שיעור בוקר 14.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 618

מאמר קי"ז "יגעת ולא מצאת אל תאמין"

הנושא הוא מאוד מאוד חשוב וכולו שייך להתקדמות בעבודה שלנו על מנת להגיע למטרת הבריאה, בגילוי ודבקות בבורא, כי מתפתחת לפנינו המציאות האמיתית ולא שהיא מתבהרת בתוכנו, כי אנחנו כעיוורים, לא רואים שום דבר מחוץ לעצמינו, אלא אנחנו רוכשים בזה את תכונת הבורא, כוח הבורא, להשפיע, ובכוונה הזאת, בגישה הזאת, בנטייה הזאת, אנחנו מתחילים לראות את העולם שבאמת נמצא מחוץ לנו ולא שמתואר לנו כפי שאנחנו רואים אותו עכשיו. כמו שהזוהר אומר "היינו כחולמים", כי אנחנו כמו בחלום, לא רואים את המציאות האמיתית אלא את המציאות המדומה.

כדי להגיע לגילוי המציאות האמיתית קודם כל חשוב שתהיה לנו תחילת הרצון לזה. את תחילת הרצון הבורא נותן, ומי שנותנים לו מגיע בדרך כלל לחכמת הקבלה, כך מסדר הכוח העליון את הגורל של האנשים שהוא רוצה לקדם אותם, לקרב אותם לעצמו. אלה בעצם לא בני אדם, אלא חלקי הנשמה שיש להם צורך אמיתי להתקדם, לחזור למקורו של כל אחד ואחד. ואז הם באים לחכמת הקבלה וכאן הם לומדים.

ובדרך כלל מה אנחנו צריכים ללמוד? מה עלינו לעשות כדי להמשיך הלאה באותה ההתעוררות שהבורא מעורר בנו, ואיך להמשיך בהתעוררות הזאת צעד אחר צעד, ולאיזו מטרה אנחנו צריכים להגיע, מה עלינו לעשות, איך לעזור אחד לחברו או כל אחד לחוד או כולם יחד.

כל השיטה, כל הטכנולוגיה הזאת של ההתקדמות מההתעוררות הראשונה שהאדם מקבל מלמעלה ועד שהוא וודאי יחד עם הבורא ועם גורמים נוספים כמו הקבוצה והאנושות ועוד כל מיני צורות של התעוררות שהוא מקבל, מגיע למטרת הקיום שלו.

הבורא נותן את הרצון ההתחלתי, אבל האדם צריך חוץ מהרצון הזה שקיבל, להוסיף לאותו רצון שהבורא נתן לו, יגיעה, תוספת רצון שאנחנו צריכים לעורר מעצמנו על פני אותה ההתחלה שאיתה באים. זה דומה להנעה של מכונית, אנחנו מסובבים את המפתח או לוחצים על הכפתור כמו במכוניות החדשות, ובעזרת המצבר זה נדלק. אבל אחר כך אנחנו צריכים להוסיף לזה מהעבודה שלנו, מהיגיעה שלנו. זאת אומרת זה כבר מגיע מהדלק, משריפת משהו ממקור חדש.

לכן כאן בנתינת היגיעה מצד האדם תלוי עד כמה מהר הוא יעבור את הדרך מתחילת ההתעוררות שמקבל מהבורא ועד שהוא מסיים את הדרך. הדרך הזאת בכמות ואיכות הצעדים שהוא יעשה, תלויה בעד כמה אדם מממש את עצמו בקבוצה, בלימוד, בהפצה, כי בזה בעצם הוא מייחד הכל כדי להתקדם, כי בגמר התיקון ככל שמתקדם, הוא זקוק לכל הכלים השבורים הללו, גם לחברים וגם לעולם, וכך מתקדם.

אז יש לנו רצון קטן בהתחלה שאיתו אנחנו מגיעים לחכמת הקבלה ולקבוצה, כמו שכתוב "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב ואומר קח לך", וכל היתר כבר תלוי באדם. וודאי שהכוח העליון מעורר אותו, אבל ההתעוררות הזאת כבר לא מגיעה ישירות מהבורא כמו בפעם הראשונה אלא דרך הסביבה. אפילו אם האדם לא נמצא בה, ישנה סביבה שהוא נפל ממנה, שנשבר הכלי הזה, ואז הוא צריך לחזור למצב המתוקן, אז הכלי הזה שמתעורר סביבו פחות או יותר מעורר אותו ומושך אותו למטרה.

לכן יהיו עוד כאלו התעוררויות ואנחנו צריכים לראות איפה אנחנו יכולים להשיג את הכוחות וההתעוררות מעצמנו, וזה נקרא "יגיעה". איפה אני בעצמי מחפש מקורות, סיבות, כוחות, רצונות, כוונות להתקדמות. אומנם אין לי. למה אין לי? הם נמצאים סביבי, היו פעם יחד איתי, הייתה שבירה בחטא עץ הדעת וכולם נטשו, התרחקו. מה אני צריך לעשות?

עיקר היגיעה היא כמו שאנחנו לומדים בבניית העשירייה, עד כמה כל אחד מתפעל מהאחרים, ועל ידי זה אנחנו יכולים יחד להתקרב למצב שאנחנו מעוררים את עצמנו, וכשכולנו יחד, וזה העיקר, אנחנו מעוררים את הבורא. ואז לא הבורא מעורר אותנו כמו בהתחלת הדרך, אלא אנחנו כל הזמן מעוררים אותו, זה נקרא "נצחוני בניי", וכך אנחנו מוסיפים. ואז בכוחות, בהתעוררות, במשיכה, מה שאנחנו משיגים על ידי זה שכל אחד מתעורר על ידי האחרים ומצידו גם מעורר את האחרים בעשירייה, בזה אנחנו נותנים יגיעה וכך מתוך היגיעה הזאת מתקדמים. ובקשר הזה שאנחנו מגלים יותר ויותר בינינו אנחנו מגלים מקום לבורא וקשר עם הבורא.

וצריכים להבין שאפשר לתת יגיעה במקום שאין רצון, דווקא כשנמצאים במצב של חוסר רצון, שמבינים אבל לא יכולים, אין כוחות. זה נקרא "תשש כוחו כנקבה", שיש רצון קטן אבל אין כוח גברי, "גבר" מהמילה התגברות. ואז אנחנו צריכים לעורר זה את זה, כי אם אנחנו רוצים באמת להתעורר נכון, כמו שכתוב לאותו רצון, לאותו מקום, לאותה אישה, זאת אומרת שהרצון שלנו יהיה בדיוק לגילוי השכינה, אנחנו צריכים לקבל אותו עם החברים יחד, "איש את רעהו יעזורו", וכך אנחנו מתקדמים.

לכן אנחנו מייצבים את המקום ליגיעה ואת הצורה הרצויה לאותו מאמץ שאנחנו עושים, ורצוי שזה יהיה יחד בינינו, כי יגיעה אפשר לתת כשאין רצון. לכן אנחנו נמצאים לפעמים בהתעוררות שבאה לנו מלמעלה ואנחנו מוכנים, ולפעמים אנחנו ריקים כביכול, רוח החיים יצאה מאיתנו, אנחנו לא ממשיכים, לא רוצים שום דבר. ואז אנחנו צריכים להבין שהזמן הזה לא מיותר, אלא זה זמן שדווקא הבורא נותן לנו אפשרות לבנות את עצמנו, לתת יגיעה כדי שבהשתוקקות, "איש את רעהו יעזורו", נברר איך משתוקקים למטרה, להיות "כאיש אחד בלב אחד" ושהבורא ממלא את הלב הזה שאנחנו בונים, את הרצון המשותף שלנו. כך אנחנו בונים את הקבוצה ובונים מקום לגילוי הבורא.

אם אנחנו ניגשים בצורה כזאת להתעוררות מצידנו, אז היגיעה שלנו, ההתעוררות מצידנו נקראת "יגיעה", היא תהייה היגיעה הנכונה והיא תהייה בעל מנת להשפיע מכל אחד ואחד, ובסך הכול נגיע לרצון להשפיע לבורא. ורק בצורה כזאת שאנחנו מתקדמים, אנחנו מגיעים לאותה צורה התחלתית ראשונה שהייתה לאדם הראשון, למבנה הזה, והתוצאה תהיה "יגעתי ומצאתי, תאמין". זאת אומרת שאנחנו מגיעים בצורה נכונה ומוצאים שם את הבורא שממלא אותנו ומתגלה בקשר בינינו כמו אור בתוך עשר הספירות של הנשמה.

אז הכול מושג רק בכוח היגיעה אם נותנים אותה בצורה כזאת נכונה. ואחר כך לעשיריה שאנחנו בונים ביגיעה שלנו ועם הבורא, נתחיל לחבר עוד קבוצות של עשיריות ונגדיל את הכלי לצורה יותר ויותר נכונה של מבנה אדם הראשון וכך נתקן את כל השבירה עד שנגיע לגמר תיקון.

זה בעצם עניין היגיעה. זאת אומרת כל החיים שלנו מתחלקים למצב שאנחנו מקבלים אתערותא דלעילא מה שנקרא, התעוררות מלמעלה, מהבורא, ומוסיפים לזה אתערותא דלתתא, התעוררות מעצמנו. המאמץ להוסיף התעוררות מעצמנו נקרא "יגיעה", והתוצאה מזה היא שאנחנו מרחיבים ומהדקים את הכלי הכללי שלנו לקבלת האור העליון, לקבלת גילוי הבורא.

שאלה: איך מתעוררים כדי לתת יגיעה כשאין כוחות?

על ידי זה שמתחברים לחברים, זה חד וחלק, אין שום אפשרות אחרת. ויותר מזה אדם יצטרך להרגיש שהוא ממש נופל לידיים של החברים והם סוחבים אותו כמו באלונקה. ממש מטפלים בו כמו קבוצת רופאים שמגיעה לאדם במצב אנוש והיא צריכה להחיות אותו.

שאלה: מה יש ביגיעה שבלעדיה לא ניתן להשיג?

כי הבורא נותן רק התעוררות התחלתית, כמו שאתה מניע את הרכב, ואת כל היתר אנחנו צריכים להוסיף. ויש לנו דלק אינסופי ואפשרויות מפני שאנחנו כבר בנויים בתוך עשיריות, ולכן אתה לא יכול להגיד שאין לנו. יש לך אפשרות, יש לך הזדמנות לבנות את עצמך בכוח, בחומר, אבל הבורא כבר ממלא את המקום הזה שאתה בונה, וכך מתקדמים.

רק צריכים לבנות קשר בינינו שיהיה דומה לאור, במשהו להשפיע, ואז האור העליון, הבורא, מתחיל לעבוד בקשר בינינו ולשנות אותנו, לסדר אותנו, ונוכל להרגיש איך הוא פועל עלינו, זה נקרא "גילוי הבורא לנברא". אבל זה יכול להיות רק אם אנחנו משתדלים למצוא את סגנון הקשר בינינו שדומה להשפעה, לתכונת הבורא.

תלמיד: מה מאפיין יגיעה נכונה, יגיעה טהורה?

קודם כל מה מפריע. מפריע האגו שלנו שנולד מתוך השבירה ודווקא בעזרתו אנחנו מגלים את היגיעה. כי אם לא היה כוח התנגדות, לא היינו יכולים לגלות את העבודה שלנו, את ה"אני", שאני רוצה את זה, שאני נותן את זה, שעל ידי זה אני מתקדם לבורא. זה נקרא "עזר כנגדו" שזה הרצון לקבל שלנו, האגו שלנו, יצר הרע שהבורא ברא בכוונה, "בראתי יצר הרע", והוא נותן "תורה", הוא נותן אור עליון "בראתי תורה תבלין". וכך אנחנו עובדים.

ואנחנו צריכים לעבוד נכון עם האגו שלנו כשאנחנו מתקדמים, מתקרבים, משתדלים לאסוף אותן הנטיות שלנו לבורא ככל האפשר בצורה של השפעה. ולהשפיע אני לא יודע איך, אבל אם אני רוצה לעזור לקבוצה, להשתלב בה, ככל האפשר לחבר אותם יותר ולדחוף אותם קדימה במה שהם דורשים, במה שאני מגלה שצריך להוסיף, אם כל אחד נמצא בפנים ונותן כזאת יגיעה, אז אנחנו מצליחים.

שאלה: אמרת יגיעה לרגש, אלה מילים יפות אבל אין הרגשה במילים.

תשתדל להשקיע בזה כוחות, ותרגיש שיש בזה מלא הרגשה. על זה כותב גם רב"ש ובעל הסולם, שאין דבר כזה בעולם שאדם לא יכול לפתח הרגשה לזה, אלא הכול תלוי דווקא ביגיעה.

תראה מה קורה לאדם שנולד, הוא לא רואה ולא שומע ולא מגיב בכלל, זה פשוט גוש בשר כמעט מת, החיות שלו היא בצורה מזערית רק כדי שיזרום קצת כוח חיים בתוך גוש הבשר שנולד. ולאט לאט כשאנחנו מעוררים אותו, והוא מתעורר בעצמו, מתחילים להתעורר בו כל אותן תכונות, רגשות שעל ידם הוא מתחיל לקבל קשר עם הסביבה, בראייה, בשמיעה, בטעם, בריח, במישוש. מאיפה יש לו את זה? מזה שהוא מתפתח, הוא נותן יגיעה. וכך אנחנו צריכים.

תלמיד: אמרת "כוחות". מה זה כוחות?

צריכים לתת כוחות לחיבור בינינו, כי מהכוחות אלה אנחנו בונים איברים רוחניים, יותר נכון משחזרים את האיברים הרוחניים, מייצבים אותם ממצב של מוות, ומזרימים בהם חיים, זה נקרא שנותנים יגיעה.

ואז מתחילים לקום לתחייה כל סוגי הקשר בינינו, ולא בצורה שהיו במערכת אדם הראשון שהייתה מלכתחילה קיימת והיה בה רק אור הנפש. זה נקרא שהיא הייתה במצב של גן עדן ולא היה לאדם שום דבר, לא לבוש ולא שום הכרה, אלא צורה כזאת שהבורא נתן. אבל כשמגיעים לתיקונים על ידי היגיעה, על ידי תוספת היגיעה במקום אור הנפש אנחנו מגיעים לנרנח"י, לאור השלם, לגילוי הבורא השלם בקשר בינינו.

שאלה: האם היגיעה שאני נותן זו פעולה שגורמת לאי יציבות במערכת ובגלל זה הבורא נותן כוח, כדי לגרום לאי יציבות במערכת?

לא, אנחנו צריכים בעצמנו להקים, לשחזר את המערכת, זו העבודה שלנו, לתקן. ולכן אנחנו צריכים לסדר את היחסים בינינו, יחסי השפעה, שאז נגלה את המערכת, ולפני זה היא לא קיימת כלפינו. אנחנו צריכים כביכול להיוולד בזה מחדש, ואז אנחנו עוברים ירחי לידה שבהם מרגישים את עצמנו קיימים בתוך העליון כמו עובר בתוך אימו וכן הלאה. העיקר לא להתבלבל, אלא לקיים את מה שאנחנו אומרים עכשיו.

שאלה: אם האדם מסתובב כלפי העשירייה ומתחיל להתעניין בלהוציא מהם את כל העביות שלהם וכולי, האם זה תלוי בקצב יציאת הרשימות או שפשוט צריך לשבת וזהו?

אני לא מבין את הגישה שלך שאתה רוצה להוציא מהם את כל העביות. אתה פשוט צריך להתבטל כלפי העשירייה, ולתת להם כוחות ככל האפשר מצידך כלפיהם, אבל לא שאתה עושה עליהם איזה פעולות. אתה צריך לעשות פעולות על עצמך, כדי להצטרף אליהם בצורה נכונה. זו בעצם העבודה, ולא שאתה מוציא מהם איזו עביות, זה לא נכון.

שאלה: האם התוצאה מהמאמצים שלי, השכר שלי, הוא כשכוח ההשפעה הזה מתעורר בחברים שלי ובסופו של דבר הבורא לא נהנה ממני אלא מהדבקות בקבוצה?

גם וגם. הכול תלוי איך אני עובד, איך אני מרגיש, אבל ודאי שהבורא מביא בחשבון את העשירייה כולה. ככה זה. והעיקר להיות בסבלנות ולהחזיק ולעזור ולתמוך זה בזה, כי ההתחלה, עד שאנחנו מתחילים לגלות את המבנה של הקבוצה, היא לא פשוטה, זה אורך זמן, ויש כאן תקופה שאדם כאילו צריך לעשות משהו וכאילו עושה משהו, אבל הוא לא מרגיש עדיין, זה לא נכנס לתחום הרגשות שלו, זה נמצא כביכול למטה מהרגש.

שאלה: השבוע השקענו מאמצים רבים, עבודה רבה בחיבור בין העשיריות שלנו, הולנד 1 וגרמניה 4. עד כמה חשוב להשקיע מאמץ רב גם בחיבור בין העשיריות בהתייחס למה שהסברת עכשיו לגבי היגיעה?

אני מצטער לשמוע את השאלה הזאת ממך מפני שסיכמנו בינינו שאנחנו קודם כל מטפלים בעשירייה עד שמרגישים שהעשירייה הזאת קיימת, ואני מרגיש שאני ממש נמצא בה ותלוי כולי בתמיכה של החברים, ואני בעצמי רואה את עצמי רק שקוע בהם. כל עוד לא תהיה לנו ההרגשה הזאת, אי אפשר להגיד שיש לנו תא ועוד תא ועוד תא, שאחר כך אנחנו מחברים את התאים האלה יחד.

אלא בינתיים אנחנו צריכים לחשוב רק על העשיריות שלנו, כל אחד בתוך העשירייה, ולא שמתחילים לחבר ולשחק בכל מיני קשרים בין העשיריות. אנחנו עדיין לא מרגישים את המהות של העשירייה עצמה, ולכן כל המאמצים האלה הם רק לרעתנו, מהפרט ועד הכלל.

תלמיד: אם אנחנו מדברים על ההכנה לשיעור הבוקר, אנחנו עשיריות נפרדות, אנחנו מתחברים בעשיריות שלנו. זה נכון, זה הדבר המרכזי החשוב?

לא, ההכנה לשיעור בוקר יכולה להיות כמו שאתם רוצים, העיקר להתעורר. ההכנה לשיעור בוקר היא במיוחד בהתעוררות, בזה שאנחנו מחדשים את ההתעוררות שלנו לחיבור הכללי ולבורא. אומנם אנחנו צריכים להשתדל גם להרגיש את החיבור בינינו בעשירייה הפרטית, אבל העיקר להתחבר עם העשירייה הכללית של כל הלומדים, כי גם הבורא מתייחס כך לכולנו יחד.

כי השיעור מחבר אותנו יחד, ואז מתוך השיעור שבו לומדים חומר משותף, יש לנו איכשהו יגיעה משותפת שמחברת אותנו, ואז הבורא משפיע לכולם. לכן בשיעור זה משהו אחר, בשיעור אני צריך גם להיות מחובר עם כל הקבוצות ועם הבורא. אבל בכל יתר הזמן, העיקר זו העבודה שלי בלהגדיל קשר בין החברים בקבוצה.

שאלה: אמרת שהקשר בינינו צריך להיות דומה לאור. מה זה אומר?

אני לא יודע איך תרגמו לך, אבל לא אמרתי כך. ודאי שאפשר להגיד שהקשר בינינו צריך להיות דומה לאור העליון, זאת אומרת, בהשפעה, בצורת ההשפעה בינינו. כמו שהקטנים לומדים מהגדולים וחוזרים על פעולות שרואים אצל הגדולים, כך אנחנו צריכים ללמוד מפעולות הבורא, מההשפעה שלו.

שאלה: איך להפוך לאומן במאמצים למען העשירייה?

יגיעה, מאמץ והשקעה. בזה שאתה חוזר לכל הדברים האלו ככל האפשר, עוד ועוד, ואז אתה רואה שאתה יוצא מזה, ושוב צריך לחזור ושוב יוצא מזה, ובצורה כזאת אתה תתקדם ותהיה מסטר.

שאלה: אנחנו נכללים בתא הזה, בעשירייה, ביחידה הרוחנית הזו, מתמוססים בה, עושים מאמץ כזה. מה זה אומר שאנחנו מעוררים בה את הבורא? אמרת שאנחנו מעוררים את חלק הבורא.

הבורא לא קיים. קיים הכוח העליון שזה לא בורא, שהוא הקדום, הקודם לבורא, עליון יותר. "בורא" זה נקרא מה שאנחנו יכולים לגלות, מה שאנחנו יכולים לבנות בקשר בינינו. לכן בורא נקרא "בוא וראה", שאנחנו מגיעים לאיזו צורה ומגלים באותה צורה איך היא פועלת, שזה נקרא "ראה", "בוא ראה". ואיפה זה נעשה? נעשה בעשירייה.

הקשר הנכון בין הרצונות לקבל, כשהם נמצאים בהתחברות ביניהם בקבוצה, מהווה את אותו רצון להשפיע כתוצאה מהמאמצים שלהם, ואותו רצון להשפיע מתעורר ומתגלה כבורא, ככוח העליון שהוא מלכתחילה מעורר אותנו, ומלכתחילה רוצה לבנות אותנו ולא נותן לנו מנוחה, כדי שאנחנו נשתדל כל פעם להגיע לחיבור יותר גדול, יותר עוצמתי בינינו. זה מה שאנחנו צריכים לגלות, אבל זה בינינו, וזה נקרא "בורא".

שאלה: הכוח שאתה מתחיל להרגיש בחברים, בעשירייה, שמעורר, שאוהב, הכוח הזה זה הבורא או שיש שם עוד משהו נוסף?

זה בדיוק נקרא "בורא". שאנחנו בונים אותו, אנחנו עושים תנאים לגילוי שלו, וכתוצאה מהמאמצים שלנו אנחנו מגלים אותו.

איך מגלים? האור העליון שמתלבש בתוך הרצונות שלנו כשכל רצון ורצון מוכן לוותר על עצמו כדי להתחבר עם האחרים, אנחנו בונים בזה כזאת רשת קשר בינינו בחומר, ברצון, כך שהאור העליון יכול להתגלות לפי השתוות הצורה עם אותו רצון.

ואז אנחנו מגלים בורא מתוך ההתקשרות הנכונה ברצונות שלנו, כך אנחנו מגלים. זאת אומרת, איך יכול להיות שהרצון לקבל מגלה את כוח ההשפעה? אם רצון לקבל מוכן במשהו לוותר על עצמו ולהיות מחובר עם האחרים אז הוא כבר פועל כמו האור. והפעולה הזאת, להתחבר לרצונות אחרים כדי להשפיע להם, מצדנו היא נקראת "אדם", הדומה לבורא, וכך אנחנו מקימים את עצמנו לתיקון.

שאלה: אמרת שהרצון הראשוני הזה הוא כמו איזו הצתה, זה משהו שהבורא נותן לכל אחד באופן אישי, והמאמצים של כל החברים צריכים להיות גם הם מכוונים כלפי הרצון האינדיבידואלי שלהם. איך כל הרצונות ההתחלתיים האלה שהם אינדיווידואליים מהבורא והמאמצים של כל אחד יוצרים לבסוף את אותו נכס של העשירייה שדיברת עליו?

את זה אנחנו נצטרך להשיג, אין כאן מה להסביר. זה עניין של מערכת שאתה צריך להשתדל להשתלב בה ואז אתה תגלה. אי אפשר להסביר את הדברים האלה, איך שאנחנו מתחברים בינינו, איך שאנחנו מתקנים את השבירה ואיך כל החלקים האלה מתאחדים ועובדים כחלק אחד.

הם נעשים כמו אחד, אבל ההתנגדות הפנימית ביניהם נשארת, כלומר אנחנו מתחברים למעלה מההתנגדות. ולכן ההספק שלנו כשאנחנו מחוברים מעבר לכוחות הדחיה, החיבור שלנו הוא פי תר"ך פעמים, זאת אומרת הרבה יותר גדול, פי שש מאות עשרים פעם יותר גדול ממה שהיה קודם. וזה סימן שאנחנו מגיעים במקום לאור הנפש הקטן ביותר לאור היחידה הגדול ביותר.

שאלה: מה הסיבה ומה התגובה הנכונה שלנו כעשירייה כשאנחנו מרגישים שהבורא מביא לנו לפעמים צרות לחיים?

ודאי שמביא ו"אין עוד מלבדו". מאיפה באות הצרות? הצרות באות מגילוי הכלים השבורים שהגיע הזמן שאתה צריך לתקן אותם ולכן הם מתגלים. ואתה צריך להיות מוכן לקבל את כל הצרות האלה בצורה נכונה, מוכנה. שאתה תוכל לברך על הרע כמו על הטוב שמגיע אליך. והכול תלוי במידת הערבות בקבוצה.

שאלה: הרבה פעמים חברים מרגישים שהם לא חשובים, שאם הם ייתנו יגיעה או לא יתנו זה לא משנה. ואז הם אפילו לא מנסים ללחוץ על הגז ולא מאמינים שיש דלק והכול מוכן. איך הסביבה מראה לכל חבר כמה בלי היגיעה שלו אי אפשר להזיז את הרכב?

אפשר לדבר על זה וכביכול ממש לדרוש מכל אחד ואחד מחויבות להשתתף. מצד שני, בכל זאת צריכים להתאזר בסבלנות ולחכות, ולפעמים לחכות הרבה עד שהחבר מתעורר. ובינתיים אנחנו משקיעים בו, משקיעים בו, וזו גם השקעה, זו גם יגיעה.

תלמיד: לחכות לו זה להשקיע בו?

"לחכות" זאת אומרת שאנחנו מקבלים אותו בכל פעולות החיבור שאנחנו מבצעים בעשירייה, ואפילו שהוא לא יכול לתת, ואפילו במקצת מזלזל בינתיים, כמו שאנחנו יכולים לראות, מזלזל בעבודה שלנו בחיבור.

תלמיד: ואם הוא מבקש כוח מהעשירייה זה נקרא שהוא "נותן יגיעה" בזמן שאין לו כוח?

אם אין לו כוח איך הוא מבקש כוח? לפחות יש לו צורך לזה. אז אנחנו צריכים לעורר בו צורך שהוא יבקש. כל אחד עושה עבודה משלו. אבל הכיוון הכללי של העבודה היא שאנחנו נגיע לחיבור. וחיבור כזה שכוחות ההשפעה שלנו כולם יתייצבו ברשת כזאת שהבורא יכול להתגלות שם.

מה זה הבורא? האור העליון יכול להתגלות בתוך רשת הקשר בינינו כשהיחסים בינינו יהיו דומים לפחות במדרגה הראשונה הקטנה ביותר לאותה השפעה כמו שישנה באור.

שאלה: האם לתוספת יגיעה הכוונה לתוספת כוונה פנימית בפעולות החיבור שכבר יש בתוך העשירייה או תוספת גם בפעולות חיבור בתוך העשירייה?

בכל דבר שמביא אותנו לחיבור יתר, כשאנחנו משקיעים זה נקרא "יגיעה".

תלמיד: אבל להוסיף כוונה בפעולות הקיימות או להוסיף עוד פעולות?

גם עוד פעולות.

שאלה: איך העשירייה יכולה להגיע לכך שהמאמצים כבר יחשבו לשכר בעבודת ה' ולאחר מכן זה יחשב ליגיעה?

שאלה טובה. אחרי שאנחנו משקיעים בקשר בינינו ומתקרבים ביננו, אז אנחנו יכולים להגיע למצב שמתחילים להעריך את היגיעה וכל מאמץ שלנו הוא בשבילנו שמחה, למילוי.

דווקא, כמו שכותבים בעל הסולם ורב"ש, אם קודם הייתה נראית לנו היגיעה כעבודה קשה, אחר כך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו רואים את זה כמילוי ולא רוצים שום דבר מלבד שתהיה לנו אפשרות להתייגע.

זו באמת התוצאה הטובה שאנחנו יכולים להשיג מתוך העבודה שלנו. ואז כל העבודה מתהפכת מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע ואנחנו רואים בזה תענוגים גדולים מאוד בכל השקעה והשקעה. והעבודה הופכת להיות שכר.

שאלה: האם המאמצים שלנו נעשים מפני שאנחנו רוצים ליצור את הכלי הנכון כדי לקבל את התורה, ואם כן, במה תלויים העוצמה או הגודל של המאמצים שלנו?

קשה מאוד להגיד. יש כמות ויש איכות. בהתחלה ודאי שאנחנו צריכים לדאוג לכמות, כי את האיכות אנחנו לא מבינים ולא מרגישים כל כך. יש ניתוקים ויש חיבורים בינינו. ואז אנחנו כל הזמן צריכים להשתדל להיות בחיבור הפנימי בינינו כך שטיב החיבור בינינו יהיה על מנת להשפיע זה אל זה. זה נקרא "לבורא".

שאלה: האם אפשר לומר שזה בלתי אפשרי להרגיש את העשירייה ואת החברים ללא הדחיה והעביות שאנחנו מגלים בינינו?

אי אפשר בלי השקעה. השקעה זה הכלי שאתה בונה. בלי יגיעה לבנות מקום לחיבור בינינו ולגילוי הבורא, אי אפשר, רק כמות ואיכות. לכן לפנינו המאמר "יגעת ולא מצאת אל תאמין". אתה לא תגיע בלי ההשקעה, בלי יגיעה למציאה. אתה מוצא כוח השפעה ביניכם, וכוח ההשפעה הזה הוא הבורא. כך אתם מגלים אותו בצורה הדרגתית יותר ויותר. בגילוי הזה יש השקעה מצדנו שזה הכלי, ואז השתתפות שלו היא האור.

שאלה: אמרת שאי אפשר להסביר איך אנחנו מתקנים את השבירה ואיך החלקים מתחברים, שהם נעשים כמו אחד אבל ההתנגדות הפנימית נשארת ואנחנו מתחברים מעל ההתנגדות. מה זה חיבור מעל ההתנגדות ושההתנגדות הפנימית נשארת?

לא, זה נקרא שאנחנו עובדים על החיבור, זה הכול. אני לא יכול להסביר יותר, אני לא יכול לדבר על המערכת מפני שאין לנו רגש לזה, איך מתחברים החלקים, איך הם מתייצבים יחד, איך הם הופכים להיות מהרבה אחד, במה כן, במה לא, אני לא יכול להסביר את זה, אלא צריכים להתחיל להרגיש.

תלמיד: אבל אמרת שההתנגדות נשארת בין החלקים ומתחברים מעל ההתנגדות. אז מהו החיבור הזה מעל ההתנגדות?

ההתנגדות נשארת ואנחנו מתחברים למעלה מההתנגדות. כך אנחנו מגיעים לעוצמה חדשה פי תר"ך פעמים כל פעם, עוד ועוד. כי אנחנו שומרים על ההתנגדות ועל פני ההתנגדות אנחנו מוצאים הספק, כמו בטכניקה, בהנדסה, שיש לנו התנגדות ובכל זאת כשאנחנו ממשיכים קשר דרך ההתנגדות זה נותן לנו הספק.

תלמיד: החיבור הזה, ההספק הזה, הוא לא נמצא בחלקים?

לא, הוא רק בחיבור.

תלמיד: אז החיבור הזה לא נמצא בחלקים, הוא סביבם?

הוא לא נמצא בהם. ברגע שאתה מחבר את החלקים האלה ואתה מחייב אותם לעבוד יחד, אז כל ההתנגדות שביניהם עובדת להגברת הכוח, חושך הופך להיות לאור, מר למתוק, התנגדות דווקא להתקשרות.

תלמיד: איפה זה מורגש, אם הוא לא נמצא בחלקים המנוגדים האלה?

הוא מורגש בקשר בין החלקים.

תלמיד: הקשר זה כלים חדשים של אותם החלקים?

זה אותם הכלים שמתעלים מעל עצמם כדי להיות מחוברים ביניהם.

תלמיד: איפה מורגש החיבור ביניהם, באיזה כלי, מהו הכלי הזה?

למעלה מהם, בעשר ספירות דאור חוזר. צמצום, מסך, אור חוזר, חיבור באור חוזר מכל אחד ואחד זה המקום לגילוי הבורא, מחוץ לאדם, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

שאלה: איך להיות ערב לחברים בצורה נכונה כשמתגלה אותו נתק בקשר בינינו?

רק לקרוא את המאמרים של רב"ש ולהשתדל לבצע אותם יום יום.

שאלה: איך לא מפספסים את ההתעוררות שניתנת על ידי הבורא?

לא מפספסים אם אנחנו בכל רגע ורגע חושבים איך להיות יותר מחוברים בינינו. ודאי שאנחנו שוכחים את זה בכל רגע ורגע, זה נורמלי, זה סימן שהרצון לקבל מצד הבורא מתחדש יום יום. אבל עם זה אנחנו צריכים להגיע למצב "על כל פשעים תכסה אהבה", שאנחנו מגלים חיבור על פני כל מצב חדש של פירוד. יום יום, בכל רגע ורגע אנחנו נגלה פירוד באופן שונה ונצטרך להרכיב עליו חיבור חדש.

שאלה: אילו פעולות מעשיות בעשירייה עוזרות לעורר את החיסרון?

על הפעולות האלה אנחנו דיברנו הרבה פעמים, כתוב בכל מאמרי החברה מה שאנחנו צריכים לעשות. על יגיעה אנחנו נדבר, על סוגי היגיעה, ודאי שזה נמצא לפנינו ואנחנו צריכים ללמוד את זה ולבצע. אבל העיקר להבין את העיקרון, שהבורא כל פעם מעורר ניתוק בינינו, ניתוק מהחומר, כל מיני ניתוקים, ואנחנו צריכים מעליהם לתת יגיעה, שוב לחדש את החיבור.

שאלה: מדוע מורגש שהמאמצים שלנו אף פעם לא מספיקים?

יש לפנינו עוד מאמצים עד גמר התיקון. אבל אנחנו רוצים להגיע למצבים שהמאמצים שלנו יתנו לנו את הרגשת הבורא, הרגשת הקשר בינינו, שנתחיל להגיע מהסתרה לגילוי.

מתי אנחנו יכולים להיכנס לשלב הגילוי? כשאנחנו נוכל לקבל אותו בעל מנת להשפיע. שבזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא, לא לעצמנו, אני רוצה להישאר בהסתרה ואני עושה מסך להישאר בהסתרה כדי למעלה מזה לגלות תענוג ממני לבורא.

שאלה: איך נדע שלמאמצים שלנו בעשירייה יש כוונה נכונה לעורר את האהבה לחברים?

ככול שאנחנו מסוגלים. אם אנחנו עושים את זה יחד פחות או יותר זה תמיד נכון, זה המצב שלנו.

שאלה: איך אנחנו קובעים את כיוון המאמץ, האם זה מבוסס על חישוב רציונלי, או אינטואיציה?

כיוון המאמץ צריך להיות אך ורק לחיבור בינינו בהשפעה הדדית, בתמיכה הדדית בינינו, ואז בטוח שאנחנו יכולים להפנות את זה לבורא. הבורא זה בסך הכול תוצאה מהעבודה המשותפת שבינינו, אנחנו עושים, אנחנו בונים את המושג "בורא". אנחנו מייצבים את המושג הזה בינינו עד שבונים אותו, מגלים אותו, ואז באור חוזר שלנו אנחנו בונים מקום לגילוי הבורא. לפני זה הבורא לא קיים, לפני זה קיים רק אור עליון מופשט שממלא את כל המציאות ואף אחד לא מרגיש אותו.

אתם רוצים לגלות אותו? אז אתם צריכים לבנות אור חוזר, ובהשפעה הדדית זה לזה לכוון אותו לבורא שהבורא יתגלה בזה, לפי השתוות. כמו שהוא מלכתחילה רוצה להשפיע לנו, אם אנחנו רוצים להשפיע לו במידה הזו הוא מתגלה.

שאלה: שמעתי שצריך להתאמץ כשאין חשק, מה המאמץ שלנו כשיש התעוררות מלמעלה?

לא סתם שאין חשק, אנחנו צריכים להשתדל להתאמץ להתחבר בינינו, כי זאת הצורה שאנחנו יכולים לגלות, זאת הצורה שעליה אנחנו יכולים לעבוד, ולא שנדמיין לעצמנו איזה דברים מדומים וסתם נתעסק בזה. יש לנו עבודה קונקרטית, ריאלית, לחדש קשרים בינינו כך שסוג הקשרים בינינו, טיב הקשרים בינינו יהיו ככל האפשר יותר ככוח השפעה הדדית שזה יקרא בורא, "בוא וראה".

שאלה: איך עובדים נכון ממרכז העשירייה כשלא כולם בתוך העשירייה עובדים בשיעור וזה מורגש בפגישות?

אתם צריכים להסתדר, כפי שאתם תסתדרו בעשירייה כך יהיה, לא תסתדרו לא יהיה. עשירייה יכולה להיות שמונה, שבעה, אולי אפילו חמישה אנשים שמחוברים יחד, אבל הם צריכים לדאוג לחיבור ביניהם. ודאי שכל אחד בסגנון שלו ובעוצמה שלו, אבל זה חייב להיות.

קיז. יגעת ולא מצאת אל תאמין

שמעתי

"התצרוכת להיגיעה הוא דבר הכרחי" למה? "מאחר שהשם ית' נותן מתנה להאדם, הוא רוצה שירגיש בטוב המתנה" , שתהיה תגובה מצד האדם, "אחרת הוא יהיה בחינת שוטה, כמו שאמרו חז"ל: "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנין לו". הוא לא מרגיש את מה שקיבל ולכן נאבד ממנו. "מאחר שאינו מחשיב את חשיבות שבהדבר, לכן אינו שם לב שישמור את המתנה.

וזה כלל, שאין האדם מרגיש שום חשיבות באיזה דבר, אם לא היה לו צורך להדבר. וכפי ערך הצורך והיסורים אם אינו משיגו, כן ממש באותו השיעור" שכואב לו "הוא מרגיש טעם תענוג ושמחה במילוי החסרון", שמשיג מה שרצה. "כדוגמת למי שנותנין כל מיני משקין טובים, ואם אינו צמא, אין לו שום טעם, כמ"ש "כמים קרים על נפש עיפה". חייב להיות מוכן חיסרון קודם ואז אנחנו נרגיש במילוי שלו תענוג.

"ולכן, כשמסדרים סעודות, בכדי להנאות ולשמח להקהל, אזי המנהג כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן גם כן דברים חריפים ומרים. דהיינו חרדל, ופלפלים חריפים, ודברים חמוצים, ודברים מלוחים. וזהו הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי נתעורר רעבון וחסרון, שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של דברים טובים". לפני שאנחנו טועמים דברים טובים, צריכים להתעורר בנו דווקא דברים רעים כדי לעורר את התיאבון והרצון לדברים טובים.

אנחנו לא מרגישים מה זה על מנת להשפיע, חיבור, את טבע הבורא, רוחניות אפילו, אנחנו לא מרגישים לזה צורך. מה שאנחנו מדמיינים שאנחנו רוצים זה לגמרי לא לרוחניות. לכן אנחנו צריכים לפני כן לעורר בנו חסרונות לרוחניות, לגילוי הבורא. גילוי הבורא זה גילוי כוח השפעה, וגילוי כוח השפעה כמו כל הגילויים הוא חייב להתגלות בנו. לכן לא פשוט להגיע לגילוי הרוחניות כי זה עולם הפוך, וכדי להגיע לזה צריכים חיסרון מיוחד. לכן אנחנו מקבלים בינתיים דברים מרים, מלוחים ולא טעימים אבל דווקא הם מעוררים אותנו לגילוי הבורא.

"ואל יעלה על לבו של מישהו לשאול: "למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון? הלא על בעל הבית להכין רק מילוי להחסרון, דהיינו הסעודה. ולא להכין דברים, שמעוררים להמילוי חסרון?" - והתשובה מובן לכל: משום שאם בעל הבית רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי, כפי שיעור שיהיה להם החסרון להסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה". הרגשת המילוי לא יכולה להיות אחרת מהרגשת החיסרון למילוי. אם יש לו חיסרון והמילוי לגמרי לא מתאים לחיסרון, בכלום, אז הוא לא מרגיש בכלל שהוא נהנה מהסעודה. אם יש לו חיסרון אפילו קטן, אז לפי החיסרון הוא ירגיש שקיבל מילוי מבעל הבית, קיבל סעודה. "נמצא, שאם הוא ירבה דברים טובים, זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל "כי אין מלוי בלי חסרון". למה אנחנו צריכים לדאוג כשאנחנו רוצים להשיג משהו? אם יש לנו לזה רצון, חיסרון. אם לא, אז אנחנו צריכים לדאוג לחיסרון.

אני שומע הרבה "אני רוצה, אני רוצה את גילוי הבורא, את גילוי הרוחניות". בבקשה, אין שום בעיה, זה לא מוגבל. הבורא "מלוא כל הארץ כבודו", הוא נמצא בכל מקום, כוח ההשפעה, מחזיק אותנו בתוכו, ולמה לא מרגישים אותו? כי אנחנו לא רוצים אותו, אנחנו הפוכים ממנו. למה הוא ברא אותנו הפוכים ממנו? כדי שאנחנו בעצמנו נעורר ונבנה בתוכנו רצון להשיג אותו, וזה אפשרי רק על ידי כך שנבנה בנו את אותן התכונות כמוהו, אז נוכל להרגיש, לגלות אותו.

"לכן, בכדי לזכות לאור השם ית', גם כן צריך להיות בחינת חסרון. והחסרון לזה הוא היגיעה. בשיעור שהאדם מתיגע ודורש את ה', בזמן ההסתרה ביותר", דווקא מתוך ההסתרה שהוא מבקש ורוצה לגלות כוח השפעה, "בשיעור הזה הוא נעשה נצרך לה', היינו שה' יאיר עיניו שיזכה ללכת בדרך ה'". להאיר עיניו, זה שיראה שהוא חייב להתקדם דווקא בדרך של השפעה, שרק זה חסר לו. "אזי כשכבר יש לו הכלי הזו של חסרון. אזי כשהשם ית' יתן לו איזה עזרה משמים, אזי כבר ידע, איך לשמור את מתנה זו", שיהיה לו חיסרון לבורא. ואז יוצא שהאדם מתקדם לא בגילוי הבורא אליו, אלא בלאסוף את החסרונות האלה לבורא. הוא לא רוצה לגלות את הבורא כמו שרצה קודם, בצורה ישירה, אלא בשבילו החסרונות לבורא הם כל האושר שלו, הם כל האוצר שלו שהוא רוצה לאסוף. יש לו צמצום, מסך ואור חוזר, והאור החוזר שלו, היחס שלו לבורא, להשפיע לו, זה בשבילו המילוי.

אני חוזר. "אזי כשכבר יש לו הכלי הזו של חסרון" להשפיע לבורא, "אזי כשהשם ית' יתן לו איזה עזרה משמים, אזי כבר ידע, איך לשמור את מתנה זו". אנחנו צריכים רק לאגור חיסרון, לאסוף ולשמור עליו שלא נאבד אותו. זה אפשרי דווקא מעכשיו, בזמן שהבורא עוזר לנו, בכך שנותן לנו מצב של הסתרה, ואז אנחנו לא צריכים לשמור על זה. אחר כך נצטרך לדאוג גם להסתרה, זה נקרא צמצום, מסך, וגם לאור חוזר, שזה מה שאנחנו רוצים. בזה האדם ממלא את עצמו, ביחס שלו לבורא, ברצון להשפיע, לתת, למלאות אותו ולא את עצמו. אנחנו לא מגלים את הבורא בצורה כזאת שאור נכנס לתוך הרצון, אלא אנחנו רוצים שהבורא יתגלה, כי הוא רוצה שאנחנו נגלה אותו, באור חוזר שלנו. ואז הוא לא ממלא את הרצון שלנו אלא את הכוונה שלנו להשפיע לו. זה נקרא שאנחנו פועלים בהשפעה ממש. "נמצא, שהיגיעה היא בחינת אחוריים. וכשמקבל את האחוריים", בונה אותם, אז "יש לו מקום, שיוכל לזכות לבחינת פנים", שיוכל להשפיע, זה הפנים שלנו.

"ועל זה נאמר "לא יחפוץ הכסיל בתבונה". זאת אומרת, שאין לו צורך כל כך, שירצה להתיגע על התבונה", לכן נקרא "כסיל", "בכדי להשיגו. נמצא, שאין לו האחוריים. ממילא אי אפשר לזכות לבחינת הפנים". לא רוצה לקבל את גילוי הבורא בצורה נכונה, כלומר בצורה טובה מהלובש לצורה טובה של המלביש.

וזה ענין "לפום צערא אגרא [לפי הצער - השכר]". היינו הצער, הנקרא "יגיעה", עושה את הכלי, שיוכל לזכות לבחינת אגרא", מילוי, תוצאה. "זאת אומרת, כפי שיעור שיהיה לו הצער" בזמן היגיעה, בבניה שלו, בנטייה לבורא, בחיפוש אחר אופנים שהוא יכול להתקרב, "באותו שיעור הוא יכול אח"כ לזכות לבחינת השמחה והתענוג".

שאלה: חיסרון וכלי הם אותו דבר או שיש הבדל ביניהם?

חיסרון זה מה שיש באדם לכל מיני דברים שהוא מרגיש. כלי זה נקרא שהוא מעבד את החסרונות שלו ומביא אותם לצורה הנכונה להשפיע לבורא. כלי זה נקרא צורת ההשפעה מצד הנברא כלפי הבורא.

תלמיד: האם החיסרון שעליו מדובר במאמר ושעליו אנחנו מדברים, הוא חיסרון להשפעה בלבד ולא לשום דבר אחר?

אין לנו יותר מה להוסיף מצידנו. רק להפוך את כל הנתונים שיש לנו, הרצון לקבל שלנו, הרצון להשפיע שמגיע אלינו מהבורא, החברה, ולעבד את כל זה כך שנעשה מעצמנו משהו שדומה להשפעה לטבע של האור העליון.

תלמיד: כלומר, כשאני מרגיש בעשירייה שאני רוצה להשיג משהו טוב באופן מופשט, אז החיסרון הזה לא נכון ולא מבורר וצריך לברר אותו בעבודה שלנו וכך יוצרים כלי?

כן, בצורה כללית אפשר להגיד כן.

שאלה: האם הכרחי להרגיש ייסורים בזמן השקעת מאמצים ויגיעה?

לא. בכל דבר אנחנו צריכים לחפש שני נתונים, את הכיוון הנכון ואת השמחה שמלווה אותו, כי השמחה שמלווה אותו היא העדות לכך שאנחנו באמת נמצאים בכיוון הנכון, בהשפעה.

שאלה ראינו שעבודה היא הצורך, האם זה מפני שהרצון לקבל לא יכול לעשות שום עבודה בלי שכר ואנחנו רוצים שיהיה תשלום עבור היגיעה?

יש לנו רצון ומילוי של הרצון ואנחנו צריכים לדאוג שנשיג את המילוי בצורה נכונה, שהמילוי הזה יהיה כהשפעה. זאת אומרת הכול תלוי במידת הבנת מהות היגיעה, למה אנחנו רוצים להגיע, שהקשר בינינו לבורא יהיה כמו היחס של הבורא אלינו.

שאלה: איך מתארים נכון את היגיעה הזאת בתוך העשירייה, למה צריך להשתוקק?

לתאר שאנחנו מרגישים תמיכה הדדית ומטרה שאליה אנחנו רוצים להגיע מצד הכלי, ולעשות את כל המאמצים כדי שמהות היגיעה שלנו תצייר לנו השפעה לכוח עליון. מאיפה נדע? מגילוי של הכוח העליון בתוך היגיעה שלנו, לפי השתוות הצורה בינינו לבורא. קשה לדבר על זה כי לא כל כך מדברים על זה כאן. אתם צריכים להשקיע ולפי זה לקבל תוצאות.

תלמיד: זה בסדר בהתחלה לרצות גילוי או שאסור לרצות גילוי?

אין ברירה אנחנו לא יכולים לא לרצות, אנחנו יכולים לתת יגיעה כדי שייצא מזה משהו, אבל אני לא יכול להגיד לעצמי, אני לא רוצה, כי הרצון קודם לכול, ולאחר מכן אני צריך לגלות את הכלי.

שאלה: בעל הסולם מזהיר אותנו באחת האגרות לא להתייגע לשווא, על מה צריך להקפיד כדי שהיגיעה תהיה אפקטיבית, נכונה?

אנחנו כל הזמן לומדים איך לתת יגיעה נכונה, איך להתייחס נכון לכל רגע שבטוח הבורא מייצב בנו.

תלמיד: מתי ביגיעה הפנימית של אדם לעשות מאמץ כלשהו זו יגיעה, ומתי הוא "אוכל את בשרו"?

יגיעה היא, א) שאני פועל נגד הרצון שלי. ב) שאני מתחבר עם העשירייה למעלה מהרצון שלי. ג) אני עושה זאת כדי להגיע לצורת השפעה משותפת בינינו לבורא. ואנחנו רוצים לעבוד על הכלי הזה עד כדי כך שנתחיל לגלות בו כבר גילוי כלשהו של צורת השפעה בפועל מצידנו שזה ייקרא "בורא".

שאלה: אנחנו מנסים לפתח תיאבון לסעודה, אבל אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מה הבורא הכין בשבילנו, אין לנו ניסיון בטעמים האלה שיש בסעודה, לא טעמנו אותם. אם כך, איך אנחנו יכולים לכוון את החיסרון שלנו?

זו הצלה גדולה מהבורא שאנחנו לא מרגישים טעם בהשפעה, אחרת לא היינו יכולים לצאת ממנה, וטוב שיש לנו טעם בקבלה כך שאנחנו יכולים להגיע בצורה הפוכה, כי אז אנחנו יכולים לבנות כלי שהוא באמת בעל מנת להשפיע. אם היינו מרגישים טעם בהשפעה לא היינו יכולים לצאת מזה והיינו כל הזמן שקועים שם.

תלמיד: נראה לי שאני מנסה לשאול משהו אחר. אני אשתמש באנלוגיה שיש במאמר. בעל הבית רוצה שאנשים ייהנו מהסעודה. במידה שיש להם צורך לאוכל באותה מידה הם יכולים ליהנות מהסעודה, אבל אף פעם לא טעמנו את הטעמים האלה שהוא מכין לנו בסעודה, הם חדשים, זרים לנו, תענוגים חדשים.

בסעודה גשמית זה ברור, מלח, תבלינים, כל מיני טעמים, אנחנו מכירים את הטעמים שאנחנו יכולים לצפות להם בסעודה, אנחנו יודעים למה לחכות, לכן אנחנו יודעים איך להכין את עצמנו ואת התיאבון שלנו לזה. אבל בסעודה הזאת, במקרה שלנו, אנחנו מתקשים למצוא במה להשתמש כדי לפתח חיסרון. אנחנו משחקים עם זה בעשירייה, ברור, עשירייה היא מגרש המשחקים שלנו כדי לפתח את התיאבון שלנו. אבל איך כעשירייה נוכל לכוון את החיסרון שלנו למשהו, אין לנו שום תפיסה ושום ניסיון בו?

כל התהליך שאנחנו עוברים עד גמר התיקון, הוא כולו הכנה שלנו לסעודה. והסעודה שאליה אנחנו מוזמנים ונכנסים ונמצאים יחד עם בעל הבית שזה הבורא, היא גמר התיקון. כי אז הכלי כולו מוכן, מתוקן, מחובר, ואז באמת יכולים לטעום את כל הטעמים ואת כל העוצמה שישנה בסעודה, במילוי, זה נקרא "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה". אבל עד אז אנחנו בסך הכול מתקנים את הכלים שלנו. נעשה כמה צעדים ויהיה לנו יותר ברור איך להכין את הכלים ולאיזו סעודה אנחנו מתכוונים, בינתיים אין לנו לזה שום התפעלות, שום התרגשות, אין לנו הבחנות. עוד לא טעמנו שום דבר מהשולחן, זה נקרא "שולחן ערוך". הכול מוכן לסעודה, רק אנחנו עוד לא מוכנים.

שאלה: אנחנו הרבה פעמים מדברים על כך שיש לנו חברים שאיתם אנחנו נמצאים כל יום בשיעור, ויש כאלה שלא. האם יש הבדל כשאדם משקיע מאמץ כלפי אלו או אלו, ומה ההבדל?

נראה לי שהבעיה היא בהגדרה של מי הם חברים ומהי קבוצה. אתה צריך לראות באנשים שעליהם אתה מסתכל, האם הם אותם אנשים שבהתחברות איתם יחד, בהשקעה הדדית אתם מגיעים לקשר כזה שנקרא "בורא". האם אתם מתקדמים לזה? וזה תלוי ממש בהסתכלות של כל אחד ואחד, בהשקעה של כל אחד בכולם.

תלמיד: האם כדאי להתבטל בפני מישהו שנמצא בעשירייה, אבל לא בא לשיעורים?

אני לא יכול להגיד, אבל באמת אם הוא בכל זאת נמצא בעשירייה, בחיבורים איתכם, אם אתם כמה פעמים נמצאים בקשר ביניכם במשך היום, אז הוא חבר. לגבי שיעור בוקר אני לא יודע, יכול להיות שהוא לא יכול, מי יודע איזה בעיות יש לו. אבל בדרך כלל אם תמשיכו והוא יהיה חבר, אז הוא בטח יבוא גם לשיעור. צריך לעורר אותו.

שאלה: מה זה אומר שהבורא רוצה שאנחנו נגלה אותו באור חוזר?

בהשפעה. הבורא מתגלה רק לפי השתוות הצורה וזה נקרא בהשפעה מצדנו, בינינו, ומביננו אליו.

תלמיד: בסוף המאמר כתוב שהשכר לפי היגיעה, מצד שני אנחנו אומרים שאנחנו לא צריכים לשאוף לייסורים.

"לפי צערא אגרא", כלומר, לפי הצער שהאדם מתגבר על הרצון האגואיסטי שלו ורוצה להגיע לחיבור, להשפעה מבינינו לבורא, לפי זה הוא מקבל הרגשת השתוות עם הבורא, וזה נקרא "התשלום", "השכר".

שאלה: אמרת שהסעודה זה המצב הסופי, גמר התיקון. מהי המהות של התיקון ההדרגתי כשאנחנו נמצאים כאן?

זה כשאנחנו מכינים את עצמנו לכל מיני מידות, לכל מיני טעמים של השפעה. אבל סך הכול מה שהבורא רוצה לתת מתגלה בגמר התיקון. זאת אומרת, בעל הבית עושה עם האורחים כל מיני תרגילים במשך הרבה הרבה זמן, אלפי אלפי שנים, כדי להכין אותם למילוי שנקרא "אור עליון".

שאלה: בעשירייה שלנו יש מעט מאוד שאלות במשך השיעור, האם זה חוסר חיסרון או חוסר כוונה, או האם זה תהליך טבעי?

אני לא רואה שזה נכון, אני רואה שיש יותר מידי שאלות, ואני מצפה שאת השאלות האלה אתם תוכלו לברר קודם כל ביניכם, ואחר כך כשכבר לא יכולים למצוא פתרון, או הפתרון שמצאתם הוא בסימן שאלה, אז תפנו בשיעור אליי.

שאלה: המטעמים שיש לנו לפני הסעודה, החריפים והמלוחים, זו אלגוריה שהבורא שולח לנו מכשולים מבורכים?

זו לא אלגוריה וזו לא דוגמה, זה ממש המצב שאנחנו צריכים לראות אותו בצורה רצינית ולהתמודד עימו.

שאלה: כשלא מתחשק לי לקום ונגד הרצון אני מתאמץ וקם לשיעור, זו פעולה פיזית, ויש נגד הרצון של הקבלה, כאשר אני פונה לבורא להשפעה עבור החברים. אז זה נגד הרצון של הקבלה, או נגד רצון של פעולה כזו או אחרת?

אני צריך לראות את המטרה שכולנו מחוברים בהשפעה הדדית, ומכל ההשפעות הפרטיות שלנו, אנחנו מתחברים להשפעה כוללת ובזה מגיעים למצב שהכוח העליון שנסתר מאיתנו, יוכל להתגלות לפי מידת השתוות הצורה בינו לבין ההשפעה שבנינו בינינו. מצידו זה האור ומצידנו זה נקרא כלי, לזה אנחנו צריכים להיות מסוגלים להגיע.

תלמיד: אבל המאמץ כנגד הרצון זו פעולה פנימית?

זו פעולה פנימית של כל אחד ואחד בינו לאחרים ואנחנו בונים רשת קשר בינינו, שהיא כולה למעלה מהרצון.

שאלה: כתוב במאמר שצער נקרא יגיעה ולפי הצער השכר. מה ההבדל בין הרגשת הטרחה שמורגשת בדרך והיגיעה עליה מדובר כאן?

צער זה לא פשוט. ממה האדם מצטער? ממה הוא נכנס להרגשת הצער? הוא מצטער על כך שהוא לא יכול להשפיע נחת רוח לבורא ואז לפי הרגשת הצער הזו הוא בונה את הכלי.

שאלה: יש המון צרות בעשיריות שלנו. האם אי אפשר להתקדם בעשיריות בלי צרות?

כנראה שלא, אם היה אפשר, אז לא היינו מרגישים את הצרות, הרי הצרות זו התוצאה מהחיבור הלא נכון שלנו, בינינו ובינינו לבורא.

תלמיד: חשבתי שאם לומדים קבלה בבוקר, עושים מאמצים ומתפללים ביחד, אז חוסכים את הצרות מאיתנו וזה נקרא באחישנה.

אתה יודע איך מגישים תלונה, אז תגיש תלונה.

שאלה: כבר הגשתי לא עזר לי.

עכשיו אומרים לך תחכה.

שאלה: איך אני עוקף את הצרות והאם זה ניתן?

ככה היה נהוג בעבודה שלך?

תלמיד: לא, אבל אם כואב לך אתה צועק "כואב לי".

אתה צריך חוץ מלצעוק "כואב לי" לחשוב למה יש לך כאבים? מאיפה? מי גורם לך את זה? מה הוא רוצה שאתה תעשה? ודאי שהכאבים ממנו, מהבורא, אין עוד מלבדו. אז אתה צריך לעשות חשבון, מה עליי לעשות כדי להיות בריא ושלם וכל העצמות שלי, הבשר שלי, העצבים שלי והכוחות שלי, את הכול אשקיע בחיבור, כדי לתת לבורא תענוג שיתלבש וייהנה מהנבראים שלו.

תלמיד: ואם אני עושה חיבור כמו שאתה אומר, אני חוסך את הצרות?

מאיפה יהיו.

תלמיד: לא יודע, יש בעשיריות כל הזמן.

אני שואל מאיפה הן יכולות להיות? אם אתה מארגן בצורה נכונה את כל הנתונים ואתה מוכן איכשהו להתקרב להשפעה, אז הכיוון שלך, הנטייה שלך כבר נמצאת בהזדהות עם הכוח העליון ואתה לא תרגיש פער בינך לבינו אפילו שאתה קטן מאוד. אבל בכל זאת תהיה לך איזו התקשרות אליו "אני לדודי ודודי לי" ובצורה כזאת אתם תהיו כבר בחיבורים, ובמקום צער תרגיש תענוג, לפחות בצורה כזאת שאתה נמצא בידיים של העליון.

תלמיד: אז אתה אומר לי שאנחנו לא בכיוון הנכון?

אני לא אמרתי כך, אמרתי שאתה לא מבין בדיוק איפה אתה נמצא.

(סוף השיעור)