רוח החברה מתחילה בעשירייה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 25.10.25 – אחרי עריכה

מיכאל: השאלה על הרוח בחברה. חשבנו ודיברנו עם הרבה חברים על מי צריך לתת את הרוח. פעם אתה היית ממש נותן רוח, היום אתה נותן רוח לנו פה בעשירייה, ממש, אתה, אנחנו כולנו. ויש חברים, זה הפירוש שלי, שטוענים מי נותן רוח. האם החברה בעצמה יכולה לייצר כזאת רוח, או שחייב להיות אדם, גוף, כמו ועדת חברה או איזו ועדה? האם יש מקרים בהיסטוריה שבאמת החברה בעצמה בלי מנהיג יכולה? מי צריך להנהיג את החברה מבחינת הרוח? לא ארגון, כי בארגון ברור שצריכה להיות היררכיה, יש מנהלים, זה ברור, אחרת זה לא יכול להיות. או שהבורא יכול להיות שמנהל אותנו. מה אתה חושב?

כי לפי ההיסטוריה ברור שהיה כל הזמן אדם אחד שנקרא מנהיג, אפילו לא בחברה רוחנית, בחברה פוליטית צריך להיות מנהיג מאוד כריזמטי שמושך אחריו ונותן רוח, נותן עתיד, נותן תקווה. האם הגענו לאיזשהו שלב בהתפתחות שהחברה בעצמה יכולה לייצר רוח, או יכולה להיות קבוצת אנשים שאין שם מישהו בולט אחד שייתן רוח, קבוצה קטנה נגיד? זה מה שעכשיו עומד לפנינו, אנחנו חייבים את זה. מאיפה הרוח יבוא? פעם בכל ההיסטוריה הרוח בא מהמורה, המורה היה מחזיק את התלמידים. כמו שאתה סיפרת, בעל הסולם היה מחזיק את התלמידים שלו, ורב"ש כמובן, ולפניי ברור שיש מורה והוא מחזיק.

איך קבוצה יכולה להחזיק את הרוח בפני עצמה בלי שום מנהיג? הרי אין לנו מנהיג, וגם לא יהיה, ככה אתה סיפרת, שאין, נגמרה התקופה של מנהיגים, לא יהיה אדם אחד שיוביל את החברה הקטנה שלנו ואת החברה הגדולה.

דודי: מחפשים תחנת רוח.

מיכאל: כן, מחפשים. בכל זאת איך חברה יכולה לייצר בעצמה את הרוח?

כן, חייבים לדאוג לרוח.

מיכאל: יש לך עצה איך חברה בלי מנהיג יכולה לייצר רוח? האם היא יכולה לבחור בעצמה מנהיג? המנהיג הזה, האם אלו יכולים להיות מספר אנשים, איזו ועדה שתוביל, שהיא תתחלף אולי, או שיש עוד דרכים?

אין חברה בלי מנהיג.

מיכאל: אז מי המנהיג בחברה העתידית?

לא יודע.

מיכאל: מה אנחנו יכולים לעשות כדי לדעת? אנחנו חייבים לדעת את זה, כי כמו שאמרת, נכון, אין חברה בלי מנהיג. אז אולי נבקש, אולי נתפלל 24/7 שהבורא ייתן לנו תשובה מי ינהיג אותנו.

דודי: האם מנהיג זה יכול להיות קבוצת אנשים, או מנהיג זה אדם אחד, או מנהיג זה אולי בכלל לא קשור לבשר ודם, זה רוח?

זו יכולה להיות קבוצה מכמה אנשים.

דודי: קבוצה של כמה אנשים כבר יש מנהיג. מה יותר מתאים לדור שלנו של "בני ברוך"?

אני לא יודע להגיד. אני לא רוצה להגיד כי אני לא בטוח במה שאני אומר.

דודי: אז מאיפה מקבלים ביטחון לדעת? למה זה דבר נסתר? למה זה לא דבר מאוד ברור?

אבל אתה רואה שככה זה.

דודי: כן, אבל מה הסיבה, כדי שמה, שנברר בינינו?

שלא מגולה.

דודי: מאיזו סיבה זה נסתר?

לנו זה לא מגולה.

דודי: זה משהו שיתגלה?

כן.

דודי: צריך לדרוש את הגילוי או שהוא פשוט יבוא?

כן.

דודי: זה יבוא בזמן שצריך לבוא?

תחשוב, אני לא יודע. אנחנו מצפים שזה יבוא, מתי? אף אחד לא יודע.

אילן: מה יבוא?

מנהיג. דרישה למנהיג.

אילן: זה מה שאתה אומר שנסתר?

לא, לא רק זה. אבל זה בטוח שנסתר.

אילן: אני חושב אגב שאם באמת חסר רוח בחברה, אז במקום ללמוד עכשיו עקודים, כי מי מבין איפה זה עקודים בכלל, אפשר לקחת מאמרי רב"ש ולעסוק איתם. הרבה זמן לא קראנו רב"ש, מאמרי החברה.

כן, אני מסכים.

מיכאל: האם במקום תע"ס לקרוא מאמרי רב"ש, במקום "תלמוד עשר הספירות"?

לא, אבל אפשר איכשהו.

מיכאל: אפשר לשלב, לא לוותר על תע"ס.

כן.

מיכאל: אני מסכים.

דודי: כשחברה נפגשת ומדברת ביחד, מדברת, לא משנה, על הבעיות שלה, על המטרות שלה, על הספקות שלה, אז נפגשים, מדברים ביחד, מלבנים את הדברים על בסיס המקורות. במה החברה הזאת שונה מחברה אחרת שמתכנסת ומדברת? מה יש בחברה הזאת שיהיה שונה מדיבור בקבוצה אחרת שתיפגש ותדבר? כמו באו"ם נגיד, מדברים, כולם מדברים.

שם אני לא יודע אם יש מטרה, אם יש אמצעי למטרה, חיבור. הם יודעים מה יכול להיות אם הם לא יממשו מה שמחליטים. את הכול צריך לקבל ברעדה.

דודי: אם החברה מדברת ובעצם עכשיו מתגלה החוצה שהחברה מפוצלת, יש דעות לפה ודעות לפה?

אז מה?

דודי: מה זה אז מה? האם זו חברה?

זו חברה. אם היא דואגת שיש בה משהו שמפצל אותה, זה טוב מאוד.

דודי: אבל בסופו של דבר צריך לממש משהו.

כן.

דודי: האם מממשים לפי איך שהחבר הזה חושב או החבר הזה, הקבוצה הזאת או הקבוצה הזאת? מה עושים?

אבל זה לא מהיום למחר. הם יודעים שזה אצלם לא בסדר. את השאלות האלו, את הנושאים האלו חייבים לממש, חייבים לזכך, חייבים לעשות איתם משהו.

דודי: פעולת הזיכוך בחברה היא דרך דיבור?

דרך חיבור.

דודי: ופעולת הדיבור, שמדברים אחד עם השני.

כן.

דודי: מה המשמעות של הדיבור בינינו?

שאנחנו מלבנים את הנושא.

דודי: זאת אומרת, שכל אחד מתחיל להבין מה החבר האחר חושב.

ועד כמה הוא מסכים עמו או לא מסכים.

דודי: בשיחה כזאת פתוחה כשאנחנו יושבים ומדברים, אני צריך להגיד את כל מה שיש לי על הלב?

כן, אחרת חבל להתחיל.

דודי: חבל להתחיל אם אני לא פותח עד הסוף, עד הסוף?

כן.

דודי: אבל לא נעים לי, אני מפחד לפגוע במיכאל, אני מפחד שאולי שמעון ייעלב.

אז זה לא טוב. זה לא טוב.

דודי: החברה צריכה להיות כזאת שאני אומר עד הסוף את הכול?

לא תמיד, אבל אם יש ביניהם קשר, אז הם אומרים, היום אנחנו מדברים בגלוי.

מיכאל: אבל בכל זאת זה צריך להיות באהבה, זה העניין. אין בעיה לדבר בגלוי, אבל קודם צריך לעשות הכנה שמאותו חבר זה ייצא איכשהו באהבה, לא בכוונה לפגוע.

לא, אם אנחנו מדברים על לתקן את החברה, אז אנחנו מסכמים בינינו שהיום, נגיד מעכשיו במשך שעתיים אנחנו מדברים על עצמנו בצורה גלויה.

דודי: וסגנון הדיבור? יש אנשים מאוד בוטים, שמדברים עם הידיים וכולי, האם צריך להיות סגנון מכובד או זה שלא משנה וכל אחד ידבר איך שהוא רוצה?

מכובד.

דודי: או קיי.

אך ורק.

דודי: איזו הכנה צריך לעשות לדיון כזה שהוא פתוח, גלוי, חשוף, אמיתי?

שכל אחד ידע מה זה בדיוק פתוח, מה זה דיון פתוח, חברתי, גלוי.

דודי: אחרי ששמענו את כולם, כולנו דיברנו, שמענו והבנו עכשיו איפה אנחנו נמצאים, אולי אנחנו מפוצלים ויש הרבה דעות או דעה אחת, לא משנה, איך עוברים מזה להחלטה, למימוש?

ההחלטה כמו שאני מבין, אולי שמעתי חלק מזה, חלק בטוח שמעתי וחלק לא, אני חושב שהחלטה צריכה להיות של כולם יחד.

דודי: החלטה צריכה להיות פה אחד של כל החברה, מוסכמת על כולם?

לא, מוסכמת על כולם אנחנו לא יכולים לדרוש מראש. זה לא.

דודי: אז מה?

אנחנו צריכים לדרוש מהחברה שתהיה רצינית ככל האפשר כדי להגיע להחלטה שמקובלת על כולם.

דודי: אבל אחרי הכול מישהו צריך להוציא לפועל את ההחלטה וזה לא החברה?

כולם.

דודי: כולם.

כן.

מיכאל: לא כולם מסכימים, יש דעות שונות.

לדבר שוב ושוב עד שמלבנים את זה ועד שרואים שאי אפשר אחרת.

מיכאל: אבל איך אפשר להגיע להסכמה של מאות אנשים?

מאות, אני לא יודע.

מיכאל: אבל זה כל העניין, יש מאות, אתה לא יכול להגיד, "אתם לא משתתפים בדיון, רק אנחנו".

אני לא יודע לגבי מאות, אני אומר לך.

מיכאל: ברור.

דודי: אלא לגבי מה אתה יודע, פורום של עשירייה?

עשירייה.

דודי: עשירייה יכולה לדון?

כן.

דודי: זה בתוך המשפחה הקטנה שלהם?

כן.

דודי: אם רוצים לעבור לרמה גדולה יותר שהיא בין עשיריות?

אין בינתיים פתרון.

מיכאל: זאת אומרת, בחברה גדולה אנחנו כרגע לא יודעים איך להגיע להסכמה כללית, לכן יש איזשהו גוף מארגן, הם מארגנים כי אנחנו לא יודעים איך להגיע להסכמה, אבל בעשירייה כן צריכים להגיע להסכמה.

מה התוצאה מהגילוי הזה? נגיד פתאום אני מגלה ששמעון חושב עליי ככה וככה והוא דיבר במשך שעתיים, כפי שאמרת לדבר. חשבתי שאילן חבר שלי, שהוא מחבב אותי, ופתאום אני מגלה שהוא זוכר לי דברים מלפני עשרים שנה ועוד כל מיני דברים כאלו.

"גילוי נאות" כמו שאומרים, כל אחד גילה מה הוא חושב עליי. מה עושים עם זה, איך מתקדמים, איך אוספים את כל זה, מחלק נפגעתי פחות, מחלק נפגעתי יותר, גם אני אמרתי דברים על החבר. מה עושים עם זה?

משתדלים להיות מחוברים.

מיכאל: מעל זה. זאת אומרת עד עכשיו חשבתי ששמעון הוא חמוד והוא חושב עליי טוב, ואז הוא מדבר, והוא חייב להגיד לי מה הוא חושב עליי, ופתאום אני יודע שהוא לא בדיוק מחבב אותי, ואז על פני מה שהתגלה, והרי עדיף שהוא יגיד לי, כי מה הטעם שזה ישב בו.

כן.

מיכאל: על פני זה אני בכל זאת צריך לאהוב אותו, וזה נקרא שאני מתקדם, אם אני אצליח כמובן להתגבר על הדבר הזה. אתה לא פוחד שאני יכול להיעלב ובכלל להיסגר ואולי לא לדבר איתו חודש אחר כך או בכלל?

סיכמנו בינינו.

מיכאל: בסדר, סיכמנו. אבל אתה יודע, אנחנו בני אדם, אנחנו רגישים, הוא פגע בי, אני לא אחראי על עצמי, אני לא יודע אם אני יכול להתמודד עם הדבר הזה, בטח להתעלות ועוד להתחבר. יכול להיות שהתגובה תהיה שנגיע לכזה כאסח שאחר כך לא נדבר אחד עם השני. למה אני פוחד? כי אף פעם לא עשינו כך.

דודי: זה כאילו "לפתוח תיבת פנדורה".

מיכאל: כאילו מה זה?

דודי: אתה אומר "אבל סיכמנו", אבל עכשיו כל אחד יפתח את הפה ואז בשביל מה פתחנו את זה, רק גילינו מה כל אחד חושב על האחר ונתקענו בתוך הבוץ. זה הפחד, איך כן לפתוח את האמת, את מה שיש על הלב בצורה נכונה, כדי לתקן, ולא כדי לסגת אחורה, לשקוע בתוך האגו שלנו.

זה ברור.

דודי: מה מבטיח שלא ניתקע שם בחשבונות פרטיים? כי עכשיו שמעתי מה אתה חושב עלי באמת וזה שיתק אותי.

מה שכל אחד חושב על כולם.

דודי: למה אני חייב להגיד את כל מה שיש לי בלב? אולי אני אשתוק, יותר טוב.

אתה לא בא להגיד, אתה בא לברר מה יש בלב שלך כלפי כל אחד מהחברים.

מיכאל: אבל זה לב אגואיסטי. ברור שיש לי זבל בלב, אז מה? מה זה נותן?

לא, יש הבדל אם סוגרים את זה בפנים או מדברים על זה בחוץ.

מיכאל: ברור שיש הבדל. עד עכשיו סגרנו את זה בפנים. יש לי משהו, אני לא אומר, אני יודע שבטוח אני אפגע בחבר.

זה לא טוב, זה מה שרואי אומר.

מיכאל: זה לא טוב לשמור בפנים? חייבים להגדיר זמנים כדי להוציא את זה החוצה.

כן.

דודי: איך אתה אומר למישהו משהו שמפריע לך בו, בלי לפגוע בו?

אנחנו מסכימים מראש שאפשר להגיד כך.

דודי: כן, אבל אני יצור רגיש, כמו כל אדם, ברגע שאני נוגע לך, מכניס סיכה בדיוק לנקודה, נכון שסיכמנו אבל זה פגע בי. עכשיו פתאום הורדת אותי. אני עכשיו רוצה להגיד לאקוקה משהו על ההתנהגות שלו. איך אני אומר לו את זה עכשיו? בלי לפגוע בו, בלי להוריד אותו. אני יכול להגיד מתוך מקום אוהב, אבל זה מילים. סיכמנו, אז סיכמנו, אז מותר לי לעשות הכול?

כן.

דודי: איך הוא צריך לקבל את זה?

הוא צריך לקבל את זה בצורה גלויה.

דודי: מותר להתווכח? הוא יכול להגיד לי, אני לא מסכים איתך, כן מסכים איתך, אתה חושב ככה, אני חושב ככה.

לא, לא, לא. לא בצורה כזאת, זה לא ויכוח. כאן זה בירור, ובבירור אין כאן מישהו צודק, או לא צודק.

דודי: אני לא מבין, איך בבירור אין צודק ולא צודק? יש איך אני רואה את הדברים, ויש איך הוא רואה את הדברים. כל אחד הצדק איתו לפי תפיסת המציאות שלו.

כן.

דודי: אז מה זה פעולת הבירור פה? יש פה שתי תפיסות אגואיסטיות שמתנגשות אחת בשנייה, אז לאן מגיעים בזה, איך מתקדמים מפה?

מתקדמים לפי האמת.

שמעון: יש חברים שאין להם ממש ביטחון. יש אנשים שיש להם הרבה ביטחון שמדברים, אז בסדר, יש להם ביטחון, ויש אנשים שחסרי ביטחון ממש, ואז הוא נפגע לאורך הרבה זמן. איך לעורר אותו כשמדברים נגדו והוא חסר ביטחון ועכשיו יוצא יותר ויותר גרוע, לטובתו?

קודם לדבר על זה ואחר כך כבר לגשת לבירור.

שמעון: אז לפני כן, לדבר על זה?

לדבר על אופן הפתיחה של כל אחד, למה כל אחד יכול לפתוח את עצמו, איך מגיבים על זה, עד כמה זה חובה.

מיכאל: זאת אומרת אני לא סתם בא ואומר לחבר מה שבא לי, אלא אנחנו מראש מסכמים על איזה תחום. נגיד אנחנו רוצים לעשות בירור על מסגרת, קבענו מסגרת מסוימת, נכון שאנחנו כולנו התחייבנו לעמוד בה ויש לי טענות, "ההוא עומד במסגרת, ההוא לא", ככה נראה לי. אז על זה אנחנו מדברים, ולא באופן שאני עכשיו פתאום מתנפל בדברים שאולי בכלל לא קשורים, או קשורים לאופי של האדם.

כן.

דודי: אתה מדבר כרגע ברמה של עשירייה?

כן.

דודי: כל כמה זמן צריך לעשות דבר כזה?

אני לא יכול להגיד.

מיכאל: לפי הצורך אפשר להגיד, שכולם מחליטים שיש מקום לזה?

לפי הסכמה.

מיכאל: אבל בחברה גדולה אתה חושב שצריך לעשות דבר כזה?

בחברה גדולה זה בלתי אפשרי.

דודי: בלתי אפשרי לעשות בחברה גדולה.

כן.

דודי: או אולי הצעה, שכן מדברים על זה כל אחד בעשירייה, פותחים דיון כלפי החברה, לא כלפי העשירייה, כלפי החברה.

זה דברים גדולים ומבולבלים.

דודי: האם בחברה גדולה, נגיד פה ב"בני ברוך", בכלי העולמי, נכון לנו לפתוח ולעשות דיונים כלפי התפתחות החברה, מצב החברה או לא?

אתה מתאר לעצמך שזה אפשרי?

דודי: מה ההבדל? אם אפשר לעשות בעשירייה, למה לא בחברה? למשל - איך אתם רואים את הכנס הקרוב?

מיכאל: את מי אתה שואל? נגיד יושבים שלושת אלפים איש וכל אחד אמור לדבר?

דודי: לא, לא כל אחד.

מיכאל: אמרנו כל אחד.

רואי: מקבוצת פתח תקווה, לא שלושת אלפים איש.

דודי: נגיד קבוצת פתח תקווה גברים, לקחתי.

מיכאל: לא, למה? נתחיל נגיד במוסקבה, למה אתה מגדר?

רואי: אבל זה מה שאתה הולך לעשות מחר.

מיכאל: בסדר, אני לא אומר שזה טוב.

דודי: בוא נתחיל בשלבים.

מיכאל: שלוש מאות. אתה נותן לכל אחד להגיד?

דודי: אולי נתחיל בסדנאות בעשיריות, וכל אחד יתבטא.

מיכאל: אז אתה שוב בעשיריות, אבל בלי עשיריות אתה לא יכול, אלא איך?

דודי: זאת אומרת החשיבות כאן היא שכל חבר יתבטא, ממש כל אחד ולכן אי אפשר לעשות בהמונים?

לא, זה לא שכך צריך להיות, אבל צריכה להיות לכל אחד ואחד הרשות לדבר.

דודי: הרשות תהיה לו לדבר, אם הוא רוצה הוא ידבר.

מיכאל: קודם כל הוא חייב לדבר, זה מבנה העולם שלנו, אבל הגופים לא מאפשרים, הזמן, תנועה, מקום, לא מאפשרים לדון כאשר יש שלוש מאות איש, זה מה שאני רוצה להגיד. כאשר יש שלוש מאות איש אתה יכול רק להעביר מסר, אתה לא יכול לדון, אתה יכול לעשות סקר.

דודי: רגע, אתה יכול לשמוע את כולם?

מיכאל: לא הבנתי שמקובלים עושים סקרים, לא ראיתי כזה דבר - סקר.

לא.

מיכאל: סקר זה משהו כזה זר.

דודי: מקובלים חשוב להם לשמוע את הדעות השונות? לא אמרתי להתחשב בדעות, ולא אמרתי לקבל את הדעות האלה, אבל לשמוע את הדעות שיש?

זה חשוב.

דודי: חשוב. הצורה שמקובל שומע את הדעות, איך הן מתבצעות? הוא צריך לשמוע אותן מילולית, שאנשים ידברו, או פשוט הוא חווה אותם באיזה רובד שאנחנו לא מבינים, הוא מרגיש מה שיש בלב האנשים וזה מספיק?

לא יודע.

דודי: בחברה שלנו, אנחנו "בני ברוך", כדי להתרשם מהדעות שיש בחברה, נכון שנתאסף כולנו, הכלי העולמי, וכל אחד יקבל את הרשות, אם הוא רוצה, להביע את דעתו ביחס לנושא מסוים בחברה? כדי לקדם את החברה.

שלושת אלפים איש?

דודי: למשל. לא, אז שלוש מאות איש, אני יורד בווליום. שלוש מאות איש מתאספים בכל קבוצה, פתח תקווה מתאספים כאן יחד, ואנחנו עכשיו רוצים לדבר על נושא מסוים ביחס של החברה, "התפתחות של שיעור הבוקר", "הבניין שלנו", "הכנס הקרוב", שלוש מאות חברים, מי שרוצה מהם, להביע דעה לכאן ולכאן, כולנו שומעים את זה, וההנהלה לוקחת את כל הרוח שהיא ספגה, את הקבוצה של האנשים ששמעה את כל הדעות שלהם, ומקבלת החלטה לטובת הכלל, לטובת החברה. זה נכון הצורה הזאת?

אני לא יודע. אתה שואל רק אותי?

דודי: אני שואל את כולם.

מיכאל: קודם כל זה כבר משהו אחר לגמרי ממה שדיברנו, דיברנו על בירור רציני בעשירייה.

דודי: בעשירייה, עברתי לווליום של חברה.

מיכאל: בעשירייה זה משהו אחר. פה כל אחד חייב להגיד את האמת, צריכים לעשות הכנה, לקבוע זמנים, זה משהו אחד.

דודי: זה עשירייה.

מיכאל: כן. אתה עכשיו עובר למשהו אחר לגמרי.

דודי: אני התחלתי מזה.

אילן: דודי, אירוע כזה, תחשוב איך לנהל אותו, ממש לנהל אותו. כשמתאספים כמה מאות אנשים, אז לפני שאתה בא ושם את השאלה ככה החוצה, אתה חייב לבנות מכנה משותף לכולם, כלפי מה אנחנו דנים עכשיו.

דודי: ברור.

אילן: יש לנו מטרה משותפת.

דודי: זה לא הייד פארק, שכל אחד יגיד מה שבא לו. הכנה רגשית, ואז יש לנו נושא ספציפי שרוצים עליו להחליט. כל אחד יביע את דעתו, שמענו את כולם, התרשמנו מהרוח הכללית, קיבלנו, ההנהלה לוקחת את זה ומחזירה לחברה, זאת ההחלטה. היא יכולה להחזיר את זה לסיבוב שני, מקבלים, לא מקבלים.

אילן: בסדר, למה אני אומר לנהל את זה? כי בסופו של דבר כמו שהתחלת בצורה מסודרת ובנית פלטפורמה אחת ואחר כך היה ביטוי לכולם, בסוף פשוט לסיים את כל המפגש הזה בגדלות.

דודי: לפי סדר ישיבת החברה של רב"ש.

אילן: אפשר להקפיד על זה.

דודי: שבח החברה, ודברים שאפשר להוסיף קצת בשלמות ותפילה, מובן.

אילן: צריך לראות על מה בן אדם הולך לדבר עכשיו. אתה מבין מה ייצא לך שם?

דודי: אבל אם עשינו הכנה וקבענו כללים?

מיכאל: אבל נגיד שהדיון הוא חיובי, יושבים שלוש מאות איש, ברור שעשינו הכנה, קבענו נושא, הכול בסדר. אבל יש פה בעיה שבדרך כלל מי שמדבר בדיונים כאלה הם אותם אנשים, שלפי הטבע מדברים. רוב האנשים לא מצביעים, רוב האנשים אומרים, "ברגע שאני רואה שלוש מאות איש אני לא מדבר". אתה רואה שאותם אנשים מדברים. יקומו, אני לא רוצה להגיד שמות, ברור שהם תמיד קמים.

דודי: חברים דומיננטיים.

מיכאל: ואז מה הבעיה בשלוש מאות איש? אתה לא תקבל את הדעה של כולם. לשאול ולשמוע כל אחד אתה לא יכול כי אין לך זמן, תצטרך לשבת חמש שעות. יקומו כמה אנשים שיגידו שזה לא משקף את כולם. לכן אנחנו מחפשים איך בכל זאת לעשות בירור עם שלוש מאות איש. בעשירייה זה ברור. בשלוש מאות, האם בכלל יש אפשרות כזאת? ואם כן, איזו צורה ואילו נושאים יכולים להיות? יש פה מגבלות. עכשיו לפנינו הדבר הזה. נכון?

דודי: כן.

מיכאל: לא שאנחנו לא רוצים, פשוט לא ברור איך.

דודי: דיברנו על בירור בעשירייה, האם העשירייה שלנו מוכנה לבירור כזה? אתם מרגישים שאנחנו מוכנים לבירור בינינו?

אני חושב שכן.

מיכאל: אתה חושב שכל העשיריות מוכנות לזה או שאתה לא יודע?

לא יודע.

מיכאל: כל מה שדיברת זה לא שמחר אנחנו לוקחים ואומרים "חבר'ה אנחנו ממליצים לכל עשירייה לדון", לא. אתה אומר רק לעשירייה שלנו, כל מה שדיברת זה קשור רק לעשירייה שלנו.

כמו שאני מכיר את העשירייה שלנו, היא כן מוכנה.

מיכאל: ולגבי השאר, אתה אומר לעשות, לא לעשות, או שאתה לא לוקח אחריות, אתה לא יודע.

לא לוקח אחריות.

דודי: הם צריכים להחליט ביניהם אם הם מוכנים בכלל לדבר.

כן.

דודי: שהם יחליטו.

כן.

דודי: אם חלק יגידו אנחנו לא מוכנים, אז לא לעשות את זה.

כן.

דודי: מובן. ואנחנו, נגיד שהיינו קובעים בינינו שבפגישה הבאה או בהזדמנות כלשהי אנחנו יושבים ומדברים בצורה גלויה, איך אנחנו עוד יכולים להתקדם. אני מאוד הייתי רוצה לשמוע מהחברים מה לא בסדר בי, במה עוד אני יכול להשתפר, במה אנחנו יכולים להתחזק כעשירייה. או לא נכון לנו בכלל כרגע לעשות דבר כזה?

למה לא? זה תמיד אפשר.

דודי: כן? אני רוצה מאוד, במקום שאשמור בלב את מה שיש לי.

שמעון: אני זוכר ששאלתי אותך על זה כשהייתי אחראי על הכלי הישראלי, אמרת שאם מישהו יפגע במישהו, אז הוא ישנא אותו לכל החיים, כי פגעת באגו שלו ועכשיו כל החיים הוא ישנא אותך על זה.

כן.

מיכאל: יש דוגמאות. רוב השונאים שלנו, ששונאים אותך, ויום יום כותבים שפגעת בהם, ככה הם אומרים, אני לא יודע, לא נכחתי שם, אבל הם טוענים שפגעת בהם בצורה ישירה.

מי?

מיכאל: השונאים שלנו.

השונאים של "בני ברוך".

מיכאל: השונאים של בני ברוך, ששונאים אותך, טוענים שפגעת בהם בצורה ישירה. אני לא יודע איך ומתי, לא יודע כי לא נכחתי.

כן.

מיכאל: וזה נמשך שנים, יש להם חומר דלק עד סוף החיים, וברור ששום דבר לא יכול לעצור אותם.

בסדר.

שמעון: אני מדבר על החברים שלנו ממש, בעשירייה. אם אני עכשיו אגיד משהו נגד מישהו מהחברים והוא ייפגע מזה, אז כנראה שהוא ישנא אותי לכל החיים כי פגעתי באגו שלו, פגעתי בו.

כן.

שמעון: איך לעשות את זה באמת שלא נפגע, שאף אחד לא ייפגע?

להעלות את זה לרמה אחרת, שכל אחד בודק כל אחד שבעשירייה ומתקרב אליו בהדרגה.

דודי: ואם נפגעתי? אם שמעון, עכשיו כשנעשה שיחה פתוחה, כמה שהכנו את עצמנו הוא אומר משהו שלא חשבתי על זה, ו"בום", הכניס לי סכין בלב עכשיו, כך אני מרגיש, ואני לא מצליח לצאת מהמחשבה הזאת. מה אני צריך להגיד לעצמי כשאני פגוע לגמרי ממה שהוא אמר לי?

שאתה לא יכול לסלוח, זה מאוד לא טוב.

דודי: ומה אני צריך לעשות? אני לא יכול לסלוח לו, מה ששמעתי, לא חשבתי על זה, כל היחסים שלנו מבחינתי, הלכו. אז מה אני עושה? מה אני צריך לעשות במצב כזה? להתגבר? אני לא יכול, אני פגוע, הרגש שלי ככה.

אני מבין.

דודי: אז מה אני אעשה עם העלבון הזה?

אין מה לעשות.

דודי: אז למה פתחנו?

טוב.

(סוף השיחה)