שיעור בוקר 08.09.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1108,

מאמר "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1108, מאמר "מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה".

מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמנין, בעבודה

תש"ן - מאמר ל"א

1989/90 - מאמר 31

"הזה"ק (במדבר דף ד' ובהסולם אות י"ג) אומר וזה לשונו "בוא וראה, הרי העמידוהו, שאין הברכה שלמעלה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא כופר לקחו ממנם, ובתחילה היו מברכים את ישראל, ואח"כ מנו את הכופר, ואח"כ חזרו וברכו את ישראל. נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות. שואל, למה עולה המות ע"י המנין. ומשיב, אלא משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה, שורה עליו הס"א", עד כאן לשונו.

הנה רש"י מביא הטעם, למה מונה את ישראל, וזה לשונו "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". משמע, שרש"י רוצה לתרץ, אם אנו אומרים, שבדבר שבמנין יש שם סכנה, שיכולה להיות בחינת מות, ולמה הקב"ה אמר למנות את ישראל ולהכנס במקום סכנה. לכן רש"י מתרץ "מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה, אף על פי שיש סכנה בדבר, אלא האהבה שיש לו לישראל, ורוצה לדעת מנינם, לכן אמר שיספור את ישראל".

ובפשטות קשה להבין זה, היינו לומר, היות שהקב"ה רוצה לדעת מספרם, לכן אמר שצריכים לספור ע"י תיקון, בכדי שלא יהיה בהם נגף, שיספור אותם ע"י כופר. ויש להבין הדבר, איך אפשר לומר, שבכדי שהקב"ה רוצה לדעת את חשבונם, אז צריכים לספור ולתת את החשבון מישראל, אז הקב"ה יודע, אחרת הוא לא יודע מראש את מספר בני ישראל, אלא הוא צריך חס ושלום שהנבראים יודיעו לו. היתכן לומר כך. וכמו כן יש להבין מה זה ברכה בעבודה, ומה זה מנין בעבודה, ומדוע כשאין הברכה שורה על המנין זה גורם מות. וגם זה להבין, מדוע אין הברכה יכולה לשרות על דבר שבמנין.

ידוע שיש לפנינו בעבודת ה' ב' ענינים:

א. מטרת הבריאה,

ב. תיקון הבריאה.

שמטרת הבריאה נקראת, זה שהנבראים מקבלים טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ותיקון הבריאה הוא, שהנבראים ילכו בדרך ה', היינו בחינת השתוות הצורה, כמו שהבורא הוא משפיע לנבראיו, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע להבורא, אחרת יש שינוי צורה, שברוחניות שינוי צורה עושה פירוד, היינו שזה גורם פירוד מחיי החיים, כמו שכתוב בזה"ק (מובא בתע"ס דף י"ט אות י"ז) וזה לשונו "ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים, כי מתוך שינוי צורתם, עד לקצה משורשם, שאין להם מבחינת השפעה כלום, נחתכים הימנו יתברך, והמה מתים ממש". אמנם כבר אמרו עליהם בזהר "דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, שעיקר כוונתם הוא לעצמם ולכבודם".

זאת אומרת, מה שאנו מיחסים להבורא, היינו כל מה שהבורא עשה, זהו במצב השלימות, כלומר, זה שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, לכן ברא בהם רצון לקבל והשתוקקות גדולה לקבל תענוג. ובזה הוא בטוח שירצו לקבל תענוג. מה שאין כן תיקון הבריאה, כלומר הכלי והרצון שהנבראים צריכים לעשות, היינו שעם הרצון הזה שיהיה להם, יוכלו לקבל טוב ועונג, שהרצון הזה נקרא "רצון להשפיע". הרצון הזה, בכדי להשיג אותו, הולך לאט לאט, כי אין כח להתחתון ללכת נגד הרצון של העליון, מה שהבורא ברא את הרצון לקבל לעצמו.

ובהאמור אנו רואים, שיש ב' מיני כלים:

א. כלים דקבלה, אלא שעושים עליהם תיקון, היינו שעל הכלי קבלה עושים כוונה הפוכה מהכלי. כלומר, בבחינת המעשה האדם עתה מקבל, אבל מבחינת הכוונה האדם עתה משפיע. נמצא, שהכוונה היא ממש ענין הפוך מהמעשה. והאור, המקובל בכלים האלו, נקרא עתה בשם "מקבל בעל מנת להשפיע". השם של האור הזה הוא "חכמה", שהוא האור של מטרת הבריאה. וגם לפעמים קוראים את זה בשם "המתקת הדינים", כלומר שמה שהיה על הכלי דקבלה שם דינים, היינו שהיה דין, שאסור להשתמש עם כלי זה מטעם שזה עושה שינוי צורה ובחינת פירוד, נמתקו עתה. ומהו המיתוק, זה שנתן על הכלי כוונה, הנקראת "בעל מנת להשפיע".

זאת אומרת, מטרם שנתן על הרצון לקבל הכוונה דלהשפיע, הרצון לקבל הזה היה גורם לו מרירות, שבכל דבר רוחני, שהיה רוצה להיות במגע עמו, היה מרגיש טעם מר, מטעם שעל הרצון לקבל לעצמו שורה הצמצום והסתר, לכן לא יכולים לטעום טעם טוב על רוחניות. כלומר, שלכל דבר שבקדושה הוא מרגיש בחינת ריחוק, היינו שקשה לו לגשת לדבר, שאין שם מקום, שהרצון לקבל יהנה מזה. וזה מכונה "מר".

מה שאין כן אם הוא נותן על הרצון הזה הכוונה בעל מנת להשפיע, אז הוא רואה ומרגיש שבכל דבר שבקדושה הוא טועם טעם מתיקות. מה שאין כן בדברים שאין להם שייכות לקדושה, הוא מוכרח להתרחק מהם, כלומר, שהוא לא יכול לסבול אותם.

נמצא, לאחר שתיקן את עצמו וכבר הוא יכול עתה לכוון בעל מנת להשפיע, יש להבחין כאן אור וכלי, המורכב מעביות ומסך. העביות נקרא "דינים", ששם שורה הצמצום וההסתר, שאין האור מאיר שם, לכן העביות נקרא "חושך". כלומר, זה שרוצה לקבל לתועלת עצמו נקרא "עב", ומה שהוא רוצה להשפיע נקרא "זך". ואח"כ, שנותן על העב הזה רצון להשפיע, כבר נמתק הדין, מה שהיה מקודם לכן חושך, נעשה עתה מקום שהאור מאיר בהכלי, זה נקרא "המתקת הדינים".

ב. ויש להבחין גם כן, שיש באדם כלים דהשפעה, היינו מה שהאדם נתן לחבירו דברים שחבירו נהנה, הנה הנתינה בעצמה נקראת "השפעה". "איש זך" שהוא משתדל לעשות לאנשים מצב רוח טוב, שירגישו את עצמם בטוב. על הכלים האלו לא שייך לומר, שיש בהמעשים האלו בחינת דין, כלומר, שיהא דין שאסור להשתמש עם כלים מה שהם רוצים להשפיע.

רק מה שיש כאן ענין של כוונה גם כן, היינו אם באמת פיו ולבו שוים. זאת אומרת, מה שהוא נותן לאחרים הכוונה היא שאחרים יהנו מזה, ועל עצמו אינו דואג, כי רק על הכלל הוא דואג. והבחינה זו נקראת "משפיע בעל מנת להשפיע", כלומר, הן המעשה והן הכוונה הכל הוא בעל מנת להשפיע.

ויש לפעמים, שכל מה שהוא עושה לטובת הזולת, הכוונה היא שישיג ע"י מעשים האלו כבוד וכדומה, על דרך מה שכתוב בזה"ק על הרשעים, שכל טוב שהם עושים רק לתועלת עצמם, "כל טובו דעבדין לגרמייהו עבדין". וכאן מצד הכלי אין שום דין, היינו חסרון, כלומר בבחינת המעשה אין מה לתקן. אולם בבחינת הכוונה צריכים לתקן. זאת אומרת, בענין הכוונה אין הבדל בין שהמעשה הם בבחינת השפעה או שהמעשה הם בבחינת קבלה, כי שני המעשים צריכים תיקון, שגם הכוונה תהיה בעל מנת להשפיע.

וזה הוא מטעם, שעיקר העבודה היא בלב, כלומר, שהאדם צריך להגיע לדרגה אהבת ה', כמו שכתוב "ואהבת ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך", וכל המעשים שאנו עוסקים בתורה ומצות הם לתקן את הלב, וזהו כמו שכתוב (בהקדמה לפנים מסבירות, אות י') וזה לשונו "ובא וראה, הר"א אבן עזרא ז"ל "ודע, כי כל המצות הכתובות בתורה, או המקובלות שתקנו האבות, הכל הם לתקן הלב, כי כל הלבבות דורש ה'".

ובהאמור יש להבחין באופן כללי, שהב' ענינים, שהם מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, האור הזה נקרא בשם "חכמה", ובחינת ראיה, היינו שרואה מה שיש בידו, כלומר, "שכבר יכול לתת מנין ומספר" כמה שהוא כבר השיג, היות שמטרת הבריאה היא להטיב. אז צריכים להרגיש ולהשיג מה שיש בידם.

נגיד דרך משל, ב' אחים, שאחד גר בארצות הברית והוא עשיר. ויש לו אח בארץ ישראל, שהוא עני. לכן האח העשיר הכניס על חשבון האח העני בבנק מליון דולר. והוא לא הודיע לאח העני, וגם הבנק לא הודיעו להאח העני שיש לו בבנק כסף על שמו. האח הזה הוא נשאר עני, היות שהוא לא יודע מזה.

וכמו כן כאן במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, ואם הם לא יודעים ולא מרגישים את הטוב ועונג, איזו הטבה היא זו, כנ"ל. לכן נקרא האור הזה בשם "חכמה וראיה" ובשם "אור הפנים" בסוד "חכמת אדם תאיר פניו". וזה נקרא בעבודה "דבר שבמנין", כלומר דבר המתקבל בכלים דקבלה. זאת אומרת, אם הוא מקבל זה, אז הוא רואה מה שקבל ויכול למנות ולספור מה שיש לו.

וזה נקרא גם כן, בחינת מתנה, ודרך העולם הוא שמי שנותן מתנה לחבירו הוא רוצה שחבירו יספור וימנה כמה הוא ערך חשיבות המתנה. והטעם הפשוט הוא, זה שנותן לחבירו מתנה, בטח שהוא רוצה לגלות לו אהבה. ובטח לפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה האדם יכול להעריך את מדת אהבה. נמצא, שאם אין האדם מסתכל בהמתנה, לראות את גדלה של המתנה, הוא פוגם במדת האהבה.

נמצא, במתנה, כשהאדם מקבל, אם הוא לא רואה או שלא השתדל לראות את חשיבות המתנה, הוא פוגם במדת האהבה, מה שהנותן רוצה בכך. נגיד על דרך משל, חז"ל אמרו "קנה לך חבר", והאדם הזה רוצה לקנות את חבירו על ידי זה ששולח לו מתנות. ואם האדם לא יראה ויעריך את גודל חשיבות המתנה, שקבל ממנו, איך הוא יכול לבוא לידי בחינת "וקנה לך חבר". נמצא, שבמתנה האדם צריך למנות ולספור מה שקבל מחבירו.

אי לזאת, אם אין הנבראים יכולים למנות ולספור את מה שהבורא נותן להם, הרי אין המטרה של הבורא מגיעה לבחינת, שהנבראים ישיגו, שהוא ברא את הבריאה על הכוונה דלהטיב לנבראיו.

וזה נקרא בשם "אור החכמה", שהאור הזה מקובל בכלים דקבלה. אלא על האדם מוטל לשמש גם כן עם התיקון, שנעשה על כלים דקבלה, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". כלומר, שהוא צריך לתת כוונה על הכלי קבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע. ואם הוא לא נותן את הכוונה בעל מנת להשפיע, הוא נעשה נפרד מחיי החיים, כי שינוי צורה עושה פירוד. לכן על ידי זה שהוא נעשה עתה למקבל, זה גורם לו מיתה מבחינת הרוחניות, כנ"ל, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים".

אמנם האור המקובל בכלים דהשפעה, נקרא "אור דחסדים", ש"חסד" פירושו שהוא נותן, כדוגמת שאדם עושה חסד עם חבירו. ובחינה זו מכונה "חסדים מכוסים", כלומר, שהחסדים, מה שהוא מקבל בכלים דהשפעה, היינו מה שהוא נותן, אז האור יש לו ערך כדוגמת הכלי. כלומר, כמו שידוע, שיש ענין צדקה וענין מתנה.

ובמתנה, הסברנו לעיל, שהאדם צריך לראות מה שהוא קבל ולא סתם שקבל מתנה מחבירו. ואם האדם אומר, מה חשוב מה שהוא נתן לי, נמצא שהוא פוגם במתנת חבירו. כלומר, המטרה שהוא שלח לו המתנה אינה עושה את שליחותה, היינו שהמתנה צריכה לקנות לו חבר, כנ"ל "קנה לך חבר", ואם הוא לא רואה את החשיבות של המתנה, ממילא לא יכול לקנות אותו בתור חבר. לכן מוטל עליו לספור ולמנות ולראות את המתנה.

מה שאין כן כשהאדם שולח לחבירו צדקה, הנותן צריך להשתדל, באם הוא רוצה לתת צדקה באמת, שהמקבל הצדקה לא ידע מי הוא ששלח לו את הצדקה. וגם המקבל את הצדקה, הוא שמח מאוד אם הוא יודע, שמי שנתן לו הצדקה לא יודע למי שנתן. כדרך שהולכים לפעמים לקבץ כסף עבור אדם חשוב, ולא רוצים שהמקבל את הצדקה יתבייש. אלו שהולכים לקבץ את הכסף אומרים, שאנו הולכים עבור מי, בעלום שם. נמצא, בצדקה, כששניהם לא יודעים, הן הנותן והן המקבל, זהו נקרא צדקה באמת, שאין שום אי נעימות אצל המקבל הצדקה.

נמצא, בזמן שעושים חסד אנחנו מדברים מהנותן, היינו מהתחתון, אז האדם הוא בבחינה שהוא עושה למעלה מהדעת, היינו שנותן ואינו יודע למי הוא נותן, אלא שהוא מאמין, שכל מה שהוא נותן בא למטרתו. וזה נקרא "צדקה בסתר".

וצדקה נקראת בחינת חסדים, שהוא נותן. היינו, שאנו מדברים בזמן שהאדם עוסק בכלים דהשפעה, שאנו מדברים רק מהאדם שהוא המשפיע לה'. וזה נקרא "ברכה", כדוגמת שהאדם מברך להשני, היינו שנותן לו טובות בעל פה, היינו שמברך אותו, אע"פ שבמעשה אינו נותן לו, מכל מקום נקרא זה, שנותן לו רק ברכה בפה, נחשב כבר לנתינה בלב. כלומר, מה שאין בידו לתת במעשה, הוא נותן לו עם הלב, ומגלה לו בפה מה שיש בלבו.

נמצא, שברכה נקראת נתינה, היינו השפעה. כלומר, שהוא עוסק אז בכלים דהשפעה. זאת אומרת, שברכה נקראת, שהוא רוצה שיהיה לחבירו יותר ממה שהוא מסוגל לתת במעשה. לכן כשהאדם עוסק בהשפעה, היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, אז הוא אומר להבורא, שיותר ממה שאני מסוגל לתת לך מעשים טובים, אני מברך אותך, שאני אוכל לתת לך יותר ממעשים טובים. כלומר, שתמיד יש להאדם לברך לה', שרוצה שיהא בידו לתת להבורא נחת רוח יותר ממה שהוא נותן לו.

לכן על ברכה לא שייך ענין של מנין, כנ"ל. היות שכלים דהשפעה נקראים "צדקה", ובצדקה צריכה להיות מתן בסתר, היינו שהנותן לא יודע למי הוא נותן וכן המקבל אינו יודע ממי הוא מקבל, היינו שאין כאן ענין של מנין, שהמנין מביא התפעלות וקשר אהבה, כנ"ל לגבי מתנה, שבמתנה, אמרו חז"ל ממש ההיפך, "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו", מטעם שצריך לצאת מנתינת המתנה ענין של אהבה, המקשרת את שניהם. מה שאין כן בצדקה, ששם צריך להיות כולו להשפיע. זאת אומרת בצדקה הכי משבחת היא, שאין אף אחד מכיר את השני. וממילא לא שייך ענין של מנין ומספר.

לכן כשמדברים בעבודה נקרא "צדקה" כלים דהשפעה, היינו שהכלי רוצה לעשות חסד, והאור, המושפע להכלי, נקרא בשם "אור דחסדים". וזה נקרא בחינת "תיקון הבריאה", היינו שיהיה הכל בעל מנת להשפיע.

מה שאין כן מטרת הבריאה, שהיא הכלים הצריכים לקבל טוב ועונג, כאן בטח צריכים לראות מה שמקבלים, כי לפי מה שהוא מקבל, כך הוא אומר על מטרת הבריאה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. ואם אינו יכול לספור מה שקבל, היינו שעוד לא קיבל, שיהא מורגש אצלו את הטוב ועונג, בטח שעוד לא יכול לומר, שהוא רואה עתה, מה שקבל מה' הוא רק טוב ועונג. לכן "אור החכמה", שהוא בחינת מטרת הבריאה כנ"ל, נקרא בשם "ראיה", כי מטרת הבריאה היא בבחינת ראיה.

מה שאין כן בבחינת תיקון הבריאה הוא להיפך, כנ"ל, שזה מכונה בשם "חסדים מכוסים", היינו שכל מה שהוא מקבל עדיין לא הגיע לבחינת ראיה, אלא שמכוסה עדיין ממנו. וזה נקרא בבחינת עבודה כי הוא "חפץ חסד", היינו רק להשפיע ואינו מעניין אותו אם הוא מקבל משהו מלמעלה. וזה נקרא שהוא "שמח בחלקו", היינו הוא שמח בזה שהוא יכול לעשות משהו בעבודת ה', כלומר, שהוא שמח בחלקו, בזה שהוא יכול לומר שעושה משהו שאינו לצורך גופו החומרי, על דרך שאמרו חז"ל "ההולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו" (אבות פרק ה' י"ד).

והסבירו המפרשים "שכר הליכה בידו". אף על פי שאינו עושה, מכל מקום יש לו שכר הליכה, שאף הליכה לבית המדרש מצוה היא כשלעצמה, שכן נמצא הוא שם באוירה של תורה. נמצא לפי זה, שיש להבחין בין שהאדם עוסק בכלים דהשפעה, המכונה "חסד", שם אין ענין למנות, כי הוא רוצה לעבוד בבחינת צדקה כנ"ל, שזה הוא בחינת תיקון הבריאה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אמרו "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה". ושאלנו, האם הבורא רוצה לדעת את המנין של ישראל הוא צריך לחכות עד שישראל יעשו את המנין, ואח"כ יגישו את חשבון להבורא, ורק אז הוא ידע את החשבון של ישראל. אלא כנ"ל "מתוך חיבתן", היינו שהוא רואה, שהם עובדים הכל לשם שמים, שזה נקרא, שהם כבר עשו את התיקון של הבריאה, לכן הוא רוצה לתת להם את מטרת הבריאה, שהיא אור החכמה, המכונה "אור הראיה", היינו שכבר הם צריכים למנות מה שיש להם, היות שהאור הזה מקובל בכלים דקבלה.

אלא שהם צריכים לקבל אותו בעל מנת להשפיע. ולפי הכלל, שהמעשה פועל על הכוונה, נמצא, בזמן שהוא עוסק במעשים של קבלת התענוג, המעשה דקבלה יכול לגרום על הכוונה שלא תהיה בעל מנת להשפיע אלא על מנת לקבל. וקבלה לעצמו היא גורמת פירוד מחיי החיים, שזהו בחינת מיתה, כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וזה שכתוב "שואל, למה עולה המות ע"י המנין". והתשובה היא, היות שדבר שבמנין נקרא "אור החכמה", המתקבל בכלים דקבלה, אז המעשה יכול לשלוט על הכוונה, שלא תהיה לו אפשרות לכוון בעל מנת להשפיע, וממילא תהיה בחינת מות.

וזה שכתוב "ומשיב, משום שברכה אינה שורה במנין, כיון שמסתלקת הברכה שורה עליו הס"א". פירוש, שיש ענין קו אמצעי, כלומר, שבזמן שמאיר חכמה בכלים דקבלה, שזה נקרא "שמאל", היינו שצריכים תיקון שלא יהא נמשך אחר המעשה של קבלה כנ"ל. אז צריכים להמשיך את אור דחסדים, שאז הוא משמש עם כלים דהשפעה כנ"ל, שמעשים דהשפעה משפיעים על המחשבה, שתהיה כמו המעשה.

זהו שמירה על אור החכמה, המקובל בכלים דקו שמאל, הצריך תיקון. אולם אי אפשר לזכות לאור החכמה מטרם שהוא זכה לדרגת לשמה, היינו, שכל מעשיו שהוא עושה הם לשמה. היינו שסדר העבודה הוא, מקודם זוכים לקטנות, שנקרא, שרק בכלים דהשפעה הוא יכול לכוון לשם שמים, ואח"כ זוכים לגדלות, היינו שגם בכלים דקבלה, ששם מאיר אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, הוא גם כן יכול לכוון בעל מנת להשפיע.

נמצא, שטרם שזוכים לאור שבמנין צריכים לזכות לאור דחסדים כנ"ל, הנקרא "ברכה", היינו שמברך להבורא ואינו רוצה לקבל ממנו שום דבר, רק כולו להשפיע, ולעצמו אינו רוצה לקבל שום דבר. ואח"כ זוכים לאור החכמה, שהוא אור שבמנין, היינו שהאור הזה הבא בכלים דקבלה, שאז להאור שבמנין צריכים שמירה, שלא יהא נמשך אחר המעשה, היות שהוא מעשה של קבלה, לכן צריכים להמשיך עוד הפעם אור של ברכה, היינו אור דחסדים, שהוא שמירה, כנ"ל.

ובזה יש לפרש מה שכתוב, מה ששאלנו:

א. אם ה' רוצה לדעת מספר בני ישראל, לכן אמר למנות את בני ישראל, בכדי שעם ישראל יגידו לו את הסכום, והבורא לא יודע בעצמו. והתשובה היא, היות שהוא אוהב אותם, לכן הוא רוצה שעם ישראל ידעו את המנין שלהם, היינו הבורא רוצה שהם ישיגו את אור החכמה. נמצא, שהוא רוצה לדעת, שהם ידעו וישיגו את האור שבמנין, היינו שהם בעצמם ימנו לראות את מה שהם השיגו, כי זה נקרא "אור הראיה", הבא לכלים דקבלה, ולא שהוא צריך לדעת עבור עצמו, אלא שעם ישראל ידעו.

ב. מדוע "אם אין ברכה שורה שם מות". התשובה היא, היות שדבר שבמנין הוא אור החכמה, הבא בכלים דקבלה, ובכלים דקבלה, כשמשתמשים עמהם יכולים להמשך אחר המעשה דקבלה, וע"י זה יכולים לבוא לידי פירוד מחיי החיים, שזה נקרא "מיתה", לכן צריכים לזה שמירה. והשמירה היא הברכה, היינו המשכת אור דחסדים, שהיא מעשה של השפעה השומרת על מעשה דקבלה, שלא יסטה מהכוונה דעל מנת להשפיע.

ג. מדוע צריכים ברכה לפניה ולאחריה. זהו כנ"ל, שסדר העבודה מתחיל שמקודם צריכים להגיע לבחינת לשמה, כמו שאמרו חז"ל "הלומד תורה לשמה מגלין לו רזי תורה". וענין לשמה הוא שכל מעשיו הם בעל מנת להשפיע, שזה נקרא בחינת "ברכה". שהוא נותן, שזה הוא הפירוש ברכה, היינו נתינה בפה. כלומר, לאחר שאין בידו להוסיף במעשה, הוא משתדל על כל פנים לתת ברכה בפה, שזה מראה, שמה שהוא נותן הוא בכל הלב, וזה הוא הנקרא בשם "אור דחסדים", כנ"ל.

לכן הסדר הוא:

א. ברכה לפניה, שהוא הנקרא "קו ימין", "חסד".

ב. שהוא זוכה לבחינת רזי תורה, הנקראת "חכמה", שהיא בחינת מתנה, כידוע, שתורה נקראת "מתנה", המקובלת בכלים דקבלה. לכן היא נקראת בחינת "מנין". היינו שהוא מסתכל מה שקבל בכדי לדעת לתת לו תודה. וזה נקרא "קו שמאל", היות שכאן הוא מקום שיכול לבוא לידי מיתה, הנקראת "פירוד", כעין שהיתה במיתת ז' מלכים בעולם הנקודים. לכן צריכים להמשיך חסדים, שהחסדים האלו הם השמירה, שלא תהיה בהם בחינת מות, היינו בחינת פירוד מחיי החיים. וזה שכתוב שצריכים ברכה בסוף, "נמצא שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם מות". ובאופן כללי נקרא זה "תיקון קוים", שהם נקראים "תיקון העולם", שע"י יש קיום העולם.

ד. מהי ברכה בעבודה. הוא אור דחסדים, שהאדם הוא במצב של נתינה, כנ"ל.

ה. מהו מנין בעבודה. היינו האור הבא בכלים דקבלה, אז האדם צריך לראות מה שקבל ולספור ולמנות אותם, כנ"ל, שהיא בחינת מתנה.

ו. מדוע אין הברכה שורה בדבר שבמנין, כנ"ל. כי דבר שבמנין פירושו, האור והשפע הבא בכלים דקבלה. וברכה היא השפע הבא בכלים דהשפעה. הלא הם הפכים זה לזה. וזה נקרא בהזהר ש"ב' קוים הם במחלוקת, מטעם שקו ימין, הנקרא "חסד", הוא רק להשפיע ולא רוצה להשתמש עם כלים דקבלה. מה שאין כן קו שמאל הוא להיפך, הוא רוצה דוקא להשתמש עם כלים דקבלה, היות שהוא אומר, הלא מטרת הבריאה היא לקבל, אלא שצריך להיות תיקון בעל מנת להשפיע, לכן בא אח"כ קו האמצעי, שהוא עושה שלום ביניהם. וזהו הטעם שצריכים ברכה בתחילה וברכה בסוף."

שאלה: אם אני רוצה שהחבר ייהנה, לא משנה אם אני עושה משהו פיזי או מתפלל עבורו, אבל המטרה שיהיה לו טוב, אז אני יכול להרגיש את התענוג הזה שהוא יקבל או שכבר מקבל. יוצא שיש חבר שנהנה, יש אותי שמרגיש את זה, ואז מתגלה נותן התענוג, הבורא, ומופיע כאן בעצם היחס האמיתי בין הבורא לחבר ואליי. כמה אנחנו יכולים להתעמק בעבודה הזו?

ככל שאתה רוצה.

תלמיד: כלומר ביחסים האלה ניתן לבנות את עניין השפעה או קבלה, ואפילו ארבע בחינות של אור ישר ניתן לראות ביחסים האלה.

כן.

שאלה: הוא כותב "נמצא, בזמן שעושים חסד אנחנו מדברים מהנותן, היינו מהתחתון, אז האדם הוא בבחינה שהוא עושה למעלה מהדעת, היינו שנותן ואינו יודע למי הוא נותן". איך אפשר לדעת אם אנחנו עושים חסד לבורא?

אי אפשר לדעת, כי אם תדע, אז תוכל לעשות מזה פעולת קבלה. לכן זה נעשה כך, זה "מתן בסתר".

שאלה: אני יודע שרב"ש עשה פה מאמץ גדול להסביר לנו, אבל לא הצלחתי להבין מה אנחנו צריכים לראות, לספור כמתנה ולהודות עליה, ומה אנחנו צריכים לעשות למעלה מהדעת מעל החשבון וגם להודות, איזו חלוקה יש פה?

הכול צריך להתגלות לאט לאט כלפי כל אחד לפי איך שהוא מתקדם. צריכים לקרוא אולי עוד כמה פעמים את המאמר עד שהוא יתבהר יותר, ולא רק יתבהר על ידי השכל אלא מכך שאנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: מה זה "שכר הליכה"?

"שכר הליכה בידו" מה שנקרא, זה כשהאדם עושה מאמץ, ואפילו שהוא לא מגיע למטרה בכל זאת המאמץ הזה נרשם עליו. כך הוא מוסיף ומוסיף יותר מאמצים עד שזה מתגלה.

שאלה: במאמר הוא מסביר מהי הסיבה שהבורא מונה את ישראל. איך המקובל יודע מה הן הסיבות שהבורא פועל כך או פועל כך? מה המקובל משיג בבורא?

מה המקובל משיג בבורא? בצורה כללית "טוב ומיטיב".

תלמיד: עם אילו אמצעים האדם יכול להעריך את מה שהבורא נותן לו?

עם הכלים שאנחנו מגלים.

תלמיד: הוא כותב שחבר נותן מתנה, ויש לאדם הרגשה שמאחורי המתנה אין כוונה נקייה, הוא מרגיש שהכוונה היא אולי שליטה, אולי מתוך כבוד, ואז הוא מזלזל במתנה. מה העצה כשמתעורר רגש של זלזול במה שהחבר נותן?

כל "הפוסל במומו פוסל", הוא צריך לחפש למה הוא נמצא כך.

תלמיד: אם הוא מבין שכל "הפוסל במומו פוסל", אז איך הוא משנה את רגש הזלזול ודווקא מעריך את מה שהחבר נותן?

על ידי התפילה.

אנחנו לא יכולים לפתוח כאן את כל התורה.

שאלה: בשם המאמר יש את עניין הברכה, שאין במנין ברכה, והוא גם כותב שיש ברכה לפני וברכה אחרי. אני מבין שזה רצון האדם להשפיע, הוא רוצה לא לדאוג לעצמו אלא לחברים, לעשות מעשי השפעה. הוא גם כותב על עניין הברכה שהיא סוג של תוספת, אחרי שאתה עושה פעולה זה מראה שאתה ממש רוצה להשפיע, שאתה נשאר בברכה. אני רוצה להשפיע, נגמרו הפעולות שאני יכול לעשות, ואני מוסיף עוד משהו שמראה שאני באמת רוצה להשפיע ולא לקבל לעצמי.

מה אתה מוסיף?

תלמיד: ברכה. אבל מה זה? איך עושים את זה?

תלמיד: כתוב "שזה נקרא בחינת "ברכה". שהוא נותן, שזה הוא הפירוש ברכה, היינו נתינה בפה. כלומר, לאחר שאין בידו להוסיף במעשה, הוא משתדל על כל פנים לתת ברכה בפה, שזה מראה, שמה שהוא נותן הוא בכל הלב, וזה הוא הנקרא בשם "אור דחסדים", כנ"ל." מה זו הפעולה הזו שאחרי שאין לו מה להוסיף במעשה הוא משתדל להוסיף בחינת ברכה בפה?

זה מה שהוא מסוגל לעשות, לא במעשה אלא בפה.

תלמיד: האם זה מגיע מתוך החשיבות שבנינו בעשירייה, לבנות בינינו כלי משותף, לעשות נחת רוח לבורא, לרצות שמטרת הבריאה תתממש, כל הדברים האלה?

סך הכול, כן.

תלמיד: זה בעצם נותן לנו עוד כוח להמשיך ולהחזיק בכוונה להשפיע מעל הכול.

כן.

שאלה: ברגע שזכה לקבל בעל מנת להשפיע נראה שהוא צריך למנות את הטובות והמתנות שהוא מקבל, והוא גם מודה על כך. במקרה הזה שהוא נמצא כל כך למעלה, איפה נמצאת היראה? האם יש מקום ליראה במצב כזה?

תלוי איזו יראה, אבל היראה תמיד נמצאת כתשתית בכל העבודה שלו.

תלמיד: אבל הוא מרגיש כל כך בטוח שזה לא נראה מתאים שהוא יכניס פה יראה, איך זה עובד?

לא. הוא רק לפעמים בטוח ורק במה שהוא מסוגל לספור, לא יותר.

תלמיד: כלומר היראה היא רק ברקע, מאחור, בסיס שמלווה אותו.

כן.

שאלה: כתוב "לכן הסדר הוא:

א. ברכה לפניה, שהוא הנקרא "קו ימין", "חסד".

ב. שהוא זוכה לבחינת רזי תורה, הנקראת "חכמה", שהיא בחינת מתנה, כידוע, שתורה נקראת "מתנה", ... וזה נקרא "קו שמאל"".

באיזה סדר מקבלים רזי תורה? האם מספיק רק קו ימין כדי להגיע ל"רזי תורה"?

לא. אתה צריך גם קו שמאל וברכה, ואז אתה מגיע לרזי תורה.

תלמיד: האם זה בעיקר בקו ימין או בעיקר בקו שמאל?

בשניהם.

שאלה: כתוב "יוכלו לקבל טוב ועונג, שהרצון הזה נקרא "רצון להשפיע". הרצון הזה, בכדי להשיג אותו, הולך לאט לאט, כי אין כח להתחתון ללכת נגד הרצון של העליון, מה שהבורא ברא את הרצון לקבל לעצמו." מה פירוש שלאט לאט משיגים את הרצון להשפיע מהעליון?

בהדרגה.

תלמיד: בהדרגה הבנתי, ואיך זה קשור עם העברת כל הנתונים? הוא חייב לבלוע את הנתונים לאט לאט?

הוא מקבל בסדר הנכון שיורד עליו מלמעלה בהדרגה, זה נקרא "לאט לאט".

תלמיד: אז הוא נותן כמו פעימות, וכאשר פעימה מסתדרת בתחתון הוא נותן את הפעימה הבאה, כלומר הוא לא נותן בבת אחת את כל האינפורמציה?

כן, זה נקרא צעדים.

שאלה: אני פשוט בהלם מהמאמר שקראנו, פעם ראשונה אני קורא אותו ואני חושב שהוא מעלה לגובה כל כך גבוה ששם אין שאלות, פשוט עומק אינסופי וגובה ענקי. אני רציתי להגיד פשוט תודה רבה למי שמארגן את זה, לך, לבורא, כי בדרך כלל לא מעריכים מה שיש, רק אחרי שלוקחים מתחילים להבין איזה דבר ענק זה היה. היום אני מרגיש שקיבלתי מתנה, לא במובן שכתוב בטקסט, אבל מתנה גדולה ותודה רבה.

נכון, אנחנו איתך. כך הם מאמרי רב"ש, בדרך כלל זה גם לא כל כך מורגש, כי הוא לא כותב במשפטים כאלה של גדלות.

שאלה: רב"ש מדבר על שני אורות, אור חכמה ואור חסדים. אני מאוד רוצה כבר לראות ולהרגיש את אור החכמה, לגלות את כל רזי התורה, סודות התורה.

אתה רוצה?

תלמיד: כן, יש לי חסדים.

יש לך חסדים?

תלמיד: כן, אני לא יודע כלום, לא מרגיש כלום, עושה בלי לבקש, בלי תמורה.

אם יש לך חסדים, אז למה יש לך בעיה לקבל אור חכמה?

תלמיד: לא מגיע אור חכמה, אני לא יודע כלום, לא רואה כלום, לא מרגיש כלום, לא מבין כלום, אין סודות תורה, אין את כל הגילויים, אין יכולת לראות את כל העולם מסופו עד סופו.

זה מה שאתה רוצה, בשביל מה?

תלמיד: זו גם מטרת הבריאה, הבורא רוצה שאני אגלה את זה, ארגיש ואדע את זה.

אתה רוצה מפני שהבורא רוצה?

תלמיד: כן.

טוב.

תלמיד: אז מתי אקבל את זה כבר סוף סוף?

מתי שהבורא ירצה.

תלמיד: מתי הוא ירצה?

מה אכפת לך?

תלמיד: אני רוצה את זה, אני מבקש את זה, זו מטרת הבריאה.

מתי שהוא ירצה אתה תקבל, אז אין לך שום בעיה.

תלמיד: אז למה הוא לא רוצה, הרי זו מטרת הבריאה?

לא. מה אתה דורש ממנו?

תלמיד: לדעת לראות, לגלות, להרגיש, להבין, לא להיות מכוסה ופשוט להשפיע בלי לקבל שום דבר.

תבקש.

תלמיד: באמת אני מבקש.

אז מה אתה רוצה ממני?

תלמיד: אתה קיבלת אור חכמה, אני לא קיבלתי אור חכמה.

אתה מקנא? בסדר גמור, זה דבר טוב, "קנאה, תאווה וכבוד".

תלמיד: איך קיבלת את זה, למה לך הוא נותן ולי הוא לא נותן?

יש לי גישה.

תלמיד: כמה אפשר? כנראה כולם מסתפקים במה שיש, טוב להם.

לא כולם, מאיפה אתה יודע?

תלמיד: כך נראה לי. הם מרימים "לחיים", עוד פעם סדנה, עוד פעם אותן שאלות.

יש להם מה שהם צריכים.

תלמיד: נכון, הם מסתפקים, הם כבר מתוקנים.

חוץ ממך.

תלמיד: אני רוצה קצת יותר. אני לא יכול להיות כמו כולם ולהרים כל היום "לחיים", אתם גדולים, הכול יפה, הכול טוב.

אתה רוצה להיות בהשפעה?

תלמיד: יותר מזה.

מה זה יותר מהשפעה?

תלמיד: להבין, להרגיש, לגלות, לדעת.

זה כבר מנוגד להשפעה.

תלמיד: אז מה זה אור חכמה? זה יותר מהשפעה.

אם אתה רוצה לקבל אור חכמה מטעם ההשפעה אז זה משהו אחר.

תלמיד: כן, אני רוצה.

תחשוב בשביל מה אתה צריך.

שאלה: אני רוצה להיות פרקטי. שמעתי את מה שקראנו עד עכשיו, פחות או יותר הבנתי, לא כל כך נכנסתי לזה, אבל אני מבין שניתן להסיק מסקנה פשוטה, ואני רוצה לשאול איך אפשר להשיג את הברכה שעליה רב"ש כותב פה?

הוא אומר כך,

"ד. מהי ברכה בעבודה. הוא אור דחסדים, שהאדם הוא במצב של נתינה, כנ"ל.

ה. מהו מנין בעבודה. היינו האור הבא בכלים דקבלה, אז האדם צריך לראות מה שקבל ולספור ולמנות אותם,".

איך בעבודה שלנו בעשיריות לפני הכנס אנחנו מקבלים את הברכה סוף סוף? איך אני נכנס לכנס ומושך את הברכה לחיים שלי? לא סתם בא ועוד פעם יושב ועוד פעם מתחבר, איך משיגים את זה?

אם תתחברו יחד, אז תשיגו.

תלמיד: בסעיף ו' הוא אומר, "ו. מדוע אין הברכה שורה בדבר שבמנין, כנ"ל. כי דבר שבמנין פירושו, האור והשפע הבא בכלים דקבלה. וברכה היא השפע הבא בכלים דהשפעה. הלא הם הפכים זה לזה."

אם אנחנו הפכים זה לזה, איך אנחנו הופכים אותם כדי שיהיה בינינו סגנון של ברכה? מה זה הפכים בעשיריות, ואיך ניתן להפוך את ההפכים האלה לברכה?

להתכלל עם כל אלה בבורא.

תלמיד: מה זאת אומרת להתכלל?

להתכלל.

תלמיד: מה זה אומר פרקטי?

פרקטי, שחשוב לנו מה יש לנו למסור לבורא - להגיע אליו למסור לו ולדרוש ממנו חיבור, איחוד, חזרה לאותה מערכת כמו שהיה לפני השבירה.

תלמיד: כתוב "הוא רק להשפיע ולא רוצה להשתמש עם כלים דקבלה", זאת אומרת אנחנו בעשיריות לא צריכים לבקש כלום, לא להשתמש בכלל עם הכלי הזה שנקרא קבלה. אז מה אני צריך לעשות פרקטית אם אני בא לשבת בעשירייה? בכנס למשל יושבים בעשיריות, באים עם רצון לא לקבל כלום, כוונה לבקש אפס, כלום.

אנחנו באים כדי להתחבר ולהתכלל בבורא.

תלמיד: אני לא מכיר את הבורא.

להתכלל יחד.

תלמיד: עם החברים?

כן.

תלמיד: להתבטל אחד מול השני ולא לבקש כלום?

אחרת איך תתכלל?

תלמיד: לבוא בכנס לעשיריות ולא לבקש כלום?

לא, לבקש.

תלמיד: אז מה לבקש?

להתכלל זה בזה.

תלמיד: להתכלל זה אומר להתבטל אחד מול השני?

כן.

תלמיד: רק להתבטל?

אצלך להתבטל זה כאילו אתה מוחק משהו מעצמך.

תלמיד: נכון

זה לא נכון. להתבטל, זאת אומרת שאני מוכן להתחבר עם השני, עם כל מה שיש לו ועם כל מה שיש לי כאילו את הכול אנחנו קיבלנו מהבורא.

תלמיד: זאת אומרת, לוותר על הרצונות שלי, זה מה שאתה אומר?

לא, למה לוותר?

תלמיד: כי אם אני רוצה להתחבר לחבר, אז אני צריך לוותר על כל מה שאני רוצה, כאילו החבר יותר חשוב לי.

למה זה מנוגד לזה?

תלמיד: זה מה שאני שואל, לָמה זה מנוגד לזה?

לא, אם אנחנו נרצה להתחבר, אז לא מפריע לנו כלום.

תלמיד: על מה אני צריך לוותר? הרי תמיד אני בא מהחוץ לעשירייה, אז באיזה מקום אתה בא להשיג משהו ואתה רוצה משהו, אז מה אני רוצה לרצות? להתחבר, בסדר, אני שומע את זה הרבה פעמים, אבל כשסוף כל סוף יקרה משהו על מה אני צריך לוותר ממש בעשירייה, מה צריך לדרוש מעצמי לפחות?

שיעזרו לך להתעלות למעלה מהאגו שלך ולהתכלל בכולם.

תלמיד: עצה טובה, תודה.

תלמיד: אני רוצה להגיד בשבח החבר ששאל, אני ממש מקנא בו שהוא שאל באומץ, איך אפשר לקבל אור חכמה, איך אפשר לקבל רזי תורה, הוא שואל אף על פי שהוא חושב שהוא היחיד שרוצה את זה. זאת אומרת, יש בזה הרבה אומץ, זה מעורר, ונראה קשור למה שלמדנו השבוע בעניין מה שבמחלוקת. לימדת אותנו שככל שהמדענים שרוצים להתקדם אומרים דברים הפוכים זה לזה וזה מעורר ומקדם.לחיים.

לחיים

שאלה: כתוב, "ואם הם לא יודעים ולא מרגישים את הטוב ועונג, איזו הטבה היא זו, כנ"ל. לכן נקרא האור הזה בשם "חכמה וראיה" ובשם "אור הפנים" בסוד "חכמת אדם תאיר פניו". וזה נקרא בעבודה "דבר שבמנין", כלומר דבר המתקבל בכלים דקבלה. זאת אומרת, אם הוא מקבל זה, אז הוא רואה מה שקבל ויכול למנות ולספור מה שיש לו." אם את אור החכמה אנחנו מקבלים בתוך החיבור, בתוך המניין, איך אני לומד להעריך את מה שקיבלתי כי בדרך כלל אני יכול לראות את זה דרך החבר? ואיך להשתמש עלינו להשתמש בזה נכון כדי לקדם אותנו?

אתה לא יכול לקבל את זה אחרת, לכן ככל שאתה ורואה שאתה לא יכול לקבל שום דבר, אתה מתחיל מאין ברירה להעריך את החברים שדרכם אתה מקבל.

תלמידה: ובאיזה שלב אנחנו מצליחים ליישם זאת ולהתחיל לספור ולמנות כמו שהבורא עושה עם עם ישראל?

כמו הספירות שבפרצוף, אף ספירה לא יכולה לקבל ישירות ולא להיות קשורה לאחרים, אלא דווקא ההיפך, הקשר הנכון שביניהם הוא מביא לכל ספירה את המילוי שלה, רק בצורה כזאת.

שאלה: אם אפשר להסביר מה הן שתי פעולות, צדקה ומתנה, בעשירייה? אם נותנים מתנה, זה ברור, אבל צדקה, יש כזאת פעולה בעשירייה שצריכה להיות בסתר?

אנחנו צריכים להוציא את המאמרים האלה וללמוד אותם, יש מאמרים די רציניים על מה היא צדקה ומהי מתנה, כדאי לעשות זאת.

שאלה: צירוף הפעולות של הברכה, אחר כך מניין ואז שוב פעמיים ברכה, איך אנחנו מבצעים את זה בינינו, על מה אנחנו מברכים, מה אנחנו מונים, במה העבודה הזאת באה לידי ביטוי?

אנחנו נצטרך ללמוד את זה לחוד, כי יש כאן פעולות עמוקות.

תלמיד: לפחות להבין, מה זה אומר שאנחנו מברכים את הבורא?

להגיע לזה שאנחנו מברכים את הבורא לא פשוט, צריכות להיות כמה פעולות להיות לפני זה. "לברך" זה נקרא, שאתה מבין מה אתה מקבל ואיך אתה שוקל את זה, אתה רואה את המטרה, שעל ידי מה שקיבלת ממנו אתה מגיב, וכן הלאה. פעולת הבורא אלה פעולות עלינו, אנחנו בידיים שלו כחומר ביד היוצר. עוד נלמד, טוב ששאלות כאלה מתעוררות.

תלמיד: בכל זאת, אני צריך לברך אותו על מה שאני מקבל ממנו או שמעצמי עלי להשתדל להביע כלפיו אהבה, השפעה?

אתה צריך לגלות לפי מה שכתוב גם אהבה, גם יראה וגם הכנעה.

שאלה: כתוב "מטעם שצריך לצאת מנתינת המתנה ענין של אהבה, המקשרת את שניהם. מה שאין כן בצדקה, ששם צריך להיות כולו להשפיע" האם יש הבדל בין אהבה להשפעה?

ודאי שיש הבדל, השפעה זו פעולה, אהבה זה הרגשה.

שאלה: מה הכרחי לי להעריך כשאני מקבל מתנה מהחבר?

הרבה חשבונות עולים כשאתה מקבל מתנה מהחבר "לָמה, בשביל מה, מה הוא רוצה, מה אתה יכול להשיג על ידי זה, איך אתה מחזיר לו, איך אתה מודיע לו על זה, כי "הנותן לחברו מתנה צריך להודיעו" וכן הלאה. יש כאן מה לעשות.

שאלה: למה ב"כתבי רב"ש אנחנו מדברים יותר על מתנות מאשר על מעשי חסד, כאשר אנחנו לא יודעים מי נתן, כמה נתן וכן הלאה?

מפני שעל ידי המתנות אנחנו לפחות מרגישים מה מקבלים מחברים מהקבוצה ובמקרים אחרים אנחנו לא מרגישים.

שאלה: האם עלינו לעשות מאמץ לקבל כדי להשפיע או שעלינו להיות מכוונים רק להשפעה וללא כל עניין בנוגע למה אנחנו בכלל מקבלים או לא מקבלים?

חשוב לנו להתקשר בינינו באופן שאנחנו נהיה כאיש אחד בלב אחד ולפי החשבון הזה אנחנו צריכים לראות מה לפנינו. איזו פעולה אנחנו עכשיו מעדיפים לעשות.

שאלה: נכתב במאמר בנוגע למי שמברך את חברו בעל פה ומי שבמעשה. מה ההבדל בין שאני מברך את החבר בעל פה, במילים, ומה הכוונה למתנה במצב הזה?

במילים או במעשה?

שאלה: כשאני מברך חבר אני לא יכול לתת לו את המתנה למעשה, אני כביכול מברך אותו מהלב על משהו שאין לי, אז מה ההסבר לגבי המילים והמעשה?

אלה דרגות העביות שאתה מפעיל. אנחנו עוד לא נמצאים בבירורים כאלה.

שאלה: למה אין ברכה בדברים שאנחנו "מונים אותם"?

בזה שאנחנו מונים את הדברים אנחנו מורידים אותם בחשיבות. נאמר כך, בינתיים.

שאלה: הרב"ש מגדיר קטנות כ"להשפיע בעל מנת להשפיע", לשם השפעה, וגדלות כ"קבלה בעל מנת להשפיע" ונראה שיש פער עצום ביניהם. איך אנחנו צולחים את הדרך הזאת?

צריכים להשתדל להחזיק אותם באותה רמת חשיבות.

שאלה: אנחנו צריכים תמיד להשתדל לעשות מקום עבור "אין עוד מלבדו", אבל כשמגיעים מצבים או מקרים בחיים שלא מוכרים או לא מובנים לנו, אנחנו חווים אותם כריקניים. איך לפתוח את הלב ואת השכל לכל מה שמגיע כדי שזה לא ילך לאיבוד? איך לפתח בנו חסדים?

אם אנחנו מתחברים ורוצים להגיע לתגובה אחת, אז הכול נפתר. אנחנו מסוגלים להכול.

שאלה: כתוב שכאשר אנחנו לא משיגים את הרוחניות קיימת מרירות וכאשר אנו עם הכוונה לקבל לעצמנו אנחנו יכולים לקבל מתיקות. בעשירייה אנחנו עובדות קשה כל הזמן, מתחברות, עובדות עם הכוונה. מה עוד עלינו לעשות חוץ מהפעולות האלה כדי להשיג את ההשגה הזאת של הרוחנית ולהרגיש את המתיקות הזאת?

רק חיבור. רק חיבור.

שאלה: מה הכי חשוב לברר בעשירייה כאשר מקבלים את המתנות האלה שמגיעות מהבורא דרך החברות?

להשתדל להיות יותר קרובים זה לזה ולעורר חיסרון זה בזה איך לפתור את הבעיה שלנו בצורה כללית. וכללית זה דווקא בכלי אחד. כל אחד רוצה כביכול לגלות, לפתור את הבעיה שקיימת בו, הוא לא מודע לכך שזה נמצא בעשירייה, והוא ולא ניגש בצורה כזאת לפתרון הבעיה ולכן כאן בעצם זה המקור של כל הכישלון. אנחנו צריכים להבין שכדי לפתור את הבעיה, אז על ידי ההתחברות בינינו, ביחד, אנחנו בטוח נפתור אותה.

שאלה: אז בעזרת הבירורים האלה שאנחנו עושים באופן פנימי, אנו יכולים להגיע גם דינים ולהרגיש כמה אנחנו פרודים מאשר זו מתנה.

כן. גם זה מתנה.

שאלה: איך להתגבר עליהם?

אנחנו צריכים לגלות באיזו מידה אנחנו נמצאים בפירוד ולהבין שזאת גם מתנה בזה שהבורא פותח לנו את העיניים ומסביר עד כמה אנחנו עדיין רחוקים זה מזה. ואנחנו רוצים להגיע לסוג של חיבור, דווקא בצורה הפוכה, כדי לגלות את התשובות על מה שאנחנו שואלים.

שאלה: אם קיבלתי מהבורא מתנה בצורת חבר שהוא הרב שלי, איך אני עובד באופן שלמחרת החבר רב הזה יהיה רב פלוס אחד וחבר פלוס אחד?

באותה מידה שאתה מעלה אותו מעליך.

שאלה: מה אני עושה כדי להעלות אותו במהלך היום?

לחשוב עליו עד כמה הוא גדול, חכם, מתקדם, משפיע.

שאלה: כתוב במאמר שלכלי יש גבול שאיתו הוא יכול להגדיל את החבר, ואחר כך זה עובר ונשפך מהפה כברכה. מה בדיוק גורם לזה שזה יישפך יותר כברכה, כך שזה יגדיל יותר את המתנה?

רק מאמץ ותפילה.

שאלה: במה בדיוק אני צריך להתאמץ על החבר על הבורא ועליי, באופן שאני אסתכל על החבר ואני אספור אותו והוא יהיה איקס פלוס אחד?

תעלה אותו בעיניך.

שאלה: איך אני מעלה אותו בעיניי?

אני לא יודע במה אתה מעריך אותו. תעריך אותו יותר ויותר.

תלמיד: בכל אזור אליו אני נכנס עם החבר אני מגלה כמה הוא עצום.

ברור. אז מה הבעיה?

שאלה: איך אני נכנס איתו לאותו מקום ואני מגלה פתאום שמה שאמרתי עליו אתמול זה מינוס אחד, איך אני גורם לזה לעבור יותר קדימה?

הכול תלוי איך אתה מסתכל עליו.

שאלה: איך להסתכל עליו באופן שאני אגדיל אותו?

תסתכל עליו בעיניים כאלה שאתה מעריך אותו יותר, בדרך כלל זה נגרם על ידי אהבה.

(סוף השיעור)