלוי לכל הוא. אלא הכוונה היא על מלכות דמלכות, שסבר רבי חייא, שהיא שבויה בין הקליפות, ונעזבה לגמרי. שבכה ואמר, עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. ולפיכך היא מכונה, איילה השוכבת לעפר.

וכאן נגלה לרבי חייא הסוד הגדול הזה, ע"י מט"ט, שבא לישיבה של רבי שמעון. כי הוא נשבע שבועה, שהמלך פוקד וזוכר בכל יום את האיילה השוכבת לעפר, אלא באותה הדרך שמט"ט הולך ומבאר לפנינו.

ובאותה שעה בועט בעיטות ב-390 רקיעים, וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. הזיווג דהכאה של האור העליון על המסך נבחן, שהאור העליון בועט בעיטות במסך, שהאור העליון בועט ורוצה להיכנס למטה מהגבול שבמסך, והמסך מעכב אותו ומחזיר את האור העליון לאחוריו, שהחזרה זו הוא או"ח, העולה מהמסך מלמטה למעלה, ומלביש את האור העליון.

ועניין 390 רקיעים, הוא, כי המסך נקרא הרקיע המבדיל. והוא כולל בתוכו ד' בחינות, חו"ב תו"מ, ד' אותיות הוי"ה. ומתוך שהמלכות נמתקה בבינה, נמצא המסך בבינה, וספירת הבינה מרומזת במאות. נמצא שאלו ד' הבחינות שבמסך חו"ב תו"מ עולות ל-400. אמנם, על המלכות דה"ת אין זיווג, כי היא השער הסתום, ולפיכך נבחנת המאה של ספירת המלכות, ה"ת, שחסרה שם 10 של המלכות דמלכות, ואין בה אלא ט"ר, שעולות ל-90.

וזהו הרמז, שבמסך, הנקרא רקיע, שהאור העליון מזדווג עליו בזיווג דהכאה, שהיא בעיטה, אין שם 400, אלא 390, וחסרה 10, מלכות דמלכות. וע"כ מכונה הרקיע בשם 390 רקיעים. ונאמר, שבועט בעיטות ב-390 רקיעים, בכל יום, בעת הזיווג עם השכינה, חוץ מהאיילה השוכבת לעפר, שמבחינת הזיווג הזה היא חסרה שם, כי היא 10, החסרות מ-400.

וכולם נחרדים ונבהלים מלפניו. כי הכאת המסך באור העליון בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, מתוך יראה, שלא יקבל יותר מגבולו. והמלך מוריד דמעות על זה.

המוחין דקומת חכמה מכונים עיניים. כי חמש ספירות דראש נקראות גו"ע ואח"פ. וכמו שאלו הטיפות, שהעיניים פולטות אותן לחוץ, נקראות דמעות, כך אלו הטיפות, שקומת חכמה פולטת לחוץ, מכונות דמעות.

פליטת טיפות נעשה בזיווג דהכאה. כי האור העליון, הנמשך לתחתון, ופוגע במסך, בועט ומכה בו, שרוצה להמשיך למטה מהגבול שבמסך. אלא שתכף ומיד המסך מתחזק עליו, ודוחה אותו לאחוריו, כי אינו נותן לו לעבור גבולו.

אמנם בינתיים, מטרם שהמסך דחה אותו לאחוריו, נמשכות בהכרח טיפות קטנות מאוד מהאור העליון, למטה מגבולו של המסך, שהמסך עם כל זריזותו לא הספיק לדחותן ממנו ולמעלה. ותדע, שאלו הטיפות לא תוכלנה להיכלל בקומת החכמה, שיצאה בתחתון, להיותן בלי לבוש של או"ח. והן נפלטות ויוצאות לחוץ מפרצוף החכמה. והן המכונות דמעות.

ובעת שהאדם הגשמי מתמלא רחמים ואהבה על חברו, הוא מוריד דמעות מעיניו. זה נמשך משורש הדמעות הרוחניות האמורות. כי כל דבר רוחני הנוהג בעליונים, מכה ומוציא לו ענף בבריות הגשמיות. כי האור העליון בועט ומכה על המסך לעבור גבולו, משום שהאור העליון נמשך תמיד רק מא"ס, שלמעלה מעולם הצמצום, שאינו נבחן שם שום גבול."

שאלה: יש קשר בין 390 הרקיעים ומ"ט השערים שקראנו לפני?

כן. 390 ומ"ט זה אותו דבר, רק 400 צריך להיות מספר שלם. אנחנו לא משיגים את ה‑400 אלא 390. נכון.

קריין: אנחנו נמצאים בעמ' 245 טור א', שתי פסקאות מלמטה, דבר המתחיל "ומתוך שהאור העליון".

"ומתוך שהאור העליון חושק ומתאווה להתפשט בתחתון, כמו שלומדים, התאווה הקב"ה לָדוּר בתחתונים, וכן לומדים, שכינה בתחתונים צורך גבוה. ע"כ, הוא בועט ומכה על הגבול שבמסך, להימשך למטה מגבולו, והמסך מחזירו לאחוריו כאו"ח. אשר בינתיים, נפלטו דמעות לחוץ.

הרי שהדמעות האלו, באו מתוך הרחמים והאהבה אל התחתון. ולכן גם בענף הגשמי נפלטו תמיד דמעות, בעת שמעיו הומים ומתעוררים באהבה וברחמים על חברו. אבל הדמעות הרוחניות אינן נאבדות, כמו הגשמיות.

הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. כמ"ש, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאוֹל קנאה, רשָפיה רִשפי אש שלהבת י"ה. כי אלו הדמעות באות מתוך רחמים ואהבה מהאור העליון אל התחתון.

וכמו שתמצא בענף הגשמי, בעת שהאדם נכמרו מעיו באהבה וברחמים על חברו, נמצאות הדמעות רותחות, כפי מידת כְּמִירַת מעיו עליו. כך הוא בדמעות האמורות, שרותחות כאש, שרשפיה רשפי אש שלהבת י"ה. וע"כ נאמר, הדמעות הרותחות כאש, נופלות לתוך הים הגדול. ומידת המלכות מצד החכמה נקרא הים הגדול, כי ממנה נמשכים מים רבים אדירים מִשְׁבְּרֵי ים.

ומכוח הדמעות האלו, עומד ומתקיים אותו הממונה שעל הים, שנקרא רהב. אותו השר של הים, שנהרג בעת בריאת העולם. כמ"ש, ובתבונתו מחץ רהב, שבעת שנאמר לו, ייקווּ המים אל מקום אחד, לא רצה לבלוע מימי בראשית. ומאלו הדמעות, הנופלות לים הגדול, הוא עומד ומתקיים, שהולך על ידיהן ושב לתחייה."

אנחנו נעצור כאן, נצטרך כאן להסביר כמה דברים, מה זה ים, מים, רותחות, דמעות נופלות לים הגדול הרחב הזה וכן הלאה. אלה דברים מאוד משמעותיים בסך הכול ברצון לקבל, כי מדובר על חלקי הרצון לקבל, כמו כל המציאות שהיא בסך הכול רצון לקבל. אנחנו צריכים להסביר את זה ולהתחיל קצת לקרב אלינו.

(סוף השיעור)