שיעור בוקר 28.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בניין החברה העתידית - קטעים נבחרים ממאמרי בעל הסולם

בואו נלמד הלאה מקובץ הקטעים האלה, הם אומנם נראים לנו מפוזרים ולא כל כך מרוכזים לנושא, אבל הם נותנים לנו אור גדול קדימה ונראה עד כמה אנחנו מבינים בהם בהתאם ונממש אותם בזמננו.

קריין: נמשיך מתוך קטע 47, מתוך בעל הסולם מאמר "השלום בעולם".

"הציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.

הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.

כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

רואים אנחנו מכאן עד כמה המחשבה הזאת היא הפוכה מהרצון לקבל. איך יכול להיות שאני אתלה את עצמי לטובת כל העולם ואחשוב על כל העולם כמו שזה שייך לי, שזה אני, ואין כאן יותר מרצון אחד, מחשבה אחת, כוונה אחת, מערכת אחת ובכלל אין כאן אחרים אלא זה הכול אני. עד כמה שאני צריך לסדר את הראייה שלי, התפיסה שלי, שכך היא מתחלקת, מתפזרת, שנראים לי מיליארדי אנשים, אלפי גורמים, והכול זה בעצם סך הכול בחוסר התפיסה הנכונה שלי במציאות, ואם התפיסה הזאת תתוקן אז אני אראה סך הכול מציאות אחת. כדי להתקרב לאותה המציאות הנכונה שהכול זה אחד אני כבר עכשיו צריך להתחיל לסדר את היחס שלי, המערכות, הקבוצה, הסביבה, כול מה שרק אפשר כדי לתקן את הראייה שלי, התפיסה שלי. זה לא פשוט.

ולכן אנחנו צריכים לקבוע את הפעולות האלו במאמץ שלנו בעשירייה. בעשירייה איכשהו זה אפשרי בצורה מינימאלית לקבוע שהציבור והיחיד היינו הך, אנחנו יכולים את זה לעשות בעשירייה כך. כותבים לנו מקובלים שאין ברירה, כדי להיכנס לרוחניות, ליחידה אחת הרוחנית, אנחנו חייבים לסדר את עצמנו בעשירייה כאחד. "ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד," היינו הך "דבר אחד הוא". איך אני יכול להגיע לזה, זה עניין של הרגשה שאני לא מרגיש ביני ובין הציבור שום הבדל, וההיפך, הציבור נעשה יותר רחב, יותר חשוב, יותר גדול, יותר יקר בעיני מעצמי. זה רק בעשירייה על ידי המאור המחזיר למוטב אפשר להגיע. "וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות."

תקרא שוב.

"הציבור והיחיד היינו הך, ואין כל ריעותא ליחיד מחמת שעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות.

הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור." זאת אומרת לא כלפי האדם עצמו, שלא יחשוב שיש כלפיו עכשיו איזו טובה או צרה או משהו, אלא תמיד מדובר על ציבור שלם והוא בתוך הציבור. ואם הוא רוצה לראות תמונה אמיתית, אין לו ברירה, אלא להגיע להתכלל עם הציבור ואז הוא יראה מה זה טוב ומה זה רע ומאיפה זה נובע ולמה ולאן. אבל בעצמו כמה שיחקור כלום לא ישיג.

"כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם," כדי לתפקד כלפי הציבור "ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא."

(בעל הסולם. "השלום בעולם")

שאלה: איך מושג החירות קשור לזה. ברור טובת יחיד, טובת רבים, אבל החירות?

איך אנחנו בזה שמתחילים להתחבר עם כל העולם, עם כל הכלי, מגיעים לחירות? ואם אנחנו קיימים בצורה אישית, אינדיווידואלית, אנחנו דווקא לא שייכים לחירות אלא לאיזה מצב של עבדות, מצב של שייכות לאיזה בית מעצר. זאת אומרת איך יכולה להיות חירות לזה שאנחנו שייכים לכולם ודואגים לכולם, איך יכול להיות מצב שאנחנו נמצאים ממש בבית סוהר, בשבי, בעבדות, בזה שאנחנו מרגישים את עצמנו חופשיים ולא תלויים באף אחד? ההיפך מהשכל והרגש שלנו. איך זה יכול להיות?

אם אדם בעולם שלנו לא תלוי באף אחד, יש לו מלא אמצעים להיות חופשי, ללכת, לטוס, לעשות מה שהוא רוצה, הוא לא מוגבל בכלום, הוא מרגיש את עצמו חופשי. בעולם הרוחני אדם כזה הוא מרגיש את עצמו שהוא נמצא ממש בבית האסורים. למה? הוא לא שייך לאף אחד, הוא לא תלוי באף אחד, אף אחד לא תלוי בו, הוא נמצא לבד. אין לו שום קשר לעליון כי הוא נמצא מנותק מהמערכת שהיא כולה נקראת הבורא, הוא לא שייך לזה, הוא נמצא כאיזה תא אחד שנחתך מהגוף ושאין לו שום סיכוי כך לשרוד. זה הפוך ממה שאנחנו מרגישים כאן בעולם הזה. תנסו לצייר כזאת תמונה, סיפור, אבל זה מה שקורה.

תלמיד: כלומר מדובר על חירות מהאגו, חירות מהשעבוד לאהבה עצמית?

אתה שואל נכון, אתה אומר אני עכשיו לא מבין ממה אני צריך לקבל שחרור, איפה אותו המלאך הרע שכל הזמן שולט עלי, שהוא סוגר אותי, שהוא לא נותן לי להיות חופשי. חופשי אני מבין, תן לי בריאות, תן לי כסף, תן לי יכולת לעשות מה שאני רוצה, זה נקרא "חירות". וברוחניות לא, ברוחניות תן לי אפשרות להרגיש את כולם שאני תלוי בהם והם כולם תלויים בי. להרגיש שאני נמצא במערכת של מיליארדי חלקים ושכולנו כולנו קשורים זה בזה. ודווקא הקשר הזה בינינו צמוד, שכל הזמן כל הזמן מתחדש ועוד סוגר אותי איתם ואותם איתי, הקשר הזה הוא דווקא מורגש בי כחירות ממלאך המוות. שמוות זה להיות לבד. מוות זה להיות בעצמי השולט והחירות זה שאני נמצא כיחידה קטנטנה אחרונה והבורא שולט.

שאלה: גם בכנסים וגם כשיש שיעורים בנושאים האלה אתה מזכיר את החשיבות שבאמת כמה שהתפקיד שלנו זה כלפי האנושות ולבורא. אתה ממש נותן דגש על זה שחייב להיות שהמשתנה של האנושות לא יכול להיות מנותק מהכוונה שלנו. אני לא מדבר עכשיו על הפצה, אלא אני מדבר דווקא על עבודה פנימית שלנו.

בעל הסולם כותב קודם כל שזו מערכת אחת ואנחנו נקראים ישראל, ראש, ואנחנו חייבים לכל האנושות שינוי, תיקון.

תלמיד: השאלה היא כמה באמת זה צריך להיות שהעשירייה תרגיש את זה ממש בעבודה הפנימית דווקא, עד כמה באמת כל הזמן הדבר הזה צריך להיות אצלנו בפנים, שזה כלפי האנושות ולבורא. אנחנו יותר מתרכזים בעשירייה וכאילו הנתון כלפי הכלל זה כאילו קצת שונה.

צריכה להיות כוונה כזאת מפני שאנחנו מכינים את עצמנו בעשירייה להיות בעבודה כלפי כל האנושות. חייב להיות, אחרת לא תהיה לך סיבה אפילו לדרוש מהבורא תיקון. בשביל מה? הבורא מתגלה בעשירייה שלנו, נניח תבוא עשירייה והיא תיתן לבורא להתגלות ואנחנו מצפים שיהיה לו בזה נחת רוח לו. לא יהיה לו בזה נחת רוח. נחת רוח שאתה מגלה בו זה נקרא אור חכמה. לא תגלה בו אור חכמה. לא. כי אור חכמה מתגלה באח"פ שמצטרף לגלגלתא עיניים.

אז עד כמה שאתה תמשוך לעצמך את האנושות, כמו שבעל הסולם ב"סוף ההקדמה לספר הזוהר" מספר, אז במידה הזאת תהיה לבורא ממש שמחה. כי לא נברא עם ישראל כדי בעצמו להגיע לאיזה הישגים רוחניים, אלא רק לשמש את האחרים. תקרא "מתן תורה", "ערבות" ותראה שאתה חייב לקדם את הכול דרך הצינור.

שאלה: אז לא לשכוח את זה, כי מצד אחד דווקא מאוד קל וטבעי שאתה רואה את הסבל בעולם, זה דווקא יותר קל, לחשוב על האנושות ועל כל הייסורים מלחשוב על העשירייה, אבל מצד שני רק כשיש שיעורים על זה, נזכרים. כשאין שיעור וזה לא בנושא, אז הנתון הזה על האנושות מסתלק.

אני רואה סבל בעולם וזאת התמונה שהבורא מייצב לי, מייצר לי, כדי שאני אדע שאני עוד לא גמרתי לתקן את הכלי שלי. אין עולם, אין אנושות, אין מה שאתה מתכוון לכל האוכלוסייה, זה הכול מה שמצייר בי הבורא כדי שאני אבין שאת כל הכלי הזה אני אצטרך לתקן. ועד כמה שאני אבין שאני עדיין מנותק מהם ואין לי שום קשר לכלי הזה, ולא אכפת לי מהכלי הזה, אני עדיין נטול רגש להבין את זה, שכל לעכל את זה. ואין עולם, אני רואה את הכלי שלי. אם לא הייתי צריך לתקן אותו הבורא לא היה מראה לי את זה. בתפיסת המציאות הנכונה זה אחרת. זה לא איך שאנחנו צריכים לדבר לקהל בהפצה שלנו, אבל לעצמנו אנחנו כך צריכים לראות.

תלמיד: בכנס דיברת על זה שיש ראש, יש גוף, והוספת שיש גרון. לא הבנתי מה זה הדבר הזה שנקרא גרון, איפה הוא, הוא שייך לישראל, הוא שייך לאומות העולם, הוא מקשר ביניהם?

הקשר בינינו לאומות העולם נקרא גרון שזה צינור, כמו שאנחנו לומדים. מה זה צינור, קו, ואנחנו צריכים להיות מקושרים. זאת אומרת שהראש מצמצם את עצמו בהשפעה לתחתונים בצורה כזאת שנקראת צינור ויכולים אז להעביר מהראש לתוך, לגוף, השפעות. ויכולים לקבל מתוך ההשפעות לראש. זה המעבר, המקשר, המוליך, הקונדוקטור.

שאלה: כשהעשירייה מחוברת, מגלה בורא וכולי, הראש הופך להיות גרון או שיש עוד מערכת שנקראת גרון שצריכים לייצר אותה?

הראש צריך לייצב את הגרון. אתה צריך להיות צינור לאוכלוסייה הרחבה.

תלמיד: אז הראש הופך גרון.

לא הופך להיות, הראש נשאר ראש וגם מייצר גרון. זה היחס לתחתון. איך אתה מדבר עם הילד? איך אתה מסביר לו הכול? אתה מצמצם את [הנושא] לפי מידות מסוימות, אתה לוקח חסרונות מהגוף ובזה אתה בונה את המעבר. אבל אתה בונה את זה. רק בצורה כזאת. כי אנחנו עושים הכול לילדים, משחקים, מאכלים מיוחדים וכן הלאה, אתה עושה את זה. אתה ראש לקטנים. הם לא מבינים שום דבר איך לעשות בעצמם. והסבל שלהם אליך, ואתה צריך מהר מאוד, כמה שאפשר, להגיע למצב שאתה תקבל את הסבל שלהם נכון ומתקן אותו.

תלמיד: וזה מתחיל מהסבל שלהם או שאני צריך עוד קודם לפני שהסבל להגיע לאתר את הרצון?

אתה לא מרגיש את הסבל שלהם אם אתה לא מוכן לזה. כשאתה גדל אתה הופך להיות ממש ראש בזה שאתה מתחיל להרגיש את גוף הפרצוף. בלי שאתה מרגיש את גוף הפרצוף אתה נשאר ראש בלבד. לכן החשיבות שלנו כדור האחרון היא בזה שאנחנו יכולים להרגיש אותם, להשיג אותם, לקרב אותם, להשפיע אליהם.

אנחנו יכולים בזה לא להיות סתם ראש, אלא ראש שבונה את הגוף ומטפל בתוך הפרצוף. זה התפקיד שלנו. זה במיוחד. בלי זה אין לנו שום סיכוי גם להתקדם למשהו כמו שהדור האחרון צריך להיות. דווקא במיוחד בדור שלנו שמתגלה העולם ודורש תיקון. הוא נעשה עגול, הוא נעשה מחובר, בצורה גשמית, בקומוניקציה הכללית בכול, ואנחנו צריכים רק לטפל בו. ואנחנו מתקרבים למצבים שבאמת הקשר הזה יתגלה. נקווה שבצורה חיובית.

שאלה: יש איזו הרגשה, יכול להיות שזו טעות, שדברים קורים בצורה מאוד אינטנסיבית בעולם ובארץ כאילו כלום לא קורה.

ודאי.

תלמיד: יש לזה הסבר?

ודאי. מה שייך תהליך שקורה בארץ לתהליך שקורה בעולם? זה משהו אחר לגמרי. העולם מתקדם כי כולו רצון לקבל ולא יודע לאן ואיך, ככה הוא מתבשל על הקדרה ומה שקורה לו הוא לא יודע. אנחנו עם ישראל צריכים לראות את עצמנו שמתקדמים בצורה מבוקרת בהבנה, בהרגשה כלפי תיקון העולם.

העולם לא יודע לאן הוא הולך. אתה רואה מה קורה בכל מקום. אני לא מדבר על ישראל, אני מדבר עלינו. מה קורה בישראל? זה סתם שוק אחד גדול. אבל אנחנו צריכים להיות יותר ויותר מבינים מה קורה ואיך אנחנו מאוחדים, אנחנו הכוונה עם כל הקבוצות שלנו בעולם, איך אנחנו מאוחדים בזה שמתקדמים לתיקון. אני חושב שאוטוטו זה מתחיל להיות בפועל ממש, עוד יותר מהר ממה שאנחנו חושבים.

תלמיד: מבחינה עניינית מה ההשלכות של זה כלפינו והאם צריך לתת יותר משקל כלפי העולם, או פה בארץ?

צריכים להיות יותר רגישים למה שקורה בעולם, אבל בהבנה, לא סתם להתבלבל ולהתפלפל איתם בכל מה שנעשה, אלא לראות את התהליכים הגדולים בארצות הברית ובאירופה, סין, רוסיה. זה כאלה דברים כלליים גדולים. זה מה שאנחנו צריכים לראות. זה נותן איזו מגמה. והעיקר זה העבודה שלנו. והעבודה שלנו היא בסופו של דבר רק איפה העשיריות עומדות בצורה הנכונה לתיקון. ואני חושב שבזה מתקדמים דווקא. נראה לי שאתם בכנס הזה הצלחתם להתגבש יותר מהרגיל.

תלמיד: ופה בארץ יש לך איזו המלצה, עצה במצב כזה בזמן כזה מה כדאי להפיץ?

בעיקר אנחנו צריכים להפיץ אותו דבר תמיד, את הנחיצות באיחוד של עם ישראל בזמנינו במיוחד. אתה רואה מה שקורה בפוליטיקה. בדיוק ההיפך כדי שנוכל דווקא לברר את הכיוון שלנו.

תלמיד: בעניין העיתון האחרון שיצא, יש שם שתי הברקות ממש טובות, יש באמצע "סיפור ישראלי" תחנות מבבל וכולי, ממש חזק, וחלק שחבר סיפר את הסיפור של העשירייה דרך "חסמבה", ואיך היום הוא חי בתוך מציאות של עשירייה, והוא ממש נתן מבט וזווית כזאת שאפשר היום כבר להתחיל לספר לאנשים על העשירייה.

יופי. בעיתון המודפס בעצמו?

תלמיד: כן.

יופי. תודה.

תלמיד: בקשר לזה כל אחד ייקח חבילה של מאה עיתונים או מאתיים עיתונים, יקבל כתובת ויוכל לחלק את העיתונים במהלך הזמן שלו וכמובן העשיריות מוזמנות להתארגן בצורה משותפת לחלוקה משותפת של העיתונים.

יופי. מה זה נקרא חלוקה? איפה אתם מחלקים? יש שינוי באזורים, יש משהו? מקצה אל קצה, מדן עד באר שבע?

תלמיד: קודם כל חלק ניכר מהעיתונים הולכים לקבוצות. זאת אומרת, החלוקה היא מדן ועד אילת. לכל קבוצה יש את כמות העיתונים שהיא מסוגלת לחלק. בנוסף לזה בפתח תקווה אנחנו מחלקים באופן יחסי כמות גדולה מאוד של עיתונים.

יש כתובות של בניינים גבוהים שאז כל חבר יכול בזמן הפנוי שלו להיכנס לחלק. מאה עיתונים אפשר לחלק ברבע שעה בלי שום בעיות. בנוסף לזה חברים שעובדים מחוץ לעיר מקבלים חבילת עיתונים ואז הם מחלקים את זה במקומות שהם עובדים.

אתם בעצם שולטים על זה שזה יתפזר?

תלמיד: נכון. בדיוק.

טוב.

תלמיד: זה עובד. זה העיתון החמישי, מחלקים מאה אלף עיתונים, הגיע הזמן, ואנחנו עכשיו מנסים לעשות מאמצים שבפעם הבאה ידפיסו מאה חמישים אלף ואפילו יותר.

כל הכבוד. תודה רבה לכל הקבוצות שישבו איתנו יחד.

(סוף השיעור)