שיעור בוקר 12.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אהבת ה' – קטעים נבחרים מן המקורות

הנבראים חייבים להיות הפוכים מהבורא, אם לא כן, הם לא יהיו קיימים כעצמאים, כקיימים מחוץ לכוח האחד הזה שקיים במציאות למעלה מזמן, מקום, תנועה, שינוי. איך הבורא כביכול פותר את הבעיה הזאת, מצד אחד לברוא את הנבראים, ומצד אחר שהם יוכלו להגיע למצב, לדרגה, להשגה, לקיום כמוהו, לא פחות מזה? כי זו המטרה שלו, להביא אותם ממש לדרגה שלו.

לכן חוץ משברא רצון הפוך מעצמו שהוא רצון לקבל במקום הרצון של עצמו שהוא רצון להשפיע, הוא נתן לרצון לקבל סביבה, סביבה שהיא דוחה, הפוכה, סביבה מאיימת, עוינת כלפי הרצון לקבל. הוא שבר את הרצון לקבל לחלקים, וכאן זו הנקודה המיוחדת שהוא נתן לכל חלק וחלק ברצון לקבל השבור אפשרות שיוכל להתקרב לזולת, יוכל להסתכל על הזולת כמו על החלק שלו.

אנחנו נמצאים בעולם, ואנחנו צריכים להבין שאם אנחנו רוצים להגיע לדרגת הבורא, אנחנו צריכים להתייחס לכל העולם הזה שהוא אנחנו. אין זולת, אין זר, אין הפוך, אין מישהו שאני שונא אותו, או דוחה אותו, או לא רוצה לקבל אותו, אין יצר רע, אין סיטרא אחרא, אלא כולם חלקים שלי שאני צריך להתקרב אליהם, ולהביא את עצמי למצב שאני אוהב אותם כמו שכתוב, בשני יצרייך, גם ביצר הטוב וגם ביצר הרע.

לכן ניתן לנו עולם גדול, ומה שאנחנו רואים זה רק חלק, אנחנו עוד לא מגלים עד כמה העולם הזה הפוך מאיתנו בכל מיני צורות, ועוד כמה נרגיש שהוא דוחה אותנו. אבל אני צריך להרגיש אותו שהוא שלי, שזה אני, שכולם חלקים מהנשמה שלי, לא סתם קרובים אלי, אלא מהנשמה שלי, ממני. לזה אנחנו צריכים להגיע. ודאי שאלו דברים שעוד רחוקים מהבנה, מהשגה, מביצוע, אבל אנחנו כבר צריכים להתחיל להתרגל קצת יותר לתהליך הזה שאנחנו צריכים לעבור.

לא אני בוחר את המצב, לא אני בוחר את הזמן, אני מספר לכם מה שאני חייב לספר. אומנם האמת בתוכי, ואם רק אני הייתי מחליט, אז אני לא חושב שהיינו מגיעים לחומר הזה של אהבת הזולת, אהבת הבורא.

הבורא עיצב לפנינו עולם שלם, עוין, הפוך, מנוגד, וכך אנחנו מקבלים אותו, אם לא כן, לא היינו מרגישים אותו, כי אין לנו תכונת השפעה, תכונת אהבה, אנחנו הפוכים. ואנחנו צריכים לתאר כל דבר ודבר שנראה לנו ומה שבכלל אנחנו מזהים, ואנחנו מזהים אותו כי הוא הפוך מאיתנו, אנחנו צריכים לראות בכל פריט שבעולם, בכל פרט ופרט שהוא שלנו, ממש, עד כדי כך שהחיבור אליו הוא חיבור לנשמה שלנו, הוא חיבור לבורא.

לזה צריכים לאט לאט להתקרב, לחשוב, להגיע, לדון על זה, אבל זו בעצם הנקודה הפנימית ביותר והחשובה ביותר בתהליך התיקון שלנו. דיברנו הרבה שנים, דיברנו על כל מיני הבחנות, אבל זו הנקודה הפנימית ביותר בינתיים. כל היתר הם יהיו עוד יותר פנימה באותה הנקודה.

שאלה: איך להגיע לדבקות כזאת עם העולם? עם העשירייה זה מובן, אני מבקש עבור החברים, מתכלל בהם, אבל איך להיות כך עם כל העולם?

כשאתה שומע ומבין בשכל שלך שכל העולם זה אתה, והוא רק נראה לך מבחוץ כדי שאתה תעבוד על עצמך עד שתראה עד כמה כל פרטי העולם מתקרבים אליך, מתאחדים איתך ממש, ואתה כבר כולל את כל המציאות ואת כל האנושות וכולם הם מרכיבי הנשמה שלך, כשאתה כך מסתכל על זה, לאט לאט אתה מתחיל להרגיש שזה באמת כך, ומתחיל מתוך הנקודה הזאת להגיע ליחסים כאלו, למחשבה כזאת, וכך זה יתייצב.

בסופו של דבר אתה אחר כך תראה שבאמת מה שיש לפניי זה אני בפנים, וכל החלקים האלה הם חלקי הנשמה שלי, שאם אני מחבר אותם שזה נקרא שאני אוהב אותם, אם אני מחבר אותם לעצמי, מאחד אותם בי, בזה בעצם אני מחזיר את עצמי לתיקון, למצב של אדם הראשון. ואין כאן אף אחד, אלא אני במצב של אדם הראשון והבורא שממלא אותי. וזה לא מפריע שאחרים גם חושבים כך, לגמרי לא מפריע, כי כולם עובדים על אותה התוכנית ובאותה הדרך.

תלמיד: איך נכון לחבר את האלמנטים האלה, מגוון מחשבות, תפיסות על העולם?

אין שום בעיה לאחד, לחבר את כל החלקים של הבריאה יחד. אנחנו לא צריכים לעבוד עליהם כמו פועל או מהנדס ולחבר את כל החלקים האלה זה לזה, או כמו ילדים שבונים בית מקוביות, אנחנו צריכים רק לפתוח את עצמנו יותר באהבה.

אהבה היא כוח החיבור, ואז על כל חלוקה, ריחוק, על כל הפשעים תכסה אהבה, והיא תחבר. זו פעולת האור העליון ולא שלנו. אנחנו רק נדע, נראה, נשיג איך כל החלקים האלה מתחברים ובונים נשמה אחת כוללת. זו כבר לא העבודה שלנו, אלא עבודת ה', כך אנחנו גם קוראים לזה - עבודת ה'.

כלומר לראות בכל מה ששייך לי, בכל מה שאני רואה, בכל העולם, חלקים מהנשמה שלי זו הראייה הנכונה. לא לפחד שאנחנו רואים כוכבים, חללים גדולים בשמיים, גלקסיות למיניהן, זה לא חשוב, זו לגמרי לא בעיה, אלא כך אנחנו רואים. אנחנו נראה עד כמה הדברים האלה מתאחדים בנו יחד, ובהחלט כך אנחנו בונים את עצמנו לנשמה אחת. תחשבו על זה, זו לא כל כך בעיה להבין את העיקרון.

שאלה: כל העולם הוא חלק ממני, אז למה כל כך חשוב להתחיל דווקא בעבודה בעשירייה?

אתה יכול לבלוע את כל העולם? אתה יכול להתחשב בכולם ולהתייחס לכולם כך שזה שלך, שזו הנשמה שלך, שאתה צריך להתחבר איתם בלב ובנפש, ואתה מצפה מהם שיתייחסו אליך בהתאם לזה? יעזרו לך? אתה עוד לא מגיע למצב שאתה רואה שהם העתק מהתכונות הפנימיות שלך, אתה עוד לא שולט בתכונות הפנימיות שלך.

אם הייתי שולט בתכונות הפנימיות שלי, אז הייתי רואה שמה שאני עושה בי קורה גם בחוץ. אבל אני עוד לא נמצא במצב כזה, אז יוצא שאין לי אפשרות לחבר בצורה כזאת את כל המציאות אלי ובתוכי ולכן כך אנחנו מתקרבים לזה.

לכן הבורא שבר את הכול לעשרה, מאה, אלף, עשרת אלפים חלקים וכן הלאה, וכך אנחנו רואים, ואפילו כתוב בתורה איך צריך לספור ולחלק את הכול. זה נעשה בהדרגתיות, זאת אומרת רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב למושג שהכול אחד. ובעצם אני צריך לראות בזה את עצמי, שאני מחבר את כולם באהבה שלי, לא בכוח אלא באהבה, זאת אומרת שאני פונה לבורא ומבקש ממנו כל פעם שיחבר יותר את הכול, ייצב את הכול, יעזור לכולנו להיות כאיש אחד בלב אחד, ובזה אנחנו משיגים את הכוח הזה שעובד ועושה את זה ככוח עליון אחד.

תלמיד: אבל בכל התהליך הזה יש לי בעיה. הטבע שלי גורם לי להרגיש את הכול כדבר מזויף, לא אמיתי. אני מנסה לעשות את העבודה הזאת ולאהוב את החברים, אבל בתוכי אני לא מרגיש אהבה. אמנם אני עושה את זה אבל אני מרגיש שזה לא אמיתי, לא נכון. איך אנחנו מפתחים את היכולת הזאת שבאמת אוכל להרגיש את הכול כאחד? איך לעשות את זה?

זו העבודה. לא בבת אחת, אלא "אך טוב וחסד ירדפוני". זאת אומרת כאן אנחנו נכנסים לעבודה, שאנחנו יותר ויותר רוצים לראות את כל המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר כחלקי הנשמה שלי ואני רוצה לאחד אותם, לחבר אותם, להביא אותם למצב שאני לא אראה אותם כמו שהם בצורת דומם, צומח, חי, מדבר, אלא אני אראה אותם כשילוב כוחות של השפעה. זה מה שאני רוצה לגלות.

לכן אני לא מסתכל על החברים, בעיניי הם לא בני אדם, בעיניי הם כוחות פנימיים שדרכם הבורא מתייחס אלי. עוד נדבר על זה.

שאלה: האם ניתן לחלק את שלבי החיבור לאני, חברים, עולם?

אנחנו נראה איך זה מתחלק, בינתיים תעשה מה שאתה רוצה אבל זה יבוא. נוכל לדבר על זה ברגע שתוכלו להתייחס לזה בצורה נכונה ומועילה להתפתחות שלנו.

שאלה: איזה מעשים כדאי לעשות כדי להגדיל אהבת חברים?

כל דבר שעל ידו אתה יכול לייצב את הקבוצה כנשמה.

שאלה: האדם רוצה להשיג משהו, לקבל משהו, אבל הוא רואה שהוא לא יכול לקבל את זה, ויתכן שזה אף פעם לא יקרה וזה מצער אותו. אבל הצער הגדול יותר כשהוא מבין שחבר אחר יקבל את מה שהוא רוצה לקבל והוא גם חייב לעזור לו. אם הוא לא יעזור לחבר הוא עלול לסבול ייסורים. האם תוכל להסביר את המצב הזה שחבר מקבל את מה שאתה רוצה לקבל?

המצב הזה מראה לך את אותם שלבי תיקון שאתה צריך לעבור. שלא רק שאתה רוצה לקבל ואתה לא מקבל, מישהו אחר מקבל את החלק שלך. אלה שלבי התיקון שלך, שאתה צריך לראות שבעצם אתה מקרב את האדם אליך עד כדי כך, שאתה מתחיל להרגיש שהוא חלק מהנשמה שלך. שמה שהוא מקבל הכי טוב בשבילך, אתה לא עושה מרחק בינך לבינו.

זה כמו בין אימא ותינוק. כשאתה נותן משהו לתינוק או כשאתה נותן משהו לאימא, בשבילה יש הבדל? רק בזה שהתינוק הוא קודם. אותו הדבר כאן. המחשבות שלך הן מחשבות נכונות, הן לא טובות אבל הן נכונות, ורק מראות שאת כל הדברים האלה אתה צריך לתקן. אתה צריך לחשוב, להבין ולקרב את זה ולהשיג שהחבר שלך זה אתה וחלק יותר פנימי שלך. לכן על ידי האגו שהבורא ברא, החלקים האלה התרחקו ממך לפי מידת האגו שיש בך. לכן ככל שאתה מקרב מישהו מרוחק יותר, בזה אתה מתקן את עצמך ביתר עוצמה. זה נקרא "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" וכן הלאה.

כאן אנחנו נכנסים כבר לקבלה מעשית. איך לקבל חלקים זרים כשלך כדי להרכיב בחזרה את מערכת נשמת אדם הראשון, ובה לגלות את הבורא ככוח הפועל וממלא את המערכת. שזה יהיה באמת "בוא וראה". אתה עושה מאמצים לחיבור, ואתה רואה שאתה לא מסוגל, אין לך כוח לחיבור, ההיפך, אבל אתה מזהה שכאן חסר חיבור, ולמעלה מהדעת שלך, מהרצון שלך, אתה מבקש מהבורא שיחבר את החלקים האלה יחד, ובחלקים שמתחברים אתה מתחיל להשיג את חלקי האיחוד. כל העבודה שלנו היא השגת האיחוד, איחוד הבריאה. ככל שאנחנו מתאחדים כולנו יחד אנחנו משיגים את הבורא שהוא התוצאה מעבודת האיחוד. אנחנו משיגים אותו כאחד, יחיד ומיוחד, עוד נלמד את כל ההבחנות הללו.

אבל הנקודות האלה שדיברנו עליהן בימים האחרונים הן הנקודות החשובות ביותר. וזו העבודה הפנימית האמיתית והנכונה. רק עכשיו אנחנו נמצאים בנקודה התחלתית של הדרך, אבל זה כבר קו שמביא אותנו לגמר התיקון.

שאלה: הבנתי מדבריך שיצר הרע כביכול לא קיים, אז איך אנחנו מייחסים את הדברים האלה לעבודה הפנימית שלנו? אני מרגיש שיש פה כביכול סתירה.

יצר הרע שלנו קיים, והבורא ברא אותו בכוונה כדי שאנחנו כנבראים נוכל לאתר ולהרגיש את היצר הטוב "כיתרון אור מתוך חושך", ולכן אנחנו קיימים ביצר הרע הזה. זו צורה מלאכותית שהבורא ברא, צורה הפוכה ממנו, העתקה, כאילו קופי ממנו, ואנחנו מגלים ש"זה כנגד זה עשה אלוהים" ו"יתרון אור מחוך חושך", וכך אנחנו מתקיימים.

אחרת לא היינו בכלל מרגישים. בלי הרצון לקבל, בלי יצר הרע לא היינו מגלים את המציאות הרוחנית, אבל דווקא כל הגילוי שלנו הוא גילוי של הקבלה. לכן זה נקרא "חכמת הקבלה", שדרך כוח הקבלה מגלים את הכוח ההפוך ממנו שברא את אותו כוח קבלה. כך זה קורה.

תלמיד: האם זה אומר שבתחושה המשותפת של מציאות אחת בגמר התיקון, היצר הרע כבר לא יהיה שם? הוא יפסיק להתקיים?

אני לא יכול להגיד לך על גמר התיקון. אני לא אוהב לדבר על דברים שאני בעצמי לא נמצא בהם אפילו במקצת. גמר התיקון זה שכל הדברים חוזרים לקדמותם, אני לא יכול להגיד. אבל אני לא חושב שיצר הרע מתבטל אלא הוא קיים בצורה של יסוד ליצר הטוב. זה מה שאני יכול להגיד.

יש התפתחות יותר מזה, כמו שאנחנו אומרים שיש התפתחות באלף השמיני, התשיעי והעשירי, מי יודע מה עוד, ששם זה למעלה מכל השכל והרגש שלנו, מציאות אחרת. אבל "מה שלא נשיג לא נדע בשם ובמילה".

שאלה: איך אנחנו יכולים לשנות את תפיסת המציאות שלנו כדי לראות אותה כשלמה ולא דרך הפריזמה של האגו שלנו?

זה מה שאנחנו מנסים לעשות בקבוצה, בעבודה שלנו על הרצונות שלנו לקרב את הצורות האגואיסטיות עד שמאחדים אותם ואין ביניהם מרחק. זה מה שאנחנו רוצים, להחזיר את כל המציאות, מעשירייה ואחר כך יותר מעשירייה לאחד. זו העבודה שלנו, שיהיה רצון לקבל אחד וכולו בעל מנת להשפיע כי אחרת הוא לא יהיה אחד.

שאלה: מהו רגש האהבה שבא מצד הנברא, שזו אהבה ששייכת לו והוא מעביר אותה לבורא?

זה כאשר האדם פונה לבורא ומבקש לראות את כל המציאות כמו שהבורא רואה אותה, שהכול הוא אחד והכוח העליון, אין עוד מלבדו, פועל בזה.

תלמיד: האם האהבה היא רגש שהנברא רכש וזה כבר שייך לו, זה הרכוש שלו?

ככל שאנחנו מקבלים שכוח ההשפעה שולט על כוח הקבלה, כששני הכוחות האלה מתאחדים בגילוי האיחוד ביניהם, שהם באים ממקור אחד, אז גילוי המקור האחד לכוח הקבלה וכוח ההשפעה, שזה קורה יחד, זה נקרא "גילוי הבורא", והמצב הזה נקרא "אהבה". חיבור של שני חלקים הפוכים לגמרי, אי אפשר להגיד לרצון אחד אבל בכל זאת לגוף אחד, כשיש להם מטרה אחת, לגלות את האהבה ביניהם, יחס יפה, מסירות ביניהם, בין הבורא לנברא.

אנחנו נמצא אחר כך עוד מילים יותר יפות, אחר כך נעבור לספירות, לפרצופים, לעולמות, על כל זה כבר נדבר בהשגת האיחוד. אז נלמד את זה בצורה שאנחנו נתרגש מזה. כי לא נדבר על זה בשכל שאֵי שם זה קיים, או על הנייר או בתוך מחשב או בדמיון שלנו, אלא שזה קיים בהתקשרות בינינו לבורא.

שאלה: האם אנחנו צריכים להצדיק את התנאים שהבורא נותן לנו כדי להשיג חיבור עם החברים?

ודאי. אנחנו צריכים להיות במצב שאנחנו מצדיקים את הבורא בכל שלב ושלב, בכל רגע ורגע, כי בזה אנחנו בטוח מאחדים נכון את חלקי הבריאה שאנחנו מתארים אותם באותו המצב, זו העבודה שלנו. העבודה שלנו בכל רגע ורגע בקיומנו לגרום לאיחוד, לאיחוד של כל המציאות שאני מרגיש, שכולה שייכת לכוח אחד, לבורא והיא באה אלי עכשיו ומתגלה בי כדי שאני אאחד אותה ואגלה בה, לעת עתה, את הכוח היחיד שמפעיל אותה.

שאלה: מה זה אומר לפתוח את עצמי לכולם, מה אני רוצה בשביל כל חלק וחלק שבי?

אני רוצה שכל חלק ירגיש שהוא חייב לאחרים כי אחרת אין לו חמצן, אין לו חיים. לזה אנחנו צריכים להגיע.

שאלה: האם אהבה לאישה זה תרגול והכנה לאהבת הבורא?

נדבר על זה, אני לא רוצה לבלבל, אבל נדבר על זה. אישה, ילדים, הורים, כל הקרובים, חלוקה לעמים, למדינות, מאיפה זה מגיע? זה מהמבנה הכללי של אדם הראשון. מלכתחילה אדם וחווה הם עוד לפני כל הבריאה, זו הנקודה הראשונה, שני החלקים האלה, ואחר כך עוד מתחלקים וכן הלאה. נדבר על זה.

אני דואג קודם כל שכל יום ויום נקבל צורה שלמה של המציאות. והרזולוציה תבוא וניכנס בה יותר ויותר, אבל התמונה הקודמת תהיה לנו תמיד, לא נשבור אותה, אלא נתקדם כך שנבין יותר, נרגיש יותר, נוכל לחזור תמיד למצב הקודם ושוב למצב החדש. לכן אתם תשאלו, אבל אני די מוגבל בלקפוץ קדימה.

שאלה: איך נוכל להשיג איזה בירור כדי להבין מתי החבר הוא חלק מהנשמה שלי, מתי החבר הוא כמו הבורא בשבילי, מתי החבר הוא שותף לדרך ומתי אנחנו צריכים לתקן את עצמנו ביחד?

את כל המצבים האלה אנחנו מגלים בכל רגע ורגע בדרכנו כשאנחנו מתפתחים. בעבודה שלי בחיבור עם החבר אני תמיד אראה אותו בכל מיני מצבים, בעד, נגד, כעוזר בזה ומפריע בזה וכן הלאה. אין כל כך אפשרות לדבר על זה, אפשר לכתוב רומן, אלה ממש סיפורים ארוכים על יחסים, אני לא חושב שכדאי. נדבר על זה, אבל בסופו של דבר כל אחד ואחד צריך להרגיש בתוכו כל מיני אירועים פנימיים יותר ופנימיים פחות, חיצוניים, שיש לו כלפי החברים וכלפי העולם, וכל זה ביחס לבורא.

הכול ביחס כלפי הבורא, אנחנו מבקשים שהבורא יאחד את הדברים האלה, שהוא יחבר אותנו יחד כדי שנרגיש אותו כאחד. זו בעצם הפעולה העיקרית שלנו, להתחבר כדי שהבורא יתגלה כאחד, בזה אנחנו עושים לו נחת רוח, בזה אנחנו משיגים את התיקון העיקרי שלנו, כשאנחנו מתחברים כאחד אז מגלים אותו כאחד.

שאלה: כל פעם שאני שומע את המילה אהבה, זה משהו שזה דוחה אותי. האם אנחנו צריכים להשתמש במילה אהבה, להגיד לחברים שאני אוהב אותם? זה גם מאוד קשה.

כשאנחנו מדברים על אהבת אימא לתינוק, זה גם דוחה אותך?

תלמיד: אין לי עדיין תינוק אז אני לא מרגיש את זה.

אני לא אומר עליך שאתה אימא, כשאתה רואה איך אימא אוהבת את התינוק שלה, אתה גם את זה שונא ומזלזל בזה?

תלמיד: אני רואה שהיא אוהבת, אבל אני לא מרגיש מה זו אהבה.

אנחנו לא מדברים על זה שאתה לא מרגיש עליך, אתה לא מרגיש כלום. אבל אתה יכול להגיד לפחות במילים "ישנו כאן עניין של אהבה של אימא לתינוק". ישנה גם לפעמים אהבה בין שני אנשים שמרגישים את זה. יכול להיות, אתה לא הרגשת את זה, אני מבין, אבל אפשר לפתח דברים כאלה. חלק מאהבה זו שנאה, לכן אנחנו נמצאים בכוח השנאה, יצר הרע, רצון לקבל, דחייה הדדית זה מזה, וככל שהאדם נמצא בדחייה מאחרים מלכתחילה, לפי הטבע שלו, זה סימן שיש לו נשמה גבוהה יותר והוא יכול להתקדם ולהחליף את השנאה לאהבה. "כל הגדול מחברו", שהגיע לדרגת "גדול" זה מפני ש"יצרו גדול ממנו". תמיד כך "יתרון האור מתוך החושך". לכן זה שאתה עכשיו שונא, לא מבין מה זו אהבה ומזלזל בה, זה בסדר, אלה תנאים התחלתיים, הבורא ברא בך את זה כך.

אבל צריכים לעבוד עכשיו איך להפוך את זה לרוחניות, לכוח טוב נצחי ושלם, וזה בידיך, נעבוד יחד. גם אני עברתי כמה דברים מזה, לא נורא, לאט לאט. אתה רואה איך אני לא פותח מיד את הכול, אלא כל יום איזו פרוסה, עוד פרוסה, כך אנחנו מתקדמים, אסור אחרת. אלה כללי החינוך הרוחני.

שאלה: היה לנו מפגש פיסי מחבר מאוד ביום שישי האחרון, ורציתי לדעת, אחרי שכל אחד עשה יגיעה והרבה בעיות עד שהגענו למפגש הזה, שהיה מוצלח והרגשנו קרובים, מה עושים כדי לשמר את זה? כי אחר כך מורגשת שוב התרופפות וכבדות. איך משמרים את זה ועוברים למצב יותר גבוה, אם זה אפשרי בכלל?

קודם כל "אין חכם כבעל ניסיון". אדם שרואה את ההתפתחות בכל מיני מצבים ולא מתפעל ממה שהוא רואה, הוא כבר יודע שככה זה היה ויהיה, וחוץ מזה הוא נמצא עכשיו בוודאי תחת התרשמות, וההתרשמות ברגש היא הכי חשובה, אתה יכול להגיד לו עכשיו כל מיני דברי פילוסופיה והוא לא שומע, כי הוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש זה יותר חשוב. אבל בכל זאת אפשר על ידי הסביבה, לא על ידי האדם בתוכו, אלא על ידי האדם וסביבתו, זאת אומרת עשירייה, לאזן אותו ולהביא אותו ממצב למצב.

בדומה לעבודה עם קבל, Condenser, כשיש מילוי באיזו חבית ואתה שופך אותו לחבית אחרת, ואחר כך שופך שוב לחבית אחרת, בצורה כזאת האדם והעשירייה, העשירייה והאדם יכולים לעבוד. על ידי זה אפשרי לאדם לאזן את עצמו, ומה שאנחנו אוספים בעשירייה יעזור לנו מחר, כשאני לא יודע באיזו צורה אהיה מחר, בעלייה או בירידה, אבל העשירייה תמיד תהיה כמו בולם זעזועים. ואומנם אני תמיד מתקדם כשאני משתמש בעשירייה, והזעזועים שלי כבר פועלים כדי להזיז אותי יותר ויותר קדימה.

זה הפתרון, ולכן אנחנו פועלים כך. זה פועל כמו בוכנה במנוע, כל ההתקדמות היא מתוך כך שמעבירים ממקום אחד למקום השני אנרגיה, כוח וכן הלאה. זה מה שאנחנו עושים בין האדם לעשירייה וכך אנחנו צריכים לעבוד. וכשאנחנו מגלים אחר כך איך שזה עובד בין כולם, בין כל עשרת החברים, זה מגיע ממש למצב שלם, אז אנחנו מתחילים לראות.

וגם לא סתם הן עשר בוכנות שעל ידיהן אנחנו מגיעים כך לתוצאה טובה, אלא בשילוב בין התכונות חסד, גבורה, תפארת, נצח והפוך, כך וכך. אנחנו נראה עד כמה כל זה נותן לנו כל פעם תמונת עולם חדש, ועולם הוא עשר ספירות שהן מחוברות יחד, נראה איך שהן מביאות לי בכל פעם עולם חדש בכל הצבעים, בכל הצלילים, בכל דבר, אבל בתנאי שאני מחבר את הכול למקור אחד. כך זה כשאני רוצה להצדיק את הבורא ולהשיג אהבה.

תלמיד: אני מבין שאנחנו מדברים על תחילת העבודה בפועל, על קבלה מעשית, אבל אני עוד לא מצליח לזהות את הדיוק בעבודה שלנו משלב זה והלאה.

על הדיוק אני לא יודע, אני יודע שאת הדברים שאנחנו מדברים אתם צריכים לשמוע במשך היום ואם אפשר לסכם ולממש אותם כמה שיותר, לתאר לעצמכם איך שזה קורה ולדבר על זה יחד, כי על ידי זה אתם מזמינים את המאור המחזיר למוטב, וכנגד המצבים האלו, שעליהם אנחנו לומדים, הוא חזק מאוד. אתה לא פונה אליו באיזו צורה מקרית, שטחית, אלא ממש למאור שחייב לסדר את המצבים האלו כיחד.

שאלה: הרגשתי שמה שמפריע, עוד כוח שמפריע לאהבה, לחברים, זה שיש ביקורת, שאנחנו כאילו מודדים את החברים כל הזמן, אבל מצד שני אני גם מודד את עצמי ויש לי ביקורת אל עצמי. איך הופכים את הביקורת, את היחס הזה לביקורת חיובית ולא שלילית?

על ידי זה שאנחנו מדברים בינינו על עד כמה אנחנו כולנו חלקים מגוף אחד, ושאף אחד לא פנוי, לא רחוק ולא חופשי מהאחרים, ושאנחנו רק צריכים להגיע לאיחוד, אפילו התחלתי, שאנחנו נתחיל להיכנס לעיבור כנקודה, כטיפת זרע, שהכוח העליון ישפיע עלינו באהבה ואנחנו נרגיש שאנחנו מתפתחים יותר ויותר ממצב למצב, זה נקרא "מיום ליום" עד שאנחנו עוברים את כל תשעת ירחי הלידה, ונולדים.

אבל אנחנו כבר בקשר בינינו כשאנחנו מתחילים לגלות את עצמנו שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, וכל העבודה שלנו בינתיים היא בביטול של האגו שלנו, והרצון הוא רק להתחבר בינינו, לא חשוב מה יהיה ומה קורה, רק להתחבר. זה נקרא "ועל כל פשעים תכסה האהבה" ובהתאם לזה הבורא פועל עלינו ומפתח אותנו כטיפת זרע הנכללת מעשרה כוחות, זרים, שונים, וכך הוא פועל עלינו ומפתח, זה מה שאנחנו צריכים.

שאלה: איך מדברים בעשירייה על משהו שעדיין לא מרגישים אותו?

לתאר כמה שאפשר, בכוח, בקנאה, באהבה וכבוד. תפעילו דברים כאלה, שאתם מקנאים זה בזה, שכל אחד מכם רוצה להיות אפילו יותר גדול מהאחרים, ויחד עם זה רוצה לתמוך באחרים, רוצה לשלוט ורוצה להתבטל, תפעילו את הכוחות האלו אבל העיקר לחבר אותם יחד.

עוד מעט אנחנו נפסיק לדבר בצורה כזאת ונעבור לעבודה יותר פרקטית, אבל אני מפחד שאנחנו ניכנס לכך ואז אנשים יאבדו את זה, כי בעבודה יותר פרקטית אנחנו מדברים על כוחות ע"ב ס"ג, עליות, ירידות, במונחים של תלמוד עשר הספירות, ואז מה יהיה לנו? אנחנו נאבד את הקשר עם המציאות, לכן אני חושש.

שאלה: אם אנחנו מדברים, כמו שאמרת, על מצבים מסוימים ברגש, במשחק, ככל שאנחנו מתמקדים בזה יותר, כך אנחנו מזרזים את התחושה לזה?

כן, ודאי, כמו שבעל הסולם כותב, אין במציאות דבר שהאדם לא יכול להרגיש, אלא הוא צריך להתעמק ולהשתדל להתקרב לזה ואז על ידי תרגילים למיניהם הוא יתחיל להרגיש את הדברים. אבל אין לך משהו שישנו במציאות ונסתר מאיתנו לגמרי, שאנחנו על ידי התרגילים, על ידי כל מיני מאמצים, לא מסוגלים להתקרב ולהרגיש.

שאלה: אז מה היא ההמלצה שלך, אם נניח שעכשיו ניקח את הנושא הזה, והיום נדבר עליו, האם אתה ממליץ לדבר עליו במשך שבוע, או במשך פעם אחת, איך להתייחס לזה?

לחזור לזה כל פעם שנראה שיש לכך מקום, כי אנחנו עוברים הרבה מצבים, מדברים על הרבה דברים.

שאלה: איך נוכל להאיץ את התהליך?

הכול תלוי במידה שאנחנו דורשים מהבורא, היינו מהאור העליון, לטפל בנו. בזה תלויה מהירות ההתקדמות שלנו.

שאלה: האם כוונה להשפיע לבורא ואהבה לכל העולם באים כתוצאה של החיבור בעשירייה?

כן.

שאלה: איך נוכל להרגיש את כל העולם כחלקים שלנו לפני שנסיים את העבודה בעשיריות או שזה מאמץ מקביל, אהבה לעשירייה ואהבה לעולם?

אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מרגישים את כל העולם כמורכב איתנו יחד, אין שום בעיה אלא הכול תלוי במאמץ שלנו. אמנם נשים כביכול יותר סגורות כל אחת בתוך עצמה לעומת הגברים, גברים יותר פתוחים, נשים יותר סגורות אבל כלפי המושג של אהבה נשים יכולות להיות יותר פתוחות ומוכנות. לכן קדימה והכול נמצא בידיים שלכן. העיקר כמה שאנחנו מתנתקים מהראיה בעיניים שלנו, מראיה גשמית, ורוצים לראות את כולם בראייה רוחנית שאנחנו כולנו כולנו חלקים מגוף אחד.

שאלה: כיצד לשלב את תפיסת העולם המתוקנת עם הנחיה שבעולם החיצון אנו פועלים על פי הכללים המקובלים בחברה האגואיסטית?

דווקא הבורא ברא כך שיהיו לנו שני עולמות מנוגדים זה וזה ואנחנו נדע איך להתייחס לכולם בצורה נורמלית, כמו שמקובל בעולם הזה, בצורה רגועה. ובעשיריות או בקבוצה שלנו, בני ברוך העולמי אנחנו מתייחסים בינינו בצורה אחרת.

זה היחס שאנחנו צריכים לפתח. היחס בינינו ידידותי ובאהבה אל בני ברוך הכללי ועוד יותר בעשירייה שלי. ויחס יפה, לא רע אבל לא שאנחנו מגלים אהבה לכל העולם, זה אי אפשר, לא יבינו ולא ירגישו ולא יקבלו את זה נכון.

שאלה: מה ההבדל בין להרגיש את כולם כחלק מהנשמה שלי לבין להרגיש את עצמי כחלק מנשמה אחת?

להשתדל גם בזה וגם בזה להתקדם. אתם תרגישו את ההבדל. זה עניין של הרגשה, קשה לדבר על זה, אי אפשר לבטא את זה נכון.

שאלה: אם הבורא מדבר אלינו דרך אנשים זרים, איך להבין את השפה שלו, את הדרישה שלו מאיתנו במיוחד אם מתרחשים מצבים לא נעימים?

אני מדבר עם הבורא רק דרך העשירייה שלי ולא דרך אנשים זרים. עשירייה זה לא זרים, זה חלקי הנשמה שלי וכך אני מדבר עם הבורא. כל מה שקורה חוץ מזה אני לא מתייחס.

קריין: קטע מספר 8. במסמך המקורות שלנו "אהבת ה'", מתוך זוהר לעם.

"אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "המצווה השנייה", סעיף 201)

זאת אומרת אנחנו לא יכולים להתקדם ולראות שום דבר אם לא בניגוד, בהבדלים בכל מיני רגשות, צבעים, צלילים, לא חשוב, אבל אם אין הבחנה בין בעד לבין נגד באיזו תופעה, אנחנו לא יכולים להבדיל. אנחנו מבדילים דווקא בגבול בין כוח אחד לכוח השני.

אני לא יודע מה זה כוח שנאה ומה זה כוח האהבה עצמם, אני נמצא בתפר ביניהם שם יש לי הרגשה והשגה אחד כנגד השני. ולכן אנחנו נקראים "נבראים" וכך אנחנו קיימים. לכן לא לפחד מהבדלים, ממרחקים, מצורות הפוכות. רק סבלנות ולהיות בסביבה הנכונה, היא תביא לנו את המאור המחזיר למוטב מלמעלה, וההוא יסדר לנו את הראיה גם מצד הטוב וגם מצד הרע כמו שהוא אומר לנו כאן, "גם בדין וגם ברחמים".

שאלה: נאמר בקטע "קודם כל האור הגיע ואחר כך נגנז ואז התגלה הדין הקשה", תוכל להסביר את הקטע?

היה אור אין סוף שממלא את כל המציאות ואחר כך היה צמצום, האור הסתלק לגמרי וכשהוא חזר הוא חזר כבר בתור קו, קו המידה. הוא פועל על כל רצון ורצון במידה שהרצון יכול להתאים את עצמו לאור. ולכן האור מופיע כלפי הרצון במידת קו, זאת אומרת מוגדר, מוגבל, מאוזן, כך שהרצון יכול לקבל אותו בהשתוות הצורה.

שאלה: אמרת מוקדם יותר שגילוי הבורא זה חיבור הרצון עם האור, כלומר שני דברים מנוגדים. וגם בקטע כתוב שהיה מקום ששני קצוות מנוגדים יכולים להתחבר כאחד, מה זה המקום שהם מתחברים?

על ידי הפרצוף שאנחנו בונים יש בו גם עביות, על העביות יש צמצום, מסך ואור חוזר, ואז על ידי זה אנחנו מתאימים את הרצון לקבל בתוך העביות, בתוך המלכות, לעבודה בעל מנת להשפיע, כאילו מלכות היא המשפיעה. ואז מלכות יכולה להתחבר עם בינה, ושני החלקים האלו, חלק המשפיע וחלק המקבל, בהתקשרות ביניהם בונים מעצמם פרצוף, וכך אנחנו מתקיימים. אמנם אנחנו נשארים ברצון לקבל, והרצון לקבל גדל יותר ויותר בנו, אבל יותר ויותר אנחנו מתאימים אותו בצורתו, בהופעתו החיצונית לרצון להשפיע.

שאלה: מה זה אומר לפי הקטע שהבורא נוטל את נפשו ממנו?

יש דברים שאנחנו עוד לא דיברנו עליהם ואתם תתבלבלו. קדושה, נשמה הן "חלק אלוה ממעל". אותו חלק מהאור העליון שאנחנו יכולים לקבל על מנת להשפיע והוא מתלבש בתוך הפרצוף כאור פנימי הוא נקרא "נשמה".

שאלה: מה זה אומר לאהוב את הבורא גם אם הוא לוקח את נשמתי, מה הכוונה מבחינת עבודה רוחנית?

גם כשאני נשאר לגמרי בלי אור פנימי שממלא אותי, ואני נשאר ממש בצמצום ובחושך גמור, גם בצורה כזאת אני רוצה להיות בדבקות בבורא.

קריין: 9, כותב הרב"ש.

"בזמן שהאדם מרגיש את אהבת ה', אז הוא מבין שכדאי לעזוב אהבות אחרות עבור אהבת ה'. אבל אחר כך, כשההתעוררות עוברת ממנו, ולא מרגיש עוד אהבת ה', אז הוא רוצה לחזור לאהבות אחרות, מה שהוא כבר החליט שכדאי לזרקן.

אז האדם צריך לקיים את הברית, וללכת באותו הסדר, שהיה מתנהג את עצמו בזמן הרגשת אהבת ה', אף על פי שעכשיו אין לו שום הרגשה. ואז העבודה צריכה להיות על דרך הכפיה, לשעבד את עצמו להברית שעשה מקודם. וזהו נקרא "לעברך בברית"."

(הרב"ש. 471. "אתם ניצבים היום - ב'")

אנחנו צריכים בכל מצב שיהיה להישאר ככל האפשר יותר בדביקות בינינו ולבורא. ואם אנחנו עושים את זה בעשירייה, אז נראה שזה מסודר בצורה כזאת מלמעלה כמו שקופצים במעגל. מחזיקים בידיים זה את זה, ואנחנו כשקופצים אז אחד קופץ למעלה, אחד למטה, אבל בסך הכול אנחנו מבצעים את כל הפעולות שלנו ביחד, והעליות והירידות הפרטיות שלנו הן מתחברות לריקוד, ליחס אחד לבורא, וכך אנחנו מתקדמים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות בריקוד הפנימי שלנו, בחיבור הפנימי שלנו.

קריין: 10, זוהר לעם.

"כל ריבוי הסתירות נגד ייחודו, שאנו טועמים בעוה"ז, אע"פ שמתחילתן הן מפרידות אותנו מה', הנה בהיותינו מתאמצים לקיים התורה והמצוות באהבה בכל נפשנו ומאודנו, כמצווה עלינו, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, וכל אלו כוחות הפירוד, אינם משפיעים עלינו לגרוע משהו מאהבת ה' בכל נפשנו ומאודנו, אז כל סתירה, שהתגברנו עליה, נעשית שער להשגת חכמתו.

כי בכל סתירה יש סגולה מיוחדת, לגלות מדרגה מיוחדת בהשגתו. ואלו הזכאים, שזכו לזה, נמצאים הופכים חושך לאור ומר למתוק. כי כוחות הפירוד כולם, מחֶשכת השכל וממרירות הגוף, נעשו להם שערים להשגות מדרגות נשגבות. ונעשה החושך לאור גדול, והמר נעשה מתוק.

באופן, שבשיעור הזה, שהיה להם קודם לכן כל הנהגות השגחתו לכוחות הפירוד, התהפכו להם עתה כולם לכוחות הייחוד. ונמצאים מכריעים את כל העולם כולו לכף זכות."

("זוהר לעם". הקדמת ספר הזוהר. מאמר "שתי נקודות", סעיף 121)

לא לפחד מזה שמתגלים כוחות מנוגדים, כוחות הפירוד, סתירות כמו שהוא כותב כאן. דווקא ההיפך. על כל סתירה וסתירה יש גילוי הבורא, וככל שהסתירות הן יותר גדולות וגם ארוכות תווך, ואנחנו בסבלנות הולכים ומייצבים ואוספים את כול הסתירות האלה יחד, וממשיכים בעזרת החברים בסבלנות רבה, כך אנחנו מגיעים בסופו של דבר לזה שכול הסתירות האלה דווקא מגלות לנו את הבורא, את האור העליון, ואז מר נעשה למתוק וחושך לאור וכולי.

שאלה: מאיזו סיבה כל הסתירות שהתגברנו עליהן הופכות לשערי השגת חכמתו?

כי אנחנו התגברנו, אנחנו לקחנו את כול הסתירות האלו, עלינו מעליהן באמונה למעלה מהדעת, אנחנו רוצים להישאר בחיבור בינינו למרות הסתירות והדחיות וכל מיני בעיות, וכך אנחנו מתגברים עליהן. באותם המצבים שמתגברים יש לנו מסך, על המסך הזה אנחנו מתחילים לראות כמה אנחנו עולים, כמה אנחנו מתעלים למעלה ממצבי הפירוד, וכך במידה הזאת אנחנו נכנסים לעולם הרוחני.

שאלה: בקטע 8 כתוב, "שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו". מה זה אומר שהבורא לוקח את הנשמה ואיך ממצב שלוקחים את נשמתך, האדם מגיע לאהבה שלמה ויציאה מכוחות הדינים?

כל מה שיש לאדם אם זה נעלם, זה נקרא שהבורא לוקח את נשמתו. כמו השגה, מילוי, הרגשה פנימית והאדם נשאר רק בהרגשה גשמית עם ניצוץ, כי אחרת היה סתם בהמה כמו כולם, אבל הוא נשאר עם ניצוץ ומתוך הניצוץ הזה הוא אומר, "אני לא זכאי שיהיה לי שום דבר אחר רק את זה. רק שתהיה לי אותה נקודת החיבור, נקודה אחת שאני דבוק בבורא ויותר מזה לא". זה נקרא "מסירות נפש", כי אין עכשיו יותר מנפש, אפילו נפש דנפש נפש.

שאלה: האם אהבת הבורא פירושה, להבין ולהסכים עם כוונה מאחורי מעשיו, גם אם זה פוגע בי?

העיקר שזה מקרב לחיבור, זה החשבון.

קריין: כותרת "מאהבת הבריות לאהבת ה'". קטע מספר 11.

מאהבת הבריות לאהבת ה'

"יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו. 

כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו. וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. 

לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה." 

(הרב"ש. 410. "אהבה עצמית ואהבת ה'")

מה שהוא רוצה לנו להסביר לנו כאן זה דבר פשוט, שבין אהבה עצמית ואהבת הבורא אליה אנחנו צריכים להגיע, יש ממוצע, משהו באמצע, וזו אהבת הזולת ולכן הבורא ברא את העולם הגדול ואותנו, והעניין של העשירייה והחברה וכן הלאה, כדי שנלמד על פני היחסים שלנו עם הדומים לנו, עם החברים ובכלל עם בני האדם, דרך שנאה, אהבה, חיבור, ריחוק, התקוטטות והתחברות ומתוך זה נקבל התרשמויות מה זה נקרא להתקרב, או להתחבר לזולת.

ומתוך יחסים כאלה עם הזולת, אנחנו נדע איך נוכל להתקרב לבורא. אז כל העולם שלנו והמציאות שאנחנו נמצאים בה, אלה תרגילים ואנחנו כמו ילדים משחקים במשחק הזה. לכן כתוב שכל העולם זה משחק ואנחנו צריכים להשתמש בו כדי להכין את עצמנו ליחסים אמיתיים עם הבורא. עכשיו אנחנו מתחילים קצת לקרב את עצמנו ליחס לבורא ומתוך זה לראות מה כדאי לנו לקבל מהמשחק, איך יותר להתעמק במשחק שבינינו ואחר כך נוכל לייצב את זה כלפי הבורא.

שאלה: למה להשיג את האהבה של הבורא, זה נקרא להשיג את החכמה?

כשאני בקשר עם משהו אני בונה צינור של קשר בינינו ודרך הצינור הזה אני מקבל ממנו והוא מקבל ממני. אז מה שעובר מאחד לשני ונכנס מכלי אחד לכלי של השני והפוך, זה נקרא "חכמה". "כוח-מה".

שאלה: כתוב, "אמר הקב"ה לישראל, חייכם, כל החכמה וכל התורה, דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי, ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו". מה ההגדרה של "קל הוא"? כי אני לא רואה שזה באמת קל.

אם אתה תפחד, אם אתה תרכוש יראה כלפי הבורא שמנהל הכול, ועושה את הכול והכול בידיים שלו, אז יהיה לך יותר קל לעשות פעולות שהוא מזמין. ואתה תרצה להתחבר עם האחרים, כדי לגלות מצבים שבהם אתה מגלה את הבורא ונכנס עימו בחיבור.

תלמיד: זה לא קל. לא כמו שהוא אומר פה, הכול עובר, הכול מהר, הכול קל.

זה קל מפני שאנחנו לא יכולים לנגוע באור העליון ובעולם העליון, אבל על ידי החיבור בינינו, אנחנו בונים מצבים שבהם אנחנו מקבלים את הרגשת העולם העליון והבורא הממלא אותם.

תלמיד: איך אפשר לעשות את החיים האלה יותר קלים? תראה כמה זמן אנחנו משתדלים ולא כל כך מצליחים.

זה לא חשוב. בשביל מה אתה חי? אתה חי כדי לממש את זה. ואל תדאג, החיים שלך מספיקים כדי שתעשה את זה.

תלמיד: מה זאת אומרת "אתה חי בשביל זה" אבל כמה זמן?

אלא בשביל מה אתה חי?

תלמיד: כדי שאנחנו נשיג את הבורא.

זה הכול.

תלמיד: אבל תראה כמה זמן.

אל תתלונן. הכול מדוד והכול ניתן לכל אחד ואחד ממש לפי המידה הנכונה. אל תדאג.

שאלה: על פניו אתה אומר שניתן להשיג את זה?

ודאי שניתן להשיג. וחוץ מזה, מה כל כך חשוב לך להשיג או לא להשיג? צריך להיות חשוב בכל יום ויום להוסיף משהו לאהבת הבורא.

תלמיד: הפחד שלי לא לעבוד כמו כלב עוד פעם בגלגול הזה.

כשאתה לא משתוקק לזה אתה כלב. אבל אם אתה משתוקק לזה ורוצה להגיע למשהו, כבר אתה לא כלב.

שאלה: רציתי לשאול. מה זה אומר בעשירייה, "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", מהי העבודה הזאת?

אני צריך להתייחס לכל החברים כך שאני לא לוחץ עליהם, לא רוצה לקבוע משהו, אלא תומך בהתקדמות שלנו יחד בצורה הדרגתית ועדינה. לא להוציא החוצה את האגו שלי, אלא קודם כל לעטוף אותו באהבה, בחשבון נכון, יפה. ולקשור אותו עם המטרה ואז להשתמש. תחשוב. זו לא בעיה.

שאלה: כתוב כאן שמתוך אהבה לבורא הוא רוצה להשפיע וזה נקרא "דבקות". מהי דבקות עם הבורא?

דבקות בבורא זה כשיש בינינו השפעה הדדית זה לזה, כך שכל אחד רוצה להרגיש את עצמו בשני. אני ממלא אותו וכולי כולי בכוונה לבצע את פעולת המילוי. זה נקרא ש"אני נמצא בו" ומצד השני, אני מרגיש שאני מתמלא ממנו, ככתוב, "כל מעיני בך"¹. כך אנחנו מרגישים כשאנחנו נמצאים בדבקות. בנקודת הדבקות אף אחד לא מרגיש איפה הוא ואיפה השני, אלא נמצאים ממש יחד. זה נקרא "השגת הייחוד".

תלמיד: לגבי הדבקות עם החברים. כשאתה מתחבר עם החברים אז באמת יש תחושה של שדה משותף, או ענן כזה של קשר. אבל כאן צריך להופיע עוד איזשהו יחס כלפי הבורא שנמצא שם בפנים.

הדדיות, בכך שאנחנו מרגישים לא אני את עצמי, לא הוא את עצמו, ולא אחד את האחר, אלא את המשותף שבינינו. ובמשותף שבינינו בנינו כזאת התקשרות שאי אפשר להבדיל איפה האחד ואיפה האחר, אלא נעשה כאן משהו אחד. זה נקרא "אחד", "הוא ושמו אחד", זה האיחוד שאנחנו משיגים. אין בורא, אין נברא, אלא מה שנמצא כתוצאה משניהם, כמו שתי טיפות שמתחברות לאחת. נעלמים לגמרי כל הרגשות וההבחנות של כל אחד בפני עצמו וגם של כל אחד באחר, אלא זה פשוט אחד. אין לנו מילים לזה, אנחנו לא יכולים לדמיין את זה כי כל האוצר שלנו בשכל, ברגש, בכל דבר, הוא מדבר והיפוכו, וכאן אין דבר והיפוכו אלא השגת האחד שזו המטרה של כל ההתפתחות.

תלמיד: מה ההדדיות שאנחנו מצפים לה מהדבקות?

אני לא דורש מהבורא שום דבר חוץ מזה שתהיה לי אפשרות להשפיע לו. ולהשפיע לו זה להשפיע לכל הכלי שהוא ברא, כי אין בורא מחוץ לכלי הזה. היחס הזה כלפי הבורא נקרא "אהבת עולם".

תלמיד: איפה ההדדיות כאן? אני כאילו מצידי מפנה איזה יחס כלפי הבורא, כלפי החברים, ואתה אומר שאנחנו מגלים הדדיות.

אני מגלה את זה ביחס הבורא אלי, כי לא הייתי יכול להתייחס כך לכל המציאות אם הבורא לא היה נותן לי כוחות לזה. ועוד לפני שאני מתחיל בהרגשה כזאת, ביחס כזה לכל המציאות, הוא סידר לי את היחס הזה.

שאלה: מה זה על רגל אחת? אהבה?

כן.

שאלה: מה המשמעות ללמוד את התורה בעמידה על רגל אחת, על שתי רגליים?

על רגל אחת, הוא מסביר לנו, זה על עיקרון אחד, ב"ואהבת לרעך כמוך". שתי רגליים, זה שיש לך גם ימין וגם שמאל. אנחנו רוצים ללמוד על רגל אחת, על הקו האמצעי.

(סוף השיעור)

---

1. "כל מעיני בך". תהילים פ"ז ז'↩