שיעור בוקר 04.08.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "מאמר לסיום הזוהר", עמ' 471

את המאמר הזה כתב בעל הסולם כמו שכתוב "נאמר לרגל סיום הדפסת ספר הזוהר עם פירוש "הסולם"", שהיה במירון. אחרי שבעל הסולם סיים את הדפסת הספר, הוא עשה במירון סעודה עם התלמידים שלו. אני לא יודע מה קורה שם היום, אבל אז היה שם מקום שהוא כמו מערה כזאת מהצד האחורי של כל המבנה הזה, זה היה מחסן ספרים עם שער בצורת רשת, מקום לא כל כך גדול, למרות שנכנסנו שם אולי ארבעים ואפילו חמישים איש בדוחק ליד השולחן. עשינו שם פעם סעודה, ושם גם בעל הסולם עשה את הסעודה.

המעניין במאמר הזה, שהוא באמת נותן לנו כיוון נכון לגישה לספר הזוהר. בכולו מדובר על החיבור, על ההתקרבות, שזה מה שבעל הסולם רצה למסור לתלמידים, זה מה שהוא רוצה להגיד אחרי שסיים את הזוהר, לפני שהוא מוסר אותו לקורא, למשתמש.

בואו נראה מה הוא אומר.

"נודע, כי התכלית הנרצית, מהעבודה בתורה ובמצוות, היא להדבק בהשם ית', כמ"ש "ולדבקה בו". ויש להבין, מה הפירוש של הדביקות הזאת בהשי"ת. הלא, אין המחשבה תופסת בו כלל. אכן, כבר קדמוני חז"ל בקושיא זו, שהקשו כן על הכתוב "ולדבקה בו", ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא?

והשיבו: "הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון".

ולכאורה קשה: איך הוציאו חז"ל את הכתוב מפשוטו? הלא כתוב במפורש: "ולדבקה בו". ואם היה הפירוש "הדבק במדותיו", היה לו לכתוב "ולהדבק בדרכיו". ולמה אומר "ולדבקה בו"?

והענין הוא, כי בגשמיים, התופשים מקום, מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל ברוחניים, שאינם תופשים מקום כלל, אין הדביקות והפירוד מובנים בהם, בקירוב מקום ובריחוק מקום, שהרי אין תופשים מקום כלל.

אלא השואת הצורה, שיש בין שני רוחניים, מובנת לנו כדביקות. ושינוי הצורה, בין שני רוחניים, מובן לנו כפירוד. וכמו שהגרזן, מחתך ומבדיל בדבר גשמי, לחלקו לשנים, ע"י שמרחיק החלקים זה מזה, כך שינוי הצורה, מבדיל את הרוחני, ומחלק אותו לשנים.

ואם שינוי הצורה בהם הוא קטן, נאמר שרחוקים הם זה מזה בשיעור מועט.

ואם שינוי הצורה הוא גדול, נאמר שרחוקים הם בהרבה זה מזה.

ואם הם בהפכיות הצורה, נאמר שרחוקים הם זה מזה מן הקצה אל הקצה.

למשל, כשב' אנשים, שונאים זה לזה, נאמר עליהם, שהם נפרדים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב.

ואם אוהבים זה לזה, נאמר עליהם, שהם דבוקים זה בזה, כגוף אחד.

ואין כאן המדובר בקרבת מקום או ריחוק מקום, אלא המדובר הוא בהשואת הצורה או בשינוי הצורה.

כי בהיות בני אדם, אוהבים זה לזה, הוא משום שיש ביניהם השואת הצורה. כי מפני שהאחד אוהב, כל מה שחבירו אוהב, ושונא, כל מה שחבירו שונא, נמצאים דבוקים זה בזה, ואוהבים זה את זה.

אבל, אם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו, שאחד אוהב איזה דבר, אף על פי שחבירו שונא את הדבר ההוא, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזו, הם שנואים זה על זה, ונפרדים ורחוקים זה מזה.

ואם הם בהפכיות, באופן, שכל מה שהאחד אוהב, נמצא שנוא על חבירו, נאמר עליהם, שנפרדים ורחוקים הם, כרחוק מזרח ממערב."

שאלה: במה צריכה להיות השתוות הצורה?

במה שיש בתוך האדם. אם אני אוהב כל מיני דברים ואתה אוהב כל מיני דברים, אז יש בינינו השתוות, קרבה. אם אני אוהב משהו ואתה לא, אלא הפוך, אתה שונא, אז יש בינינו ריחוק. ובאמצע זה ככה ככה. אז מה שונה?

תלמיד: האדם הוא מורכב, יש לו כל מיני התנהגויות, יש לו תכונות מולדות, יש לו תכונות שהוא רכש, הוא מורכב מהרבה דברים. באיזה חתך בחיים שלי אני צריך לבדוק את עצמי מול הבורא?

גם כלפי החבר אני לא יודע. האם יכול להיות שאני אוהב את כל מה שאתה אוהב כדי להגיע לדבקות איתך? האם יכול להיות דבר כזה?

תלמיד: בטוח שלא.

אז על מה מדובר?

תלמיד: זאת השאלה.

אז השאלה היא לא כלפי הבורא, היא אפילו כלפי בין בני אדם. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שמכל מה שיש בי אני משפיע לזולת. ומכל מה שיש בו הוא משפיע לזולת. כך אנחנו משפיעים אחד על השני, ואז בהשפעה שלי על השני, מאיזה רצון אני משפיע?

נניח אני רוצה להשפיע לך. אני חתול ואתה כלב, אז אני מביא לך במתנה עכבר. ואתה בתור הכלב, לא מסתכל על זה. אתה אומר, "חשבתי עליך שאתה חבר שלי, איזו מתנה הבאת לי?". זאת אומרת, אני יכול להשפיע עליך רק בתנאי שאני נכלל מהחיסרון שלך, ולחיסרון שלך אני פועל, לתוכו.

כך אנחנו צריכים להיות אחד עם השני. אני צריך להתכלל מהחסרונות של האחרים כדי להשפיע להם את מה שהם רוצים, ולא את מה שאני חושב שטוב להם.

אז מה עכשיו אתה שואל כלפי הבורא?

תלמיד: זאת אומרת שהתנאי הראשון להיות בדבקות הוא התכללות, להרגיש את החיסרון של האחר.

כן, להתכלל מחיסרון של הזולת. אימא מרגישה את החיסרון של התינוק ופועלת לפי החיסרון הזה. רק לפי מה שהוא רוצה.

תלמיד: מה היא ההתכללות הזאת? האם זו הרגשה שצצה בי פתאום, אני ממש מרגיש את החיסרון שלו? עד כמה התכללות צריכה להיות פה?

צריכה להיות התכללות מלאה, שלמה. "תעשה רצונך כרצונו". בצורה כזאת אנחנו בונים את היחס. אתה לא מתייחס לזולת אם אתה לא נכלל מהרצון שלו. אלה חוקי התקשרות אלמנטאריים נכונים.

איך יש לך התאמה בין מכשירים, בין מודמים או משהו כזה, בקשרים? חייבת להיות התאמה בין המכשירים האלה והאלה. אתה צריך להתאים. איך יכולה להיות התאמה שזה יקבל את זה וזה יקבל את זה? כל אחד מהם צריך לדעת כל הפרמטרים של השני ולהיות מוכן לחיבור.

וחוץ מזה יש חוק כזה, שכל אחד צריך להיות בהתנגדות מאוד קשה, כך שהחיבור של הזולת אלי לא ישנה בי שום דבר. הכניסה למערכת, עכבת הכניסה למערכת, צריכה להיות בהתנגדות גבוהה.

כי אחרת אתה מתחבר ואתה משנה אותו, אתה מבלבל אותו. זה מה שפעם היה טוב בשפופרות ולא טוב בטרנזיסטור, עד שהצליחו לסדר שם כניסה עם התנגדות גבוהה.

כך זה בכל הדברים הטכניים, וגם בביולוגיה, בכל התאים, שאתה מתקשר לאחרים והכוונה שלך היא בעל מנת להשפיע להם, לא משנה מה שאתה רואה בהם. אחרת אתה מתחיל להתרשם מהם, להתפעל מהם, הם מתחילים להיות קרובים אליך לפי זה שהם בוכים, שהם כאלה מסכנים. וזה לגמרי מקלקל את היחס שלך אליהם, את זה שאתה צריך להיות מעַבר מהבורא אליהם.

תלמיד: ההתכללות צריכה להיות עם כוונה תחילה כדי למלא אותם?

ההתכללות צריכה להיות עם כוונה למלא את כל משאלות לבו של החבר, ששייכות להתקדמות לבורא. על זה נופל עניין ההתנגדות הגבוהה, שאני לא מרשה לחושים שלי, לרצונות האגואיסטיים, רגשיים הרגילים שלי לפעול, וגם לא אצלם. הוא יכול לבכות לי עד מחר, אז מה? זה כמו שרב"ש אומר, שהילד מבקש סיכה לנקר לעצמו את העין. אז גם אני לא מתפעל מזה, וגם הוא שיבכה, כל עוד לא ירצה לקבל מה שצריך.

תלמיד: זאת השאלה הגדולה. מה זה נקרא רצונות ששייכים להתקדמות לבורא? מה הבירור הזה.

אם אני מתייחס לחבר, אני חייב לקחת בחשבון את הרצונות שלו כלפי הבורא ולעזור לו בזה בכל מה שיש. ואם אפשר בגשמיות, אז לטפל בגשמיות שלו, כי גשמיות של החבר זו הרוחניות שלי. יש כאן הרבה דברים.

אבל לא להתפעל ממה שהוא רוצה, אלא ממה שהוא צריך כדי להתקדם לבורא. אני רופא מיוחד. אם אתה בא אלי כשכואבת לך הרגל, אני לא יכול לעזור לך. למה? אני רופא אף אוזן גרון, ברגליים אני לא מבין כלום, לך לרופא רגליים.

תלמיד: אז כשאני יושב עכשיו בעשירייה ורוצה לקדם את החברים שלי ואת כל העשירייה ואת כולם לדבקות בבורא, מה אני עושה כדי לברר איפה אני נכנס?

מה אני יכול לעשות לחברים כדי לקדם אותם לבורא, כדי לעשות לו בזה נחת רוח. זה הכל. שמעת את המשפט הזה אלף פעם.

ריחוק, קירוב, דבקות, ניתוק, כל הדברים האלה הם לא לפי מקומות אלא אך ורק לפי צורת ההתנהגות, וכלפי מטרה מיוחדת. יכול להיות שאני כלב והוא חתול, ואין בינינו בזה שום התקרבות, אני לא מחליף את עצמי והוא לא מחליף את עצמו וזה אסור, כמו שכותב בעל הסולם במאמר "השלום בעולם", שאסור לנו לשנות בכוח שום דבר שבאדם. שדווקא כל אחד מוסיף מהנקודה הטבעית שלו, נקודת ההתחלה שלו.

אלא מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לפעול למעלה מזה. זאת אומרת אני לא מקבל, לא את הרצון לקבל שלי בחשבון, ולא את הרצון לקבל שלו בחשבון. אני מקבל את היחסים בינינו, שיכולים להיות משותפים דרכנו לבורא. הוא צריך להיות כקנה מידה. אחרת אנחנו נרצה לבנות איזה קומוניזם או עוד משהו, קיבוץ, ולא ייצא מזה כלום.

לא לבנות קשרים בינינו בגובה הגשמי. לא לבנות קשרים בינינו בגובה ארצי. לא על זה מדובר. אלא אם כן, אתה מתקשר לחברים, ומתקשר איתם בגובה רוחני כדי להשיג את הבורא, כוח השפעה הדדי, ואז מתוך הכרחיות אתם פועלים כדי לספק לכל אחד ואחד את הדברים ההכרחיים בחיים כדי למלא את הבהמה הזאת ולשכוח עליה.

אבל קודם כל הסתכלות לכיוון הבורא. זאת צורת הקשר.

שאלה: רציתי לשאול לגבי ה"עכבת כניסה", התנגדות כניסה שדיברנו עליה.

אני צריך שרק הסיגנל שלי ייכנס בו, אבל לא שכל המערכת שלי נכנסת בו. כשאני חתול אני לא נכנס לכלב. אלא רק מה שאני צריך למסור, במה שאנחנו יכולים להיות קשורים, רק זה נכנס מאחד לשני. זה נקרא "התנגדות כניסה".

תלמיד: אמרת גם משהו כלפי העולם, שלפעמים קורית איזו זוועה, ואותנו מעניין להשיג את הבורא, ולכן לא כל כך כואב לנו מה שאנחנו רואים בחדשות.

גם זה נכון. לא צריך לכאוב לנו מה שקורה בהם, אלא צריך לכאוב לנו מה שאנחנו לא עשינו כדי שזה לא יקרה בהם.

תלמיד: אנחנו הרבה פעמים מנסים למצוא מה לומר בהפצה, ובאמת יש הרגשה שיש כאילו איזה קיר בין מה שמרגש אותנו לבין מה שמרגש אותם.

לזה אנחנו צריכים מומחים. אני בעצמי לא יודע. הרבה פעמים אני מדבר ואחר כך אני שומע מהתלמידים שאני לא דברתי יפה, ואמרתי משהו שהוא לא טוב, וזה גורם לנזק. כן, זה נכון. גם אמרו לי שדיברתי על הופעת הנשיא, שאמרתי בצורה לא כל כך יפה, שהוא דיבר לא נכון. מה לעשות? כך אני מדבר, כך אני חושב.

צריך להיות כאן איזה מחסום, איזה מעבר, איזו התאמה, ביני לבין הקהל. או בינינו לבין הקהל. אנחנו צריכים מומחים שיעזרו לנו לפנות לקהל הרחב, אם בכלל אנחנו עושים את זה. כעיקרון אני לא יכול לפנות לקהל הרחב. אני פונה לאנשים מלכתחילה מהקהל הרחב, שיכולה להיות להם תגובה על מה שאני פונה. שהם יכולים להגיב ולהתקרב. שהם יבינו שאנחנו מדברים לעניין. שאנחנו באמת עובדים בדבר הנכון, שיש בידינו תורת התיקון.

רק כך אני מתייחס לכל הקהל הזה. ויותר מזה אני לא מחפש. אני לא יכול עם תורת ההשפעה להגיע לאנשים שיש להם בראש רק איך לקבל. כי אצלנו זו חכמת ההשפעה, לזה אנחנו צריכים להגיע. וכאן לא יכל להיות שום קשר. אנחנו פשוט משפיעים עליהם דרכנו, כל טוב על ידי המאור המחזיר למוטב, ואז הם מתקרבים.

וגם מה זה נקרא שהם מתקדמים כמו שכתוב, ש"הם הופכים להיות עפר תחת כפות רגליהם של צדיקים". זאת אומרת אנחנו משייכים את עצמנו לבורא, והם משייכים את עצמם אלינו. וכך זה בכל דרגה ודרגה. כמו שבכל מדרגה ומדרגה, כל מדרגה תחתונה נכנסת כמין אפס לדרגה יותר עליונה. זה הקשר בין המדרגות.

תלמיד: עם כל האירועים שקרו, יש עוד יותר מקום להסביר. אני מדבר, והם יגידו "הגיוני, יופי", אבל בלב אין כלום והם ממשיכים ללכת, כי פשוט יש קיר כזה.

אם זה בכל זאת מתקבל אפילו לרגע אחד ביניהם, חייבים לומר.

תלמיד: אני אומר. אבל עדיין כאילו הלבבות לא נוגעים, שמעתי וזהו.

תלוי מה. אם אני אומר שהנשיא חייב לעלות על הדוכן והוא חייב לבכות לפני כולם, "עם ישראל האהובים תראו לְמה הגענו, שאני כ"אַב האומה", האבא של כל העם, הנשיא", הנשיא לא מנהל את המדינה, הנשיא כאילו אבא, אחראי על שלום העם והכל, בצורה כזאת. "תראו למה שאני הגעתי, שהעם שנמצא תחתיי יש בו כאלו אירועים". קודם כל הוא צריך לעשות תשובה על כך שהעם, הילדים שלו נמצאים במצב כזה. הוא צריך לומר "בואו נחשוב יחד איך נעשה שזה לא יקרה". זה יקרה בבית שלנו, זה יקרה במשפחה שלי. אני מבקש מכם, מכל העם, תייעצו לי מה לעשות שלא יהיו לי כאלה ילדים. אחד שורף בית, ושני דוקר שישה אנשים.

כך הוא צריך לדבר. אז הוא היה מבין שחסר כאן חינוך, תרבות, שצריכים לעשות כאן משהו עם העם, להעלות את העם ברמת החינוך, במשהו, אחרת מחר זה לא יקרה? יקרה עוד יותר. ואז מה הוא יאמר מחר? "איך זה קורה, למה זה קורה". הוא מאשים אותם, אבל למה לא את עצמו? בשביל מה הוא יושב שם למעלה? זה מה שכואב לי. אחרת מי יהיה אחראי על העם? אני מבין את כל מאה ועשרים חברי הכנסת שהם שם מתאבקים ביניהם. אבל הנשיא הוא מנותק מהכל, הוא צריך להיות כמו אבא כלפי כולם. זה מאוד פגע בי כשאני שמעתי דבר כזה, זה אומר עד כמה שאנחנו באמת לא מבינים איך צריך להתייחס למה שקורה.

חוסר חינוך העם, אף אחד לא מבין, וגם הנשיא לא מבין שהוא אחראי וחייב להם את זה. אז מה יש לנו לדבר על אומות העולם?

בינתיים אני לא רואה איזה שינוי. יתגלו דברים עוד יותר גרועים.

"והנך מוצא, ששינוי הצורה פועל ברוחניות, כמו גרזן המפריד בגשמיות. וכן שיעור הרחקת מקום, וגודל הפירוד שבהם, תלוי במדת שינוי הצורה שביניהם. ומדת הדביקות שביניהם, תלויה במדת השוואת הצורה שביניהם.". זאת אומרת, יש אחד ויש שני (ראו שרטוט מס' 1). מה זה נקרא "השתוות"? עד כמה שאני קולט ממנו את הרצון שלו, עד כמה שהוא קולט ממני את הרצון שלי, ובכמה כל אחד רוצה למלא את רצון הזולת על ידי כוח הרצון של עצמו, זה נקרא "לשרת".

כמו במסעדה, אתה מזמין משהו והוא הולך ובכוחות שלו הוא משרת אותך, ממלא אותך. זה נקרא התקרבות אחד לשני אם אנחנו כך עושים. למה אנחנו עושים זאת? אם אנחנו נעשה זאת כדי שיהיה טוב בינינו, אז זה יהיה "קיבוץ", סוציאליזם, כל מיני דברים. אם אנחנו עושים את זה כדי שזה יהיה טוב לבורא, רק בשבילו אנחנו עושים זאת, כדי לעשות לו נחת רוח, אז זה כבר יהיה רוחניות, העולם הנצחי, המצב המתוקן. אבל התכללות אחד מהשני חייבת להיות, כי אני אחרת אני לא יכול להשפיע לזולת.

שרטוט מס' 1

מאיפה אני יודע מהם רצונות הזולת, מה הוא רוצה, מה לא רוצה, קפה עם חלב, בלי חלב, עם סוכר, בלי סוכר, וכל הדברים האלה, מאיפה אני יודע? אני חייב לדעת רק דבר אחד, אם הוא רוצה רוחניות ואני רוצה רוחניות, אז יש כבר בינינו הבנה, אחרת אני לא מבין מה זה. כלב לא יכול להבין מה זה העכבר לחתול, כמה שהוא ירצה. הוא יכול להביא לו את זה, אבל זה לא יתן כלום. איך אני יכול להתכלל עם החבר והוא יתכלל איתי? בגלל שיש לנו משהו משותף, הבורא שבו אנחנו רוצים להתכלל יחד. (ראו שרטוט).

יוצא שלא היתה כאן ברירה גם לבורא, אלא לבנות כאלו יחסים, מערכות, כלים שבורים, מצד אחד. ומצד שני, לעשות את עצמו כאילו הוא רוצה מהם שיעשו לו נחת רוח. וכאילו הוא רוצה שהם יתחברו והוא יחייב אותם. אחרת לא יהיה קשר ביניהם ולא יבינו מה זה נקרא להיות בצורה אידיאלית, עצמאית, שלמה.

"ובזה אנו מבינים, מה צדקו דברי חז"ל, שפירשו הכתוב "ולדבקה בו", שהוא "הדביקות במדותיו: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון, אף אתה חנון".

כי לא הוציאו הכתוב מפשוטו, אלא להיפך, שפירשו הכתוב לפי פשוטו בתכלית. כי הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

"ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו". למידות שלו, לצורת המידה שלו, בזה אנחנו נמצאים דבוקים בינינו ובו. זאת אומרת, יש כאן ממש סיכום כל של העבודה שלנו, כל מה שאנחנו צריכים לעשות. בחיבור בינינו אנחנו בזה גורמים לעצמנו להיות מחוברים לבורא. במידת החיבור בינינו, שאנחנו מתקרבים לפי השתוות הצורה, שכל אחד נכלל יותר ויותר עם השני בנטייה שלו לרוחניות, לבורא, אנחנו באמת מתקרבים לבורא. אנחנו בזה עושים שתי העבודות האלה כעבודה אחת. אין כאן שניים. למרות שאנחנו בפועל פועלים בינינו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.". כלפי החברים וכלפי הבורא. זאת אומרת שאין כאן לאדם להפעיל את הרצון לקבל שלו בצורה אחרת, אלא לטובת מה שמרגיש שנמצאים מחוצה לו, זאת אומרת החברים או הבורא.

שאלה: לגבי "מה הוא רחום", האם על כל קלקול אני צריך לסגור עיניים?

חלילה, ודאי שלא. כשאני רואה קלקולים באחרים אם אני אסגור את העיניים, אז איך אני אתקן את המצבים? כמו שדיברתי על הנשיא שהוא רואה את הקלקולים, אז הוא יורד עליהם ומעניש אותם על הקלקולים האלה? אלא מה צריך לעשות האדם? כמו שאמרתי על אותו נשיא שצריך לעשות, הוא צריך לעשות תשובה. למה הקלקולים האלה נעשית בעיניו, למה הוא רואה את הקלקולים האלו במה שקורה סביבו? כי אם הוא היה מתוקן הוא היה רואה את השכינה הקדושה בלבד המלובשת בכל העולם, כי באמת אין מצב אחר חוץ מזה.

שאלה: המערכת היא חסרת רגשות, אז למה אומרים "מה הוא רחום, אף אתה רחום"?

זאת אומרת, איך אנחנו עובדים במערכת הזאת? אם תיתן לי איזה מכשיר מדידה שאני רואה לפי המחוג כך או כך, כמו שבודקים לחץ אוויר בתוך הגלגלים, טיק, זה בסדר. לא? תביא עוד קצת. טיק, ועכשיו זה בסדר. כאן לפי הוא רחום, אתה רחום, איך אני יכול לבדוק את הדברים האלו בכלל? באיזה כלים אני בודק את הרחמנות שלו ואת הרחמנות שלי? אני הרחמן מכולם, כך האדם חושב. אז הדברים האלה באים מתוך הכרת ההשפעה ההדדית בתוך החברה. יש לך שם קני מדידה מדויקים מאוד, איך אתה באמת נמצא בהשפעה.

וכאן השאלה, עד כמה אתה יכול למדוד את עצמך? כשאתה מתחיל לבנות את הקשר שלך עם הזולת, אתה מתחיל להבין ש"לא, לא מספיק לי חבר אחד". כדי לעשות מדידה מדויקת אני צריך עוד אחד, גם שניים לא מספיק. וגם אולי שלושה אפילו לא מספיק, עד עשרה. בזה אתה נגמר, בזה אתה מתחיל להרגיש שיש לך בזה מדידה מלאה, של היחס הנכון. כמו שהם פועלים ביניהם ועליך, וזה הכל אתה מגלה, לא שהם כך או לא, אבל זה סך הכל נותן לך מדד שלם נכון.

"וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית." את זה אנחנו יכולים להבין רק מתוך החברה. כי הבורא, עד כמה שהוא מתגלה בתוך היחסים שלנו, ודאי ש"אין עוד מלבדו", זה מה שהוא רוצה להראות לנו, וכך אנחנו יכולים להשיג את המידות, השפעה, קבלה, יחסים למיניהם וכן הלאה.

שאלה: אתה אומר, "החיסרון המשותף לגילוי הבורא", אבל מה זה, אין בזה הרגשה בעצם. אלה מין המילים ששמעתי אותן הרבה פעמים.

אנחנו רואים שכל העולם יודע מה זה "בורא". אתה יכול לתפוס איזה אדם ברחוב הוא יגלה לך מה שאתה רוצה, ידבר אליך, הכל מובן. אנחנו לא יודעים מי זה הבורא ומה זה בורא, אנחנו מתייחסים לדברים האלה כמו לנתון הראשון שקיים בתוך הקבוצה. ואם היא הולכת להתחבר נכון, היא מתחילה לגלות מי יצר אותם, מי אסף אותם, מי ייצב אותם בקבוצה, מי סידר את הכל. זה מה שהם לאט לאט מגלים. זה נקרא "גילוי הבורא". לפני זה אני לא יודע מה זה.

לכן אני מחזיק ביד של המקובלים, ומה שהם אומרים, כך אני משתדל לעשות. אחר כך אני מגיע למצב, "ממעשיך הכרנוך", שאני בעצמי מתחיל לברר ולשאול ולהיות כבר בגילוי הדדי.

תלמיד: כן, אבל כשאנחנו מדברים על למלא חסרונות של החבר, אם אני אנסה עכשיו למלא חסרונות שאני רואה, אני יודע שאין לי סיכוי.

למה? מה החיסרון שלו? יש לו חיסרון אחד, להגיע לגילוי הבורא, לדבקות בבורא. על החיסרון הזה אני אומר. כי בחיסרון של החבר, במה הוא חבר שלי? הוא חבר איתי בזה שאנחנו יחד שנינו עוזרים זה לזה כדי להגיע לדבקות בבורא. אז לאותה ההבחנה בו, אני רוצה להשפיע. לעזור לו בזה, והוא יעזור לי.

תלמיד: אני לא יודע לזהות אותה באמת. אני יודע מה אני חושב שזה גילוי הבורא.

על זה כתוב בספרים שלנו. אין שום בעיה. לשבת יחד, לדבר על גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, "טה.. טה.. טה..", להכניע את עצמו, להגדיל את הקבוצה, גדלות המטרה וכולי.

תלמיד: אבל אני לא מתייחס לחסרונות של החבר.

לא, זה החבר. זה לא החבר שיש לו כל מיני צרות בבית, בעיות בעבודה, וכל מיני דברים, שיש לו עוד כל מיני עסקים וכל מיני דברים. לא. חבר בשבילי זה רק אותו הבחן שאיתו הוא רוצה להגיע לדבקות בבורא. והוא לא יכול בלעדי ואני לא יכול בלעדיו. זה נקרא "החבר".

שאלה: אבל אם אתה רואה קלקול בחברה, בקבוצה, ואתה אומר את זה בצורה גלויה לחברים, אז איפה יש לך כלי מדידה כדי שאתה תראה נכון? מכיוון שבאופן כללי בביקורת בחזרה אתה תתבטל, אתה תשתנה, אתה צריך לעבוד על עצמך. אנחנו תשע, ואתה אחד. איפה פה מצד אחד אתה צריך להשתנות, ומצד שני אתה לא יכול להוסיף?

אתה יכול להביא לקבוצה את כל הביקורת שלך, לכולם, ואפילו לדרוש מכולם שיעשו בירור בדיוק על זה, ואתה חייב אחר כך לקבל את ההחלטה שלהם, ללא שום ערעור.

תלמיד: אנחנו עכשיו קראנו "תהיה חנון, תהיה רחום", אנשים מפרשים את זה כך, "תהיה טוב אלינו, תסביר את זה בשקט, באהבה, בנחת", למה לא תתקיף אותנו למשל?

לא, צריך להיות גם זה וגם זה.

תלמיד: גם תקיפות?

לא יודע אם תקיפות, אבל בצורה מועילה לתיקון. אם יש לך במה להועיל לתיקון הכללי של הקבוצה, אתה חייב להגיד את זה, אחרת אתה שונא אותם ולא אוהב. לא שאני הולך לקנטר אלא אני הולך כל הזמן להעלות את איכות הקבוצה.

שאלה: אנחנו בצוות של ההכנה של שיעור בוקר, כל יום מחפשים את הדרך בשביל להכין את הקבוצה לשיעור בוקר ונמצאים בחרדה די גדולה אם נצליח או לא נצליח. והיום היה משהו שאותי לפחות מאוד הפתיע, עשירייה 12 הכינה שאלות להכנה וראינו שאתה מאוד התחברת לשאלה שניה שהייתה היום. השאלה היא אילו קריטריונים יש לנו לבחון מה הדבר שכן מתאים, ומה לא מתאים?

זה לא העניין, אלא החברים צריכים להכין את עצמם לשיעור. בזה אני פונה לכל הצופים שלנו, לאנשים קרובים, רחוקים. רצוי שאדם שפותח טלוויזיה או אינטרנט ורואה אותנו ונכלל איתנו יחד בשיעור, לפני כן יחשוב מה הוא עושה, בשביל מה, למה? זה יעזור לו מאוד, ויכול להועיל להתקדמות הרוחנית שלו על ידי השיעור. וכך כלום צריכים להשתדל. ההכנה לשיעור היא בניית הכלי ליהנות מהשיעור, להתמלא, להתקדם. אז צריכים כל אחד וכולנו יחד להתנהג כך.

שאלה: איך מחדשים את ההתרגשות וההכנה לכנס הקרוב ברומניה, במיוחד אחרי הכנה כזו מאסיבית שנעשתה לפני כנסי אמריקה? איך לא הופכים את זה "עוד איזה כנס"?

הכנס באמריקה היה בשביל החבר ששאל כנס, כי הוא היה מחובר שם והוא רץ ועשה כל מיני פעולות, אנחנו היינו שם די מבינים, קרובים זה לזה, זה היה מורגש. כולם עשו טוב לכנס אמריקה, בזה שמכל קבוצה הייתה נציגות לארגון הכנס עצמו, והיה בהחלט מורגש שזה נעשה על ידי כולם. חוץ מזה היה לפני כן כנס מקסיקו וגם זה פעל עליהם, כי נתתי שם התרגשות להכל. עכשיו אני לא נותן התרגשות. אני אומר לכם באמת. אני לא מתרגש. אני רוצה שאתם תעשו את זה. אני לא יכול. זהו. אני הייתי חולה מזה, אתם ראיתם. מה אתם חושבים? זה הכל מהמתח הפנימי, לעורר אותם ולסובב אותם ולהיות שם כל הזמן, אני לא יכול. וזה לא מסה שיושבת לפני, זה כל בני ברוך בעולם, אני חושב שאף פעם לא הייתה השתתפות כזאת. כי משכתי את זה גם בהתנעה שלי. אבל את זה עושים פעם אחת וזהו. עכשיו אתם צריכים.

יש לכם חודש ימים ואני רוצה לראות עד כמה שאתם מנענעים את כל העולם. והכוח, הוא כוח החיבור. כוח החיבור שלכם הוא יותר חזק מהכוח האישי שלי. אתם יכולים לעשות מהם מה שאתם רוצים. מכל הקבוצות, מהכל. אני פונה כך לכל הקבוצות, אני פונה לכולם. אתם צריכים להיכנס עכשיו לאיזו מין התלהבות, רעדה, חוסר שקט מכוון לחיבור, ושאנחנו נרגיש את זה באמת.

אל תחכו ממני שאני אעשה את זה. לא. אני אבוא לכנס אני אעביר אותו לפי אותו מצב שיהיה בכנס. זהו. תכינו טוב, יהיה טוב. תכינו רע, יהיה רע. זהו. אי אפשר, אחרת אתם לא תתקדמו. זה בלתי אפשרי כך. זה מה שאני כבר אומר כמה פעמים. נקווה שמיום ליום אתם תתחזקו בזה ותכינו.

אז תחשבו. אתם רוצים לעשות עוד ישיבה, עוד איזו הכנה, סדנה, סעודה ביום חמישי? בבקשה. אבל אתם צריכים לפעול. אסור לי לגנוב מכם את מקום היגיעה.

ובינתיים בתקווה לטוב.

(סוף השיעור)