שיעור בוקר 01.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 392, מאמר "הערבות"

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה." כל עוד לא מגיעים לערבות, לא יכולים לקבל תורה, לא מגיעים לפקיחת עיניים.

"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת." החוק הוא מאוד מאוד קשה, הוא ממש כנגד הטבע שלנו - צריכים להיות בערבות, להיות באהבה, להיות בחיבור, להיות בדאגה תמידית כל אחד לכולם, ואך ורק אז נוכל להגיע למצב שנקבל תורה.

"משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"."

שאלה: כתוב, "כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו". ההסכמה לקבל את המצווה של אהבת זולתו, זה נשמע מצב מאוד מתקדם שאתה מסכים לקבל את אהבת זולתו עליך.

זה כמו שאתה הולך עכשיו לאיזה בית כנסת ואומר, "נכון שצריכים להיות באהבת לרעך כמוך?", והם עונים "כן אדוני".

תלמיד: האם אז נקבל תורה?

אצלם זה היה מספיק.

תלמיד: למה אני צריך להסכים כדי לקבל תורה?

כתוב "בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה"". היו אנשים בדרגה כזאת שהבינו והרגישו בעמקות את התנאי "ואהבת לרעך כמוך", והסכימו לזה.

תלמיד: הסברת שצריכים להיות בחיבור, באהבה, בדאגה כללית כל אחד לכולם, ורק אז מקבלים תורה.

כן. זה נשמע שהם היו בגמר תיקון.

תלמיד: בדיוק, ורק אז יקבלו את התורה. מה מביא אותי לגובה כזה שאני מסכים לכל הדברים הגבוהים האלה?

זה תנאי. לא שהם מקיימים, אלא האם הם מוכנים.

תלמיד: מוכנות לְמה?

"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו". הם הרגישו, זו איזו הארה מלמעלה שנתנה להם הרגשה והבנה, שבלי קיום התנאי הזה הם לא יכולים להתקיים.

תלמיד: מה צריך לעשות כדי לקבל את ההארה הזאת?

להיות יותר קרובים לתורה, למאור המחזיר למוטב, לחברים, כדי לקבל בצורת המקיף את התנאי, שבלי חיבור שלם בינינו לא נוכל להגיע לכלום. האם אתה לא רואה גם היום דברים כאלה בעולם? אותו תנאי קיים, ולא חשוב שעברו כמה אלפי שנים, אנחנו עדיין קיימים בחוסר קיום התנאי הזה.

תלמיד: כלומר צריכים להתקרב בינינו, ואז מקבלים הארה.

כן. אם כל אחד רוצה להתקרב לחברו ולראות לפניו את המטרה "ואהבת לרעך כמוך", אז כולם מתחילים יותר ויותר להבין מה זו אהבת הזולת, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי לזכות לקבלת התורה, שהיא תעזור לנו לרכוש את הכלים דהשפעה.

שאלה: הוא כותב "וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך"". אני רואה על עצמי שאני מוטרד בדאגותיי עצמי ביותר ממאומה. מתי הדבר הזה נעלם או מה הסדר? כי הוא כותב שכל עוד אני מוטרד בקיום דאגותיי עצמי אני לא יכול להתחיל אפילו.

בסדר, זה המצב שלך, מה אתה רוצה להגיד לנו?

תלמיד: מתי המצב הזה נעלם?

מתי שתרצה שהוא ייעלם, מתי שתרצה לא לדאוג לעצמך אלא לדאוג לאחרים.

תלמיד: האם מספיק לרצות?

מספיק לרצות, אתה לא יכול לעשות יותר מזה, כי הרצון הזה כבר מעורר את האור העליון והוא משנה אותך.

תלמיד: האם הרצון הנכון הוא לא לדאוג לעצמי או שהרצון הנכון הוא לדאוג לאחרים?

גם זה וגם זה.

שאלה: האם היה להם כבר רצון לערבות או שהייתה להם הסכמה שהם צריכים שיהיה להם רצון כזה?

הייתה להם הסכמה שכל אחד יקבל על עצמו לדאוג בעד חברו.

תלמיד: זאת אומרת, הסכמה שזה הפתרון לכול. זה לא שכבר היה להם את הרצון הזה, אלא הם מבינים שזה מה שצריך, זה מה שיוציא אותם.

כן. רצונות עדיין אין, אבל אנחנו רוצים שיהיו לנו כאלו רצונות שנדאג לכל אחד ואחד.

תלמיד: צריכה להיות הסכמה כל כך חזקה שהיא מבקשת את הרצון הזה.

שהיא תהיה כרשת שמקשרת בין כולם, ואז על ידי ההסכמה הכללית הם מתעלים מעל הרצון לקבל הפרטי.

שאלה: האם הברית המתחדשת, שלא מוציא עצמו מהכלל כמו קורח, היא הבסיס לכניסה לערבות לאט לאט כמו חיזור עם המדרגה הבאה של חיבור, או הערבות ניתנת בפעם אחת כשהעשירייה מבינה שבלי איש את רעהו יעזורו אין לה שום התקדמות?

גם זה וגם זה צריך להיות. הם צריכים להבין שהם יכולים להתקיים כדי להנות את הבורא רק בדרגה שהיא למעלה מגשמיות.

תלמיד: ובגלל שהיחס שלנו ללמעלה מהדעת הוא הוראת הדרך, הספרים, כי אין לנו את זה בהשגה, איזה אופן של עבודה אנחנו צריכים לייצב? לדוגמה אני מוציא את עצמי מהכלל מסיבה כזו או אחרת, אומנם אני לא יוצא מהעשירייה, אבל אני לא משתתף בפעולות משותפות של הכלל.

זה נקרא שאתה לא נמצא.

תלמיד: ומה החברים שלי אמורים לעשות כדי לעורר בי השתוקקות לזה? חוץ מדוגמה שהם בעצמם מייצרים כל הזמן שאני לא קונה.

אולי הם נותנים את כל הדוגמאות רק אתה לא רואה אותן, מפני שזה בכלל לא באזור הצרכים שלך.

תלמיד: האם זכותם לכפות עליי ישיבה סביב השולחן כדי להעלות את הדברים בצורה גלויה?

אלו כבר דברים מאוד קשים לבירור. אתם עדיין לא מסוגלים.

שאלה: אם נשליך את מה שכתוב פה לימינו, "ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת", אז אתה רואה שהיום רובם שקרנים, אין את מה שכתוב פה. דרך אגב, מאז שהתחלת לדבר על ערבות כל הארץ מדברת על ערבות, אף פעם לא דיברו ערבות.

אני חשבתי שהמקצוע שלך להיות הדובר של ההסתדרות הוא שאתם רוצים לחנך את העם.

תלמיד: ניסינו.

עשינו? אז מה שאנחנו רואים היום זה מה שעשיתם?

תלמיד: אלו התוצאות, לצערי.

חבל שלא ידענו קודם.

תלמיד: אתה מסתכל על מה שקורה היום והשערות סומרות לך. על איזו ערבות מדובר?

אני לא רוצה להיכנס לדברים של היום.

תלמיד: אתה רואה את הסביבה שלך, לאף אחד לא אכפת מאף אחד, אז על איזו ערבות הוא מדבר פה?

אבל ערבות היא כבר תיקון, צריכים להגיע אליה, זה לא שיש ערבות, אין ערבות, אנחנו צריכים להגיע לערבות. האם אתה חושב שזה חוק טבע שקיים? זה חוק טבע שאנחנו צריכים להגיע לקיומו.

תלמיד: מה זו ערבות?

שכל אחד אחראי על האחר.

תלמיד: זה מאוד כואב לראות שאין כלום, כל אחד דואג לעצמו, לאף אחד לא אכפת מהאחר, לכן מגיעים למה שמגיעים.

כי זה מה שאתם בניתם.

תלמיד: איך אפשר להשתנות? איך אפשר להגיע למה שהוא כותב פה, לאותה ערבות?

הייתם צריכים לשמוע לאנשים הפוכים מכם ולתת להם לנהל את העניין.

תלמיד: מי הם אותם אנשים?

אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה.

תלמיד: מי הם אותם אנשים שאני יכול לקחת דוגמה מהם, האם מהרב לייטמן?

הרב לייטמן עוד לא היה, אני מדבר עוד לפני זה, על מה שקרה לפני 60-70 שנה.

תלמיד: מי היה אז שהיה אפשר לקחת דוגמה ממנו? מי היה אז שיכול היה להשפיע, לעשות את הדברים האלה?

הכול ממשיך מאלטלנה.

תלמיד: מאלטלנה?

כן, שמעת על דבר כזה?

תלמיד: אני שמעתי, זה היה בתקופה של בגין.

זו לא התקופה של בגין. אני לא רוצה להיכנס לכל הדברים האלה, אני לא חושב שיש לנו היום מה לעשות חוץ מלהתפלל לאבינו שבשמיים.

תלמיד: איך אתה מגיע לערבות עם התפילה?

גם עם תפילה.

תלמיד: רק תפילה?

כן.

תלמיד: והיחס בין האנשים, בינינו?

גם בתפילה. אנחנו צריכים לגלות לעצמנו שאנחנו נמצאים במצב הכי הכי גרוע, ואין לנו שום תקווה לצאת מזה בעצמנו.

תלמיד: אתה מאמין שאפשר להגיע לערבות הזאת.

אין לנו ברירה. אם לא נגיע, אז עוד מעט נגלה כאלה צרות שהן יחייבו אותנו להגיע לערבות, וזה לא רחוק.

שאלה: נעשה ונשמע, איך מפעולה מעל הדעת ניתן להגיע לערבות?

זה עניין של חינוך, אי אפשר ברגע אחד לסובב במאה שמונים מעלות את מה שיש באדם.

תלמיד: זה ברור, אבל אולי נתחיל, נלמד.

אם יהיו כמונו עוד הרבה ארגונים, ונרצה לשנות את טבע האדם כי הוא קובר את עצמו כל רגע יותר ויותר עמוק בתוך האדמה, אז אנחנו נצליח, נזמין את הכוח העליון שיטפל בנו ויתקן אותנו.

שאלה: אוהב ונאמן, מה המשמעות של אדם כזה בתרומה לערבות?

שהוא ערב לכולם. מה זו ערבות? ערבות היא שכל אחד ערב לכולם.

שאלה: גם בתורה וגם במאמר הוא כותב, שאם הוא לא מוציא אותנו ממצרים, אז אין בכלל מה לדבר. אז מה יש לנו לבקש חוץ מאשר את זה? אם הוא לא יוציא אותנו ממצרים, אז אין לנו מה לנסות להתחבר, לבקש. איך אנחנו מצליחים להגיע להתגברות על האגו שעובד פה על כולנו ומשלה אותנו שאנחנו יכולים לעשות משהו?

רק על ידי התפילה.

תלמיד: אבל כרגע אני שומע חברים שמתפללים על חיבור, על ערבות, ואין לנו את זה.

לכן הם מתפללים.

תלמיד: אבל התפילה צריכה להיות שיוציא אותנו מהאגו. גם בתנ"ך וגם במאמר כתוב, שכל עוד לא יוצאים ממצרים אין לנו מה לעשות.

אני אומר לך שמתפללים על זה, אתה לא שומע.

תלמיד: אני שומע שמתפללים על ערבות, על חיבור, לא על יציאת מצרים.

סך הכול כל זה זו יציאת מצרים.

תלמיד: אולי זו הרגשה שאפשר לעשות משהו בכוחות עצמנו, ואז אין ייאוש.

לא, שום דבר אנחנו לא יכולים לעשות בכוחות עצמנו, רק על ידי תפילה.

שאלה: רב אמר שמספיק לרצות. האם ערבות, זה רצון או כוונה או פעולה שהתבצעה, על מה אנחנו כבר קיבלנו את התורה או שעוד לא קיבלנו?

קודם צריכים לרצות על ידי המעשים שלנו. מאוד מאוד לרצות מהניתוק בינינו ולהתקרב בינינו. זה קודם כל.

שאלה: הוא כותב שכל אחד צריך לקבל על עצמו לדאוג לעבוד בעד כל אחד מחברי האומה. אני מבין שהוא לא מדבר על עבודה פיזית, הוא מדבר על עבודה רוחנית.

להרגיש שכולנו שייכים לגוף אחד.

תמיד: בעצם הערבות היא אך ורק כשאנחנו דואגים אחד לשני להתקדמות רוחנית, זאת אומרת בכל היתר אין לנו מה להתעסק בכלל.

אל תבדיל בין רוחניות לגשמיות כאילו שאתה רואה ויודע איפה זה קורה. לדאוג לכל אחד ואחד ודווקא גם בגשמיות.

שאלה: האם ההסכמה שכולם דואגים לכולם צריכה להיות גם בשכל וגם ברגש?

כן.

תלמיד: נראה לי שבשכל זה יותר פשוט. כי על הרגש אנחנו לא שולטים. מה אנחנו יכולים לעזור כדי שזה יהיה ברגש?

כדי לעבור מרגש לרגש אנחנו צריכים את השכל.

תלמיד: כלומר, לחשוב, להתפלל ולדבר על זה?

כן. זו הבעיה שלנו.

תלמיד: וההסכמה יכולה להיות מדורגת מהעשירייה, כלומר קודם כל שזה יהיה בעשירייה, אחרי כן אולי בכלי העולמי?

כן.

תלמיד: נשמע שהתנאי כול עוד אין לאדם ערבות על הרצון לקבל מהאחרים, אז הוא לא יכול לצאת מעצמו. אנשים שהשיגו רוחניות בצורה פרטית, מה בעצם נותן להם את הערבות לרצון לקבל? אצלנו רק שכולם דאגו לו היה לו ביטחון לצאת מעצמו.

כן.

תלמיד אם זה לא בצורת ערבות של קבוצה, היו גם בודדים שהגיעו להשגה רוחנית.

אבל בכל זאת איזה סוג של ערבות, מידת ערבות, הוא ירגיש ויבין שצריכים לקיים אותה.

תלמיד: ומי נותן את הביטחון שהרצון לקבל לא יהיה באוויר? נראה שכול עוד זה לא קורה האדם לא יכול לצאת. מי בסוף ייתן ביטחון?

רק הבורא, אבל בהסכמה של כולם. אחרת מי יקבל את הערבות? כולם בסופו של דבר פונים לבורא, וכולם דורשים ומצפים לערבות, כי מבינים שרק בערבות יהיה להם כלי שלם, שיכולים להשיג את מה שרוצים.

תלמיד: ואם רק אחד השיג רוחניות, מי היה ערב לו?

אין דבר כזה שאחד מגיע לערבות, לערבות משיגים לפחות עשרה אנשים.

תלמיד: לא ערבות, הגיע להשגה רוחנית.

איך הוא השיג?

תלמיד: היו מקובלים שהשיגו בלי קבוצה רוחניות, אז מי היה ערב?

זה יוצא מן הכלל, על זה אין מה לדבר, לא על ידי עבודת העם המסודרת לפי תורה.

שאלה: כשעם ישראל היו במצרים, גם שם הם משכו את המאור המחזיר למוטב, אחרת אי אפשר לצאת ממצרים. לָמה שם המאור המחזיר למוטב לא נקרא תורה, מאיזה שלב, מאיזה תיקון ברצון לקבל, אני יכול להרגיש שאני בערבות?

אם אתה רוצה לצאת ממצרים ויוצא ממצרים, ומגיע למעמד הר סיני, ומסוגל, מוכן לקיים את התנאים של חיבור בתחתית ההר, אז אתה כבר נמצא עם כולם בדרגת הערבות וכך מתקדם לקבלת התורה.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו לא יכולים או לא צריכים לבקש משהו רע, אבל האם יש מקום להתפלל להכרת הרע? כי נראה לי שעד שלא מרגישים שבאמת אנחנו בתוך המצרים, בתוך העבודה קשה, אין לנו באמת את התפילה הנכונה. האם יש אפשרות לבקש את זה, אפילו אם זה קצת כואב?

אפילו שכואב. כואב או לא כואב, בזה כבר לא מתחשבים. אבל כן, כולנו צריכים להתפלל, ולא חשוב באיזו רמה, ובאיזה מצב.

תלמיד: כי אולי זה העניין עם החבר שאמר, אנחנו מבקשים ומתפללים לערבות, אבל אולי אנחנו צריכים להתפלל לבורא שיראה לנו את המצב האמיתי שלנו, ופתאום נוכל להרגיש "וואו, אני כבר לא רוצה להישאר פה, אני באמת רוצה לצאת מפה".

אתה צודק, אנחנו רוצים להגיע למצבים כאלה, אבל עדיין לא יכולים לעורר את הבורא, וזה סימן שהרצון שלנו עדיין לא מוכן. כך מסביר לנו בעל הסולם.

שאלה: שמעתי אותך אומר, שהערבות זה בעצם התיקון. בעולם שלנו איך משפיעה מחשבה על הערבות?

בעולם שלנו קשה לי להגיד.

תלמיד: כי אנחנו לומדים שהכול במחשבה יתבררו.

כן. בהחלט כדאי לנו לברר יותר מה התנאי לערבות. אתמול חבר קרא לי את החוקים שקיימים בלהקת זאבים. וראינו שאם היינו, בני האדם מקבלים את החוקים האלו, היינו ממש בערבות מוחלטת, ובהשגת הבורא המוחלט.

תלמיד: מה זה אומר?

תשאלו אותו, בעצם צריך לשמוע את זה. יש שם עשרה סעיפים. צריכים לבקש ממנו שייתן לנו שיעור בזה. זה באמת יפה.

תלמיד: כל יום בשיעור בוקר, במפגשי הזום, אנו שומרים על "השדה שברכו ה'". איך אני יודע שאני מקיים את הערבות שלי לעשירייה, שאני מחזיק אותם במשך כל היום?

תבדוק את עצמך, תשאל את עצמך בכל רגע ורגע איפה אתה, ואיפה נמצאות המחשבות, הרצונות, והמטרות שלך.

קריין: אנחנו נמצאים בעמוד 392, בטור ב', פסקה השנייה, דבר המתחיל "והנך מוצא בעליל".

"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

זאת אומרת, כל אלו שנמצאים בערבות היו צריכים להיבדל מכל אלו שלא נמצאים בתנאים האלה, ואז הם קיבלו את התורה.

שאלה: מה זה אומר ש"צרכיהם מסורים בידיהם עצמם"?

בידי עצמם, זאת אומרת, שהם אחראים על מה שקורה להם.

תלמיד: אבל מה היה המצב הזה, שפתאום האחריות הזאת עברה מהמצרִים לעם ישראל?

כי הם יצאו ממצרים, משליטת האגו שבכל אחד מהם, התעלו מעליו, ואז הם יכלו לקבוע ביניהם קשר ערבות כזה. על ידי הקשר הזה הם בנו יחס אחר ביניהם, וכך החברה שלהם כבר נעשתה חברה רוחנית.

תלמיד: אבל הם כבר היו צריכים להיות באיזו נטייה לערבות, או באיזו ערבות כדי לצאת ממצרים, לָמה אחר כך שוב שואלים אותם אם הם מוכנים להיות בערבות?

כנראה שבכל זאת יש בזה שלבים.

תלמיד: כאילו יש משהו בתוך המצרים, שמאפשר ניתוק מהרצון לקבל.

מהמצרִים, ודאי שכן, כי גם במצרים יש כמה דרגות.

"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל." זאת אומרת, שהתנאי הזה חייב להיות תנאי כללי לכל הקבוצה.

"באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר."

כאן אנחנו פותחים את עצמנו, את החברה כולה, ויכולים אפילו לחלק את עצמנו לשני חלקים, אלו שמוכנים לערבות, ואלו שעדיין לא מוכנים. אבל בסופו של דבר ודאי שכולם יצטרכו להגיע לערבות.

שאלה: מה זה החלק שמגדיר את האומה?

זו אותה קבוצה שמרגישה את עצמה נבדלת מכל האחרים.

תלמיד: אבל אנחנו יכולים לראות אפילו כאן בתוכנו שזה כל הזמן משתנה. אנשים מצטרפים, יוצאים. מה מגדיר את האומה? מה יהיה המצב שנקרא אומה שיגרום לכך שנקבל את התורה?

אתה שואל עלינו? אני לא יכול להגיד. נראה לי שצריך להתגלות בעולם מצב שאיזשהו חלק מהאנושות יגיד שהוא רוצה את הערבות.

תלמיד: אבל יש כאן כאילו מצב בלתי אפשרי. כי מצד אחד הוא תיאר אומה שעומדת בפני עצמה, והיא עצמאית, ומצד שני אנחנו מגלים יותר ויותר את התלות שיש בינינו.

גם במצרים היינו לגמרי לא עצמאים. מדובר בהרגשה פנימית.

שאלה: אנחנו קודם צריכים לרצות להתחבר, כמו שהזכרת קודם, אבל זה בעצם בלתי אפשרי להגיע לערבות כי לכאורה אנחנו צריכים את התורה כדי להגיע לערבות הדדית. אז מה קודם למה, מצד אחד אנחנו צריכים את התורה כדי להגיע לערבות, מצד אחר אנחנו צריכים ערבות כדי להגיע לתורה?

יש כאן עוד הרבה שאלות עמוקות ואמיתיות, לכן אני לא יכול להגיד לך. נראה לי שנתחיל להתקרב לזה ויתבררו גם השאלות וגם התשובות, אבל בכללות אנחנו צריכים להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים ולאיזה מצב אנחנו מגיעים על ידי הערבות.

תלמיד: מה זה אומר לקבל את התורה, מה המשמעות של לקבל את התורה? אתה בעצם צריך להגיע לצורך לקבל את התורה כדי להגיע לערבות וזה בלתי אפשרי להגיע לערבות, כי ערבות היא כבר סוג של תיקון, אז האם הצורך לתורה נקרא קבלת התורה?

כן.

תלמיד: מהי "קבלת התורה"?

קבלת התורה היא קבלת החוקים והכוחות שאתה כבר יכול לקיים אותם בחיבור בין אנשים. זה נקרא "קבלת התורה". אתה פותח כאלה חוקי טבע שהם כן מחזיקים אותך ויכולים לאפשר לך להיות מחובר עם האחרים וזה מה שמשתנה במציאות.

שאלה: שמעתי שמה שחסר זה רצון חזק להיות בערבות ועם הזמן תופיע כזאת קבוצה של אנשים שירצו לעשות את זה. האם אנחנו צריכים לחכות לייסורים כדי שיופיע כזה רצון או שכדי להגיע לרצון החזק הזה, נצטרך להיות דומים במשהו לקבוצת המקובלים של קוצ'ק שהתחברו והלכו על הערבות הזאת, וקצת הבדילו, הפרידו את עצמם מכל הבלאגן שמסביב?

לפי מה שקיבלתי מרב"ש אני יכול להגיד שאנחנו חייבים בינתיים להמשיך כמו שעכשיו ומה שיהיה יהיה.

תלמיד: כל אחד בעשירייה שלו צריך להגיע לערבות שלו?

זה ברור שכן, תשתוקקו לערבות ביניכם.

שאלה: איך נראה המצב כשאנחנו מגיעים לערבות?

אתם מרגישים את השלמות שיש בחיבור וזה מושך אתכם לדרגות שלמות יותר גבוהות, ואז אתם כבר יכולים לצאת ולמשוך אחריכם יותר ויותר את שכבות הציבור.

תלמיד: כלומר זו תחושה של שלמות, זה הקריטריון העיקרי?

כן.

תלמיד: וכל החברים בעשירייה מרגישים את זה בו זמנית?

אני לא יכול לומר את זה.

תלמיד: רציתי רק לדייק את המצב כדי שנוכל לתאר לעצמנו איך להשתוקק אליו.

תשדלו לחשוב על זה יחד ביניכם ותבינו למה להשתוקק.

שאלה: מהו התנאי "נעשה ונשמע"?

התנאי "נעשה ונשמע" הוא שאנחנו צריכים להקדים את המעשה, ורק מתוך המעשה אנחנו נבין את התוצאות ממנו שנקראות "נשמע".

שאלה: איך לרצות להגיע לערבות מתוך אהבה ולא מפחד ממכות?

זה כבר תלוי במצבים שלנו. אם אנחנו מאוד משתוקקים לערבות, אז אנחנו נגיע מאהבה. ואם לא משתוקקים אליה כל כך, אז נגיע בקו שמאל, במכות.

שאלה: בעל הסולם כותב פה שני תנאים מאוד חמורים, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה. הוא כותב, שמצד הקיום, אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, אז הם יכולים לקיים התורה והמצות ולעשות נחת רוח. אם אני מסתכל על העשירייה, אז אני רואה שיש לנו רגעים כאלה שאנחנו מרגישים עד כמה כל אחד ואחד חשוב לכל אחד ואחד, אבל אלו רק רגעים. ובעל הסולם כותב, "הן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם." כשאני מסתכל באופן כללי על החיים, אני רואה ש-90% מהזמן אני נמצא במצב הזה. מתי אני שם לב לזה? כשאני קורא מה שבעל הסולם אומר, כשאני נמצא עם העשירייה, רק אז אני בכלל מבחין שרוב החיים אני נמצא במצב כזה שאני דופק את עצמי ואת כולם.

איך אנחנו כעשירייה מצליחים לייצר אווירה כזו שאם אני במצב כזה אז לפחות אשים לב לכך?

בצורה מלאכותית אתם חייבים לקבוע בתוך הסביבה הקטנה בעשירייה שאתם נמצאים בדרך נכונה ומתקרבים למטרה, ונמצאים בערבות, בחיבור ככל האפשר.

תלמיד: כשאתה אומר צורה מלאכותית, מה אתה רואה?

שאתם לא רוצים בפנים, לא יכולים, הטבע עדיין לא השתנה, אבל אתם רוצים שהוא ישתנה ולכן כמו שילדים קטנים עושים אתם משחקים בזה כבר עכשיו.

תלמיד: אני מבין את זה, אבל מהם הביטויים של הצורה המלאכותית הזו?

שאתם במציאות מתייחסים זה אל זה כאל חברים נאמנים, קרובים, שאין חוץ מהחיבור ביניכם שום דבר בעולם ואז כל הפעולות האלה נעשות כטבע שני.

תלמיד: מה מגדיר נאמנות מלאכותית כזו, איך אני יכול להגדיר אם אני נאמן, אם החבר נאמן, על בסיס מה?

על בסיס כמה הוא משחק בזה. יותר מזה אתם לא רואים, אבל חייבים לשחק. אחרת מה כל העניין של גדול הדור והתלמידים שלו? שהם לומדים ממנו, מה שהוא עושה, הם עושים אחריו, וכך זה בכל מקום, בכל דבר. אם אתה לא עוקב אחרי המורה, אז אתה לא מתקדם, כי מאיפה אתה יודע אם הכיוון שלך נכון או לא נכון. זו כמו שהאפרוחים הקטנים הולכים אחרי האימא, זה אותו הדבר, כך כולם גדלים. רק ברוחניות אנחנו חושבים "אבל אני כבר גדול אני בן שלושים או ארבעים", אבל לפי מה אתה סופר, לפי שנות הבהמה שלך? מה זה שייך לרוחניות, שם אתה עוד לא נולד. כדי להיוולד ברוחניות אתה חייב לקיים חוקים כאילו שאתה נמצא ברחם אימו של אדם, ואתה משתדל להידבק אליה.

תלמיד: לצורך העניין אנחנו בעשירייה כאותם האפרוחים שהולכים אחרי המורים, אחרי המקובלים?

אם אכן אתם עושים כך.

תלמיד: אז הנאמנות שלנו היא עד כמה אנחנו עוזרים זה לזה להישאר כמו אותם אפרוחים שהולכים אחרי המורים.

כן.

תלמיד: ואם אנחנו רואים שאחד הלך הצידה, אז אנחנו צריכים להחזיר אותו?

כן, אחרת כולכם תלכו הצידה. זאת אומרת אתם צריכים להיות יחד, כל אחד צריך לעורר את האחר ולהידבק לאמא.

תלמיד: לפעמים בחיים של העשירייה, יש הרבה פעמים מצבים שאתה רואה שהאפרוח הולך הצידה. וכבר שנים אני כאילו לא מוצא איך מחזירים אותו.

מחזירים אותו, ואם לא מחזירים אז הוא הולך לאיבוד.

תלמיד: או שהוא נמצא אבל הוא בצד.

לא, הוא לא יכול להתקיים.

תלמיד: מה זה נקרא שהאפרוח הולך הצידה, שחבר הולך הצידה?

הוא מאבד את הקשר עם חבריו ועם האימא.

תלמיד: אבל זה בפנים, ובחוץ אנחנו רואים תמונה אחרת. בפנים החבר מאבד קשר עם חבריו ועם האימא אבל בחוץ הוא נראה כאילו בשיירה?

אני לא יודע מה אתה אומר.

תלמיד: אני אדבר על עצמי שיהיה יותר ברור. הרבה פעמים ומזה התחילה השאלה, הקשר עם החברים הוא קשר פנימי עד כמה אני דואג, אוהב, חשובים לי, לא חשובים לי, זה הקשר. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי שאני מסתכל ואני רואה שאני לא הייתי בקשר עם החברים. אבל אם אתה תסתכל עליי אתה תראה אותי פה בשולחן, אתה תראה אותי בסעודות, אתה תראה אותי בהפצה, אתה תראה אותי כאילו בשיירה, אבל מבפנים מי שומר עליי, איך שומרים עליי, איך העשירייה תשמור עליי?

דרך סימנים חיצוניים קודם כל. שאתה רואה שהם נמצאים אתה חייב להיות ביניהם. אני לא מבין את השאלה שלך באמת.

תלמיד: זו השאלה, אנחנו צריכים כאילו לשמור שכולם יהיו פה איתנו לפי החיצוניות, זה בעצם מה שיש לנו לעשות?

אבל זו צריכה להיות הרוח.

תלמיד: אבל את הרוח הוא יקבל פה כשהוא נמצא.

כן.

תלמיד: בסדר, זה מה שעלינו לעשות.

טוב.

שאלה: איך לא לפספס דוגמה מהרב?

הרב לא נותן דוגמאות.

תלמיד: אז מה, כי קודם אמרת גדול הדור והתלמידים שלו?

לא, הרב מסביר לכם את החוקים ואתם צריכים לקיים אותם. וזה לא כמו באיזה ארגון ספורטאי או משהו, שאתם מסתכלים על הגדול ועושים אותו דבר.

תלמיד: אז איך לא לפספס דוגמאות מהעשירייה?

דווקא מהעשירייה אתה לא יכול לפספס דוגמאות אם אתה תהיה קשור איתם.

תלמיד: איך אני יכול לדאוג שאני כל הזמן מגביר את הקשר עם העשירייה?

כשאתם מחזיקים זה בזה.

תלמיד: במה בדיוק, מה זאת אומרת זה בזה?

עד כמה שאתם מחוברים זה אל זה, אז כך אתם מחזיקים בדרך.

תלמיד: שאני כל הזמן רוצה כאילו לשאוב דוגמאות מהעשירייה, צריך להיות כל הזמן במצב כזה של לקבל מהם דוגמאות?

כן. אתה גם צריך להבין מה אתה צריך להיות ולהיות גם אחראי על עצמך.

קריין: אנחנו בעמ' 393 טור א' אות י"ח.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

זה ברור, כשאנחנו כולנו נמצאים בספינה אחת ואם אנחנו לא שומרים על ערבות בינינו אז כולנו נאבדים.

שאלה: האם תוכל להסביר את הקשר בין העבודה שאנחנו עושים פה לבין מה שקורה בחוץ, בעולם?

אני לא יכול להסביר את זה בצורה מדויקת בפרטים, אבל אנחנו צריכים לקבל את זה כך שמה שקורה כאן בינינו, את התוצאה אנחנו רואים בחוץ.

תלמיד: אז אם אנחנו מסתכלים על השנים האחרונות, המצב שלנו הולך ומחמיר.

כן.

תלמיד: אז גם המצב שלנו פה הולך ומחמיר? זה דווקא לא נראה כך.

למה?

תלמיד: כי יש פה עשיריות שנהיות יותר ויותר חזקות, חברים עובדים. אנחנו ביחד עם הכלי העולמי, מערכת הערבות, אלפים של אנשים. כשמסתכלים על עשר השנים האחרונות נראה ש"בני ברוך" דווקא הלכו קדימה, אבל כשמסתכלים על העולם בעשר שנים האחרונות, ברור לגמרי שהעולם הלך אחורה, כולם רואים, לא צריך להיות חכם גדול.

כן.

תלמיד: אז מה, אנחנו לגמרי עיוורים למה שקורה פה בינינו?

לא אנחנו לא כל כך עיוורים, אנחנו באמת מתקדמים אבל זה לא מספיק כדי להתחיל למשוך את העולם אחרינו.

תלמיד: אתה כל הזמן מדבר על כך שאנחנו נמשוך את העולם אחרינו, ולי יש הרגשה שאנחנו פשוט תלויים לחלוטין בעולם, ולא הם תלויים בנו, כך ההרגשה שלי, כי ככל שהזמן עובר, לפחות עכשיו כשקוראים את מאמר הערבות שקראנו כבר עשרות פעמים בשנים האחרונות, לי לפחות ברור לגמרי שעד שלא יקרה פה איזה משהו מאוד חריג, שאולי התחיל בשביעי באוקטובר ומי יודע מה עוד יהיה, אין סיכוי בכלל להתחיל לדבר על כל הדברים האלה, זה כאילו בעל הסולם מדבר בגובה של קומה אלף ואנחנו נמצאים במרתף.

לי אין מה לענות, אתם רואים את כל המקורות, ועברתם עליהם כמה פעמים, והכול תלוי בנו.

תלמיד: הכול תלוי בנו או שהכול תלוי בעולם?

אנחנו צריכים להגיד שהכול תלוי בנו, לפי מה שכתוב באותם המקורות, אתה רואה בעולם את ההעתק שלך.

תלמיד: ואם העולם נהיה יותר ויותר גרוע, אז מה זה אומר עלינו?

שגם אתה כך.

תלמיד: אבל אני חוזר להתחלה, זה לא נראה כך.

עיניים להם ולא יראו.

תלמיד: אז איך אני יכול לראות שאני נהיה יותר גרוע, מה ייתן לי לראות שאני נהיה יותר גרוע חוץ מזה שאולי אני אסתכל בחוץ ואראה רמז שזה מה שקורה?

תסתכל על העולם.

תלמיד: אז אני צריך להסתכל על העולם לראות את זה ולומר " למרות שאני לגמרי לא מרגיש כך, אני נהיה יותר גרוע", ואז מה הצעד הבא, מה צריך לעשות?

עוד ועוד התגברות, ועל תיקון העולם.

תלמיד: הוא מדבר על ספינה שיש בה חור ונקב, אני נמצא בספינה שאין בה חורים, היא שטה יפה באהבה, החברים שם מחוברים שרים, יש חומוס, יש וודקה, הספינה שטה, הים רגוע, שטים, אין חורים בספינה, אבל כאילו חסר לאן שטים, בשביל מה שטים, מה הטעם סתם לשוט, לפחות אם יש נקב, חור, יש משהו.

אז מה עושים עם הרגשה כזאת כאילו הספינה שטה הכול טוב וזה לא מספיק?

כי אתם לא צריכים שום דבר. לכן זאת התשובה.

תלמיד: אז חסר משהו.

זה חסר בכם.

תלמיד: מה חסר?

שכל להבדיל בין מה שיש למה שצריך להיות.

תלמיד: מרגישים שיש הכול, מה צריכים להרגיש שחסר, מה חסר? נמצאים בסביבה יפה, הכול טוב, לא חסר פה כלום.

הספינה נקראת "שטה", היא עומדת במקום, כי אין להם שום הבדל בין מה שהיה, להיום, לבין מה שיהיה.

תלמיד: אז איך ליצור הבדל? חסר לנו את ההבדל הזה.

להתפלל.

תלמיד: בקשר למה שחבר אמר קודם, שאני מרגיש שאני מתקדם והעולם הולך אחורה.

כן.

תלמיד: ואמרת לו שצריך להתגבר עוד ועוד, אבל נראה לי שההתגברות הזאת של העוד ועוד, זה הטוב והעונג שהקב"ה רוצה לתת לנו, ההתגברות האין סופית הזאת, לנו זה נראה שאנחנו מתקדמים אבל אנחנו הולכים אחורה, וזה בדיוק מה שהבורא רוצה לתת לנו עד אין סוף. זה נכון?

כן.

שאלה: איך אנחנו יוצאים מהמצב הזה שאנחנו מרשיעים את הבורא על זה שאנחנו רואים שכל העולם כביכול לא מתקדם?

העולם זה לא חשוב.

תלמיד: לא, אני שואל אם אני רואה את העולם מתקדם לכיוון התיקון אז אני מצדיק את הבורא במה שקורה מסביבי.

כן.

תלמיד: ואם אני רואה את העולם כאילו שלא מתקדם, אני מרשיע את הבורא.

כנראה שזאת ההסתכלות שלך.

תלמיד: נכון, אז איך יוצאים מהמצב הזה שלא להרשיע את הבורא ודווקא לראות שהעולם מתקדם לתיקון למרות מה שאני רואה בתוך האגו שלי?

העולם לא יכול להתקדם לבד, אלא רק לפי הכוח המניע שלנו.

תלמיד: זאת אומרת שאנחנו צריכים למרות הכול לראות את הבורא כטוב ומיטיב, ולהזמין את המאור המחזיר למוטב שכן יעבוד עלינו?

כן. רק צריכים לדעת מה עומד מאחורי המילים היפות האלה, "להתפלל לבורא", "להזמין המאור המחזיר למוטב", כל אלה, אבל צריכים לעשות את זה.

שאלה: איך אנחנו עובדים עם החברים שלא נמצאים כאן כרגע ומעבירים להם את המסר של הערבות?

צריכים להתקשר אחרי השיעור, בינינו קודם כל בקבוצה שהייתה בשיעור, ואז להחליט מה אנחנו שולחים להם, חומר מהשיעור, מהדיונים, ומשהו מהדברים הפרטיים בינינו, ואחרי כן אנחנו נתחבר.

תלמיד: האם זה יכול לפגוע בחברים?

לא, אתם פשוט שולחים להם את השיעור ועל מה דיברתם, אם יש משהו חשוב בין השיעורים.

שאלה: כתוב שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר שום דבר לשום חבר, האם הצורך של החבר זה רק צורך רוחני או הצרכים של האנשים שאני צריך להיות אחראי עליהם?

לא, אנחנו צריכים לקבל אותם גם כרוחניים וגם כגשמיים, ולהשתדל במה שאנחנו יכולים לעזור להם גם בצורה גשמית וגם רוחנית, אם הם חברים שלנו, אנחנו בעצם מחויבים להתייחס לכל דבר שחסר להם.

שאלה: מהן הסיבות שאינן מאפשרות לאדם לצאת מדאגה לעצמו?

רק חוסר תמיכה מהקבוצה, אם קבוצה רוצה היא יכולה להוציא את האדם מכל מצב רע שבו הוא נמצא.

שאלה: איך לעשות נחת רוח לחברות בעשירייה?

את זה אני לא יודע, את צריכה לדעת, אלה החברות שלך.

שאלה: אם נכון להגיד שבלי שהבורא יהיה ערב שלנו, אנחנו לגמרי לא יכולים לקבל את התורה ולזה אנחנו צריכים להתפלל כל הזמן?

נכון.

שאלה: הערבות בנויה על שליטה על הצרכים, האם השליטה על הצרכים נוצרת בתוך העשירייה?

כן.

שאלה: אם אני רואה שחבר לא מוכן לקחת אחריות וערבות על אחרים, זה פגם בי. איך אני יכול להגיע למצב שבו במקום פגם אני רואה את מעלת החבר?

אני משתדל יחד עם החברים. רק ניסיונות חוזרים ונשנים מביאים אותנו להרגשות הנכונות.

שאלה: אחרי שיעור כל כך חזק עם בירורים כל כך חזקים בעניין ההתקדמות שלנו כלפי העולם, אנחנו רוצים הצעה ממך, מה אתה מציע לנו?

אנחנו צריכים להתחבר בינינו יחד בקומפרסיה כזאת, בלחץ כזה גדול, שמתוך זה נוכל לצעוק לבורא ולעורר אותו לעזור לנו. לא לחכות, אלא להיכנס לכאלו חיבורים של צרות, שהקול שלנו יצא מאיתנו עד השמיים.

שאלה: כן. אנחנו רואים שהוא מביא אותנו לפינה הזאת, שאין לנו על מי לסמוך אלא רק צעקה לבורא.

כן.

תלמיד: איך חוץ ממה שאנחנו עושים, אנחנו יכולים לעשות את זה יותר ויותר טוב? אנחנו רוצים להתקדם לכיוון הזה.

אני חושב שרק הקשר בינינו, אם אנחנו מתוכו נוכל לפנות לבורא את לב שלנו אז אנחנו נצליח.

שאלה: ביחס לתמונה שמתגלה בעולם ומה קורה אצלנו בקבוצה, המקובלים מלמדים אותנו שבן אדם שהולך בדרך האמת מגלה כמה הוא עוד ועוד מרוחק מכוח השפעה ואהבה, מהבורא, ככל שהוא מתקדם הוא בעצם מגלה את האמת, ככל שהיחס בין הטבע שלו לרצון לקבל לטבע של הבורא, כך יש פער אין סופי. יכול להיות שככל שאנחנו מתקדמים בקבוצה בחיבור בינינו, בעולם מתגלים יותר ויותר קרע, שבירה?

כן ודאי שככה זה קורה.

שאלה: מה מעיד על המוכנות שלנו לערבות?

עד כמה אנחנו מחוברות.

שאלה: כמו האפרוחים שצריכים להידבק לאימא, במה אנחנו עוד לא מספיק הולכים אחריך?

אתם צריכים יותר להידבק ביניכם. ביניכם.

(סוף השיעור)