שיעור בוקר 17.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חשיבות הלימוד המשותף – קטעים נבחרים מהמקורות

אמנם יש לנו כל יום סדר קבוע לשיעורים, אבל יש לפעמים וזה טוב שמתגלים יותר ויותר כל מיני נושאים חשובים ואנחנו צריכים לדון בהם וללמוד אותם. העיקר זה איך אנחנו מארגנים את השיעור. אנחנו לומדים מהכתבים איך מקובלים קבעו שצריכים להתארגן במקום אחד ולשבת יחד בעיקר בעיגול, כי אפילו הישיבה הפיזית הזאת אומרת על השוויון, על הסדר, על זה שרוצים להתאחד, והשיעור צריך להיות כמו שהמקובלים קבעו.

בדרך כלל אצל המקובלים השיעור היה מתחיל ב 12 בלילה, בחצות. כי חצות זה בדיוק אמצע הלילה שכבר הלילה פונה לבוקר ולכן כך הם היו מתחילים. גם דוד המלך היה קם בחצות. כתוב שהיה לו כינור תלוי על הקיר שהיה מתחיל לנגן מעצמו בשתיים עשרה בלילה, ואז דוד היה קם לתפילות שמהן הוא כתב אחר כך את תהילים. זה היה לפני 3000 שנה. בכל זאת צריכים להבין מתי זה היה. וכל הלימוד בכל זאת היה יחד.

מלכתחילה אלה לא היו תפילות כמו שעכשיו בבתי התפילות ובכל מיני מקומות וצורות בעולם, אלא זה היה "בית כנסת" מה שנקרא בעברית, בית של כינוס, בית של חיבור, בית ששם היו מתאספים כדי להתחבר יחד. זה לא בית תפילה כמו שאחר כך התחילו לקרוא לזה, אלא בית של אסיפה, שאנשים מתאספים להיות כאיש אחד בלב אחד. ולכן כל החשיבות בלימוד הייתה דווקא שזה הולך יחד עם החיבור בין אותם הלומדים.

ולכן אנחנו צריכים להבין את העיקרון הזה, שהעיקר בשביל מה אנחנו לומדים? כדי להגיע בחיבור בינינו לתכונות של הכלי המתוקן דאדם הראשון, כלי מתוקן של הנשמה ולכן אנחנו מתאספים. בשביל מה? איזו מטרה יש לנו עוד? אם אנחנו נעדכן כזה קשר בינינו שאנחנו נרגיש, שכל אחד במקום את עצמו ירגיש את העשירייה, לפחות עשירייה, ואחר כך לתוך העשירייה יתווספו עוד ועוד אלפים ומיליונים ומיליארדים, ובכל זאת זו תהיה עשירייה, בהתאם לזה נרגיש את עוצמת הכוח העליון שמחבר ומתגלה בזה. ולכן כל העבודה שלנו חייבת להיות יחד עם החיבור.

אני מבין שיש הרבה שאלות וטענות ש"אני לא יכול לקום לשיעור, אני עסוק במשהו", אבל אנחנו צריכים לעשות בכל זאת חשבונות כאלו שאני לא לומד לבד. לימוד לבד זו חוכמה, אני לומד חוכמה, אבל רק לימוד ביחד זה לימוד תורה. זאת אומרת שרוצים להתחבר, מזמינים את המאור המחזיר למוטב שהוא נקרא "תורה" והוא עובד על הרצון לקבל שלנו, ש"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין כי המאור שבה מחזירו למוטב". לזה לומדים. זה נקרא "לימוד תורה", אחרת זו עבודה זרה. וכאן אנחנו צריכים לחלק בדיוק בין זה לזה.

אם לומדים בקבוצה, אם לומדים כדי להתחבר וכדי לגלות את הבורא, את כוח ההשפעה והאהבה בתוך החיבור אז אנחנו נצליח. אם לא, חבל על המאמץ. זה גם טוב, אבל בכל זאת זה לימוד חוכמה, וזה לא כדי להגיע להשגה. להשגה צריכים תנאים מיוחדים שמקובלים גילו אותם, בדקו אותם על עצמם ואז הם כותבים לנו בדיוק מה לעשות. ואנחנו כמו ילדים שומעים את הגדולים ויש סיכוי שאנחנו נגדל כמוהם.

לכן אני מבין שקשה לי נגיד לקום לשיעור או קשה לי לסדר את היום כך שאני צריך להגיע לשיעור למשל בשמונה בערב, כמו בחוף המזרחי של אמריקה, או יותר קשה בלוס אנג'לס, בסן פרנסיסקו, ששם זה החוף המערבי, כי שם עכשיו חמש בערב ואז ודאי שזה קשה, אבל צריכים איכשהו לסדר את זה או בזמן אחר אם אפשר. אבל היום כשאנחנו לומדים מהבית, אנחנו לא צריכים לנסוע שעה, שעה וחצי לשיעור ובחזרה כדי להיות במקום אחד, אלא אם אנחנו עברנו ללימוד מרחוק כל אחד מהבית שלו, אז אני לא חושב שיש לנו בזה כל כך בעיה. פחות מאשר קודם. אני יכול לשמוע מהרכב, אני יכול לשמוע ממקום העבודה אולי, מהבית, אני יכול בכל זאת יותר נכון להתאים את עצמי עם האחרים.

אני רוצה להגיד שרק תדעו שלימוד בזמן אחר, לא כאשר כולם לומדים, זאת תוצאה אחרת. אי אפשר להשוות בין שלומדים יחד בעשירייה או שאני לומד את זה בזמן אחר לבד או עם כמה חברים. חייב להיות מניין, עשרה אנשים, ואנחנו מתאספים לא פיזית אלא וירטואלית נגיד, מתאספים ולומדים יחד כדי להתחבר ובחיבור לגלות את הבורא. זה בסך הכול מה שחכמת הקבלה מציעה לאדם. זה הרבה מאוד, זה לעבור מהעולם הגשמי לעולם הרוחני, אבל זה מה שאנחנו בעצם צריכים לעשות. כדי להגיע לתכונת האמונה למעלה מהדעת אני צריך להביא את עצמי תחת השפעה עליונה של הקבוצה, של האור העליון שדרכה ישפיע עלי וימשוך אותי קצת מחוצה לאגו שלי, וזה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו לומדים יחד ובקבוצה, רצוי בקבוצה הקבועה.

ודאי שיש כאן כל מיני תנאים, יכולים להגיד "לא יכול, אי אפשר", אז תסדרו את זה איך שאתם מסוגלים. אבל באמת, קודם כל תבדקו את עצמכם האם אתם באמת לא מסוגלים, והתנאים שאתם מרגישים לא מאפשרים לכם ללמוד יחד עם כול הכלי העולמי "בני ברוך" בזמן השיעור, האם הסיבות האלה הן סיבות אמיתיות. וכאן כל אחד עם החשבון שלו.

אני מבין שזה לא פשוט, אבל לא נראה לי שזה בלתי אפשרי. כבר ראינו את הדברים האלה במשך שנים רבות. וחוץ מזה רק תבינו שמרגע שחכמת הקבלה התגלתה לפני 6000 שנה באדם הראשון הגשמי ומאז היא מתגלגלת עד ימינו, הסדר הוא שקמים בלילה ולומדים. כך זה אצלנו. אתם רוצים לקום בלילה כמונו בשתיים, שלוש בלילה וללמוד? יש לכם אפשרות לעשות את זה בזמן אחר, בגלל שאנחנו עושים את זה, ואז לכולם זה אותו חשבון שווה.

לכן אין לי כאן יותר מה להוסיף, רק להגיד שאתם לא חייבים לי, לבני ברוך, לאף אחד. אלא אתם צריכים לעשות חשבון עם עצמכם ועם הבורא. ישנם הרבה אנשים שחושבים שהם יכולים להרשות לעצמם ללמוד בצורה אחרת, בזמן אחר. אז אני אומר לכם, יעברו החיים ולא תשיגו שום דבר, ותשאלו את עצמכם למה? ואז אני רוצה שתזכרו את המילים האלו שאמרתי עכשיו.

בואו נשמע מה שכתבו על זה המקובלים.

קריין: קטע מספר 1, אומר הרב"ש.

"וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת" "בית הכנסת" כמו שאמרתי זה בית של כינוס, שמגיעים ומתחברים. זה לא בית תפילה, זה בית הכנסת. זה מקום גם רוחני וגם גשמי איפה שבאים כדי להתחבר, לכן זה נקרא "בית הכנסת". "ולא יבואו קצתם קצתם". ושאלנו, האם צריכים שאף אחד לא יכנס בבית הכנסת עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה. ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה".

(הרב"ש. מאמר 28, "אין עדה פחות מעשרה", 1986)

כמו שהבורא הוא אחד, כוח אחד, כוח השפעה אחד, כך אנחנו בכנס שלנו, בכינוס שלנו צריכים להגיע לכוח אחד.

מי שרוצה לשאול יכול לשאול. אנחנו רוצים היום לפתור את השאלה הזאת על הלימוד שיהיה ברור לכולם שכך לומדים. אתם יכולים? כן, לא יכולים? לא, אבל אתם יודעים שזה החוק והוא לא תלוי בנו. אלא זה חוק רוחני איך האור העליון מתלבש בחומר הגשמי, ואנחנו צריכים לפי זה להסדיר את עצמנו להיות כמה שיותר מתאימים לאור העליון.

שאלה: לפי מה שרב"ש כותב כאן, האם זה אומר שאף אחד לא צריך להיכנס לבית התפילה לפני שיתאספו עשרה אנשים, ואז יכנסו כולם בבת אחת?

לא, ודאי שלא. אלא כשמתחילים ללמוד משתדלים שכולם יהיו במקום וכולם יהיו מחוברים וכולם יהיו בהכנה. לכן אנחנו עושים הכנה לפני השיעור וצריכים לדייק שתהיה לנו הכנה יותר ויותר מועילה, אפקטיבית, שבאמת נתחיל את השיעור בהתרוממות, בהתלהבות, בציפייה גדולה, כבר בחיבור בינינו. לכן הכנה לשיעור צריכה להיות מאוד חשובה ורצינית, נקווה שאנחנו נגיע לזה. בינתיים זה בהתחלה.

שאלה: בימים האחרונים אני מרגיש התעוררות מיוחדת גם בשיעור בוקר וגם לפני השיעור, אני מתעורר אפילו בחצות ולא מצליח להירדם ומתכונן. איך נכון להשתמש בשעתיים האלה אפילו שלוש לפני השיעור, מה לקרוא, איך להתכונן באופן מיוחד?

קודם כל אתה צריך לעשות סדר יום נורמלי ולא לקום שלוש שעות לפני השיעור, זה לא בסדר, לא יהיו לך כוחות, וגם לא עצבים, תתחיל להתפרץ וכן הלאה, זה כבר ידוע לנו, לכן צריכים לסדר את הדברים בצורה נכונה. אני ממליץ לעשות סדר יום נורמלי, מאוזן. אבל בכל זאת אם אתה קם מוקדם, אני ממליץ לקרוא אותו חומר מה שיש בשיעור לבד ולחשוב עליו, איך אתה מתכונן. אחר כך לקראת השיעור איך אתה מתחבר לחברים ולמה, בשביל מה, לאיזה צורך, מה מטרת השיעור. ואז יחד איתם, כשאתה מגיע להתרגשות שיש לך הזדמנות להתחבר עם האחרים ולמשוך המאור המחזיר למוטב שיקשור ביניכם ויגלה את הבורא, אז אתה מגיע לשיעור.

כי כל שיעור ושיעור זה עבודה פרקטית, אנחנו לא באוניברסיטה, אנחנו צריכים להשתדל בינינו להתחבר בצורה שהבורא יתגלה. זו ממש פעולה פרקטית, שכל יום ויום אנחנו יותר ויותר רוצים להרגיש את עצמנו מכונסים יחד, כאיש אחד בלב אחד, שנגיע לזה לפחות במידה אחד חלקי 125, במדרגה הכי תחתונה שזו מדרגה 125 מהאינסוף. אז כשנגיע לזה, נתחיל לגלות את עצמנו ככלי ואת הבורא כמילוי.

תלמיד: זה צריך לקרות לכולנו יחד בעשירייה ובכלי העולמי?

לא. זה יכול להגיע אפילו לעשירייה בכזאת צורה שחלק מרגישים יותר, חלק מרגישים פחות, חלק מרגישים את זה כבר בצורה רוחנית וחלק עדיין לא. אבל בסך הכול זה מתגלה ואת זה צריך להרגיש, שזה יכול להיות גם צורה אישית וגם צורה קבוצתית, אבל בכל זאת זה תלוי בקבוצה. להיות מכוון לבורא אני לא יכול בלי עשירייה, אז אני פונה עם הרצון לקבל שלי האגואיסטי לכל מיני כיוונים. לבורא אני יכול לכוון את עצמי רק אם אני נכלל בעשירייה לפי מה שרב"ש כותב.

תלמיד: רציתי לשאול לגבי הכנה של עשירייה לפני שיעור. אנחנו שמענו ממך כמה פעמים שעשירייה צריכה להיות כבר כאחד כשנכנסת כבר לשיעור. איך לעשות את זה נכון שבאמת נרגיש כאחד לפני שיעור?

אני לא יכול להגיד לך, אתה אצלי כבר 25 שנה, מה אני אסביר לך? כל הכתבים לפניך ויש את החברה שאתה נמצא בה כבר כל השנים האלו אז תשתדל. תשתדל לקיים אבל בקפדנות, לקיים מה שהרב"ש כותב על ההתחברות בקבוצה. זה התנאי הראשון, חיבור בקבוצה, "או חברותא או מיתותא", או שמגיעים לחיבור או שמגיעים למוות, אחד משניים. וכאן אדם צריך באמת להביא את עצמו, זה לא מיד, אבל פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, הוא מתחיל לגלות שבאמת העיקרון הזה חיבור עם הקבוצה הוא נעשה בעיניו יותר גורלי.

שאלה: רציתי לשאול מה חסר בשיעור מוקלט לעומת שיעור בשידור חי כמו עכשיו?

קשה להגיד. רוחניות פועלת כל הזמן ונמצאת כל הזמן באוויר, לכן אנחנו לא יכולים להגיד שחסר משהו, אבל חסר לאדם להתקשר לאותו כוח רוחני שתמיד נמצא והבורא כבודו מלא עולם ומצידו אין שום הגבלה, הוא מאיר לכולם ובשווה, אבל אנחנו כדי להיות מכוונים אליו חייבים להיות בתוך עשירייה ושהעשירייה תשפיע עלינו ותחייב אותנו להרגיש שאנחנו נמצאים בה, והחברים לוחצים עליי מכל הצדדים ואני מרגיש אותם ודווקא מתוך הלחץ הזה אני פונה לבורא נכון.

תלמיד: אבל מה לעשות אם אנחנו חברים שחיים במקומות אחרים בעולם שבו זמן השיעור החי לא נוח, הוא קשה, הוא אחרי יום עבודה.

אני לא חושב ששיעור אחרי יום עבודה הוא יותר קשה, אני לא חושב, דווקא האדם מתרגל, הוא מוריד מעצמו את כל היום, קודם כל היום הוא מגיע הביתה, כי כמעט בכל המקומות שלנו לא מתאספים אנשים כמו שהיה פעם במרכזים, ומהבית הוא כבר נכנס לשיעור. אם נדבר נניח על ניו יורק, החוף המזרחי, השעה אצלם בזמן השיעור היא שמונה בערב, זה מצוין. זאת אומרת יחסית אנחנו יכולים להסתדר בכל המקומות בעולם כלפי השיעור. יותר גרוע זה למזרח, סין, פיליפינים, הודו, הם נמצאים ממש באמצע יום עבודה. אבל לא נורא, אפשר להסתדר.

ואם מאין ברירה אנחנו כבר מתאספים בזמן אחר, מפני שאנחנו חיים במדינה שבה שיעור הבוקר הוא בדיוק באמצע היום ואנחנו חייבים להיות בעבודה, אז אני וכול החברים שלי מתארגנים לקבוצה ואחר כך שומעים את השיעור, אבל יחד, יחד ולא אני לבד. יחד שומעים את השיעור, ממש כאילו אנחנו נמצאים בו בזמן אמת.

תלמיד: גם אם אני שומע שיעור מוקלט אני צריך להתאסף עם חברים?

בטח, כי אתה צריך לעשות כוונות, אתה צריך להשפיע עליהם והם עליך. הרי שיעור זה לא ידע, מה שהיה שם לפני כמה שעות ועבר, שיעור זה שאנחנו מתאספים לחיבור בינינו חדש, נוסף, זה נקרא שיעור. שיעור זו מידה. אנחנו מתחברים לעוד מידה בינינו.

שאלה: מה זה אומר מבחינתי שאני צריך לסדר את החיים הגשמיים שלי סביב שיעור הבוקר?

מה לעשות? צריכים כך לסדר את היום, שאתה יכול להיות עם החברים שלך יחד ובזמן השיעור, אם אפשר לפי השעות האסטרונומיות, ואז זה נקרא, שאתה מסדר את הכול, שבשלוש השעות האלה הכול מת בעולם, הכול מת. אני מתחבר לחברים ועם הבורא ואנחנו נמצאים בעולם העליון. אנחנו נכנסים לרחם, שיעור הוא כניסה לרחם העליון. אתה מבין.

תלמיד: אבל אם אני לא מצליח, אני אשם בזה או שהבורא עושה לי תיקון כזה?

לא, זה רק בתנאי שאתה באמת לא מסוגל בגלל כל מיני כוחות חיצוניים לסדר את עצמך להיות בשיעור עם העשירייה. זה דבר שצריך להיות אחרון.

שאלה: נראה לי שבאנגליה יש לנו את הזמן הגרוע ביותר, השיעור שלנו מתחיל באחת בלילה ואנחנו נאבקים שנים כדי למצוא את הדרך הנכונה לחברים, במיוחד אלה שיש להם ילדים קטנים או עבודות שבגללן הם צריכים לקום מוקדם. זה זמן מוזר כי אתה לא יכול לישון יותר מידי לפני השיעור ואתה לא יכול לישון טוב אחרי השיעור. אני לא יודע אם יש לך איזה עצות ספציפיות כלפינו, ניסינו הרבה דברים במהלך השנים, נכון לעכשיו רוב החברים מצליחים להגיע לשיעור.

כן, אני מחזיק מקבוצת אנגליה למרות שבאמת זה קשה, גם צרפת, הם נמצאים במצבים יותר קשים מאחרים. נכון. מה לעשות? אני אספר לך בדיחה, כתוב שמקובל צריך לישון שנת סוס. שנת סוס זה שישים נשימות ולהתעורר. ושוב להמשיך לעבוד, לעשות משהו, עד שהוא נרדם, לא יכול, ושוב נכנס לשינה של שישים נשימות. זה צחוק, זו בדיחה, זה בלתי אפשרי לאדם המודרני המפונק, אבל כך קבעו מקובלים לפי הכוח העליון, לפי הסדר העליון. מה לעשות, אני לא יודע. אני רק מעורר בכם את החשיבות שצריכים להסתדר, כי אתמול דיברתי עם כמה קבוצות והם העלו את הטענה הזאת, שחלק באים וחלק לא באים ולא יודעים מה לעשות וכן הלאה. ביקשו ממני כאילו אישור לעשות מה שנוח להם.

ולכן אני לא החלטתי ולא אמרתי להם את זה ואני לא מחליט במקום אף קבוצה, אני רק אומר לכולם שצריך להבין את החוקים, לדעת אותם, ואם אפשר לקיים, לקיים. אבל אם אי אפשר, ואי אפשר זה נקרא שזה למעלה מכם, ממש, אז לא. מה לעשות. אבל זה לא שאתם מחפשים איכשהו איך לברוח, זה לא ילך, אלה החוקים והתנאים שהבורא נותן, אחר כך הוא עושה חשבון, כי בסך הכל הוא צריך להתגלות בכם ואם לא עשיתם סאה של יגיעה הוא לא יתגלה.

שאלה: פשוט נראה שיש איזו קנאה בין החברים שכן מסוגלים לנהל סגנון חיים שבו הם יכולים לקחת את אותן שישים נשימות ולהגיע לשיעור הבוקר המלא, לבין חברים אחרים שיש להם לוח זמנים שמאפשר להם להימצא רק בחלק מהזמן או לרוב להקשיב לשיעור המוקלט, ואז זה הופך לנושא מאוד מורכב בתוך העשיריות, נראה לי בכל מקום, טעון מאוד. בין אלה שהמצלמות שלהם דלוקות והם כל הזמן שם, לבין אלה שעדיין איתנו ומקשיבים באופן מוקלט אבל לא ישירות כל בוקר עם מצלמה דלוקה.

אני אענה לך רק דבר אחד, "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", זה הכול. אם אתה רוצה להיות ישר, אז אתה תמצא את הדרך ותגיד, יותר מזה אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, זה לא תלוי בי, יש לי עבודה ואני לא יכול למצוא עבודה אחרת, ואני חייב להיות בזה ועוד כול מיני תנאים, אבל תנאים כאלה שלא תלויים בי בכלל. כי אם זה היה תלוי בי אז קודם כל זה השיעור בחיבור עם החברים. זה הכול.

אם אתה עושה חשבון נכון אז הבורא מסדר לך. אפילו אם תהיה בשיעור רק שעה או שעתיים ונניח שיש לך כאלו תנאים ולא אחרים, גם זה יהיה מספיק לך כדי להשיג מה שאתה רוצה להשיג. אבל אתה צריך להיות בזה ישר, פרונטלי מול הבורא. ולא לפנות אליי ולבקש איזה אישור שמותר לך ככה או ככה, אני לא נכנס לזה כי את החוקים האלה לא אני קובע.

שאלה: אני מניח שגם לך היו כאלה שאלות כשלמדת אצל הרב"ש או כשרב"ש למד אצל בעל הסולם, האם להגיע כל יום, או לא להגיע בהרכב מלא. כמו שאמרת עכשיו, אם לא נקיים את הכללים, את החוקים האלה אז נמות בלי להשיג דבר ואין כאן יוצאים מגדר הרגיל. נגיד שחלק מהעשירייה מתארגן, מגיע יום יום לכל השיעורים, וחלק אחר בפועל לא מגיע מדי יום לשיעור, אבל יש לו תחושה שהוא בעשירייה, האם אותו חלק בעשירייה שמגיע מדי יום מפספס משהו או שזה לא משפיע עליו והוא מתקדם באותו אופן?

אל תשאל אותי על כל הדברים האלה, אני נותן לכם רק עקרונות, חוקים ואתם צריכים לראות איך אתם מסתדרים בתוך החוקים האלה, אל תשאל, אמרתי לך גם אתמול, היו כמה קבוצות שהתחילו לשאול, אמרתי להם אותו דבר כמו שאני אומר לכם בצורה יותר גסה, שיעזבו אותי, אני לא קובע, זה נקבע לפי התחברות העולם העליון עם העולם התחתון, אתם רוצים לפתוח עולם עליון בבקשה, אלו התנאים, אתם צריכים למלאות את היגיעה, סאה של יגיעה, אתם צריכים להתחבר ביניכם כדי שהבורא יוכל להתגלות בכלי שלם, שלם זה לפחות אחד חלקי 125 מדרגות זה הכול. ולגבי כל היתר אל תפנו אליי זה לא אני, אני מלמד אתכם, אני רק מסביר לכם כמו מדריך מה קורה, אבל זה לא שאני יכול לשנות חוקי הטבע.

תלמיד: נראה שאנחנו מפריעים זה לזה, זו התחושה, עדיף היה לנו להתחבר בעשירייה אחרת ולבנות עשירייה של עשרה אנשים שהולכים באופן נורמלי יום יום לשיעור, ועם אלו שעדיין לא הגדירו את הלו"ז של עצמם ועוד לא סגורים על עצמם, יש איזו תחושה שאנחנו מפריעים לעצמנו, אנחנו לא יכולים להתקדם, והם חושבים שהם מתקדמים.

אני לא אחליט במקומכם, אתה מבין? אני קצת בעל ניסיון ואני מבין שלהיכנס עכשיו איתכם לכל מיני דיונים ובירורים זה אין סוף, ואני גם לא יכול לעשות את זה במקומכם. אתם צריכים לעשות. זה שאתם מפריעים או עוזרים או עוד משהו, לא יודע, זה לא חשוב לי, אתם תבדקו עוד פעם ועוד פעם את כל החוקים, תחליטו לחודש ימים ותיראו איך שזה עובד, אחר כך אולי תחליטו בצורה אחרת, הכול ניתן לכם. יש לנו בעולם מאות קבוצות, אני לא אלך עכשיו לסדר כל קבוצה וקבוצה, אני לא גננת, אני מדריך. מדריך אומר מה צריך לעשות, וכל קבוצה וקבוצה משתדלת להתאים את עצמה לתנאי הטבע, זה הכול.

לפי הדוגמה שלי אין לי שום סיבה שיכולה לעצור אותי מהשיעור, אם זה באמת, לא יודע מה היה שם. אולי, אם הייתי בניתוח או בטיסה לאיזו קבוצה, אבל אין סיבה שאני לא אהיה בשיעור. ואמרתי לכם, מיד קבעתי שאני מגיע, כשישבתי ליד הרב"ש, הכנתי לו כוס קפה, הדלקתי טייפ, רשמקול, וכתבתי, אז היו לפני ספר ומחברת והיו כאלה מחברות עבות, ורשמתי הכול ושרטטתי ושאלתי והכול, הייתי חייב להשתתף עמו בשיעור.

תלמיד: האם היו לכם חברים כאלה שלא היו הולכים יום יום לרב"ש בקבוצה שלך, הם התעוררו או בכלל לא?

לא, כמעט ולא היו כאלה שעזבו, היו יחידים במשך השנים. נניח הקבוצה הייתה קיימת ליד הרב"ש משנת 1983 עד שנת 1991 כשהוא נפטר, 8 שנים כמעט ולא עזבו אנשים.

תלמיד: והם לא פספסו שיעורים?

היו כמה שנרדמו בזמן השיעור, גם אצלי לפעמים היה כזה דבר, אפילו הייתה תקופה כזאת שנרדמתי ושאלתי את הרב"ש "מה אני אעשה אני ישן"? הוא אמר "תשתדל" זה הכול. כמו שאתם שואלים אותי עכשיו ואני אומר לכם, "תשתדלו". הכול כתוב. אני לא יכול לעשות את העבודה הזאת במקומכם, אתם בונים בזה את הנשמה שלכם.

תלמיד: אולי הרב"ש נתן עצות כל שהן לאלה שפספסו את השיעורים או שבכלל זה דבר שלא דובר?

רק לעלות את החשיבות ביניכם, וגם להתבייש, להתבייש שאתה עוזב את החברים, אתה בוגד, זו בגידה אם אתה לא מגיע לשיעור כי אתה ממש מוריד אותם, אתה פוגע בהם והבורא כבר לא יכול להתגלות בהם כמו שהיה יכול להתגלות יחד אתך. אתה צריך להרגיש את ההתחייבות הזאת.

בשביל מה אנחנו דיברנו ולמדנו על הברית, על ההתחייבות הזאת שאנחנו צריכים לקשור כך את עצמנו זה לזה כדי שהבורא כן יכנס בתוכנו. אנחנו צריכים להתחבר בינינו עד שלא יהיה בינינו מקום פנוי, ריק, ואז הבורא יתגלה דווקא בינינו באותו מקום שאין, באותו המקום הפיסי שלא יהיה, אז יתגלה המקום הרוחני שבו הוא כן מתגלה.

תלמיד: אם אני מבין נכון, מי שצריך לעשות את זה זאת העשירייה בעצמה. לא להתייעץ עם ההנהלה או עם חברים מעשיריות אחרות?

אבל בהתאם לחוקים הרוחניים שאנחנו לומדים, ולא שהעשירייה מתחילה לסובב את עצמה ולייצב חוקים חדשים.

שאלה: היום נתת לנו הכוונה מאוד חזקה שאדם צריך להגיע לסאה בשביל שהבורא יתגלה. איך אנחנו יכולים להסביר את המסר הזה בשביל אנשים שאין להם חשיבות ויוצאים שעה לפני הזמן, ואולי הם מגיעים לשיעור פעם בחמישה עשר ימים, את המסר החשוב הזה שאתה מעביר לנו עכשיו?

הקבוצה חייבת להיות מורכבת מאנשים קבועים ומאנשים שיכולים להצטרף אליה מתי שהם יכולים, ואנחנו אפילו לא שואלים אותם אם הם יכולים, או לא יכולים, מתי כן, או מתי לא, אלא שיש להם גם מקום. אבל יש את יסוד הקבוצה, השלד והוא קבוע, והעיקר שהוא קיים וחוץ מזה יש עוד משהו נוסף.

יכול להיות שהקבוצה הקבועה בעצמה זה שבעה, שמונה חברים, ומתאספים לפעמים עד חמישה עשר, את זה אני מבין זה בסדר, כי כך גם האנושות, הכול מסודר בעיגולים. מהעיגול המרכזי עד לעיגול החיצון, ולא נורא אם אני שייך לאיזה עיגול שם באמצע, אבל אני יודע שאני שייך ושאני צריך לבוא, אבל לא שאני מתחייב.

העיגול הפנימי הוא מחברים שמתחייבים, לא יכול להיות ששם מישהו לא יבוא לשיעור ולא יחזיק את העשירייה. ובאמת בעיקר הם שזוכים לגילוי הבורא כי הם בונים את הכלי, אבל לאחרים גם תהיה מזה הארה וגם הם יתקדמו.

שאלה: האם העשירייה יכולה להתקיים אם בעיגול הפנימי יש רק שלושה, או ארבעה חברים?

קבועים אתה מתכוון?

תלמיד: כן קבועים.

והיתר באים לפעמים. אם אין בררה אז לפחות את זה אבל רצוי שיהיו חמישה, שישה, שבעה חברים. זה הכול תלוי בעבודה שלכם בכל זאת. אתם מחכים שיהיו יותר צרות ואז אנשים יבואו ללמוד? זו כבר דרך ייסורים לא דרך התורה, דרך התורה זה שאנחנו נמשכים בעצמנו. תשתדלו. אבל לפחות כך, לפחות שלושה אנשים.

שאלה: שמנו לב לתופעה בעשירייה שככל שאנחנו עושים מאמצים ועובדים, ובאמת מתחברים יום למחרת בשיעור בוקר, יש ירידה בנוכחות או שכולנו ישנים, איך אפשר להתגבר על זה?

ודאי שזה כך כי נתתם הרבה כוחות והתעוררות, ואז הבורא מוסיף לכם רצון ועכשיו אתם מגלים שאתם לא מסוגלים לעבוד עם הרצון הזה. כעבור כמה זמן תהיה התאוששות ואתם תעבדו עמו. זה כך. זה בסדר.

שאלה: אתה מלמד אותנו להתכלל משאלות של חברים כדרך לימוד, וקורה שצצות שאלות שהן לא שלי, הן גדולות עליי. האם לשאול כאלה שאלות?

אני צריך לזרום עם כולם יחד. "לא החכם לומד". חכם זה מי שרוצה להשיג את אור החכמה, את האור העליון בתוך אור החסדים, אז את זה לומדים לא על ידי זה שאני לומד כמו פיזיקה, אלא שאני לומד איך להיות בכלי דהשפעה כשאור החכמה מתלבש באור החסדים. לכן תדאג לזה ותצליח.

תלמיד: תגיד לי אם זה נכון או לא נכון?

כן.

תלמיד: כן. אז דוגמה, אתמול היה בחור שדאג לעניין שלפני המדרגה העליונה שנקראת "אמונה".

אני לא נכנס לכל המצבים הפרטיים. אל תספר לי עכשיו מה קורה ושאגיד לך את דעתי. אני לזה אף פעם לא נכנס. לא רוצה. אני לא שופט, אני מדריך. שופט שומע ועונה כך וכך, חוקר. המדריך רק מסביר את החוקים העליונים וזהו. רוצים, תקיימו. לא רוצים, לא תקיימו. זה הכול. אני מעביר כמו צינור. ואל תכניס אותי לעניינים של החבר שלך אף פעם.

שאלה: בהקשר לשינויי השעון. אנחנו שלוש עשיריות שקיבלנו החלטה לצפות בשיעור יחד, אבל לאחר מכן במשך היום כל עשירייה עובדת בעשירייה שלה. האם זה בסדר שאנחנו צופים יחד שלוש עשיריות בשיעור בחדר הזה, ואחרי זה כל אחד עובד בעשירייה שלו?

בטח שזה טוב. זה לא מפריע. זה טוב. כמה שיותר יש אפשרות להתחבר, זה טוב.

שאלה: נניח שיש לחבר איזו בעיה ובגלל זה הוא לא יכול להגיע לשיעור, איך להתייחס לזה? זה בגלל שאנחנו לא מתפללים מספיק עבורו, בגלל שהוא לא עושה את העבודה הפרטית שלו ולא מסדר את החיים שלו ומתגבר על זה? איך צריכים להתייחס לזה?

אני לא יודע. אני לא נמצא במקומכם. אני רק יודע שבניו יורק הוא נמצא במצב הכי טוב נראה לי. בשמונה בערב מתחיל השיעור, באחת עשרה בלילה הוא נגמר, אפילו לפני זה, בעשר וחצי. וזה בשעות כרגיל כמו כל האנשים שדבוקים לטלוויזיה, לכל מיני דברים, לסדר את הבית, לטיפול בילדים וכן הלאה. זאת אומרת, זה זמן שבאמת לא שייך לשינה ולא שייך לעבודה. מה זאת אומרת הוא לא מגיע לשיעור? היום אתם צריכים לנסוע לאיזה מקום? לא. אתם מחוברים בצורה וירטואלית, אז מה הבעיה שהוא לא נמצא? הוא לא רוצה, יש דברים יותר חשובים. אז מה לעשות? כך זה כל אמריקה.

תלמיד: איך אנחנו כעשירייה צריכים להתייחס לחבר שלא מגיע בגלל איזו סיבה?

הרב"ש כותב על זה. הכול כתוב. אתם צריכים לברר, לבדוק ולדבר ביניכם ועמו, מה יהיה אתכם. או שהוא נמצא בעשירייה או שלא נמצא בעשירייה, אבל הוא חייב לתת דין וחשבון וגם אתם עבורו. אני לא כל כך מבין. אנחנו עכשיו מרכיבים את האוטו נניח, איזו מערכת, וחסר חלק. מה עושים? תחשבו טוב, אני לא יודע מה לעשות אתכם. האמריקאים בכלל בעיניי הם כאלה מפונקים, עכשיו נקווה שאתם תקבלו שיעור טוב בארבע השנים הקרובות.

שאלה: אמרת בהתחלה שעלינו ללמוד ביחד, ולא בצורה אישית אינדיבידואלית. כדי לעזור לחברים לא להיכשל בברית, האם זה נקרא "ערבות"?

כן. אם אתה עוזר לחברים כל הזמן להתחזק יותר ויותר בחיבור זה מצוין. יש אנשים שהם כאלו מצד הטבע, שהם ממש רוצים כולם להתחבר, כולם להתאסף, לקרוא, ללמוד ולעשות משהו, פעולות. יש כאלה אנשים שהם כך אוהבים את החברה ואת החיבור והעשייה יחד. ויש אנשים שהם לגמרי דוחים את הדברים האלה בצורה טבעית, ובשבילם להתחבר זה רק דרך התגברות גדולה.

אבל הם מרוויחים יותר. הם מרוויחים יותר מפני שהם צריכים להתגבר. ואלה שהם כאלה חברמנים, אוהבים חברה והכול, זה לא עולה להם ביגיעה. לכן למי שיש יותר יגיעה הוא מרוויח יותר. ולכן צריכים לעזור לכל אחד ואחד לתת כמה שיותר יגיעה עד שאנחנו נמלא את הסאה, עד שכל הקבוצה תיתן מקסימום כמה שהיא מסוגלת והסירה שלנו תתקדם לעולם הרוחני.

תלמיד: הבנתי שהבחנתי בין שני דברים, החברים שהם בשיעור, שהם עוקבים, שיש להם רצון וכוח, והחברים שמגיעים ולא מגיעים. אני חושב שאנחנו צריכים להיות הקו האמצעי בין שני סוגי החברים האלה, כי לפעמים החברים שיש להם את הרצון מתנגחים באלה שמגיעים פחות, וזה משהו שהוא לא נכון לפי דעתי.

לא. יש הבדל בין אנשים שנמצאים בשיעור באופן קבוע ובין אנשים שבאים מתי שמזדמן להם. יש הבדל. אנחנו צריכים להבדיל בין אלו לאלו, שאלו שבאים רק לפעמים ירגישו שבעצם מצפים מהם שיבואו כל פעם, שהם יהיו בכל שיעור ושיעור. אנחנו אוהבים אותם, אנחנו רוצים להיות יחד, אבל לא שאנחנו לא מקבלים בחשבון את זה שהם לא נמצאים. אין דבר כזה. צריכים לעשות ביקורת על כל דבר ודבר. מה התוצאה מהביקורת זה כבר משהו אחר, אבל זו צריכה להיות ביקורת, וביקורת שבונה את הקבוצה.

שאלה: בקשר לשינה שדיברת קודם, סיפרת פעם על הרב"ש שאמר לך, "תעיר אותי בעוד שתי דקות", ואז הוא היה קם כאילו ישן שינה מאוד עמוקה. מבחינת הטבע, כמה בן אדם באמת צריך לישון?

אי אפשר להגיד. אני ראיתי כאלו וכאלו. הייתי נוסע ומעיר אנשים, ומביא אותם לשיעור. ראיתי עד כמה זה קשה לאנשים לקום, והיו כאלה שהם קמים בקלות. אני לא יכול להגיד, זה מאוד ספציפי.

אני נניח, יחסית, יכול לישון שלוש ארבע שעות, וזה מספיק לי ליממה. אבל ישנם כאלה שבשבילם צריך שמונה תשע שעות ולא פחות, אחרת הם לא מתקיימים.

תלמיד: האם זה משהו שמשתנה ככל שבן אדם מתקדם ברוחניות?

יכול להיות אבל אל תעשו על זה חשבונות. אל תעשו חשבונות כאלה, כך וכך. חשבונות זה פסול. אתה נכנס כבר כאילו במשא ומתן, שהבורא יסדר לך כך או כך. אתה תעשה מה שאתה מסוגל, אבל מסוגל ממש בצורה שלימה.

וגם תיקח בחשבון ש"הרגל נעשה טבע שני", הרגל. קח בן אדם שמאוד אוהב לישון, תכניס אותו להגבלה כמו בצבא נניח, ובעוד כל מיני מקומות כאלה, אז מה? זה כמו שהיה אצל בעל הסולם, היה אחד שאמר "אני לא יכול לקום בשתיים בלילה, לבוא לשיעור בשלוש ועד שש בבוקר לא לישון, להיות בשיעור. אני לא יכול" ועזב את הקבוצה.

אחרי כמה זמן, חודש ימים נניח, פיטרו אותו מהעבודה, והוא נכנס לעבודה כזאת שהוא היה צריך לעבוד בלילה. וזה היה כבר לא משלוש עד שש לפנות בבוקר, אלא בכלל, כל הלילה הוא לא היה יכול לישון. אין, לא הייתה עבודה אחרת. הוא היה כל לילה נוסע לחלק את המצרכים בחנויות. כך זה.

שאלה: באיזה כלים אנחנו צריכים להרגיש ריקנות? אמרת שאנחנו צריכים להתחבר עד שלא תהיה ריקנות בינינו. באיזה כלים, איך במציאות, בפועל, אנחנו בעשירייה יכולים להרגיש את זה?

בזה שאתם רוצים להתחבר. באותם הכלים להרגיש שאתם לא מסוגלים להתחבר, שיש ביניכם מרחקים, מקום ריק.

שאלה: הדברים מאוד ברורים. יש לנו הרבה מאוד חברים בצפון אמריקה, באיזו דרך, או אם בכלל אנחנו יכולים לסייע להם?

אני לא יודע, במה שאתם יכולים אם אתם שומעים אותי נכון תעזרו להם. אני כבר הרמתי ידיים מזמן, גם ממחלקת אנגלית שלנו וגם בכלל מכל צפון אמריקה.

תלמיד: האם כדאי אולי לנסות לחזק את הקשר בין העשיריות, כדי ליצור יותר תחושה של ערבות או ביטחון או תמיכה?

צריכים עבודה. אני לא יודע, אבל צריכה להיות עבודה קבועה במשך כל שעות היום או לילה, מה שמתאים להם. אבל זאת חייבת להיות באמת עבודה עם חזון, עם מטרה, שאנחנו נראה שינוי, שאנחנו נראה תוצאות.

אנחנו רואים עכשיו תוצאות הפוכות. בקנדה ובאמריקה, בקיצור בכל צפון אמריקה, אנחנו מרגישים תוצאות הפוכות. יש ירידה גדולה בהתחברות, בקבוצה, בהתעוררות. למה? דווקא הפנדמיה הזאת נותנת לנו אפשרות להיות יותר מחוברים בשיעורים. למה זה קורה? אני לא מקבל שום תשובה רציונאלית, "קשה, לא יכולים, כך וכך". מה לעשות? אני לא רוצה לדבר על זה יותר.

קריין: קטע שני. אומר הרב"ש.

"בזהר נשא (דף ל"א ובהסולם אות ק"ה) וזו לשונו "רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי כל בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש." "בית הכנסת" זה מקום של כינוס, כניסה, כנס, כל שיעור זה כנס. "ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת. אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד. זה שכתוב, הוא עשך ויכוננך"."

(הרב"ש. מאמר 28, "אין עדה פחות מעשרה", 1986)

ולכן אנחנו צריכים להגיע ולהיות מחוברים אם אנחנו רוצים לזכות לגילוי הבורא בינינו.

שאלה: האם היה לך זמן עם הרב"ש שהרגשת שכבר אין לך מקום יותר לשאול אותו שאלות בצורה פרונטלית, אלא ללמוד בצורה אחרת?

כן, ודאי. מה אתם חושבים? כל כך הרבה שעות הייתי יחד עימו, גם בזמן השיעור, גם אחר כך בנסיעה מתשע עד שתיים עשרה, ואחר כך בערב מחמש עד שמונה וחצי, אז תראה כמה שעות ביום, ובצהריים אני עובד, אז זה יוצא המון שעות, למדנו הרבה דברים. וגם כן לא היה באמת כבר רצון לשאול, כי מה תשאל? אתה רוצה כבר לקבל את התשובות בצורה מעשית, שהבורא יתגלה. שלא יספרו לך על משהו, אלא שאתה תתחיל להכיר את זה בפועל.

אבל אם עדיין לא מלאת את סאת היגיעה אז אתה לא מגלה, לא מקבל אמונה למעלה מהדעת. ואנחנו רוצים להיכנס עם הבורא כאילו בתנאים, "אנחנו יכולים רק כך, ואתה תעשה כך", אפילו לא בהכרה בתת הכרה וזה לא הולך. עד שלא ממלאים את הסאה לא קורה כלום. והסאה הזאת מתגלה בכל מדרגה ומדרגה, זה תנאי רוחני.

תלמיד: מהו הסוג הזה של לימוד שקורה כשכבר אין יותר שאלות?

אתה לא צריך את הרב, אתה צריך לדרוש מעצמך, האם אתה עושה מה שכתוב? הרב רק מסביר לך, עוזר לך להתארגן וללמוד ממה שכתוב. אנחנו הולכים לפי בעל הסולם, רב"ש, לפי כל המקובלים, עד ה"זוהר" ועוד עד אדם הראשון.

אז השאלה היא כך, אתה קבלת הוראות? אז עכשיו תעשה. ומה אתה שואל אני לא מבין? תשאל את עצמך, "מה אני עכשיו יכול לעשות, עד כמה אני יותר מתחבר לקבוצה, איפה אני מגלה שיש עוד מקום שאני יכול להוסיף ביגיעה"? וזה העיקר, לא כמה שאתה לומד, כמה שאתה יודע אחרי השיעור, אלא עד כמה שאתה מתחבר. כי בזה אתה הולך לגלות את הבורא.

שאלה: מה שתמיד נותן הרבה כוח וחשיבות זאת תורנות רמח"ל. האם זה זמן טוב להמשיך לעשות תורנות רמח"ל עשרים וארבע שעות?

אני מבקש ממך, אל תביא את הרעיונות שלך למה שלא מקובל אצלנו בינתיים. זה לא בסדר, בא לך לעשות את זה ואתה רוצה, אבל אי אפשר להפיל את זה על הקהל. כבר ראית שזה לא הולך כל כך אז מה אתה רוצה להכניס את זה? הרצון שלך הוא טוב, אבל לא בצורה כזאת כמו שאתה עושה.

תלמיד: אנחנו עכשיו שמונה או תשעה חברים וזאת התרשמות אחרת לחלוטין מהשיעור. אני חושש קצת אפילו, יש לי איזו חרדה מזה שנגיע לערבות בעשירייה דוברת הגרמנית.

למה לא? אם יש לכם שבעה, שמונה חברים, אתם באים לשיעור ונמצאים בשיעור אתנו יחד אז למה אתם לא יכולים להתקדם? אני לא רואה בכם שום פגם.

תלמיד: האם זה דבר רצוי שנגיע לערבות בעשירייה דוברת גרמנית?

איך לא? מה זה "גרמנית"? בכלל גרמנים זה העם האירופאי בין המפותחים ביותר בכלל בעולם שלנו. כמה פילוסופים יצאו, כמה מדענים יצאו מגרמניה. זה שיש לנו בסך הכול מגרמניה שבעה שמונה אנשים זו בעיה. אבל באמת, מהעם הגרמני שיש בו שמונים מיליון נדמה לי, יכולים לצאת כל כך הרבה מקובלים, למה לא?

כמה פילוסופים היו, מלחינים, סופרים, מדענים, למה אתם לא יכולים להיות בקבלה ככה? אתם אנשים מאוד רגישים, עם רגש פנימי מאוד חזק, למה לדבר בצורה כזאת? כולם יכולים. חוץ מזה שנמצאים עכשיו בדור האחרון, ולכולם לכולם נפתחת דלת ואין הבדל מי ראשון מי אחרון, מי כן ומי לא, לכולם. השאלה ממש לא במקום, תצליחו, אנחנו איתכם.

קריין: קטע שלישי, אומר הרב"ש:

"אמרו חז"ל "בכל עשרה השכינה שורה". ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות."

(הרב"ש. מאמר 28, "אין עדה פחות מעשרה", 1986)

שאלה: כשהיה לנו מרכז פיזי, אם היינו פחות מחמישה אנשים בעשירייה, הצטרפנו לשולחן של העשירייה שלידנו. עכשיו אנחנו חיים בעולם הווירטואלי, אתה רואה שהיום יש לא מעט עשיריות שבהם יש פחות מחמישה חברים בתוך קבוצה, הם לא יכולים לשאול שאלה, לא רואים ולא שומעים אותם. מה כדאי להם לעשות, להתחבר לעשירייה אחרת או להתחזק בעצמם?

אתם צריכים לחשוב, להבין, להרגיש, ולהחליט מה עושים. רצוי שהם יהיו קבוצות כאלו שנוכל לעלות אותם על המסך, והם יוכלו לשאול, לענות וכן הלאה. אתם צריכים להחליט מה לעשות. אבל זאת צריכה להיות צורה קבועה, לא שהיום זה ככה, ומחר זה ככה, החיבור. החיבור צריך להיות כך שכולנו נמצאים בחיבור קבוע, וכל יום ויום אנחנו מייצבים את עצמנו יותר ויותר נכון לגילוי הבורא בינינו. את כל העקרונות האלה אתם יודעים, מה יש לי לספר? ואתם אחר כך אומרים, "אבל כאן יש חמשה, אבל כאן יש שלושה, אבל כאן זה כך, מה אנחנו נעשה?". אתם יודעים מה צריכים לעשות. צריכים שיהיו שמונה, עשרה, שניים עשרה, סביב עשרה, שיהיו כמה שיותר קרוב לעשרה בקבוצה. ואז אתם גם תופיעו יום יום בשיעור, תשאלו, תקבלו תשובות, וכך נתקדם.

חוץ מזה יש לכם כאן בבני ברוך אנשים שאחראים על הטיפול בכם, תפנו אליהם תדברו, תשאלו ותסדרו.

שאלה: ההכנה היא מאוד חשובה. מה הדרך הטובה ביותר שעשירייה יכולה להכין את עצמה, אולי לעשות הכנה לפני ההכנה הרשמית לשיעור שמתחילה ברבע ל-3? איך העשירייה מביאה את עצמה בצורה הטובה ביותר לשיעור?

תשאל את החברים ותראה מה כתוב על זה בכתבי רב"ש. אני פתחתי לכם הכול, אין כאן יותר מקום לשאלות, אלא יש מקום להתעניין בזה, לבדוק, לקבל, ולבצע.

קריין: קטע רביעי, כתוב בזוהר:

"כתוב, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה נמצא ביניהם, משום שאינו מסיר מהם האהבה שלו. כמו שכתוב, ועשו לי מקדש ושָׁכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש, סתם מקדש, כי כל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלמה העדה, שאינה פחות מעשרה. והם מתקדשים תחילה בשכינה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, כדי שלא תתעכב שלימות האיברים. כי כל העשרה הם כאיברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האיברים ביחד.

כיוון שנשלמו כל איבריו של האדם בזמן ההוא, נתקן כל איבר בפני עצמו כראוי. כעין זה, כיוון שהשכינה הקדימה לבית הכנסת, צריכים שיימצאו שם עשרה ביחד, ואז נשלם, כי אין עדה פחות מעשרה, שהם כנגד ע"ס המלכות. וכל עוד שאין שם עשרה ביחד, אף אחד מהם אינו נשלם. ואחר כך מיתקן תיקון כל העדה, כמו שכתוב, ברוב עַם הדרַת מלך. ועל כן העם, הבא אחר העשרה הראשונים, כולם תיקון הגוף הוא, כלומר תיקון העדה. כי ריבוי העם מגדיל כבוד המלך.

וכשהשכינה מקדימה ובאה, ובני אדם עוד לא באו עשרה ביחד כראוי, הקב"ה קורא, מדוע באתי ואין איש. ואין איש, שהאיברים לא נתקנו, ולא נשלם הגוף, הנקרא עדה. כי כשהגוף לא נשלם, אין איש, שגם האיברים הפרטיים שכבר באו, אינם נשלמים.

בשעה שהגוף נשלם למטה, שיש עשרה ביחד, באה קדושה עליונה ונכנסת בגוף ההוא, ונעשה התחתון כעין ע"ס של מעלה ממש. אז כולם צריכים, שלא יפתחו פיהם לדבר בדברי העולם, משום שישראל נמצאים עתה בשלימות העליון, ומתקדשים בקדושה העליונה."

(זוהר לעם. פרשת נשוא, מאמר "מדוע באתי ואין איש", סעיפים 108-105)

בקיצור, זאת אומרת שהעיקר זה חיבור. המקום שבו אנחנו עושים חיבור זו הקבוצה, העשירייה, נקרא "בית הכנסת", בית, המקום שבו אנחנו מתכנסים יחד כאיש אחד ואז הבורא יכול להתלבש לפי השוואת התכונות, אנחנו כאחד והוא אחד.

שאלה: מה זה אומר "כשנשלם הגוף" לפי מה שכתוב?

כשהרצונות מתחברים יותר ויותר עד שמשלימים זה את זה ונעשה רצון אחד שלם. זה נקרא עד שכל הרצונות יתחברו לגוף אחד.

תלמיד: והשכינה, שהיא מברכת?

האור העליון שמאיר עלינו ועוזר לנו להתחבר בצורה נכונה, כאחד.

שאלה: מאז שעברנו כל הכלי העולמי ללימוד וירטואלי, השאלות הפכו לעניין שמאוד מקדם את השיעור. מה הציפייה שלך מאיתנו בעניין של השאלות? האם להתאמץ לשאול שאלות? האם מי שלא שואל שאלות כביכול לא משתתף? מה צריך להיות היחס שלנו לעניין השאלות?

נניח אני נמצא בשיעור, אני אחד מכם, ואני חושב, על ידי איזו שאלה לפי הנושא שאנחנו עכשיו לומדים, אני יכול לגרום לחיבור בינינו. השאלה צריכה להיות לפי מה שאנחנו לומדים והיא צריכה לגרום לחיבור יתר בינינו, לקדם את כולנו לגילוי הבורא. זה הכול.

לכן ודאי ששאלות זה דבר חשוב.

תלמיד: ויותר קונקרטית. נגיד יש שיעורים שבהם אנחנו רואים, שאם אין הרבה שאלות, השיעור בקושי מתקדם. האם בשיעורים כאלה כדאי להתאמץ לשאול אפילו שאין לנו שאלות, כמובן שאלות שגורמות לחיבור? האם כדאי להתאמץ לשאול שאלות למרות שכביכול הן לא מתעוררות מעצמן?

אם אין לכם שאלות שיכולות לעורר חיבור, שהן בהתאם למה שאנחנו לומדים, אז אין שאלות, מה לעשות. אתה לא יכול בלי חיסרון לחיבור, ובלי חיסרון שבא על רקע השיעור להתחיל לשאול. וקודם כל אני לא אקבל ממך שאלה כזאת.

תלמיד: כמובן שאלות כמו שאמרת, שמעוררות לחיבור ובנושא השיעור. אבל שלא מתעוררות כמו שאלה שמתעוררת באופן טבעי.

באופן טבעי, זאת אומרת מתוך האגו שלך.

תלמיד: כן.

אז יותר טוב אם זה יתעורר מתוך החיסרון לגרום לחיבור. נקודה.

שאלה: כתוב "אשרי האדם, הנמצא מהעשרה הראשונים". מה זה להיות העשרה ראשונים ומה ההבדל בין עשרה ראשונים שבאים לבית הכנסת לבין אלה שבאים לאחר מכן?

זה אומר על אדם שרוצה להיות בעשירייה הראשונה שמגיעה לגילוי הבורא. שמגיעה כדי לעשות נחת רוח לבורא. שהופכת לאותו כלי המעביר את גילוי הבורא לכולם. זה מה שהם רוצים להיות. זאת אומרת, להתקשר לבורא ולהעביר את הגילוי שלו לכל הנבראים. זה נקרא "להיות בין העשרה הראשונים".

שאלה: במאמר שקראנו עכשיו, התפקידים של ש"ץ וגבאי יכולים להכניס אותם בשביל שזה יתקיים?

כן.

שאלה: כל שיעור הוא ייחודי, וכל רגע נוכחי הוא ייחודי. האם אנחנו יכולים לחבר זאת כמו שרשרת, משהו שאנחנו לוקחים ממנו גם לשיעור הבא, האם יש מקום לכך או רק לחיות את הרגע הנוכחי?

קודם כל השרשרת צריכה להיות בזה שאני כל פעם יותר ויותר מייצב את הרצון שלי לחיבור עם החברים, ולחיבור עם הבורא. ולא חשוב מה למדתי עכשיו, תלמוד עשר הספירות, מאמר, איגרת או לקט שאלות ותשובות, לא חשוב מה. העיקר שהרצון שלי יתפתח יותר ויותר בהשתוקקות לחיבור בינינו ועם הבורא יחד. זה מה שאני צריך לבדוק, בזה אני סופר את השיעורים, עד כמה שכל פעם אני הולך ובונה את הכלי שלי.

זה נקרא ש"אברהם זקן בא בימים", זאת אומרת שהוא כל פעם מוסיף ומוסיף את הכלים המתאימים לגילוי הבורא, ודרכו להעביר את זה לכל העולם.

שאלה: לגבי שאלה. האם נכון להציג לעשירייה את השאלה שיש לנו לפני שמציגים את השאלה לפניך, או עדיף לשאול אותה בלי שהעשירייה תבקר את השאלה?

לא, אל תבלבלו את החברים, שאם מישהו רוצה לשאול, הוא יתחיל לשאול אותם והם בחזרה, כן, לא. אתה צריך לבדוק היטב האם השאלה שלך תעזור לחיבור ולהתקדמות לבורא. זה עיקר התוצאה שצריכה להיות מכול המאמצים שלנו, אם כך זה יקרה אז תשאל. וכמה שאפשר תראה שהשאלה הזו לא באה מהרצון הפרטי האגואיסטי שלך, אלא באמת זו שאלה שמתעוררת גם בכל החברים. אבל לא שאתה הולך להתייעץ איתם, כך תבלבל אותם בזמן השיעור. לא.

שאלה: האם רגע של כעס בעשירייה יכול לקדם בעבודה?

כן, ודאי. כמו שכתוב על תלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה לפני כל שיעור. כן, קורה, אז מה? כך אנחנו מתקדמים, "על כל פשעים תכסה אהבה". אבל אחר כך הם עשו מאמצים כדי לכסות את כל הכעס הזה והדחייה באהבה.

שאלה: מה זה "קצתם קצתם", שהרי כתוב "אין מקצת ברוחניות".

לא, כך מתחברים האנשים יותר ויותר. גם כל אדם ואדם הוא עולם קטן, הוא מתחבר יותר ויותר בכל מיני אופנים, וגם כך מצטרפים.

קריין: קטע מספר 5. אומר הרב"ש.

""ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". 

כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת [...]"

זה הפתרון, בזמן שתהיו כאגודה אחת אז הכול יסתדר.

שאלה: נראה שיש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים עד הסוף. את חשיבות השיעור וחשיבות העשירייה אנחנו מבינים, אבל יש משהו שכביכול אנחנו מפספסים. אנחנו מתמקדים בזמנים ובכמויות האנשים, אבל נראה שיש פה איזה מסר מתחת לפני השטח שקשה לתפוס אותו. מה זה הדבר הזה שאנחנו מפספסים?

אתה מדבר בצורה מאוד יפה, פנימית ונכונה. אבל אנחנו לא הולכים לספור את העשיריות בצורה מהותית פנימית, אלא בצורה כמותית, מה לעשות? זה מה שאנחנו מבינים ומרגישים בינתיים. זה שכל אחד ואחד שווה כמיליון אנשים, לא, אנחנו עושים עשרה, בינתיים אנחנו סופרים את זה בצורה כזאת. אבל באמת אם ניקח בחשבון את המהות שלנו, את החשיבות של כל אחד ואחד במערכת דאדם הראשון, כל אחד נשקל כנגד מיליונים. ולכן אם כמה מאות אנשים, ואנחנו כבר אלפים וגם נשים, אם נתחבר במקצת בינינו, אנחנו ודאי יכולים דרכנו להאיר על כל האנושות כזה אור שהם יצטרכו להתחבר, הם יצטרכו להיות בקבוצה, הם פתאום ירוצו אלינו וכך נגיע מהר מאוד לתיקון הכללי.

החיבור בינינו הוא באמת חיבור כמותי, אבל כלפי הרוחניות, בעיני הבורא הוא חיבור איכותי.

תלמיד: למה נראה שכל כך קשה להבין את העניין הזה של החיבור?

כי זה נגד האגו. כל דבר שהוא נגד האגו אנחנו לא רוצים, אנחנו שוכחים, אנחנו כל פעם דוחים אותו בהכרה או בתת הכרה. אפילו בלי החלטה שלי אני שוכח אותו, אני לא רוצה, זה כוח הגנתי, פנימי של הגוף שהוא דוחה, הוא לא רוצה לזכור את זה, לא רוצה להיות מכוון לזה. מה שהאגו שלנו עושה, הרצון לקבל, הוא דוחה כל דבר שלא רוצה.

לכן חיבורים, אנחנו כל הזמן צריכים להזכיר זה לזה. וכמה אנחנו מדברים על זה. אין לך בתורה חוץ מחיבור שום דבר. חיבור על פני כל ההפרעות, מה זה כל ההפרעות? על כל רצון אגואיסטי שדוחה לך את החיבור אתה צריך לעשות חיבור, זו כל התורה, אין חוץ מזה כלום. ואז בחיבור בינינו יתגלה הבורא, וגילוי הבורא זה מה שאנחנו צריכים, זו מטרת כל הבריאה. בסך הכול דבר פשוט מאוד, רק הביצוע קשה מאוד.

שאלה: איך אנחנו מייצרים ומחזיקים את המידה הנכונה של האחריות כלפי העבודה?

זה "איש את רעהו, יעזרו"¹, כל אחד צריך פשוט לתת דוגמה לשני. אפילו שאני לא רוצה חיבור, וודאי שאני לא רוצה ולא נמשך לזה, אבל אני עושה את זה בכוונה מול החברים שהם יראו כמה אני רוצה, ואני עושה את זה כמשחק. מהמשחק שלי הם מסתכלים עלי וכל אחד מהם גם רוצה לעשות את זה מתוך קנאה, כי אני בעיניהם מצליח ומתקדם ברוחניות והם לא. אז קנאה, תאווה, וכבוד, מוציאים אדם מהעולם הגשמי לעולם הרוחני. כך אני משפיע על החברים שהם גם בצורה כזאת יתחילו להתקדם, וזו עבודה גדולה מה שאני עושה וטובה גדולה שאני עושה להם. וכשאני מסתכל עליהם אחר כך אני לומד בחזרה מהם, זה נקרא "איש את רעהו, יעזרו".

שאלה: יש לנו כאלה דוגמאות שהחברים שלנו נגיד מישראל עוברים לאמריקה והחברים מאמריקה לפעמים עוברים לישראל. האם תלוי איפה העשירייה נמצאת מבחינה פיזית?

לא, אין שום הבדל איפה נמצאת העשירייה, לא בישראל, לא באמריקה, ובכלל בכל מקום בעולם, הכול תלוי רק בכמה יגיעה היא יכולה לתת.

אני לא חושב שלהגיע לישראל זה נקרא להגיע למקום המתוקן, זה המקום הכי מקולקל, מקום שיש לו יותר קליפות מאשר בכל מקום אחר, גם בעל הסולם כותב על זה כך. אבל אנחנו צריכים דווקא בגלל זה לתקן את עצמנו, ואז לא חשוב איפה אנחנו נמצאים. היום אנחנו נמצאים כבר בתיקון העולם הכללי.

שאלה: לגבי הקטע החמישי שבו רב"ש כתב "יעשו אגודה אחת". איך להשיג את זה, מה צריך לעשות?

אנחנו צריכים עוד ועוד לשטוף את השכל שלנו, זה נקרא "שטיפת מוח", שרק בחיבור בינינו אנחנו מגלים את הבורא. גילוי הבורא זה המטרה שלנו והוא מתגלה בתוך החיבור בינינו, ואז אין לנו שום עבודה אחרת אלא רק להגיע לחיבור. זה פשוט, תכתוב לפניך, מספר אחת זה להגיע לחיבור, מספר שתיים זה שבחיבור מתגלה הבורא. מספר שתיים אתה יכול לכתוב ולמחוק, לעשות עליו קו, כי אתה לא צריך את זה לעשות, זה הבורא מתגלה. אתה צריך לעשות רק דבר אחד, חיבור נכון, זאת אומרת לתקן את הכלי השבור דאדם הראשון ואז הכול מסתדר. אתה רואה שאין יותר מה לעשות.

עכשיו, מרגע זה והלאה שאתה יודע מה אתה צריך לעשות, תלך אחורה עד המצב שלך, ותראה מה חסר לך כדי להיות מחובר עם עוד תשעה חברים. רצוי עם תשעה, אפשר עם יותר, לא חשוב, אבל עם עוד חברים, נגיד חמישה, שישה, עשרה, כדי להגיע לעוצמת החיבור, לאופי החיבור כמו הבורא. זאת אומרת להיות בהשפעה, אפילו במידה הכי קטנה בהשפעה הדדית בתוך הלב, שאתם רוצים ממש להתחבר בלב, להרגיש את כולם כולם שנמצאים בכם. בשביל זה אתם צריכים לדבר יום יום, אולי לעשות איזו ישיבה פיזית יחד, איזה פיקניק, משהו. ודאי שללמוד יחד כדי למשוך מאור המחזיר למוטב, ודווקא בלימוד אתה חושב על זה שכל הקבוצה תקבל את המאור המחזיר למוטב וכך להתקדם. אבל בסך הכול אין לנו וגם לאנושות שום בעיה בחיים שלנו אלא רק חיבור.

שאלה: אנחנו היום בערב נצפה בשיעור הזה בהקלטה ואחרי זה נעשה סדנה חצי שעה. במה היית מציע לנו לדון במהלך אותה הסדנה?

אני לא מוסיף לך אף מילה, חוץ ממה שדיברנו עד כה.

שאלה: רב"ש בקטע מספר 5 מדבר על לעבוד בלב שלם. כשאנחנו הופכים לאגודה אחת יותר קל לנו לעבוד בלב שלם. השאלה, מהו לב שלם ברוחניות ומיהו שופט שזה כך או לא?

לב שלם, כתוב במילים אחרות, "אין שלם מלב שבור". אתה מגלה שהלבבות שבורים בעשירייה ואתה מחבר אותם יחד, כתוצאה משבירת האדם הראשון, ואתה מחבר אותם ללב אחד, כמו לרצון אחד. זה נקרא שאנחנו חוזרים לכלי אחד ובו מתגלה הבורא, כי הבורא הוא אחד, הוא צריך שיהיה רצון כאילו אחד.

יוצא לפחות בדרגה הכי קטנה, שאני מסתכל על איזו תמונה ואני רואה שזאת תמונה שלמה. אחר כך אני מתקדם איזה מטר אליה, אני רואה שלא, היא לא שלמה, היא נמצאת מורכבת מהרבה חלקים, פיקסלים נגיד, אז אני עושה תיקון ואני רואה אותה שוב תמונה שלמה, חיבור שלם בינינו בתנאים החדשים. בהתאם לזה מתגלה לי בורא חדש, יותר מדויק, במקום אור הנפש, אור הרוח. וכך 125 מדרגות, עד שאני מגלה אותו במלואו. וזה בהתאם לזה שאני מתאים את עצמי, אני קודם מתאים את עצמי בחיבור בינינו לבורא, ואז הבורא מתגלה בחיבור בינינו, ואני הופך להיות כלי למילוי הבורא, וכך מתקדמים.

תלמיד: מי שופט את המצב הזה, מי עושה את הבירור פה?

רק הבורא. ודאי שגם אנחנו [חושבים] מה לעשות, אבל בסופו של דבר מי המחליט ומי הקובע? הכול מלמעלה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לפצות על החיסרון הזה במסגרת העבודה היומיומית שלנו?

תעשו את זה כל הזמן, מה הבעיה? תחשבו על זה, תכתבו לפניכם, אפשר לעשות את זה בטלפון שיש לכל אחד, במחשב. אני הייתי כותב על היד מה שאני צריך שיהיה כל הזמן. אז כשאני נוסע עם רב"ש אני מסתכל על היד ואז אני נזכר. אפילו כך, כל דבר ודבר, תעשה מה שרק אפשר. הכול מתחבר יחד למושג "סאת היגיעה".

שאלה: כשהבורא ברא את כל העולמות ואת התורה לתיקון, האם הוא הקדיש לזה איזשהו מאמץ, יגיעה או שזה כך פשוט יצא לו?

על הבורא, על כוח עליון אנחנו לא שואלים. אנחנו לא שואלים כמה כוח זה עלה לו וכמה לא, אנחנו בכל זאת לא יכולים להבין את הדברים האלה. אתה שואל בגלל שאתה עדיין לא מתמצא בכלום במה ששייך לרוחניות. רוחניות נמצאת למעלה מכול הכלים שלנו, מכל התכונות שלנו, ואנחנו לא יכולים לתאר את זה. לכן אתה שואל על זה בצורה גשמית, כמה כוחות עלו לבורא לברוא את העולם. תלמד הלאה ותגלה.

אבל שאלות טובות, זה בסדר גמור, צריכות להיות גם כאלה שאלות.

שאלה: אם אנחנו מוחקים את הסעיף השני, אז כל מה שנשאר לנו זה להתחבר. הסעיף הזה של החיבור, האם אפשר לשבור אותו לתת שלבים כדי שתהיה מפת דרכים עבור כל העשירייה או שכל אחד מחליט בצורה אינדיבידואלית בעצמו מהו חיבור ומתקדם למצב הסופי הזה?

זה לא נכון. בהתחברות של הכלי, לתיקון הכלי יש לנו 125 מדרגות, ואנחנו צריכים להתחבר. החיבור הראשון זה נקרא "נפש דנפש" אחר כך "רוח דנפש", "נשמה דנפש", "חיה דנפש", "יחידה דנפש" וכך זה 125 מדרגות. אלה חוקים שבכול מדרגה ומדרגה אתה צריך לקיים אחרת, אתה לא עולה לאותה המדרגה. האור שממלא אותך בכול מדרגה ומדרגה, שאתה צריך לקבל אותו ולעבוד עימו בעל מנת להשפיע וכן הלאה, זה הכול מוגדר מאוד, מסודר מאוד.

תלמיד: אני מתכוון למדרגה הראשונה, המינימאלית לחיבור שלנו. כדי להיכנס אליה האם אנחנו יכולים לפרוט את התהליך הזה, מה הדבר הראשון השני, השלישי שצריך להשיג?

פשוט מאוד. עם הרצונות שלכם, אתם צריכים להתחבר "כאיש אחד בלב אחד". מה המדרגה האחרונה בסולם? עם הרצונות שיהיו לכם שם, גם להתחבר "כאיש אחד בלב אחד" אלא כל פעם, ההבדל הוא ברצון לקבל שמתגלה יותר ויותר גדול, יותר ויותר קשה. עכשיו, זה בדרגה קטנה, הכי קלה, רק לבטל את עצמו כלפי חיבור עם החברים.

אם כל אחד מבטל את עצמו, אפילו לא מתחבר עם החברים, רק מבטל את האגו שלו במקצת, כבר אתם מגיעים למדרגה ראשונה הרוחנית וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", חיבור למעלה מפירוד. ההשפעה למעלה, יותר גדולה מהקבלה.

תלמיד: איך צריך לצאת לבדוק את עצמך אחרי כל מפגש עשירייה, האם ביטלתי קצת את האגו שלי עכשיו, או ההפך, הוא גדל?

תנסה. אין לך כלים שאתה יכול למדוד, לשקול, אבל תנסה בכל זאת לעשות כך.

שאלה: אמרת שבמהלך השיעור כשאנחנו מתאספים יחד, אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב. כשאנחנו לא בשיעור ומתקשרים אחד לשני, נמצאים בשיחה, האם יש אור אחר שאנחנו מושכים באותם הזמנים?

מה זה חשוב, אור כזה או אור אחר, העיקר שאנחנו רוצים להיות יותר מחוברים בלבבות, ברצון הפנימי ולתת בזה מקום לבורא שיתגלה, כי אנחנו רוצים שטיב החיבור בינינו יהיה כבורא, כי אנחנו בונים אותו, אנחנו עושים אותו, אנחנו מייצבים, מייצרים אותו. אין בורא ללא נברא. אנחנו בסוג, באופן החיבור בינינו, מייצבים את הבורא. הבורא הוא תוצאה מהיגיעה הנכונה, מהחיבור הנכון בינינו.

שאלה: יש קנאה טובה וקנאה לא טובה. איך לשמור על העשירייה מהקנאה השלילית שלי?

זה רק על ידי דוגמאות אחד לשני, כמו שכותב רב"ש "איש את רעהו יעזורו", אני צריך לעזור לחברים שלי שהם יראו בי דוגמה טובה. כשאני עושה איזו פעולה בעשירייה, אני צריך תמיד לקחת בחשבון עד כמה שהחברים שלי יתפעלו מזה וילמדו ויתקדמו מזה. כמו אמא שעושה משהו לילדים, כך אני עושה משהו לקבוצה ועל ידי זה אני רוצה לקדם אותם.

שאלה: נניח שהצלחנו להשיג חיבור נכון. איך אנחנו יכולים להמשיך לנצל את החיבור הזה?

אל תדאג. כשאתם תשיגו חיבור נכון, בתוך החיבור הזה יתגלה הבורא ואז מרגע זה והלאה אתם תקבלו הדרכה ממנו, מהבורא. ממש.

תלמיד: איזה פעולות אנחנו יכולים לעשות אחרי?

אני לא יודע, קודם תגלו אותו ואחר כך תראו מה שמתגלה לכם מהגילוי שלו. אז אתם תהיו כמקובלים, שמקבלים גילוי הבורא ועובדים לפי גילוי הבורא, צעד אחר צעד.

שאלה: עכשיו נאמר שהבורא זה תוצאה מהחיבור של החברים. כשהחברים מתחברים, הרגשת הבורא שלהם תהיה משהו אינדיבידואלי לכל אחד או הרגשה משותפת אחת?

זאת תהיה הרגשה כללית, אבל כל אחד ירגיש את זה בצורה הפרטית שלו. נניח שאתם אוכלים איזה מרק מסיר אחד, כל אחד שופך לצלחת שלו ואוכל. לכל אחד יש טעם אחר או לא? יש טעם אחר, במשהו, למרות שאוכלים דבר אחד. ככה זה.

שאלה: האם זה נכון שבסדנאות בינינו שאתה עושה לנו, החיבור בינינו הוא יותר חזק, הוא יותר מאיר, הוא יותר מהיר?

ממה?

תלמיד: משאלות ותשובות ובכלל. פעם היו לנו המון סדנאות ורציתי לדעת מה הסיבה שזה ירד?

מה ההבדל בין מה שאנחנו עכשיו מדברים לסדנה? סך הכול אנחנו צריכים להתכלל כמה שיותר. ועכשיו אנחנו נמצאים כבר שעתיים בשיעור שהוא כולו מדבר על חיבור והתכללות. לכן אני לא רואה כל כך שוני.

חוץ מזה סדנה היא לפי איזושהי שאלה מוגדרת שמישהו שואל ואתם חושבים על זה וכאן זה ההפך, כאן אנחנו כל הזמן בודקים את עצמינו, עושים נכון או לא נכון, איך אנחנו נתקדם, איפה לא. כאן יש לנו יותר התעניינות, יותר גמישות, יותר יגיעה פנימית בבניית הכלי המשותף.

שאלה: מה זאת אומרת להתחבר בצורה לא נכונה?

לא נכונה זה קשה להגיד, בצורה אגואיסטית, בצורה שאנחנו רוצים להזיק בזה למישהו. בקיצור שהרצון לקבל מעורב בחיבור שלנו באיזושהי צורה.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩