שיעור בוקר 10.06.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 1053. מאמר "מהו מחצית השקל בעבודה - ב'"

קריין: "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1053, "מהו מחצית השקל, בעבודה ב'".

מהו מחצית השקל בעבודה - ב'

תש"ן - מאמר כ'
1989/90 - מאמר 20

הנה הכתוב אומר, "כי תישא את ראש בני ישראל, ונתנו איש כופר נפשו לה', ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם, זה יתנו כל העובר על הפקודים, מחצית השקל בשקל הקודש, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם".

ויש להבין על דרך העבודה, מה מרמז לנו דוקא מחצית השקל, ולא רבע, או ג' חלקי שקל, שכל הענין הוא, בכדי לדעת את המנין של ישראל. אם כן מה מרמז לנו דוקא מחצית. וכמו כן, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", למה לי זה להשמיענו, כי אפילו ילד קטן מבין, אם ניקח ממי שהוא פחות או יותר, לא נדע את המנין של ישראל. וגם מהו הפירוש, "ולא יהיה בהם נגף".

ידוע שמטרת בריאת העולם היתה, בשביל שרצונו להטיב לנבראיו. אלא בכדי שההטבה הזו תהיה בה שלימות, היינו שלא תהיה בה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה תיקון המכונה, צמצום והסתר. זאת אומרת, שמטרם שהאדם יכול לכוון את המעשים שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע, לא ירגישו את הטוב ועונג, אלא בזמן שיתעסקו בתו"מ בעמ"נ שיהיה מזה הנאה להבורא.

ואח"כ שכבר יהיו לו כלים דהשפעה, אז מתגלה את הטוב ועונג אשר ישנם בבחינת פקדון בתו"מ. ומקבל אז הטוב ועונג מה שיהיה במחשבת הבריאה, שבגלל זה ברא את העולם.

והיות שהאדם נברא מצד הטבע, שישתוקק אך ורק לתועלת עצמו, אם כן מאין יכול האדם לעבוד על הכוונה להשפיע להבורא, שזה נקרא, שהאדם יתייגע עצמו בכל מיני עבודות בכדי שהבורא יהנה מזה. כי אז הגוף שואל, מה יהיה לך מזה שהבורא יהנה. הלא אתה צריך לעשות מעשים שאתה תהנה. ומה פתאום אמרו לנו חז"ל, "כל מעשיך יהיו לשם שמים". איך יכולים לעשות דבר נגד הטבע.

ועוד שואל הגוף, ומאי איכפת ליה להבורא, שהנבראים כן יעשו לטובת עצמם, כלומר שהם כן יהנו, הלא הרצון שלו להטיב לנבראיו. נמצא, מצד אחד ניתן להאדם להנות מהחיים, היינו שיעבוד לטובת עצמו, שזהו טבעי, ומצד השני אומרים, שאין האדם צריך ללכת לפי הטבע שבו נולד, אלא צריך לעבוד לתועלת הבורא.

ועד כמה שנותנים להבין בכמה מיני תירוצים, אין הגוף יכול להבין את זה. הגם לפעמים הגוף מסכים שכן כדאי לעבוד לתועלת הבורא, אבל כשבא לכלל מעשה, היינו שעומד לפניו דבר שהגוף יהנה, והוא צריך לוותר על זה מטעם שלא תהיה מזה שום תועלת, (אלא רק) עבור הבורא, אז הגוף בוחר תועלת עצמו ומוותר על תועלת הבורא.

לכן יוצא לנו ב' דברים:

א. היות שצריכים להאמין בדברי חז"ל, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, הגם שהגוף לא מבין את זה אחרי כל ההסברים שנותנים לו, לכן אמרו חז"ל, וכן פסק הרמב"ם למעשה (הלכות תשובה פרק י'), וזה לשונו, "לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

ונשאלת השאלה, מהו, "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". כלומר מהו שנקרא, חכמה, ומהו חכמה יתירה, שנדע להבחין, מתי כבר מותר לו לגלות את רז זה מעט מעט.

אלא תחילת עבודת האדם, בזמן שמתחיל בעבודה, מוכרחים לדבר להגוף, שכדאי לוותר על תענוגים גשמיים, שהם רק בחינת "נהירו דקיק" בערך הטוב ועונג שישנו בתו"מ. נמצא, בשיעור שהוא מאמין, והאמונה מאירה לו, אז הגוף מסכים להחליף תענוג קטן על תענוג גדול. כמו בגשמיות, שהאדם נותן את היגיעה שלו, מה שרכש שכר עבור יגיעתו, ונותן זה בכדי להשיג מזונות לפרנסת ביתו, היות שיש לו יותר הנאה מזה שקונה מצרכים עבור ביתו, מהכסף שרכש ע"י היגיעה.

וכמו כן בשיעור שהאמונה מאירה לו ומרגיש שיהיה לו תענוג יותר גדול ע"י התעסקותו בתו"מ, אז הוא מסוגל לוותר על תענוגים גשמיים בכדי להשיג תענוגים יותר גדולים. אבל יש לפעמים, שהאדם מקבל ירידה בהאמונה, שיקבל שכר. אז בטח קשה לו לוותר על תענוגים גשמיים. אולם אם הוא שומר את עצמו, והוא נמצא בסביבה טובה, אין הגוף מתנגד לעבודה זו, היות שאין זה נקרא, נגד הטבע, היות שהוא אומר, שהוא יקבל שכר יותר גדול, היינו הנאה יותר גדולה מזה שמקיים תו"מ. נמצא, שהסיבה הזו היא סיבה חזקה שיכולה לחייב את האדם לוותר על תענוגים גשמיים מה שהתורה אסרה. והכל בכדי לקבל תענוגים יותר גדולים.

ב. היות שהאדם צריך להגיע, "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו נגד הטבע, וזה הוא מטעם תיקון הבריאה, שהוא, שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי בחינת בושה. אז ניתן תיקון, שהאדם צריך לכוון, שכל מה שהוא נהנה, הוא רק מטעם תועלת הבורא. כלומר שהבורא נהנה מזה שהנבראים נהנים, כי זו היתה מטרת הבריאה. אולם לפעמים הגוף מרגיש, שאי אפשר להיות, שבאותו שכל והבנה שהיו לו בעת שהתחיל לעבוד עבודת הקודש, באותו שכל הוא נמצא כל הזמן, ואין לו שום התקדמות, אלא מבחינת הכמות לבד.

וכשהוא מתחיל לשאול שאלות בענין זה, זה נקרא מה ששאלנו, מהי חכמה, ומהי חכמה יתירה. חכמה נקראת, שהוא כבר מקיים תו"מ. וחכמה יתירה נקראת, שהוא רוצה להבין את הענין של תורה מצות, לאיזה מצב זה צריך להביא את האדם, שזה נקרא, כוונה, שהוא לכוון עם עשיית תו"מ, שזה צריך להביאו לאיזה מדרגה. וזה נקרא, חכמה יתירה. ואז מתחילים לגלות לו את רז זה, היינו מהי עבודה לשמה. כלומר שמתחילים לתת להבין, שצריכים לעבוד, "שלא על מנת לקבל פרס", אלא רק הכל לתועלת הבורא.

ובזמן שהשיג חכמה יתירה, היינו שמתחיל להבין, שתו"מ בטח יש בזה דבר, שעל זה נאמר, "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", אלא שיש על זה ענין של הסתרה, אז אומרים לו שזה נכון, יש על זה הסתר מטעם תיקון. כי תכלית היא, שהאדם צריך להגיע לדביקות ה'. וזה משיגים ע"י השתוות הצורה הנקראת, "שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע".

וכאן מתחיל האדם להיות עובד ה', שבעבודה פירושו, עובד ה', כלומר שעובד עבור תועלת ה' ולא לתועלת עצמו. אז העבודה שהוא עובד, היינו זה שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, היא ההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בגלות תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו.

ואין לו שום תקוה לצאת מגלות הזה, כי אם לרחמי שמים הוא צריך. היינו שה' בעצמו יוציאו מהגלות, כמו שהיה במצרים, שכתוב (בהגדה), "ויוציאנו ה' ממצרים, לא ע"י מלאך, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו". אולם זה שהאדם מרגיש שהוא בגלות תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם יכול להרגיש זה בפעם אחת, היינו בעת שמתחיל לעבוד לצאת משליטתו.

אלא הכלי הזה הנקרא, חסרון, היינו חסרון כח להתגבר על הכלי קבלה שלו, אין האדם קונה בפעם אחת, אלא לזה צריכים זמן ויגיעה. שאז ע"י רבוי זמן, יש מקום להאדם שירגיש, שאין זה בידו לצאת בעצמו, אלא הזמן גורם להאדם צורך ויסורים, להרגיש, איך היה טוב לו, אם היה בידו לצאת מהגלות, ורע, כשהוא נמצא בגלות.

ומטעם זה ניתן להאדם עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שבין העליות ובין הירידות, באות לו מלמעלה. ויחד עם זה, האדם בעת העבודה, הוא צריך לומר, "אם אין אני לי, מי לי". ובזמן שהאדם בא לידי מצב שהחסרון שלו כבר חסרון שלם, זה נקרא, שכבר יש לו כלי לקבל מילוי, למלאות את חסרונו. אז בא הזמן, שהעליון ממלא את הכלי שלו.

ידוע שאין אור בלי כלי, כמו שאין מילוי בלי חסרון. לפי זה יוצא, שדבר שלם נקרא, אור וכלי, שהם מתחלקים לב' חצאים:

חציה הא' הוא הכלי, היינו החסרון.

חציה הב' הוא האור, היינו המילוי.

נמצא לפי זה, כשהאדם מתפלל לה' שימלא את חסרונו, זה נקרא, מחצה, היינו עשיית חסרון שהוא הכלי, שה' ימלא את חסרונו. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה י"ח), "תפלה עשתה מחצה", שיש לפרש, תפלה, זה שהאדם מתפלל לה' שימלא לו מה שחסר לו, כבר נקרא זה, מחצה, היינו מחצה הא' שהוא ביד האדם, וחציה הב' הוא ביד הקב"ה, כלומר שה' צריך לתת את האור, אז יהיה דבר שלם.

אולם אור וכלי, יש בזה הרבה פירושים. ואם לתת גדר מה זה כלי, יכולים לומר, חסרון, ולא חשוב מה שחסר. לדוגמא, יש לפעמים שהאדם מרגיש שחסר לו כלי לקבל שפע, היות שאין השפע יכול להגיע בכלי שאינו יכול לכוון בעל מנת להשפיע. והיות שהוא מרגיש שנמצא תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, נמצא לפי זה, שחסר לו כלי שיוכל לקבל שפע.

נמצא, שהוא לא מתפלל שיתנו לו שפע, אלא שהוא מתפלל שיתנו לו כלי הנקרא, רצון להשפיע. נמצא, שתפלה עשתה מחצה, יהיה הפירוש כאן, שהתפלה עשתה מחצית כלי, וה' צריך לתת חציה הב' של הכלי. נמצא, ששני החצאים האלו הם באמת כלי שלם ולא אור.

ומצד השני צריכים לומר, שהחסרון הוא ביד האדם, שזה נקרא, "מחצית הא' של הכלי". ומילוי של הכלי, היינו שיהיה לו הרצון להשפיע, שזה נקרא, "חציה הב' של הכלי", נבחן לאור, מטעם שהרצון להשפיע מה שהעליון נותן לו, הוא מילוי על חסרון, וכל מילוי נקרא, אור לגבי חסרון.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מרמז לנו מחצית השקל, שהתורה אמרה דוקא מחצית, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". והענין הוא, שיש לפרש את הכתוב, "כי תישא את ראש בני ישראל", כי ענין ראש, יש לפרש, בחינה, כמו שכתוב, "יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב". כלומר שיהיו בחינת ישראל, שהם אותיות לי-ראש.

וזהו, "ונתנו איש כופר נפשו". היינו שהאדם צריך לצאת מהגלות, שזה נקרא, כופר נפשו מיד הס"א. לכן כתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". פירוש, אלו שמרגישים שהם עוברים על פקודי התורה, מסיבת שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל. מחצית השקל, היינו שהם צריכים לתת תפלה, שה' יוציאו אותם מהגלות.

ותפלה עשתה מחצה, היינו שהכלי והרצון להדבר זה נקרא, מחצית, כנ"ל, שע"י זה יהיה להם דבר שלם, היינו שיזכו לשקל הקודש, כלומר שיהיה להם בחינת חצי שקל, שהוא הכלי, ועל זה נותן ה' את האור, שאז כבר נקרא, דבר שלם. וזה שכתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". היינו אלו שמרגישים בעצמם שהם עוברים על פקודי התורה, ורוצים לתת כופר נפשם בכדי שהנפש שלהם יכנס לקדושה, היינו שיהיה להם כח לעשות הכל לשם שמים, עליהם לתת מחצית השקל.

היינו כנ"ל תפלה, כלומר שהם צריכים לתת תפלה, ולא לזוז מלהתפלל עד שיהיה שיעור שלם של חסרון ורצון לצאת מהגלות, מה שהם מונחים תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, שע"י זה שהם יתנו את המחצית שלהם, אז הם יזכו בשקל הקודש, שמחצית השני שהוא המילוי של התפלה, יהיה ביחד שקל הקודש, היינו שיהיה שקל אחד שלם של קדושה.

ובזה נבין מה ששאלנו, מה משמיענו בזה שאומר, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". הלא ילד קטן מבין, אם רוצים לדעת מנין של איזה דבר, בטח שכל אחד ואחד צריך לתת אותו סכום. ויש לפרש זה על דרך העבודה, שהתורה משמיענו כאן דבר גדול, שצריכים לדעת, אצל הקב"ה קטן וגדול שוים, כמו שכתוב ("כל מאמינים"), "השוה ומשוה קטן וגדול".

פירושו, שהאדם חושב את עצמו שהוא עשיר במעשים טובים, לכן מגיע לו שה' צריך לעזור לו, ואין הוא צריך להתפלל כל כך זמן, שה' ימלא חסרונו. לכן אם הוא כבר התפלל, וכפי ערך מעלותיו שיש לו, אז הקב"ה היה צריך תיכף לתת את מבוקשו. ואם אין הקב"ה עוזר לו תיכף כפי הבנתו, אז הוא מפסיק מלהתפלל, ואומר, שאר אנשים, שהם למטה מערכו, הם צריכים לתת הרבה תפלות, שה' יעזור להם. לכן הוא בורח מהמערכה.

לכן כתוב, "העשיר לא ירבה", שפירוש יהיה, שהעשיר לא יחשוב שהוא מרבה בתפלה יותר מדי, לפי הבנתו. אלא שיש שיעור מסוים בהחסרון וצורך, שדוקא ע"י זה שהאדם מרבה בתפלה, הוא מקבל חסרון יותר גדול מכפי שיש לו. זאת אומרת, היות שאור גדול צריך חסרון גדול, היינו שתהיה לו הרגשת החסרון, בזה שנמצא בגלות תחת שליטת הרצון לקבל ולא יכול לצאת.

וכל זמן שאין לו יסורים אמיתיים, עדיין לא נקרא, חסרון אמיתי, שיהא זה נקרא, "תפלה, שיהא נחשבת למחצית השקל". שצריכים לדעת, כי בענין עבודה נקראת תפלה, חסרון, כלומר, מה שהאדם מרגיש בלבו, שחסר לו, זה נקרא, תפלה, ולא מה שהוא אומר בפה, כי זה מה שאמרו חז"ל, שתפלה היא עבודה שבלב, היינו מה שהלב מרגיש שחסר לו. וכפי שלבו מרגיש חסרון ממה שאין לו, בזה מודדים את גודל התפלה.

וענין שקל, פירשו בזה"ק, שהוא ענין משקל מאזנים, ששוקלים את החסרונות והמילואים, היות שהם נחשבים לאור וכלי. לכן אין האור יכול לבוא אלא אל הכלי המתאים לו, היות שהחסרון להמילוי היא בלב. לכן גם האור בא להרגשת הלב, ואין לו שום שייכות מה שהפה מדבר בעת שהוא מתפלל.

נמצא, שע"י זה שהאדם יתן את המחצית שלו בתפלה, שהרגשת חסרון בלב, אז הבורא נותן את האור שהוא קדושה. ומשניהם, היינו מהחסרון והאור, יהיו שקל אחד קודש. וזה שכתוב, מחצית השקל, כי אז אין עדיין המחצית הזה קודש. אלא בזמן שהבורא יתן לו האור מבחינת, "המאור שבה מחזירו למוטב", אז מב' החצאים שקל קודש. וזה שכתוב, "בשקל הקודש".

ובהאמור נבין מה שכתוב, "והדל לא ימעיט". היינו מי שמרגיש עצמו שהוא דל בכשרון ובמדות טובות, והוא דל בבחינת שהוא חלש אופי, לכן כשהוא מתפלל שה' יעזור לו, ושיתן לו הכח שיוכל להתגבר על הרע שבו, ושיהיה לו כח לעבוד בעל מנת להשפיע, לכן הוא דן את הבורא לכף זכות, בזה שהבורא לא מקבל את תפלתו, שזהו מחמת שהוא דל.

אם כן מה עליו לעשות, אלא לברוח מן המערכה, ולומר שזו הדרך הוא רק בשביל עשירים. על זה מזהיר לנו הכתוב, "הדל לא ימעיט", היינו כנ"ל, שענין, "ונתנו איש כופר נפשו", לצאת מהגלות ולזכות לגאולה, אצל הבורא כולם שוים, כנ"ל, כמו שכתוב, "וכל מאמינים שהוא רך לרצות, השוה ומשוה קטן וגדול".

כלומר לגבי הבורא אין שום הפליה, אלא הוא עונה לכולם. אלא שכולם צריכים לבוא לידי הרגש חסרון, לדעת מה שחסר להם, ולהתפלל על זה. והתפלה בעצמה מגדילה את החסרון והכאב, בזה שהוא מרוחק מהבורא. וכשאדם מגלה כל התפלות מה שצריך לגלות, אז הוא מקבל את, "חציה השניה של השקל", שאז כבר כולו קודש, כמו שכתוב, "בשקל הקודש".

ואז לא יהיה בהם נגף, שפירושו, היות שרשעים בחייהם נקראים, מתים, כמובא בתע"ס, שהטעם הוא משום הרצון לקבל, שהוא בשינוי צורה מהבורא, ושנוי צורה עושה פירוד. לכן הם נפרדים מחיי החיים. לכן הם נקראים, מתים. נמצא, שע"י התפלה שהיא מחצית השקל מה שהאדם צריך לתת, ואם הנתינה תהיה בשלימות, אז הבורא נותן חציה השניה, היינו האור, שע"י זה האדם כבר יכול לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נבחן, שזוכה לדביקות ה' להידבק בחיי החיים.

ובהאמור יוצא, שיש ב' אופנים, שהם גורמים שהאדם יברח מהמערכה, בזמן שאפילו הוא נכנס להעבודה לזכות להיות דבוק בה'. כי לאחר שהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת, אז מגלים מלמעלה את שפלותו, היינו שכל מה שהוא מתגבר ביותר, הוא מקבל מלמעלה ענין של הכבדת לב, מטעם כמו שכתוב, "למען שתי אתתי אלה בקרבו", שפירושו, שע"י זה יהיה מקום להתגלות את אור התורה, הנקרא, אותיות, שזה מחזירו למוטב. כלומר שאין אור בלי כלי, לכן ע"י הכבדת הלב מתגלה החסרון כל צרכו. ושיעור שהוא כבר כל צרכו, זה ה' יודע מתי שהכלי נגמר.

לכן לפעמים אדם בורח מהמערכה, בזמן שהוא רואה שהוא כבר התפלל הרבה לפי דעתו, וה' לא שם לב אליו. אז לפעמים האדם דן את הבורא לכף זכות, זה שאין ה' פונה לתפלתו. ואומר, שזה מטעם שהוא דל אופי בכל המובנים, הן בכשרון והן במדות, וכדומה.

ועל זה נאמר, "והדל לא ימעיט", שפירושו, שהאדם לא ימעט את עצמו, ולומר, שאין ה' יכול לעזור לאיש שפל כמוהו, כי על זה נאמר, "רם ה' ושפל יראה". ולפעמים אדם עוזב את המערכה, מטעם שהוא יודע שהוא עשיר, היינו יש לו הרבה תורה, הרבה מעשים טובים, והוא יודע שהוא מרים מעם. אם כן כשהוא מבקש מה', שיעזור שיהיה בידו כח לעשות הכל בעל מנת להשפיע, ומדוע ה' לא פונה אליו, כי הוא יודע שכבר נתן הרבה תפלות על זה, לכן הוא אומר, שה' לא רוצה לענות לו, לכן הוא בורח.

אלא, על האדם תמיד להתגבר."

שאלה: כותב רב"ש, מה שמרגיש חיסרון זו התפילה שלו מהלב ולא מה שאומרים בפה. כל הזמן מתעוררים בנו חסרונות לאוכל, לשינה ולעוד דברים. איך אנחנו לוקחים את החסרונות האלה והופכים אותם לחיסרון אחד שהוא להכיר את הבורא?

משתדלים לחשוב למה נוטה ליבי, ליבו של האדם, מה הוא רוצה, מה הוא רואה כעתיד טוב, לא בעתיד הרחוק אלא מה שלפניו, וכל רגע שהוא עושה צעד אחד קדימה, אז לאן הוא מכוון את עצמו, על מה הוא דורך, למה מתקדם.

תלמיד: האם כך צריך לעשות בכל רגע? כל חיסרון שאני מרגיש, האם אני צריך לחשוב מה המטרה שלו?

לא על כל חיסרון, אלא מה שאתה מרגיש בכל רגע כנראה שאתה צריך לעשות חשבון לאן נוטה ליבך.

תלמיד: האם הבורא נותן את החצי השני רק על החיסרון שנתקרב אליו או על שאר החסרונות?

מה שהאדם מרגיש.

תלמיד: על מה שהוא מרגיש על זה הוא נותן לו מילוי, את החצי השני?

לא. האדם צריך לברר בדיוק האם מה שהוא מרגיש זו הרגשה נכונה או לא, לאן הוא מכוון, איך הוא יכול לכוון את עצמו יותר מדויק. זו עבודה.

שאלה: מה עובר על האדם כשהאמונה מאירה לו?

הוא רואה את דרך ההתפתחות שלו, לאן הוא צריך לכוון את עצמו יותר מדויק, ושיהיו לו כוחות לתקן את עצמו, לעבור למטרה יותר חשובה ולהתקרב אליה.

תלמיד: איך אדם מתפלל על עשיית הכלי ולא על קבלת המילוי?

זה במידה שהוא מבין כמה חסר לו. כי בסך הכול עלינו להצטער על חוסר הכלי. המילוי נמצא בשפע בידי הבורא, אבל חוסר הכלי מצדנו, החיסרון הנכון, זו הבעיה.

תלמיד: איך לא לברוח כשמרגישים בחינת "דל"?

זה תלוי גם בסביבה, אבל העיקר הוא שאני איכשהו מכוון בדרך. אנחנו מבינים שמטרת החיים היא שנתחבר יחד, "כאיש אחד בלב אחד", ושבלב האחד הזה הבורא ייכנס וימלא אותו, ובלב הזה נרגיש דבקות בו. זו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו, מטרת חיינו בינתיים בעולם הזה שרוצים להשיג.

שאלה: רב"ש כותב שהבורא מתייחס למה שהאדם מרגיש ולא למה שהוא אומר בפה.

ודאי שכך.

תלמיד: אם אני מרגיש שחסר לי הכלי הנכון, אז מה יש לי להתפלל? זו כבר התפילה בעצמה. נכון?

כן.

תלמיד: אז מה יש להתפלל בכלל?

להתפלל זה שאתה דן את עצמך עד כמה הלב שלך ומטרת הבריאה האמיתית נמצאים באותו קו, עד כמה אתה מתקרב למטרה ובאיזה אמצעים נכונים אתה עושה את זה.

תלמיד: אבל אם כל מה שאמרת נמצא אצלי בהרגשה, אז אין מה לעשות.

את זה צריכים כל פעם לבדוק. אתה יכול לדבר עם הרבה אנשים בעולם והם יספרו לך על מצבים והבחנות כאלה שתחשוב שהאנשים האלה כבר נמצאים בתיקון השלם. לכן חשוב לברר.

תלמיד: האדם מברר ורואה שחסר לו הכלי הנכון, אז הוא מדבר אף על פי שאין לו הרגשה. ואז אנחנו נופלים למקום שרב"ש מדבר עליו במאמר, שהמילים שלו לא יוצאות מהלב.

אף על פי שפיו וליבו לא שווים, בכל זאת הוא רואה את זה, מרגיש את זה ומשתדל לתקן. משתדל להבין את הלב שלו ומתוך הלב לדבר. יש לו מקום לתפילה, נושא לתפילה.

תלמיד: זאת אומרת כשאני מתפלל במילים, יש לתפילה איזה כוח למרות שעדיין אין לי הרגשה. ההרגשה תבוא אחר כך, אולי זו תהיה כבר התשובה, עניית התפילה שתהיה כבר ההרגשה הנכונה.

נכון.

תלמיד: כביכול יש שלב שבו המילים הם מה שיש.

לא רק המילים גם חוסר הרגשה.

תלמיד: ויש הרגשה שיש חוסר הרגשה.

כן.

שאלה: כשאדם מתפלל, החיסרון שלו גדל, הוא מרגיש יותר רע, בהופכיות מהבורא. האם זאת הסיבה שאנחנו אומרים שלא לשמה יותר חשוב מלשמה?

לא לשמה חשוב מפני שבו אנחנו מבררים כול מה שיש לנו בעד ונגד ההתפתחות הנכונה, ומרגישים איך אנחנו נמצאים לעומת הבורא, לעומת הקבוצה, החברים, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתקרב ולתקן את עצמנו. לכן התקופה הזאת מאוד חשובה.

תלמיד: ובלי התקופה הזאת שעוברים ומחזיקים בה אי אפשר להגיע לכלי על מנת להשפיע.

אי אפשר.

שאלה: מתי אדם יכול להגיד שהוא נתן את חצי השקל שלו?

כאשר הוא דבוק בבורא ושני החסרונות שלו מצד הכלי ומצד האור משלימים זה את זה והוא מגיע לעל מנת להשפיע כמו הבורא. זו הדרך, אלה מדרגות.

שאלה: אמרת ששני החסרונות שלו הם מצד הכלי ומצד האור. מה זה חיסרון מצד האור?

כשאדם מרגיש עד כמה חסר לו להיות בתכונות של האור. ומצד הכלי כמה חסר לו לרצות להיות בדבקות עם האור.

תלמיד: האם אנחנו צריכים שיהיו לנו בכל פעם שני דברים ייחודיים כאלה בחיסרון?

כן.

תלמיד: רב"ש מתאר במאמר כמה פעמים מצב שבו האדם מבקש ורואה שהוא לא מקבל מענה ויוצא מהדרך, בורח מהמערכה. מהו המצב הזה שאדם מבקש ורואה שלא מקבל מענה? מה קורה ברגע הזה? האם הבורא בודק אותו, או שהוא רוצה שיהיה לו רצון גדול יותר או רצון אחר?

הבורא מאיר כל פעם לאדם ובהארות האלה הוא משנה לו את הרצונות, את סוג הרצונות, גודל הרצונות, הכיוון. והאדם צריך למיין אותם כל פעם ולראות עם איזה רצון הוא יכול לעשות את הצעד הבא.

שאלה: התשובה של הבורא, המענה שלו לרצון, שאדם ירגיש שיש לו חיסרון והבורא עונה עליו, האם זה בכלל אפשרי, או שכל פעם יש חוסר התאמה, שאני רוצה משהו והבורא לא נותן לי אבל אולי נותן לי במשהו אחר, באופן אחר?

בדרך כלל כך אנחנו מרגישים, אבל העבודה שלנו היא להשלים את עצמנו עם הבורא.

שאלה: האם בכל רגע שאנחנו עובדים, בין אם אנחנו בעלייה, בין אם אנחנו בירידה, אנחנו צריכים למצוא תמיד את מחצית השקל כדי לתת אותה לבורא?

כן, אנחנו צריכים להשתדל לאתר תמיד את מחצית השקל, זאת אומרת את החיסרון הנכון לבורא לעת עתה.

תלמיד: אם אין לנו מה לתת, אז מהי מחצית השקל שלנו כשאנחנו נמצאים בשפלות ואין לנו שום דבר לתת לו?

אנחנו צריכים לתת חיסרון כדי שהבורא ייתן מילוי. זה לא בדיוק מה שאנחנו חושבים. עלינו לפתוח חיסרון נכון כדי שהבורא יוכל למלא אותו. אנחנו צריכים להביא לבורא כלי שמוכן, שרוצה, שמשתוקק לקבל מילוי ממנו. גם המילוי חשוב, אבל העיקר הוא שאנחנו רוצים שהמילוי הזה יגיע מהבורא, שבזה נעשה לו נחת רוח.

כאן צריכים לחשוב איך לסדר את עצמנו. בדרך כלל אנחנו צריכים קצת יותר לסובב את עצמנו, לכוון את עצמנו למטרה חדשה, למילוי חדש, זו העבודה שלנו.

שאלה: האם "מחצית השקל" זאת העבודה שלנו להתאחד עם הנקודה שבלב של החברים?

כן.

שאלה: ההתרשמות שלי שחמשת אלפים איש עכשיו שומעים את המאמר של הרב"ש, זה מאוד מרגש, זה כמו איזה מעיין שנובע ויוצא לעולם וכבר אי אפשר לעצור את זה, זה זורם ובטוח עושה משהו טוב בעולם. כך מורגשים המאמרים כשאנחנו קוראים יחד.

תודה לך.

שאלה: ההנחיה היא שמצד אחד הגדול לא יראה את עצמו שכבר קיבל מספיק מכל התפילות שהעלה בעבר ועל כן למה לו להמשיך להתפלל. מצד אחר, שהקטן לא יראה את עצמו קטן עד כדי כך שהוא לא ראוי שתפילתו תיענה ולכן למה לו להמשיך להתפלל. האם זה כך?

כן. גם זה.

תלמיד: אם הגדול עושה את זה, כלומר לא רואה את עצמו כשמי שקיבל מספיק, ואם הקטן לא רואה את עצמו כגרוע, אז מה קורה, הם נפגשים באמצע? אנחנו רואים שהם לא כל כך שונים בעצם.

ממצב שלא יכולים הלאה להתקדם ממשיכים.

תלמיד: אבל זה כאילו שהטוב הוא לא עד כדי כך טוב כמו שהוא חושב, והרע הוא לא כל כך גרוע, ובעצם הם לא כל כך שונים כשמסתכלים על זה מלמעלה.

כן, בכל זאת ממשיכים.

שאלה: כתוב שכשרוכשים חכמה, אז מותר לנו לגלות סודות מעט מעט. מה הם אותם סודות, אותם רזים שאפשר לגלות מעט מעט?

אתה עוד לא מוכן לקבל אותה לכן לא מגלים לך. אם האור יכול להתגלות בכלי, אז במידה שהוא ממלא את הכלי זה נקרא גילוי הבורא לנברא. אבל אם הכלי עדיין לא מוכן לקבל את האור לפי השתוות הצורה, אז האור לא מתגלה והכלי נשאר בחושך.

תלמיד: איך אפשר לזרז את התהליך הזה, כי כתוב "מעט מעט"?

רק על ידי העבודה בינינו.

תלמיד: אם עושים את זה מעט מעט, אז זו גם עבודה בינינו. איך אפשר לזרז את זה? איזו עבודה נוספת צריך לעשות כדי לזרז את זה?

להשתדל ללמד, כמו שכתוב "הרבה למדתי מרבותי, יותר מחברי ועוד יותר מתלמידי".

שאלה: כשרב"ש אמר "שיסבול", האם זו אותה "מחצית שקל"?

כן.

תלמיד: האם זה יכול לשמש כנקודת יחוס?

כן.

תלמיד: עד כמה הוא סובל, כמה זמן?

על זה אנחנו לא מדברים. כמה שאדם צריך כדי לכוון את עצמו נכון.

תלמיד: איך להבין שקיבלת את מחצית השקל השנייה?

זה תלוי בהרגשה שלך. אם זה מספיק כדי שאתה תיכנס הלאה לבירורים הבאים, אז קיבלת מספיק.

שאלה: כשנאמר ש"אין אור בלי כלי", זה אומר שאין את מחצית השקל השנייה עד שלא מתגלה המחצית הראשונה. איך התחתון יכול להכיר בכך שהחיסרון מעורר תחושה לא נעימה, ועדיין יכול להמשיך ללכת למעלה מהאפשרויות או הזדמנויות שיש לו ולהגדיל את החיסרון או לבקש את הגדלת החיסרון?

צריך להשתדל, ו"מה שלא עושה השכל עושה הזמן".

שאלה: כתוב "נמצא שעל ידי התפילה שהיא מחצית השקל מה שאדם צריך לתת ואם הנתינה תהיה בשלמות אז הבורא נותן חצייה השנייה". למה הכוונה "ואם הנתינה תהיה בשלמות"? הרי אין שלמות לפי שהבורא נותן את המחצית השנייה.

לפי הכלים שלו, ככל שאדם משתדל להידבק לאותה הפעולה שהבורא עושה עליו. זה נקרא שנותן תשובה שלמה.

שאלה: איך האדם יכול להבדיל ברגש בין שהוא מוותר על תענוגים גשמיים כדי לקבל תענוגים גדולים יותר, לבין שהוא עובד רק לתועלת הבורא?

זה עניין של רגש, אני לא יכול להסביר את זה. זה ככול שהוא אוהב את הבורא יותר מעצמו.

שאלה: כדי לפנות באמת לבורא ולא רק במילים, האם האדם צריך להרגיש בתוכו איזו שרשרת רגשית או שכלית מאיפה שהוא נמצא אל המקור, אל מי שהוא פונה? האם זה מהווה תנאי לכך שהתפילה תהיה לא רק במילים, מהפה ולחוץ?

מה זה שהתפילה צריכה להיות לא רק במילים האדם לא יודע, לא מבין בדיוק, זה רק הבורא שוקל ומביא תגובה.

תלמיד: אם אני רוצה לרכוש איזו מיומנות בחיים הרגילים, ללמוד לעשות משהו, אז אני משתדל לעשות את זה, רואה שאני לא מצליח ומשתדל למצוא דרכים איך לתקן את זה ובכל זאת ללמוד את מה שאני רוצה לעשות. מה שאנחנו לומדים זה דומה, אבל יש כאן משהו נוסף. אני מנסה להבין במה ההבדל בין האופן שבו אדם רוכש מיומנויות בחיים הרגילים לבין האופן שבו ההתפתחות הזאת, מענה התפילה, קורית בעבודה שלנו?

ההבדל בין מה שאנחנו לומדים ברוחניות לבין הגשמיות הוא בזה שברוחניות אנחנו מקבלים כלים, שכל, רגש חדשים, שעל ידם אנחנו יכולים להבין את המצב החדש, שהוא חדש, שלא היה קודם. קודם לא יכולתי להרגיש, לעכל ולהבין את זה, ועכשיו אני כן יכול. זה ההבדל. ואילו בעולם הזה זה באותם הכלים שהיו לי, אני מרחיב אותם וממשיך.

תלמיד: באיזו דרך המאמצים היומיומיים שלנו להתקרב לחברים, בלימוד ובחיבורים בינינו במהלך היום, משפיעים על המעקב אחרי אותה שרשרת קשר בינינו לבין המקור כדי שהקשר הזה יתגלה, יהיה ניכר, ברור?

על ידי חיבור בינינו. את זה אנחנו שוכחים, אנחנו לא רואים ממש קשר בין כמה אנחנו קשרים זה אל זה לבין כמה אנחנו קשורים לבורא.

תלמיד: בניסיונות האלה אנחנו מנסים ללמוד את זה. מה אנחנו צריכים ללמוד מתוך הניסיונות החוזרים והנשנים שלנו? אנחנו רוכשים ניסיון אבל לא ברור מה הוא בדיוק ואיך הוא צריך להיות?

הניסיון בכל המעשים האלה להתקרב זה אל זה צריך להביא אותנו לתפילה, כי רק הבורא יודע לעשות את הדברים האלה כי הם כבר נמצאים בכוחות הרוחניים.

שאלה: למה הסביבה משפיעה עלי חסרונות נכונים כדי לפנות לבורא בצורה נכונה? למה הסביבה עוזרת לי ללכת נגד הטבע שלי?

הסביבה לא כל כך נותנת לך תשובות על המצב שלך, אבל היא בכל זאת מעלה אותך מחיסרון בהמי לחיסרון רוחני.

שאלה: מהי תפילה אמיתית שיכולה להפריד אותנו מהגשמיות, ואיך אפשר להעלות תפילה כזאת?

אנחנו מתקרבים לזה לאט לאט עד שמגיעים לתפילה נכונה, ואז מרגישים באמת כמה היא פועלת. עלינו לנסות ולנסות כל פעם, זה נקרא "דופקים בתשובה".

שאלה: כתוב כך, "החסרון להמילוי הוא בלב. לכן גם האור בא להרגשת הלב, ואין לו שום שייכות מה שהפה מדבר בעת שהוא מתפלל." האם יש טעם להתפלל אם הלב אטום ואדם מרגיש שאיננו ראוי להתפלל?

כן. להתפלל צריכים בכל מצב ומצב, אפילו במצב אנוש, במצב שלא רואים שיכול להיות ממנו משהו, בכל זאת להתפלל. קחו דוגמה מילד קטן, הוא בוכה, מנדנד, אומנם כביכול אין לו שום סיכוי לקבל את מה שהוא רוצה. כך הטבע עובד.

שאלה: לפי המאמר, מה שאדם מרגיש בליבו כשהוא מתפלל, האם הוא צריך לומר זאת או שהוא צריך להרגיש את החיסרון הזה?

אומרים שאם הוא יכול לבטא את זה בפה, אז זה יותר בטוח, כי הוא צריך להבין יותר את מה שקורה. מה שאין כן הרגשה שלא מגיעה לביטוי בפה, זו הרגשה שהיא לא מובנת כל צרכה.

שאלה: מה העצה הפרקטית להתגבר על דלות אופי?

להתחבר לחברים, כי על ידי קנאה, תאווה וכבוד אתה תוכל להגדיל את הרצון שלך.

שאלה: האם הכלי עצמו הופך להיות המילוי?

כן. זה שאני רוצה להשפיע לבורא ודאי שיכול להיות כמילוי לכלי המתוקן שלי.

שאלה: איך לקבוע ולהבין שאני פועל למען הבורא?

על ידי הסביבה. אדם לא יכול לעלות למעלה מהסביבה, אבל להיות באותה רמה כמו הסביבה, באותם רצונות, את זה הוא יכול.

שאלה: רב"ש כותב שצריכים לתת תפילה ולא לזוז מלהתפלל עד שיהיה שעור שלם של חיסרון ורצון. מה היא העבודה הזאת שאתה לא זז מתפילה?

לא ראית על ילדים קטנים כשהם רוצים משהו?

תלמיד: כן. אבל איך להתמיד בעבודת התפילה? לילד די ברור מה הוא רוצה. איך לעשות כך שיהיה לך ברור מה זה להשפיע, מה היא תכונת ההשפעה שאתה רוצה?

שוב, על ידי הסביבה. אתה בודק עד כמה הרצון שלך הוא רצון כזה שאתה יכול לקבל תמיכה מהסביבה, ואז על ידי זה גדלה הפנייה שלך וכך אתה מתקדם.

תלמיד: איך קורה המעבר לזה שאתה מתחיל לראות את ההתפתחות הרוחנית דרך הסביבה, שאתה כבר בהכרה בתלות בהם, שאתה חייב את הסביבה?

לזה האדם מגיע על ידי זה שהוא רואה ששום דבר לא עוזר לו, ואז הוא מגיע סוף סוף לשמוע שהכול תלוי בסביבה.

תלמיד: והקשר בין הסביבה לבורא איך הוא צריך לפתח את הקשר הזה?

הוא צריך להרגיש שהוא חייב לקפוץ לתוך הסביבה כמו למים ושם הוא יקבל את התשובה.

שאלה: יש לנו בסביבה שלנו, בכלי העולמי שלנו, גם כלי נשי. נשים שמשתתפות איתנו בשיעורי הבוקר, רואים אותן בשיעורי צהריים, בסעודות, בהפצה, בכל מקום. הן כוח מאוד גדול. איך לעורר את הכלי הנשי שיחייבו את הגברים לתפילה?

את זה אנחנו רואים אפילו בתורה שהנשים משפיעות על הגברים ושהן חלק מחויב בבניית הכלי. אנחנו צריכים על זה גם לדבר וגם לסדר.

תלמיד: איך אפשר לעורר את החיסרון הזה יותר שיפעל, שיורגש מבפנים לא בהתקשרות בצורה חיצונית? ממש מבפנים שנרגיש לחץ כזה של מחויבות?

כמו שעכשיו אנחנו מדברים על החיסרון שלנו כלפי הבורא ועד כמה אנחנו לא יכולים לזוז ולשנות את החיסרון הזה שיהיה יותר מכוון נכון לבורא. אם אנחנו מתחילים לעבוד עם החיסרון של הנשים אז אנחנו נתחיל להרגיש עד כמה שהחיסרון שלהן לא כל כך נוח ומוכן לזה, וכך אנחנו מגיעים להבנת יתר במה שקורה לנו ואיך לסדר את עצמנו נכון.

שאלה: האם גברים יכולים לעורר את החיסרון הנשי או שזה לבד מעצמן?

כן, כל גבר חייב כי זה חלק מהעבודה שלו, מהכלי שלו, אבל זה תלוי בתקופות שהיינו. האמת שנשים נכנסות לעבודה הרוחנית בעיקר בזמן האחרון ולפני כן זה לא היה קיים. הגברים היו בעבודות מסוימות בעבודת ה', ונשים היו גם בעבודות שלהן. אבל עכשיו כבר כולם מתקרבים לעבודה רוחנית.

תלמיד: אני שואל על האינטראקציה ברובד הפנימי בין הכלי הגברי לכלי הנשי, איך הכלי הגברי מעורר את הכלי הנשי, ואיך הכלי הנשי מעורר את הכלי הגברי לעבודה משותפת, לתפילה?

אנחנו צריכים לבנות מערכות כאלה אבל שלא יפריעו לנו ולא יבריחו אותנו מהקו הנכון. אין לנו קשר עם החצי השני של הנשים אלא רק עזרה, ולא יותר.

שאלה: יש הרגשה שהבורא הביא אותנו לאיזו נקודת החלטה, יש הרגשה שברגע שאני אחד איתו אני מוכן להקריב הכול, ואיך אנחנו יכולים להודות לו בנקודה הזאת? או להחזיק בהחלטה הזאת גם במהלך היום? כי מעכשיו והלאה הבורא הוא מספיק, זה מה שאני צריך.

אנחנו צריכים לראות עצמנו עם הבורא שנמצאים בכיוון אחד, בעבודה אחת הדדית, שאנחנו כשותפים כמעט עמו, ואמנם שאנחנו לא יכולים בלי העזרה שלו, אבל אנחנו מבינים שיש לנו חלק ויש לו חלק בתהליך הזה ואנחנו תמיד צריכים לראות אותו כמתחיל ואת עצמנו כמסיימים כמו שכתוב "אני התחלתי את הברייה ואתם גומרים אותה".

תלמיד: רשמתי כמה דברים בשיעור. אמרת שאנחנו נמלא, נשלים את עצמנו עם הבורא.

כן.

תלמיד: ואמרת גם שאדם צריך לאהוב את הבורא יותר מעצמו.

כן.

תלמיד: אמרת שהתפילה זאת בדיקה של המצב שבו אני נמצא כלפי הבורא.

כן.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להגיע למצב שמתוכו אנחנו נשלים את עצמנו בזה שאנחנו אוהבים את הבורא יותר מעצמנו.

כן.

תלמיד: אז האם החיסרון, הכלי, זה הפער בין המצב שלי למצב הזה הרצוי?

כן, אפשר להגיד.

שאלה: הוא מדבר פה בקטע שבכלי הוא מחלק אותו לשניים, מחצית הראשונה של הכלי הוא כותב כך שהחיסרון הוא בידי אדם שזה נקרא מחצית הראשונה של הכלי והמילוי של הכלי היינו שיהיה לו הרצון להשפיע זה נקרא החצי השני של הכלי.

הוא מציין שכאילו הכלי מחולק לשניים. שהחיסרון הוא בידי האדם וזה נקרא מחצית הראשונה של הכלי, והוא כותב וממשיך המילוי של הכלי היינו שיהיה לו רצון להשפיע שזה נקרא חציו השני של הכלי.

כן.

תלמיד: ואחר כך הוא ממשיך ומסביר שהחצי השני של הכלי גם נקרא ראש, הוא כאילו מבדיל בין החיסרון שאדם עובד ובין הכלי שנקרא רצון להשפיע? כאילו הוא עושה הפרדה.

כן, שראש של הפרצוף זה אותו חלק מהפרצוף שחושב איך הוא יכול להשפיע, באיזו צורה הוא יכול להיות דבוק לאור העליון, ואז הוא עובד על הרצונות שנמצאים למטה מהראש ורוצה לסדר מהם את הפעולה כלפי הבורא, כלפי האור.

תלמיד: כאילו יש פה תפילה שהיא צריכה להיות מאוד מדויקת ומכוונת כלפי החלק השני של הכלי של האדם שנקרא רצון להשפיע שזה צריך להיות מבורר?

כן.

שאלה: גם פה במאמר הוא אומר שהאדם צריך לא את המילוי והאור אלא את הכלי, את הרצון להשפיע. האם יש איזו דוגמה בחיים שלנו, בעולם שלנו, שאנחנו כאילו רוצים רצון? כי זה קשה מאוד לתאר מה הכוונה לרצון רצון אחר? יש איזו דוגמה לזה בעולם, בחיים?

כן, אם אני רוצה לעלות לאיזו מדרגה אז אני צריך רצון של אותה המדרגה.

תלמיד: זה בעולם הרוחני. כאילו מה זה לרצות רצון? איך לתאר את הכלי השפעה הזה?

נניח שאני רוצה להיות אלוף במשהו, אז אני צריך להיות ברצון שהוא ידחוף אותי לתת את כול מה שצריך לדרגת אלוף, בספורט במשהו, בכל דבר ודבר העיקר שלנו זה הרצון.

תלמיד: יש איזה הבדל לתאר רצון לזה או יכולת כאילו יש איזה הבדל? אני רוצה רצון להשפיע או יכול להשפיע?

אם יש רצון אז הוא יכול גם להשיג את היכולת.

(סוף השיעור)