שיעור בוקר 06.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 385, מאמר "מתן תורה",

אותיות ב'-ו'

קריין: בעל הסולם, עמ' 385, מאמר "מתן תורה", אות ב'.

אות ב'

"ואם עוד אפשר לנו להתיגע, ולמצוא איזה דרך, איך שהוא ליישב דבריהם שבכאן, הנה ערוך לעינינו מאמר שני, עוד יותר בולט. באותו הגר שבא לפני הלל (שבת, לא ע"א) ואמר לו: "למדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת". ואמר לו: "כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד [כל מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך] (התרגום של "ואהבת לרעך כמוך"). ואידך, פירושא הוא, זיל גמור [והיתר, פירוש הוא, לך ולמד]".

הרי לפנינו הלכה ברורה, אשר אין לנו שום העדפה בכל התרי"ב מצות ובכל המקראות שבתורה על המצוה האחת של "ואהבת לרעך כמוך", כיון שאינם באים לנו רק לפרש ולאפשר לנו לקיים מצות אהבת זולתו על היכנה. שהרי אומר בפירוש: "ואידך פירושא היא זיל גמור". דהיינו, שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת, שאי אפשר לגמור מצות "ואהבת לרעך כמוך" זולתם."

תלמיד: האם בעל הסולם רוצה להגיד שמספיק לנו, די לנו במצווה אחת "ואהבת לרעך כמוך" כדי לכסות הכול או שכל עוד לא נשלים את כל המצוות זה לא נחשב כ"ואהבת לרעך כמוך" על כל הפירושים שלה וההבחנות?

כל התורה היא כדי להביא אותנו לאהבת הזולת, אין מטרה אחרת. לכן אם אנחנו יודעים איך לקיים את המשפט הזה "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו בזה בעצם מבצעים את כל הדרישה.

תלמיד: ומה עם כל תרי"ב המצוות?

הן נכללות ב"אהבת לרעך כמוך".

תלמיד: אז מספיקה לנו רק מצוות "ואהבת לרעך כמוך", מצווה אחת?

לא. אם אתה חושב על היקף המצווה הזאת, עד כמה היא כוללת, אז אתה צריך להביא בחשבון את כל מצוות התורה, שכולן בסך הכול נכללות ב"ואהבת לרעך כמוך".

תלמיד: ואיפה משתלב כל מה ששנוא עליך, באיזה שלב?

בלהסביר מה זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כמו שאתה דואג לעצמך ומבין את היחס אליך מהזולת, כך אתה יכול להתייחס לזולת.

תלמיד: ב"ואהבת לרעך כמוך", ה"כמוך" כל הזמן משתנה.

כן.

תלמיד: אז לפי מה אתה אוהב את הזולת, האם יש פרמטר כלשהו שלא משתנה או שלפי ה-כמוך שלי היום, כך אני צריך לפעול כלפי הזולת?

לזה האדם בעצמו צריך לתת פירוש. אין כאן שום הסבר מדויק כתוב.

תלמיד: יש כמוך כשהאדם בעל מנת לקבל, יש כמוך בעל מנת להשפיע, יש כל מיני כמוך.

כן.

תלמיד: אז לפי מה הוא פועל, לפי המצב שמתגלה לו ב"כמוך" עכשיו?

כנראה שכן.

אות ג'

"ובטרם נחדור לעומק הדבר, יש לנו להתבונן בהמצוה הזאת גופה. כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מלת "כמוך" אומר לנו, שתאהב את חבירך באותה השיעור שאתה אוהב את עצמך, לא פחות בשום פנים שבעולם. זאת אומרת, שאני מחויב לעמוד תמיד על המשמר, ולמלאות צרכי כל איש ואיש, לכל הפחות מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאני עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמי.

אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמו. ואיך אתה מטיל עליו עוד לעבוד ולספק את משאלות כל האומה? וזאת לא יתכן כלל לחשוב, שהתורה מדברת על דרך הגזמה. כי ע"כ מזהיר לנו התורה: "לא תוסיף ולא תגרע וכו'", לומר לך שהדברים והחוקים נאמרו בדיוק הנמרץ."

זאת אומרת, נדרש מאיתנו להיות ביחסים בינינו כמו שאדם מתייחס לעצמו, לא פחות, לא יותר, ולא אחרת.

אות ד'

"ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטו של המצוה הזאת של אהבת זולתו, מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו התוספות בשם הירושלמי (קידושין, דף כ ע"א) בהפסוק "כי טוב לו עמך", האמור גבי עבד עברי.

וזהו לשונם: "דפעמים, שאין לו אלא כר אחת, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו להעבד, הרי אינו מקיים "כי טוב לו עמך", שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו. והאדון עצמו שוכב על הארץ". עכ"ל. עש"ה.

ונמצינו למדים אותו הדין גם בהכתוב שלנו, בהשיעור של אהבת זולתו, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת "כי טוב לו עמך" שבעבד עברי. באופן, שגם כאן במקרה, אם אין לו אלא כסא אחד ולחבירו אין כסא כלל, יוצא הפסק הלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחבירו, הריהו עובר על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי אינו ממלא צרכי חבירו, כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליה וגם אינו נותנו לחבירו, הרי זו רשעות כמדת סדום.

אלא שמחויב ליתנה לחבירו לשבת עליה, והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו, שכן הדין אמור בכל הצרכים, שמצויים לו וחסרים לחבירו. ומעתה צא ולמד, אם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

תלמיד: למה בעל הסולם מחבר בין מילוי לבין אהבה? הוא אומר שאם אדם ממלא את הרצון של חברו זו אהבה.

זה בעצם אותו דבר.

תלמיד: אבל זה לא תמיד אותו דבר.

למה?

תלמיד: כי לפעמים לאהוב זה דווקא למנוע איזשהו מילוי.

זו בכל זאת דרך אחרת של אהבה.

תלמיד: ומי יכול להכריע איך לפעול?

האדם בעצמו שרוצה להראות את אהבתו לחברו.

תלמיד: והחבר יכול להרגיש שאני עושה את זה מאהבה או שהוא יכול לכעוס עלי דווקא?

לא, בדרך כלל אנחנו מבינים את הרגשות זה של זה ולכן מספיק לנו לקיים את המצווה במה שיש לנו.

תלמיד: זה דורש שנהיה בחיבור כדי שנוכל להרגיש את האהבה מהחברים?

כנראה.

תלמיד: מה זה מצווה כפי שבעל הסולם מגדיר פה?

ציווי.

תלמיד: ציווי של מה?

מצד הבורא כלפי הנבראים שיתנהגו בצורה מסוימת.

תלמיד: אז למה יש הרבה מצוות, ולמה יש מצווה אחת? פעם אחת בעל הסולם אומר שיש מצווה אחת שהיא כוללת ופעם אחרת הוא מדבר על הרבה מצוות.

כן.

תלמיד: איך לסדר את זה?

תיכף הוא יענה לנו. אבל זה ברור, הוא רוצה להסביר לנו שהיחס בין בני אדם, בין הנבראים, קובע את מהות החיבור ביניהם, את מהות היחס ביניהם, שכל אחד ואחד חייב להתייחס לחברו כאילו שהוא ממש קרוב שלו.

תלמיד: אז מצווה מגדירה את היחס הנכון בין החברים?

כן.

תלמיד: כל המצוות קשורות רק ליחסים בין החברים?

בסופו של דבר כן. אומנם הם מדברים על כל מיני מצבים בין בני אדם, אבל בסופו של דבר בכדי להביא אותם לדבקות השלמה.

תלמיד: זאת אומרת, המקובלים שגילו את הבורא מסדרים לנו סדרת פעולות, כוונות? מצווה זו פעולה, מצווה זו כוונה?

מצווה זאת כוונה קודם כל, לפי הכוונה האדם מבצע את הפעולה.

תלמיד: זאת אומרת, מצווה זאת כוונה שמלובשת באיזו פעולה שקשורה ליחסים בין החברים שמביאה את האדם לדבקות בבורא?

כן.

תלמיד: מה זה צורך של חברו?

הצורך של חברו זה מה שהוא אומר שהוא צריך.

תלמיד: יכול להיות שהצורך שלו מנוגד לרצון שלו?

לא, בטבע זה לא כך.

תלמיד: נגיד שאני חושב שחבר צריך משהו, אבל נראה שהוא לא רוצה אותו, אז איך לעבוד עם זה?

תברר בדיוק מה הרצון שלו ותעשה לפי הרצון שלו.

תלמיד: אם אני עושה לפי הרצון שלו אז זה לא לפי הצורך?

למה?

תלמיד: כי נגיד שיש איזשהו צורך, צריך להגיע לשיעור, לעשות משהו כלפי הדרך, אבל נראה שהחבר לא רוצה.

אנחנו צריכים לחשוב שהאדם רוצה מה שחסר לו, ולכן הוא מתנהג כך, וצריכים לעזור לו לקבל את מה שחסר לו.

תלמיד: אז מה שחסר לו זה מה שהוא צריך, אבל זה לא מה שהוא רוצה. אני פשוט לא מצליח להבין איך לקשר בין הצורך לרצון. אם בכל זאת האדם לא רוצה אבל הוא צריך, איך אני פועל לקראת זה, איך אני פועל לקראתו?

אתה משתדל להגיע לרצון שלו, ממש שלו, בלי השפעה חיצונית, ולעזור לו לקיים אותו.

תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לגלות שהרצון של החבר הוא בכל זאת רצון אמיתי, רוחני?

לא אמיתי ורוחני, יכול להיות שלא רוחני בכלל, אלא אם נראה לך שגילית את הרצון שלו אז אתה משתדל לעזור לו לקבל מילוי.

תלמיד: עדיין לא הצלחתי להבין כל כך מה ההבדל ביניהם.

תלמיד: בעל הסולם מתאר פעולות נתינה, והאדם יכול לעשות את אותן פעולות גם מטעם אהבה עצמית.

כן.

תלמיד: מה התנאי שיעשה את זה מטעם אהבת זולתו?

האדם בעצמו צריך לברר מה הוא רוצה ומאיפה נובע הרצון שלו, ואז להעלות את עצמו לרמה שיוכל לקיים את זה.

תלמיד: הבורא ברא אהבה עצמית בצורה מכוונת, איך אני משתמש בה נכון כדי שתתהפך לאהבת הזולת?

להפוך אהבה עצמית לאהבת הזולת זו דרך ארוכה מאוד. קודם כל, האדם צריך להבין שאהבת הזולת מגיעה אליו מהבורא עצמו, שהטבע של הבורא זה אהבת הזולת. ולמה זה בנוי כך? כדי שהאדם יהיה כלול גם מאהבת הבריות ומאהבת הזולת, ויוכל להבחין בכל מצב ומצב שלו מאיפה זה נובע, מאהבת הבריות או מאהבת הזולת, ואז יהיה לו ברור לצד מה הוא נמצא.

תלמיד: המאמר מתחיל ממצב שהוא לא כל כך ברור. מה המצב הזה שבא גר ואומר להלל "למדני כל התורה על רגל אחת", איזה מין חיסרון זה, מה הצורך הזה?

גר זה אדם שרוצה להיות באהבת הזולת, כיהודי, שזה ההבדל בין גוי לגר, ואז הוא חייב לבדוק את עצמו, מה באמת נמצא בו, איזה רצון, כלפי הזולת.

תלמיד: אז למה הוא רוצה שהלל ילמד אותו על רגל אחת?

על רגל אחת, זאת אומרת על עקרון אחד. לא צריך כמה עקרונות.

תלמיד: הלל אומר לו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

כן.

תלמיד: תסתכל על עצמך, תראה מה ששנוא עליך ואת זה אל תעשה לחברך.

כן.

תלמיד: איך מזה מגיעים לאהוב את הזולת? לאהוב זו כבר פעולה אקטיבית, לא לעשות משהו ששנוא על חברך זה רק אל תעשה.

כן.

תלמיד: למה אומרים שזה אותו דבר?

כך בעל הסולם כותב, ואנחנו צריכים ללמוד ולהשתדל לבצע עד שנבין את זה מעומק הדברים.

תלמיד: ואז הוא אומר לו "את כל השאר לך ולמד".

כן.

תלמיד: מה זה ללמוד את הדבר הזה שנקרא אהבת הזולת?

חוץ מהמצווה הזאת, את כל היתר אתה יכול ללמוד מאחרים, אבל את המצווה הזאת לאהוב את הזולת אתה חייב להשיג בעצמך, לברר את זה מתוך מה שיש בך.

תלמיד: אז למה צריך את היתר, למה צריך עוד דברים, מה יש ללמוד? יש עקרון, צריך לשמור עליו וללכת איתו, מה זה ללמוד עוד משהו, מה ללמוד?

כנראה איך לקיים, כך אני מבין. כי מצד הטבע האדם לא נולד עם הרצון הזה ועם ידיעה איך לקיים.

תלמיד: אז ללמוד איך לקיים את העיקרון הזה?

כן.

תלמיד: בעניין של אהבת חברו יש משהו שלא כל כך הצלחתי להבין עד הסוף. בעניין הגשמיות של החבר והיחס שלי לזה שבסוף יביא אותי לרוחניות, האם הגישה היא שאני צריך למלא את הרצונות של החבר שאני מגדיר אותם כגשמיים, ולא לכוון אותו, לתמרן אותו לאן שאני חושב שצריך, אלא לראות את החבר וברגש פשוט לרצות למלא אותו כי אכפת לי ממנו?

כן.

תלמיד: האם זו הגישה, או שאני צריך לקחת את החבר ולהראות לו את הדרך, לקחת אותו למקום הנכון כי כך כתוב, אפילו שאני לא קולט את זה.

נלמד, יש עוד מה לגלות.

תלמיד: איפה הרגש האוטנטי שלי שמתגלה כלפי החבר באהבה?

תבדוק את זה.

אות ה'

"ויש לנו להבין מקודם כל: למה נתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, ולא נתנה לכל באי העולם בשוה יחד? היש כאן חס ושלום משום לאומיות?

וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת. ובאמת, שכבר עמדו חז"ל בשאלה זו, שזהו כונתם במה שאמרו ז"ל (ע"ז, ב ע"ב), שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה, כנודע.

אולם מה שקשה לדבריהם: אם כן למה נקראנו עם הנבחר, כמו שנאמר "בך בחר ה'" וכו', מאחר שלא היה מי שהוא מאומה אחרת שירצה בה? ועוד, שהדברים מוקשים מעיקרם: היתכן שהקב"ה בא עם תורתו בידו, ונשא ונתן עם עמי הארצות הפראים ההם, או ע"י נביאיו? אשר לא נשמע מעולם כזאת, ואינו מקובל על הלב כלל."

אות ו'

"אולם כשנבין היטב את מהות התורה והמצוות הנתונות לנו, ואת הנרצה מקיומם, בשיעור שהורונו חז"ל, שהוא תכלית כל הבריאה הגדולה הערוכה לעינינו, אז נבין הכל. כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. ואין לך יוצא מהכלל הזה, זולת הירודים שבמין האנושי או התִנוקות. ואם כן, לא יסופק כלל על הבורא ית' ברוממותו לאין חקר, שלא יפעל חס ושלום דבר קטן או גדול בלי תכלית של מה.

והורונו לנו חז"ל, על זה שלא נברא העולם, אלא בשביל קיום התורה ומצוות. פירוש הדבר, כפי שבארוה לנו הראשונים ז"ל, כי כוונת הבורא ית' על הבריאה מעת שנבראה, הוא להודיע את אלקותו לזולתו.

כי דבר הודעת אלקותו, הוא מגיע להנברא במדת שפעו הנעים, ההולך ומתרבה אליו עד שיעור הרצוי. שבאלה מתרוממים השפלים בהכרה אמיתיות, להיות למרכבה אליו ית' ולדבקה בו. עד שמגיעים לשלמותם הסופי: "עין לא ראתה אלקים זולתך". אשר מרוב גודלו ותפארתו של השלמות ההיא, גם התורה והנבואה נשמרו לדבר אף מלה אחת מהפלגה הזו, כמו שרמזו על זה חז"ל (ברכות, ל"ד ע"ב): "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעתיד לבוא עין לא ראתה אלקים זולתיך", כידוע הדבר למוצאי דעת ואכמ"ל.

ומתבטא השלמות הזו בדברי התורה והנבואה ודברי חז"ל, רק במלה הפשוטה "דביקות". והנה מתוך גלגולה של המלה ההיא בפיות ההמון, כמעט שאבדה לה כל תוכן. אולם אם תשהא את רעיונך על המלה הזאת כרגע קטנה, תשאר עומד ומשתומם על גובהה המפליאה. כי תצייר לך הענין האלקי, וחין ערכו של הנברא השפל, אז תוכל לערוך יחס הדביקות מזה לזה.

ואז תבין, למה אנו משימים את המלה הזאת לתכלית לכל הבריאה הגדולה הזאת. היוצא מדברינו, אשר תכלית כל הבריאה היא, אשר הברואים השפלים, יוכלו ע"י קיום התורה והמצוות, לילך מעלה מעלה הלוך ומתפתח, עד שיזכו להדבק בבוראם ית' וית'."

תלמיד: כתוב פה שהכוונה של הבורא בבריאה היא מלכתחילה בשביל להודיע את אלוהותו לנבראיו.

כן.

תלמיד: בהיגיון זה היה אמור להיות משהו מפורסם, משהו שידוע לכולם.

כן.

תלמיד: אבל הוא נסתר, וגם הכוונה הזאת נסתרת.

אתה רואה שבעל סולם רואה את זה אחרת.

תלמיד: לפי מה אנחנו יכולים לדעת שכך המציאות מסתדרת?

הוא חושב ש"ואהבת לרעך כמוך" סביב המצוות האלו, מראה לנו על מטרת הבריאה.

תלמיד: אבל למה זה לא מפורסם? לפחות האדם היה יודע שזאת המטרה. אולי הוא מתנגד לה, זה לא מתאים לו, אבל לפחות זה נמצא במודעות.

"ואהבת לרעך כמוך" זה לא מפורסם?

תלמיד: אני מתכוון שזו המטרה של הבריאה, זו המציאות, זה התכנון העיקרי. אולי לא מתאים לי להגיע לזה, אבל רוב האנשים בכלל לא במודעות של זה, לא חיים לפי זה.

זה לא שלא מתאים או כן מתאים, מדובר על טבע הבריאה, שהבורא זה הטבע, שהטבע הזה מוציא תוצאות ממנו, בני אדם, שהם נמצאים בצורה מסוימת וצריכים להגיע לצורה מסוימת. על זה מדובר.

תלמיד: לאיזו שפלות אני צריך להגיע בשביל לדעת שאני רוצה להידבק בבורא? בעל הסולם אומר שרק דרך השפלות המאוד מאוד מיוחדת שאני מכיר בה, אני באמת מבין את הצורך שלי להידבק בבורא. למה הכוונה?

שיש בטבע שלך גם אותן התכונות שעוזרות לך לגלות שדבקות בבורא זאת מטרת הבריאה.

תלמיד: אנחנו לומדים פה איך לממש את ואהבת לרעך כמוך. אם אני מנסה ולא מצליח, זו השפלות שהוא מדבר עליה?

יכול להיות. אבל זה לא אומר שאתה צריך להפסיק, אלא אתה חייב להמשיך ולהגיע רק לזה.

תלמיד: כשאתה אומר לא להפסיק, זאת אומרת, זו המרכבה שעל ידה אני צריך להגיע לבורא? כי הוא אומר פה שדווקא מתוך זה שאני מכיר את השפלות הזאת ואני לא מפסיק, דווקא שם אני מרגיש יותר ויותר את הצורך להידבק בבורא?

כנראה שכן.

תלמיד: הוא כותב פה שכוונת הבורא בבריאה היא "להודיע את אלקותו לזולתו". מהי ההודעה הזאת שהבורא רוצה לתת לכולם?

שהוא בעצמו לא יכול להגיע מאיזה סיבות לכל נברא ונברא, אבל יש כאלו נבראים שדרכם הוא כן מתגלה ליתר הנבראים. כך אני מבין.

תלמיד: אז למה הוא מסכם הכול במילה פשוטה שהיא דבקות?

זו מילה פשוטה, אבל היא כוללת את כל התנאים שהבורא רוצה שיהיו בו.

תלמיד: מה כוללת הדבקות?

דבקות זה נקרא גילוי השלם של הבורא לאדם.

תלמיד: מהי הציפייה של הבורא כלפי כל הנבראים? מה הוא רוצה שיקרה בסוף? כשהוא מסכם הכול בדבקות והוא רוצה "להודיע על אלקותו לזולתו", מה הוא רוצה שיקרה בסוף בכל המציאות הזאת?

הוא רוצה שלכל אדם ואדם יתגלה רצון שהוא בעצם הפוך מהבורא ובתוך הרצון הזה הוא יגלה את הבורא.

תלמיד: למה בדרך הזאת להגיע לדבקות האדם חייב לעבור דרך שלבים של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ו"ואהבת לרעך כמוך", לוותר על הכיסא שלך למען החבר כאילו אתה כבר לא קיים. איפה פה הדבקות אם אתה מוותר על הכול?

דווקא בזה אתה מבטא את הדבקות.

תלמיד: בוויתור שלך אתה מבטא דבקות?

כן.

תלמיד: למה?

כי כדי להשיג את הדבקות אתה מוכן לוותר על הכול.

תלמיד: ואם אתה משיג דבקות, אתה לא אמור לוותר גם על הדבקות?

לא, אין לך מצווה יותר גדולה מדבקות.

תלמיד: אז על מה בעצם האדם מוותר, על הכול?

על הכול, חוץ ממגע עם הבורא.

תלמיד: המטרה היא דבקות, יש פה שתי מדרגות, הראשונה, ואהבת את רעך כמוך והרב אומר שהעבודה בזה היא במעגל הראשון של העשירייה ומרחיבים את המעגל עד העולם כולו, צריך לאהוב את כל האנושות. והמדרגה השנייה זה אהבת הבורא, בסופו של דבר דבקות. איך ייראה המצב הסופי?

איך שכל אחד יכול לתאר לעצמו.

תלמיד: בסוף מה שחסר לכל אחד זה אור, הרגשת הבורא. להיות בסביבה נכונה שתהיה בה גדלות הבורא. איך אנחנו מגלים בינינו את החיסרון הזה להרגיש את האהבה של הבורא?

זה שכל אחד עוסק בלקבל כל חבר כקרוב לו, זה בונה בו תכונות להרגשת החיבור.

תלמיד: באמצעות אותן תכונות, ככה נוכל לממש את הכלל בעצם? שיהיה לנו את החיסרון הפנימי הזה, להרגיש זה את זה?

כן.

תלמיד: בהקשר של למלא את רצון החבר, אם רצון של חבר פוגע בקבוצה, איך עליי להגיב?

עליי להגיב בהתאם לזה, עד כמה בזה שהוא פוגע בקבוצה, הוא פוגע בי.

תלמיד: לא עובד פה הכלל של ואהבת לרעך כמוך, למלא רצון החבר?

ודאי שכן.

תלמיד: האם עליי לנסות תמיד לשכנע את עצמי שלחבר יש את הרצון הרוחני הנעלה ביותר?

לא.

תלמיד: מהו השינוי הפנימי שיהפוך את הצורך של החבר ליותר חשוב מהצורך שלי?

אני צריך להתייחס לחבר כמו לאדם יותר חשוב מעצמי.

תלמיד: איך אהבת חברו קודמת לאהבת ה'? איך אוכל לקיים את זה מבלי שאכוון את עצמי קודם לאהבת הבורא?

להשתדל.

תלמיד: כתוב, "זאת אומרת, שאני מחויב לעמוד תמיד על המשמר, ולמלאות צרכי כל איש ואיש, לכל הפחות מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאני עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמי." מהי האומה הישראלית?

האומה הישראלית זה אלו שיכולים להצביע על עצמם שהם שייכים לעם ה'.

תלמיד: האם האומה הישראלית זה הזולת, זה רעך?

לא, זה לא חשוב איך אתה אחר כך מזהה אותם.

תלמיד: למה צריך לאהוב כמוך? למה לא מספיק ואהבת לרעך?

אנחנו לא שואלים על הציווי, זה בא לנו ככה מהבורא, למה הוסיף עוד מילה אחת, כמוך? כנראה שהיה בה צורך.

תלמיד: מה התוספת הזאת?

התוספת הזאת, כמוך, כמו שאתה אוהב את עצמך, ואז אתה צריך לאהוב, לחקור איך אתה אוהב את עצמך ובצורה כזאת איך אתה יכול לאהוב את הזולת.

תלמיד: האם להגדיל את החבר מעליי זאת מצווה?

כולל.

תלמיד: האם נוכל להגיע ללשמה רק על ידי אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך?

כן.

תלמיד: בעל הסולם אומר "אם תשהה רעיונך אפילו על המילה הזאת דבקות, תתמה איך יכול להיות דבר כזה". והוא אומר שרק שפלים יכולים לטפס, להגיע. מה זה המצב הזה שעליו הוא מדבר? מי הם השפלים ואיך הם מגיעים לדבקות?

השפלים, כנראה אלו שמגלים את עצמם ביחס לאחרים כשפלים. ואז יש להם יכולת לעלות דווקא מדרגת השפלות הזאת לדרגת ההכרה.

תלמיד: כי מזה הם יוצרים קשר עם הבורא? מתוך השפלות יש להם בקשה אמיתית?

כן.

תלמיד: ואיך נכון לנו להבין את המילה הזאת דבקות?

דבקות זה קשה מאוד לתאר במילים, אבל הייתי אומר שיכולים להבין לפי הדוגמה, איך האדם שנמצא בתוך אמו בדבקות, אחר כך יוצא ומתחיל להתגלות ולהגדיל את עצמו לבד.

תלמיד: אבל זה תהליך של פירוד מהדבקות.

כן.

תלמיד: אז מה זה "לחזור לדבקות"?

לחזור זה אחרי שאדם עובר כך וכך מצבים, אז הוא מחליט שהוא חייב לחזור לדבקות, להידבק בשורשו.

תלמיד: למה אדם רוצה להיות דבוק בשורשו?

זה לפי אותו הרצון שמתעורר בו. אחרי שהוא נולד ורואה את עצמו שנפרש מהשורש שלו, אז מתחיל לחפש איך חוזר לשורש וכך מגיע לדבקות.

תלמיד: הוא כותב שכל מטרת הבריאה זה קיום תורה ומצוות ושמעתי אותך אומר קודם שמצווה זה קודם כל כוונה. ונראה שהרב"ש סידר לנו ממש את כל הצורה בה אנחנו צריכים להתכוון לחברים, להתייחס אליהם. אז לפניו לא היה מקובל שסידר בצורה מדויקת? מה עשו כל המקובלים כל הזמן?

כל אחד עסק באיזשהו חלק מהתורה שהגיע אליו והיה מחייב אותו לעסוק בכך, וכך הוא המשיך. 

תלמיד: כי אפילו אצל בעל הסולם זה מאוד מבלבל לעומת איך שהרב"ש תמצת את העבודה ביחסים בינינו.

כן.

תלמיד: גם רב"ש במאמרים כותב לפעמים, "בוא תלבש ציצית, תניח תפילין", אז איך פעולות חיצוניות כאלה שהגדירו, קשורות ליחסים בינינו באהבת חברים?

זה מה שגילו המקובלים מאותם הזמנים, באותם הדורות, שהשיגו את הפעולות האלו, ככה הם גילו. מאיפה נובע כל ציווי? מזה שיש לו שורש רוחני, ואם הוא יקיים אותו במסגרת שלנו, אז מזה הוא ישיג את מהותו.

תלמיד: בהמשך לאותה השאלה, אם כך יש פעולות בעולם שלנו שיש להן שורש רוחני, ויש פעולות בעולם שלנו שאין להן שורש רוחני.

כנראה, כן.

תלמיד: וכשאדם מבצע פעולה שיש לה שורש רוחני, עם רצון שזה יוביל אותו לכוונה נכונה, זה משפיע יותר מאשר פעולה אחרת שאין לה שורש רוחני.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שיש ערך גם לפעולה, לא רק לכוונה.

כן.

תלמיד: אז מצווה זו כוונה אבל יש גם פעולות שיש להן שורש רוחני.

כן.

תלמיד: האם דבקות היא עניין פרטי או עניין קבוצתי?

נראה שזה עניין פרטי.

תלמיד: אבל זה מושג בתוך קבוצה.

כדי להשיג את הדבקות, האדם צריך להיות בקבוצה. אבל כדי לקיים את הדבקות, כן, הוא חייב להיות קשור לחבריו.

תלמיד: כי בכל החלק הראשון של המאמר בעל הסולם מדבר על "ואהבת לרעך כמוך". ועכשיו הוא עבר לתכלית הבריאה, שהיא קיום תורה ומצוות כדי להגיע לדבקות. אז הדבקות היא עבודה פרטית של האדם מול הבורא?

לי נראה שכן.

תלמיד: אבל במקביל יש לו גם עבודה בתוך עשירייה, בתוך קבוצה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שאלה שני דברים נפרדים ששניהם חייבים להתקיים.

כן.

תלמיד: אבל אחד לא מחליף את השני.

לא.

תלמיד: כלומר יש עבודה בתוך העשירייה, אבל היא לא באה במקום העבודה הפרטית של האדם מול הבורא, כן?

כן.

תלמיד:  אמרת קודם שיש פעולות שיש להן שורש רוחני, יש כוונות ויש פעולות. ויש פעולות שהמקובלים קבעו שיש להן שורש רוחני. מה אם אני נדחה מהפעולות האלה?

אז אתה לא יכול לקיים אותן.

תלמיד: אני צריך לקיים בכוח?

אם אתה יודע איפה יש שורש רוחני ואיפה לא.

תלמיד: למשל מה שרב"ש כותב, על תפילה וכל מיני מנהגים סביב התפילה, דברים ספציפיים שהוא מצביע עליהם. יש בכך פעולה רוחנית גם אם אני אהיה בכוונה לטובת עצמי, עדיין זה יפעל עליי.

כן.

תלמיד: למה?

אם אתה נמצא בביצוע פעולה רוחנית, אתה בטוח מגיע לדבקות, באותה הדרך. אתה לא צריך לצאת מזה ולחפש לאן עוד להיכנס כדי להגיע לדבקות, והוא אומר לך שהדבקות היא בעצם תכלית התפתחות האדם. לכן זה מה שאתה צריך.

תלמיד: איך ייתכן שיש פעולות רוחניות שאני יכול לעשות אותן בכוונה לטובת עצמי?

איך יכול להיות שלא? אלה הן פעולות שנראה לך שיש בהן שורש רוחני, מטרה רוחנית, לכן אתה בוחר בהן ודבוק אליהן, וכך אתה מתקדם.

תלמיד: אז גם אם אני לא רואה תועלת, גם אם הכוונה שלי לטובת עצמי, גם אם הפעולה הזאת דוחה אותי, אני מוכרח לקיים אותה.

אתה מוכרח, חייב.

תלמיד: מה אתה עושה כשהפעולה דוחה אותך? זה נראה לך טקס מיותר, אתה לא מבין למה לא מספיק לעשות את העבודה הפנימית, בשביל מה אתה צריך לעשות כל מיני פעולות בידיים וברגליים?

כי זה מראה על קבלת המצווה, שאתה באמת רואה בה פנימיות וחיצוניות.

תלמיד: האם הפעולה החיצונית עצמה מתקנת את האדם, או שהיא רק סמל לפעולה פנימית שמתקנת את האדם?

לא. היא מתקנת את האדם.

תלמיד: עצם הפעולה עצמה?

כן.

תלמיד: ויש חשיבות לעשות אותה לבד או ביחד?

ודאי שיש חשיבות, כמו שבעל הסולם כותב. אם אנחנו מבצעים את הפעולה ביחד, אז יש בזה יותר כוח, נכונות וחשיבות.

תלמיד: למשל תפילה היא בעיניך פעולה קבוצתית, כמו שאנחנו מתפללים אחרי השיעור, מתאספים? זה משהו שמחייב אותנו כעשירייה?

אם אנחנו רוצים שהיא תהיה פעולה קבוצתית, ואם לא, לא.

תלמיד: זה נתון לבחירה של כל אדם?

כן.

תלמיד: כל אדם יחליט מה רצונו?

כן.

תלמיד: ואיזו פנימיות אפשר לראות במצווה, בפעולות כאלה?

שאתה פונה לבורא בתקווה שהוא יקיים את הרצון שלך ויקרב אותך.

תלמיד: יש פה תוספת של הרצון והכוונה שלי.

כן.

תלמיד: ואם אני מנותק היום, אין לי לא רצון ולא כוונה, ואני עושה את הפעולה הזאת, יש בה כוח?

אין.

תלמיד: יש ציבורים גדולים שמקיימים כל מיני פעולות.

אני לא מדבר עליהם. אני מדבר על האדם שרוצה על ידי התפילה, לקרב את עצמו לבורא.

תלמיד: האם עבודה פרטית של האדם מול הבורא היא בהכרח דרך העשירייה? כלומר, אני צריך לראות את המימוש שלי, של הפרט ביחס לבורא, מגע של האדם עם הבורא דרך העשירייה? או העשירייה היא רק כתומך לאדם?

מה ההבדל בין זה לזה אני לא יודע. מה אתה רואה?

תלמיד: יש אני מול הבורא, והעשירייה תומכת בי כקבוצה שמחזקת ומעודדת וערבה לי שאני אתקדם לכך, ויש מתוך החיבור בינינו, משהו משותף שהוא ההשגה המשותפת, הכוונה המשותפת לבורא. אני מנסה להבין את ההבדל.

אני חושב שמה שאנחנו יכולים לייצר יחד, את זה לוקח הבורא מאתנו ופועל עם זה.

תלמיד: אז זה ה-יחד. אז מהי השגה פרטית, אם הבורא לוקח רק את ה-יחד?

ההשגה הפרטית היא ההישג שלך מהחיבור של כולם.

תלמיד: דיברנו על מצווה שצריכה לכלול כוונה ופעולה. פעולה יכולה להיות לחשוב על חבר, לתת לו מתנה פנימית? לרצות שהוא יהיה ער, בוער, שהוא ירצה להשפיע?

כן.

תלמיד: אם האדם מחבר כוונה נכונה, ורוצה דרך אהבת החבר להגיע לאהבת הבורא, והוא עושה פעולה פנימית ורוצה כך עבור החבר, זה נקרא מצווה שכוללת גם כוונה וגם פעולה?

צריך לבדוק שוב, אבל יכול להיות.

תלמיד: לבדוק שוב, הכוונה לעשות את זה כמה פעמים ולראות תוצאה?

גם כן.

תלמיד: כי לפעמים התוצאה היא מאוד ברורה, ממש ניסים גלויים, אתה חושב על חבר שיתעורר, ולמחרת אתה רואה אותו בא לשיעור, דלוק, שואל שאלות, ולפעמים להיפך. אז איך אפשר לדעת? זה קצת חומק.

אפשר לדעת שפעם זה כך ופעם זה כך.

(סוף השיעור)