heb_o_rav_bs-kabbala-ve-mahuta_2010-07-23_lesson_bb_n3

מאמר "תורת הקבלה ומהותה"

("כתבי בעל הסולם", עמ' 21)

(פרקים: רוב דברי התורה הם לעיון - חיוב ודרך התפשטות החכמה)

שיעור 3

שיעור בוקר 23.07.10 – אחרי עריכה.

את המאמר הזה, בעל הסולם לא כתב כמאמר, אלא כטיוטה למאמר שחשב לכתוב. לכן הדברים שהוא רשם כאן לעצמו, מאוד קצרים ונכתבו במטרה לחזור אליהם אחר כך ולפתוח אותם יותר, אבל מסיבה לא ידועה זה לא נעשה וככה זה התפרסם. אנחנו תוך כדי לימוד הדברים, נשתדל לקבל גם איזו התרשמות, בנוסף למאור המחזיר למוטב. כי כשמקובל כותב, זה בוודאי מהגובה שבו הוא נמצא ואנחנו תמיד נהנים מקריאת דברים, שכתבו אנשים בעלי השגה, כי כשהם מעבירים לנו משהו, כבר יש בזה מטען, כוח רוחני שלהם, אם זה בטקסט, בשמיעה, או בכל סוג אחר של התקשרות.

אם מגיע אלינו מידע על העולם הרוחני, או על מצבים רוחניים, מאדם שהיה בדרגה רוחנית בזמן שהוא כתב ומסר לנו את זה, אז אנחנו נהנים, בזה שזה משפיע עלינו. זה פשוט, כפי שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, ששני הפרצופים, תחתון ועליון, האחד נמצא תחת השפעת השני, והאור מפרצוף עליון משפיע על התחתון ומשנה אותו, עד שהוא מגיע לדרגת העליון שמשפיע עליו.

לכן קודם כל, אנחנו כך, צריכים לקבל את כל דברי חכמת הקבלה. ולכן ככל שאדם קורא ושומע יותר, הוא נכלל בזה וזה פועל עליו יותר. מלבד זאת, על ידי הלימוד בשכל, לפי הרצון להבין את מה שלומדים, אנחנו בכל זאת מעוררים את האור בצורה יותר אינטנסיבית, מועילה וחזקה. כי תלוי מה אני רוצה מהטקסט? הוא חייב להשפיע על הרצון שלי. ולכן אם הרצון שלי הוא רק להיות חכם ולקבל מהטקסט כל מיני הבחנות שכליות, אז אני לא מושך ממנו את המאור המחזיר למוטב ונשאר בעולם הזה. אנחנו מכירים את כל אנשי האקדמיה, ובכלל את האנשים שקוראים את הטקסטים האלו, ואין מי שייצב אותם בצורה הנכונה ויסביר להם איך לקרוא את זה. אין להם דחף מעצמם, לעלות ולעשות משהו על ידי הטקסטים האלה, שזה נקרא "המאור המחזיר למוטב". הם לא צריכים את זה, אין להם לאן לחזור וזה נקרא "חכמה בגויים תאמין"¹, הם נעשים כאילו חכמים, יודעים מה כתוב בכל מקום, אבל אין להם השגה פנימית בדברים.

לכן אנחנו צריכים לדאוג, שיהיה לנו חיסרון גדול, להשיג את פנימיות הדברים של הקריאה, כי אז החומר הזה ישפיע עלינו לא רק כדי למלא את השכל, אלא גם לשנות את התכונות שלנו, עד שנוכל להרגיש את מה שאנחנו קוראים.

בדומה לקריאת רומן היסטורי, או קריאה על אירוע שקורה בין בני אדם, ואני מרגיש את הדברים שהמחבר מספר לי. אותו הדבר כאן, כי אני רוצה להגיע למצב שבפְנים אני מתפעל ממה שהוא אומר לי, ואני נמצא באותו מצב, ובאותו מקום עליהם הוא מספר. ואם בצורה הגשמית אני פועל רק מתוך הדמיון, לדוגמא, הוא מספר על איזו הרפתקה, טיול, או משהו שמישהו עשה, ואני מדמיין לעצמי איך הוא שם בהרים, או איך הוא עושה פעולות כלשהם, או איך היחסים שם בין בני אדם, ברוחניות זה לא דמיון. ברוחניות כשאני קורא את מה שהמקובל כותב, אני נמצא באותו מקום. זה ממש כמו ספר קסם כזה. אני נכנס לתוכו ונמצא באותה המציאות, וממש חודר אליה וכל מה שנמצא בטקסט, מיד בונה סביבי את העולם. אני מרגיש את עצמי באותה המציאות והיא אמיתית. זה לא דמיון כמו בעולם הזה, שבו אני מדמיין את עצמי בסיפור שאני קורא.

נשתדל להיות כך מחוברים לטקסט והוא ישפיע עלינו וייקח אותנו לשם.

רוב דברי התורה הם לעיון

"בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, באותם החלקים שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון, דהיינו הקדמת מעשה בראשית והם כל ספר בראשית, שמות, ורוב חלק דברים. ואין צריך לומר אגדות ומדרשים. אלא להיותם העצם שהמאור צרור בהם. יזדכך גופו, ויוכנע יצר הרע, ויבא לאמונה בתורה, ובשכר ועונש, שזוהי הדרגה הראשונה לקיום העבודה כמבואר."

אנחנו חושבים שהתורה מספרת לנו על הוראות בעולם שלנו, אבל התורה בכלל לא שייכת לעולם שלנו, לכן היא נקראת "קדושה", נבדלת, כי "קדוש" זה נבדל מהעולם הזה. ורק כמו שכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב"², כלומר, התורה היא כדי שנוכל על ידי האור שבה להתעלות. ולכן הוא אומר "רוב דברי התורה הם לעיון"³. מה זה "לעיון"? כדי שאותו המאור ישפיע עלינו וישנה אותנו, בלבד.

נר מצוה ותורה אור

"וז"ש "נר מצוה ותורה אור", כי בדומה למי שיש לו נרות, ואין לו אור להדליקם, נמצא יושב בחושך, כן מי שיש בידו מצוות ואין בו תורה, הרי הוא יושב בחושך, כי התורה אור, שבה מדליקין ומאירין את החושך שבגוף כאמור."

יש לנו רצונות, והכוונה שלהם היא על מנת לקבל, הכוונה הזאת סוגרת אותנו, במציאות מצומצמת וקטנה מאוד שהיא העולם הזה. (ראה שרטוט מס.1) כך אני מרגיש מפני שהכוונות שלי הן כולן לתוכי. ורק בתנאי, שכנגד זה אני רוכש כוונות מחוצה לי, אני אגיע למצב שנקרא "אור", "עולם הרוחני", "עולם החיצון", "עולם העליון".

בעל הסולם מדמה את זה לתולעת שחיה בצנון ומרגישה שכל העולם הוא כצנון הזה. ורק כשהיא יוצאת מהצנון, היא מרגישה עד כמה העולם אינו באמת כמו שהוא נראה לה. כך המקובלים מספרים לנו. אנחנו יכולים להאמין, או לא להאמין, אבל אין מה לעשות, צריך לתת יגיעה כדי לצאת מהצנון. לכן כל המגמה שלנו זה להפוך את הכיוון, את היחס שלנו, מפנימה החוצה. להבין שאם אני דואג לעצמי זה נקרא חיים "בהמיים", ובזה אני בהמה, (ראה שרטוט מס.1) כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו". וכשאני יוצא מעצמי, זה נקרא "דרגת האדם", הדומה לבורא.

שרטוט מס. 1

שאלה: דיברת על משל "הצנון", אנחנו רואים הרבה משלים בכתבים של מקובלים.

כל חכמת הקבלה מדברת במשלים. שפת הענפים היא, כשאנחנו לוקחים מילים מהעולם הזה, ומדברים על הרוחניות.

שאלה: רב"ש משתמש הרבה מאוד בסיפורי משלים, מה הכוח של המשל?

אפילו שמקובל מתאר דוגמא מהעולם שלנו, בתוך הסיפור שאותו הוא רוצה לספר, יש את האישיות שלו והדרגה הרוחנית שאותה הוא רוצה להסביר, דרך הדרגה הגשמית. ולכן, בכל זאת יש בזה את הכוח הרוחני. מה זה חשוב אם כך, אם זה במשלים, או בצורה אחרת? אמנם יש הבדל, והוא עוד מעט יספר לנו על ארבע הלשונות בחכמת הקבלה, תנ"ך, אגדות, דינים והלכות, ושפת הקבלה שהיא החזקה מכולן. כי שם זה המאור המחזיר למוטב החזק ביותר, מפני שהיא מדברת בצורה יותר עניינית ופנימית ואתה לא יכול להתבלבל.

שאלה: כשאני קורא משל, כל פעם אני רואה ומרגיש משהו שונה לגמרי.

מה זה "שונה לגמרי"? אתה לא יכול לתאר לעצמך, שאתה צנון או תולעת?

תלמיד: לא. אני מרגיש שההרגשה כל פעם משתנה.

זה סימן שאתה משתנה, וזה יפה מאוד, מצוין. אפילו שאתה משתנה לרעה, העיקר השינוי. כי באמת, העיקר זה מספר השינויים שהאדם עובר. ודווקא לקראת השינוי הטוב, יש לנו הרגשות רעות, כמו שהחושך הגדול ביותר, הוא לפני לפנות בוקר.

שאלה: במאמר נאמר, "רוב דברי התורה הם לעיון". האם כל הלימוד שלנו הוא לצורך תיקונים?

לכן הוכנה לנו כל התורה לעיון. "עיון", הכוונה היא, שבזה אתה מושך את המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: לפני אלפיים שנה בימים אלה, היה לנו אסון גדול, איבדנו את בית המקדש.

מה זה "בית המקדש"?

תלמיד: אני לא מתכוון לאבנים, איבדנו תרי"ג מצוות וקדושה.

מה זה "תרי"ג מצוות"?

תלמיד: ומפני שאיבדנו קדושה, כל הספרים שנכתבו אחרי החורבן, הם לא קדושים.

לא, חס ושלום. אני מצטער, לַמה אתה אומר כך? מי כתב את הספרים שאחרי החורבן? בכלל, על איזה ספרים אתה מדבר?

תלמיד: אני מדבר על התנ"ך.

אבל, התנ"ך קודם לחורבן.

תלמיד: נכון, לכן הוא קדוש. אבל הספרים שבאו אחרי החורבן, לא יכולים להיות קדושים.

אתה לדוגמא, מתכוון לגמרא?

תלמיד: אפילו הזוהר, הוא לא קדוש. הקדושה שלו נובעת מזה, שהוא מסביר את ספרי הקודש, הוא עצמו לא ספר קודש, כי לא יכול להיכתב ספר קודש אם אין קדושה. הרי הקדושה הסתלקה, איך אפשר לכתוב ספרי קודש? אלא כל הספרים שעוסקים בהסבר על ספרי קדושה, יש בהם קדושה כתוצאה מזה שהם מדברים על הספרים הקדושים, אבל הם בעצמם לא ספרים קדושים.

אתה צודק במשהו, מפני שלפני חורבן בית המקדש, הקדושה הייתה ממש נחלת כל העם. ואחרי חורבן בית המקדש, הקדושה נשארה רק ביחידי סגולה. ויחידי הסגולה הם כל אלו, שכתבו תלמוד ומשניות וזוהר, וכך במשך הגלות, לא היה בעם ישראל, עד השל"ה הקדוש, מחבר שכתב ולא היה בהשגה רוחנית. לכן הספרים תמיד נקראו "ספרי הקודש". לַמה? מפני שהם נכתבו על ידי בעלי ההשגה, על ידי אדם שנמצא בהשפעה.

מתוך מאמר "מהותה של חכמת הקבלה", "מה זה פרט".

"פרט" – "היינו, שאף מקודם שלימות כלל האנושיות כולה, בכל דור ודור, נוהג דבר זה גם בפרטים יחידי סגולה. כי אלה הם הפרטים, הזוכים בכל דור ודור, למדרגות מסוימות, בענין גילוי אלקותו ית'. והם המה הנביאים ואנשי השם. וכמו שאמרו ז"ל: "אין לך דור, שאין בו כאברהם יצחק ויעקב" (ב"ר, פע"ד). הרי לך לעינך, אשר גילוי אלקותו ית', נוהג תמיד בכל דור ודור, לפי דחז"ל, המוסמכים לדבר זה ונאמנים עלינו."

גם היום יש אנשים שנמצאים בהכרה הרוחנית, ולכן למה שהם אומרים, יש כוח השפעה רוחני, ודבריהם הם דברי קודש. מי שלא לומד חוכמת הקבלה, ולא מגיע למאור המחזיר למוטב, לא יכול להגיע להכרה הרוחנית, ובדבריו ובו אין רוחניות, אלא גשמיות, ואז הוא לא נמצא בקודש.

תלמיד: אני מסכים איתך, אבל יש הבדל בין מה שכתבו לפני החורבן ואחרי החורבן.

בסדר, אני רק אגיד את זה אחרת, אתה יכול לשבת ולהירגע.

תלמיד: אני רגוע.

אנחנו כבר לא רגועים בגללך. אתה צודק, יש הבדל. אבל מה מועיל לנו יותר? הספרים שנכתבו לפני החורבן, או הספרים שנכתבו על ידי האנשים, שהשיגו רוחניות אחרי החורבן?

תלמיד: אחרי החורבן. אבל אתה צריך להחליף את המילה כתבו, ב"פֵרשו". זה חשוב מאוד, הם לא כתבו ספרים קדושים, הם פרשו אותם.

אני מסכים, ודאי שפרשו, על זה אין מה לומר. על הזוהר כתוב שהוא פירוש של חמישה חומשי תורה. ודאי שהכול זה פירוש לתורה. הספר של משה הוא היסוד של הכול, וכל מה שיש אחר כך אלה פירושים. גם הנביאים וגם הכתובים באים כתוספת לחומש. אין ספק וכולם מודים בזה.

שאלה: אני חי בארצות הברית עשרים שנה, אף פעם לא הרגשתי את התחושות שהיו לי בילדותי, בחגים היהודיים. עכשיו בהכנות לקונגרס זו הפעם הראשונה שאני מרגיש את ההרגשות האלה שוב. על מה זה מצביע?

אנחנו פעם ראשונה, בעצם כבר לא ראשונה, אבל בשבילי, כל פעם, זו פעם ראשונה, שאנחנו מגיעים למצב בו אנחנו עומדים להתחבר יחד. זו פעולה מאוד רצינית, שהתוצאה שלה יכולה להיות מאוד, מאוד משמעותית. כי אנחנו לומדים בהרבה מאמרים ובכל כתבי הקודש, שרק על ידי החיבור בינינו, נגיע לרוחניות, להרגשת הבורא, לדרגת הא-לוקות, לגילוי. ועל זה כתוב, "ואהבת לרעך כמוך" כי אך ורק כשהרצונות שלנו יהיו מחוברים יחד. נשיג את הרוחניות.

אנחנו לפני פעולה מאוד חשובה. במשך שלושה ימים בפועל, נשתדל להתקרב ולהתחבּר בכוונות שלנו, להיות ממש מחוברים ברצון אחד. ועד כמה שנשתוקק להרגיש שהרצון שלנו הוא אחד, לא שלך ולא שלי ולא שלו אלא ממש אחד, בזה נקיים את התנאי של מעמד הר סיני, להיות "כאיש אחד בלב אחד". ואם נרצה שזה יקרה, תתגלה התורה, האור, שישפיע עלינו ויקיים את הקשר בינינו. אנחנו לא יכולים לקיים, אלא רק להשתוקק. את חיבור ההשתוקקויות יחד, יכול לעשות רק האור.

בכל העולם, אנחנו היום מאות אלפי אנשים, באותה המגמה, ואם נרצה באמת להתחבר נוכל לגרום לאור להשפיע עלינו. כי זה בטוח יקרה, השאלה רק האם זה קורה עדיין בדרגות של זמן ההכנה, שבהן אנחנו רוצים עוד קצת ועוד קצת להתחבר, אבל עדיין לא ממש גורמים לאור לחבר בינינו אלא רק לקרב אותנו, כל הזמן קצת יותר, אבל המרחקים בינינו עדיין קיימים. לכן, או שזה יקרה רק כאיזו התקרבות, או שזה יקרה כחיבור.

אם נגיע לכך, שנרצה ממש להיות מחוברים אז האור יחבר אותנו, ובחיבור בינינו נרגיש את הא-לוקות, את הבורא ששורה בתוך הכלים המחוברים, שנקראים "שכינה". האור שמתגלה, תכונת ההשפעה ההדדית שלנו, זה ייקרא "בורא", "בוא וראה". וכולנו נגיע לגילוי הבורא לנברא, שהוא מטרת חכמת הקבלה.

נקווה שהיום אנחנו נמצאים בפעולה, שכן יכולה להביא אותנו לזה. אני ריאלי מאוד, אני לא חדש ולא מתפעל, אמנם שההתפעלות שלי מאוד גדולה כי אני מאוד מעריך פעולות כמו הכנס שאנחנו עושים, אבל יכול להיות שזה לא יגרום לנו ממש חיבור. וגם אז אני לא מיואש, אני יודע שהפעולה הזאת היא מאוד, מאוד מועילה וחשובה, אין במקומה משהו אחר שיכול לזרז כל כך את ההתפתחות., פעולה אחת כזאת היא כמו חצי שנה עבודה של כל האנשים שלומדים יום, יום ומחוברים לאותה מגמה. ולכן זה מאוד חשוב. אני באמת נמצא בהתפעלות ונקווה שנגיע לזה.

תלמיד: אני מזכיר, שהשאלה הייתה על רגשות מהילדות שחוזרים, בנוגע לחגים ולשבת.

נכון מאוד, אם הוא מרגיש כזאת התרוממות וכזה חום וטוב לו, זה מאוד חשוב ויפה.

שאלה: האם לדעתך יש שוני באֶפֵקט, בין מגה קונגרס שנערך בהרבה מקומות בעולם, לבין קונגרס ענק שנערך בישראל?

ודאי שהעוצמה כאן בישראל, גדולה יותר מהקבוצות שלנו בעולם. אומנם יש לנו הרבה קבוצות, מעל מאה איש בקבוצה, בכמעט שישים מדינות, אבל בישראל זה וודאי יותר, מפני שלפי חכמת הקבלה, כפי שמסביר לנו בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", התיקון צריך להתחיל בישראל. כי ישראל זה אותו חלק מהאנושות שכבר עבר את העלייה הרוחנית, את השבירה והנפילה. ויש בו רשימות מאותו המצב השבור, מאותה העלייה. לכן התיקון קודם כל, צריך לעבור דרכו ואחר כך לאומות העולם. וזה טוב, נכון וטבעי שהתיקון קודם כל מתרחש בישראל, ולכן כאן בישראל אנחנו מרגישים את ההתפעלות הגדולה ביותר. לא כל הזמן זה היה כך, עד לפני כשנתיים הייתה תופעה הפוכה, פעלנו גם בישראל וגם באומות העולם, וזכינו שם להתעוררות יותר גדולה. בשנים האחרונות זה השתנה, וזה סימן שייצבנו את המצב והוא בצורתו הטבעית מתקדם נכון.

שאלה: איך אני יודע, שאני מכין את עצמי נכון למטרה, לגישה, ללימוד, בוודאי למגה קונגרס?

צריך להיכנס לאתר שלנו באינטרנט,internet.kbb1.com דרך האתר הזה, שבו יש כמה שפות, האדם יידע מה התוכנית להיום, ויקבל את כל המידע, גם בנוגע לסדר היום שיהיה בשלושת הימים. ביום ראשון בערב בגני התערוכה, תהיה לנו אסיפה גדולה, עם שירים, שיחה שלי ועוד כל מיני הופעות. אני מזמין את כולם, להיות מקושרים איתנו בכל שלושת הימים האלו. סידרנו זאת כך, שהיום זה מגיע בעיקר מישראל. מחר עקב השבת זה יגיע מחו"ל, כל הקבוצות יכולות להיות קשורות ביניהן, ובמוצאי שבת אנחנו שוב חוזרים להיות יחד. ביום ראשון אנחנו נסיים את כל הפעולות האלו בהרצאה ושמחה בגני תערוכה.

אני חושב שדברים כאלה, מאוד מועילים להתקדמות, לכן כדאי לנו, לעשות זאת אפילו מידי חודש, או חודשיים. לא לשלושה ימים, אבל אולי ליום אחד או חצי יום. כל היתר כבר תלוי בכל אחד ואחד, ועד כמה הוא נותן את ליבו להשתתף עם כולם. זה מאוד חשוב.

בעצם בכנסים האלה, אנחנו עושים מעין ישיבת חברים. כל המקובלים כתבו על זה, האר"י כתב על זה הרבה. אנחנו יודעים על קבוצת רבי שמעון ועל איך שהם עשו ישיבת חברים. אנחנו יודעים גם על קבוצות של רמח"ל ויש לנו אפילו תקנון שלהם, ואיך שהם בנו אותו והתנהגו זה עם זה, וזה לפני שש מאות שנה. אנחנו יודעים מה אמר על זה הבעל שם טוב, בקבוצות של החסידות ובהתוועדויות שלהן. זאת אומרת, הדברים האלה חשובים מאוד לחיבור. ובשלושת הימים האלה, אנחנו עושים פעולת חיבור, שהיא ישיבה אחת גדולה, שעל ידיה אנחנו מכניסים את עצמנו להרגשת החיבור בינינו, ומגיעים לאור, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה"⁴. הכול לפי מה שהמקובלים כותבים, מצווים וממליצים לנו לעשות.

שאלה: האם יש טעם ללכת לשיעורים במגה קונגרס, גם אם לא מרגישים כלום, לא רצון, לא חשיבות ולא התרוממות רוח?

דווקא במגה קונגרס הזה, יש הרבה מאוד אנשים, שכאילו ממש נוחתים מהשמיים ורוצים להגיע, ממש כך. זו פעם ראשונה שלהם, והם לא בדיוק יודעים לאן ומה, אבל פתאום הזדמן להם. קיבלתי מהם הרבה שאלות. תמיד השאלות היו מאנשים שלמדו כמה שנים, או חודשים, עברו איזה קמפוס ועוד לימודים, ועכשיו זה בסגנון: "שמעתי לפני שבוע מסבתא שלי, לא יודע, אבל בא לי להשתתף". אני בעד זה. כי כמו שבעולם שלנו, יש גדולים וקטנים, מבוגרים ולידם ילדים, יותר או פחות חכמים, יודעים יותר או פחות, כל זה לא חשוב. גם הקבוצה שלנו צריכה להיות כמו מִינִי האנושות שמתחברת יחד, ואז יש כל מיני סוגי אנשים, בכל מיני רמות ידע, הרגשה, והכנה. ולכן זה שישנם הרבה כאלה שמגיעים דווקא עכשיו, באופן שגם בשבילם זה כאילו בהפתעה, זה טוב. ואנחנו לא צריכים להתייחס אליהם אחרת. שיראו מה קורה ויתכללו במשהו.

אני חושב שהכנה בכל זאת צריכה להיות. צריך להיכנס לאתר שהזכרנו, לראות ולהכיר את כל מה שנמצא שם, כולל שירים ותוכן עניינים. אני אשתדל ודאי להופיע ולדבר בצורה הפשוטה והרחבה ביותר. אנחנו מבינים שכל כתבי הקבלה לא באים, כדי לקבל חידושים בשכל כל הזמן. בשכל אתה יכול לקרוא אותו דבר. מספיק שיהיה לך מאמר אחד ואין צורך בכל כך הרבה ספרים. כל החידושים באים מתוך זה שהאדם מתחדש ונמשך, ולפי ההשתוקקות שלו, פועל עליו האור החדש ומביא לו חידושים ודברים חדשים.

ולכן, אולי אני אשמע, כמעט אותו דבר בכל פעם, כי הנושאים עוסקים בחיבור, בנחיצות הקבוצה, בחכמת הקבלה, בתיקון ובכל מיני דברים שהם מאוד כוללים וכלליים ושומעים עליהם מדי יום. אבל אני מקווה, שאותה עוצמת חיבור, שיש במאות אלפי אנשים, תיתן לנו הרגשה אחרת, גילוי המצב, עליו אנחנו שומעים. כי אפשר לשמוע אותו דבר כל הזמן, המילים הן אותן מילים, אבל פתיחת ההרגשה הזאת, תהיה כבר באמת אמיתית. אני בכל זאת מקווה, שזה יהיה קל לכולם ואפילו למתחילים שבאים.

שאלה: מדוע הגדולים בתורה, לא כתבו והדגישו שכל העניין זה חיבור, ובלבלו אותנו בכל מיני הסחות דעת?

לא, זה לא נכון, הם לא בלבלו, רק הסתירו. דיברנו על זה שירדנו מאין סוף, דרך חמישה עולמות (ראה שרטוט מס.2) ונפלנו דרך השבירה לעולם שלנו. מהניצוץ הקטן של האור שפרץ לעולם שלנו, התחילה כל ההיסטוריה והמציאות של העולם הזה. החלל, הכוכבים, מערכת השמש ומערכת כדור הארץ. בהמשך, נוצרו חיים על פני כדור הארץ. ורק אחר כך הגיע האדם הראשון, אחרי האדם הראשון, עברו עשרים דורות עד בבל.

מתקופת בבל, חלק התחיל כבר לעסוק בהשגת הא-לוקות, והחלק האחר, שהוא כל האנושות, המשיך בהיסטוריה שלו. החלק שהגיע מבבל נפל בחורבן בית המקדש הראשון, ושוב נפילה, בחורבן בית המקדש השני, ואנחנו נפגשים אחרי חורבן בית המקדש, עם כל האנושות וממשיכים עוד אלפיים שנה עד זמננו, ורק עכשיו אנחנו צריכים לעלות בחזרה לאותו האין סוף.

עם ישראל היה חלק מכל האנושות, שאותו אברהם הוציא ולימד את חוכמת הקבלה. מלבד התקופה שעם ישראל היה ברוחניות, מאדם הראשון עד אברהם, עשרים דורות, היא הייתה ידועה קצת, לכמה אנשים בודדים. ואחר כך מאברהם עד חורבן בית המקדש, ולאחר מכן באלפיים השנה האלו עסקו בזה מקובלים, יחידי סגולה. אבל החכמה הייתה נסתרת.

זאת אומרת, על מה שקורה עכשיו, רק עכשיו מדובר. ואם תפתח את ספרי הקבלה, תראה שהם מדברים רק על החיבור. אנחנו לומדים על אור וכלי, (ראה שרטוט מס.2) לאחר מכן שבירה, ואחרי השבירה - העולם הזה, וכאן (ראה שרטוט מס.2) זה התיקון. אז איך לא לדבר על החיבור? כל השבירה היא פירוד וכל התיקון הוא חיבור.

שרטוט מס. 2

לכן אני לא יודע, למה אתה אומר שלא מדברים. אם רבי עקיבא, שממנו יש לנו את כל התורה, וכל מה שקיבלנו- קיבלנו דרכו, גם תורה שבכתב, וגם בעל פה, קובע ש"ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", וזה כתוב בעוד הרבה מקורות, אז לַמה לא מדברים? בוודאי שמדברים, אנחנו רק לא רוצים לשייך את זה לעולם שלנו. וזה באמת נכון, כי בעולם שלנו זה לא נראה לנו מציאותי, אין לזה שום נטייה, זה ברור. אבל אם אנחנו מדברים על תיקון הנשמות, אז ודאי שרק זה התיקון.

אין כל הפרשיות שבתורה שוים בשיעור המאור

"הנה על פי הסגולה האמורה בתורה, דהיינו, בהתחשב בשיעור המאור שבה, לפי זה ודאי שיש לחלק את התורה לדרגות, דהיינו, על פי שיעור המאור שהאדם מסוגל לקבל מהלימוד בה. וברור שבהיות האדם חושב ומעיין בדברי תורה האמורים בהתגלות ה' לאבותינו, וכדומה לזה, הרי הם מביאים למעיין יותר מאור, מהיותו מעיין בענינים מעשיים. הגם שלעניין המעשה הם יותר חשובים. אבל לעניין המאור, ודאי שהתגלות ה' לאבותינו חשוב יותר. וזה יודו כל ישרי לב, אשר ניסו לבקש ולקבל מאור מהתורה."

אנחנו באמת כך לומדים מכתבי המקובלים, רק אחר כך, אנחנו עוברים לכתבים האחרים שלא כתובים בשפת הקבלה. בדף הבא הוא יסביר לנו את זה. ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, וכאן הוא מסביר לנו שעל ידי ארבע הצורות, אנחנו יכולים להזמין את המאור המחזיר למוטב.

חיוב ודרך התפשטות החכמה

"מתוך שחכמת הקבלה כולה, מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו, שאין לך חכמה חשובה ומוצלחת לסגולתה, כמותה. ואל זה כוונו בעלי הקבלה, לסדרה שתהיה ראויה להתעסק בה."

בכלל, אין לנו דבר יותר חשוב מחכמת הקבלה, לא חכמה, לא מדע ולא ידיעה. כי אנחנו מדברים על ההנהגה, ההשגחה, הכוח העליון שפועל עלינו. אם היינו מבינים שמההיכרות איתו אנחנו יכולים אחר כך, להבין כל דבר שקורה לנו כאן, בכל אחד ואחד, ועם כל אחד ואחד, בכל מובן ובכל פינה, אז ודאי שכולנו היינו משתוקקים לגלות אותו, כי הוא המקור לכל מה שקורה לנו. אין מקור אחר, או סיבה אחרת. וכל מה שאנחנו עושים בעולם הזה, לא מועיל כלום. העיקר, זה מה שאנחנו מקבלים מלמעלה ולפי זה אנחנו נפעלים.

לכן כל הידיעה הזאת, איך אני נמצא כאן למטה (ראה שרטוט מס.3), ובאיזו צורה אני מפעיל את הכוח הזה מלמעלה שפועל עלי בחזרה אחר כך, המעגל הזה חשוב לי. איך אני באמת פועל בהשפעה לבורא, שישפיע עלי בצורה, כמה שיותר מועילה. במה מועילה? באופן שאוכל לעלות אליו. הפּנייה הנכונה הזאת נקראת מ"ן, כי אני מעלה חיסרון. לְמה אני מעלה חיסרון? להשפעה שלו. זה נקרא "אור המחזיר למוטב", על ידי האור הזה אני נמצא בעליה. אין לי מה לדאוג, על מה שקורה בעולם הזה, כי זו תוצאה ממה שיקרה לי עם האור העליון.

שרטוט מס.3

ולכן החכמה הזאת, היא הכי חשובה. כל יתר החכמות, יכולות קצת לתת לי איזו הזדמנות, לראות איך לתקן את המצב המעוות, עוזרות לי קצת להמתיק את הרע ואת החיים שלי. זה כמו שיש לי מחלה, ואני לומד איך קצת להקל על עצמי, אבל לא לרפא, כי הריפוי בא מלמעלה. לכן כל מה שאני עושה בעולם הזה, במקום לפנות לבורא, זה כאילו אני רוצה להדביק, לתקן טיפה, כדי פחות לסבול. אבל זה לא לעשות ממש תיקון, ולצאת מכל הרע בכלל, אלא לקבל את הרע במיעוטו.

לצאת מהרע לטוב – אני יכול רק על ידי האור. ולכן אין בכלל להשוות בין חשיבות חכמת הקבלה לכל יתר החכמות.

"וכן ישבו ועסקו בה, עד זמן הגניזה (ומסבה ידועה הוסכם לגנזה), מכל מקום היה זה רק לזמן ידוע ולא ח"ו לתמיד, כמ"ש בזוהר: "עתידה חכמתא דא לאתגליא בסוף יומיא, ואפילו לטליא דבי רב [עתידה חכמה זו להתגלות בסוף הימים, ואפילו לתינוקות של בית רבן]" עש"ה."

זאת אומרת, החוכמה צריכה להתגלות לכולם, אפילו לאנושות בצורה הרחבה ביותר, גם לקטנים וגם לגדולים. לַמה? כי הגלות היא כדי לערבב את הטוב והרע, את הנשמות השבורות שנפלו, שנקראות "ישראל", עם הנשמות הרגילות של בני העולם. ואחרי שהערבוביה הזאת מסתיימת, צריך כבר אור, כדי להתחיל לתקן את הכלים המוכנים לתיקון.

ולכן כפי שחכמת הקבלה, הייתה חייבת להיות נסתרת, בתקופת הגלות, כך היא חייבת להתגלות אחרי הגלות, כבר בזמן האר"י המקובלים אמרו זאת. זו הסיבה שהאר"י הקדוש התגלה וממנו והלאה, חכמת הקבלה מתחילה להתגלות, אם כי עד היום אנחנו רואים, עד כמה הדבר הזה קורה בצורה הדרגתית וקשה, ועד כמה לא פשוט לעשות זאת.

שאלה: כתוב בתחילת המאמר, שהדרגה הראשונה לקיום העבודה, היא אמונה בשכר ועונש. מה הכוונה ב"אמונה בשכר ועונש" ומה זה אומר בפועל?

ברוחניות אפשר לפרש כל דבר, בכמה רמות, הכול לפי המקום, שבו האדם נמצא. אמונה בשכר ועונש, היא כמו שכתוב "נאמן בעל מלאכה, שישלם לך שכר פעולותיך"⁵. בעולם שלנו "אמונה" נקראת, כשאני מאמין לבעל הבית, שאומר לי "בסוף החודש תקבל משכורת".

ברוחניות, "אמונה" זו השפעה, אור החסדים. זה כבר משהו אחר. בפועל זה אומר, שאני רוצה את התשלום, בזה שיהיה לי את אור האמונה, את כוח ההשפעה. רוצה לצאת מעצמי, להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, ולקבל את היכולת להשפיע. זה התשלום שלי עבור היגיעה.

תלמיד: זאת אומרת, שבשביל לעשות עבודה אני צריך להאמין?

אתה לא צריך להאמין. "אמונה" נקראת, כוח ההשפעה. אין דבר כזה, אתה לא יכול לבוא למדען ולהגיד "אתה צריך להאמין". מדע זה לא אמונה, במדע עוסקים בעובדות שנחקרו. גם ברוחניות, זה "ממעשיך הכרנוך", "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות". אנחנו מדברים רק על עובדות. אומנם שבשלב הזה, אני עדיין לא מגלה ולא מרגיש אותן.

לדוגמא, יש לידי מישהו עם מיקרוסקופ, הוא בודק אותי ואומר "חביבי יש לך חיידקים". אני לא מרגיש אותם. אבל הוא אומר "יש לך". במקרה כזה, אני צריך להאמין לו? לא, אין כאן שאלה של אמונה, אלא אני צריך להאמין לו, שאם אראה את זה, גם אני אגלה את החיידקים. זאת אומרת, חסר לי מכשיר. אני לא מאמין בראייה שלו, זה לא חשוב לי. אלא מאמין שאני חייב את המכשיר, ועל ידיו אני אגיע.

"אמונת חכמים", זה לשמוע בקולם, בנוגע לפעולות החיבור בינינו, שאני צריך לעשות על עצמי, על ידי הזמנת המאור המחזיר למוטב. כי אם זה קורה האור משפיע עלי, ואני כאילו, מקבל את "המיקרוסקופ" ומתחיל לראות. זאת אומרת, אני צריך להאמין, רק לאמצעים ולפעולות שהורו לי לעשות. ואחר כך אני מגלה את כל השלבים בעצמי. אני כמו ילד קטן, שצריך לשמוע מהגדולים יותר, מה לעשות כדי להיות גדול. אבל אחרי שיש לי את המיקרוסקופ, והשגתי את המַדרגה הראשונה שיש ברוחניות, בהמשך אני כבר מתקדם לבד. שם זה, "נשמת אדם תלמדנו". אני כבר נמצא בעולם הרוחני וכבר מגלה, מרגיש ובודק.

נקווה שבכנס שלנו, נגיע לדרגה הרוחנית הראשונה, זה הדבר הקשה והחשוב ביותר.

(סוף השיעור)

---

1. מדרש איכה רבה ב', י"ג↩

2. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל, ע"ב), "המאור שבה מחזירו למוטב" (מדרש ספרי פרשת יעקב, הגר"א)↩

3. "בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, באותם החלקים שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון,"↩

4. "ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סדר נשים, נדרים, פרק ט)↩

5. "ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך" (סדר נזיקין, מסכת אבות, פרק ב', י"ט)↩