שיעור בוקר 10.08.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ללמוד מהירידה במצב העליה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: קטע מס' 1.

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים."

סדנה

איך אנחנו מרגישים את המצב הריק הזה? איך אנחנו מתגברים כדי להבחן אותו, לא לברוח ממנו ולשייך אותו ל"אין עוד מלבדו" ולהכין את עצמנו כדי למלא אותו, ובמה ממלאים אותו?

*

מה זה נקרא שאנחנו ממלאים את המקום הריק במלכות שמים? מה זה המקום הריק ומה זה מלכות שמים שבה אנחנו ממלאים אותו?

*

כשאנחנו באים מהמצב השלם לבלתי שלם, אז אנחנו יורדים בהדרגה עוד קצת ועוד קצת עוד קצת עוזבים, עוזבים, עוזבים את המצב השלם ונכנסים לבלתי שלם, לשבור עד שנעשה החורבן. כשאנחנו עולים למעלה, אנחנו עולים כנראה גם בהדרגה עוד ועוד עד שקמים ונבנה בית המקדש. איך אנחנו מזהים את התהליך הזה במגמת הירידה ובמגמת העלייה?

מה אנחנו יכולים להגיד על תהליך הירידה לקראת החורבן? שיש כאן הצטברות מסוימת של משהו, וגם תהליך שלקראת כמעט בית המקדש, שיש כאן גם הצטברות של הבחנות מסוימות יחד.

איך להיות יותר רגישים למגמת הירידה, מגמת העלייה, מה קורה לנו איך זה נתאסף יחד, מתווספות ההבחנות, מתי ההבחנות האלה מתווספות כנראה למצב שנגרם החורבן חס ושלום, או בעזרת ה', נגרמת הבנייה, הקימה של בית המקדש בעזרת ה'?

*

אם העיקר לאדם להיות כל הזמן מחובר עם הבורא בתפילה, בהודיה, לא חשוב, אבל בכל זאת זה נקרא העלאת מ"ן, בתפילה בלתי פוסקת, איך אנחנו יכולים לחזק בזה את החברים, להראות דוגמה בפועל, איך אנחנו יכולים בזה לקבוע שזה המנהג הקבוע שלנו? חובת כל חבר וחבר בכל הצורות להראות, לתת דוגמה, לעורר את כול החברים להיות בפנייה לבורא? כי זה בסופו של דבר רק זה מציל את המצב.

כל אחד צריך לענות עכשיו בקיצור, מה אני עושה כדי למלא חובתי כלפי העשירייה כדי לעורר אותם לחיבור עם הבורא, לפנייה לבורא. ואז כל אחד הוא בעצם נעשה גם כש"ץ וגם כגבאי סך הכול, כמו שדיברנו.

*

ברור לנו שאנחנו יכולים להישאר בזה בלי הפסקה, להיות מחוברים בינינו ולבורא. האם זה נכון או לא? יש למישהו ספק?

תלמיד: זה לא ספק, פשוט המציאות הקיימת, משתדלים, משתדלים ואז אני רואה בסוף יום, אם לספור את כל הדקות שהרגשתי איזו חשיבות או האם התפללתי על החברים, המצב הוא לא טוב.

מה זה שהמצב הוא לא טוב?

תלמיד: מעט מאוד זמן מה24 שעות, אני לא מדבר על השיעור, לשיעור משתדלים כולם, יוצאים מהשיעור, כמה זמן? אז יש את הזום, ועוד כמה רגעים פה ושם, ואנחנו צריכים להיות בזה 24 שעות, אז אני רואה את ההבדל.

אתה עשית משהו כדי שאתה לא תתנתק?

תלמיד: אני לא יכול לעשות כלום.

למה אתה לא יכול? האם עשית משהו כדי לא להתנתק?

תלמיד: כן, השתדלתי לחשוב על החברים שהם יהיו מחוברים.

ואם לא זה, מה עשית עוד חוץ מזה?

תלמיד: כל מה שהחברה דורשת.

החברה לא דורשת כלום, מה אתה עשית?

תלמיד: השתדלתי כמה שאני יכול.

זאת לא תשובה.

תלמיד: ביקשתי כמה שאני יכול.

זה לא תשובה שהשתדלת.

תלמיד: אני יודע, אבל זה המצב.

במה השתדלת?

תלמיד: לתפוס רגעים שפתאום אני יוצא מהטייס האוטומטי.

אבל אתה רואה שאתה לא תפסת, מה הלאה? אני לא מבין, אם אתם עוזבים זה נקרא שאתם עוזבים את ההתקדמות, עוזבים את הדרך, אז למה אתם מצפים?

תלמיד: אבל זה המצב, איך נלחמים בזה?

תפנה לבורא, תכתוב לו. אני לא יודע, אבל מה? אף אחד לא יעשה במקומך את העבודה הזאת, אתה צריך להעלות מ"ן, אתה צריך לדרוש תיקון, סביבך יש חברים שיכולים לתמוך בך, הם בעצם מוכנים כמוך, נמצאים באותו מצב כמוך, אתם רואים איך אתם משפיעים אחד על השני, תשפיעו לכיוון ההתעוררות.

הבורא מביא אתכם, נותן לכם תדלוק ראשון, והלאה אתם צריכים להמשיך, אחרת מה זה יהיה? להמשיך זה נקרא שוודאי הכול בא ממנו, אבל בהקדם התפילה, זה נקרא "תפילה", "מעשים טובים" שזה צריך לבוא מאיתנו, זה נקרא "העלאת מ"ן", אחרת זה לא יקרה.

זאת כל השאלה, אני רואה שאנשים מסכימים עם המצב ומה שיהיה יהיה. לָמה? לפחות לעורר את האחרים, את עצמי אני לא מסוגל, מסכים שזה מאוד קשה. בכוונה הבורא עושה כך, אבל לעורר את האחרים שהם יעירו אותי זה אפשרי. זה עיקר העניין. זאת השנאה. זאת השנאה ש[בגללה] בית המקדש נחרב. זה לא שמרביצים או שונאים זה את זה ממש כמו שאנחנו רגילים בעולם הזה.

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש ב', אגרת ע"ז.

"כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שופלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אַדְּלֺא אבידְנא, בְּחישְנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי. אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העליה, ולא בזמן הירידה. ובזמן עליה צריכים להמשיך בחינת יראה, שחס ושלום שלא שנהיה נדחה לחוץ." (רב"ש - ב'. אגרת ע"ז)

איפה נמצאים אותם הניצוצין שהם שבורים? זה אך ורק בחוסר התיקון בינינו, חוסר הקשר בינינו, אלה הרצונות השבורים, ואותם אנחנו צריכים להעלות. יש לנו בזה חיסרון או לא? זאת השאלה, אז מתפללים לחיסרון שאין חיסרון, אבל מתגלה שאנחנו לא קשורים, שאנחנו לא מעוררים זה את זה וזה כבר רשימות מהכלי השבור.

זאת אומרת, יש מה להעלות, וזה לא שאדם בצורה פרטית מעלה כל מיני בקשות שלו. למה אין לי, חסר לי, תן לי, תביא לי, זה לא אותם החסרונות שמהם מרכיבים את הכלי השבור, את בית המקדש. ולכן כל השאלות האלה, כל התפילות האלה הן סרק, חינם, ממש אין מהן שום תועלת, רק שאנחנו אחרי הרבה שנים אולי נגלה שאין בהן תועלת ונתחיל לחפש, מה קורה כאן.

אבל זה שאתם עכשיו אומרים שהעשיריות נמצאות בשפל, שאין קשר ואין רצון וכמו שחבר אמר היום, שמשלושה עשר, שלושה נמצאים בפגישה, אז זה כבר חורבן, זה יפה, הבורא מראה לנו מה שקורה אז אנחנו יכולים להעלות את הדרישות שלנו. זה שאני רץ אחרי כל החברים שיתחברו לזום, זה דבר אחד, וזה שאני פונה לבורא שיחבר אותנו זה דבר שני. אז גם את זה צריכים וגם את זה צריכים.

אבל זה שמתגלה שאנחנו לא יכולים יחד להתחבר בזום, זאת ההדגמה של הכלי השבור, של בית המקדש בחורבנו, אז למה לא מבקשים? את זה צריכים להעלות. במקום זה כל אחד מתפלל על מה? על כיסוי תחת, תסלחו לי, על מה? אלה ודאי לא תפילות כאלו שאנחנו נקבל עליהן איזה תיקון. התפילות הפרטיות רק מרחיקות אותנו מהתיקון. רק עבור הקשר בינינו.

אז אנחנו צריכים להגיע לשלוש פעמים ביום לעשירייה, ואנחנו רואים שבמקום עשירייה יש לנו עשירית, חמישית מעשירייה, לא יודע כמה, ואז לָמה אנחנו לא מפעילים את הבקשה? אני דורש מהבורא, "תביא לי", "איפה החברים שלי", "את אחיי אני מבקש". זה בדיוק. אחרת אפילו אנחנו לא נרגיש את מצרים שנמצא בינינו.

טוב, זה ברור? אז יש לנו כבר את כל הנתונים לתפילה אמיתית לבורא בצורה ממש מסודרת, הוא סידר לנו את זה. לבקש על החיבור, ואנחנו יודעים מה זה, לפחות חיבור זה נוכחות גשמית, כבר לא מדברים על רוחניות, אלא על הנוכחות הגשמית, שאני מבקש מהבורא, "איפה החברים שלי?".

שאלה: יש כל כך הרבה תפילות וכתוצאה מהתפילות, הבורא מראה את השבר בעשירייה. והשבר מתבטא בכל מיני צורות, אנשים חולים, נחלשים, לא מגיעים, מגיעים חצי, יותר, וזה ברור שזה בי כל הסיפור. אבל כל התפילות הן רוחניות על חיבור, על דבקות, על החברים שלי, ופתאום אחרי כל ההפרעות שהבורא שולח, צריך לרדת עם התפילות לגשמיות שיסדר להם את הבעיות. אני אישית חסר אונים, אני ממש לא יודע מה לעשות?

אני לא חושב שאנחנו נצטרך להתפלל על בעיות גשמיות, אם אנחנו נמצאים ברדיפה לקשר הרוחני. אני לא חושב שיהיו לנו בזה בעיות.

תלמיד: כן, אבל כמו שאמרת קודם, שאתה רואה בעשירייה שלך שזה הכלי שלך, הפרעות שהבורא מראה לך, שיש שבר.

תתפלל על החיבור.

תלמיד: אז להמשיך להתפלל על החיבור מאשר להתפלל על הבעיות?

כן. קודם כל על זה. זה עלול לכסות על כל הבעיות שלנו האחרות. אם לא, נדבר על זה. אבל בעיית החיבור היא מביאה לנו את כל הבעיות אחרות. הכול נתּקָן על ידי החיבור.

שאלה: מה לעשות אם יש חוסר הסכמות בהבנת התפילה? בשביל חלק זה לשבת בשקט ולהרגיש משהו בלב, בשביל אחרים זה ביטוי במילים של מה שנמצא בלב.

תן להם לכל אחד ואחד שיעשה מה שהוא חושב, כל אחד לפי מה שהוא מבין. אחד יתפלל, השני ישיר, השלישי ירקוד, לא חשוב. תן להם רק להעלות את החיסרון על חיבור הקבוצה לבורא. כי הבורא לא דורש מאיתנו כלום. תעזוב את כל העסקים המדומים, תעסוק רק בחיבור העשירייה שהוא יכול להתגלות בה, זה הכול. כל כך קשה? אז בואו באמת נעזוב את כל העסקים האחרים, הם באמת מדומים. אני בטוח שייעלמו. במידה שאנחנו נעסוק ברצינות בחיבור בינינו, כי זה הזמן הנכון, המצבים שלנו נכונים, מכוונים לזה, זה מה שנשאר לנו לעשות אחרי כל הדורות.

שאלה: מחר צום תשעה באב. האם אתה יכול לכוון אותנו באמת איך אנחנו עוברים את היום הזה, את הצום הזה, עם הכוונה הנכונה?

אני עכשיו נתתי לך כוונה, מה אתה רוצה? זה יום שאתה צריך לפחות יום אחד בשנה להצטער על החורבן, חורבן הקשר בינינו זה נקרא "חורבן בית המקדש", שבחוסר הקשר בינינו, האור העליון לא יכול להופיע ולהראות את הקדושה. אז מה יש לך עוד לעשות? על זה אנחנו מדברים כל הזמן.

תלמיד: כן, אבל אני שמעתי ממך שזה יום שמחה.

תשעה באב בשבילנו זה כבר יום שמחה, שאנחנו נזכרים על זה וזוכרים ומבינים ומרגישים שאנחנו נמצאים בחורבן ושנשאר לנו רק להתפלל על זה שהבורא יקים לנו מה שנקרא "סוכת דוד הנופלת". ואנחנו נשב בבית המקדש ונאכל לוויתן ונשמח. מה הבעיה?

תלמיד: הבעיה היא שאני עוד לא יודע לקשר בין הצער והשמחה.

אתה מצטער על זה שאין לך חיבור עם החברים בעשירייה, וזה סימן החיבור שהבורא מתגלה ביניכם ואתה מצטער על זה שאתה לא יכול לתת לבורא את המקום להתגלות. ואתה מעלה אליו את הבקשה שיעשה לך טובה גדולה, שיחבר בין כל החברים, שעבורם אתה מבקש, שהם כן רוצים את זה ואתה כאן כשליח ציבור עכשיו מופיע. ושהבורא ייתן לכם חיבור. בחיבור, במידת החיבור בעוצמת החיבור, יתחיל להתגלות הכלי בעל מנת להשפיע בצורה הדדית בין כל החברים, ובין כל החברים לבורא, וגמרנו.

תלמיד: את כל זה לעשות בהרגשת שמחה?

בהרגשת שמחה, שסוף סוף אנחנו הגענו למצב שאנחנו מגלים את החורבן ויכולים להתפלל שיקום. אתה עכשיו מגלה שאתה נמצא בחורבן, זה כבר גילוי. גם כתוב כך. זה כבר תחילת המבנה שלו. לא נשאר לך כלום, רק לבקש. אתה לא צריך לתקן שום דבר בעצמך, רק להעלות חיסרון, והחיסרון מתגלה. אתם רואים, אתם לא יכולים להתאסף, אתם נמצאים בעצלנות, אתם לא מסוגלים לאסוף את עצמכם לחיבור. רואים את זה, מה הבעיה?

תלמיד: זה הצער.

זה הצער? יפה שיש אפילו צער. צריכים מתוך זה להעלות בקשה.

תלמיד: אני רואה שלושה אנשים בזום, שני אנשים בזום, לא חשוב. מהו הצעד הנכון הבא? עכשיו להגיד "אה, נתחלק לשלישיות, נתחיל לקרוא לחברים."

את זה אני לא יודע. אני לא רוצה להגיד לכם. אני לא רוצה להגיד. זה גם לא עוזר שאני אומר. כמה שנתתי עצות, אף עצה לא נשארה וכל זה עבר וזהו. אני לא רוצה. יש לי בזה עניין, שאתם לא תזלזלו בדברים שלי, אז יותר טוב לא להגיד, כי זה פגם.

שאלה: ואם נראה שגם להתפלל אין כוח?

אז צריכים לקבוע תפילה לפי זמנים, שכולם עומדים, פותחים את הסידור ומתפללים. אני אומר בשיא הרצינות, אלא מה לעשות? איך כתבו לנו אנשי הכנסת הגדולה את הסידור? הם ראו עד כמה כולם מתדרדרים. מה היה לפני שהם כתבו? לפני שהם כתבו, כל אחד היה מתפלל מעצמו, כך כתוב. כל אחד היה מתפלל בעצמו, במילים שלו ומתי שהוא מבין שצריך להתפלל, כל אחד היה מתפלל, זאת אומרת פונה לבורא, לבד. כשהגיעו למצב כמו שאתם מספרים שלא יכולים, אין כוח, אין מילים ושוכחים וכן הלאה, אז באו חכמים וקבעו, זה סידור התפילה, אלה הזמנים, וכך אתם צריכים לעשות.

ואז אתם מתאספים במניין, בעשירייה, ועושים בקיצור את כל מה שצריך. כמו שאנחנו מדברים, כך הם קבעו. יותר מאלפיים שנה. עד אז, כל אחד היה מתפלל בעצמו, כל אחד היה איכשהו פונה לבורא. אז תתחילו מזה.

שאלה: האם זה נכון שאפשר בזום, להתחיל לקרוא מהסידור שחרית מנחה וערבית?

אני לא יודע, יכול להיות מהסידור, יכול להיות ממאמר, זה לא חשוב מאיפה, העיקר שאתם מבינים מה שאתם עושים. כי בסידור אתה יכול לקרוא וזהו, העיקר שאתה ממלמל מה שכתוב שם והלב לא שומע וכלום לא עוזר. תפילה זו עבודה שבלב, ואם אין, אז זו לא תפילה.

תלמיד: עבודה עם כוונה כמובן, אבל זה אולי עושה סדר שכל אחד לא יחפש איזה תפילה נכונה להביא לעשירייה, אלא אבותינו עשו את זה כבר בשבילנו, ואולי אנחנו עדיין במדרגה הזאת.

תנסו ככה.

אמנם אני בעד שכל אחד יכתוב תפילה. כל אחד, יומיום, שיכתוב תפילה ויעבור עליה כמה פעמים ביום ויתקן אותה בהתאם לזה, ואז נקרא שהוא גמר את היום, כי חוץ מהתפילה, חוץ מפנייה לבורא, לא נשאר לך כלום מהחיים שלך. כלום. ואם פנית, התפללת, מהחיסרון שלך לחיבור, אז נשאר לך משהו מהחיים, ואם לא, בהמה נולדה, בהמה חיה, בהמה מתה.

שאלה: המצב אצלנו הפוך. אנחנו מגיעים לשיעור, השולחן מלא, עשרה, שניים עשר איש, זום, עשרה, שניים עשר איש, פגישות, אנחנו עושים אפילו פעמיים בשבוע ישיבות עשיריות, אנחנו הגענו פה אתמול, היינו מלא אנשים. כשאמרת את נושא התפילה כשמרגישים שלא מגיעים ואין אף אחד לא פה ולא שם. אצלנו דווקא הכול מלא. אני לא אומר שהכול טוב, להיפך, יש כיסוחים, יש מריבות, יש צעקות, אבל אנחנו מגיעים מלא. לכולם יש את הרצון להיות כאן, או הרוב.

בסדר.

תלמיד: אז מה התפילה פה?

אני לא יודע. אם יש מריבות, אני ארביץ לכולם, מה אתה רוצה ממני? לא מובן מה צריך להיות? מה יש לכם מזה שאתם מגיעים כולכם? כדי לאכול זה את זה?

תלמיד: בדרך כלל אנחנו דנים איך בעצם לעבוד בתוך העשירייה, זה בעצם המפגש שלנו. קוראים קטעים, ואיך לעבוד בתוך העשירייה בכל מיני דברים.

יופי, אז מתי אתם נמצאים במריבות?

תלמיד: אנחנו אף פעם לא מסכימים אחד עם השני. יש פה שתיים עשרה דעות. אנחנו שניים עשר איש, שתיים עשרה דעות, אז זה תמיד ככה עובד.

אז זה נקרא מושב לצים, כן?

תלמיד: אז מה אנחנו עושים?

אז איזו עשירייה זאת? זו נקראת עשירייה?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

במה אתם מתחברים, בזה שאתם אוכלים זה את זה, שכל אחד רוצה להראות לאחרים שהוא צודק, שלא בא כדי להכניע את עצמו ולהתחבר לא חשוב באיזה תנאים, אלא בא כדי להוכיח את האגו שלו על אחרים, להשליט את עצמו. יפה. כל אחד הוא ממש כשַׁר של פרעה.

תלמיד: אז השאלה במצב הזה, האם צריכים להגיד תודה לבורא, על מה אנחנו צריכים להתפלל?

על מה תודה?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

על זה שנתן לי קבוצה שאני יכול לרדת עליהם, ממש לרוקן עליהם את כל הרע שיש לי, לשפוך עליהם כל הזבל שלי? כן? "תודה רבה שנתת לי. עכשיו, אחרי ישיבת חברים אני מרגיש את עצמי יותר קל, התפרקתי עליהם, זהו, עד פעם הבאה. מתי זה יהיה? עוד ארבע שעות, איך אני רוצה להגיע לישיבת חברים הבאה". כן?

תלמיד: אני לא יודע אם זה ככה, אבל התחושה היא כן, יש לנו מקום שאנחנו לא מתבטלים בו.

אולי בגלל זה אתם באים כולם?

תלמיד: כדי לפרוק את העצבים?

אני לא יודע, תשאלו את עצמכם.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים לדרוש עכשיו?

אני חושב שאין כאן קבוצה יותר גרועה מהקבוצה שלכם. מגיעים כולם כדי לריב.

אין לי מה להגיד, אני חושב שאתכם בכלל הכול מובן. לא, אבל אנחנו לומדים כדי ללמוד מזה משהו, נכון?

תלמיד: לכל עשיריית גברים יש עשיריית נשים מקבילה.

אתה עוד מוסיף. אם חורבן אז עד הסוף?

שאלה: איך אנחנו בעשירייה מפתחים את היחס הנכון לעבודה המשותפת?

אין לי מושג, אני לא ממליץ לעשות את זה. אני לא רואה עשיריות כאן, על מה יש לדבר בכלל? אל תתערבבו זה עם זה. לא. שיהיו עשיריות של גברים לחוד, עשיריות של נשים לחוד ושבתוך העשיריות האלה אנחנו נראה איזו מגמה של עבודת החיבור. זה הכול, יותר מזה אני לא רוצה. ואחר כך אנחנו נראה מתוך המגמה הזאת מה קורה לנו ואיך נתקדם. ואז אנחנו נראה אם כדאי לנו לעשות את מה שאתה שואל או לא. אני לא רואה ולא רוצה לראות עכשיו שום צורות מקבילות בין גברים לנשים, העשירייה הזאת עם העשירייה הזאת, לא אכפת לי מהעשיריות האלה, אני אומר בשיא הרצינות. אכפת לי רק כל עשירייה לחוד. בלבד.

תלמיד: הכוח של אישה הוא חשוב.

אני לא יודע. אני יודע מה הכוח של העשירייה שלי, זהו, זאת הנשמה שלי.

זהו. נעזוב את זה.

שאלה: אתה אומר אין עשיריות כאן, אתה לא רואה עשיריות.

אם הייתה לנו עשירייה אמיתית נכונה אחת, היה גמר התיקון.

תלמיד: אני בעשירייה, אז בוא נגיד שבינתיים אני רואה אותם בתור גופים, כל מיני פרצופים. איך אני הופך אותם לעשירייה רוחנית, איך אני בעצם מסדר אותם, והשאלה היא אם זה אני מסדר אותם או שאנחנו צריכים לסדר ביחד?

בזה אתם תדונו ביניכם, מה אתה שואל אותי? תדונו ביניכם שכולם יגידו לך מה זה נקרא עשירייה נכונה רוחנית שאליה אנחנו צריכים להתקרב, לבנות, לבקש שזה יקרה. זאת העבודה שלכם. אני אסור לי [לענות] בשביל מה לי לגנוב מכם את הברורים, את היגיעה, את התפילה, את המריבות אפילו לזה, האם ככה נכון או ככה נכון ומי צודק ומי לא ואולי יחד מעל זה שכל אחד צודק או לא, לא חשוב לנו וכולי וכולי, על כל פשעים תכסה אהבה. את זה אתם צריכים לברר.

תלמיד: על זה רוב השיחות שלנו, המפגשים שלנו, גם בזומים, אנחנו קוראים קטע, כל אחד זורק איזה משפט, באמת מנסים לעשות עבודה שבלב, כוונות, אבל עכשיו אתה אומר לא, אתם לא צריכים לדבר על הדברים האלה בכלל.

על מה?

תלמיד: על הדברים של גדלות ה', לקרוא משפטים וכאלה, אז אולי אנחנו צריכים לקרוא איזה קטע ציטוט. אולי הרעיון שלנו לא טוב?

לא אולי, מה אתה מבין מזה שאנחנו בררנו? מה אתה אומר לי אולי? על מה אנחנו צריכים לדבר בינינו ואיזו תפילה אנחנו צריכים להעלות? מה לא ברור?

תלמיד: שאולי אנחנו צריכים לדבר על איך לבנות את הקשרים בינינו נכון ולא שכל אחד יזרוק איזה משפט של חיבור לאוויר.

ואיך אנחנו צריכים על זה לדבר ומה לעשות?

תלמיד: לשאול את החברים מה אנחנו צריכים לעשות בתור עשירייה כדי שנוכל לבנות צורה של עשירייה רוחנית בתוך העשירייה שלנו.

איך אתם בונים עשירייה הרוחנית?

תלמיד: לא יודע, אני שואל אותך.

על מה דיברנו?

תלמיד: דיברנו בגדלות הבורא, גדלות החברה, גדלות הדרך.

על ידי מה בונים עשירייה רוחנית? על ידי בקשה לבורא, על ידי תפילה, על ידי זה שמצפים ממנו שהוא יבנה, "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בניו". זה לא יעזור כלום אם לא הוא יבנה, וכבר דיברנו על זה. אתה שואל, מסתכל עליי כאילו אני נפלתי מהשמיים או אתה?

תלמיד: ברור שאני.

אחד מהשניים.

שאלה: שכל אחד לא יכול לעורר את עצמו ולא רוצה לעורר אחרים, זאת השנאה?

נגיד.

קריין: "אמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אָדְלֹא אֲבִידְנָא בְּחִישְנָא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שימלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות. לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו."

(רב"ש - ב'. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

אני מגיע לאיזו מידת האהבה, חיבור, חום ממש כולי נמצא בלב של החבר והוא נמצא בליבי, זה המצב האידיאלי, השלם מכל השלמות, איך אני מגלה חיסרון? אם אני לא אגלה חיסרון אז יגלו לי את זה מלמעלה, איך אני מגלה אותו? כמו הזקן שמחפש, הזקן שמחפש הוא נמצא בשלמות ובכל זאת הוא מחפש, כי הוא זקן, הוא כבר יודע שאם לא אז יהיה יותר גרוע, זה לא יהיה על מנת להשפיע. איך אני ברגע שמשיג איזו הרגשת חיבור ושלמות, מיד מתחיל לחפש איפה יכולה להיות כאן תוספת חושך? מה עושים? אני חושב שכל אחד ואחד הרגיש בחיים שלו איזה מין תענוג, לקחתי משהו לפה, גן עדן, כן? כן. איך אני מגלה מזה חיסרון? התחבקתי, אין יותר מזה, ממש איבדתי את הראש, איבדתי את כל הטעמים חוץ מאחד, איך אני מגלה בזה חיסרון? יש לך מה להגיד? איך אתה מוצא חיסרון במצב השלם?

תלמיד: הגענו היום לשיעור, עשינו איזו עבודה, נוצר כוח משותף ואז אני נכנס לבחינות שעברנו אתמול בערב ובזה אתה לא רק מרגיש שאין עוד מלבדו אלא גם מרגיש את הטוב ומיטיב, שייכנו את המצב לבורא.

כן.

תלמיד: זה בפועל.

בסדר. איך אתה מוצא בפועל במצב המושלם הזה חיסרון?

תלמיד: מהמקרים שעברנו בעשירייה.

תלמיד: אני מתחיל לחפש איך אני יכול למסור את המצב השלם הזה לחבר, לחברים, לעשירייה אחרת. למסור מעצמי.

זה פתרון, יחסית. בסיבוב אבל נכון.

תלמיד: ב"שמעתי" הוא ממליץ להיכנס לטקסטים כשאתה במצב עלייה.

כן, גם נכון. איך ממצב עלייה אנחנו מבררים את המצב כדי כבר להרגיש בו יכולת לעלות יותר, שהעלייה הזאת לא הופכת להיות לירידה אלא בכל זאת לקרש קפיצה.

קריין: "בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה, שיש לו מצב רוח מרומם, ואז מרגיש את עצמו, שאין לו שום תשוקה רק לרוחניות, טוב אז לעיין בסתרי תורה, בכדי להשיג את פנימיותה. ואפילו שרואה, שאף על פי שמתיגע את עצמו להבין משהו, ומכל מקום אינו יודע שום דבר, מכל מקום כדאי לעיין בסתרי תורה, אפילו מאה פעמים בדבר אחד, ולא לבוא ליד יאוש, היינו לומר, שאין שום תועלת מזה, מאחר שלא מבין שום דבר. והוא מטעם, שבזמן שהאדם מעיין באיזה ענין ומשתוקק להבינו, ההשתוקקות הזו נקרא "תפילה". כי ענין תפילה הוא בחינת חסרון, שפירושו שמשתוקק לדבר שחסר לו, שהקב"ה ימלא את חסרונו. וגודל התפילה נמדד לפי ההשתוקקות. כי לדבר שחסר לו ביותר, אז ההשתוקקות יותר גדולה. כי לפי ערך החסרון, כן במידה זו הוא משתוקק. ויש כלל, בדבר שהאדם משקיע יגיעה ביותר, אז היגיעה מגדילו את החסרון, ורוצה לקבל מילוי על חסרונו. וחסרון נקרא "תפילה", בחינת עבודה שבלב, כי "רחמנא ליבא בעי [הקב"ה חפץ בלב]". נמצא, שאז הוא יכול לתת תפילה אמיתית."

(בעל הסולם. שמעתי. כ"א. "בזמן שהאדם מרגיש את עצמו בבחינת עליה")

שאלה: לא ברור מה הקשר. האם להבין איזה טקסט זה נקרא תפילה?

אם אתה נמצא בשלמות, מה יכול לעורר אותך לחיסרון כשאין לך חיסרון? כשאתה קורא משהו או נמצא באיזו סיטואציה אולי, ולא ברור לך, אתה לא מבין, או ברור לך שאתה לא מרגיש, או רגש או שכל, אבל ברור לך שאתה לא נמצא בזה, שזה למעלה ממך, אז הכי טוב שאתה רואה את זה בחברים. פתאום אתה רואה, איך זה שאני נמצא בשמחה בשלמות ובהכל, ופתאום אני שומע שהם מדברים כאלה דברים שאני לא תופס על מה הם מדברים, אין לי מושג על זה, אני לא מתמצא בזה.

תלמיד: במצב כזה אתה מיד מאבד את הרגשת השלמות כמובן.

זה יפה. יש לך על מה להתפלל מיד. זו קנאה, יפה מאוד. "קנאת סופרים תרבה חכמה".

תלמיד: אבל בעל הסולם אומר כאן תעיין בטקסט. אני לא מבין מה זה העניין הזה, כשאתה מעיין בטקסט?

דווקא בזמן שאתם לא נמצאים בירידה אלא בעלייה, אתם צריכים לעיין בטקסטים. אז אתם תראו שם הרבה דברים חדשים, גם בזה שאתה מבין ומרגיש יותר וגם בזה שאתה לא מבין ולא מרגיש יותר. כי כשאתה נמצא בזמן העלייה, סימן שיש לך איזו תוספת של הארה מלמעלה, אז תשתמש בה. זה כמו שיש לך פנס לראות את הטקסט. ככה זה עובד.

תלמיד: גם בעניין של ההתכללות עם העם. השבוע הייתי בצפת ויש בית כנסת של האר"י, יש שם בית כנסת ספרדי ובית כנסת אשכנזי, והם חיפשו אנשים למנחה. אז אחד הולך לשני ואומר לו "כמה אנשים יש לך? יש לי תשעה". זאת אומרת, הוא כביכול חיפש אולי הוא יכול להשאיל לו מישהו להשלים מניין. מצד אחד, כל מה שהאר"י הביא לנו, כל הגדולה הזאת זו באמת הרגשת שלמות כמו שאמרת. מצד שני, החיסרון הזה בעם, הפילוג, זה ממש מעורר תפילה. אני ממש כתבתי לעשירייה על זה שצריך את הכוח של העשירייה.

דווקא במקומות האלה מורגש באיזו שבירה אנחנו נמצאים, כי גם בגשמיות רואים את זה. צריכים מניין. עשירי יכול להיות ילד עם ספר תורה, עם חומש. לפני בר מצווה אתה יכול להושיב ילד, קח לך חומש, תקרא בינתיים משהו, אנחנו נתפלל. זו יכולה להיות מקסימום תוספת. זה הסימן לזה שאנחנו מגיעים בעצמנו לא למ"ן השלם, כדי להביא לגמר התיקון לעשירייה שלמה.

שאלה: הייתי רוצה לחדד שוב את השאלה שצפה כל פעם. אם העיקר בעבודה שלנו זאת התפילה, למה אנחנו עושים פעולות פיזיות? הרבה פעמים על כל בקשה לעשות משהו, החבר אומר, "אני אתפלל, זה העיקר, אני לא אעשה יותר מזה". מה הבירור הנכון כאן?

הבירור הנכון, שלא יכולה להיות תפילה בלי בירור, בלי מעשים, בלי ייאוש, בלי הרגשת חוסר אונים. אחרת איזו תפילה זו? תפילה זו עבודה שבלב, מתי הלב התחיל להרגיש את כל ההבחנות הללו? לב זה נקרא כל הרצונות של האדם, מוח זה נקרא כל הכוונות של האדם. אז מתי זה עובד אם אתה לא עוסק במה שצריך? "אני אתפלל", אז תתפלל, בסדר, תפתח סידור ויש לך עוד כל מיני ספרים לבירור של הסידור, מלא ספרי מוסר, תפתח אותם, בבקשה, ומה יהיה מזה, האם זה נקרא עבודה שבלב?

שאלה: אנחנו מדברים על חיבור. ההתנגדות שלנו, חוסר היכולת שלנו להתחבר, אנחנו לומדים שזה כתוצאה מהשבירה. אז אנחנו מתפללים על תיקון השבירה, על השכינה שתשרה בינינו, זה מצד אחד. מצד שני, האדם מגלה על עצמו שיש לו התנגדות לחיבור כתוצאה מכל מיני דברים שקרו לו בגלגול הזה, בעולם הזה. הוא לא יכול לחבר את זה לשום דבר שקשור לשכינה, לקדושה, לדברים כאלה. איך לקשר בין שני הדברים?

לא לקשר שום דבר. אני מקשר למצב שלי את מה שקורה בקבוצה, בזמן הנוכחי, זה הכל. חוץ מזה לא אכפת לי שום דבר, לא החיים שלי ולא ההיסטוריה ולא הגאוגרפיה שלי.

תלמיד: אבל ההתנגדות שלי לחיבור היא כתוצאה של איזה משהו שקרה לי.

זה לא חשוב. התנגדות, מה שיש עכשיו וזהו, בלי פילוסופיות. אני לא הולך לברר או לעשות סקר על החיים שלי ועל כל מה שקורה שם, אני לא נכנס לשטויות כאלה. אם אתה רוצה פסיכולוגיה, בבקשה, לא אצלנו. אצלנו יש קבוצה, יש מצב, ובמצב הזה אני צריך לטפל, לא באתמול ולא בשלשום, אלא במה שעכשיו. איך להביא את המצב הנוכחי לגמר התיקון. נקודה. פשוט. אין יותר מזה. זה נקרא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולא לדון על מה שהיה לי, חס ושלום, רק מה שעיניו רואות, ועיניו רואות את מה שקורה בזמן הנוכחי. אבל טוב ששאלת. זה בירור.

שאלה: איך אנחנו מצרפים את השבירה למצב השלמות? נאמר, אני נמצא במצב של דבקות עם העשירייה, מה זה אומר שעכשיו אני מוסיף את השבירה? האם זה אומר שאני חוזר לאיזה רצונות שלי שלא קשורים לחיבור, או אני מחפש בעיות בעשירייה, מה זה אומר?

תראה, נמצא אני, העשירייה והבורא, אני צריך לחבר את שלושתם ביחד. אני אקח את העשירייה ואגיש אותה כמו צלחת לבורא, כדי שימלא את הצלחת הזאת. במה הוא ממלא? בנוכחותו, ואז הוא נהנה. נניח שאתה נמצא מול אימא ואתה נותן לאימא צלחת ריקה ואתה אומר, "אימא אני רוצה דייסה", ואז אימא שמחה מאוד שאתה הגעת אליה עם צלחת ריקה והיא נותנת לך דייסה. איזה ילד טוב אתה, ואיזה תענוג עשית לאימא, זה הכול. זה מובן?

תלמיד: כן, אני מבין. השאלה היא איך כל פעם מוסיפים חיסרון חדש למצב של השלמות?

אתה מחפש איך לעשות, לגרום תענוג לאימא, אולי דייסה אחרת, אולי אתה יכול לבקש עוד משהו ועוד משהו, כל הזמן תחפש חסרונות, אבל חסרונות כאלה שאתה מעורר באימא תענוג. לא שחסר לך, אלא מראש אתה מחפש על ידי מה אני יכול לגרום לה תענוג. היינו לבורא. ואז אתה לא תטעה, אפילו שתדבר שטויות, כמו ילד קטן, כמו תינוק, אבל זה יהיה נכון, הכוונה הפנימית שלך תתקבל.

תלמיד: פשוט אמרת קודם שאנחנו מוסיפים כביכול חושך, אבל אנחנו אף פעם בעצם לא עובדים בקו שמאל, אז איך מוסיפים את זה?

זה לא חושך. כשאני מבקש איך אני יכול להיטיב לבורא, זה לא חושך. קודם כל זה לא בא מחיסרון אמיתי שלי, זה כחיסרון ללא חיסרון. זה למעלה מהחסרונות שלי האמיתיים. זה לא חושך. אני משתדל לא להגיע להרגשת החושך החומרי בכלל. אני כל הזמן משתדל להיות בהרגשת החושך הרוחני, זאת אומרת, איפה עוד להוסיף לבורא.

שאלה: לגבי מצב העלייה. כשאני נמצא במצב העלייה, אני קורא מקורות, כאשר העשירייה נמצאת בזה, זה קורה קצת פחות, אבל בכל זאת אולי גם פה אנחנו מכוונים את עצמנו למקורות האלה. אנחנו מתקרבים לכנס, ובהתאם למה שאנחנו שומעים שקורה בקבוצות האחרות, יש לנו, לכל הכלי דובר הרוסית, מצב של עלייה, ומורגש שעוד לא הגענו לשיא של זה, שזה ילך ויגבר. לאן לכוון את כל הכלי שלנו, הרי אנחנו לא יכולים לקרוא מקור ביחד, מהי הנקודה המשותפת הזאת שאליה אנחנו נוכל עוד יותר לכוון את עצמנו?

זה לא חשוב. אם כל העשירייה עובדת בתוך עצמה, אבל כולם עובדים על אותו נושא, אז לא צריכים להיות בקשר פיזי בין העשיריות. אנחנו דואגים לאותו נושא, אנחנו פונים לאותו בורא, אנחנו בעצמנו רוצים לממש את עצמנו בתוך העשירייה, זאת אומרת העבודה שלנו היא עבודה דומה בעשיריות שונות, וזה מתחבר. אני לא צריך להיות בקשר עם כולם ולבלבל את עצמי בכל מיני ההתקשרויות כאלה בעולם הזה. מספיק לי לעבוד בעשירייה שלי ולדעת שבכל העשיריות האחרות גם נעשית פחות או יותר עבודה כזאת, ובזה אנחנו כבר מעלים לבורא חסרונות, וזה מתחבר בו. "כי בו ישמח לבנו", הוא אוסף את כל החסרונות.

כל מה שדיברנו היום זה לא מן הסתם, זה ממש שייך לאיך להקים את הקבוצה, להקים את השכינה, להקים את בית המקדש. אתם צריכים לקבוע עכשיו באיזו צורה אתם לא עוזבים את הנושא וממשיכים עד הצהריים ובערב. אנחנו נמצאים היום הרבה שעות בכל מיני פעילויות, וגם מחר, אז בבקשה לא לעזוב את הנושא.

הנושא הוא פשוט, שאנחנו מכוונים את עצמנו כל הזמן, כל הזמן לבקשה לבורא. אז כל אחד קודם כל מתפלל לבורא עבור העשירייה, עבור החיבור בעשירייה שלו. ואם אתם מסוגלים, אז גם כל חברי העשירייה יחד מתפללים עבור החיבור שביניהם. אבל כל אחד, זה חובה.

שאלה: מהו החיבור הנכון שאנחנו צריכים לבקש?

מה השאלה הזאת, "מה החיבור הנכון"? חיבור ששם אני נעלם בתוך החיבור של העשירייה. זאת שאלה שאתה יכול לשאול כל יום בכל דבר.

תלמיד: מה לתאר, לאיזה חיבור, לאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע?

אני לא יודע יותר מה להגיד לך, תבררו. הכול מתוך הבקשה, מתוך העבודה, מתוך המאמץ תבינו. אין לי יותר מה להוסיף.

שאלה: בדרך לחיבור אנחנו תמיד מגלים שהשנאה שמתעוררת זה כתוצאה מחוסר חיבור. זה החלק הפנימי שבי שמזהה את החברים, את החלקים שהבורא שם לפניי. השאלה אם בדרך לבית המקדש השלישי צריכים לגלות גם את השנאה כלפי הבורא? כי בינתיים היא מתגלה כלפי החברים, שאני כבר רואה אותם כלבושים של הבורא.

כשאנחנו לומדים בתורה על כל הרשעים שבעולם, אתה חושב שהם קיימים מחוצה לך? ודאי שאתה תגלה, את בלעם, בלק, המן, את כל הדברים תגלה. אלא, איפה אתה תגלה אם לא בך? ודאי. זאת אומרת, אם ה' יעזור לך להתקדם ברוחניות, אתה תעבור את כל הדמויות האלו בוא נגיד, שיתלבשו בכל אחד ואחד.

תלמיד: אבל כשמתגלה לאדם שכל הצורות האלה הן לבושים של הבורא, האם השנאה כאילו צריכה להיות מופנית כלפי הבורא?

את זה נראה אחר כך. אתה תתקדם לזה ואז נדבר. צריכים הרבה מאוד להשקיע כדי להתקדם ולהבין מי זה המן, בלק, בלעם, כל הרשעים האלו. איזה דרגות.

אני צריך השבוע לקבל את כל החומר לכנס. כי אני נוסע ומיד אח"כ נוסע לכנס.

מה קורה לנו עם הכנס?

תלמיד: מאיזו בחינה?

מה קורה, אני לא יודע, מטבח נגיד, הדבר הכי חשוב.

תלמיד: 900 אנשים נרשמו כבר.

900, יופי.

תלמיד: נשארו בדיוק ארבעה שבועות עד תחילת הכנס.

מכוונים ל-1200.

תלמיד: אנחנו נגיע ל-1000. כל מי שחושב להגיע ועוד לא נרשם, שיירשם כדי שאנחנו נתארגן לכמויות. נשארו לנו בעצם רק סגירות מבחינת תשתיות ואוכל, אנחנו רק מחכים לכמויות בשביל לעדכן ולעשות הזמנות סופיות. מחלקת תוכן גם עובדת על אייטמים ובשבוע הבא כנראה יעשו איתך פגישה על כל אייטם בנפרד. את כל המידע על הכנס יש באתר, בסביבה טובה, כל דבר שכל אחד רוצה לדעת אפשר להיכנס לאתר לבדוק.

מחלקת מוסיקה, מה קורה שם?

תלמיד: יש לנו להקה סגורה כבר. יש חיבור, אנחנו עושים כל הזמן פגישות. אנחנו מכינים משהו כמו שבעה שירים חדשים, מחדשים את המלאי מה שנקרא, ומוכנים לשרת את כלי העולמי.

מה עוד יש לנו בקשר לכנס? אין יותר.

תלמיד: מהניסיון שלנו בכנסים הקודמים, נושא של שיעור אפס זו הכנה מצוינת וריכוז למעשה של כל המאמץ, והכניסה לכנס ביום הראשון כבר מתחילה בהילוך אחר לגמרי. ולפי מה שהבנתי זה לא מתוכנן עדיין.

זה לא תלוי בי. אני נמצא שם אפילו יומיים קודם, לכן מצדי אין שום הגבלה ואני לא עוצר את זה.

מה קורה, אי אפשר?

תלמיד: במקום של הכנס אי אפשר.

שם תפוס? אי אפשר להיכנס לאולם הזה?

תלמיד: אנחנו ביום הקמות. וזה אולם גדול של אלף איש, ולא נוכל לעשות זאת תוך יום אחד.

אנחנו לא מדברים על אלף איש, כמה יהיו בערב הכנס? יכול להיות ש-200, 300.

תלמיד: יכול להיות 200, 300.

יש להם אולמות אחרים, לא?

תלמיד: חלק מהאנשים גם תכננו טיולים.

ישנם עוד ארבעה שבועות, אתם יכולים לברר. אני אהיה במקום, אם צריך אני אשמח לעשות כל דבר שתורם לחיבור. היתר תלוי בכם.

תלמיד: תמיד לפני כנסים היינו עוברים על שיעורי הכנס.

יהיה לנו כמה ימים לפני זה. מהחזרה שלי ועד הטיסה לשם, בערך חמישה ימים אנחנו נעבור על השיעורים האלה.

תלמיד: איך הכלי העולמי יתכונן? כי הקבוצה של התוכן עובדת על זה.

הכלי העולמי צריך לקבל כמו שאני מקבל את כל השיעורים, צריך לפזר אותם בכל המקומות, תעמידו אותם באתר ושיעבדו לפי זה, יתכוננו לזה. כמה שאדם עובר אפילו אלף פעם על אותו חומר, זה לא נורא, זה רק טוב. לא צריכות להיות איזה הברקות, ההברקות הן מלמעלה, אנחנו צריכים להכין את החיסרון מלמטה וזה תלוי דווקא בחזרה. לכן הכול תלוי מתי נקבל את החומר ואיך נחלק אותו. יכול להיות שצריך לקבל את כל הכתובות ולא לחכות שהם יוכלו לשאוב מדף הכנס, אלא לשלוח להם לאלף כתובות, לאלפיים כתובות, אולי כך לעשות. בכל זאת יש אחראי על כל שפה ושפה, שיעשו את זה.

הנושאים הם נושאים שאנחנו מכירים, אין בזה שום דבר מיוחד, רק צריכים להתכונן לחיבור בעשיריות. וזה לא חשוב כל כך אם אלו עשיריות מקריות או עשיריות קבועות, נשים או גברים. אלא בכל עשירייה ועשירייה אם יוכלו להשיג איזה מין חיבור, זה כבר יגרום להתקדמות. אני מאוד מקווה שדווקא הכלי הרוסי, זאת אומרת דוברי רוסית, יוכלו לעשות כאן באמת קפיצת הדרך.

תלמיד: אני הייתי בנור סולטן לצורך עבודה, וראיתי שכמה חברים עזבו לכל מיני ערים כדי לגור שם. לכן הייתי רוצה לבקש להעלות מ"ן עבור קבוצת נור סולטן. זו הייתה קבוצה מאוד חזקה והיום אין אף אחד מהם במרכז, אז יש כזאת בקשה אם אפשר.

אנחנו מוכנים. חוץ מזה תשלח לי אי-מייל מה קורה, למה הם עזבו. אני שמעתי שהם רוצים לעזוב, אבל יכול להיות שבכל זאת אנחנו לא נאבד אותם אלא הם יהיו במקומות אחרים. תשלח לי מכתב עם מה שקורה.

אבל האמת, שהמצב שם מזמן היה כזה רפוי. נתחזק. קודם כל צריכים לסחוב את כולם מכל המקומות איפה שהם נמצאים אלינו לכנס. ואחר כך נדבר בכנס ונראה מה לעשות.

שאלה: אנחנו רוצים להזכיר שמחר, למרות שתשעה באב, מתוכננת אצלנו פעילות מרוממת, סעודה גדולה משותפת עם קבוצת רומא, ואנחנו רוצים להזמין לשם את כל קבוצות אירופה, וממש מקווים שקבוצת רומא תציג ותייצג את כל קבוצת איטליה שתתחבר לזה וכולנו מצפים שגם אתה תתחבר כמשתתף או כצופה.

בסדר, אני מוכן. חוץ מזה, אנחנו צריכים להבין שתשעה באב זה כניסה, זה מפתח, זה פתח לתיקון, לגמר התיקון, ולכן כתבו גם בצורה כזאת וגם בצורה כזאת. להצטער אנחנו צריכים על הדבר שלא מתוקן כדי להביא אותו לתיקון. זה כמו שאתה נמצא לפני ארוחה יפה, טובה ויש לך תיאבון גדול מאוד, ויחד עם זה אתה שמח שיש לפניך ארוחה. אז אתה נמצא בצער ברגע הנוכחי ובביטחון ובשמחה שברגע הבא אתה מגיע למילוי. כך אנחנו בעצם צריכים להתייחס לתשעה באב.

אנחנו נמצאים כבר בדור המשיח, שהכול לפנינו והכול נמצא ברשותנו, אין שום עיכובים. העולם כבר מתחיל להתגלגל, להתעגל סביב הנושא. ואין ברירה, אנחנו רואים שדוחפים אותנו מלמטה, רוצים או לא רוצים אנחנו נצטרך לממש, לבצע את הפעולות האלו. ואין קבוצות אחרות בעולם שבינתיים עושות את זה בצורה כזאת, שדואגות לחיבור, לאיחוד, להפצת משימת התיקון לכולם.

דווקא הייתי אומר שזה יום של שמחה. זה שאנשים לא מבינים את זה, אז לא מבינים. זה כמו פורים ויום כיפור, כ-פורים, כך גם כאן. החורבן הזה כבר עבר, גם בצורה היסטורית וגם מבחינת מה שאנחנו עכשיו מגלים.

היום דיברנו על החיסרון, ושאת החיסרון הזה אנחנו צריכים למלאות בהעלאת מ"ן מאיתנו לחיבור. ברגע שאנחנו מכינים את החיבור, ברגע שמבקשים את החיבור, אנחנו לא צריכים לבצע את החיבור בעצמנו, זו ודאי שטות אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות מעשה הכי קטן של התיקון, זה רק בהקדם התפילה. מה זה נקרא מ"ן? איפה ההגדרה? מי נוקבין. זה מעשים טובים ותפילה. שמעשים טובים זה כול מה שאנחנו רוצים לקבץ כדי להגיע לחיסרון, ואת החיסרון הזה להעלות.

(סוף השיעור)