שיעור בוקר 16.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות",

עמ' 710, אגרת כ'

קריין: "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 710, אגרת כ'.

אגרת כ'

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה ער"ה תרפ"ז לאנדאן

לכבוד ידי"נ ותלמידי הר'. .. נ"י

... למה לא הודעתני מדבקות החברים, אם מתרבה והולך מחיל אל חיל, שזה כל יסוד העתיד הטוב שלנו. ומהצלחתכם על במתי ההוראה וכו'.

אודה ולא אבוש, שהטרדות מתרבות עלי, עד שאין בכוחי להשתעשע עמכם, נגד רוחו של כל אחד ואחד כרצונו תמיד. אולם חקוקים אתם במורשי לבבי, כל היום וכל הלילה, ובמשרפות הצמאון אחר טובכם ושלמותכם, והשי"ת יודע כמה יגיעות וכוחות נתתי בעסקכם. ובטוחים אנו בזה שלא יהיו ח"ו לבטלה, ודבר ה' לעולם תעמוד.

אבל למה שכחתם התורה שאמרתי בחג השבועות, על הפסוק: "דומה דודי לצבי", שענין "מחזיר פנים לאחור", אשר הפנים נבנים בזמן הבריחה וההסתר, רק בבחינת אחורים, שהוא ענין מדת הצער מהריחוק מקום וההסתר. ואשר באמת האחורים האלו הם פנים ממש, כלשונם ז"ל: "מחזיר פנים לאחוריו", ונמצא הפנים באחורים, ודו"ק, שז"ס "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", ודו"ק, והיינו דכתיב: "ומשחרי ימצאונני".

הנה, כתבתי לכם כוונת התקיעות לדעת למה תוקעים ומריעים כשהם עומדים וכו'.. .. "כי קדוש היום לאדוננו". והגם שאני יודע שלא יגיע אליכם דברי בעת שמיעת קול שופר. אולם, "טרם ישמעו ואני אענה" כתיב, על כן כתבתי בעתו וזמנו.

גם אתה תראה מכתבי זה לכל החברים, ואולי יטו אזנם, לשמוע את דברי.

... ומהיום ולהלאה נתחזק בעז"ה בתורה ובמצוות, "כשור לעול וכחמור למשא", לאקמא שכינתיה מעפרא [להקים שכינה מהעפר], "וכדי בזיון וקצף", והזדונות יהפכו לזכיות, כי, ימלא כבודו את כל הארץ.

ובעז"ה בטחוני חזק שישועתינו קרובה להגלות, ונזכה לעבוד יחד את השי"ת מתוך הרחבה, וחפץ ה' בידנו יצליח.

יהודה ליב"

כך בעל הסולם הרגיש וכך הוא כתב לתלמידיו, הוא היה מאוד קרוב אליהם, וככל שהם גם ניסו הם הרגישו כך. לי אין מה להוסיף, מכתב קצר.

שאלה: הוא כותב בפסקה האחרונה "בטחוני חזק שישועתינו קרובה להגלות", על איזה ישועה הוא מדבר?

זה ענין פרטי שלהם.

תלמיד: והם הגיעו לאיזו ישועה?

אני חושב שזה עניין פרטי שלהם. ברור מהמכתב הזה, שאין לו יותר למי לפנות בצורה ישירה, אבל זאת הקבוצה היא הלכה עימו.

שאלה: הוא כותב, "אשר הפנים נבנים בזמן הבריחה וההסתר, רק בבחינת אחוריים, שהוא ענין מדת הצער מהריחוק מקום וההסתר.", רק בזמן שהבורא מתרחק מאיתנו ואנחנו מרגישים את הצער מזה החיסרון גדל בזה שאנחנו רוצים עוד ועוד להתקרב אליו?

אז אנחנו יכולים לתאר לעצמנו מה זה ריחוק.

תלמיד: זו הדרך היחידה להרגיש את חיסרון הבורא?

כן.

תלמיד: אין דרך אחרת.

לא, אבל לא לצפות לזמן הזה, אלא דווקא לראות שאנחנו בינתיים נמצאים תמיד באחוריים, אבל לא באחוריים שגדלים ומרחיקים אותנו מבורא, אלא בצורה סטטית, לכן אנחנו נמצאים בחושך.

תלמיד: בהכנה לשיעור עשינו סדנה ואמרנו עד כמה אנחנו כל יום מחדש צריך לבורא ולהדליק את השלהבת ולא לתת לה להיכבות לרגע ולהאמין באמונה שלמה שכל רגע נגלה את הבורא.

אמן, צריך להכין את הכלים.

שאלה: הוא כותב בפסקה האחרונה "ונזכה לעבוד יחד את השי"ת מתוך הרחבה", מה הפירוש המילה "הרחבה"?

נזכה לעבוד יחד לא מתוך הייסורים ולא מתוך נפילות, אלא מתוך הרחבה.

שאלה: לגבי הקשר של מורה עם התלמידים שלו, וגם להיפך. גם אתה חווית קשר ישיר עם המורה שלך וגם התלמידים של בעל הסולם חוו קשר ישיר עימו, הם ישבו איתו על שולחן אחד ופתחו ספר, הם היו בקשר רגשי מאוד גבוה ומורגש שגם חייהם היו שזורים אחד בשני - מורה תלמיד, תלמיד מורה. היום אנחנו נמצאים בתקופה כזאת שהשבט גדל אבל איכות הקשר התדלדלה - מכינים לתלמידים קליפ קטן, שיעור בזום, יש תלמידים שמתעניינים אבל אף פעם לא יהיה את אותו הקשר מהסוג הזה.

השאלה, אם זה צו השעה וככה זה בסדר, אז צריך להמשיך בכיוון כזה או אולי אנחנו עושים משהו לא טוב ומפספסים משהו בצורת ההתקשרות שלנו נניח עם תלמידים שמגיעים אלינו לקמפוס או לגבי התפיסה שלנו של הקשר עם המורה. האם זו רוח התקופה או שאנחנו מפספסים והולכים על הפקות גדולות?

אין ספק שהזמן משתנה ואנחנו משתנים וכל התנאים משתנים, אבל בכל זאת אנחנו צריכים לחפש את אותם היתדות, את אבני הדרך שעל ידם אנחנו יכולים לראות את הכיוון ולהתפתח לפי זה. קשר בין התלמידים ובין התלמידים למורה הוא קשר מאוד לא מובן בדרך כלל לבני אדם, ואז כשתלמיד מתחיל לזהות עד כמה המורה שלו הוא ממש מתנה גדולה מהבורא ש"הפיל" אותו מלמעלה לתוך הקבוצה, לתוך הקשר עם האדם שחושב על זה, רק אז הם יכולים להתחיל איכשהו למדוד, להרגיש, לראות את היחס למורה נכון.

אין מה לעשות, כל דור ודורשיו, לכן אנחנו צריכים ללכת לפי זמננו. ברוך ה' שיש לנו את רב"ש שגם מפרש ומקרב אלינו את מה שבעל הסולם לא גמר לעשות, וכך אנחנו מתקדמים. אני בטוח שזה בסופו של דבר צריך לתת סיכום, סיכוי טוב, ברור וחזק, מקווה שזה יהיה בקרוב.

שאלה: הוא כותב, "ומהיום ולהלאה נתחזק בעז"ה בתורה ובמצוות, כשור לעול וכחמור למשא, לאקמא שכינתיה מעפרא [להקים שכינה מהעפר]". אני לא מרגיש שאני קשור לעול וכחמור למשא למען מטרה נשגבה כזאת שאני לא יודע מהי. הברית שכרתו תלמידיו של הרמח"ל, זו היתה המטרה שלהם, וחסר לי חומר כדי להבין מה זה להקים שכינה מעפר, אני לא מרגיש שאני כחמור לעול ושור למשא.

אז יש לך הרבה שאלות.

תלמיד: לא, רק על הנושא הזה - להקים שכינה מעפר.

אז תהיה מרוכז בזה שאתה כל הזמן מבקש שהבורא יאיר לך, אלא שהוא נמצא מעל כל האמצעים שאתה רוצה להגיע אליהם ושהוא יסדר אותם כך שהם יכוונו עליך.

תלמיד: אני באופן אישי?

גם באופן אישי.

תלמיד: ומה עם החברים היקרים שלי?

אתה תוכל לעזור במשהו גם לחברים, וכך כל אחד.

שאלה: כתוב, "ואשר באמת האחוריים האלו הם פנים ממש, כלשונם ז"ל: "מחזיר פנים לאחוריו". למה האחוריים הם החזר פנים?

אחוריים זה נקרא שלא מאיר. וצבי, בדרך כלל מדברים על צבי, שהוא בורח מהאדם אז הוא לפי טבעו מסובב את הראש, לכן הם לקחו את הדוגמה הזאת. מחזיר פניו לאחוריו, כלומר, אנחנו צריכים לפי התרחקות הרוחניות מאיתנו, להאמין שזו התקרבות.

תלמיד: האחוריים הם תמיד פנים?

לא, רק במקרה הזה, שאדם רודף אחרי הקשר עם הבורא ורואה שבכל זאת, ככל שהוא מוסיף והגיע לקשר הזה, הבורא מתרחק.

שאלה: הוא כותב, "והגם שאני יודע שלא יגיע אליכם דברי בעת שמיעת קול שופר. אולם, "טרם ישמעו ואני אענה" כתיב, על כן כתבתי בעתו וזמנו".. אני מבין שהוא כתב את האגרת הזאת לפני החגים והוא לא היה מול התלמידים שלו, מה הציפייה של מורה שלא יושב מול התלמידים שלו בשעה שהוא לא יושב מול התלמידים שלו?

מורה הוא המקשר בין התלמידים לבין הבורא. זה לא מחליף את התפילה של התלמידים, שהיא הרבה יותר חזקה ומועילה ופועלת, מה שאין כן המורה הוא בדאגה לתלמידים אז הוא כביכול שומר על הקשר.

תלמיד: ואז הוא כותב, "והזדונות יהפכו לזכיות, כי, ימלא כבודו את כל הארץ." כולנו פושעים, אף אחד מאיתנו לא צדיק, איך הזדונות שאנחנו עושים ביום יום והפכים לזכויות?

ככה זה.

תלמיד: זאת המטרה, אבל איך אתה מגיע לזה שאתה ממלא את אותם הבורות?

שאתה משתדל להגיע לאור עליון להשפיע עליו, להזמין את ההארה שלו עליך כדי להיתקן וכך אתה ממשיך.

תלמיד: זאת אומרת יש סיכוי לאותם אלה שעושים מעשים לא יפים, שיגיע רגע שאותם הזדונות יהפכו לזכיות.

לא הכול מתהפך, שום דבר לא מתהפך מעצמו, אלא הם מתחילים להבין שהדרך שלהם לא נכונה והיחס לא נכון וההתפתחות לא נכונה, ואז הם משתדלים לשנות את עצמם.

תלמיד: אז איך זה קורה? מה אתה צריך לעשות כדי למלא את הבור בזכויות ולא את כל הצרות שעשית בעבר, איך פתאום הכול נהפך לזכויות?

הבורא משנה את היחס שלו והאת ההנהגה שלו.

תלמיד: מה אני צריך לעשות?

אתה לא יודע ואתה לא צריך לדעת.

תלמיד: שלומדים יחד את חכמת הקבלה, חיבור בינינו, זו אחת הסיבות שזה יכול לקרות?

כן.

תלמיד: במשל הצבי בורח מהאדם כי הוא פוחד ממנו. ממה פוחד הבורא?

הבורא לא רוצה שאנחנו נגלה אותו, כי אנחנו עדיין לא מוכנים לזה, לכן זה יגרום לנו נזק.

תלמיד: זה יהיה רצון לקבל על מנת לקבל, כי אנחנו צדים אותו במובן השלילי של הדבר?

כן.

שאלה: למה העשירייה לפעמים מתנהגת כמו צבי, שאני נחלש אני מרגיש אותם רצים קדימה ולפעמים מחכים לי, מתסכלים עלי, מזמינים אותי לחזור. גם בתקופות שבהן אני מרגיש שאני רץ איתם קדימה. לפעמים מרגיש שאנחנו חוזרים אחורה בשביל להביא את החברים. אבל לפי המשל הצבי לא מתנהג כך, הוא כל הזמן רק מתקדם. איך עלינו לעבוד?

אנחנו לא צריכים להסתכל על המכתב הזה כמו כתב הוראות שיש לעשות, אלא אנחנו צריכים להגיע למצב שיש לנו קשר תמידי, ככל האפשר, עם הבורא, ואז בזמן שאנחנו מרגישים התרחקות אנחנו צריכים לבקש ממנו התקרבות.

תלמיד: זו העשירייה מול הבורא.

כן.

תלמיד: אני שואל על החבר מול העשירייה, עוד לפני שהוא בכלל יכול להכניס את הבורא למשוואה. גם אז המשל הזה עובד כלפי אותו חבר, זאת אומרת אומנם זה לא הבורא אבל עשירייה מרגישה כמו אותו צבי. השאלה היא, כשאנחנו חוזרים אחורה לאסוף את החברים שנחלשו, שנפלו בדרך, זה נכון לעבוד כך, אין עם זה בעיה?

אין.

תלמיד: המשל מתאר את הבורא חוזר אחורה או שהוא רק מתקדם ומחכה לנו?

הבורא עושה מה שהוא צריך. אני לא מצדיק אותו ולא חס ושלום מאשים אותו, אלא מתייחס אליו תמיד שהוא הטוב ומיטיב לכולם.

שאלה: "טרם ישמע ואני אענה", האדם מסוגל לשמוע את שהבורא עונה לו?

נגיד שכן.

תלמיד: האדם כל הזמן מחפש איך הוא יקבל רווח אישי מכל דבר, מה זה ייתן לו, איך הוא ייהנה מזה. אני מאמין שבצורה הזו אי אפשר לשמוע את הבורא.

זה תלוי באדם.

תלמיד: אם האדם רוצה לפתח יכולת להקשיב לבורא, איך הוא יכול לפתח את היכולת הזו, מה עליו לעשות, איזה מאמץ?

לבקש, פשוט לבקש, לדבר עם הבורא בכל שפה שאתה רוצה לפנות לבורא ולבקש, העיקר שזה יהיה מהלב.

תלמיד: בכל רגע בחיים?

כן.

תלמיד: ואיפה נכנסת העשירייה ביכולת לשמוע את הבורא?

העשירייה כולה?

תלמיד: כן, יש לי עשירייה בחיים.

העשיריה כולה רוצה להגיע לחיבור עם הבורא, זה כבר אחרת. כאן אנחנו מדברים על הנתיב של האדם הפרטי.

תלמיד: ויש לו את הכלי הזה שנקרא עשירייה.

כן, דרכה הוא מתקרב לבורא, משפיע לבורא.

תלמיד: אני רוצה להקשיב לתשובות שהבורא נותן לי ויש לי את העשירייה. מה המאמץ הפנימי שלי ואיך אני משתמש בעשירייה?

אתה משתמש בעשירייה כדי להיות מכוון יותר לבורא, כי בטוח בתוך עשירייה אתה מוצא אותו, פחות או יותר, מוסתר ואז אתה יכול לפנות אליו ולמסור את מה שאתה רוצה.

תלמיד: כשהדברים מבחינתי לא נראים לי נכונים בעשירייה, מה הבורא רוצה לומר לי?

שאתה צריך להשתנות.

תלמיד: איך אני יודע במה אני צריך להשתנות?

אתה יודע, כי לא נראה לך נכון מה שקורה.

תלמיד: אז מה שנראה לי לא נכון בעשיריה זוהי הנקודה שבה אני צריך לשנות את עצמי.

נגיד כך.

תלמיד: "ואשר באמת האחורים האלו הם פנים ממש", זה בזמן החושך וההסתר?

זה כלפי האדם ככה מורגש שהבורא מפיל עליו חושך, אבל באמת זה אור, רק לאדם אין עדיין כלים לקבל אותו נכון.

תלמיד: זאת אומרת, מצד הבורא הוא תמיד איתו, הוא לא עזב לשום מקום.

לא.

תלמיד: האם דווקא בזמן הזה של החושך וההסתר העבודה היא לחפש ולמצוא ולא להתנתק מהדבקות?

כן.

תלמיד: לבקש שהחושך ייעלם, שיהיה גילוי בורא?

לא.

תלמיד: לבקש רק את הדבקות.

כן.

תלמיד: וכשאין אחיזה בכלום, הכול ממש חושך, איך הוא יודע שהוא עושה נכון את העבודה של דבקות, שהוא לא מרמה את עצמו?

אבל אתה אומר שהוא נמצא בחושך.

תלמיד: נמצא, ועוד איך נמצא.

בסדר גמור, שיעשה את העבודה.

תלמיד: אז איך הוא יודע שהוא באמת עושה את זה נכון, שלא סתם הוא אומר "אני בדבקות וכך אני ממשיך, חושך, לא חושך, אני ממשיך"?

שימשיך, למרות שהוא בחושך הוא מחפש דבקות ופונה לבורא ומבקש ממנו להיות באיזה קשר עימו.

תלמיד: כשהוא בחושך, איזה קשר יכול להיות לו בחושך?

דווקא בגלל החושך הוא יכול להבדיל בין זה שהוא קשור ולא קשור, ולדרוש בדרכו שיהיה לו כוח ושכל וכלים פנימיים נפשיים להתקדם רק בדרך הנכונה.

תלמיד: כולל אם הוא למשל במחשבה כזאת כשאדם חולה מאוד וחשוך לו, ואז מכניסים אותו לניתוח והוא נכנס לתרדמת. בתרדמת הזאת הוא רוצה לשכוח מהכול, הוא לא רוצה להרגיש את החושך הזה.

אנחנו לא מדברים על מצבים כאלו קריטיים, מדברים על המצבים בחיים.

תלמיד: היומיומיים, הפשוטים?

כן.

תלמיד: אז חושך גשמי אולי. איך אני אפרש בין חושך גשמי לחושך רוחני, זה אותו חושך?

למה יש לך נטייה לחפש כאן משהו שלא יהיה לך ברור. יש חושך גשמי, יש חושך רוחני, האדם יכול להיות בחושך רוחני למרות שחושך גשמי פועל עליו.

תלמיד: אני מתכוון למשל, שאדם אפילו בגשמיות, איך מבחינים בזה, הרי זה דקות, כשהרצון לקבל לא מקבל נהייה לו חושך, "הוא רוצה".

כן.

תלמיד: יש את הרצונות הרגילים שלא מקבלים, שגם זה מחשיך לאדם, ויש את ההשתוקקות לבורא, ואז פתאום הוא נעלם לו שם, ושניהם הם סוג של חושך בפנימיות האדם, והוא חווה את זה כחושך בתוכו. איך הוא מבחין בדיוק הזה, בין שיש לו רצון שלא מתמלא, רצון רגיל, כי אנחנו לא תמיד מזהים את הרצונות שלנו ממש, רק אם אתה מקובל אז אני מניח שכן, אבל לאדם הרגיל לא תמיד זה ברור.

תתאר לי עוד משהו.

תלמיד: זה קשה, אין לזה מילים, איך אפשר לתאר הרגשה במילים, זה משהו בתוכו. כשאתה נכלל בעשיריה ואתה מנסה לחפש אותם, ולא מצליח, ואז אתה הולך לעוד דברים. ואתה אז קורא משהו, ואז ברגע יש לך הקלה, וזה עוד פעם חוזר. כל הזמן יש מין מחזור כזה שחוזר והולך, ואפילו לפעמים מתעצם. ולפעמים דווקא כשנדמה לך שכן השגת משהו ופתאום בום, זה נהיה עוד יותר חזק.

ואז אתה אומר וואלה, ופתאום מגיע איזה חושך, שנשאר לתקופה או משהו כזה. ואז אין את המקום הזה ואתה שוכח אפילו על הכול ולא בא לך בכלל לעשות כלום, אפילו לא לפנות לבורא.

כן.

תלמיד: ומה אז?

ומה אז? להתחיל מחדש.

תלמיד: זה נגמר מתישהו? זאת אומרת, זה כל פעם מתעבה לו באיזושהי צורה.

יש לך מה לעשות?

תלמיד: לא.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: לבכות זה מה שיש לי לעשות.

לבכות גם כן לא עוזר.

תלמיד: אז לשבת, לא לעשות כלום?

לא, להמשיך, רק בלי הרגש הפנימי הזה.

תלמיד: להתנתק מהרגש הפנימי שלי לגמרי, או שכל אחד יתנתק לגמרי מעצמו?

לא, לא לגמרי, אלא לא להיות תחת ההרגשה מקרית. בכל זאת להמשיך.

תלמיד: זאת אומרת, מתפתח מנגנון שזוכר את כל הדברים בפנים ביחד בצורה שגם בחושך אתה יכול להרגיש טוב?

כן.

תלמיד: שמח אפילו?

לא שמח, אבל אתה צריך לגלות גם תועלת מהחושך.

תלמיד: ולברך על זה אפילו?

ולברך על זה גם כן, כי גם זה בא מהבורא.

תלמיד: איזה מזל שאתה פה רב, תודה, באמת תודה.

לשירותך.

שאלה: קודם אמרת שלוקח זמן להתחיל איכשהו למדוד, להרגיש, לראות את היחס הנכון למורה. איך אנחנו לא מפספסים את ההזדמנות שיש לנו עכשיו לשבת במחיצת המורה?

אני בטוח שאתם לא תפספסו אם באמת תשמרו על המסגרת הזאת.

תלמיד: כשאתה מסתכל עלינו מה אתה רואה, אתה רואה פה, ארבע מאות או אפילו אלפי תלמידים, או שאתה רואה עשיריות מול העיניים?

גם וגם, תלוי איך אני מסתכל.

תלמיד: אני שואל כי בכנס הקרוב, בספטמבר, תכננו לשבת בעשיריות אקראיות בשביל שנתכלל יותר. ואתה דייקת אותנו ואמרת שכדאי לנו לשבת בעשיריות קבועות, כי כל המגמה שלנו עכשיו היא להתפתח בתוך עשירייה קבועה. מה זה השלב שעכשיו אנחנו נמצאים לפניו?

אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע לעשרה כאחד, והדבר הזה הוא כל כך חשוב, שאנחנו לא יכולים לעזוב אותו לזמן מה, נגיד לשלושה ארבעה ימים, ולהפסיק לדבר ולהתייחס אליו, וההיפך, לעסוק במשהו שזה נגדו, זה לא טוב.

תלמיד: על איזה עקרון זה יושב שאני לא יכול לעצור יום אחד בשנה ולשבת עם עוד חברים ולהתחבר איתם?

זה כמו בגידה.

תלמיד: למה זה כל כך חד?

כי אתה רוצה לקבוע עכשיו יחסים לבביים עם אנשים אחרים, והיחסים שהיו לך עם הקבוצה שלך אתה רוצה בזמן הזה להפסיק.

תלמיד: איזה נזק יכול להיות כאן, יש בכלל נזק?

תלמיד: והוא?

כמו שאתה הולך מאשתך למישהי אחרת.

תלמיד: מה זה קשר פנימי בתוך עשירייה?

קשר פנימי בתוך עשירייה זה, שאנחנו בונים על ידי לימוד משותף וכל מיני פעולות משותפות.

תלמיד: מתי בחברה שלנו אני יכול לשבת עם עוד חברים אחרים ולהתכלל איתם?

אני חושב שכאשר אתם נפגשים בכל מיני מקרים, רק לא בעניין ששייך לביצוע את החיבור בעשירייה ופניה לבורא.

תלמיד: ומה יש בכנס שדווקא אז חשוב שנשב יחד?

זה בכל זאת מנתק את האדם מהמציאות הפנימית השפעה חיצונה.

תלמיד: מה יכול הכנס לתת, איזה קפיצת התפתחות לכל העשירייה?

נגיד שכל אחד בכמה אחוז מרגיש את היחס שלו בקבוצה, מקומו בקבוצה, ובכנס זה עוד גודל בכמה אחוז.

תלמיד: יש מצבים שאנחנו יושבים בשיעור ואין לנו סדנה, אין פעילות שמחברת רק יושבים בשקט אחד ליד השני. האם בזה שאנחנו יושבים בעשיריה הקבועה, ביחד, בלי להוציא מילה מהפה ומסתכלים עליך, זה בונה בינינו קשר?

כן.

תלמיד: ואם הייתי יושב עם חברים אחרים?

אז תראו עד כמה שזה מפר את הקשר עם העשירייה שלכם ובונה משהו אחר.

תלמיד: זאת אומרת, גם שאני יושב עם חברים פה, עם נקודות שבלב בוערות, ותיקים.

לא חשוב ותיקים, נקודות בוערות, זה לא ה מקום שלי.

תלמיד: האם חושך רוחני זה כשאני מתרחק מעשירייה?

כן.

תלמיד: ואם אני מתאמץ כדי להיות בפגישה עם העשירייה גם כשהכול מפריע לי, וכשעשיתי את המאמץ ואני מגיע לעשירייה ,פתאום כל ההפרעות נעלמות, זה כמו הצבי שבורח, ואז אני במצב של התפעלות.

כן.

שאלה: השאלה היא בקשר ליחס שלי להפרעות שמגיעות, כי באופן טבעי אם מישהו מפריע לי, אני מאשים אותו, אבל אני צריך לעשות מאמץ ולהאמין שזה מהבורא. אבל איך לעשות את זה?

על זה אתה יכול לשאול את החברים. כאשר תשבו יחד תבקש מהם דקה להקשיב לך, ספר להם על התנאי הזה ושימליצו לך מה לעשות.

שאלה: בזמנו אמרת שזמן סעודה אפילו יותר חשוב משיעור.

תלוי איזו סעודה ואיך יושבים.

שאלה: נניח ואנחנו לא יכולים לשבת לסעודה עם העשירייה, כי חלק מאיתנו הולכים לעבודה או שהלכו לישון מוקדם, ולא היו בסעודה. אנחנו יושבים בשולחנות מעורבים עם חברים מכל הארץ, אז האם כשאנחנו לא יושבים בעשיריות שלנו זה כבר הופך את הסעודה ללא רוחנית?

לא, לא. בסך הכול הסעודה נכללת מאותם אנשים שנמצאים בסעודה.

שאלה: הזמנו אנשים מכל העולם לבוא לכאן לכנס. אבל לא בהכרח יגיעו עשיריות שלמות, אלא רק חלק מכל מיני עשיריות מארצות שונות והם אולי גם ישבו בשולחן אחד, וגם פה הרבה חברים שיש להם תפקידים מסוימים לא יוכלו לשבת בעשיריות שלהם ולפי מה שאמרת כרגע, מסתבר שזה פחות חזק מאשר אם נשב עם העשירייה שלנו. אז האם עדיף לאותם חברים להישאר בזום עם העשירייה שלהם או פשוט להושיב אותם סביב שולחן אחד עם כל מי שהגיע?

אנחנו קבענו מראש שבשני ימי הכנס אנחנו כביכול מפרקים את הכלים שלנו, ומתקשרים לכלים שבאים אלינו ומתוך כך אנחנו רוצים לבנות קשר חדש, כלי חדש, ושזה יעזור לנו במיוחד בקשר עם הבורא.

תלמיד: אנחנו כחברה המלצנו לחברים מחו"ל להתאסף באופן פיסי במלון בעיר מסוימת, נניח לדוגמה בניו יורק, וחברים מכל מיני עשיריות יתרכזו שם ביחד לכנס. השאלה היא האם כדאי להם להתכנס באופן הזה, כאשר הם לא בהכרח עם אנשים מהעשירייה שלהם, או עדיף להם להישאר בקשר ווירטואלי עם העשירייה שלהם, כדי לחוות את הכנס?

אני חושב שלהגיע באופן פיסי זה יותר מרשים ומשפיע יותר על האדם מהאפשרות הווירטואלית, ואפילו זה עם הקבוצה שלו.

שאלה: וכשהם יושבים באותו אולם, במלון בניו יורק, האם כל אחד אמור להיות מחובר לעשירייה האורגנית שלו או לעזוב את הטלפונים בצד ולדבר עם מי שיושב לידו בשולחן?

אין "עשירייה שלו", איפה שהוא נמצא באותו זמן, שם העשירייה. כמו שזה גם נעשה אצלנו.

תלמיד: כתוב "אבל למה שכחתם התורה שאמרתי בחג השבועות, על הפסוק: "דומה דודי לצבי", שענין "מחזיר פנים לאחור", אשר הפנים נבנים בזמן הבריחה וההסתר, רק בבחינת אחורים, שהוא ענין מדת הצער מהריחוק מקום וההסתר. ואשר באמת האחורים האלו הם פנים ממש, כלשונם ז"ל: "מחזיר פנים לאחוריו", ונמצא הפנים באחורים, ודו"ק, שז"ס "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", ודו"ק, והיינו דכתיב: "ומשחרי ימצאונני"."אנחנו לומדים עם הזמן שעיקר העבודה שלנו זה לשם שמיים, גם בעשירייה וגם במישור האישי. פה כתוב שהפנים והאחוריים זה היינו הך, זאת אומרת, להודות על הטוב ועל הרע, אבל האם אדם שעובד ורגיל לא לבקש תמורה, כל הזמן צריך לראות את האחוריים? האם כשאני רואה עכשיו את המצב סביבנו, אני צריך לראות את זה כאילו זה ה"אחוריים" או ה"פנים" של הבורא? מה עליי לעשות במישור האישי ובעשירייה?

במישור העבודה עם העשירייה אתם קובעים יחד מה זה "פנים", ומה זה "אחוריים" ובאיזה מצב אתם נמצאים. במישור האישי שלך, גם אז אתם יחד כעשירייה יכולים לקבוע לפי מצבכם אם אתם נמצאים ב"אחוריים"" או ב"פנים" עם הבורא.

שאלה: מתי אנחנו אמורים לשמוח אם האחוריים והפנים חופפים לפעמים?

כשאתם מגלים את ה"פנים".

שאלה: אבל נאמר לא לחפש את פני הבורא, אני לא צריך לחפש אותו, אני צריך לעבוד על פי התורה. זה מה שהוא אומר, זה מה שמקובלים כתבו.

כך אני אומר לך. זהו.

שאלה: האם מה שאתה אומר ביחס להתפתחות הרוחנית של האדם, זה שעליו להיות תמיד בעשירייה הקבועה שלו, או שהוא יכול להיות גם בעשיריות אקראיות?

יש ויש. העשירייה הקבועה היא בכל זאת קבועה, זה מקום שלו, הכלי שלו. אבל עשירייה אקראית זה משהו שמזדמן לו ולכן אי אפשר להגיד שזה רציני.

שאלה: אז האם ברוחניות יש דבר כזה "מזדמן", או שזה צריך להיות קבוע כל הזמן?

ודאי שהרוחניות מתמלאת מהקשר הקבוע.

שאלה: אז מה אני עושה עם כל השאר, יש לי פה כל כך הרבה חברים. איך להתייחס אליהם?

כחברים. בעשירייה יש לך יותר חובה כלפי האנשים. גם כלפי הקבוצה הגדולה יש חובות כמו להופיע, להודיע, לעשות כל מיני דברים וכן הלאה. אבל לדאוג ממש שאתה נמצא בה ובזה הכול תלוי בך, זה רק בעשירייה.

שאלה: אני מנסה להבין את הגבול בין המסירות של האדם לעשירייה הקבועה שלו ולכל שאר החברים, כי התייחסת לזה ממש כבגידה אם חבר יושב כביכול עם חברים אחרים. אז מה הגבול? אם אני אוהב לשבת עם העשירייה, לקרוא קטעים, לשתות "לחיים", האם אני יכול לעשות את זה עם חברים אחרים?

כן, אבל זה 'יסובב' לך את הראש ואת הלב וזה לא פשוט.

תלמיד: אם זה מסובב לי את הראש ואת הלב, אז אני מבין שזה לא טוב.

לא טוב. לא טוב. זאת אומרת, דבקות בצד אחר זה כמו בגידה.

שאלה: אתה אומר את זה באופן מאוד חד. איך אני מוציא את כל מה שאני צריך מתוך העשירייה שלי ולא מחפש 'השלמות' מהצד?

פשוט למצוא בעשירייה את כל מה שאתה צריך.

שאלה: ברור. אבל אשאל זאת קצת יותר חד. איך אני מוצא את כל מה שאני צריך בעשירייה?

אתה מכיר את החברים יותר ויותר, את הקשר שלהם, מה יש לכל אחד, באיזה סגנון הוא משתוקק לבורא, ואתה מוצא את מה שקרוב אליך.

שאלה: יש לנו בעוד חודש ימים כנס. יגיעו חברים מחו"ל, תהיה פה התאספות גדולה מכל הארץ, ואז בשיא הבלבול בגלל שכולם יגיעו מכל הכיוונים, מה צריך להיות היחס שלי באותה התקופה? האם אני צריך להיבלע בתוך כל מה שקורה, או שאני עדיין צריך לעשות הכול כדי להישאר בתוך העשירייה שלי כל הזמן?

אתה צריך להיות דבוק לתפקידך בכולם בכנס, ולבצע זאת מתוך העשירייה.

שאלה: האם בכנס אני נשאר בתוך העשירייה שלי כל הזמן, או יושב עם עוד אנשים, איך להתנהל נכון בכנס?

אני לא הייתי לא משנה מקום כדי לשבת עם קבוצה זאת או אחרת, אלא משאיר מקום קבוע.

תלמיד: זאת אומרת שאת הכנס אני עובר עם העשירייה שלי, לפי מה שאני שומע.

כן.

שאלה: מה היא העבודה בזמן ההפסקות? יש בהן התכללות רבה.

התכללות רבה היא מבורכת, כי בכך אנחנו מגלים את הנקודות הטובות לחיבורים, לעבודה, לוקחים אותן ומביאים לקבוצה.

שאלה: למה התכללות כזאת היא לגיטימית, היא מפרה, היא נכונה, ולשבת עם עשירייה אקראית מזדמנת בשיעור זה יכול להיחשב כבגידה?

לא, אני לא חושב שזו ממש עבירה, כזאת כבגידה, אבל, יש אבל.

שאלה: "מסובב את הראש, לוקח למקום אחר", כמו שאמרת, יש משהו בעבודה בין חברים בעשירייה שאתה אומר שהוא טהור והוא חייב להישאר מאוד מאוד נקי?

כן, כי זה קשר קבוע שמתפתח תמיד.

שאלה: אבל גם אמרת שיש איזו התאספות שהיא כללית, ובזמן ההפסקה, שזה כללי, האם יש הבדל גם במסגרת שאנחנו נמצאים בה, של הזמן והמקום, האירוע עצמו גם כן קובע?

האירוע עצמו קובע מאוד. ודאי שבסעודה זה עדיין לא נמצא אצלנו, אז הקשר בין האנשים, בין החברים, גדול יותר מאשר בקריאת חומר ובאיזה עיסוקים אחרים.

שאלה: ויש איזה מקרה, איזה מצב עתידי שבו אתה רואה שאנחנו יכולים גם בזמן שיעור או ברגעים שהם יותר אינטימיים עמוקים, פנימיים, נניח בסדנאות, בזמן חברתי, כשאנחנו כן נכללים בין עשיריות? האם יכול לקרות דבר כזה?

כמעט ולא.

שאלה: עשירייה קבועה יכולה איכשהו להתכלל בעשירייה קבועה אחרת, האם זה כן יכול לייצר איזה ממשק?

בינתיים לא, אחר כך נראה.

שאלה: לי עדיין לא ברור, ואני מניח שגם לעוד חברים. אם אני גר בברזיל וקניתי כבר כרטיס, אני רוצה להגיע לכאן, אז עכשיו אני מחזיר את הכרטיס?

למה?

שאלה: כי העשירייה הקבועה שלי נשארת שם, ורק אני ועוד שני חברים יכולים להגיע.

בסדר.

שאלה: למה בסדר, אחרי מה שאמרת, מה זה בסדר? אני מחזיר היום את הכרטיס, עכשיו.

מה שאמרתי, אמרתי, ואתה תחליט.

שאלה: בלבול זה דבר טוב אבל אני לא יודע בכל זאת אם להשאיר לכל אחד שיסתדר עם הבלבול, שיחליט בעצמו או מה? אני בכלל תוהה בשביל מה צריך כנס? יש לי עשירייה, אני נפגש אתם כמה פעמים, מה חסר לי עוד בסוף השבוע להיפגש עם כולם, בשביל מה, אם גם כך אני יושב בעשירייה שלי, מה זה יוסיף?

אתה צודק בשאלה הזאת, אבל אין לי תשובה ברורה.

שאלה: אז מי יכול לתת תשובה ברורה? הם בני אדם, הם חברים, אלו הם אלפי אנשים, יש אחריות, צריך לעשות משהו, כך לפחות אני מרגיש, שאני לא יודע, אני חייב שיהיה ברור לאנשים. 

שאלה טובה ונכונה, אבל לי אין תשובה. זאת אומרת, האם כדאי להיפגש עם החברים מכל העולם? כדאי. למה כדאי? כדי להתכלל בהם, כי בכל אחד יש משהו ואני יכול להתרשם, ואז, בצורה כזאת להגדיל את הכלי שלי. אבל כמו שאתה אומר, זו כבר רמה אחרת.

שאלה:  האם לא יכול שיהיה מצב שהעשירייה היא בלב שלי, ועכשיו אני יושב באיזו סעודה יחד עם חבר אחר, ואני מתכלל, והעשירייה בלב שלי?

כן, אבל אולי באמת הכנס הוא בשביל זה, כדי להתכלל עם עשיריות זרות, אם אפשר להגיד כך, אבל ביני לביני אנחנו רוצים להתקדם, וההתקדמות היא רק בתוך העשירייה.

תלמיד: אני חושב שזה ברור לכולם. ברור שאי אפשר לעבוד עם אלף אנשים, ובכלל, כולם מבינים שהעבודה בעשיריה היא נכס. אין משהו אחר. אנחנו מדברים על פעם או פעמיים בשנה שאנחנו נפגשים, מתכללים, גם יש תפקידים, בלתי אפשרי לעשות זאת גם מבחינה טכנית.

זאת אומרת, שבזמן הזה אני מתגרש מהעשירייה שלי ואומר, "שלום, ביי, נתראה בעוד שבוע ימים" ובינתיים כל אחד שיחפש איפה הוא רוצה ליהנות בימים האלו.

תלמיד: כן, לפעמים אני נוסע לחו"ל, אומר לאשתי "להתראות, אני חוזר בעוד יומיים, שלושה", ואני מחזיק אותה בלב. יש גם מצב כזה. 

כן.

תלמיד: זאת אומרת, זה לא שאני חייב להיות פיזית עם הגופים האלו. שוב, ניקח בפרופורציות, אנחנו מדברים על פעם בחצי שנה.

כן.

תלמיד: אם עכשיו אני בברזיל, לא יודע מה לעשות. אם זה לא מועיל, אני אישאר בפעילות וירטואלית ואצפה בשיעורים.

מההתכללות שלנו בזמן הכנס, אפילו אם היא התכללות חלקית ולא עמוקה, אבל בכל זאת יש לנו תוספת, כי היא התכללות בין הכלים הגדולים שנמצאים בכל מיני מקומות בעולם, וטוב אם אנחנו נעשה כך. יותר מזה אני לא יכול להגיד.

תלמיד: אני סך הכול רוצה שיהיה ברור, אני לא מנסה לשכנע. אם זה לא מועיל, אז אף אחד פה לא רוצה לעשות משהו שלא מועיל.

חס ושלום, לא שזה לא מועיל.

תלמיד: מה שאני מזהה הוא צורך, זה לא עניין של בגידה, יותר עניין של התרגשות, התחדשות, ולכן רוצים לצאת, לפגוש ולשמוע עוד חברים.

בדיוק.

תלמיד: אבל אני שומע ממך שלא, אני יכול להשיג את הריגוש והחידוש עם העשירייה הקבועה שלי, עם אותם אנשים, אותם פרצופים, אותן דעות.

זה קשה. מאיפה תקבל?

תלמיד: זאת השאלה, אני רוצה להבין איך, כי אני אשמע את אותם חברים, אותן סדנאות או אם יושבים יחד, אני רוצה משהו חדש, להרגיש שינוי.

כן.

שאלה: אז איך אני יכול לקבל התחדשות מתוך העשירייה הקבועה שלי?

העשירייה הקבועה היא הכלי שלך, כשאתה נכלל איתם יש לך כלי שלם, ולכן אסור לך לצאת ממנה.

תלמיד: וכשאני לא מזהה שם חידוש, לא מזהה פה ריגוש, מתחיל לשעמם אותי אפילו, אני רוצה משהו חדש, מה לעשות?

הכול "חוץ מצא".

תלמיד: איפה הבורא, הוא מתגלה בעשירייה הקבועה?

כן.

שאלה: לגבי פנים ואחוריים, כשפנים אמיתיות זה אחוריים, זאת אומרת, אנחנו בעבודה שלנו פשוט יכולים לגלות פנים באחוריים ברגע שיהיה משהו מתוקן. במקרה הזה אנחנו נגלה פנים, אני הבנתי כך. מצד אחד, אנחנו לומדים שיש מדרגות ובכל מדרגה אנחנו מגלים שיש יותר ויותר פנים. מצד שני, אנחנו יודעים שרוחניות לא מתחלק לחלקים. זה אומר שרק בגמר התיקון אנחנו מגלים פנים, וכל התהליך לפני זה זו הכנה?

כן.

שאלה: אני יודע שכנס זה דבר לא פשוט לפי הרגשות אבל שם יש מצבים שמרגישים מאוד חזק מה זה חיבור, הרגשות חדשות מאוד עוזרות אחר כך, שאפילו בזיכרון זה נשאר. אנחנו יודעים שבדרגה הבאה אני מתחבר כביכול לקבוצת אנשים יותר גדולה, מעשיריות אני מתחבר למאה נגיד, ולמה לא לראות מצב הזה כחיקוי של דרגה יותר גבוהה בהתקדמות? אין לי את זה אבל אני מנסה לדמות את זה ואני מנסה לממש את זה, זה נכון?

אני לא יכול להגיד שכן כי אתה לא יכול להיות מסור לשני מקומות, לשני מקורות בבת אחת.

שאלה: באגרת מדובר על תקיעה בשופר בעמידה, מה זה מסמל? מה היא התקיעה הזאת?

את זה אנחנו נלמד פעם בנושא אחר. זה לא שייך עכשיו לנו. אני מצטער.

שאלה: אנחנו רצים אחרי צבי, הוא בורח, מדי פעם הוא מסתכל לאחור, פנים כאחוריים. האם בעקבות המצב הזה מגיע מצב גם שאם יש פעולות שאנחנו יכולים או צריכים לעשות, מגיע מצב שהצבי גם עוצר ואנחנו יכולים לגשת להסתכל לו בעיניים?

אני לא יודע את כל הדוגמה הזאת. אני יודע רק איך לפרש אותה כמו שבעל הסולם אומר.

תלמיד: אני מפרש אותה כמו שהוא אומר, השאלה אם בעקבות המצב שהוא בורח ומסתכל לאחור, מגיע גם שלב נוסף שבו הוא עוצר ונותן לנו לגשת אליו ולהסתכל עליו בעיניים?

אז את זה אני לא קורא, אתה יכול לדמיין עוד אלף דברים.

שאלה: כל בוקר אני נמצאת בחדר שהוא לא עשירייה שלי ובחדר הזה לימדו אותי במשך הזמן משהו שלא הכרתי על תפילות, אחרי שיעור ותפילה משותפת ותפילת שחרית והדבר הזה בעזרת החדר הזה נכנס גם לעשירייה שלי בכל מיני מובנים, שלא לדבר על סדנאות שאנחנו עושות פה בחדר הזה שקוראות סדנאות וגם הדברים אלה חודרים לתוך העשיריות מתוך מפגש עם אנשים שלא היה יוצא לי להכיר אותם, בלי החדר הזה שהוא כל מיני עשיריות.

האם בזמן של כנס אולי חלק מהזמן אפשר להשתמש בזה לקבל אינטראקציה ורעיונות מאנשים אחרים ומביאים את זה כמו מזון לעשירייה שלי. אפילו בעל ואישה מכירים את זה כי אם הם כל הזמן ביחד, אז הם כל הזמן ביחד, וכשהם יוצאים קצת החוצה, חוזרים ומספרים מה קרה בעבודה, פגשתי מישהו חדש זה מפרה גם את הבית עצמו, כי קרה משהו חדש ויש על מה לדבר. אז העשיריות אולי הזמנים של הכנס זו הזדמנות ללכת ולהביא מזון רוחני חדש לעשירייה ולתת לה לגדול?

בסדר, תנסו.

שאלה: כשאתה מחזיק את העשירייה הקבועה שלך בלב, ואתה נמצא בדבקות עם החברים, האם יש כזאת תבנית של עבודה שאני יכול גם להתחבר עם חברים אחרים, נניח בכנס אני לא עוזב את העשירייה בלב אלא מתוכה אני מתחבר עם חברים אחרים?

כן, אבל עדיין לא במצב שלנו.

תלמיד: מה עדיף, באופן מודע להיכנס ליחסים שיכולם להיות אחוריים, או כפי שזה מגיע כך עדיף?

לפי הרצון שלך אי אפשר להיכנס לזה.

שאלה: חברים רבים מהכלי העולמי מגיעים לכנס, כולנו הוזמנו לשם, יש לנו תורניות, איך להתייחס לכנס, כעשיריית הולנד כשאנחנו מגיעים לכנס לישראל, מה היחס הנכון, האם תוכל להרחיב?

להתייחס לכנס זה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, דרך השליחים שלנו לכנס, ורוצים לבנות מזה כלי מיוחד, משותף, שיקשור בינינו לבין כולם, ושהכלי המשותף הזה הוא יוכל להכיל את כול הציפיות שלנו, המטרות שלנו ויענה על כל השאלות.

תלמיד: איך לשמור על החיבור הנכון עם העשירייה שלנו, עם הכלי העיקרי שלנו כשאנחנו מגיעים לישראל, איך לשמור בצורה נכונה על החיבור הזה?

כשאתם מגיעים לישראל, אז אתם צריכים להתכלל כאן ככל האפשר, ובאמת להיטמע. ואחר כך כשאתם חוזרים אז תהיה לכם עבודה הפוכה. זאת אומרת, עם מה שאתם הגעתם מכאן להתכלל בחזרה במקום שאתם נמצאים בזמן קבוע.

תלמיד: הרוב כבר נאמר אבל אני רוצה לתת דוגמה, הבוקר אנחנו היינו בהכנה ואחד החברים שלנו בעשירייה יושב בשולחן אחר מתוקף התפקיד שלו, בהתחלה הוא ניסה להיות איתנו וירטואלית, אבל מהר מאוד היה ברור שהוא השתתף בסדנה של העשירייה שהוא יושב בה. וזה לא מרגיש איזו בעיה, זה מרגיש נכון מבחינת השינוי בגלל שהוא נמצא פיזית במקום אחר, אז זה כאילו בסדר ואין אחרי זה שום בעיה או קטרוגים או הרגשה לא נכונה, זאת אומרת זה מצב טוב. אם אדם נמצא פיזית במקום אחר בשולחן אחר, מתוקף סיבה טובה אז הוא שם, אומנם שהוא מורגש כאילו בעשירייה שלנו.

וגם בגוף בן אדם יש תאים אבל יש חילוף חומרים שזה דבר מאוד חשוב, ואני מרגיש שבאמת ההגעה נגיד של חברים מחו"ל או התנועה הזאת שקיימת צריכה להיות חילוף חומרים, צריכה להיות ההתכללות הזאת, אבל זה שהאדם נמצא נגיד מגיע לכאן, העשירייה שלו עדיין איפה שהוא נמצא רק שהוא כאילו כמו נציג, הוא יושב ונמצא במצב שהוא מייצג את העשירייה שלו והוא חוזר אליה ומביא איתו חזרה, זאת אומרת כבר אמרנו את כל הדברים האלה וגם אצלנו מאוד מורגש העניין הזה. היום דווקא היה בירור טוב לגבי זה, ברור יותר טוב מתי כן ומתי לא.

יופי.

תלמיד: אני רוצה להגיד כשאנשים באים לכנס, העניין הוא שיש לנו הרבה דברים שאנחנו רוצים לדון בבת אחת הם עושים מאמץ כזה חיצוני, גשמי, אבל יש משהו ממש רוחני בתוך המאמץ לבוא לפה, להתכלל איתנו וההתרשמות שהם יכולים להחזיק את הבן אדם כל החיים בדרך שלנו.

אני נמצא בעשירייה הזאת ואני יודע שזאת העבודה שלי פה, למרות שאני יכול להגיד או לחשוב וואי איזה יופי להיות עם הלטיניים אולי זה יותר קל לזרום איתם. ההבנה לדעת איפה אני צריך להיות קצת יותר פתוח, לתת חיוך לחבר שבא מחו"ל, לחבק אותו. אני לא מחפש קשר כזה עמוק עם החברים שבאים מחו"ל. אני גם עושה איזו השוואה עם הגוף, יש מקרים שאנחנו שואפים ויש מקרים שאנחנו נושפים, ושניהם ממש חשובים לגוף שלנו.

יפה.

שאלה: אפשר לשקול לשנות מיקום פיזי של הכנס, ואז ככה מבטלים את העניין של אורחים ומארחים?

לא.

תלמיד: כל עשירייה שיוצאת ממקומה יכולה יותר להתאחד.

לא. אני הייתי בכל מיני כנסים, ואני לא חושב שזה חשוב.

תלמיד: לא יכול להיות מצב שאם יש מקום ניטראלי וכולם מגיעים אליו ועובדים על מצב מסוים, זה יותר מאחד?

לא חושב.

תלמיד: אני גם בדעה שחברים מהעולם שיש להם השתוקקות להגיע לכאן, אי אפשר להתנות את זה בכך שכל העשירייה שלהם צריכה לבוא לכאן, ויותר מזה אני נרשמתי, שילמתי 400 שקל, ומישהו אחר צריך לשלם 2000 דולר איזו השתוקקות יש לו, ואת ההשתוקקות הזאת הוא יביא אלינו ואנחנו נספוג ונתרומם מזה.

ואני לא ראיתי סתירה בכלל בדבריך, יש בדרך שלנו מושג שנקרא "גם וגם", ולא "רק ורק", וזה לא שחור ולבן. והרב שלנו ענק ובזכותו חייבים לשמוע ולקבל אמונת רבו. אתה בשבילי הנציג של הבורא בעולם הזה. לחיים.

תודה. תודה.

שאלה: מובן שיש כאן שני קצוות שצריך ללמוד איך לעבוד אתם ולהחזיק אותם גם לספוג את המידה של התכללות וחיות ודוגמה וקנאה מכל החברה, וגם כמובן לא להתנתק מהעבודה בתוך העשירייה שזה הלב וזה העיקר.

ואני רוצה לשאול מתוך זה דווקא שאלה מתוך צוות סעודות, בשגרה יש לנו כל שבוע שלוש סעודות בבוקר ביום שישי, שישי בצהריים ובשבת בבוקר, וחשבנו שאולי נכון את אחת הסעודות האלה לעשות בעשיריות קבועות ולהרוויח גם פאן כזה של עבודה בעוד אירוע, מה הרב חושב על זה?

אני חושב שזה בסדר. תבדקו כשאתם יושבים יחד כקבוצה או שאתם יושבים עם אנשים מקריים.

תלמיד: לדוגמה בשביל הניסוי, אפשר לקחת סעודת שבת בוקר ולעשות אותה בעשיריות קבועות ולחוות את הסעודה?

כן מה שאתם חושבים, תבדקו לכל מיני כיוונים.

תלמיד: אתה חושב שאנחנו יכולים להרוויח מזה, מה יכול לקרות בכזאת צורה של סעודה?

תבדקו ואז נראה, תבדקו.

שאלה: יש לנו יומיים קריטיים מאוד אתמול והיום לגבי החטופים וחטופות, קריטיים לגבי האימהות האבות. צריך לעשות מעשה, לפחות להשתדל כבני ברוך, מה אנחנו יכולים לעשות? אתה יכול להדריך אותנו על מה צריך לחשוב, מה לכוון על מנת לנסות לעזור שמשהו יקרה?

ה' ישמור על עמו ישראל ברחמים.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים, יכולים לתרום, אנחנו כבני ברוך העולמי פה?

תתפלל על זה שכך אתה רוצה לקבל את השגחת הבורא עליך ועל כל העם.

תלמיד: אני באופן אישי כל אחד באופן אישי, על מה הוא צריך לחשוב, לא כולנו מקובלים, מה כל אחד מאיתנו צריך לחשוב כדי שזה יקרה כבר?

בקשה כל אחד יכול להעלות בליבו.

תלמיד: תפילה?

כן.

תלמיד: וזה הריכוז שלנו ביחד, בשביל לעשות את זה?

ריכוז שלנו ביחד, כן.

תלמיד: אתה מציע איזו תפילה משותפת בינינו כדי שזה יקרה?

כן כן, תפילה ברבים.

תלמיד: מתי? איך? איך עושים את זה?

לא חשוב. כל הזמן.

תלמיד: במיוחד ביום הזה?

כן.

שאלה: אם אני מתכנן לנסוע לכנס מראה והעשירייה שלי לא באה, האם עדיף שאשאר עם העשירייה הווירטואלית?

אין לי מושג.

שאלה: אם הגעה לכנס לבד תזיק למשפחה שלי, למה לי לבוא לכנס?

שאלה, כן.

שאלה: אנחנו בטורקיה גם עושים כנס מראה, האם עדיף להגיע לכנס מראה פיזית או להישאר וירטואליים?

אתם צריכים לבדוק בעצמכם.

שאלה: איך התכללות עם הכלי העולמי מקדמת את האדם בדרך לעומת עבודה בעשירייה בשני המצבים?

זה תלוי עד כמה הוא מקבל ברצינות את הקשר שלו עם הקבוצה המקומית ואם הוא מוסיף לה מתוך זה שהוא קשור לאיזו קבוצה או קבוצות בחו"ל, זה טוב. רק במקרה כזה.

שאלה: אני משתתף כל יום בשיעור בוקר ושיעור צהריים, יש לי כמה קבוצות שאני משתתף בהן, קבוצה שנפגשת במהלך היום כל יום, וקבוצה אקראית בשיעור צהריים, מתי אדם יודע שיש לו עשירייה?

מתי שהוא נכלל בעשירייה והוא משפיע עליהם והם משפיעים עליו.

שאלה: בכנס איפה הבורא מתגלה בעשירייה הקבועה או בכלי הכללי?

בעשירייה.

שאלה: אם יש לי חברים שיותר חשובים לי מהעשירייה הזאת אז אני בוגד?

אתה צריך לבדוק למה?

תלמיד: כי הם צריכים אותי, נעזרים בי יותר מאשר העשירייה הזאת, פה אני סתם יושב, אני אישית לא אכפת לי עם מי לשבת, זה בכלל לא מעניין אותי, כי בסוף העבודה עם כל חבר היא אותו דבר, זה לא משנה עם מי תשב, בסוף הצעדים הם אותם צעדים. אז להגיד "בגידה", "בוגד", זה צעדים יותר מדי רחוקים בשביל מה שיש פה, אני בכלל לא מתרשם מהעשיריות בוואטסאפ, אני לא מתרגש מזה, לא אכפת לי עם מי לשבת, אז מה אני עושה במצב הזה?

מה אתה מתכוון לעשות?

תלמיד: לזרום עם המסגרת, בינתיים כופים עלינו מסגרת של חמורים כזאת, בגלל שאין אהבה אין כלום אז עושים לך קבוצות בוואטסאפ. בסדר ברור לי שצריך לעבור את זה. הכול בלי נשמה בלי כלום, אז בינתיים ברור שצריך לעבור את זה, ההתקשרות בהמשך תהיה אחרת.

איך אתה יכול להיטיב בזה?

תלמיד: להיטיב במה?

בזה שתהיה שם רוח.

תלמיד: אני פועל איפה שצריכים אותי, איפה שיותר חברים זקוקים לי שם אני אפעל, פה לא צריכים אותי, פה אני מרגיש כמו מטען עודף כזה.

יופי.

תלמיד: כלפי החברים שאני יותר קרוב אליהם איפה שאני יותר יכול לעזור להם, להשפיע להם, איתם אני עובד.

בסדר גמור.

תלמיד: מה בסדר? אמרת לפני שתי דקות שזאת בגידה אם אתה לא יושב עם העשירייה שלך, אז מה עושים?

לא עם אלה. רק שאתה ככה מדבר על עשירייה אז תשוב על זה.

תלמיד: כל הקבוצות, הכול ביורוקרטיה היא בשביל להסתדר בינתיים, בסוף אתה מכוון לאיזה קומוניזם, אהבה, עניינים אחרים מאשר קבוצות וואטסאפ ואיזה מספרים על השולחן.

כן.

תלמיד: אז אתה צריך להחליט מה קדוש ומה טמא לא? בסוף יבררו את זה אחרת.

כן.

תלמיד: יפה, אז אני אומר זה בגידה שיש אנשים שאני עוזר להם יותר מאשר חברי העשירייה שלי?

לא. הבורא יעשה את זה כמו שצריך אתה תראה.

(סוף השיעור)