שיעור בוקר 31.07.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 430, "הקדמה לספר הזוהר",

אותיות א' – ב'

הקדמה מאוד מיוחדת, למדתי אותה עם רב"ש, הוא בחר בהקדמה הזאת כדי להתחיל ללמוד איתי וכנראה שידע למה בוחר בזה, בטוח. אני לא כל כך הבנתי על מה מדובר. בואו נלמד בצורה כזאת שאתם יכולים לשאול כל דבר ששייך לטקסט. נברר אותה כמה שאפשר.

הקדמה לספר הזהר

אות א'

"רצוני, בהקדמה זו, לברר איזה דברים, פשוטים לכאורה, כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת, עדיין לא הגענו בהם, לידי ידיעה, ברורה ומספקת.

שאלה א'. מה מהותנו?

שאלה ב'. מה תפקידנו, בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?

שאלה ג'. הנה, כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו, מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו, מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח, כי הכרח הוא, שמפועל השלם, תצאנה פעולות שלמות?

ד'. לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו ית'. ואיך ברא מלכתחילה, כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב. להטיב? ועכ"פ, לא להרע כל כך?

ה'. איך אפשר, שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות?"

כנראה שבקושיות האלו הוא מכניס את הכול, את כל הבעיות, כל הטענות, כל הדברים הלא מובנים שהאדם לא כל כך משלים איתם, כל אלה שיש לנו בחיים. אם יש לנו איזה טענות נוספות כלפי הבורא שהוא מקור החיים ומקור הכול, וכל הטענות זה רק אליו, אז אנחנו צריכים לראות בכל החמישה האלו שהוא אמר, האם הן נכנסות. אבל בעצם חמשת הטענות הללו, השאלות הללו, צריכות לכלול כל מה שיש לאדם כלפי המאציל שלו.

שאלה: בעל הסולם אומר "השכל מחייב שהלא הוא יתברך טוב ומטיב". שכל של מי? כי השכל שלי לא מחייב שהוא טוב ומטיב בהכרח.

יש כאן עוד הרבה דברים שלא מתאימים לשכל שלך. אז מה?

תלמיד: לא, הוא אומר "השכל מחייב". גם קודם הוא אמר ש"אנו מסתכלים על הפועל, שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו".

זאת אומרת שמלכתחילה כאילו אנחנו משיגים גדלות ושלמות של המאציל. אם אנחנו נכנסים לתוך הטבע ורואים באיזו צורה הכול נברא, לא כלפי האדם, אלא שהכול נברא בצורת ההשלמה המושלמת בין כל חלקי הטבע, אז אנחנו צריכים להבין מתוך זה שכנראה שהטבע הוא שלם. כמה שאנחנו משיגים בינתיים, וודאי שהכול זה בהתפתחות, אנחנו רואים יותר ויותר מיום ליום שחוקי הטבע, מערכת הטבע, זה הכול שלמות אחת גדולה.

זה שכלפינו זה לא מתגלה ככה, זה שאנחנו נבזיים, עוד מעט הוא ידבר על זה שהכל נראה לנו הפוך, אבל את ההפכיות הזאת אנחנו צריכים לשייך לעצמנו.

אם אתה חושב שמה שברא הבורא זה מה שהוא ברא, אתה צודק, אבל בוא נחשוב שזה לא מה שהוא ברא ובזה אתה רואה כבר את המצב הסופי, אלא כמו שאומרים "לא מראים לשוטה דבר באמצע מלאכתו", אז אנחנו נמצאים באמצע הבריאה ואנחנו צריכים להביא את עצמנו לשלמות על ידי הידיעה שלנו, ההשתתפות שלנו. כי בזה אנחנו קונים מקצוע מאוד מיוחד, להיות כבורא. יש מקצוע שנקרא "בורא" ויש מקצוע שנקרא "להיות כבורא", דומה, אז אנחנו צריכים לרכוש את זה.

וזה לא "לגריעותא" אלא "למיעוטא", וודאי שזה לטובתנו ולכן אנחנו צריכים לגלות ולבצע את כל זה. זאת אומרת השאלה שלך היא נכונה, אם אני מסתכל היום אני רואה רק את העולם המרושע הגמור, ואיך מישהו יכול לעשות דבר כזה, אין יותר גרוע מזה, זה נכון. דווקא חוסר השלמות המוחלטת אומרת על השלמות ההפוכה.

תלמיד: אז מה צריך לעשות למשל עם שאלה כזאת?

אין שאלה. נמשיך.

תלמיד: באיזו גישה להיות ביחס למאמר?

כל השאלות הן צודקות. זה שהוא כותב את זה בצורה כזאת גלויה, כאילו שופך לי משהו לפרצוף ואומר "הכול מושלם, אנחנו ברום המעלות", זה הזוי, מי ידבר כך? לכן הוא ממשיך שאנחנו צריכים לראות למה זה נראה לנו ההיפך. זאת אומרת הוא מדבר כאן באות א' ממצב של המקובל שמגלה את האמת, מגלה את הטבע, מגלה את הבורא ונמצא בזה בהכרה שלמה ומתוך ההכרה שלו הוא מדבר איתך. אתה יכול לעלות לו את כל מה הטענות שאתה רוצה, כמו ילד קטן, ומה יצא לך מזה? רק לברר.

אנחנו רואים לפי ההתפתחות שלנו, לפי הילדים שגדלים, לפי איך שאנחנו מדור לדור גדלים, שאנחנו סך הכל נמצאים במצב מתפתח, שמה שהיה אתמול לא מובן, היום קצת יותר, מחר יהיה עוד יותר [מובן]. אם הבורא היה פותח לך את כל הבריאה בצורה כזאת שאתה נמצא כבר במשהו שלא משתנה, אתה צודק. אם אני רואה שזה מה שהוא ברא, זאת אומרת אני רואה מה שהוא ברא, שאין הבדל בין מה שהוא ברא לבין מה שאני רואה, נניח שאין לי משקפיים, אז אתה צודק. אבל אנחנו לא רואים ונמצאים בעולם המשתנה, המתקדם, לכן אנחנו צריכים לברר את כל הדברים האלה. איפה אנחנו, לאן נפלנו, באיזה עולם נולדו, מה היה לפני זה, מה אחרי זה, מה איתנו וכן הלאה.

אני לא יכול לקבוע [משהו] מתוך כמה רגעים שאני נמצא בעולם הזה, עם איזה שכל, עם איזה היכרות של העולם ובכלל, איך אני יכול לקבוע מזה משהו לגבי כל המציאות ועוד יותר לגבי הכוח העליון, האם הוא קיים ונמצא וברא והכל. אני לא מכיר. לכן הטענות צריכות להיות אחרי שאני מברר משהו.

צריכים להמשיך. אבל את כל הטענות אפשר לרשום. אם אתם לומדים את זה עם מתחילים, שירשמו. הוא רשם לנו חמישה סעיפים, שירשמו עוד חמישים ולאט לאט נפתור אותם אחד אחד.

אות ב'

"ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום האסור," "אסור" בחכמת הקבלה זה אי אפשר "דהיינו, בעצמותו של הבורא ית'," למה? "אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל [אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל]." לכן אסור. לכן אי אפשר. "ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה," זה ציווי וחייבים אנחנו לבצע אותו "דהיינו החקירה במעשיו ית'," כלפינו "כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך"." זאת אומרת שאנחנו צריכים להרגיש את מעשי הבורא עלינו, להבין אותם, להרגיש אותם, לחקור אותם ומתוך זה עוד להכיר אותו. זאת המצווה "דע את ה' א-לוהיך". איך אני יכול לדעת? מזה שאני הופך להיות למכשיר שאני מרגיש את הפעולות שלו, את היחס שלו, אני חוקר למה, בשביל מה וכן הלאה ו"ממעשיך", ממה שעובר עלי, אני כנראה יכול להשיג אותו ולהבין אותו, "הכרנוך". זה תהליך, זה לא פשוט, אבל זאת המצווה באמת, לדעת את הבורא.

תלמיד: הבורא ברא רצון לקבל, זה הדבר הראשון כלפי הנברא, אבל אין בו את התכונה הזאת. הוא אמר, תלמדו אותי מתוך הכלי. מה אני יכול ללמוד מהקוטביות הזו?

כנראה שאני יכול ללמוד. הוא רק אמר לך משפט אחד, "ממעשיך הכרנוך". אני צריך לחקור על עצמי, רק בתוכי, אני תוצאה מהבורא וכל העולם שאני רואה זה גם תוצאה ממנו וכל העולם מצטייר בתוכי ואין משהו מחוצה לי, אלא ישנו אני בלבד עם כל התמונות, הצורות שאני מרגיש מסביבי ובתוכי והכל מושפע מהמקור הלא ידוע שנקרא "בורא", הוא בורא בי את כל המציאות.

עכשיו אני חי, אחר כך לא, יותר, פחות, משהו משתנה בצורה פנימית, חיצונה, כל זה בא ממנו, הכול השפעה ממנו. לפי ההשפעות האלו, אם אני לומד נכון, אני יכול להכיר אותו. ועוד יותר חוץ מלהכיר אותו, גם כנראה שמתוך זה שאני מכיר את עצמי ומכיר אותו אני הופך להיות דומה לו. זה לא רק "ממעשייך הכרנוך", יש לי אפשרות להגיע להזדהות, להשתוות עימו, לדבקות. אבל זה הכול מתוך חקירה פנימית שאדם חוקר את עצמו בלבד, הוא לא הולך לאף מקום, לכן זה נקרא העבודה הפנימית, התורה הפנימית.

"והנה:

חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו, דבר חדש, שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו? בו בעת, שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו". זאת אומרת אם מה שיש בי הכול בא ממנו, השאלה האם זה בא ממנו אלי מפני שיש בו את הדבר, נניח כהעתקה, או ממשהו, או שהוא בורא בי דברים שלא נמצאים בו ומנותקים ממנו לגמרי, בכוונה מגיע אלי? יש כאן עוד הרבה שאלות.

"חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת"? זאת אומרת, אם יש בי מה שאין בו, יכול להיות שיש בי כול מה שיש בו, יכול להיות שיש בי מה שאין בו בכלל, יכול להיות שיש בי משהו חדש לגמרי אבל את ההשפעות אני מקבל ממנו. אני צריך להחליט, לחקור, להבין, לגלות, בקשר לטבע שלי ומה שאני מקבל בטבע שלי, עד כמה זה קשור אליו. וודאי שאם הוא מאציל ואני נאצל אז אני הכול מקבל ממנו, גם מבחינת הכלים, גם מבחינת המילויים.

אני צריך לחקור קודם כל מה הוא החליט, למה הוא החליט לברוא אותי בצורה כמו שאני ומה ההחלטות שלו בכל רגע ורגע שהוא מסדר לי את כל רגעי החיים שלי. הכול צריכים לחקור, זה עניין של חקירות, מתוך זה נבין יותר.

"חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם, היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש, בינו ית' לבין הנשמה, אלא שהוא ית' "כל", והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן, הנחצבת מהר, שאין הפרש, בין האבן לבין ההר, אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן, הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר, על ידי גרזן, המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל, איך יצוייר זה בו ית' וית', שיפריד חלק מן עצמותו ית', עד שיצא מעצמותו ית', ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו, לנשמה, עד שיתכן להבינה, רק כחלק מעצמותו ית'?"

כך אומרים מקובלים. זאת אומרת יש כאן בחכמת הקבלה אנשים שכבר חקרו את הדברים האלה וגילו אותם והבינו אותם, ועד כדי כך הבינו שהם סידרו לנו את המערכת, איך זה קורה. מיהו המאציל, מי הנאצל, הקשר בין מאציל לנאצל ונאצל למאציל. והם נותנים לנו את זה כבר כחכמה, כמדע.

הוא אומר שיש כאן משהו שנקרא נשמה. מה זה נשמה? הבורא ברא איזו בריאה והבריאה הזאת זה רצון לקבל. הרצון לקבל כשהוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, נקרא נשמה. כשנמצא ההיפך מהבורא לא נקרא נשמה, אלא נקרא קליפה. אז יש לנו או קליפה או נשמה.

שאלה: מה ההבדל בין החקירה הזאת לבין שתי החקירות הקודמות? יוצא ששתיהן כוללות את זאת.

בוודאי שכל אחת מהן במשהו כלולה מהשני, כולם מדברים על נושא אחד, על מאציל ונאצל והקשר ביניהם, אין לנו יותר שום דבר בבריאה, בכלל. חוץ מזה יש עצמותו שאנחנו לא יודעים מה זה. אותו הכוח העליון שקיים בניתוק מאתנו נקרא עצמותו, הוא השורש הקדום לכל דבר, אנחנו לא יכולים בשום צורה להרגיש, לחקור, לנגוע בו. מה ששייך לנו נקרא בורא, בוא וראה, אנחנו יכולים לחקור ממטה למעלה, ולכן יכולים לדבר עליו.

יש לנו מאציל ונאצל ואין יותר ביניהם. וודאי שכל החקירות וכל השאלות וכל מה שאנחנו נלמד זה רק על אחד ועל השני ויותר נכון על אחד כלפי השני.

תלמיד: נניח בחקירה הראשונה, האם הוא יכול לברוא משהו מחוצה לו? וחקירה השנייה, מה זה הדבר שהוא ברא. מה החקירה השלישית? איך יכול להיות שזה נפרד.

זו הנשמה, הוא מדבר כאן על נשמה.

תלמיד: מה ההבדל בין זה לבין הבריאה בשתיים הראשונות? מה ההבדל בין הבריאה לבין נשמה?

זה רק באופן שמתייחס לנושא, לאובייקט. אם מדובר על זה שהבורא ברא, אם מדובר על הקשר שלו, אם מדובר על הקשר מהאובייקט הזה כלפי הבורא, הכול חקירות שונות שבסוף כל החקירות האלה צריכות להביא לי תמונה שלמה. איפה אני נמצא, מי אני, מה אני ומה עליי לעשות עם עצמי.

תלמיד: אז על מה מדברת חקירה ג'?

על הנשמה.

תלמיד: שהיא מה?

חלק א-לוה ממעל.

תלמיד: ומה זה בין מאציל לנאצל?

שזה מה שהנאצל מקבל מהמאציל. יש חומר שנקרא "רצון לקבל", יש צורה שמתלבשת בחומר שזה על מנת להשפיע. אז הצורה הזאת שמתלבשת בחומר על מנת להשפיע היא נקראת נשמה. זאת אומרת שיש נאצל ויש התפתחות הנאצל שנקרא "נשמה".

תלמיד: והוא מגדיר פה שהנשמה היא רק חלק מתוך הכול?

אז שוב, זה בקצרה אתה לא יכול מכאן להוציא את הכול. הנשמה זה נקרא משהו שדומה לבורא, וכמו שהבורא הוא משפיע, גם אותו חלק שמתלבש בתוך הרצון לקבל, הוא הופך את הרצון לקבל גם למן המשפיע.

שאלה: מטרת המאמר הזה הוא הפצה? זה חלק מהמאמרים שהוא כתב במטרה להפיץ את חכמת הקבלה?

אני למדתי בערך שלושה חודשים, אולי אפילו חודשיים אצל הלל, רק כשהגעתי למקום של רב"ש, הוא נתן לי מורה, גם הוא היה זקן, הלל גפסטיין. אחרי שלמדתי אצל הלל יום יום, כל ערב, למדתי אצלו חודשיים או שלושה, הלל אמר לי "הרבי אמר, אם אתה רוצה אתה יכול להישאר אתו הוא רוצה לדבר איתך". נכנסתי אליו אחרי השיעור, התחלנו ללמוד נגיד בשלוש בלילה, וזה כבר היה בסביבות שבע בבוקר. נכנסתי אליו, היה לו חדר למטה כמו חדר עבודה, והוא אמר "אני רוצה ללמוד איתך משהו". אני בסך הכול נמצא חודשיים במקום והוא רוצה ללמוד איתי, זה משהו רציני. הוא ישב מצד אחד של השולחן, ואני ישבתי מהצד השני והוא פתח את ההקדמה הזאת והתחיל לקרוא. אני לא הבנתי אף מילה, אבל עשיתי כן עם הראש כמו בובה סינית.

הוא הרגיש את זה ודאי והבין איפה אני נמצא, אולי הוא רצה לבדוק, אולי משהו אחר, אני לא יודע. כי זה שאני לא יודע ולא מבין את זה הוא גם ידע, כי בסך הכול מאיפה באתי? אבל הוא רצה אולי לראות את התגובה ממני בעצמי, מהשכל שלי, כי לב עוד לא היה, עבדתי כולי מהראש. זה כמו המתחילים שמגיעים אליכם, אין להם עדיין התגובה הרגשית הנכונה המתאימה בהתאם למילים, אפילו במקצת. הוא ראה את זה, הבין את זה. אני לא יודע איזה חשבון הוא עשה, אני לא דיברתי על זה אף פעם עמו, האם כדי להבין אותי, לחקור יותר, להרגיש, לא יודע. אבל באמת היה לי קשה מאוד. לפי מה שהוא דיבר אני לא הבנתי אף מילה. אבל הגעתי יום יום ולמדנו עד שהוא הפסיק. הלל אמר לי "זהו, יותר אתה לא צריך ללכת לרבי ללמוד". אני נפגעתי מאוד, אמנם היה לי ברור שאין לזה שום תועלת, ולא שאלתי על זה אף פעם. למה? מה עשה? על דברים כאלו לא שואלים, מה שהעליון עושה, הוא עושה.

כשהלכתי ללמד במכון ברג, זה היה אולי שנה או שנה וחצי, לא זוכר, אחרי שלמדתי אצלם, כבר הייתי בשיעורים של הרב"ש בעצמו. הלכתי ללמד אותם במכון של ברג, את המרצים, לא את אלו שבאים מהרחוב. היו שם עשרה עד חמשה עשר בחורים אולי, אלו שנותנים הרצאות, מעבירים כל מיני אירועים, הם כולם היו בגיל נגיד 25 עד 35 לא יותר מזה, אפילו פחות. אז שאלתי אותו מה ללמד, והוא אמר פתיחה.

התחלתי ללמוד איתם "פתיחה לחכמת הקבלה". אם הייתי מתחיל איתם את ה"הקדמה לספר הזוהר" לא אני ולא הם היינו יוצאים מזה בכלל, כולם היו מתבלבלים, כי זה מקום לשאלות בלי סוף.

לכן אני לא יודע איך להתחיל ללמד את האנשים שמתחילים. אולי בסוף הקמפוסים האלו. האם זה נמצא בתכנית הלימוד?

תלמיד: אני לא למדתי את זה בקמפוס.

תלמיד: לא בסמסטר א' ולא בסמסטר ב'. אחרי סמסטר א' יש סמסטר ב' שיש מסגרת שנקראת "נקודה שבלב" ושם יש קורסים קטנים, אחד מהם מוקדש למאמר הזה ולא לכולו.

ברור, כי ההקדמה הזאת היא כל כך עמוקה וכוללת. אבל אפשר קצת לקחת מכאן כדי לתת להם התעניינות במה מדובר. קצת יותר לסובב את הראש שיראו שהדברים עמוקים.

תלמיד: המשימה היומית, כל חבר, כל שעה רושם ביומן באיזה מצב אני נמצא? האם אני הגעתי לזה בכוחות עצמי או שזרמתי בזרמי החיים כדאתמול?

(סוף השיעור)