סדרת שיעורים בנושא: בעל הסולם - undefined
שיעור בוקר 24.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 688, אגרת ח'
קריין: ספר "כתבי בעל סולם", חלק "אגרות", עמ' 688, אגרת ח'.
אגרת ח'
שנת תרפ"ב (1922)
"ב"ה ח' ניסן נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ה' צו פ"ב ירושלים עיה"ק ת"ו
כבוד רעי... ה' עליו
הנני עתה רק להעירך על שתתרפה במלאכתך מלאכת הכתיבה תמה, לצאת לפני כפעם בפעם, בידיעות מנקודותיך, כי אז הָיָ' אִיתְוָסָפְיָ' [היו מתווספים] כמה ספסלי בבי מדרשא [בבית המדרש]. וכבר הוכחתי לך במכתבי הקודם מיום הראשון בניסן.
ועיין במדרש רָבָּה יתרו, "א"ר [אמר רבי] ירמיה, ומה אם בשעה שהוא נותן חיים לעולם אֶרֶץ רָעָשָׁה, כשיבוא לפרוע מן הרשעים שעברו על דברי תורה אעכ"ו [על אחת כמה וכמה] שנאמר לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד, וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ. כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו. כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו הוי מי לא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם". הגם שדברי ר' ירמיה טעמם מוכח מתוכו עם כל זה, תורה, כל זמן שאתה מְמָשְמְשָם אתה מוצא בו טעם. והנני להאיר אותם לפניך.
אתה מוצא בפיוט: "וְאַתָּה אָיוֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים, "גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים", סוֹבֵב אֶת כָּל, וּמִלֵּא אֶת הַכָּל".
פירוש, אנו רואים איומות ונוראות וכו', וכאבים שנוראים יותר ממיתה וכו'. ומי הוא העושה כל זה?. .. וזה שמו, "אָיוֹם עַל כָּל אֲיֻמִּים", שהוא מסולק מהם!
וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני יסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!
וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ולא יָדְעוּ רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם? ומה שמו? "גֵּאֶה עַל כָּל גֵּאִים", זה שמו (ועיין בשירי המצורף למכתב הזה, השואל בשביל מי נזרע השדה? כי מענה נכונה בפי). אבל "מְקַבְּלֵי הַאָיוּמוֹת" ומשיגי "הַגֵּאוּת הַמְּרוּחַק הַזֶּה", יודעים בהחלט שהשי"ת מסולק מהם, הגם שלא ידעו למה הוא מסולק!
ומה מספרים על כך בעלי הַפָּיָיט [הפייטנים]? המה אומרים שישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טִפָּת הַיִחוּד", אשר שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חוֹמֶר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בְּגָאֲוָתוֹ המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "הָאָטוּם מְאֹד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כְּחֹמֶר חוֹתָם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית' [יתברך ויתעלה], ושם יכול להשרות עליהם "טִפָּת הַיִחוּד".
סִבֵב עליהם את כל, במדה כזו, שבעל היחוד היה יודע כי "מָצָא כּוֹפֶר", ופתח פתוח להשראתו ית' [יתברך].
וז"ש [וזה שכתוב] בפיוט "סוֹבֵב אֶת כָּל וּמִלֵּא אֶת הַכָּל", שבשעת ההשגה מורגש שפע המתגלה ומתישב דוקא על כל הֲהֳפָכִים, וזהו "אָיוֹם עַל אַיֻּמִים וְגֵאֶה עַל כָּל גֵּאִים" כנ"ל [כנזכר למעלה], וממילא הוא "מלא את כל" כי בעל הַפָּיָיט [הפייטן] ידע "שֶׁהוּא מְמַלֵּא אוֹתָם" בהרוחה גדולה; ולא היה עוד משיג נועם יחודו, עד כי נדמה לו בשעת שלימותו, אשר היסורים שעברו, יש להם איזה ערך, לערך טעם ונועם שפע יחודו ית', וכל איבריו וגידיו יאמרו ויעידו לו, אשר כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם.
וזאת תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ / וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן במרבית אשמתו. וזה משפט לכל פעולה טובה / כה תפגוש לְפוֹעָלָה בארץ חובה. ולכל עובר ושב לו יהיה / נודע איך ידורו אִי וְהוּא. ושיחתו מה היא באותם הימים / בעת הטיול בין קרני רְאֵמִים. שם יש אוזן לִדְבָרִים מאוד עֲרֵבִים / ממשיכים נָהָרֵי אפרסמון גֵּבִים גֵּבִים. ורואים הנשמע שאך באשמתם הוא עָרֵב / וסרחונם מרחיק מהם כרחוק מזרח ממערב. וְשׂוֹחֶק להם, כי יודע נפשם מְעוֹדָם / אשר לא יֻגְבָּל הכופר כְּלָל בְּעֵינָם. בעת שיתן עצמו להם לַכּוֹפֶר / וכל זרה יהיו אֳזְנָיִם לְאִמְרֵי שֶׁפֶר. וזהו יד לכל כלי טָהֳרָה / בו יֹאחָז לגלות האורה. לברוא ולקיים עליה האורה / במשפט הגאולה ובמשפט התמורה.
והגם שלא יִפָּלֵא מעיניך כל אלה, אני רוצה למלא עמהם דברי ר' ירמיה. וזו כוונתו הנשגבה במליצת דבריו: "מה וכו' כשהוא רצוי אין בריה יכולה לעמוד בכוחו, כשהוא קם בחרון אפו מי יעמוד לפניו - הוי, מי לא יראך מלך הגוים". דהיינו, "איום על כל אֲיֻּמִּים גאה על כל גאים" כנ"ל. והכל כדי להשמיע "דִבְּרוֹת אלקים חיים".
פירוש שמשקל הָאֲיוּמִים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר, ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת [השם יתברך] בדרך פּוֹעֵל, בלי שום תרעומת ח"ו [חס ושלום] על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן הכל מָהָלָך הָאָיוֹם הארוך הזה, היה רָצוּי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נוֹעָד.
וזה שאמר ר' ירמיה "כשהוא רצוי וכו'", דהיינו, כל כוונתו להוכיח את עובדי ה' שיהי' העבר הַנִּשְׂגָב האמיתי הזה, נוכח פניהם תמיד, אחר שהפעולה כבר נתגלתה לְמָכְבִּיר.
ואם כן יש "למי לתבוע", על כבודו ית' שלא יתחלל, כי מי פתי שיאמר שהקב"ה וַתְרָן הוא; והביא את הפסוק: "וּמִי יַעֲמוֹד בְּיוֹם אָפּוֹ וּמִי יֵכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ" ודו"ק [והתבונן היטב] מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אָזָר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים יִשָקְלוּ יחד כנ"ל.
ובזה תבין מאמר ר' טרפון, שס"ל [שהוא סובר] שאמרינן "דָיוֹ", והוכיח מהכתוב "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם, שִׁבְעַת יָמִים", ק"ו [קל וחומר] לשכינה שיהיה שבועים עכ"פ [על כל פנים], ומ"מ מָסִיק [ומכל מקום לומד] "וָתִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים". דהיינו, ממש כמו טרם שנתגלתה "הפעולה והשכינה", והיה רק "אָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ", פירוש, "לְגָלוֹת פָּנֶיהָ", והבן.
ונבחן ב' יריקות, א' לבחינת "לִבָּא" וב' לבחינת "מוחא", בסוד, "איום על כל אֲיֻּמִים וגאה על כל גאים" כנ"ל. ואמרינן "דָיוֹ" לפני השכינה "כְּמֵעִיקָּרָא", ואם בר לבב אתה, תבין מִלִּבְּך סוד הכתוב, שאחר הֶסְגֶר שבעת ימים נסעו לדרכם, במערכות התורה, מה שאין כן טרם מילואו של ההסגר.
וְאִילוּ פִי מָלֵא שִירָה כָּיָם, וְשִפְתוֹתָי מְלִיצָה כָּהֲמוֹן גָלָיו, לֹא יָסְפִּיק לִי, מלבאר צִדְקוֹת ה', אשר עשה ועושה ויעשה, לעיני בריותיו אשר ברא ובורא ויברא. נוכחתי לדעת הֵיטֵב הֲדֶק, אשר היו וְהוֹוִים בעולם המון גדול מאוד, אשר צועקים בכל כוחם ואינם נענים, וּבְגַפָּם יָבוֹאוּ וּבְגַפָּם יֵצְאוּ, וכמו בתחילתם, כן בסופם, הרבה הרבה גורעים ואין מוסיפים, ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.
כי "כלל מדוקדק הוא" אשר "מעלין בקודש ולא מורידין" אבל יחודו של השי"ת, כמו שמתגאה על הגופות הריקות מכל חמדה, אינו נחלש ח"ו כלל, ומתגאה אפילו על "קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" וגם המה אם לא ישמרו את עצמם היטב מִלְבָלוֹת זמנם. יוכלו לפטור מעולמם, כמו הראשונים, כי כבודו של עולם חזק הוא, ואינו משתנה מפחד פי בריותיו כמובן.
והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם עֵר. והכתוב אומר: "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'", וזה מאמר החכם "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית", כי העיקר לשים לב ורעיון ו"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ, עֲשֵׂה", לגדל ולקדש את שמו הגדול ומבורך.
ודוקא באורח שכל, ולא כצעקת הכסילים שיודעים לדבר דיבורים בלי לב חכם. אבל הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשוֹ, ושום כוחות גופניים לא ידע, והוא, לא "עֵר", ולא "אוֹנָן", אלא "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" בכח עיון נמרץ בלתי לה' לבדו, כמ"ש [כמו שכתוב] בזוהר: "הכל במחשבה אִיתְבָּרָרוּ" [הכל במחשבה נתבררו], ואין כאן שום צעקה ושום סיגופים וכל מחלה וכל תקלה כלל וכלל, "כי דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", "וכל גָרְגְּרָן כועס", ו"כל הכועס כאלו עובד ע"ז [עבודה זרה]", ונשמתו מסתלקת הימנו.
אבל כוחות שכליות ומחשבות יש להרבות בכל מגמתו וכוחו ו"כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה', אַל דֳּמִי לָכֶם, וְאַל תִּתְּנוּ דֳּמִי לוֹ עד יכונן ועד ישים את ירושלים תְּהִלָּה בארץ".
והאמת אומר לך: כשאני רואה הריקים מכל, מבלים ימיהם לריקות, אינו סובב עלי כל דאבון לב, כי סוף סוף לא יאונה בהם שום דבר רוחני, ורק גוף של בשר ועצמות מתענה, אשר לכך נוצר, כנ"ל ברוחב ביאור. וסוף כל בהמה לשחיטה, ובלי שֵׂכֶל כולם כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.
וכל הסדרים שבטבע, אינם מעציבים את בר הלבב, ואדרבה "מְשַׂמְּחֵי לֵב" המה למבינים, אמנם כשאני רואה הַנְּפִלִים אַנְשֵׁי הַשֵּׁם אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אז, כמו חרב אש לוהט יבואו בלבבי, כי המה מענים את השכינה הקדושה, בְּהַבְלֵיהֶם, שֶבֹּדִים ובודים מלבם.
וָוְי להָאִי שוּפְרָא דְבָּלֵי בּהָאי עָפְרָא! [אוי ליופי הזה שבלה בעפר הזה!] טפה הקדושה והנאמנה, שכל ההשגחה הארוכה סובבת לגלות פניה של אמת, ובגילויה חוזרת וזורקת מַיִם טְהוֹרִים, מים נאמנים על כל פִּנוֹת ההשגחה והמציאות, וכל הריקים מלאים, וכל הַמְּעוּנִים מושפעים, ואין כאן לא קוּרֵי בַרְזֶל ולא קוּרֵי עַכָּבִישׁ, אבל יש כאן כבוד גדול ואהבה נאמנה, חוזרות ושבות מהשי"ת לנבראיו, ובכל מקום שנותן עיניו - מתרפא.
ואשרי האוזן שלא שמעה לשון הרע מִיָּמֶיהָ, ואשרי עין שלא ראתה דבר שוא מִיָּמֶיהָ, וכל שיקלל - מקולל בהחלט, וכל שיברך - מבורך בהחלט, וכל היוצא מפיו, אין בו שום פקפוק ואין בו יותר. אלא זה הדבר אשר צוה הוי' [השם], וּלְדָבְקָה בו!
עָפְרָא עָפְרָא כמה אָת קְשִי קֹדֶל, כל מָחֲמָדֵי עֵינָא אִיתְבָּלֵי בָּךְ, כמה אָת בָּחֲצִיפוּ [עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כל מחמדי העין בלים בך, כמה אתה בחוצפה], אותו העין שמברך בכל אשר תפנה, איך נהפכה לְזָרוֹת, ובכל מקום שנותן עינו נשרף וכלה! ואיך ינוחמו אותם האנשים האנושים מכל, "בנחמת הֶבֶל ושמחת בשר", וּמָה יענו ליום פקודה! וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.
אשר על כן הרבה דברתי מִגְּנוּת אותם אנשים עמך פב"פ [פנים בפנים], ועל דברים שבודים מלבם כמו התפשטות הגשמיות. וכמוהם כן מעשיהם, "כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם", וְ"אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרוֹעוֹ", וְ"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בְּה'", ו"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וכו', כִּי אִם בְּתוֹרַת הוי' [השם] חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹם וָלָיְלָה". כמו שאמרו ז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ו"אם פגע בך מנוול זה מֳשְכֵהוּ לבית המדרש" ודי. וְכָמָה לָא חָלִי וְלֹא מָרְגִיש גָבְרָא דְמָארֵי סָיְיעֵיה [וכמה לא חש ולא מרגיש האדם שאדונו מסייע לו].
וזה שאמרתי לך פנים בפנים בשעת חדוה, אשר עיקר חטא דור דעה היה בסוד הכתוב: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וכו', וַיַּמְרוּ עַל יָם, בְּיַם סוּף", ופירשתי, שמתנה יקרה ועֶרְכָּה, היא לפי יְקָר הדרת הנותן. והמה פגמו בזה לראשונה, "שֶׁלֹּא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ", אלא סתם "נפלאות" ואם כן העיקר חסר מן הספר, וזה גרם להם שחזרו לאחוריהם בשעת קבלת התורה, ואמרו: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה", והגם שהתורה לא מיחסת להם חטא בדבר, כי נאמר "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לְיִרְאָה אוֹתִי וכו' כָּל הַיָּמִים", הוא משום שחטא שקדם למתן תורה לא נכתב בתורה, כידוע. כי התורה בדרך התיקון עוסקת ולא בדרך חטאים.
שאלת אותי ומה לעשות ע"ז [על זה]? ואמרתי לך שצריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא.
וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד, אשר מתוך זה נשבתים האויבים מימין ומשמאל, וכזה נקרא "תודה על ברכותיו", ולא על דיבורי פה גשמי.
ובא וראה כמה חביבים מים נאמנים ממעין דְלֹא פָּסִיק [מעין שאינו פוסק] שנאמר עליו: "יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִיטּוּבֶךָ", והשביעה אינה מבטלת את התענוג מחמת שהשכיל "נִפְלָאוֹתֶיךָ" ולא נפלאות ומופתים, כי למי יענה, ואפילו הוא עצמו כלל אינו צריך לזה, ומעולם לא אמר להם, ולשכמותם "הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי". וכבר מאס אבותם מִלָשִית [מלשים] עם כלבי צאנו לשמירה פחותה, "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר" ו"שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ, שַׂגִּיא כֹחַ".
וכל זה עלתה לו, מעת ששכח מדתו של "רם וְנִשָּׂא, גבוה הָגְבָּהּ", והתחיל לעסוק לפי מדידת בשר ודם, ומשם למדידת העצים וכמו כן מֵחֶשְׁבּוֹן רוצה להבנות, והיה מחשב חשבונות של אחרים, אבל כבר מקרא כתוב וּמְצָאתָהּ", ואמר רַבְּנָאִי: עַד דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמָע וּבְרְאִיָה בְּעָלְמָא לֹא קָנֵי, וְהֵן לִישְנָא דְעָלְמָא. [עד שבא לידו. משמע שבראיה סתם אינו קונה. וזה לשון הרחוב:] "לֹא קָנִי עַד דְּאָתֵי לִידֵיהּ" [לא קונה עד שבאה לידו], ולפיכך תָּנִי תָנָא ב' בָּבוֹת [ולפיכך לימד התנא שני שערים] אחד במציאה, ואחד במשא ומתן, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת עד דְאָתֵי לְיָדֵיה [עד שבא לידו] ממש. ונראה שֶיִגָלֶה באחרית הימים, קמתמי חז"ל: וְלִחְזֵי זוּזֵי מִמָאן נָקָט? וּמְשָנֵי דְנָקָט מִתְרָוָיְיהוּ [ושיראה הזוזים ממי לקח? ומתרצים שלקח משני אנשים] (כאן רמז דבר נוסף שיגלה לקץ הימין) מְחָד מִדַּעְתֵּיהּ וּמְחָד בְּעָל כּוֹרְחֵיהּ [מאחד - בהסכמתו, ומהשני - בעל כורחו], וְלֹא יְדָעְנָא מִי הוּא מִדָעְתֵיה וּמִי הוּא בְּעָל כּוֹרְחֵיהּ [ולא ידענו מי הוא בהסכמתו ומי הוא בעל כורחו]. וזה סוד "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ", תתגלה בע"ה וְתֶרָאֶה בקץ הימין, כי נָעָרִיךְ בְהִלְכְתָא לִמְשִיחָא [עד שנמתין למשיח לברור האמת].
ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו.
ואשורר עליה שירה דקה ונעימה, משמחת "לב אמיתי ובדוקה ומנוסה" בעשר נסיונות.
טִפָּתִי טִפָּתִי דָקָה אָת, וְכָל מֵרְחָבִי / כָּל שָחֲרִי כָּל עֲרֵבִי.
פְּנֵי הַלּוֹט מָגְבָהָת הַמָּסֵכָה, בְרָחֲבֵי עֲתִידוֹתַי / כָּל אֶבְלִי כָּל נֵחָמָתִי.
מְקוֹם הָמְבוּקָה יִשָׂאוּךָ הֲמוֹן רָב בְּדָלִיוֹת [אשכולות] הֹסָפְתִי / כָּל חוּרְבָתִי וְכָל מְלוֹאִי.
חוּדְרָה אָת בִּלְבָבִי, וְכָל שְכָרֵךְ בְיָדִי, כָּל דִגְלֵי אֲהָבָתִי / כָּל זְהֲבִי וְכָל סְחָרִי.
ואורח טוב מה הוא אומר? כל טרחות שטרח בעה"ב [בעל הבית], לא טרח אלא בשבילו. בטעם המימרא: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". וכן הוא האמת, שכמו שהעולם נברא בשבילו, כל הפרטים שבמציאותו יחד כמ"כ [כמו כן] נבראות בשבילו.
פרט אחד שזה מעוצם היחוד שכלל ופרט שוין אליו, וכל שישיגו כלל בני העולם בגמר התיקון משיגים פרטים השלימים בכל דור ודור, אשר על כן מוצא כל אחד ואחד את פרטי האיברים שלו בתורה, כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט, וזה שיעור נשלם ואמיתי בעיון רב, אשר על כן כתוב "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים, וצריך לקדש את עצמו ולטהר במוחא ולבא, וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹ - הִים עִמָּדִי".
אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה. ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך.
הגם שאיני חפץ ואיני רשאי ללמוד בשבילך, אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הַדוּדָאִים, שאתה מוצא בַּשָׂדֶה שְׁבֵּרְכוֹ ה', כי כל עסקינו בחיים רק לְאֻקְמָא שְכִינְתַא מֵעָפְרָא [להקים השכינה מהעפר], וּלְשָׂמְחָה ולשיר לפניה בְּכָל עוז, ולשבח תמיד את הבורא ית' מן המותר בפיך, ומכל שכן במקום שנדע שבטח תַּצְלִיחַ דְּרָכֶיךָ אשר ע"כ לידיעותיך בתכיפות אני צריך, ונרוה אֲהָבִים ביחד לבער הקוצים ונראה את השושנה העליונה בקרוב בימינו אכי"ר [אמן כן יהי רצון].
יהודה"
אנחנו רואים איך בעל הסולם כותב ופותח את ההסבר כלפי התלמיד, אבל בכל זאת גם איך הוא מסתיר ונותן לו מקום להוסיף עליו.
שאלה: כתוב שהבורא "רצוי ואין בריה יכולה לעמוד בכוחו"? מה זה לרצות את הבורא ואז אתה אומר שהבריה לא יכולה לעמוד בכוחו?
שרק לבטל את עצמו, מספיק לנברא כדי להיות קרוב, אפילו דבוק בבורא.
תלמיד: הוא מדבר פה ""וּמִי יַעֲמוֹד בְּיוֹם אָפּוֹ וּמִי יֵכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ" ודו"ק [והתבונן היטב] מאוד, מן העבר הארוך הנשגב, אָזָר "יום אפו", הוא הוא המכלכל את "יום בואו", כמו במאזנים יִשָקְלוּ יחד כנ"ל." האם הוא מדבר פה על ההכנה שלנו, שכל הזמן צריכים להכין את עצמנו יום יום כדי לקבל את התורה?
כן.
תלמיד: מה זה להכין את עצמנו כל יום, שאנחנו צריכים להיות במאזניים?
זה לראות כל יום כחדש. כך כתוב, שכך אדם צריך לראות כל יום כחדש. שלא היה אתמול שום דבר, היום הכול מתחיל.
תלמיד: מה זה לזרוק מים טהורים1 בדרך שלנו?
לטהר משהו.
תלמיד: אני מבין שבעל הסולם מדבר פה על שהבורא נותן לנו הרבה הזדמנויות והמון פעמים אנחנו מפספסים אותן.
כן.
תלמיד: האם זאת הכוונה של בעל הסולם פה, שאנחנו באמת לא תמיד לוקחים את כל ההזדמנויות בשתי ידיים?
בטוח שכך זה, אבל עד כמה הוא פונה אלינו, אני לא יכול להגיד. הוא מדבר לאנשים שהתקדמו והרגישו בתשובה שלו על מה הוא מדבר.
שאלה: הוא כותב כאן, "אבקשך שלח לך להנאתך ולטובתך ידיעות תכיפות אלי ממצבך בתורה, כי יקצר זמן הרבה". איך זה מקצר את הזמן? למה הכוונה?
שבהתאם לכמה שהתלמיד ייתן לו תשובות בצורה נכונה, לעניין, כך בחליפת המכתבים הזאת בעל הסולם יכול לברר דברים יותר גבוהים.
תלמיד: אז בעצם הקיצור של הזמן זה הקשר עם התלמיד? לזה הוא מתכוון?
כן.
תלמיד: והוא ממשיך וכותב "ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון, וכל דבר רוחני משתבח ומתעלה. בלקחו חלק קטן יותר מן הזמן, ואלמלא ידעת הענין שמזיק האריכות על שבילי דנהורא, כמו שאני יודע, אז בטח היית יותר מהיר במלאכתך". הוא מתכוון פה לזירוז הזמנים?
גם.
תלמיד: אם במצב הרגיל אנחנו משתדלים למקסם את המאמצים שלנו, בעשירייה, בשיעורי הבוקר, כך כל הזמן צריכה להיות גם מחשבה אם אני באמת עושה את המקסימום, אם באמת אני מזרז את הזמן, לפי מה שהוא כותב כאן?
רצוי. כן.
שאלה: לגבי "טִפָּת הַיִחוּד", שהוא כותב שכל מקרי העולם הם תוצאה מהמטרה הזאת שנקראת "טיפת הייחוד". מה זה בדיוק "טיפת הייחוד"?
טיפת הייחוד זה אותה הטיפה שבה מתחברים הנברא עם הבורא. הנברא נותן תפילה, כלי, והבורא נותן מילוי.
תלמיד: איך הדבר הזה שנקרא טיפת הייחוד גורם כל מה שקורה בעולם?
כי היא באמת כוללת את הכול. יש לך כאן מ"ן ומ"ד.
תלמיד: אבל כל באי העולם לא נמצאים בטיפת הייחוד?
בסדר, אבל מדובר על מי שנמצא, מי שיודע להעלות מ"ן כך שמקבל בתוכו מ"ד ונעשה לטיפה אחת.
תלמיד: מי שיודע להעלות מ"ן, הוא גורם לכל מקרי העולם?
לא, כאן מדובר רק על אדם אחד, שאם הוא מעלה מ"ן אז הוא נותן לבורא מקום להשפיע לו מ"ד.
תלמיד: כאילו והיכולת הזאת להתחיל להעלות מ"ן, מאיפה היא נרכשת? מתי אדם באמת מתחיל להעלות מ"ן?
מהשתוקקות האדם שהוא רוצה, שהוא בזה מעורר את הבורא להשפיע לו.
תלמיד: הוא כותב פה בהמשך ש"כל אחד ואחד מבני העולם היו מקצצים ידיהם ורגליהם שבע פעמים ביום, כדי להשיג רגע אחד בכל ימי חייהם, בטעם כזה המורגש להם." איך יכול להיות שכל בני העולם היו בכזאת נטייה, אם מעולם לא לטעמו?
בסדר, אבל יכולים להגיע לזה, כי דווקא מהקשר הזה עם הבורא הם כולם באים.
תלמיד: הקשר עם הבורא הוא כמו מגנט לכולם בסוף, אבל כל עוד אדם לא מתעורר לזה, הוא לא יכול להיות בדברים האלה.
בסדר. הוא יכול להיות בדברים האלה בצורה שלא מרגיש את זה, ללא הכרה.
תלמיד: אז כשהוא כותב שהיו מקצצים את ידיהם ורגליהם, על מי הוא מדבר?
אם הם היו משיגים את מה שהם כביכול מפספסים אז היו ממש מוכנים לעשות לעצמם כאלה דברים, רק להתעורר.
תלמיד: אז למה זה כל כך נסתר?
זה לא נסתר, זה עדיין לא מתגלה. כי יש הבדל בין לא מתגלה ונסתר. שעדיין זה לא התבשל.
תלמיד: כאילו זה גם לא, גם במי שכאילו בדרך היכולת שזה באמת יתגלה לו שזה ככה, זה גם, זה לא משהו שקורה ישר.
כל דבר שלא התגלה כביכול נעלם.
תלמיד: איך להתקרב לכאלה הרגשות?
רק על ידי חיבור עם החברים ואחר כך לבורא. אין כאן שום דבר אחר.
שאלה: הוא כותב פה, בשביל "להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי". מה זה "להשכיל הרבה בנותן המתנה"?
שיתקרב לבורא נכון ומוכן להעלות מזה מ"ד.
תלמיד: מה זה אומר להתקרב נכון לבורא?
להתקרב נכון זה נקרא שהוא כבר הגיע למצב שהמ"ד שלו מגיע ליוצרו.
תלמיד: ההרגשה של המ"ד, של התשובה מהבורא זה רק דרך החברים בעשירייה? אפשר להגיד שבסופו של דבר כל עשירייה בעבודה שלנו רואים בחברה באופן כללי?
לא, כאן זה לא באופן כללי, כאן מדובר באופן פרטי לבן אדם.
תלמיד: העבודה הפרטית שלי היא מול החברים, אז אני שואל אם המ"ד שאני מקבל מהבורא, הוא דרך הקשר שלי עם החברים בעבודה יומיומית?
זה דרך הקשר שלך עם החברים אבל אתה נמצא בצורה שאתה קשור לבורא.
תלמיד: יש חיסרון כל הזמן רק לבקש ממנו ולהיות בקשר הזה, אני לא יודע אפילו איך לתאר את זה במילים. אני לפחות מרגיש שאני רוצה לבקש ממנו את הכוח הזה בשביל כולם, כדי שבאמת נוכל לרכוש יותר ויותר את הטבע שלו. זה מה שאני מרגיש במ"ד הזה, קשה לי אפילו להגדיר את זה, אני כל כך מתרגש מזה, אם אני לא מבקש אני מרגיש ממש ניתוק.
בסדר, הכול נכון.
שאלה: בעל הסולם אומר שבהסתכלות הראשונה אתה לא כובש ומשיג, אלא בשביל להשיג אתה צריך לאחוז בידך. האם התהליך הזה בין ההסתכלות לבין לאחוז בידך, זה תהליך הפלירט, התהליך שגורם לאדם לעלות במעלות האדם, לצעוד קדימה בדרכי התיקון?
כן.
תלמיד: האם לאחוז בידך, להשיג, זה אומר חיבוק ונשיקה?
יכול להיות שזה כולל גם את זה.
שאלה: בעל הסולם כותב, "צריך להתאמץ ולהרבות תודה על הטובה, כי מדרך הטבע, כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא. וענית לי שאין התודה על ברכותיו ניכרת בדיבורי פה גשמי, אלא מתוך האימוץ והרחבת לב בטוב מעלת היחוד". מה זה אומר?
שלא צריך לדבר, כך התלמיד כותב לו, אלא העיקר שבלב הוא מרגיש כך.
תלמיד: כלומר, זה לא שהאדם מרגיש שבאמת הבורא עזר לו, קידם אותו, עשה לו משהו ובפנים הוא מרגיש הודיה כלפיו, אלא הוא צריך לחפש באיזה מעשה?
לא, לגבי זה שהוא מרגיש אין שאלה, השאלה היא האם הוא צריך בהתאם להרגשה שלו גם לפתח שפה וגם לדבר בפה לבורא.
תלמיד: אבל הוא כותב "הרחבת לב".
הרחבת לב.
תלמיד: האם זה לבקש "תן לי בלב מקום לחברים"? מהי בדיוק הפעולה הזאת?
אני לא יודע מה הוא מבקש, את זה תשאל ותקבל תשובה.
שאלה: בעל הסולם כותב "והרבה גדולים טעו בזה, כי יאמרו שמובטחים המה שלבם עֵר". מה הייתה הטעות שהרבה טעו בה?
אני לא יודע. הוא אומר שאסור לאדם להיות בטוח שלבו ער.
תלמיד: ואם הוא מרגיש שליבו ער, הוא יכול לחשוב שזה שקר?
יכול להיות שזה שקר, יכול להיות שזה אמת.
תלמיד: אז שלא יבטח.
כן.
תלמיד: כתוב, "כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית' וית' [יתברך ויתעלה], ושם יכול להשרות עליהם "טִפָּת הַיִחוּד"". מהי אותה גאווה זרה שמסתלקת רק באותם האיומות? מה הדבר הזה שמסתלק?
כל ההפרעות שהיו מפריעות לאדם להיות בדבקות שלמה עם הבורא.
שאלה: בעל הסולם אומר כאן שהטעות הגדולה ביותר היא חוסר הודיה לבורא, שלא רואה את גדלות הנותן.
כן.
תלמיד: ואז הוא אומר "כשהנותן רואה שאין המקבל מכיר לו טובה, נחלש מנתינתו להבא." איך לא לפספס את זה?
זו העבודה הפנימית של האדם, על הרגשת הלב.
שאלה: כתוב בסוף המאמר "אבל מותר ומצוה רבה, לשמח ולבסם אותם הַדוּדָאִים, שאתה מוצא בַּשָׂדֶה שְׁבֵּרְכוֹ ה'". מה המשמעות "לבסם"?
אני חושב שמדובר גם על ההפצה.
שאלה: כתוב "ודע לך כי אריכות זמני התיקון יקטינו ערך התיקון". תוכל בבקשה להסביר את זה?
צריכים לעשות כל פעולה מהר ככל האפשר, לקבץ בדחיסות את הפעולות בזו אחר זו.
תלמיד: איך אפשר לבדוק אם אנחנו עושים את הפעולה הזאת?
לא להיות בטל, פשוט.
שאלה: כתוב, "הכול במחשבה יתבררו". מה זה אומר?
שאנחנו צריכים לברר את כל מה שמגיע אלינו ואת מה שאנחנו צריכים להעלות מאתנו לבורא, קודם כל במחשבה.
שאלה: איך נוכל לסמוך על הבורא ולא על האדם בקשר עם הזולת? מתי הבורא מאפשר לי לסמוך עליו דרך הזולת?
איך אני יכול לסמוך על הזולת? אני יכול לסמוך על הבורא. כי האדם נמצא תמיד בשליטת הבורא, לכן אני בטוח רק בבורא.
שאלה: מהם התנאים לפתיחת החור בלב שדרכו תיכנס טיפת הייחוד?
הייתי אומר שזו עבודה עם החברים, שהיא יותר מהכול עוזרת לפתיחת הלב.
שאלה: מורגש שבעל הסולם מבטא הודיה עצומה לבורא. איך כל העשירייה מגיעה יחד להודיה משותפת לבורא?
שישתדלו. אין לי כאן מה להוסיף.
שאלה: בעל הסולם כותב בסוף האגרת, "ונחזור לענינינו, שעיקר הוא להשכיל הרבה בנותן המתנה, כמה גדלו, וכמה הוא שוה, ואז יזכה לדביקות אמיתי, וישיג טעמי תורה, שאין שום תרופה, זולתה, בעולמינו". הוא כותב את זה לתלמיד שרואים שהוא כבר מאוד מתקדם. מהי הפעולה הזו, "להשכיל הרבה בנותן המתנה"?
אפשר להגיד שזה להכיר בנותן המתנה.
תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות?
להכיר את הפעולות שלו, את התכונות שלו, את המעשים שלו, את הקשרים שלו עם כולם. לברר במדויק כל מה שאפשר עליו.
תלמיד: מה צריכים לעשות בשביל זה חוץ מהלימוד? זה יותר משהו שכל אחד עושה איזו עבודה פנימית?
זה צריך להיות קשור עם החברים ולהשתדל להיות יחד איתם באותו הקשר עם הבורא שהם, החברים אתך ולבורא, ואתה איתם ולבורא שלהם. כי לכל אחד יש בורא אחר.
תלמיד: לא הבנתי, את מה שאתה אמרת עכשיו.
לא חשוב. כל אחד מרגיש, מגלה את הבורא בצורה אחרת. אז איך שמגלים החברים שלך את הבורא, כך אתה מתחבר איתם וגם משיג את הבורא דרכם.
שאלה: בעל הסולם אומר בטור א', בעמ' 689, "וכן אנו רואים מימות עולם, עד היום הזה, כמה אנשים שמיררו את חייהם בכל מיני ייסורים וסיגופים, וכל זאת כדי למצוא איזה טעם בעבדות ה', או לידע מי הוא בעל הבירה!
וכולם זרעו חייהם לריק, ויצאו מעולמם כמו שבאו, ולא ידעו רווחה כלל, ולמה לא ענה ה' על כל תפילותיהם? ולמה התגאה עליהם כל כך? ובהחלט, לא התפייס להם?" אני לא מבין מה התשובה שלו לזה? איך זה שהבורא נותן לאדם להעביר את כל החיים שלו ואפילו לא למצוא אותו? אז למה הבורא מביא אותו בכלל לעולם?
זה לא חשבונך. בפנייה אליך לא כתוב שאתה חייב את כל הדברים האלה לדעת, אלא כתוב מה אתה צריך לעשות. מה אתה חייב לבורא ולא מה שבורא חייב לך.
תלמיד: אז איך אנחנו יכולים להבטיח שלא נעביר את חיינו לריק, כמו שהוא כותב פה, שאנחנו מתייגעים?
זה מעבר לקשר שלך עם הבורא, שאתה צריך כאן לבקש ממנו יחס עוד יותר מיוחד, קשה, קרוב.
שאלה: יש בכמה מקומות שהוא כותב על מידת גאווה שהיא מפריעה לאדם להגיע לייחוד. מה היא הגאווה הזאת שצריך להיפטר ממנה?
שהאדם חושב על כך שיש בו איכות.
תלמיד: כאילו, נדרש מהאדם לעשות פעולות, ללמוד, להתחבר. איך אדם בלי כוחות מעצמו יכול לעשות איזו תנועה?
לא אומרים שלא יהיו לו כוחות מעצמו, אבל אומרים לאיזה כיוון צריך להיות.
תלמיד: אבל אם אדם אומר "אני פועל, אני עושה, אני מתחבר"?
הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה.
תלמיד: אז זה נקרא שיש לו גאווה. הוא לא יגיע לחיבור?
כן.
תלמיד: איך נפטרים מהגאווה הזאת?
קודם כל חושבים על זה.
תלמיד: יש משהו שביחד אפשר לעשות כדי להיפטר מהגאווה?
תלמד מכמה חברים שנראה לך שהם בכך מוצלחים יותר.
תלמיד: הוא מדבר הרבה על הלב, על ברי לב ולהבין. מה זה העניין שהוא כותב, "ואם בר לבב אתה תבין מלבך". מה ההבדל.
אם אתה יכול להתגבר על הלב שלך, על כול הרצונות שלך, לעשות עליהם צמצום, ובכך לעצמך אתה כבר בטוח לא חושב, אז אתה יכול כבר להתחיל לעבוד כלפי הבורא.
תלמיד: יש כאילו הרגשה שצריך להבין בשכל, ופה הוא אומר שצריך להבין בלב. ובמילה הזאת להבין.
"הלב מבין". ככה מקובל בחכמת הקבלה.
תלמיד: במילה "להבין" יש כאילו משהו מתוך המילה בינה? כאילו שהיא מתלבשת.
אני לא רוצה להוסיף כמה מילים שיכולים להתבלבל בהם.
שאלה: בעל הסולם כותב "אשר שוכני בתי חומר הללו כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד",". זה אומר שחייב להיות הקדם של סבל, של חרדות בשביל להתקרב לבורא, שעליו צריך להתגבר?
לא. לא חייב להיות, אלא ההשתוקקות שלך צריכה להיות. האם אתה מקבל את ההשתוקקות שלך כסבל? זה עניינך.
תלמיד: אז מה שהוא מדבר כאן זו השתוקקות, אז מה זה האיומים והנוראות?
זה כך מתגלה כלפי האדם, לא לכולם ורק לפעמים.
שאלה: שמעתי שאמרת עכשיו שלכל אחד יש בורא משלו.
כן.
תלמיד: ושאדם צריך להתחבר לכל אחד ואחד ולגלות את הבורא שלהם?
אני לא שמתי דגש על זה כמוך.
תלמיד: כי אם לאדם יש את הבורא משלו, למה הוא צריך להתחבר בשביל לגלות את הבורא של החבר?
אתה לא צריך, אני לא יודע איפה אתה רואה שזה כתוב כך?
תלמיד: לא, פשוט שמעתי כך שאמרת את זה.
לכן אני אומר, תעזוב את זה, זה לא העיקר.
שאלה: בעבודה הפרטית של האדם הוא צריך כל הזמן להתעלות מעל כל העולם הזה, ולפתח השתוקקות מאוד גדולה לבורא ולא לפספס את הזמן.
כן.
תלמיד: ואתה אומר תמיד, העבודה היא בעשירייה, העבודה עם החברים והחיבור זה בעצם דרך זה הוא יכול להגיע.
כן.
תלמיד: במבט ראשון יש איזו סתירה פה ולא ממש ברור במה אנחנו יכולים לחזק אחד את השני, איך אנחנו יכולים לגעת בדבר כזה. אמרת גם שצריך לברר, הכול במחשבה יתברר. איך הבירורים האלה יכולים להיות משותפים כביכול זה דבר פרטי שכל אדם צריך לפתח אצלו, איך אנחנו יכולים לחזק אחד את השני בזה, איך העבודה בחיבור פה מתבטאת?
העבודה בחיבור מתבטאת שאני קשור אליהם, לכל אחד ואחד מהם לעשירייה, והם בחזרה קשורים אלי.
תלמיד: כאילו, אני עובד על הקשר הזה בפנים או שזה צריך לקבל איזה גם ביטוי בחוץ?
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. האם אלה צריכות להיות פעולות גשמיות, להראות את זה לכולם, את זה אני לא יכול להגיד. לפעמים כן לפעמים לא, הכול לפי הצורך להתקדמות הכלי הכללי.
תלמיד: זאת אומרת אם משתוקקים נכון לבורא, אז מתחילים להבין איך לעשות את זה?
כן.
שאלה: פתחת את השיעור עם אמירה שבעל הסולם פותח ומסתיר.
אז מה?
תלמיד: יש לך היום הרבה תלמידים שמלמדים, האם על התלמידים שלך לפעול גם באופן כזה כלפי התלמידים שלהם?
אני לא חושב, הם עדיין לא פועלים לפי הכלל הזה, של גילוי והסתרה.
תלמיד: מה החשיבות של זה, למה בעל הסולם עושה ככה, מה זה מלמד אותנו?
כל המקובלים הגדולים כך עושים, שאם מגלים משהו, אז מגלים טפח, ומכסים טפחיים
שאלה: ביחס לבריאה הוא כותב כאן," כי כמו שערוכה בכללה לכלל כולו, כן ערוכה בכללה לפרט אחד, ולא עוד אלא אדרבה, שאין בכלל יותר ממה שיש בפרט", ואז הוא אומר איך להגיע לזה, "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" ואז אתה מגיע למצב, ו"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא", והוא שיעור מותאם בתכלית התאום שהכל אחד הוא, ואין הרוחני נחתך לחלקים". והוא מסיים "וכשתברך בברכות התורה כמתחילה, תשיג את הפסוק הנכבד: "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹ - הִים עִמָּדִי".", אחרי כל זה מה זה שאין אלוהים עמדי, איפה אלוהים?
שחוץ ממנו אין אלוהים, אין עוד מלבדו.
תלמיד: משהו לא ברור, כי הוא אומר בפירוש, אין אלוהים, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי. או שהמשמעות היא שהאור והבורא הם אחד, ואין כבר הבחנות ביניהם? כי לא יכול להיות שאין אלוהים עמדי, הוא נוכח בכל, אז איך הוא כותב כזה דבר?
אתה לא שומע מה שאני אומר. אין אלוהים זה נקרא שחוץ ממה שאני עכשיו משיג, ושממלא את הכלי שלי, אין אלוהים אחרים, רק אחד.
תלמיד: כלומר אין אלוהים מעבר לגודל ההשגה שלי, ולגודל הכלי שלי?
כן.
שאלה: אחרי שנדבקים בבורא, האם עדיין מרגישים מכות, מה משתנה בתפיסה שלנו?
יש ענין להרגיש את המכות, ויש ענין לקבל מכות, אז אחרי שדבוקים בבורא לא מרגישים שום מכות.
שאלה: אפשר להבין אותך ואת רב"ש, אבל את בעל הסולם מאוד קשה להבין, ולהתקשר אליו. האם זה מסתדר עם השנים או שצריך לעבוד על זה איכשהו?
תלוי למי.
שאלה: איך אפשר להגביר את האמון ואת הבטחון בבורא, כשכל כך הרבה גאווה, ודברים שליליים מתגלים כל הזמן?
אני מבין אותך, לכל אחד נראה שהאגו שלו יותר גדול מכל חבר, אבל צריכים להמשיך, ולהתפלל, ולהיות בטוח שהבורא יתן לך את המתנה הזאת. שאתה תרגיש שאתה יכול לעלות למעלה מהאגו, שהבורא כך יעשה לך.
שאלה: העיקר בעשירייה זה להודות לבורא בלב ולא בפה, כמו אורח טוב שאומר שכל העולם נברא בשבילי, האם זאת הקרבה שלנו?
כן.
שאלה: דברת על זה שאנחנו מעלים מ"ן, ומקבלים את התשובה של הבורא בצורה של מ"ד. האם אנחנו יכולים לדעת אם המ"ד שלנו התקבל או לא, איכשהו להרגיש את זה?
בוודאי.
תלמיד: כיצד?
לפי יחס הבורא אלי, אני לדודי ודודי לי.
תלמיד: אנחנו פועלים במרכז העשירייה שלנו, במרכז החיבור בינינו. איך עלינו להתבונן ביחס הזה של הבורא אלינו דרך התפילה שלנו?
תתייחסו אליו כמה שאפשר יותר נכון, ואחר כך תתחילו לחשב ביחסים ביניכם את התשובה שלו.
תלמיד: ומה בדיוק משתנה, איזו דרגה של חיבור בינינו?
הכול משתנה, הכול.
שאלה: אם העבודה שלנו היא להעיר את החברים, והם דוחים את העזרה הזאת או את הרצון שלנו להעיר אותם. האם עלי לנתח את הכוונה שלי, האם היא נכונה?
עליך להשתדל להמשיך בפעולה הזאת, אבל להשתדל לעשות אותה בצורה הכי נעימה לחברים. שאתה מוכן לכל דבר רק לשרת אותם, ושהם לא ידחו אותך.
שאלה: אמרת שלכל אחד יש את הבורא שלו, כשאנחנו מתחברים, ומשיגים את הבורא של החבר, מה קורה לבורא עצמו, משהו משתנה?
הוא מאחד את כל הצורות שלו לצורה אחת שלמה.
תלמידה: איך זה משפיע על היחסים שלנו עם הבורא בהמשך?
אתם עוד יותר נדבקים בו.
תלמידה: אז אם אנחנו מחזיקים בחיבור זה קורה, ואם אנחנו לא מחזיקים בחיבור מה קורה?
אם לא מחזיקים בחיבור זה לא טוב, אתם תגיעו.
שאלה: אני כבר לא דורש מהבורא שהוא יראה לי בצורה בהירה את ההתקדמות של החבר, אלא פשוט מוכן להתפלל עבורו כמה שצריך, כמה שיידרש. עד כמה הגישה הזאת נכונה?
זו גישה נכונה.
שאלה: בעמ' 690 פסקה ראשונה כתוב, "פירוש שמשקל הָאֲיוּמִים הנשגבים, היו נערכים רק לראות את הקולות, מה שאין העין יכול לראות והלב לחשוב ולהרהר, ועד שבא לידי מדה זו, היה מהלך השי"ת [השם יתברך] בדרך פּוֹעֵל, בלי שום תרעומת ח"ו [חס ושלום] על הפעולה. כמורגש כי הפעולה עדיין לא היתה, ואם כן הכל מָהָלָך הָאָיוֹם הארוך הזה, היה רָצוּי ומפויס לפעולתו, לגלותה לעת נוֹעָד."
מה זאת אומרת לראות את הקולות אלה כבר שתי מדרגות שונות, לא? איך לגבי כל אדם שעדיין לא השיג הוא יכול להשיג את האהבה הזאת?
אני לא יכול להגיד לך, זו השגה. זו תוספת בהשגה, שלא רק שומעים את הקולות, אלא גם רואים את הקולות. כמו ההבדל בין האוזן לעין.
(סוף השיעור)
-
ובגילויה חוזרת וזורקת מַיִם טְהוֹרִים↩