שיעור בוקר 25.12.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1311,

"מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה"

"מהו, גילוי טפח וכיסוי טפחיים, בעבודה", כרך ד' "שלבי הסולם".

יש כפייה במעשים שלנו, יראה ואהבה, וצריכים להגיע לדבר הטוב ביותר. אם הנברא הוא רצון לקבל, אז איך שלא נסובב את זה, הטוב ביותר בשבילו זה שהוא יקבל. ויקבל בדיוק אותו דבר שבזה נברא הרצון לקבל שלו. אם הרצון לקבל שלי נברא על ידי מאתיים גרם מים, אז אם אמלא אותו במאתיים גרם מים, ארגיש טוב. זה נקרא שאני ממלא את עצמי במטרת הבריאה שלי, מטרת הבריאה של הרצון לקבל.

איך יכול להיות שמטרת הבריאה היא לבוא לדבקות ה' ולהשפעה ויחד עם זה מגיעים לקבלה? העניין הוא פשוט. בזה שאני מגיע להשתוות הצורה, אני מגיע לא לזה שאני משפיע לבורא, אלא אני מגיע למעמד הבורא, ומעמד הבורא הוא להיטיב לנבראיו, אז אני מגיע למצב שאני מיטיב לנברא. ומי הוא הנברא? הנברא הוא אני. אז אני מגיע למצב שאני ממלא את עצמי. הרצון לקבל הגדול ביותר ממלא את עצמו במצב המושלם ביותר, דווקא בכך שאני מגיע למעמד של הבורא, כי זה כל התפקיד שלו ואני משתווה אתו בתפקיד הזה.

את זה אנחנו לא כל כך קולטים, אבל זה מה שקורה. הבורא רוצה שבלי לחם בזיון תגיע למצב שלו, ואז תמלא את עצמך בשלמות. בדרך לזה, כשאני מגיע למצב הגבוה ביותר שבו אני ממלא את עצמי בלהיטיב לנבראיו, בדרך לזה יש תיקון הכלים, מזה שאני עובד בהכרחיות, לזה שאני עובד מטעם יראה, ולזה שאני כבר עובד מטעם האהבה. זה נקרא תיקון בית או "שלום בית". בהדרגה מגיעים לשלום בית. בית נקרא הלב של האדם, וכשהאדם משלים את דרכו, אז כל בני הבית נמצאים בשלום ושלווה.

כדי לגלות לאדם כל פעם איך לעשות צעדים לקראת המעמד הגבוה הזה, שיגיע למטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, הבורא עושה זאת על ידי זה שמגלה קצת ומכסה קצת. הוא מגלה לאדם איך להתקדם, והאדם מתקדם בצעד אחד, והבורא פותח לו חיסרון כפול מקודם, זאת אומרת מכסה טפחיים. אבל מכסה טפחיים זה נקרא כבר שמגלה חיסרון יותר גדול. ואז האדם מרגיש ששוב הוא נמצא לפני עבודה גדולה, לפני חלל עוד יותר גדול מקודם. הוא שוב מתקן אותו וממלא אותו, רוכש אותו, זה נקרא שעושה צעד אחד בזה שהבורא מגלה לו טפח, ושוב הבורא מגלה לו חיסרון עוד יותר גדול, כפול מקודם. על ידי צעדים כאלה אדם מגיע למצב של מטרת הבריאה.

תלמיד: מה זאת אומרת שגילו לו ואחר כך לקחו ממנו את הגילוי הזה?

זה שמגלים לאדם ואחר כך לוקחים ממנו את הגילוי הזה, זה לא שלוקחים בחזרה, אין דבר כזה. אלא פשוט המדרגה הגדולה שבאה עכשיו באחוריים שלה, מסתירה את המדרגה הקודמת שכבר נכנסה לגילוי. עלינו להבין שדבר שהתממש כבר אין בו צורך, צריכים ללכת כבר הלאה. את זה אנחנו רואים גם מהחיים שלנו. בזה שעכשיו מילאתי את עצמי באוכל או בתענוג בהמי כלשהו, האם אני נרגע? כמעט מיד אני מתחיל להשתוקק לעוד משהו, לסוג תענוג אחר, לא חשוב, אבל מיד.

לכן בלתי אפשרי להישאר עד גמר התיקון במצב שיכול להתקיים יותר ממה שהוא מתבצע. אלא ברגע שהוא מתבצע, באותה שנייה, באותו רגע, כי אין זמן השהיה ברוחניות - גם בגשמיות אין, רק אנחנו עוד לא מבינים, זה נמצא קצת בתת ההכרה שלנו, כי החוקים הם חוקים זהים - מיד אני מחפש תענוג אחר. כי הרצון לקבל שהתמלא כבר לא מרגיש את התענוג, הוא כבר חייב משהו אחר. לכן באמת הדרך עצמה היא דרך בלתי פוסקת, אין הפסקות באמצע, אין שום דבר שעומד במקום, שהוא חוזר, אלא חייב להמשיך.

אבל אנחנו לא מרגישים את התנועה הבלתי פוסקת הזו. זה תלוי במידת ההשתתפות שלנו בתנועה. במידה שאנחנו רוצים להשתתף בה או לזרז אותה, אנחנו מתחילים להיות זהירים ורגישים לתנועות הקטנות ביותר. מה שאין כן, אם אני לא רוצה את התנועה, אז אני משתדל לא להרגיש אותה, אני משתדל שהחושים שלי יהיו יותר קהים, שלא ירגישו את השינוי. האדם רוצה לישון, אפילו למות, רק לא להרגיש מה שהוא לא רוצה.

לכן המעבר משעבוד, מהכרחיות, מאין ברירה, מכפייה, לרצון, או לרצון מטעם יראה או אפילו לרצון מטעם אהבה, פותח לאדם כלים נוספים, ואז הוא בעצמו נכנס לקצב של התקדמות. קצב ההתקדמות לא תלוי בכמה אני אלמד או בכמה אני יותר אעשה דברים, אלא עד כמה ארצה יותר את התהליך הזה בעצמו. אז אני אהיה יותר רגיש לכל שינוי קטן אם אני ארצה את אותו תהליך, ואז אני אסייע לו, אזרז אותו בעצמי.

יש פה דברים מדהימים שמתבהרים בהדרגה במשך העבודה. ההדרכה ברוחניות היא לא הדרכה שאני אמרתי ומישהו יכול לבצע. ההדרכה היא איך בכל זאת העליון ייתן להבין את מה שאומרים לנו. וכשאנחנו מבינים, אנחנו מבינים את זה בלב, הלב מבין ולא השכל, וכשהלב מבין הוא מבצע, הוא יודע איך לבצע. ההשתתפות של השכל היא כאן קטנה ביותר. השכל רק נותן לך, לחיצוניותך, להבין או להרגיש מה שהלב כבר מבצע, והלב מבצע מבלי לשאול את השכל.

האור שפועל על ידי הלימוד, על ידי העבודה הקבוצתית, פועל על הלב עצמו, על הנקודה שבלב ישירות. וכשהלב משתנה ומבצע פעולות או משתתף בפעולות, הוא כבר נותן את הידיעה הזו למוח, ואז אתה מבין את מה שהלב מבצע. מתוך השכל ללב אין לך אפשרות לפקח על זה ולשלוט בזה. הרצון הוא קודם והשכל הוא משני. אלא אתה יכול מצד השכל להכריח את עצמך לכל מיני פעולות על מנת להזמין את האור העליון כדי שיפעל יותר על הלב. לזה השכל מסוגל, בשביל זה נותנים לנו אותו, אחרת לא צריכים.

הרצון לקבל נברא. השכל ניתן ליד הרצון לקבל, ופועל לפי התפתחות הרצון לקבל, רק לצורך זה. את השכל אנחנו צריכים רק כדי למשוך את האור העליון, רק כדי לחייב אותנו לעבוד עם החברה. את השכל אנחנו צריכים איפה שעדיין הרצון לקבל שלנו לא אומר לנו שכדאי, לא אומר לנו שהוא מבצע כבר. להקדים את הפעולה שלנו לפני שהיא מתבצעת בלב על ידי השכל, אנחנו יכולים רק בדבר אחד, למשוך את האור העליון אלינו, אל הלב. אין שום פעולה אחרת שאפשר עוד לבצע.

המנגנון מאוד פשוט. לב ומולו האור העליון. האור העליון פועל על לב האדם וכל הזמן משנה אותו, מקדם אותו יותר ויותר לגמר התיקון, משך אלפי שנים. יש ליד הלב שכל, ועל ידי השכל אתה יכול לגרום לכך שהאור העליון יפעל על הלב ביתר יעילות. זה כשאתה מקבל רצון מהחברה, שאתה מכריח את עצמך על ידי החברה, על ידי רצון חיצוני שאתה קונה מחברים, להיות יותר רגיש לאור. האור לא משתנה. אתה יכול בלב להכניס רצון מהקבוצה וזה על ידי השכל. זו הפעולה היחידה שנשארת לנו בלבד, רק זה.

תלמיד: הוא מדבר פה על "ג' בחינות בעבודה, עד שמגיעים לבחינת דביקות ה':", הוא כותב, "א. כשהוא בבחינת דומם דקדושה, היינו שעובד רק בבחינת המעשה, המכונה קו אחד". ואחר כך כשמגיעים למצב הג' הוא כותב, "לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם". מה זה שדומם דקדושה זה קו אחד? ומה זה שבמצב הג' נתכסה עכשיו מצב בחינת הדומם?

יש לנו עבודה. כולנו בעולם הזה, ובכלל גם לא לעולם הזה, רוצים או לא רוצים אנחנו עובדי ה'. מה זה עובדי ה'? הרצון לקבל מבצע פקודות של האור. הוא רוצה או לא רוצה אין לו ברירה, הוא נברא כך, הוא מתפעל מכך, ומבצע כול מה שהאור פועל עליו.

כולנו, רוצים או לא רוצים, עובדי ה', זאת אומרת עושים רצונו. רק יש שעושים רצונו אפילו בלי ידיעה, בוא נגיד כך. אחר כך עושים בהכרה, שאנחנו עושים את זה בעל כורחנו, מאין ברירה, או מטעם יראה או מטעם אהבה, יש כמה דרגות. חלק מהמצבים האלה הם בתת ההכרה, כלומר אנחנו לא מרגישים. בחלק מהמצבים האלה אנחנו כבר באיזו מידת הכרה או ממש בהכרה מלאה, ומבצעים את הפעולות האלה מאהבה. כלומר גם אם לא הייתי צריך וגם אם לא היו לי מזה שום תוצאות, אלא רק מפני שיש מישהו שהוא רוצה, זה רצונו ולא רצוני.

אלה שנמצאים עדיין מחוץ להכרת הפעולות הרוחניות שלהם מתחלקים לשני חלקים - אלו שהם כמו דומם, צומח וחי, חיים לפי חוקי הטבע, והם כל בני העולם, חוץ מאנשים שמקיימים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה. אלה שמקיימים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה מקיימים מה שהבורא מצווה ומה שהם מבינים שהוא ציווה, ומקיימים אותן מכל מיני סיבות, אבל בעצם זה נקרא בקו אחד, רק בקו אחד למטה מהדעת. הם לא בודקים, לא מפעילים את הרצון לקבל, אין להם שלילה, אלא עובדים רק לפי הפקודה, "הבורא ציווה, אני מקיים", מטעם יראה, מטעם אהבה, מטעם החינוך, זה לא חשוב. בכל מצב יש את הכוללים שלו, כל מצב ברוחניות כלול מעשר ספירות, וגם בגשמיות יש לו את כל סכום המצבים.

יש כאלה שעל ידי העבודה האישית שלהם כלפי הבורא מתחילים להרגיש את הטבע שלהם כנגד טבע הבורא. טבע האדם מורגש כקו שמאל וטבע הבורא כקו ימין, ועל אף שיש כאן סתירה, הם הולכים ומבצעים את המצבים האלו, מבצעים את ציווי ה', וזה נקרא קו אמצעי למעלה מהדעת. מה שלא יהיה הם עושים מה שבקו ימין מרגישים שזה רצונו של הבורא. ואז גם בקו אחד מגיעים לקו האמצעי.

אז אלו מקיימים ואלו מקיימים. אלו לפני הבדיקה ולפני המאבק והתיקון, ואלו אחרי בדיקה ותיקון, זה ההבדל. או שאתה עובד לא מרצונך, או שאתה עובד מרצונך. מה זה אומר מרצונך? שתיקנת את הרצון שלך בהתאם לרצון שלו.

תלמיד: ומה זה העניין הזה שמגיעים "למצב הג', שהוא בחינת ירידה... לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם", מה זאת אומרת שבמצב של ירידה גם נעלם בחינת הדומם?

כתוב בדף ה', אות ג', "ג. ואח"כ הוא בא למצב הג', שהוא בחינת ירידה, כנ"ל. שרוצים ממנו, שהוא יגלה בחינת האתערותא דלתתא. והמצב הזה נקרא "מכסה טפחיים". היינו, לא די שנתכסה ממנו המצב של הגילוי, אלא שנתכסה ממנו עתה גם המצב של בחינת הדומם. היינו, שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה".

אני פירשתי כיסוי טפחיים קצת אחרת. כיסוי טפחיים פירשתי, שעכשיו יש לו גילוי של רצון לקבל בדרגה יותר עליונה.

אבל כאן הוא אומר כך, אם אדם עולה מדומם דקדושה, יהודי מקיים תורה ומצוות מתחיל לעלות למעלה מזה ומתגלים לו שני קווים, מתחיל לעבוד בשני קווים, ומגיע כביכול ליישום של קו אמצעי, ובקו אמצעי הוא צריך כבר להתקדם, אז הוא צריך להתקדם בקו אמצעי למעלה מהדעת. זאת אומרת, היה לו קו אחד, אחר כך על הקו הזה הוא בנה שני קווים, התחיל לצאת מדומם דקדושה לשני קווים, למאבק ביניהם ולבניית קו אמצעי למעלה מהם, וכשבנה את הקו האמצעי במידה הקטנה ביותר, עכשיו הוא צריך לעלות הלאה, אז כשהוא עולה הלאה הוא מבטל את דומם דקדושה, את הקו למטה מהדעת, לעומת שמתקדם בקו למעלה מהדעת. הוא מבטל אותו. מה זה מבטל? האנשים האלה מרגישים שאין להם שום טעם לקיים תורה ומצוות בבחינת דומם דקדושה, ומזה הם מאוד מפחדים והם צודקים.

יש לי כמה תלמידים חרדים, שהם טוענים שאין להם כבר שום רצון לקיים שום דבר. הם מרגישים שמתוך זה שהם מתחילים להתקדם ברוחניות, הגשמיות נופלת מחשיבות, ואין שום טעם וכוחות לקיים את זה. נותנים זאת בכוונה, וכאן הוא אומר את זה "שקשה לו עכשיו לעסוק בתו"מ אפילו בבחינת המעשה בלי כוונה". זה דבר טבעי, ואנחנו מרגישים את זה על עצמנו. אומנם לא היו לנו שום זכויות בקיום תורה ומצוות בדומם דקדושה, אבל הדברים האלה נופלים מחשיבות, כדי שנבנה קו אמצעי למעלה מהדעת, וזה נקרא כיסוי טפחיים.

תלמיד: מה צריך לעשות?

מה צריך לעשות? תקרא הלאה ואתה תראה מה צריכים לעשות. בעצם האדם צריך בכל זאת להחזיק את עצמו במסגרת, ולהשתדל לבנות את עצמו בצורה כזאת שהבהמה שלו, דומם דקדושה, תישאר במצב שאם הוא נופל, אז הוא נופל לדומם דקדושה, אחרת הוא יכול ליפול לא יודע לאיפה. אומנם זה לא נורא, הוא לא ייפול רחוק מדי, אבל את זמן החזרה למסלול הוא יכול בזה לקצר.

רצוי להיות בחברה שתחייב אותך לעשות פעולות גשמיות כדומם דקדושה. היא לא תחייב בצורה כמו שמחייבים ממש בחוץ, שאז אתה אנוס ממש, אבל זה בכל זאת צריך להיות בצורת הכרה שכדאי לנו לבצע את זה כדי לא לברוח רחוק מהמסלול ולחסוך זמן.

תלמיד: זה כאילו שומר.

זה שומר על האדם, ודאי. כל החינוך החרדי שקיים מקובלים עשו אותו. זה לא שמישהו בא ככה סתם, איזה פנאטי מהצד ואמר, בואו נעשה. המקובלים עשו את כל העניין של קיום תורה ומצוות במסגרת העולם הזה, שאין לזה שום קשר לרוחניות, כדי לשמור על המסגרת, ולהביא את האדם בצורה כזאת למצב עד שבאמת פורצת בו הנקודה שבלב והוא יכול להמשיך. זה מצב מוצדק. אחרת איפה היית מוצא היום אנשים? לא יודע איפה. זה לא חשוב, אז לא היית מוצא אותם נגיד כעם ישראל, בלי ספק. אבל בזמן שהאדם מתחיל לעבוד, המסגרת הזאת מזכירה לו את הקיום הפנימי. נניח שאתה עכשיו צריך להתחיל לברך על משהו, אז הברכה הזאת שאתה עושה או מטעם חינוך, או אתה פשוט חייב לבצע כי החברה מחייבת, לך המעשה הזה מזכיר שבאמת יש קיום של אותו דבר בצורה רוחנית פנימית.

אי אפשר להגיד שהדומם הוא מבוטל. הכול בא מהדומם, כתוב כך. ואלו שמתקדמים ברוחניות הם בכל זאת חייבים להקים מסגרת. כי אם אתה בורח רחוק מדי, אז אתה עלול רק אחרי כמה שנים שוב להיזכר בזה. כמו שאנחנו אומרים שעל ידי החברה אנחנו יכולים להוסיף רצון לקבל, כלומר להתפעל מהחברה ולהוסיף רצון לקבל לרצון לקבל שלנו, ואז האור שבא אלינו ישפיע עלינו יותר, כי לפי הרצון לקבל שלנו אנחנו מממשים אותו. אותו דבר כאן, אנחנו בונים חברה בצורה כזאת שלא תיתן לנו לברוח מדי.

זה כל העניין של מפעל, של כל הדברים. אומנם זה דומם, קצת יותר מדומם, כי העבודה היא לא שאני עושה סתם קופסאות, אלא אני עושה דברים שבהם אני מקדם את הקבלה להמונים. אבל בכל זאת כלפיי זה דומם, אבל הדומם הזה מחזיר אותי למחשבה בשביל מה אני עושה, מה אני, וכן הלאה. כלומר המסגרת הזו היא חובה, ובאיזושהי צורה היא מכסה את הליקויים שלנו בקיום תורה ומצוות בבחינת הדומם, כי אנשים כאן לא כל כך הדוקים בזה, בוא נגיד.

תלמיד: מה זה שאין קשר? יש מחשבה שכנגד נגיד מצוות תפילין גשמית יש עבודה עם מסך שנקראת תפילין.

כנגד תפילין גשמי, יש עבודה פנימית עם תפילין רוחני. אבל מה שייכת הנחת תפילין גשמי להנחת תפילין רוחני? ואם אדם נמצא ללא גוף, לפני שנולד או אחרי שמת, כשהתפטר מהגוף הבהמי, אז האם הוא לא יכול להניח תפילין? זו גדלות זעיר אנפין דאצילות, ואם אתה נכלל בגדלות הזאת, נקרא שאתה מניח תפילין. כבר תיקנת את צד שמאל שלך, יד כהה, חלשה שצריכה תיקון, ויש לך שני קווים, עד כדי כך שיש לך מאור שיוצא לך בתפילין של ראש, והקשר דווקא מאחורה. כל הדברים האלה הם סמלים אצלנו על מצב רוחני מאוד גבוה, וקיום של זה וקיום של זה אין ביניהם קשר כביכול.

אומנם אני אגיד לך, נגיד הרב'ה בזמן אפיית מצות, שנה אחת ירד עם תפילין, בשנה האחרונה לפני שהסתלק. אף אחד לא ראה את זה, אבל אני ראיתי. הוא לא רצה שיראו אותו, הוא כיסה את זה, אבל עשה את זה. ובכלל היו כמה דברים שהיה בהם במיוחד מאוד מאוד קפדן.

מפני שאנחנו לא מבינים קשר בין רוחניות לגשמיות או חשיבות של זה או זה, אי אפשר סתם כך למחוק את הדברים. אנחנו בכל זאת צריכים להאמין שכל הבריאה היא בריאה אחת, כל חלקיה קשורים זה לזה, ואין דבר שהוא מבוטל או מיותר, אלא מפני הקטנות שלנו אנחנו כך אומרים. לעומת זאת ברור לנו שמי שמקבל עלייה למדרגה יותר גבוהה, והעלייה הזאת מורגשת בו כירידה, כי עדיין הוא נכנס רק לאח"פ של המדרגה העליונה, אז נופלת אצלו החשיבות גם בקיום הרוחני וגם בקיום הגשמי, הוא נמצא בירידה בשניהם. ואז כדומם דקדושה הוא גם לא יכול לפעול.

אלו הטענות שאני שומע מהתלמידים החרדים שלי, ובאמת זה ככה. וקשה להסביר להם אחרת, שלא, צריכים להמשיך, כי בן אדם לא מסוגל, ממש בקושי מתקיים, לכן צריך לזרז את המצב. או להוריד אותו לגמרי, לא לנגוע בו, שייפול לדומם דקדושה בחזרה ויישאר שם, או לעשות לו כל מיני תומכים כדי שיעבור את הזמן מהר, מצב של חולשה כזאת, וייכנס למצב שבשבילו קיום גשמי וקיום רוחני כבר לא יהיו בעיה.

תלמיד: כדי שיהיה יותר תוקף לפעולות הגשמיות שאנחנו עושים, האם אפשר לכוון למשהו בזמן שעושים אותם?

בזמן שאני עושה פעולות גשמיות, תורה ומצוות, אם אני עושה כוונות, האם זה עוזר לי בתורה ומצוות רוחניות?

תלמיד: אפילו יותר מזה, על מה לחשוב, על מה לכוון?

בתורה ומצוות גשמיות אין לי על מה לחשוב כי זה גשמי. אם אתה חושב ויכול לעשות כוונה, אז זו כבר פעולה רוחנית. הכוונה היא המעשה ולא קשורה בעצם לקיום הגשמי.

תלמיד: כיפה, ציצית, תפילין, סתם לשים וזהו?

כיפה, ציצית, תפילין סתם לשים וזהו, זה מה שאתה חייב. וזה לא חשוב מה המצב שלך, הרצון שלך, כמו שהוא כותב כאן, לא בא לך או כן בא לך. דומם זה דומם, הוא לא משתנה. מה זה דומם? שאין בו שינוי, אין בו הופכין. אם אתה עולה לדרגת צומח וחי, אז אתה כבר מתחיל להשתנות, אבל צריכים לשמור שהשינויים האלו לא ישפיעו על הדומם. אומנם הם משפיעים, זה גם מה שהוא כותב, הם משפיעים, אין ברירה, כי הדרגה העליונה שולטת על הדרגה התחתונה. אבל בכל זאת אנחנו צריכים לשמור על מסגרת.

אני לא סומך על זה שאתם בונים את עצמכם נכון בבחינת דומם דקדושה, ושתשמרו על המסגרת הזאת על ידי קיום תורה ומצוות במעשה, בגוף, לכן אנחנו בונים מפעל כי זה עוזר לנו, זה יותר מועיל. כי גם המעשים שלך הם לטובת הכלל, והם גם בחברה ולא בבדידות כמו בקיום תורה ומצוות גשמיים, ואז כל הדברים האלה פועלים קצת יותר. אבל צריכים גם בזה וגם בזה להשתדל, ולהבין שאם תתייחס לפעולות האלה כפעולות שעוזרות לך ברוחניות, אז אתה כבר מעלה אותן לדרגה רוחנית, זו כבר תמיכה לדרכך הרוחנית, זה משהו אחר.

תלמיד: אומרים לנו שהבית של האדם זה הלב, וצריך להגיע לשלום בית.

הבית נקרא הלב של האדם. לב האדם מלא כל מיני רצונות, כמה רצונות יש בלב?

תלמיד: מיליונים.

לא מיליונים, שש מאות אלף, בשביל מה מיליונים? זה מספיק לנו. לא מספיק לך שש מאות אלף? זה מה שיש לנו בלב. אחד מהם הוא הנקודה בלב, זה אפילו לא אחד מהם, אלא זו כוונה, לא רצון, נקודה שבלב זו כוונה. כדי שתעשה שלום בית, אתה צריך לתקן את הרצונות שבלב שלך שכולם יהיו בכוונה אחת.

כל רצון הוא שונה מחברו, ורצון אחד לא מבין את האחר. אם אני רוצה לשתות, או רוצה לאכול, או רוצה לישון, או רוצה לטייל, או רוצה לרוץ, או רוצה לשבת, כל רצון הוא לחוד, איך הם יכולים להיות יחד? גם יחד אני לא יכול לתקן אותם, כך שכולם יחד פועלים בבת אחת.

אם הם בכיוון אחד, ואני משתמש בכל רצון ורצון בכוונה על מנת להשפיע לבורא, אז אני לא צריך להשתמש בהם בבת אחת, זה בלתי אפשרי, כי יש ביניהם פעולה ממש מנוגדת. ברוחניות זה לא כך, אבל נראה גם את זה, שימין ושמאל וכל הדברים האלה מתאחדים בפעולה אחת, כאיברים של גוף אחד. אבל מה שלא יהיה, אני צריך לכוון את השימוש בהם למקור אחד, ואז יהיה ביניהם שלום בית. זאת אומרת, לא יכול להיות שלום בית, אלא "איש ואישה ושכינה ביניהם", עם הבורא שנמצא ביניהם, אז יהיה שלום בית, לפני זה לא.

לכן בימינו אתה רואה מה קורה עם המשפחה, אין כבר משפחה, כולם מתגרשים בקלות, הילדים זרוקים ולא חשוב איפה. אחד חי עם אישה והילדים שלה מהבעל הקודם, והוא בעצמו עם הילדים שלו הולך לילדים שלה, ואתה תראה שבעוד דור יהיו זמנים כאלה שפשוט כולם כך יהיו. זה רק אומר לנו שאי אפשר לעשות דבק אפילו במדרגה גשמית בלי שנכניס לכאן כוח המחייב, האהבה, שזה צריך להיות דרך כוח שלישי, דרך הבורא.

ברוחניות זה בלתי אפשרי. איך אתה יכול לעשות דבקות בין ימין ושמאל? רק אם תהיה אותה כוונה כלפי אותה מטרה. ימין ושמאל נשארים ברצונות מנוגדים, אלא כוונה אחת מייחדת אותם, זאת אומרת לפעולה אחת, לקראת אחד. כך גם צריך להיות בכלל שלום בעולם, בעל הסולם כותב ב"שלום בעולם" שלא יכול להיות דבר כזה. כי כל אחד מלכתחילה נברא עם מחשבות שונות, עם תכונות שונות, ואתה לא יכול לעשות סתם שאדם יהיה דומה לשני. רק אם יש לנו משהו אחד, מישהו אחד, שכלפיו, לעומתו, אנחנו מכוונים את עצמנו.

תלמיד: אנחנו עובדים לפי הרגש, ואתה אומר שנעבוד לפי השכל. איך אפשר לעבוד לפי השכל? אם אנחנו עובדים לפי השכל, אז אנחנו כמו רובוט או מתכנתים אותנו כמו מחשב.

אי אפשר לעבוד לפי הרגש כי לפי הרגש עובדת רק בהמה. אי אפשר לעבוד לפי השכל כי לפי השכל זה רובוט, זה גולם. אלא לעבוד עם השכל לטובת הרגש, להגדיל את הרגש וכוונותיו לקראת המטרה, זה תפקיד השכל, ובשביל זה ניתן לנו שכל. בשביל זה בנו, רק בבני אדם, יש שכל ורגש, ושכל ורגש כאלו שיכולים להיות מנוגדים. בהמה יכולה להזיק לעצמה? לא. כאדם אני הולך להזיק לעצמי. באיזו צורה? אם אני בהמה, אז אני לא מסוגל, אני בכל זאת עושה חשבון. אפילו שאני הולך למות, אני עושה חשבון שכדאי לי למות. אבל כשאני עושה חשבון שאני צריך לעשות צמצום א', לעבור מחסום, לרכוש על מנת להשפיע משהו, אפילו לא לחשוב על זה, בהמה לא מסוגלת כי זה מנוגד לטבע. ואז בהחלט כאן זה שלום בית אמיתי, בקיצור.

תלמיד: כמה פעמים אתה פועל לפי הרגש ולא לפי השכל? נגיד בקשר לילדים, בקשר לכל דבר.

כמה פעמים אני פועל לפי הרגש ולא לפי השכל? כל הזמן, כל עוד אני לא מתחיל להשתמש בשכל כדי להעלות את הרגישות שלי לקראת האור העליון. רק הפעולה הזאת היא לפי השכל. כל יתר הפעולות שלי הן לפי הרגש, הרגש קובע מה צריך להיות בשכל.

אתה שואל כך, מתי אני יכול להקדים את השכל לפני הרגש? זה נקרא אצלנו להיות "אדם". אבל שכל זה אדם? שכל זה גולם. כשאני עושה בשכל פעולה שאני רוצה בצורה סלקטיבית, מבוקרת, לעבוד על הרגש, זו פעולת האדם, כי בהמה עובדת לפי הרגש. אדם שיכול עם השכל לפקח על הרגש, להגדיל אותו לקראת פעולה מסוימת, השפעה מסוימת, זו נקראת פעולת "אדם". אז פעולת אדם יכולה להיות רק כלפי האור העליון.

תלמיד: כתוב דבר ראשון "ואהבת את ה' בכל לבבך".

האם זה דבר ראשון "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך"? זה אחרון, זה גמר התיקון. "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" זה סוף כל הדרגות. זו המטרה, לזה צריכים להגיע, ואחר כך זה פירוש.

אם אתה רוצה ללמוד, אז לפי ה"זוהר" אפשר ללמוד מה זה "שמע ישראל". זו לא עבודה, זה קביעת המצב הסופי שאליו אנחנו מגיעים שהוא כולל את הכול. הוא מסביר לנו גם על הכלי וגם על המילוי שלו בדרגה של גמר הדרך, גמר התיקון. האם אנחנו יכולים עכשיו לבצע את זה? מצוות האהבה זו המצווה האחרונה. אחרי תרי"ג מצוות מתקיימת מצוות האהבה כשתיקנת את כל הכלים.

מה אתה שואל אני לא מבין.

תלמיד: למה התחילו עם זה?

אתה שואל למה אתה מתחיל השכם בבוקר ב"שמע ישראל"?

תלמיד: כן. "שמע ישראל" אלו המילים הראשונות בתפילה.

איך שאתה מתפלל תגיד לעצמך, אני לא הולך לבדוק בציציות שלך. אבל ככה זה.

תלמיד: "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך".

נלמד עוד מעט שוב חלק י"ב בתע"ס", ותראה למה צריכים להגיד "שמע ישראל" ומתי, למה בבוקר כן, ובערב כן. בערב זה תיקון לקראת הלילה, בבוקר זה תיקון מהלילה ליום, ואיזה תיקונים הם. אין לי מה להוסיף. אתה רוצה למצוא את התשובות בקיום שלך כדומם דקדושה, אין שם תשובות. אני יכול לעשות לך קושיות על כל מילה ומילה.

תלמיד: באופי שלי אני עובד לפי הרגש. אתה יכול עכשיו לדקור מישהו ותראה איך אני מיד קופץ.

השכל הוא רק תוצאה מהרגש, וניתן לאדם שכל חיצוני בהתאם למידה שהוא באמת יכול לפעול להגדלת הרגש לקראת האור העליון. אם אדם לא מגדיל את הרגש שלו לקראת האור העליון, אז הוא נמצא באותו שכל בהמי כמו כולם. אפילו פרופסורים, הם מומחים רק בכיוון שהתעמקו בו ויותר מזה לא. רק אם אדם משתוקק להגדיל את הרגש לקראת המאור המחזיר למוטב, אז באמת השכל מתחיל לעבוד, אבל השכל שלקראת המאור, כי הוא לא יעבוד לך מזה שתדע יותר כל מיני שטויות שבעולם הזה. אבל באמת אנחנו משתמשים בשני אחוז מהשכל.

תלמיד: מה הסיבה ומה תוצאה מבושה או יראה? מה המימוש של בושה, ומה המימוש של יראה?

בושה זו הרגשה שנמצאת בנשמות מיוחדות, גבוהות, שממש מרגישות את עצמן במעמד מול הבורא. יראה היא דבר שמתקיים בכל אחד בצורה בהמית או רוחנית. כמו שהוא כותב ב"זוהר", או שיש לך יראה מזה שאתה מפסיד בגשמיות, בכלים שלך לרצון לקבל רצונות גשמיים, שאתה לא ממלא אותם, או מזה שאתה לא ממלא רצונות רוחניים. כלומר יראה מהעולם הזה או יראה מהעולם הבא, מחוסר מילוי.

יכולה להיות יראה כבר כלפי הבורא, האם אני ממלא אותו. לא שאני ממלא את עצמי במילויים דעולם הזה או דעולם ההוא, אלא האם אני ממלא אותו. כבר עשית את האינוורסיה הזאת, התהפכת, אתה כבר חושב בו, לא בך, אתה חושב מה יש בו, ברצון שלו, האם הרצון שלו מתמלא על ידי הפעולות שלך. זו גם יראה, אבל זו כבר יראה אחרת, זו כבר יראה של בינה, שרוצה להשפיע, שרוצה לתת. ואחר כך באה אהבה, כשכבר מקבלים על מנת להשפיע. בכל הדרגות האלו יש הרבה חלקים, יש עוד הרבה צעדים.

תלמיד: מה הסיבה ומה התוצאה מבושה או מיראה?

בושה באה כתוצאה מהרגשת מעמד הבורא והמעמד שלך. מזה שאני משווה את שני המצבים הללו, כתוצאה מזה מגיעה בושה. יש לי לא רק הרגשת עצמי, עד כמה אני רוצה, עד כמה אני מלא, מי ממלא אותי וכן הלאה, אלא יש לי כבר הרגשת הבורא, מי הוא, הרצון שלו, היחס שלו אליי. אז מהשוואת היחס שלו אליי והיחס שלי אליו באה הבושה. אם אתה מדבר על סוג הבושה הזה.

יש בושה אחרת. יש בושה שאתה אומר לבורא, "תתבייש לך". אתה אולי מפחד להגיד, שלא יהיה לך נזק, אבל הלב אומר. מתי הוא אומר? מתי שאתה לא מרוצה. הלב שלך אומר את זה כל שנייה כשאתה לא מרוצה מהחיים. תסתכל על החברים שלך, תראה שכל אחד צועק ככה כלפי הבורא, כי אף אחד לא מרוצה מזה שמקבל ממנו. בזה אתה כבר מרשיע אותו.

כל פעולה ופעולה מתחלקת לכמה שלבים. השלב שבאמת קובע שאני אבצע את הפעולה נקרא הכרת ההכרחיות, נחיצות, לזה אנחנו צריכים להגיע. זו נחיצות בעזרת החברים, שהיא על מנת לקבל, אני צריך עזרה מהם, בלעדיהם אני לא יכול להשיג את המטרה. אני עובד בצורת המקבל כלפיהם, האכזרי אפילו, אני רוצה להשתמש בהם, לנצל אותם, אבל לפחות את זה. מזה הלאה מגיע באמת היחס אליהם, שהם חשובים לי, אין לי ברירה, אני חייב אותם. אז למה הם לא עובדים, למה הם לא משפיעים עליי, למה הם לא פועלים עליי כמו שצריך, אין לי חוץ מהם ומהבורא מישהו שישפיע אליי. הבורא משפיע, ויותר מזה הוא לא יעשה שום דבר, הם חייבים לעשות, למה הם לא עושים.

מזה אני כבר מתחיל לחשוב איך אשפיע אליהם כדי שהם ישפיעו אליי. אם אני רוצה שהם ישפיעו אליי רצון יתר, התעוררות יתר לרוחניות, אז אני בעצמי חייב להכניס בהם את זה, ולכוון אותם כך שהם ישפיעו בחזרה אליי דווקא את זה. הכול תלוי בהכרחיות. אבל מאיפה אני אתעורר לדברים האלה? שוב, בעבודה קבוצתית, שאנחנו מחליטים. בשביל זה יש גם רב וגם ספרים, שמשם אנחנו מקבלים התחלה, דחף ראשוני, ואנחנו צריכים בשביל זה להתחיל לעבוד.

תלמיד: האם לכל אחד משש מאות אלף הרצונות בתוך הנשמה שבליבי יש שם מיוחד?

כן, נכון, יש לו שם מיוחד. זה ממש מספר הנשמות. בפרשת "שמות" כתוב, "הנה שמות בני ישראל", כאשר יוצאים ממצרים. כשיוצאים מהמצרים, אז מתחילים להרגיש את השמות של בני ישראל, לפני זה לא יודעים, לפני כן זה סתם איזה עם. אפילו לא עם בדיוק, אלא גוי מקרב גוי. מתי מתחילים להרגיש את השמות, שהם שש מאות אלף גברים? מתחילים להרגיש בזמן שיוצאים ממצרים, זה בדיוק לפי פרשת השבוע. אז מתחילים להרגיש גם אותם וגם את השמות שלהם, לא לפני זה.

תלמיד: מה זה ברוחניות ילדים מבעל אחר?

בכל דבר יש תיקון, זה יתגלה אחר כך. לכל דבר יש סיבה וסיבה מוצדקת, עלינו רק לראות את המצב ואיתו להמשיך הלאה לכיוון הנכון.

(סוף השיעור)