שיעור בוקר 21.04.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 845,

"מהו שכתוב "והשבות אל לבבך""

קראנו מאמר משלבי הסולם, כרך ב', דף נ', מהו שכתוב "והשבות אל לבבך". מילים משובחות, "השבות אל לבבך", כלומר אדם בעצמו צריך להחזיר משהו אל הלב שלו.

לב נקרא רצון. הרצון שלנו מלכתחילה הוא רצון לקבל, ומה שאנחנו מרגישים בו הוא ההיפך ממה שיכול להתרחש ברוחניות אבל בדרגה הנמוכה ביותר. אם ניקח את הדרגה הנמוכה ביותר ברוחניות, כמה הכול שם בחיוב, בטוב, בהרגשת אין סוף, בהרגשת השלמות, בביטחון, בשלווה, כל הדברים האלה הם מעבר למחסום ושייכים לגלגלתא ועיניים, לדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר שקרובה למחסום, לעולמנו. אנחנו מרגישים את האחוריים שלה, את ההיפך, מפני שהכלים שלנו הם כלים הפוכים ממנה. אנחנו מרגישים חיסרון, חוסר של כל הדברים האלו, מפני שמלכתחילה אנחנו מקבלים לב שהוא ההיפך מרוחניות.

"השבות אל לבבך" הכוונה היא שמתקנים את הלב, שצריכים להשיב את הלב שוב למצב המתוקן, זה נקרא לעלות למעלה מהמחסום. ואז כל התגובות שלנו מהאור שהיו מתגלות בצורה שלילית יתגלו בצורה חיובית. אין פה שום דבר שצריך להשתנות חוץ מהלב שלנו, ועל זה אנחנו צריכים לעבוד. הכול תלוי כאן רק במאמץ שלנו.

העבודה על הלב נקראת תיקון הכלים. מה זה תיקון הכלים? מה זה תיקון רצון? מה אפשר לתקן ברצון? אני נגיד רוצה כוס קפה, מה אני יכול לתקן, האם לרצות אותו יותר או פחות? הרצון בעצמו נברא כבר עוד באין סוף, יש מאין, אני מקבל אותו מהבורא. אני לא יכול לשנות אותו, הוא כבר נתון יש מאין. אנחנו לומדים שהרצון הזה הגיע למידה אינסופית המתאימה בדיוק לאותו תענוג שהבורא רוצה לתת, ואז נעשה בו צמצום. צמצום זה אומר שכל עוד לא תהיה לי כוונה להשתמש ברצון רק לטובת הבורא, הרצון הזה יהיה נסתר ממני, זה עניין של צמצום א'. האור הסתלק מפני שהרצון הצטמצם.

במקום הרצון הזה שהיה אינסופי, בסופו של דבר יש אצלי היום רצון קטן מאוד שנקרא הלב שלי, שבו אני רוצה כל מיני תענוגים קטנטנים שנמצאים כאן במציאות הזאת שנקראת העולם הזה. ברצון הקטן הזה שעליו אין צמצום א', שבו אני מרגיש כל מיני תופעות מהאור, שיכול לחדור דרך האיסור בצמצום א' לתוך הרצון שלי, האור הזה שאני מרגיש בתוך הרצון שלי הוא מוליד לי את התמונה הזאת של העולם, והוא מוליד לי את כל ספקי התענוגים שאליהם אני משתוקק, תענוגים בהמיים, כבוד, כסף, מושכלות.

חוץ מהרצון הזה לא יהיה לי יותר רצון, כל עוד אני לא ארכוש כוונה בעל מנת להשפיע. כשאני רוכש כבר כוונה על מנת להשפיע, במידה שיש לי כוונה על מנת להשפיע, הרצון שלי שהוא באמת אצלי אינסופי, אבל נסגר עד מידת נקודת העולם הזה, הוא מתחיל להיפתח. ואז בנוסף לרצונות שלי של היום, במידה שאני רוכש כוונה על מנת להשפיע, אני מתחיל להרגיש עוד ועוד רצונות, הרצונות ההם נקראים רצונות רוחניים. הם יכולים להיות מורגשים בכוונה הפוכה מעל מנת להשפיע שזה נקרא קליפה, או בכוונה הנכונה בעל מנת להשפיע שזה נקרא קדושה, אבל אלו כבר רצונות שיכולים להתגלות אצלי מעבר למחסום. אם אני לא רוכש מסך, אז אני תמיד נמצא עם נר דקיק בתוך רצון קטן מאוד ואלו החיים שלי. כל היתר שיש לי, הרצון האינסופי, הוא כך יהיה קבור ואני אף פעם לא ארגיש אותו.

אנחנו לא צריכים לעבוד על הרצון, הרצון ישנו, הוא נמצא אצלנו בכל אחד ואחד במידה אינסופית. אנחנו צריכים רק לעבוד על הכוונה, ולפי הכוונה ייפתח לנו הרצון יותר ויותר. זה נקרא שקודם הולכים לקו ימין, רוכשים כוונה, אחר כך לקו שמאל, מקבלים רצון, ושוב חוזרים לאמץ את הרצון הזה עם כוונה כדי שיהיה קו אמצעי.

יוצא מכאן שהרצונות שלי הם לא בשליטתי ועליהם אני לא צריך לשים לב אף פעם, אלא כל השכלול, כל התוספת היא רק בכוונה. לכן מה שאני לא עושה, איזו מחשבה שאני חושב, איזה חשבון שאני עושה, זאת אומרת במוח, ברגש, או בחיצוניות, במעשה, בידיים, ברגליים, בפה, אני צריך לפני זה לדאוג עם איזו כוונה, לשם איזו מטרה אני עושה את הפעולה הפנימית, הרגשית, המוחית, או הפיזית.

אם אני ארגיל את עצמי שכל הפעולות שלי הן יהיו מטרתיות, אז לאט לאט אני אוכל להתקדם ולהגיע למצב שיהיה לי מסך, ואיתו אני אמשיך כבר עם הרצונות החדשים שיתפתחו, שיצופו מתוכי, ואז אני ארגיש בהם מציאות רוחנית. לכן כתוב "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה", ועל מצוות כתוב "בל תוסיף", אלא ההוספה צריכה להיות בכוונות. כל פעם כשאדם עושה איזו פעולה, הוא חייב לפני זה לעדכן את הכוונה שלו, זה נקרא "והשבות אל לבבך". הלב שלנו קטן מאוד עכשיו, הוא צריך להיות בגודל אינסופי. מידת ההתפתחות שלו, הפתיחות שלו, כמה יתנו לי לעבוד עם הלב שלי, היא תלויה רק בכוונה, כמה מהכוונה אני ארכוש.

מאיפה אני רוכש כוונה? אם הבורא ברא את הרצון לקבל, אז את הכוונה הוא לא ברא. יש מאין יצאה נקודת הרצון לקבל, שזה נקרא בחינת שורש דד' בחינות דאור ישר, וממנה מתפתח הלאה הרצון. מנקודת השורש ששם הבורא יוצר את ה"יש מאין", מיד יוצאת בחינה א', רצון לקבל, זה מה שהבורא רוצה. הוא ממלא אותה באור שלו ומזה כבר יש לנו את התא הראשון של המציאות, רצון לקבל עם האור האלוהי. מה צריכים עוד?

עכשיו צריכים להביא לנברא יכולת לעשות משהו מצד הנברא, כי עדיין אין נברא. הרצון לקבל זה לא נברא, את הרצון לקבל הבורא ברא, זה שלו. אז פגישת הרצון לקבל עם האור, עם הבורא, מולידה ברצון לקבל הרגשה משנית, הרצון לקבל מתחיל מתוך עצמו לרצות להיות דומה לבורא. בחינה א' בסופה רוצה להידמות לבחינת שורש, מפני שמרגישה את תכונת השורש בתוכה. זה נקרא התגברות הנברא כלפי הבורא. שהנברא רוצה בעצמו לייצר משהו שלא היה קודם, להידמות לבורא.

זאת אומרת, רק הכוונה יכולה להיות על חשבון הנברא ולא הרצון. אני לא קובע את הרצונות שלי גם בעולם הזה, הם מגיעים אליי בצורה שאני לא יכול לבקר אותם, להגביה אותם, להקטין או להגביר אותם, אני לא יכול לעשות זאת כפי שהם באים. אחר כך, על ידי כל מיני פעולות אולי, אני יכול להשתמש בהם או לא להשתמש, על ידי זה שאני לא עובד עם הרצון עצמו, אלא כנגד הרצון אני צריך לבנות איזושהי מערכת. אם אני מפחד להשתמש באיזה רצון, נגיד לגנוב, אז אני לא גונב, אבל הרצון נשאר. אני יכול לדכא אותו, אבל הוא נשאר.

זאת אומרת, עם הרצונות אנחנו אף פעם לא יכולים לעשות כלום, הם נתונים בנו. אבל לגבי הכוונה, אנחנו רואים, שמבחינה ב' דד' בחינות דאור ישר, כשמתחילה להיות כוונה, אנחנו אומרים שזה ממטה למעלה, מהנברא כלפי הבורא. זאת אומרת, זה הדבר היחידי שהנברא יכול לעשות. לכן מי שלא מפתח כוונה, יחס כלפי הבורא, הוא לא נברא, הוא חלק בלתי נפרד מהבורא. רק יש מאין, נמצא בבורא, בתוך עצמו.

ולכן יש שני תורות כביכול שנתנו לנו, תורה פנימית ותורה חיצונית. תורה פנימית איך לפתח כוונה, ותורה חיצונית איך לעבוד עם הרצון. ובעצם לזה האדם צריך לדאוג, שיהיה לו החלק הפנימי, כוונה, שהוא הראשון, הקובע, ובהתאם לזה החלק החיצוני, הרצון, שאז הוא מבצע את הפעולה.

כשאנחנו מדברים על רוחניות, אנחנו מחלקים את כל הדרך של האדם מהעולם הזה עד לגמר התיקון לשש מאות עשרים פעולות, אורחין דאורייתא, כמו שבעל הסולם כותב בדף ס"ד ב"פרי חכם" איגרות. זאת אומרת, אם הגעתי למדרגה מספר אחת, אז אני רכשתי כוונה, לפי הכוונה הזאת אני עושה פעולה, ופעולה עם כוונה יחד, מעשה עם כוונה יחד, זה נקרא "עשיית מצווה", עשיתי מצווה אחת.

אני לא מקיים בבת אחת את כל הפעולות, אני לא יכול. אם רכשתי כוונה עוד יותר גדולה, אז אני מקבל עוד רצון, תוספת של רצון יותר גדול, עושה פעולה לקבל על מנת להשפיע, עושה מצווה מספר שתיים וכן הלאה. זאת אומרת, מצוות הן פעולות, מדרגות, שבעשיית כל אחת ואחת אני עולה עד גמר התיקון, שאז אני כבר יכול לתקן, לעשות, לכוון, על כל הרצון לקבל, לעשות את כל הפעולות האלו עם כל הרצונות שיש בי.

מה זה המספר תר"ך? המספר תר"ך מציין את מספר הרצונות שיש באדם שעל כל אחד ואחד הוא צריך לעשות כוונה. לכן הגישה הנכונה צריכה להיות שדואגים לכוונה על מנת להשפיע, ובהתאם לכוונה על מנת להשפיע, יתנו לנו לעשות פעולות שהן הן הנקראות "עשיית המצוות".

בינתיים גם בעולם הזה אנחנו צריכים לעשות הכנה בהתאם לרוחניות, שהלימוד על הכוונה והלימוד על המעשה יהיו בצורה כזאת שקודם לומדים על הכוונה, ואחר כך לומדים על המעשה ומשתדלים לעשות כך שגם במעשה שעושים, הכוונה והמעשה יהיו שקולים כמו ברוחניות.

אפילו אם הכוונה שלי בינתיים היא בעל מנת לקבל, אם אני ניגש לאיזה דבר ועושה, אז אני חושב שאני עושה אותו מפני שאני רוצה להגיע למטרה. אחרת למעשה עצמו אין שום כוח, אין לו שום משקל, כמו שכתוב "מצווה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה".

הרצון לקבל בעצמו, אם אין לו כוונה בעל מנת להשפיע, הוא נקרא "מת", נקודת עפר. כי אם יש לו כוונה על מנת להשפיע, אפילו הכי קטנה, אז הוא כבר נמצא מעל למחסום, הוא כבר חי. אם אין לו כוונה על מנת להשפיע, אז הוא כולו קטן, כעפר, הנמצא למטה מהמחסום בעולם הזה.

לכן "מצווה בלי כוונה", רצונות בלי כוונה על מנת להשפיע, הן למטה מהמחסום, זה נקרא "גוף בלי נשמה", עדיין אין נשמה. כשעוברים מחסום מתחילה הנשמה להיוולד. למטה בעולם הזה, זאת אומרת מי שעדין לא רכש שום כוונה, אין לו עדיין נפח בתוך הרצון שמאפשר שיהיה שם אור, אין לו עדיין נשמה.

תלמיד: מהם בדיוק שש מאות ועשרים הרצונות האלו, האם אפשר לקטלג אותם? נגיד רצון לאכול, רצון לשתות וכן הלאה?

איך אפשר לקטלג את שש מאות ועשרים הרצונות האלו? כולם כתובים בתורה, שש מאות עשרים רצונות, תרי"ג ועוד שבע דרבנן. זה דבר ראשון. דבר שני, הרצונות האלו הם לא הרצונות עצמם, כלומר שיכולים לקחת את הרצון עצמו ולחלק אותו לשש מאות ועשרים חלקים. אלא את הרצון הכללי כולו אנחנו מחלקים לדרגות עביות. נגיד לחמש דרגות עביות, אחר כך כל דרגה מתחלקת לעוד חמש, וכל דרגה לעוד חמש וכן הלאה. בסך הכול יש לנו שש מאות ועשרים דרגות עביות ברצון, ועם כל דרגה אני יכול לעבוד באיזה מאמץ מיוחד בעל מנת להשפיע, עם איזו כוונה.

אנחנו מתייחסים למימוש הרצונות האלו מתוך הכוונה, לא לרצון עצמו. אני לא מדבר על הרצון באופן כזה שהמדרגה השלישית היא שאני יכול לשתות בעל מנת להשפיע, המדרגה הרביעית היא שאני יכול לאכול סלט על מנת להשפיע, ובחמישית אפילו דגים על מנת להשפיע. לא, אנחנו לא יכולים לעשות כך, כי כל מדרגה נכללת מכולם.

אלא אם ניקח נגיד את "שער הכוונות" או "סידור כוונות", אז נבין מהי בעצם העבודה בכל מדרגה ומדרגה. או אפילו ב"תלמוד עשרה ספירות", כשאנחנו לומדים על המדרגות, זו"ן שעולים למקומם בכל מיני מצבים שלהם, או שעולים לאבא ואימא, או שעולים אפילו לאריך אנפין, ובהתאם לתנאים סביבתיים, שבתות, ימי חול מה שנקרא ברוחניות, איך זה נעשה, זאת אומרת, מה אני צריך לעשות כדי לעלות ולעשות את הדברים האלה, איזה כוונות אני צריך לעשות, אז אנחנו יכולים להבין מה זה נקרא מדרגות.

מדרגה נמדדת לפי עמקות, לפי גדלות הכוונה. הרצון תמיד נמצא לרשותך, אתה רשאי לקבל ממנו, במידה שיש לך כוונה, בלי שום הגבלה. בלי שום הגבלה. זה כמו שאנחנו לומדים נגיד בגלגלתא, כל רצון שלה, כל רצון אין סוף, בבקשה, תעשה מה שאתה רוצה. ואם אתה יכול להשתמש לפי הכוונה שלך בעל מנת להשפיע רק ב-20%, אז תשתמש ב-20%.

אצלנו זה ממטה למעלה, אנחנו הולכים בצורה הפוכה, קודם אנחנו צריכים לרכוש את הכוונה בעל מנת להשפיע, ולפי זה לוקחים מהרצון. אבל הרצון הוא יש מאין, כמה שאתה רוצה, רק לכוונה אנחנו צריכים לדאוג. וכוונה אנחנו רוכשים על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו צריכים על ידי כל מיני מאמצים לעורר על עצמנו אור עליון, שייתן לנו איזה הרגשת הבורא. כמו שבחינה א' מד' בחינות דאור ישר מרגישה בתוך התענוג, "אוי, מישהו נותן לי תענוג, יש עוד משהו חוץ מתענוג, יש שם עוד מישהו". זה כמו שאומרים, שהדגים מתחילים לחשוב, מישהו מחליף לנו את המים באקווריום. תראה איזה פער יכול להיות כאן, זו דרגה אחרת לגמרי של קיום.

כך אנחנו צריכים להגיע לזה שיש מישהו שמסובב לי הכול, גם בתוכי, גם מסביבי, ואז אני ממש מרגיש אותו. ומי אני? אני רק מי שמגלה את זה. ואז אדם רואה שחוץ מכוונה בחזרה, אין לו מה לעשות, הכוונה היא המעשה. כמו שכתוב, "הכל בכוונה יתבררו".

תלמיד: אתה אומר שאין לנו באמת מה לעשות חוץ מכוונה. אבל אני אישית, לא יכול לשנות את הכוונה שלי. איך אני יכול לשנות? אם אני מסתכל על עצמי, יש לי אותה כוונה בעצם, אני רוצה לקבל לעצמי כמה שיותר.

אתה אומר שהכוונה שלך בינתיים היא כמה שיותר לקבל לעצמך. זה נכון. אבל יש הבדל בין תינוק קטן, שרוצה לקבל לעצמו מוצץ או משהו, לבין ילד קטן או אדם קטן שרק צריך טלוויזיה וכדורגל, בירה, סיגריה וזהו, לבין אדם יותר גדול ויותר גדול. האדם היותר גדול רוצה לבלוע את כל העולם, אדם עוד יותר גדול, לא רוצה את העולם הזה, רוצה את העולם הבא.

אז נכון שהרצון שלך הוא שיהיה לך טוב, אבל מה זה נקרא טוב? זאת הבעיה. בינתיים תעבוד על זה, ש-אל תשפיע לאף אחד, אל תחפש להשפיע, בינינו זה עסק ביש, זה לא יעזור. אלא תברר את המטרה, בשביל מה כדאי באמת לחיות.

כשאנחנו מגיעים למחסום, אנחנו מגיעים עם רצון לקבל גדול, לא עם רצון להשפיע. יציאת מצרים זה נקרא התהפכות מרצון לקבל לרצון להשפיע. ולפני זה, ודאי שאנחנו לא יכולים להשפיע שום דבר. אלא מה? לברר שהמטרה היא להיכנס לרוחניות, להתחבר עם הבורא, להיות לידו, איתו וכן הלאה. ובוא נשיג את זה לא על ידי מכות, שאין ברירה ואנחנו בורחים, אלא על ידי זה שהמטרה הזאת היא גדולה, שבשבילה באמת כדאי לעבוד. ולא בשביל שיכבדו אותי כל הכלומניקים האלה שלא שווים כלום, שפתאום אני מתחיל לעבוד בשבילם ובלבד שייתנו לי כבוד או כסף. ממי כבוד? מה זה ייתן לי, על מי אני אשלוט, על הבהמות האלו? תברר משהו שבאמת בשבילו כדאי לחיות. וכשיהיה לך רצון לקבל גדול מכל העולם הזה רק לרוחניות, אז יתנו לך עם הרצון לקבל הזה, זה נקרא "לא לשמה", להיכנס לרוחניות.

תלמיד: אם תוך כדי העבודה, אם בקריאה, בלימוד, אם בעבודה בקבוצה, בהפצה או בכל דבר אחר, עולים לפחות אצלי טונות של רצונות גשמיים לחלוטין, שזורקים אותי, אני לא זוכר כלום, ואפילו מתוך העבודה אני רוצה לתפוס את הכול בצורה גשמית, איך אפשר להפוך את זה ולרצות את המטרה עצמה?

ככל שאדם לומד יותר, כך נותנים לו לבירור כל מיני הפרעות. מה זו הפרעה? נותנים לך כל מיני רצונות, כל מיני מחשבות, כל מיני דחפים שעל ידם אתה צריך לברר שהרוחניות שווה יותר מכל דבר שנותנים לך עכשיו. ואז ככל שתהיה יותר חזק ברוחניות כך יתנו לך הפרעות עוד יותר גדולות. עד שתברר את כולן, יש לזה סוף.

תלמיד: יש סוף?

כן. אתה משתוקק לסוף מהר מדי, אבל יש סוף. כל אחד צריך לברר לפי שורש הנשמה. סך הכול אלו דברים דומים לכולם, אבל בכל זאת כל אחד מברר אותם בצורה מיוחדת משלו, בשלבים אופייניים עבורו. זה תלוי במבנה הפנימי של הנשמה, מאיזה חלק של אדם הראשון אתה.

אבל בסך הכול יש סוף להפרעות, אחרי שאתה מברר אותן, שכל מה שעכשיו יתנו לי לא שווה לעומת הרוחניות. לפעמים אתה נכשל, לפעמים אתה צריך ללכת ובאמת להיכשל ולעשות את המעשה ולהתחרט, ושוב לחזור, וגם בזה אנחנו לא כל כך שולטים, אבל בסך הכול אתה צריך לברר.

אחרי שאתה מברר בכל מיני צורות, לא חשוב, אם טובות או אפילו רעות, ביררת את הכול, גמרנו. אם רוחניות שווה יותר מכל העולם הזה, קח אותה. את המחשבה נותנים לך, הכוונה נותנים לך, הרצון נותנים לך, ונותנים לך להיכנס, רק אם אתה רוצה אותם בלבד. לא דורשים ממך לקפוץ מעל הראש. לא דורשים את זה. דורשים רק דבר אחד, שזה יהיה העיקר.

מאיפה אם כך, אם לא על ידי מכות, אתה יכול להתרשם שזה העיקר, אם זה נסגר, אם זה סתום, אם זה נסתר? רק מהחברה. אז כל הזמן אני צריך לשמוע מכל מיני אנשים שרק זה חשוב, חוץ מזה כלום. לכן אני כתבתי באינטרנט לפני כמה שבועות בתשובה, איך אדם צריך לדאוג לעצמו, אז כתבתי שלא להתחבר עם אף אחד מבחוץ, רק להיות מחובר בתוך הקבוצה. אז התחילו להגיד לי, אתה בונה כת, ומה זה שאדם צריך להיות סגור? הוא צריך להיות מעורב, וכן הלאה. אנשים לא מבינים שכדי לרכוש רצון לרוחניות, צריכים תמיכה מיוחדת מהחברה.

תלמיד: יש את הרצון הפשוט שנקרא להשפיע, משהו שאנחנו לומדים איך לעשות אותו, אבל במקום אחר מדובר על כל מיני ספירות, לעבור ממקום למקום, להעביר, לעשות פעולות, ולא ברור לי הקשר ביניהן לרצון להשפיע.

אתה שואל, מה זה נקרא ספירה?

תלמיד: השאלה מהי כוונה. אני עושה פעולה גשמית, ועכשיו אני צריך להצמיד לה כוונה רוחנית?

לא, זה בכלל לא נכון, ההבנה לא נכונה. פעולה גשמית לא שייכת לא לפעולה רוחנית ולא לכוונה רוחנית. עזוב את הפעולות הגשמיות. אתה יכול להזיז בידיים, ברגליים שלך, בכל הקצוות שלך מה שאתה רוצה, זה לא משפיע על הרוחניות. תעזוב את התנועה הזאת בכלל. פעולה רוחנית נקרא שאתה לוקח רצון, אתה יודע מה זה רצון? אתה עוד לא יודע, אני מבטיח לך, אתה עוד לא יודע מה זה רצון.

אתה לוקח את הרצון, כי רצון זה רוחניות, ואתה יכול להחליף באדם את כל הדברים, ורצון אתה לא יכול. אתה לא תיגע ברצון שלו. את כל החלקים אתה יכול להחליף בגוף, אחד, אחד, או כולם יחד, לא חשוב, חוץ מרצון. רצון זה דבר רוחני. אז פעולה רוחנית או בכלל פעולה, שאנחנו מדברים בקבלה, זה רצון, עם הכוונה עליו. אלו שתי קטגוריות רוחניות בלבד. אין בזה שום דבר גשמי.

אתה אומר, אני מזיז משהו. עזוב, מה אתה מזיז? חתיכת חלבון? משהו, גוף כזה, זה משהו? זה לא נקרא שאתה מזיז. במרחב הרוחני הגוף לא קיים. הוא פשוט לא נמצא כמשהו שקיים. רוחניות זה נקרא מה שנמצא אחרי הגופים, רצונות וכוונות. על זה אתה שואל?

תלמיד: יש לי רצון, ועליו אני מלביש כוונה. יש את שער הכוונות למשל, אבל אנחנו אומרים שצריכה להיות כוונה נורא פשוטה, להשפיע. אז מה בין כל הספר הזה של שער הכוונות לבין הכוונה לעל מנת להשפיע?

יש אנשים שעברו את כל הדרך של תיקון הרצון. זאת אומרת שהצמידו לרצונות שלהם כוונה על מנת להשפיע אחת אחת, וככה הגיעו עד הסוף, עד גמר תיקון הרצון, על ידי הכוונה הנכונה. ומגובה של גמר התיקון, הם מסתכלים על כל האדם הראשון, על כל הנשמות שיוצאות ממנו, ומספרים לנו מהגובה שלהם, שאלו שרוצים מלמטה להתחיל לעלות למעלה, וגם להגיע לאותן דרגות כמוהם ש"יש לנו מה לייעץ לכם. בדרך שאתם הולכים ושאנחנו כבר עברנו, יש כללים. אם אתם תדעו אותם, אתם תלכו יותר טוב, יותר נכון, כל הדרך תעבור בבטחה ויהיה בסדר". ואז הם נותנים לנו הוראות, מה בכל מצב אני צריך לעשות.

שוב, העשייה היא בכוונה. לכן המעשים שאני צריך לעשות בכל מצב ומצב, זה לטכס, למצוא, לברוא, לחבר אצלי כוונות נכונות בכל מצב ומצב.

אז הם אומרים, אם אתה נמצא במצב מספר 26, אז אתה צריך לעשות כוונות כאלו וכאלו. ואז תגיע למצב 27. תעשה עליו כוונות כאלו וכאלו ויהיה לך מצב 28, וכן הלאה. זה מה שהם אומרים. ומי שפוסע במדרגות אחריהם, זאת אומרת לפי העצה הזאת, הוא עובר את זה בצורה יותר יפה, יותר קלה. הרב'ה היה אומר, שכמו שאתה נסעת רומא, יש לך תוכנית של העיר, ועוד ספר למטייל בחו"ל, ואז אתה לוקח את הספר והתוכנית, ואתה יודע איפה אתה נמצא כל פעם, על מה מדובר.

מי שהיה קודם, הוא חיבר בשבילך את כל ספר ההוראות. זה נקרא "שער הכוונות", "סידור", "תפילה", לא חשוב איך לקרוא לזה. זה סך הכול. מה זה נקרא סידור? בכל מצב ומצב או שזה בשבילי בוקר או ערב או צהריים, או איזה הארות מלמעלה שזה נקרא "שבת", "יום חול", "חג", בהתאם לתנאים חיצוניים ברוחניות ותנאים פנימיים שלי, איפה שאני נמצא, זה בשבילי בוקר או ערב וכן הלאה, בהתאם לזה אני צריך להפעיל כוונה מיוחדת, ולתקן את המצב.

ואז אני עולה שוב ושוב. אני אומר את זה, זה נשמע מאוד יבש, כי אנחנו לא מבינים מה על ידי הכוונה אני מתחיל לגלות ולקבל. איזו נצחיות ואיזו ידיעה אינסופית, איזה תענוגים, אילו השגות, אבל סך הכול זו הפעולה.

תלמיד: איך לעשות כוונה, כשאחרי הסעודה בשבת אני מת להדליק סיגריה ואסור לי לעשות את זה והרצון הזה רודף אחרי שעות.

אתה שואל איך על רצונות אסורים אפשר להלביש עליהם כוונות נכונות? אין דבר כזה. יש רצונות, כלומר, מה שנקרא אצלנו מצוות שאסור לעשות ויש מצוות, רצונות שאפשר לעשות, אבל עם כוונה על מנת להשפיע.

אני לא יכול להרוג עם כוונה על מנת להשפיע ולחלל שבת עם כוונה על מנת להשפיע, או לאכול חזיר עם ברכה, כי זה לא יעזור, יש רצונות כאלה שעד גמר התיקון אני לא יכול לעבוד איתם בעל מנת להשפיע.

אצלנו בעולם הזה זה מתבטא במצוות "לא תעשה" וגם בעולמות הרוחניים, כל עוד אני לא עולה לגמר תיקון אסור את הרצונות האלה לממש. הם שייכים לל"ב האבן ואין מסך עליהם, ואין כוונה עליהם בעל מנת להשפיע עד גמר התיקון. ומתי יהיה גמר התיקון? מתי שכל הנשמות יעלו לדרגת גמר התיקון ויהיו מתוקנות ואז יהיה "רב פעלים מקבצאל"¹ ויתוקן ל"ב האבן הכללי ואז כל הרצונות, אפילו אלה שאסור היה להשתמש בהם כמו אלו מהתורה, הרצונות שאסור להשתמש, גם הם יקבלו מסך בעל מנת להשפיע וגם בהם יהיה אפשר להשתמש.

איך יהיה אפשר להשתמש עם כוונה על מנת להשפיע לאכול חזיר, אני יכול להבין שזה יהיה פעם וגם כתוב שזו תהיה חיה קדושה. אבל איך אפשר להרוג בעל מנת להשפיע, את זה אני לא יודע. זאת אומרת יש צורות אצלנו בעולם הזה שאנחנו לא יכולים לתאר איך אפשר לקיים את הדברים האלה עם כוונה על מנת להשפיע. או דברים כמו "אשת איש", כל מיני דברים אסורים.

אני לא יודע, אבל כל הרצונות האסורים הם אסורים מפני שברוחניות זה סוף הפרצוף ואי אפשר לקבל עליהם מסך. זה שלא עושים אותם זה נקרא עשייה כי הרצון נמצא. הכוונה בעל מנת להשפיע היא לא לעשות בעל מנת להשפיע, לבצע את הפעולה בתוך רצון, אלא מפני שאני עוסק בעל מנת להשפיע אני לא משתמש בו. זו בינתיים הצורה המקסימלית האפשרית לעבוד איתה. לכן להדליק סיגריה בשבת ולעשן ולהגיד ברכה על הסיגריה, על הריח ועל התענוג שאתה מקבל, בינתיים זה בלתי אפשרי. חכה עד גמר התיקון ואז תעשה.

תלמיד: כביכול רצון לעשן אחרי האוכל זה לא שייך לשבת. מה זה משנה שבת או לא שבת.

איך זכיתי שאתה התחלת לשאול, מה קרה?

תלמיד: שבת זה תנאי נוסף. איך זה שייך לרצון ומה בדיוק בו ל"ב האבן?

אתה שואל איך יכול להיות בשבת ל"ב האבן?

תלמיד: לא, אני אומר שהרצון לעשן אחרי אוכל זה רצון טבעי. ומה זה משנה אם זה בשבת או לא בשבת. הוא אכל ורוצה לעשן, אבל בשבת זה אסור. מדוע ל"ב האבן, מה הוא הרצון האסור?

למה אסור בשבת לעשן? פשוט מאוד, כי זה נקרא מלאכה, עבודה על הרצון, ושבת זה נקרא שהנשמה עולה מעל הפרסא לאצילות, ושם אסור לעבוד עם רצון לקבל. אם אתה עובד עם הרצון לקבל אתה נופל בחזרה לבי"ע ועוד למטה מחזה דבי"ע. שזה נקרא "חילול שבת".

אז אומרים לך, אם אתה רוצה להישאר בשבת, שזה נקרא "שמירת שבת", זאת אומרת להיות באצילות ולא ליפול לבי"ע, אם באה עליית העולמות והנשמה שלך עולה לאצילות, אז יש פעולות שאתה צריך לעשות אותן כדי להישאר באצילות ופעולות שאתה צריך לשמור עליהן כדי לא ליפול מאצילות. אלו סך הכול כל המצוות של שבת. אנחנו לומדים את זה. עבודה ביום חול זה נקרא עבודה בעולמות בי"ע, עבודה בשבת זה נקרא עלייה לעולם האצילות, לכן יש תוספות וכל מיני שינויים.

לכן אסורה עבודה וצריכה להיות מנוחה. האדם צריך לישון. האדם צריך לאכול יותר. וכל מיני סימנים כאלה בעולם הזה כנגד מה שקורה ברוחניות. אתה צריך כפול לאכול, כי אתה מקבל שם משנה. מזה נובע כל מה שאנחנו עושים בעולם הזה כמנהגים.

אצלנו בעולם הזה זה מנהגים. מה זה מצוות? אם אני אעשה בשבת משהו, אני עושה משהו בעולמות? בעולמות אני יכול לעשות משהו אם יש מסך, אין מסך, יש כוונה, אין כוונה. זה הכול.

אלא ההעתקה היא מאוד מדויקת. כי כל עולם ועולם בנוי מאותם פריטים, רק החומר אחר. אז גם בעולם שלנו יש לנו אותו עולם כמו שברוחניות, רק מחומר שונה, אבל מאותם החלקים. וגם האדם הוא מחומר אחר מאשר האדם הרוחני. גם הפעולות הן פעולות בהעתקה, הן אותן פעולות רק בצורה אחרת ולכן הן נראות בצורה כזאת לא רוחניות ויש לנו תמיד שאלה מה הקשר. הקשר הוא בין ענף ושורש, לא יותר.

תלמיד: מה בדיוק שייך לל"ב האבן, הרצון או השימוש ברצון?

השימוש ברצון שייך לל"ב האבן, לא הרצון בעצמו. אבל אנחנו לא מבינים מה זה רצון לפני התיקון ורצון אחר התיקון, כמו שנתתי דוגמה. אתה אומר כך, אני לא יכול להעביר את הצורה הזאת שעכשיו אסור לגנוב, ואחר כך בגמר התיקון תהיה לך כוונה בעל מנת להשפיע ואתה תוכל להשתמש ברצון הזה וכן לגנוב.

אין לנו צורות מתוקנות, אנחנו לא יודעים באמת מה זה תיקון. לכן יש דברים שאנחנו יכולים לדמיין איך הם מתוקנים, ויש דברים שאנחנו לא יכולים לדמיין. ובאמת הכול שקר, גם זה וגם זה.

תלמיד: אמרת שהרצון מתחלק לחמש דרגות עביות ואני מנסה להבין איך דרגת עביות הקטנה ביותר כלולה מאלו שמעליה?

כל דרגה כוללת את כולם,

ומצד שני,

תלמיד: איך חברה, קבוצה יכולה לגרום לרצות להשפיע אם אני לא יודע מה זה להשפיע?

אנחנו לא מדברים על קבוצה

למה? לפי השכל אני מבין

אתה רואה, באים לכאן המון אנשים והם יוצאים,

תלמיד:

עולם זה נקרא העלמה.

תלמיד:

האם

לכן כתוב עוד יותר פשוט ממה ש

(סוף השיעור)

---

1. "ובניהו בן יהוידע בן איש חי [חיל] רב פעלים מקבצאל" (שמואל ב, כ"ג, כ')↩