שיעור הקבלה היומי7 אוג׳ 2018(בוקר)

חלק 1 שיעור בנושא "מחוסר אונים לצעקה לבורא", שיעור 7

שיעור בנושא "מחוסר אונים לצעקה לבורא", שיעור 7

7 אוג׳ 2018

שיעור בוקר 07.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מחוסר אונים לצעקה לבורא"

הדרך לאמת, לגילוי האמת, לגילוי הכוח העליון ששולט בנו, היא דרך בעליות וירידות. עליות וירידות בהרגשות טוב ורע, עליות וירידות במחשבות טובות ורעות. עליות וירידות שבאות לסירוגין לפי סדר שלא כל כך מובן לנו. למה אחרי טוב מגיע רע ופתאום הרע מתפוגג ומגיע טוב?

אנחנו צריכים לשלוט במצבים האלו. אבל גם השליטה בהם היא שונה. יכול להיות שאני מגיע למצב שאני לא מרגיש מושפע מהן, מהעליות והירידות, וזאת השליטה שלי עליהן. ויכול להיות שאני יכול אפילו מראש לדעת עליהן. או אפילו יותר, אני יכול להזמין אותן ולקבל ירידה כעליה ועליה כירידה. תלוי כלפי מה אני בודק, מודד ושוקל את זה, במוח ובלב. זה כל הלימוד שלנו.

אנחנו לומדים איתכם בחכמת הקבלה על מערכת הקשר שלנו עם הבורא, ובמערכת היחסים הזו יש לנו הרבה מאוד אופנים. אמנם סך הכול הם לא רבים, אבל מפני שכל השינויים האלה באים עלינו, אז הם מנענעים אותנו ברגש, והשכל שלנו אולי לא כל כך עובד. וההיפך, לפעמים אני נמצא בהבנה וההרגשה שלי נרדמת. אז איך להגיע למצב שאני יכול גם ברגש וגם בשכל לבדוק, להרגיש, למדוד יחד באיזון של רגש ושכל את המצב שלי. ומהמצב שלי להבין, לחקור מה הבורא עושה איתי ולמה. איך לקשור את מה שנעשה איתי עם עבר, הווה, עתיד, ולחפש איזה סדר, המשכיות במה שנעשה.

אנשים שמגיעים לחכמת הקבלה מטבע הדברים, כמו שהם רגילים בחיים האלו, רוצים להרגיש, להשיג, להבין, לתפוס, לחקור ברצון לקבל שלהם את כל העניין. הם נמצאים בהתלהבות כי הם חושבים שזה מה שיש לפניהם. הם לא מבינים שכדי להגיע להבנה, הכרה, למחקר, והכול באמת נמצא לפניהם, אבל בשביל זה הם צריכים להשתנות. הם צריכים לסדר לעצמם את הסביבה, לעבוד איתה בצורות התקשרות שונות ולחקור אותה.

אבל במה לחקור? בעזרת זה שהם משתנים, וזה לא מה שהם היו רגילים בחיים הקודמים. כאן הם צריכים לשנות את עצמם, לכופף את עצמם, לעשות מעצמם משהו. זאת אומרת האדם צריך לראות את עצמו כגוש חימר, והוא עושה ממנו כלי. זה לא כל כך נעים, לא רגיל, ויש כאן כנגד זה גאווה, הבנה וכל ההרגלים שלנו בחיים. שאני חופשי, שאני בעל הבית, מי יגיד לי מה לעשות, ולמה עושים איתי מה שלא הזמנתי, לא ביקשתי ואני לא רוצה.

פתאום אני משתנה, משתנים לי מצבי הרוח, מתגלות בי כל מיני צורות אופי חדשות. וזה כאילו לא בשליטתי. מי מסכים לזה, מי רוצה את זה? אדם מתחיל להתכווץ, הוא לא רוצה את זה, ומתחיל לשנוא את השיטה הזאת שעובדת עליו בלי לשאול אותו מה הוא רוצה.

וכך, אם הוא בכל זאת מחליט להמשיך, אז לאט לאט הוא מגיע למצב ש"מה שלא עושה השכל עושה הזמן". ועם הזמן הוא מבין שזה בעצם התהליך הרוחני. בתהליך הגשמי משנים לנו את הרצון, ועל ידי שינוי הרצון אנחנו כבר מכוונים מלמעלה לכל דבר אחר שצריך להיות. מה שאינו כן בהכוונה הרוחנית, פה לא משנים לנו את הרצון, ואנחנו מרגישים כל פעם שאנחנו מנוגדים, לדרך, למה שנעשה. רוצים מאיתנו שאנחנו נבקש לשנות את הרצון. כמו שכתוב, "עשה רצונך כרצונו".

זאת אומרת, כאן בעבודה הרוחנית אנחנו נמצאים במצב שמה שהבורא עושה בלי לשאול את פינו בעולמנו הגשמי, משנה רצונות, משנה את הכול. ברוחניות לא, הוא משנה את המצב, אבל את הרצון אנחנו צריכים לבקש ממנו שישנה. ודאי שלא אנחנו אלא הוא, אבל אנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים תיקונים ובזה בעצם אנחנו רוכשים את המקצוע שלו.

כי המקצוע שלו עלינו, שליטתו עלינו, היא בלשנות את הרצון. אז את הרצון אנחנו בעצמנו מבקשים שישנה, לאיזה כיוון ומה, בקיצור, אנחנו לומדים את עבודת ה'.

לכן אנחנו עכשיו נכנסים לתקופה שבה הבורא נותן לנו להבין ולהרגיש שאנחנו בעצמנו צריכים להיות מעוניינים לשנות את הרצון שלנו. ובמקום לחשוב כל הזמן על עצמו, האדם צריך להגיע למצב שאני לא רוצה לחשוב על עצמי. על הבהמה כן, מה שהיא צריכה אני אתן לה. אמנם הייתי מעוניין לא לתת לה, אבל אני נותן.

זאת אומרת, גם כלפי בהמה אנחנו עוברים שלבים כאלו. בהתחלה, מה זה לא לתת לגוף מה שהוא רוצה? אני אתן לו, מה יש, המחשבות שלי, הרצונות שלי הם בכל זאת בשמיים. אבל אחר כך לא, אני מרגיש יותר ויותר עד כמה שהמחשבות והרצונות שלי צריכים להיות בשמיים, ואני צריך הגביל את עצמי לדרגת ההכרחיות בענייני הגוף.

וביתר הדברים חוץ מהכרחיות, אני רוצה רק דבר אחד, לדאוג לבורא, להשפיע נחת רוח. לאהוב, להשתוקק. להשתדל להתחבר, וכל הזמן לחשוב עליו.

זה פשוט, אני מתחיל את היום אחרי השיעור. בשיעור אני מבולבל, מברר כל מיני דברים חדשים, אחר כך אני יוצא לאוויר העולם, כאילו מתוך הרחם אני כל יום יוצא החוצה לעולם הגדול ואני צריך להגיד, שעכשיו אני עושה את כול מה שאני צריך לעשות כמו מכונה, בובה, רובוט. והמחשבות שלי הן איך על ידי כל תנועה פנימית וחיצונה אני גורם שמחה לבורא. אני פשוט רוצה שהוא ישמח ממני, רק את זה.

וברוך ה' אני נמצא בקבוצה שהוא סידר, והיא יכולה להחזיק אותי בהרגשה הזאת. אם כולנו חושבים על זה אז יש בינינו תמיכה הדדית, אפילו אם לא מדברים בטלפון. אלא כך נחזיק את עצמנו, נחשוב שכולנו צריכים להיות יחד מכוונים לבורא, לעשות לו נחת רוח. כמו חבורת ילדים כלפי אמא שלהם, כשכולם מסתכלים עליה. ואז אנחנו נתחיל לגלות את הבורא לפי השתוות הצורה כי אנחנו כלפיו כמו שהוא כלפינו, וכך נגיע לגילוי. זאת התקופה שבה אנחנו צריכים לממש את זה.

קריין: קטע מס' 18, מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "ענין גלות".

"ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם."

זו כבר בעיה. אדם עשה מצוות, התחברות עם הקבוצה, לימוד, השפעה לחברים, הכין את עצמו להתקדמות הרוחנית לפי מה שכתוב לנו במאמרי רב"ש. התקדם, הרגיש את עצמו יותר מוכן, וכנגד כל ההשערות שלו אפשר להגיד, מקבל ירידה.

מה זה שייך לזה? איך זה יכול להיות, זו עבודה וזו שכרה? צריך לקבל משהו ההיפך, יותר הבנה, יותר הרגשה, יותר התלהבות, התרוממות, אבל מקבל ירידה. כאן המכשול הראשון שהאנשים שלא כל כך משתוקקים להשגת המטרה כבר נופלים בו. נכנסים לכאסח, נכנסים למצב לא טוב, לייאוש, לרוגז, לכל מיני תופעות כאלו שאנחנו רואים. לכן אנחנו צריכים להיות מוכנים לזה ולעזור לכולם כמה שאפשר.

למתחיל לא ניתן להסביר, הוא בכל זאת לא תופס איך יכול להיות דבר כזה שעל ידי זה שעשיתי כל מיני הכנות נכונות וטובות, תראה מה שעשיתי, איפה העבודה ואיפה השכר? אני עשיתי הכול, איפה השכר הרגיל שמגיע לי? השכר שמגיע לך זו ירידה, השפלה, ממש ריקנות, חוסר אונים, חוסר מצב רוח, חוסר הבנה.

אני כל כך השקעתי בלימוד ובכול, אני זוכר את עצמי, היו לי זמנים שיכולתי לשבת ימים על תע"ס, אני יושב ולומד ובום, כלום לא מבין, הכול נמחק, ממש מחיקה על כל המוח. איך יכול להיות דבר כזה? כל הדברים שלמדתי לפני זה, לא היה דבר כזה שזה נעלם, או שאני מבולבל עד כדי כך. כאן זה מה שקורה.

אז ""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות,", זאת אומרת הרגשת הגלות זה כבר שכר, "ושיבקש רחמים". איזה רחמים, על מה? "שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.", זה ברור. "ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית" זאת אומרת, לא שלא מבין, לא שלא מרגיש, לא שרצה להגיע למשהו ואין לו, אלא רק כלפי קירוב או ריחוק לתכונות הבורא, שזו השפעה. כמו שאנחנו לומדים מלכתחילה, שעד כמה שדומים זה לזה, קרובים, עד כמה ששונים זה מזה, רחוקים. אם לגמרי דומים זה לזה, אז נעשים כאחד.

"ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים,". ממה הוא סובל? מה זה נקרא גלות ומה הוא הסבל מהגלות?

"משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(רב"ש - ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

קריין: שוב קטע מספר 18.

""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם. ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים. נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות. ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת. והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

(רב"ש - ג'. מאמר 71 "ענין גלות")

סדנה

מה זה נקרא "לאבד את עצמו לדעת"? מאיזה מצב אדם מאבד את עצמו לדעת?

*

איך אני מקבל את הירידה כעלייה?

*

איך על ידי הקשר בינינו בקבוצה אנחנו יכולים לבנות את דמות הבורא, שהיא תשמור עלינו? איך על ידי החיבור בינינו בקבוצה אנחנו בונים את דמות הבורא ששומרת עלינו?

*

איך אנחנו שומרים על המתחילים, כך שבקבלת הירידה הראשונה אנחנו נחזק אותם שזאת ירידה לצורך עלייה? כי הירידה הזאת יכולה להימשך שנים, עד שלאט לאט הם יוצאים מזה בהערכת המצב החדש. איך אנחנו עוזרים למתחילים לקבל נכון את הירידה הראשונה?

*

איך זה שאמונה קודמת מורגשת עכשיו כירידה? איך זה מורגש, איך זה קורה, שאמונה קודמת מורגשת עכשיו כירידה?

*

שאלה: מה הוא מצב הגלות ואיך נכנסים למצב הזה ולא בורחים?

מצב הגלות נקרא שאני מרגיש שאני מנותק מלעשות נחת רוח לבורא, אני לא יכול, לא מסוגל, רוצה ולא יכול, זה נקרא "גלות". אף מצב אי אפשר לקבוע בפני עצמו, אלא ביחס למשהו כנגדו. לכן אין גאולה בלי גלות ואין גלות בלי גאולה. אם אני יודע שיש מצב שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא, דרך החברים, ויחד עם זה אני לא רוצה, לא מסוגל לרצות, אבל דבר כזה נמצא, אז נקרא שאני נמצא בגלות, תחת שליטת הכוחות שלא נותנים לי לרצות את זה.

ולעומת זאת הגאולה, שמה שחלמתי, למה שהתכוונתי בגלות אני משיג, הגלות מביאה אותי לתפילה, לבקשה הנכונה, ואז אני מקבל את מה שרציתי, יכולת לחשוב רק על הבורא כדי לעשות נחת רוח לו בלבד. וזה מתבצע בזה שאני עושה כך לחברים. ובסך הכול כשאנחנו כך עושים בקבוצה, אנחנו מגלים שעושים את זה לבורא. מה שכותב רב"ש, שאחרי כל חבר נמצא הבורא, אז אנחנו מגלים שהוא נמצא בינינו, שהשכינה שורה בינינו, ועושים לו את זה.

זה ההבדל בין גלות לגאולה. והכול זה בכוח השפעה, ואם אני יוצא מזה ולא רוצה להיות בכוח השפעה, להשתוקק להשפעה דרך החברים לבורא, אז אני נכנס לדעת כמו שכל העולם, זה נקרא "מאבד את עצמו לדעת". או מאבד את עצמו לאמונה, להשפעה, לחיבור, לאהבה, או שמאבד את עצמו לדעת.

שאלה: הרבה פעמים יש לנו תפיסות משלנו, וקשה לנו לנטוש אותן לטובת הגישה של הקבלה. בצורה הזאת אנחנו ממשיכים בדרך בשתי תפיסות. זה לא בהכרח מורגש כאן, כי הקבוצה פּה היא חזקה, עובדת יפה, אבל בקבוצות קטנות יותר, עם השפעה חיצונית חזקה יותר, זה מורגש לפעמים. מה לעשות במקרה שלאדם אין את הכוח הזה של הקבוצה שכל הזמן מעצב בו את הדעת של הדרך שלנו, וכל הזמן נושבות רוחות של כל מיני דעות אחרות שהבן אדם היה רגיל להן והן שוטפות אותו?

אם אתה נמצא במצב כמו שאתה מתאר, אז אין מה לעשות. "משנה מקום, משנה מזל". אתה חייב למצוא מקום איפה שאתה יכול להידבק לקבוצה. זה יכול להיות וירטואלי, זה יכול להיות פיזי. אבל בלי שאתה תשייך את עצמך לקבוצה, שאתה תרגיש שאתה מקבל ממנה תמיכה, לא יתכן שתתקדם. אני לא יכול אפילו לספר לכם, אתם תרגישו את זה אחר כך על עצמכם, כמה שאני הרווחתי והשגתי לבד לעומת כמה מה שאני מרוויח ומשיג על ידכם, זה משהו אחר לגמרי.

ולכן אדם שנמצא מנותק מהקבוצה, מהסביבה, אנחנו עכשיו רק קוראים שאדם טובע בנהר, זורקים לו חבל, מוציאים מבית האסירים, אבל הוא ממש ירגיש עד כמה שזה הכרחי, שבלי זה אין סיכוי. לכן הבורא מביא את האדם לסביבה ואומר "קח לך". סביבה, ספרים, מורה, הכול, קח לך. אם הוא לוקח, מתחזק, תופס את זה ממש, אוחז בשיניים, כמה שאפשר קושר את עצמו ממש באזיקים אליהם, למקום, לכל דבר, לוקח על עצמו כל מיני התחייבויות, כל מיני עבודות, כדי להיות קשור לזה, אז זה הרווח שלו, זו בעצם ההבטחה.

חוץ מזה, יכולים להביא כל מיני טענות אבל זה לא יעזור, כי אנחנו לא נמצאים בסביבה גשמית בין האנשים שיכולים לשנות משהו, אנחנו נמצאים כאן בחוקים רוחניים שהם החלטיים. אם אתה עושה מה שניתן לך, יהיה לך, לא עושה לא יהיה לך. אין כאן רחמנות, אין כאן שום דבר שילך נגד החוק. והחוק הוא פשוט, לפי היגיעה, אגרא.

שאלה: מה זאת אומרת אמונה קודמת שהייתה לו?

רב"ש כותב על זה בסוף פסקה 18, "נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"." שבירידה נופלים ויוצאים מחכמת הקבלה או להיפך, עולים לדרגה הבאה לקראת הבורא. "אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.", אם הוא רוצה באמת להתקדם. "והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה", הוא לא מקבל את זה שאין לו אמונה, "אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."

האמונה שהייתה לו, כוח השפעה, עכשיו הוא מקבל את זה כדעת, כי אין בזה כלום. ברור שכך צריך להיות, ברור שאני צריך להיות בין החברים, ברור שאני צריך לתת להם, לספק להם את הכול. האמונה שקודם הייתה במאמץ, שהייתי צריך להיות במאמץ לתת להם, כתוב, מדברים על זה, אני צריך להתאמץ, אני לא רוצה אבל אני צריך להכריח את עצמי, עשיתי את זה, עכשיו בדרגה הבאה בשבילי זו כבר לא אמונה אלא עובדה. וזה נמצא אצלי כבר בעצמות, נמצא כבר כמו דבר טבעי שקיים בטבע, שאני חייב להיות איתם.

אני כבר רכשתי איזו שייכות לכלי של אדם הראשון, כבר יש לי עשירייה, אני כבר יודע שזה קיים. אנחנו מרגישים את עצמנו נבדלים מכל העולם, העשיריה הזאת היא כבר ישות רוחנית שלנו שבה אנחנו קיימים. זו כבר עובדה, ולא אמונה. עכשיו אני הולך לדרגה הבאה ועובד שם באמונה למעלה מהדעת, ודעתי עכשיו זו האמונה הקודמת שהייתה לי. כך זה כל הזמן.

תלמיד: מצווה גוררת מצווה. מה זה מצווה?

"מצווה" זה נקרא פעולה על מנת להשפיע, ו"מצווה גוררת מצווה", אם אני עשיתי מאמץ כדי להיות בהשפעה אז אני עכשיו מקבל ירידה כדי שתהיה לי יכולת להשפיע עוד יותר.

תלמיד: מה זה אומר להשיג דרגה חדשה של אמונה?

דרגה חדשה בכל פעם היא עד כמה שאני יודע שאני נמצא באמת בסביבה רוחנית, שהבורא מגלה לי שאני לא סתם נמצא באיזו קבוצה, חברים שעושים משהו יחד, אלא אני מתחיל לגלות בינינו קשר שקודם לא ראיתי אותו, לא הרגשתי אותו, והקשר הזה מגיע לנו מהבורא שמגלה לנו אותו ולא שאנחנו עושים.

אנחנו עושים מאמץ ולפי המאמץ שלנו הבורא מגלה קשר בינינו ונותן לנו עוד יותר ריחוק אחר כך, ירידה, ואנחנו שוב עושים מאמץ להתחבר ומגלים קשר עוד יותר גדול בינינו, שמגלה הבורא. יוצא כך שבכל פעם שאנחנו נמצאים בעליה לקשר החדש, מבקשים, רוצים, עושים מאמץ, הוא עושה את זה, מגלה לנו קשר, ואחר כך מהקשר הזה אנחנו נופלים לירידה יותר גדולה, כמו תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה. וכך עולים, בכל פעם. זה כמו במסור, זיג זג כזה.

תלמיד: היום אמרת שהחברים בעבודה ביניהם מגלים שהם נותנים לבורא נחת רוח. שבעבודה שלנו אנחנו ממש מגלים שאנחנו נותנים לו נחת רוח.

כן, זה נקרא שאנחנו משיגים דעת.

תלמיד: ואילו אתמול אמרנו שהדעת העליונה היא שבעצם אני לא יודע אם אני מסב לו נחת רוח או לא.

צודק, יפה מאוד. אז אני אגלה לך. בכל פעם כשאנחנו עולים באמונה למעלה מהדעת, האמונה הזאת הופכת אחר כך להיות לדעת. אנחנו עולים לאמונה עוד יותר גדולה, והאמונה הקודמת הופכת להיות שוב לדעת וכך בכל פעם אנחנו עולים ועולים. אז מי שהולך למעלה מהדעת, יש לו כל פעם דעת יותר גדולה. כך אנחנו רוכשים את המדרגות.

אבל המגמה שלנו, הרצון שלנו להיות באמונה, בכוח השפעה, מבלי לקבל שום תמיכה מהדעת, וכמה שיותר, ההיפך, יש עניין כזה, עבודה עם דעת בצורה הפוכה, הפוך מהדעת. בקיצור כוח הבורא שזה כוח השפעה ואהבה ללא דעת, אצלנו תמיד צריך להיות למעלה מכוח הדעת שבנו. אבל בדרגות הגבוהות שם זה מתחיל להיות ג' קווים ולכן העניין הזה של למעלה מהדעת והדעת הם כל זמן תומכים זה בזה ולא מפריעים. עוד נגיע, אבל השאלה יפה.

שאלה: האם הכלי העולמי עובר עליות וירידות משותפות? אם כן איך אפשר לראות זאת ואיך אנחנו צריכים להגיב?

האם הכלי שלנו בכל העולם יעבור פעם עליות וירידות כולנו יחד? אני מקווה שכן. במידה שנהיה קשורים לשיעור אחד, לחיבור בינינו רגשי ושכלי, שניישר את השורות, כי יש בינינו גם קטנים, וגם גדולים, יש ויש. אבל בסופו של דבר אני מקווה שלקראת הכנס הגדול, שיהיה לנו בעוד חצי שנה, אנחנו כבר נתחיל להרגיש בכל העולם ממש עליות וירידות יחד. נכנס לאפקט התהודה, שכולם יחד עולים וכולם יחד יורדים.

יש בזה פלוס ויש בזה מינוס. כי תתארו לעצמכם אם אנחנו עולים כולנו יחד זה טוב, אבל אם אנחנו יורדים כולנו יחד? זה לא כל כך. אז יותר טוב שזה כמו בים, גלים, גלים שבאים אלו ואלו. אבל מהשמיים אנחנו נראה גם את זה וגם את זה.

שאלה: איך נכון להגיב לעליות והירידות המשותפות?

להגיב נכון לעליות וירידות זה מה שאנחנו עכשיו למדנו. אני צריך, קודם כל, להיות תמיד למעלה מהמצב שאני נמצא בו. למעלה זאת אומרת, להשתוקק לאחוז בבורא, ומה שאני מקבל ממנו, עליה, ירידה, מקבל. אבל העיקר שאני בכל מצב רוצה להיות דבוק בו כמו תינוק שתפס את האימא, יושב עליה ככה, דבוק לחזה שלה, זהו, הוא לא רוצה יותר כלום, זה בשבילו הכול. כך אנחנו צריכים להיות קודם כל, זה בינתיים המצב שלנו. אחר כך כבר יהיו מצבים אחרים.

כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו שהילדים גדלים, הם כבר רוצים קצת לברוח כמה מטרים מאבא ואימא, ואחר כך שוב חוזרים אליהם ושוב בורחים ושוב חוזרים. אחר כך הם עוד יותר מתרחקים לזמן מה, אחר כך הם מתקשרים מרחוק ובאים לפעמים. אחר כך הם בכלל כאילו מתנתקים. אנחנו נראה איך שזה ברוחניות, יש ודאי שורש לכל הדבר הזה ברוחניות, אבל אני לא רוצה לבלבל אותנו בינתיים.

תלמיד: כתוב פה ש"גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים." שמתי לב שהתרגיל שאנחנו עושים רק מחדד את ההבחנה הזו, כל שעה אתה קולט שאתה נמצא "תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים". כאילו שעה שהשעון מצלצל אתה עושה את התרגיל, אבל איפה הייתי בשעה האחרונה, ה' יודע.

אני לא מבין מה שאתה אומר, באמת.

תלמיד: להסביר?

מה אתה יכול להסביר, איפה היית בשעה האחרונה?

תלמיד: לא רק איפה הייתי שעה אחרונה. הוא גם מציין פה שלברוח מהגלות, יש סכנה שהוא בורח בחזרה לחיים הגשמיים. הוא כותב כאילו שזו סכנה.

סכנה לברוח?

תלמיד: כן.

כן?

תלמיד: אני מנסה כאילו לברר. כי יש הרגשה של פיצול, שיש באמת נטייה לברוח לאיזה מקום שיש שם מילוי. שזה יכול להיות אפילו סתם דברים, כאילו דאגות עצמיות, אבל כנראה שזה יותר ממלא את הרצון לקבל. ויש גם את הרצון שאומר כאילו לפעול אחרת, לפעול לשם שמים או איך שזה לא נקרא, למען החברים.

אני אתן לך עצה, תפסיק להצדיק את עצמך, ותבוא לשיעור קצת יותר מוקדם. תנסה גם את זה וגם את זה, תראה מה שיצא.

תלמיד: לא הבנתי איך לעזור לאנשים שמתחילים ללמוד ויגעים ביחידות כי אני מקבל הרבה שאלות מתלמידים.

תנסה לכתוב סיפור על מה שעכשיו אנחנו לומדים, בצורה פשוטה. אבל זה לא פשוט, אבל בכל זאת שיהיה להם ברור מה קורה ברוחניות, עד כמה שיבינו. אבל לפחות הם ידעו מה שקורה להם, זה קורה לפי הסדר. שכך זה עם כולם וכך צריך להיות. אז אפילו שאני לא מבין ולא יודע, כמו ילדים, אומרים להם צריכים לעשות כך וכך, אז הם עושים כך וכך כמו קופים. עושים, למה? כי אומרים להם שככה. אז לפחות הם יקבלו את זה ויוכלו להמשיך. צריכים להסביר להם בצורה פשוטה שזו הדרך, ואנחנו עוד מעט נבין למה זה קורה. אנחנו גם עכשיו מסבירים, אבל יכול להיות שאתם עוד לא תבינו. כמו לילד קטן, אתה יכול להסביר לו מה שקורה לו? הוא לא יבין. אבל זה קורה לו, זאת אומרת, התופעות האלו הן מתגלות לפני שאדם יכול לעכל אותן, גם בחיים שלנו, גם בחיים הרוחניים. תסביר.

שאלה: אם אני מתפלל על התקדמות העשירייה, אבל שום דבר לא קורה. התפילה נחלשת? מה אז אני צריך לעשות?

צריכים לבדוק את התפילה. מה זו התקדמות של העשירייה? אני לא יודע, סתם כך התקדמות לעשירייה, אני לא יודע מה זו התקדמות. אני צריך לדאוג לעשירייה, שכולם יהיו מחוברים כמה שיותר יחד. ושכל זה יהיה מקום לגילוי הבורא. אולי אפילו לא לגילוי, אלא לטובת הבורא, לעשות לו נחת רוח, לחיבור בתוך עשירייה. ואני צריך לגרום לזה בפועל, בפועל לגרום לזה שיקרה.

שאלה: איזה הכנה צריך לתת למתחילים בקמפוסים כדי שהם יהיו מוכנים לירידה הראשונה?

נראה לי שמה שאנחנו דיברנו היום אפשר להסביר. עד כמה שיבינו, כן. עד כמה שלא יבינו, לא. אבל העיקרון הזה הוא חייב להיות ברור. אני יודע שזה לא פשוט, מאוד קשה, לי זה לקח הרבה זמן עד שאני שמעתי את זה. זאת אומרת, אני שמעתי ולא שמעתי. עד שאני הייתי יכול לעכל את זה, להסכים עם זה. כי אדם אם הוא לא מסכים, הוא מוחק את זה, על הסף דוחה. אלא כדי במקצת להתחיל לקבל, זאת אומרת, לחץ החברתי, הכנעה. אז אתה מתחיל לקבל את הדברים האלה כקורה, ומה לעשות, קורה.

ואחר כך טוב טוב לצייר לעצמו, ממש לצייר, אני עולה, אני יורד, מה זה בעלייה, מה זה בירידה, מה זה נקרא "גלות", מה זה נקרא "גאולה". זה לא בדיוק מה שחשבתי, עכשיו גלות זה אחרת וגאולה זה אחרת. איפה ההגדרות האלה, מה זה אמונה ומה זה דעת. ואיך הדעת הופכת להיות לאמונה, אם למעלה ממנו, ואיך האמונה הקודמת הופכת להיות לדעת הנוכחית.

כל זה שאני מצייר לעצמי שתהיה לי תמונה ברורה, זה דורש מאמץ. אתם תנסו את זה לעשות במשך היום, מחר אולי נחזור על זה ונראה איך הבנתם. אתם רוצים לעשות את זה בעשירייה או כל אחד לחוד, אני לא יודע. אבל למחר שיהיו לנו כבר שיעורי הבית האלו, זה מאוד חשוב, גם להסבר, גם לנו, גם לכל העבודה הזאת.

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שמבחינה גשמית, מלמעלה מחליפים לך כל הזמן רצונות ואין לך כל כך מה לעשות עם זה, אתה מופעל. ומבחינה רוחנית לא משנים לך רצונות, יש רצון אחד וכביכול מתוך העבודה שאתה עושה עם החברה, אתה מחייה את הרצון הזה כל פעם. איך מחיים את הרצון הזה לרוחניות? איך אתה הופך אותו להיות יותר חזק מכל רצון אחר?

איך אני יכול בעצמי להגדיל את הרצון? רק על ידי החברה.

תלמיד: ברור לי שעל ידי החברה. אני לא מצליח לראות איך אני נעזר בהם כשאין לי איזו אינטראקציה איתם שהיא לא איזו פיזית.

מה זאת אומרת פיזית?

תלמיד: לא משנה, מדבר איתם בטלפון, נמצא איתם.

אז בינתיים אתה מתרשם מהמגע הפיזי, נכון. המגע המוחשי, זה בינתיים. וזה מה שמשפיע עליך וכאילו משנה לך את הרצון. ובינתיים אתה צריך גם איזה אמצעי מהעולם הזה.

תלמיד: כן, אבל זה לא מספיק.

למה?

תלמיד: כי אני רואה שאני צריך להיות מושפע על ידם גם כשאין אמצעים פיזיים.

זה יקרה אם אתה באמת תשקיע את עצמך בהם עוד יותר, זה יבוא. תבוא הרגשת הקשר והתלות בסביבה ובבורא, זה יהיה עוד מעט, בקרוב.

תלמיד: אני מבחין מאוד חזק שהתלות בהם הולכת ומתעצמת, במיוחד כדי להצליח לממש איזה משהו מינימאלי, אפילו להיות במגמה לממש את מה שאנחנו מדברים בשיעורים בזמן האחרון. וככל שאין לי קשר איתם, אני עוד יותר רואה עד כמה אני לא מסוגל לממש את מה שאנחנו לומדים.

קשר פיזי?

תלמיד: לא, קשר. גם קשר פנימי, כל קשר.

למה קשר פנימי איננו?

תלמיד: יש קשר, אבל כנראה שאני לא מצליח מספיק לחזק אותו.

לא, אתה משתוקק שיהיה יותר קשר, זה יפה מאוד. ואתה צריך להפוך לפעולה כל הזמן את ההשתוקקות הזאת.

תלמיד: מה זה?

תפילה. אין יותר. אלא על מה? תתחבקו יותר? תהיו יותר שעות יחד? רק תפילה שתהיו קשורים יחד בקווים רוחניים, קווי הרגשה, השפעה.

שאלה: אז איך יוצרים כזה מצב?

ההשתוקקות הזאת היא תביא אותך לזה. זה חוזר על עצמו.

תלמיד: וזה יצור בינינו איזו רשת שמחזיקה את כל החברים באמונה?

כן. חוץ מהשתוקקות לא צריכים יותר כלום.

תלמיד: אז במה אנחנו משפיעים פה על הרצון? לא נראה לי שאני עושה משהו על הרצון.

אתה משתוקק שיהיה משהו?

תלמיד: כן.

תכוון את זה יותר נכון לקבוצה, תכוון את הקבוצה יותר נכון לבורא, זה הכול. איזה אמצעי אתה עוד רוצה?

תלמיד: לא רוצה, פשוט מחפש איך להצליח יותר לממש את מה שאני צריך, זה מה שאני מנסה לתפוס.

אין יותר אמצעים. ישנה הפצה שעל ידי הפצה זה מאוד עוזר, אבל זה בתנאי שפועלים בצורה רחבה ואז מתעוררים גופים גדולים והופכים להיות מכמות לאיכות. כן, זה מגבר גדול, וגם העזרה מהבורא, אז זה אחרת לגמרי. כי אתה נוגע אז במטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה היא להביא אותם.

בשביל מה עברנו משבר? בשביל מה עברנו את הכול התהליך הזה הנורא? כדי להוציא את העולם מזה. אם אתה פועל לכיוון הזה, אתה מעורר את הבורא, אתה מגיע למצב שהוא כבר מטפל בך אחרת. הוא מטפל בך לא בגלל שאתה רוצה לגדול ולהיות במשהו קרוב אליו, אלא שאתה רוצה לממש את הבעיה שלו, את המטרה שלו. לכן הפצה זה מרכיב מאוד חשוב בהתקדמות האישית שלנו.

תלמיד: כל התקופה הזאת שאנחנו מדברים על אמונה למעלה מהדעת, יותר מתחדד שכל הציור הזה של העולם הזה שאתה מקבל, זה פשוט תרגיל אינסופי בלעלות למעלה מהדעת.

נכון. אין שום צורך בעולם הזה, חוץ משנעלה ממנו תמיד ללמעלה מהדעת.

תלמיד: למה הבריאה מסודרת בצורה כזאת שאתה תקוע ברצון שכל הזמן רוצה להתמלאות, במקום שכל הזמן ירצה לעלות למעלה מעצמו?

אז איך היית עצמאי, איך היית רוצה משהו בעצמך. איך היית עושה איזו יגיעה, שתהיה רשומה על שימך, אם לא היית שקוע בעולם הזה?

תלמיד: זה ברור, אבל כביכול בוא זמנית מושכים אותך מאה קילו קדימה ואחורה ואתה תקוע באמצע.

אתה לא תקוע באמצע. אתה צריך להבדיל גם מזה וגם מזה. אתמול דברתי על אוכל, מין, משפחה תן לכל הדברים האלה בינתיים מה שהם דורשים, שלא יבלבלו לך את השכל, זהו ותתעסק בעבודה בקבוצה.

כי כסף אתה יכול להגביל, להגיד "זהו אני עובד מספיק". כבוד, איזה כבוד, כבוד ה'. מושכלות יש לי כאן יותר מכל מה שיש להם שם. אז נשאר לי מה? הכרחיות. אוכל, מין, משפחה, את זה אדם חייב לסדר. חייב מטעם המצווה. אני לא רואה בעיות.

תלמיד: אני רציתי פשוט לחדד עוד את השאלה הראשונה של החבר שדיבר, לגבי העבודה בעשירייה. מורגש כשעובדים כל שעה שכותבים אז אתה יושב וכותב, אתה בדרך כלל כותב אותו דבר.

זה בסדר, אז מה?

תלמיד: כן. אני מסתכל על מה שאני כותב ואני כל כך מרגיש שאין שינוי.

למה אתה מסתכל על מה שכתבת?

תלמיד: טוב אני לא צריך להסתכל, אני רואה שאני כותב אותו דבר.

לא. אתה תכתוב קודם, אחר כך אולי אתה תשווה. אל תסתכל על מה שכתבת.

תלמיד: אני קודם כותב ואחר כך אני רואה שמה שיצא לי זה מה שיצא לי כבר קודם. התחושה היא שכאילו אין לך שום שינוי ברצון.

יש לך שינויים גדולים מאוד רק אתה לא מבדיל. הרצון כל הזמן משתנה ואתה נמצא בשלך. בסדר. אבל על פני הרצון המשתנה.

תלמיד: עדיין כשאני יושב וכותב לבד אני מרגיש שזה אותו דבר, כביכול אין לי רצון לרוחניות, עד כדי כך זה סטטי.

אין? למה אין לך רצון לרוחניות? יש, אתה נמצא באותו רצון.

תלמיד: ההבדל הוא כשנפגשים בזום אז פתאום אתה רואה את הפנים של החברים, פתאום יש קשר ואז הכול משנה. ואז אתה מרגיש חי ואז יש עבודה ויש שינויים. אתה מרגיש תלוי לגמרי בעשירייה כדי להרגיש חיים רוחניים, שבלי זה אתה מת, עם העשירייה אם אתה בקשר פיסי איתם, אתה מרגיש חיים.

בסדר, הבנו את העבודה בעשירייה קבועה, הבנו את העבודה בעשירייה אקראית, הבנו שכולם זה עשירייה אחת. איך הופכים את העשירייה הזאת למשהו פנימי, שגם כשאתה לבד ולא איתם בקשר פיסי אתה מרגיש אותם, זה חי, זה כמו שאתה איתם בקשר ממש פיסי? איך מכניסים את זה פנימה?

רק להתפלל. אין לי מה להציע יותר. מה אני אגיד לך, שתיסעו, תשבו במירון או בפקיעין, מה תעשו? אני לא יודע מה להגיד לכם. לא. רק תפילה.

שאלה: למה אני מרגיש שהבורא לא עונה לתפילות שלי לחיבור החברים, איך אני אמור להתפלל שהחברים יהיו מחוברים?

זו כל העבודה שלנו. אני חושב שהם כבר התקדמו מאוד ומגיע להם עוד יותר. אנחנו צריכים קצת לחשוב עליהם. חברים מאוד יקרים, אני ממש מרגיש אותם בליבי. זה יבוא, רק להמשיך.

יש כאן אנשים שנמצאים כבר יותר מעשרים שנה. יש כאן אנשים שנמצאים עשרים, עשרים וחמש שנה. יש כאלה שעשר, חמש ושלוש שנים. אנחנו רואים וודאי שכל פעם כשאנחנו בונים את החברה, כמו האנושות, אנחנו בונים את התשתית ומי שמגיע, נכנס למצב שעשו לפניו והוא כבר מוכן ונכלל מהר בהמציאות החדשה.

החברים האלה נמצאים כבר שנים רבות איתנו יחד, מגוודלחרה. חסר להם קשר יותר הדוק עם עוד כמה אנשים, עם הקבוצה, עם הקבוצות, ניראה לי. מה קורה בכל מקסיקו, עם מונטריי, מה קורה שם? האם באמת הם יכולים יותר להיות צמודים זה לזה, אם לא אז שיהיו צמודים אלינו, אמנם זה עניין של הפער מרחק-זמן.

אני אומר לכל הקבוצות ולכל היחידים שנמצאים בכל מקום בעולם. אתם צריכים לשמוע את הקבוצה הכי מתקדמת, נניח הקבוצה שלנו כאן, לשמוע מהחברים עד כמה הם מתחילים, גם לא הרבה, אבל מתחילים להרגיש שהכול תלוי בחיבור ובחיבור מתגלה לנו המדרגה הראשונה.

ולכן אתם מראש תתחילו לסדר את החיבורים, למרות שלא ניראה לכם שזה חשוב, וזה דחוף וזה נדרש בצורה טבעית מההתקדמות שלכם, עוד לא נדרש. כמו שאנחנו מכניסים ילד לחברה, לגן ילדים. למה? אנחנו רוצים שיהיו שם ילדים שישחקו יחד. אתם יכולים לראות ילד בן שנה, שנתיים, אפילו שלוש אולי, עד שנתיים הם לא מרגישים זה את זה, הם לא מרגישים, כל אחד משחק לבד.

תושיב עשרים ילדים בחדר אחד, הם ישבו על הרצפה כל אחד עם המשחק שלו, הוא לא מרגיש את האחרים. זה מוכר? זהו, זה הטבע. אחר כך מתחילים קצת להתקרב זה לזה, מתחילים להתעניין, לראות עניין בזה שאני משחק עימו והוא איתי ואני נותן לו והוא נותן לי, ואנחנו רבים עבור זה, מתחיל להיות כבר משהו, כך אנחנו גדלים.

לכן כדי לזרז את המצב תיראו את הקבוצות המתקדמות, גם יחידים וגם קבוצות שעדיין לא כל כך בהתקדמות ותעשו אותו סדר, זה יקדם אתכם מאוד, זה יזרז את הזמן.

תלמיד: אנחנו עשינו אתמול מהלך מאוד נחמד. התחברנו עם החברים בקבוצת קייב, יחד שתי העשיריות, ועשינו את כל הזומים במהלך היום באחת עשרה וחצי, חמש ושמונה וחצי בערב, ביחד, כקבוצה ודברנו. קראנו קטע מהשיעור ושאלנו את השאלה ששאלת על הקטע בסדנה בהקשר של הנושא, איך לראות את הירידה כעליה, וכולי.

זה היה מאוד מיוחד ונתן חידוש בעבודה גם לנו וגם להם. גם מבחינת כמות החיבורים, היו הרבה יותר מבדרך כלל, משני הכיוונים.

מצוין.

תלמיד: בהמשך לעצה שנתת להם להתחבר עם עשיריות בפתח תקווה כדי להתחזק. מומלץ לכל החברים. הגדרנו שכל אחד מדבר קצר, משפט, משפט וחצי ואז היה אפשר לתרגם את זה ישירות בלי בעיה. אין בעיה לעשות את זה עם כל שפה, אנגלית, רוסית איך שזה לא יהיה, זה די פשוט.

יפה. זוכה לשבח.

שאלה: לגבי התרגיל שאנחנו עושים אותו. כל שעה אתה בא לרשום, נראה שכאילו לא השתנה כלום. האם באותו רגע שאתה מרגיש כאילו לא השתנה כלום ואתה רוצה שישתנה בשעה הקרובה, התחושה הזאת זו התפילה?

תפילה יכולה להיות יותר מסודרת, אבל גם זו תפילה.

תלמיד: זו תפילה. וגם אם אחרי זה עוד פעם ראית שזה לא הולך ואתה מתוסכל ולמרות זאת אתה ממשיך עדיין, זה מגביר את התפילה?

כל רצון ממומש או לא, מה שקורה ברצון זה נקרא "תפילה". אבל יכולים להגדיר אותה יותר, יכולים להגביר אותה, יכולים לסדר אותה שתהיה לא רק ברגש אלא גם בשכל, מכוונת ממצוי לרצוי, במכוון.

תלמיד: ובכל מקרה מומלץ כל שעה לרשום לא חשוב מה, העיקר לא לעזוב את זה.

לרשום אתה חייב. אתה ממלא שורה. בלי למלאות שורה אתם תשכחו על זה. זו חובה, על זה אין מה לדבר.

שאלה: הוא כתב פה שאדם נוטש את האמונה של אתמול ועולה לאמונה של המחר, למדרגה הבאה שלו. כשהאדם עולה לאמונה הבאה שלו, איך הוא לוקח את כל היקר לו, את כל החשוב לו ומתאחד איתו במדרגה הבאה ולא נוטש אותו במדרגה הקודמת? איך הוא מעלה את כל החברים שלו, מתאחד איתם במדרגה הבאה ולא נוטש אותם בקודמת?

אני נוטש את הכול. אני רוצה לפגוש אותם שם. למה אני צריך לסחוב איתי משהו?

תלמיד: אני צריך להרים את החברים שלי למדרגה הבאה.

לא, אני רוצה לראות אותם שהם שם נמצאים.

תלמיד: מה גורם לי להתאחד איתם במדרגה הבאה ולא לנטוש אותם?

אני חותך מה שהיה. חותך, לא מושך ולא סוחב איתי כלום. אני רוצה לראות את המדרגה הבאה ושם החברים ואני גם איתם. הם יותר למעלה ואני נדבק אליהם.

(סוף השיעור)