שיעור בוקר 18.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 31.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/NSprOgFG?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'"

יש לנו את מאור התורה שהבורא הוא מלובש בה. הבורא שמלובש בה זה כללות המאור שבתורה. עליה יש תורה, שהאור שמקובל בתוך הכלי הוא על מנת להשפיע. אחר כך יש את הכלי עצמו בעל מנת להשפיע שנקרא כלי של אמונה, ולאחר מכן יש לבוש חיצון שנקרא חכמה, ויש את הכלי של החכמה שהוא השכל האנושי.

עד שמגיעים להשיג את התורה, בן אדם צריך להשיג את הכלי. ואם הוא לומד ללא ברכה, לא מתכוון להוציא מהתורה את המאור שמחזיר למוטב, שזה בעצם כל כוח התורה, "בראתי יצר הרע בראתי תורת תבלין", לשם זה נבראה התורה, ניתנה לנו, זאת אומרת, האור שבא מהבורא תכונתו להחזיר למוטב, אז הוא לא מברך על התורה מה שנקרא.

התורה נקראת תורת חיים. האור שאנחנו צריכים להשיג, אנחנו צריכים להרגיש בו חיים. חיים נקראים, מה שמקובל בדרגת הבורא בכלים דעל מנת להשפיע. וזה בא רק על ידי העבודה בכוונה, שרוצים להוציא מהתורה את הכוח, כדי שיהיה לנו חומר דלק להשיג את הכלי על מנת להשפיע.

עוד הפעם, אני לא הסברתי בקלות.

יש בורא ויש נברא, הופעת הבורא לנברא נקראת אור. באור הזה, בהופעת הבורא לנברא, יש כמה אופנים. האופן הכי חיצון של הבורא לנברא הוא החיות הגשמית. אופן יותר פנימי זה החכמה, עוד יותר פנימי זה המאור שמחזיר למוטב, ועוד יותר פנימי זה האור שממלא את הכלי הרוחני שהחזירו למוטב.

אדם שמתחיל את הדרך שלו, כתוב שהוא צריך לברך על התורה תחילה. ברכת התורה זה נקרא שהוא מתכוון להגיע ממש לתורה, זאת אומרת לשם תורה, למאור הפנימי ביותר. מי שלא מתכוון למאור הפנימי הזה, אלא רק לצורה החיצונית של התורה, לחוכמה, הוא בחזקת גוי. כלומר לפי כוונת האדם, שרוצה לעבוד בעל מנת לקבל מהבורא, הוא נקרא גוי. ואז הוא מקבל ממנו, מהתורה עצמה, מהמאור הזה, רק חוכמה.

אם הכוונה שלו להגיע להשתוות הצורה, הוא נקרא ישראל, ולפי זה דורש מהמאור קודם תיקון, שהוא יהיה בעל מנת להשפיע. אחרי התיקון, הכוונה שלו היא להגיע לפעולה בעל מנת להשפיע, כלומר מגלה את המאור כבר בעל מנת להשפיע. הכלי שמקבל, זאת אומרת במסך ואור חוזר, כלי של השפעה, נקרא אמונה. האור שמתגלה בכלי של אמונה נקרא אור חכמה. זו לא חוכמה חיצונית שמקבלים בכלים בעל מנת לקבל, אלא זה כבר אור החכמה, שזה גילוי השגחת הבורא אליו.

תלמיד: אם המטרה של לימוד התורה היא להגיע לאמונה, למה מקובלים סידרו את המאור?

המטרה היא לא להגיע לאמונה. אמונה היא אמצעי להגיע אחר כך למאור הפנימי שבתורה. אמונה היא כלי, כלי בעל מנת להשפיע נקרא אמונה. תכונת בינה נקראת אמונה. אבל זה צריך להיות יסוד, לכן נאמר "צדיק באמונתו יחיה".

תלמיד: אבל אמונה נבנית מתוך הלימוד.

האמונה באה כתוצאה מיגיעה להשיג את הכלי של אמונה. הוא כותב בהקדמה לתע"ס אות י"ז, "לפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד להתחזק באמונתו יתברך", וכן הלאה. זאת אומרת, שהשכר שלי יהיה המאור שמחזיר אותי למוטב. אני רוצה שהוא יבוא אליי, שהוא יתקן אותי, שהוא ייתן לי כוח דלהשפיע, את זה עכשיו אני רוצה, בשבילי עכשיו זה השכר.

תלמיד: אם הדרך שלנו היא אמונה מעל הדעת, אז למה האמצעי העיקרי שלנו הוא לימוד?

הדרך שלי עכשיו היא לא אמונה למעלה מהדעת, אין לי אפשרות כך ללכת. גם המטרה הסופית היא לא אמונה למעלה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת זו הגישה שלי. אמונה למעלה מהדעת היא האמצעי איך אני פונה לבורא, שתהיה לי אותה תכונה כמו התכונה שלו.

בעל הסולם מסביר בהקדמה לתע"ס, שהתורה נקראת "תורת חיים", ואני צריך להתכוון "לשמה", לשם התורה, ולא לשמו של הבורא. לא לבורא אני צריך להתכוון אלא לתורה. מה זאת אומרת? אני צריך להתכוון לא להיות דומה לבורא בלבד. להיות דומה לבורא בלבד זה כלי. אני צריך לכוון שהכלי הזה יתמלא בדיוק באותו מילוי כמוהו, שהמילוי יהיה ממש "חיים ואורך ימים". זה לא כלי אלא מילוי, לזה מתכוונים.

נכון שאמונה היא המטרה בזמן הלימוד, ואנחנו צריכים להשתוקק לתיקונים, לתכונות דלהשפיע, אבל בכל זאת היא האמצעי.

תלמיד: למה האמצעי העיקרי הוא אמצעי שכלי? למה לקחו את הלימוד, את המאור שבתורה כאמצעי האידיאלי, ולא לקחו נגיד אמצעי שיהיה לי קל יותר להבין שהוא לא אמצעי שכלי, כמו עבודות בידיים וברגליים, או מצוות גשמיות? הייתי עושה את זה, ומיד הייתי אומר לעצמי למה אני עושה את זה, כי זה לא הגיוני. פה אני לומד דבר שכלי שאני צריך להשתמש בו בצורה לא שכלית, למה זה בנוי כך?

אתה שואל כך, למה המאור שמחזיר אותי למוטב, שמתקן אותי, הוא בא דווקא כתוצאה מהלימוד, ולא כתוצאה מקיום פעולות בגשמיות. האמת, שגם מקיום מצוות בגשמיות, אם תתכוון לעשות אותן כדי להגיע למאור, יש כנגד זה מאור, כי בכל זאת יש קשר בין הפעולות האלו של ענף לשורש. אפילו אלה שלא מתכוונים, בכל זאת מקבלים איזו הארה קטנה.

אבל מאור שמחזיר למוטב שיש לו תוקף באמת לשנות אותי, הוא צריך באמת לבוא מאותה המדרגה שהוא קשור אליה. כשאני לוקח איזה נושא בספר שבנושא הזה דן מקובל, והוא נמצא בתוך הנושא הזה עכשיו, בתוך המדרגה הזאת, נגיד ג"ר דאצילות, בעל הסולם נמצא בזה, משם הוא מסביר לי באיזו צורה הוא יכול להביא לי, להתקשר אליי. כשאני פותח "תלמוד עשר הספירות" אני פוגש אותו ממש כמו חי, אין הבדל, אין מת ואין חי. כשאני קורא משהו ב"תלמוד עשר הספירות", אין זמן ברוחניות, אז עכשיו אני כביכול שומע דברים כמו שהוא היה אפילו יושב לידי והיה אומר לי, זה אותו דבר.

תלמיד: אותו דבר?

אותו דבר, ודאי. זה תלוי בהתקשרות שלי. הדברים האלה הם קיימים, תלוי איך אתה נקשר לזה. בטח.

הוא נמצא עכשיו בדרגת ג"ר דאצילות, וכאילו אומר לי את הקטע הזה. עכשיו השאלה, איך אני מתקשר אליו, ומה אני רוצה לקבל מזה. לכן זה נקרא ברכת התורה, מה אני רוצה עכשיו מהלימוד, האם אני רוצה ברכה. וברכה זה מה שהתורה צריכה להביא, תיקון לכלים, חומר דלק דלהשפיע, תכונת הבינה.

כשאני לוקח איזה מעשה שנכון גם כענף ושורש, לא חשוב מה, כשרות, נטילת ידיים, עבודת בית המקדש, אז כענף ושורש יש קשר. אבל מי עושה את המעשה הזה, איך אתה מתקשר אליו, זה ענף ושורש דוממים כביכול. ואילו כאן פונה אליי מישהו שמשיג וחי בכלי שלו. זה בן אדם שהגיע לדרגה הזאת ביגיעה שלו, בנה את הכלי, גילה את זה ומוסר לי. ובמעשים גשמיים, זה מן הסתם ענף ושורש דוממים, זה מדרגת עולם האצילות לדרגת העולם שלי, דרך העולמות, ועולמות הם לא בני אדם, הם לא נשמות. לכן הקשר הוא אחר לגמרי.

אני לא מוחק את הענף והשורש במצוות גשמיות, לא, יש קשר כענף ושורש ודאי. אבל אתה לא מתקשר למישהו שמשיג בשבילך, שמוסר לך, זה קשר אחר. זה כמו שאתה מתקשר דרך דוממים או דרך נשמות. אין לי מילים.

תלמיד: זאת אומרת, שהמאור עצמו בא מהתקשרות לאותו מקובל, כאילו מתקשר כמו דרך קולנוע או דרך מוזיקה?

אתה יכול להתקשר דרך כל דבר שיש בעולם הזה לרוחניות, כי מה שיש כאן בעולם הזה הכול בא משם.

תלמיד: אז למה דווקא הלימוד?

למה דווקא הלימוד? כי הנשמה הזאת השיגה את הבורא והכינה את עצמה להביא לך את מה שהשיגה. יש "עולמות" מה שנקרא, ויש "נשמות". נשמות זה הדבר הפנימי, זה הדבר החי היחיד בכל המציאות. העולמות זה מסגרת חיצונית, דומם, פשוט מערכת. כשאני מתקשר לנשמה שמשיגה משהו ומוסרת לי את זה, אני ממש מתקשר.

יש כאן הרבה דברים, אם אני רוצה להיות כמוהו, אני מתקשר מהחלק החי לחי. פשוט אין לי אמצעי אחר להתקדם, אלא להתקשר לנשמות הגבוהות ממני, שהשיגו את זה. היו אפילו מקרים שלא היו להם כביכול מקובלים שלימדו אותם, והם בכל זאת היו מתקשרים לנשמות של מקובלים. זאת אומרת, תמיד יש אותו מין כביכול שצריך ללמד אותך, שצריך למסור לך, זה לא בא סתם ממערכת לאדם.

אני לא יודע איך להגיד, אין לי מילים כל כך, אבל אפילו אם אדם סתם ייקח את הספר ויתחיל ללמוד ויהיה לו איזה דחף פנימי בכל זאת, כמו שאומרים בא איזה שהוא מגיד או באה איזו מין נשמה, באה איזה מין התקשרות מיוחדת. גם הספר עצמו זה לא ספר, ספר זה כבר אדם שהשיג קודם, זו נשמה שנמצאת באיזשהו מקום בהשגה שלה ומוסרת לך את זה. ובכלל בלי ספר, זה כבר דברים מיוחדים שצריך גילוי מיוחד מלמעלה, כדי שזה יבוא או על ידי ייסורים גדולים, או על ידי איזו משימה מיוחדת. לא בדרך רגילה.

אנחנו מתקשרים למערכת, לבורא דרך נשמות שזכו לזה קודם. זה נקרא "זכות אבות", לא חשוב איך לקרוא לזה.

תלמיד: תיאורטית אם הוא היה יכול להתחבר אליי בצורה לא דרך ספר למשל.

יש אנשים שמשיגים את הבורא ללא שום הקדם של יגיעה כזאת כמונו וייסורים ולימודים אלא בדרכים אחרות, אבל זה יוצא מן הכלל, זה לא שייך לנו. אנחנו לומדים ומתקדמים לפי השיטה המקובלת שבה בני אדם צריכים להתקדם. אם פתאום מישהו מהאנושות יתקדם בצורה אחרת, גם יכול להיות, אבל זה כבר יוצא דופן מהשיטה.

תלמיד: כתוב "בסגולת המאור", "שעדיין לא זכה חס ושלום לאמונה, יש לו תקוה", מה זו התקווה הזאת?

הוא אומר, בהקדמה לתע"ס סמוך לאות י"ז, שהאדם שלא נמצא באמונה, זאת אומרת בכלי דלהשפיע, כי "בינה" זה נקרא "אמונה", ו"אמונה שלמה", זה שאתה כבר יכול להשתמש עם אמונה כדי לקבל את התורה. זאת אומרת כדי לקבל באור חסדים אור חכמה, שזה לקבל כבר על מנת להשפיע. על זה הוא אומר לנו שאפילו אלו שעדיין לא זכו לאמונה, ועדיין הם רשעים, כי פחות אמונה זה נקרא "רשע", כי הוא עובד על מנת לקבל, ויותר מדרגת אמונה והלאה הוא עובד כבר על מנת להשפיע - זה נקרא "צדיק".

אז מי שעדיין לא זכה לדרגת אמונה, זאת אומרת לא תיקן את הכלי שלו על מנת להשפיע, מה הוא יעשה? כתוב אסור ללמד תורה לעכו"ם, אסור ללמד תורה לגוי, למי שנמצא בעל מנת לקבל. אז הוא לא משתמש בתורה עצמה לקבלת האור, הוא צריך להשתמש במאור שבתורה שמחזיר למוטב. אז הוא צריך ללמוד את התורה כדי לקבל תיקון של אמונה, כדי לזכות לאמונה. ואחרי שזכה לאמונה, אז הוא לומד תורה לשם תורה, זאת אומרת להשיג את השמות הקדושים, לגלות את הבורא כבר בכלי דהשפעה.

השפה מבלבלת אתכם, אני מבין, אבל הדבר הוא פשוט. אנחנו כולנו רצון לקבל? צריכים לתקן את הרצון שלנו בעל מנת להשפיע, גלגלתא עיניים, לרכוש קודם כלים דהשפעה? רכישת הכלים דהשפעה זה נקרא למצוא או לרכוש כלי דאמונה. זה הכל. איך רוכשים כלי דאמונה? שאתה לומד בתקווה, בכוונה שהלימוד הזה ייתן לך את התיקון הזה. שיבוא האור מלמעלה, זה נקרא אור ע"ב ס"ג וייתן לרצון לקבל שלך מסך וכוונה בעל מנת להשפיע. שהאור הזה ייתן על כל הכלי שלך כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שרכשת כלי דאמונה. עכשיו אתה נמצא בדרגת בינה.

מעכשיו והלאה, כשיש לך כבר כלי של אמונה, אתה נקרא "ישראל", כי אתה רוצה בעל מנת להשפיע. לפני זה נקראת "גוי". עכשיו, כשאתה נקרא כבר ישראל אתה יכול ללמוד תורה, מה זאת אומרת ללמוד תורה? בכלי דאמונה אתה כבר מגלה אור חכמה ממדרגה למדרגה, זה נקרא שאתה מגלה את השמות הקדושים, התגלות הבורא לנברא באה בהתגלות האורות שנקראים "השמות הקדושים", כל פעם בתכונה אחרת של הבורא, אופן אחר שלו שמתגלה לנבראים. כך אדם שמשיג כבר אור חכמה בכלי דחסדים, זה נקרא שלומד תורה ממש, זה נקרא לימוד תורה.

תלמיד: הכניסה לזה היא התקווה?

התקווה שהוא כותב עליה, שיש אפילו לכל אחד ואחד, זאת אומרת הוא שואל שם ב"תלמוד עשר הספירות", אבל אסרו לימוד תורה סתם לבני אדם, כי תורה יש בה סם החיים וסם המוות. איך יכול להיות שיש בתורה הקדושה סם המוות? אם אדם לא מתכוון בלימוד שלו להגיע לעל מנת להשפיע, לכלי של אמונה, אז תורתו נעשית סם המוות, שהוא נכנס למצב שהוא אפילו לא יודע שהוא מת. הוא לא מתקדם, כבר אין לו שום תקווה להתקדם, הוא אפילו מקבל איזו אספקה מהתורה שמרגיש שלם, שלא חסר לו יותר כלום, ברוך ה' בעולם הזה ובעולם הבא, והכול יש לו ועוד, והקדוש ברוך הוא וכל האנושות חייבים לו את הכול. ממש סם המוות. אז זה מפני שלא למד תורה בכוונה הנכונה. זה נקרא ש"לא ברך על התורה תחילה", לא ייצב את עצמו נכון ללימוד התורה.

מי שמייצב את עצמו נכון ללימוד התורה, שהוא עדיין נמצא כגוי ברצון לקבל, אבל הוא רוצה לזכות לכלים דעל מנת להשפיע, נקרא שהוא מברך את התורה, הוא רוצה שהתורה תביא לו את הכוח הזה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שהוא נמצא בברכת התורה, ואז מגיע לו המאור שנותן לו מסך, כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא מחזירו למוטב, ושרוכש כלי דאמונה, אז מתחיל ללמוד ממש תורה.

זאת אומרת, בלימוד תורה יש שני שלבים. שלב הראשון שמקבלים מהתורה מאור המחזיר למוטב, והשלב השני שכבר מקבלים מהתורה את השמות הקדושים, התגלות האלוהות. השלב הראשון שאתה מתקן את עצמך, אתה כביכול עולה ממלכות לבינה. בשלב השני שאתה כבר כלי דבינה, אתה מתחיל לקבל אורות חכמה וכתר, חיה ויחידה. כלומר, מלכות עולה לאט לאט בשלבים האלה עד הבינה ואחר כך עד הכתר.

הסכמה עצמה, הציור עצמו הוא פשוט מאוד. הבעיה היא שאת השמות לפעמים אנחנו קושרים למה שאנחנו רגילים. "אמונה", מה זאת אמונה? "אני מאמין". מה זה אני מאמין? אמונה זה נקרא שאני מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע, לא לעצמי. תמיד תזכור, אמונה שווה בינה, ועל בינה אנחנו מדברים כבר במילים של מדע, של חכמת הקבלה, ואז אתה לא תתבלבל עם ההרגל שיש לך מקודם.

תלמיד: למה בזמן של משה התורה לא נכתבה בשפה יותר פנימית?

למה משה כתב את התורה בשפת הענפים, וגם אחריו במשנה וביתר הספרים, עד זמן האר"י, כמעט כולם כתבו כך את התורה, חוץ מאשר בקצת מספרי מקובלים? גם הזוהר כתוב בשפת המדרש, חוץ מספרא דצניעותא, אדרא רבא, אדרא זוטא. מפני שהנשמות עוד לא היו מוכנות לקבל את האמצעי הזה כדי לתקנן. כשאני צריך עכשיו לגשת לתקן את הרצון לקבל שלי בלהתקין עליו כוונה על מנת להשפיע, אני צריך שיהיה לי רצון לקבל. ואם אני נמצא בעביות שורש א' ב' נגיד, אין לי עדיין רצון לקבל שדורש תיקון בעל מנת להשפיע.

אני מרגיש את עצמי באיזשהו קשר עם האלוהות בלי תיקון אפילו. זיכוך הכלי הוא כזה שמספיק לי. השיטה אצלם היתה שיטה אחרת, לא המאור שמחזירו למוטב כמו שבעל הסולם כותב בהקדמה לתע"ס, אלא קצת הגבלה, קצת ייסורים, פשוט עבודה נגד הרצון לקבל בצורה ישירה. אני רוצה להגיע לרוחניות, "רוחניות" זה נקרא על מנת להשפיע, ואני רוצה לקבל, אז אני צריך להגביל את עצמי ולהרגיל את עצמי לא לקבל.

היו קושרים עיניים, היו סותמים אוזניים, היו ממש יורדים עד דרגת הנחיצות הקטנה ביותר, רק אותה מקבלים וחוץ מזה כלום. מרגילים את הרצון לקבל בצורה כזאת לחיות וזהו, ולא צריך יותר. ואז, מפני שהרצון לקבל נעשה זך, מתוך זכות, מתחילים להרגיש את הרוחניות. אתה יכול להיכנס ליער איפה שאנשים חיים בטבע בצורה כזאת פשוטה, הם מרגישים את הטבע, הם מרגישים את הכוחות אחרי הטבע. אפילו הבדואים בזמננו עדיין מרגישים משהו. לכן הם לא צריכים שיטה אחרת.

אבל מדור לדור הרצון לקבל גדל וגדל ומגיע בזמן האר"י לצורה כזאת שהוא כבר חייב ממש תיקון על ידי המאור המחזיר למוטב. ואז האר"י מתחיל, וגם לפניו, זה לא בא סתם, אבל מזמן האר"י והלאה, כמו שהוא כותב, לכולם מותר ללמוד את חכמת הקבלה, לעסוק בה, כי על ידי זה תבוא הגאולה וכן הלאה. מה זאת אומרת גאולה? על ידי זה יבוא התיקון על הרצון לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "גאולה". פשוט.

הרצון לקבל כבר גדל כך שהוא צריך באמת את המאור המחזיר למוטב, את שיטת הקבלה. מה זאת אומרת? שיטת האורות. קודם האנושות לא הייתה מוכנה, בגלל זה הכול היה בנסתר ולא היו צריכים את זה. בזמננו אין שיטה אחרת אלא האור עובד. אז יש לנו תורה בשני אופנים, המאור שבה מחזירו למוטב, והשמות הקדושים. קודם מתקנים את הכלי במסך בעל מנת להשפיע על ידי המאור, זה נקרא אור ע"ב ס"ג, ואחר כך ממלאים אותו בכוונה על מנת להשפיע, ממלאים אותו באור חכמה, זה נקרא שאנחנו "מגלים את הבורא".

כי כל האורות האלה הם אופני הבורא שכך מתגלה אלינו לנבראים. וכל אופן הגילוי, סוג הגילוי, נקרא "שם הקדוש", כי האור בא וממלא את הכלי שלי, בתוך הכלי שלי אני מרגיש אותו, זאת אומרת אני מפענח אותו לפי התיקון הכללי שלי, לפי ההתאמה לאור, ואז אני קורא לאור הזה בשם הכלי. זה נקרא "לגלות את השמות הקדושים".

תלמיד: אילו פעולות בן אדם צריך לעשות בשביל להוציא את המקסימום כשהוא כבר נמצא מול הספר? איך לבוא לספר עם דרישה נכונה?

לכן אדם שפותח ספר צריך פשוט מאוד לפתוח את הספר בהקדמה לתע"ס אות י"ז, "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש". באיזה שכר ועונש? רב"ש אומר לנו במאמר שקראנו עכשיו, מה צריך להיות שכר ועונש, לאיזה שכר אני מצפה. שזה ייתן לי חומר דלק שייתן לי כוח דלהשפיע, שזה יהיה השכר שלי. אני מצפה שאת זה הלימוד יביא לי.

כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". אני מאמין שבאמת הוא יביא לי את השכר הזה. מה זה השכר? כוחות דלהשפיע. "ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, איזה מאור? "שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה.. ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה" שהוא על מנת לקבל עכשיו, "יבוא לשמה", לעל מנת להשפיע. "באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה," שעדיין הוא בעל מנת לקבל "יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה" להגיע לאמונה.

"כי אם ישים לבו ודעתו," אתה שואל מה לעשות לפני הלימוד, זה נקרא ברכת התורה, "אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה," על ידי התורה "לאמונת השי"ת, "כבר אין לך מצוה גדולה מזו", זאת אומרת, אתה לא צריך יותר, לשם זה אתה צריך לפתוח ספר ולכוון.

כמ"ש חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת" היינו, שרק דבר אחד צריכים לדרוש, "צדיק באמונתו יחיה". מה זה צדיק? שמתחיל להצדיק את פעולות הבורא שהן מדרגת על מנת להשפיע, מבינה ומעלה. "ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת" זאת אומרת, אל תחפש שיטה אחרת שיכולה לעשות לך את התיקון הזה, כמו שאיתא (ב"ב דף ט"ז, ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן הדין." איוב זה מלכות שסובלת ובודקת את עצמה, עד כמה היא בעל מנת לקבל עד הדיוטה האחרונה, זה נקרא "ייסורי איוב". "אמר לפניו: "רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך?"

זאת אומרת, אם בראת את בני האדם כך, אז "ופירש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול מידך. כי מי יעכב?" את זה מדברת המלכות, החלק הזה, ל"ב האבן אפילו, איוב הוא ממש כזה שלא יכול לתקן את עצמו, לכן הוא אומר שמקלל את היום שהוא נולד. "אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב [ומה השיבו לו חבריו של איוב]: "אף אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב ט"ו)." שבכוונה נברא היצר רע, כדי שאתה על ידי היגיעה שלך, תביא לו תבלין. מה זאת אומרת תבלין? ליצר רע תוסיף כוונה בעל מנת להשפיע, זה נקרא שאתה מוסיף תבלין, התבשיל נשאר אותו תבשיל.

"ופירש"י שם: "ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא:" וכן הלאה, ואז אין קושיה של איוב.

תלמיד: בכל זאת אדם צריך לעשות פעולות בשביל להגיע אפילו להלך הרוח הזה, לבוא ללימוד עם בקשה להתחזק באמונה. איזה פעולות אפשר לעשות?

אתה רואה שלא פשוט לאדם לפתוח ספר. אלא כדי לפתוח אותו נכון, ולהתחיל ללמוד בצורה נכונה, כמו שחבקוק מייחל לנו, שזה גם לא פשוט, צריכים כמה שנים לשמוע. עד שזה לאט לאט איכשהו מכוון אותנו, מעמיד אותנו בצורה נכונה מול הספר.

תלמיד: האם זו רק שאלה של זמן?

זו לא שאלה של זמן. התיקונים האלה באים מלכתחילה, אבל זה לאט לאט עד שאתה מתחיל להשתמש בהם בצורה הכרתית. גם קודם השתמשת בהם, אבל בצורה שלא ידעת שאתה אפילו משתמש.

בכל הבחנה שלנו אנחנו נמצאים באותן חמש מדרגות, שורש, א', ב', ג', ד'. למשל הגישה לספר, אני בא, אני רוצה משהו ממנו, אני לא יודע מה, פותח ככה וככה, אבל כבר מבפנים אפשר להגיד שאני פותח אותו נכון, יש לי גישה טבעית מפני שהרצון לקבל שלי כבר גדל ומייצב אותי כך. אבל אחר כך דורשים מאדם השתתפות מעצמו, כביכול הכרתית, ולזה עכשיו אתה מרגיש שאתה מגיע. כלומר אתה כבר מתייחס כך שצריך לפתוח בצורה מיוחדת, לחשוב לפני שלומדים.

כתוב ב"שולחן ערוך" ובכל מיני ספרים, שאדם צריך לשבת אפילו כמה שעות ולחשוב איך הוא עכשיו לומד את התורה. כתוב כך. בצורה פשוטה כך הם כתבו. אבל מי עושה את זה ומי מבין? וגם בלי המאור אי אפשר להגיע ולהבין מה שהם כתבו ב"שולחן ערוך".

תלמיד: אומרים שמי שבא עם הכוונה הלא נכונה, התורה נעשית לו סם המוות. אם אני היום מתעורר בבוקר, ויש לי רק רצונות כאלה שחבל על הזמן, האם יותר טוב להישאר לישון מאשר לבוא לפה, שלא יהיה לי סם המוות?

איך אדם יכול לדעת אם הוא בא לתורה בכוונה נכונה או לא. נניח שהיום אני כבר יכול איכשהו להגיד אם יש לי כוונה או אין לי כוונה. ובאמת, אם אני בכוונה לא נכונה, אז בשביל מה לי להיות רשע ולהיכנס לסם המוות, יותר טוב שאשאר במיטה לישון, או אתעסק בספורט, במשהו כזה בריא וטוב. בשביל מה לי להזיק לעצמי, אם זה ממש סם המוות, רעל.

לכן הוא כותב מיד בהתחלת ההקדמה לתע"ס, שאם אדם אומר, "בשביל מה לי ללמוד? למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים? האם אני לא יכול לקיים את המצוות בצורה יפה ונכונה? הרי חכמים כבר אמרו שלא כדאי, שצריך ש"ס ופוסקים, ויש כאלה שמשתגעים מזה. אם אדם אומר כל מיני מילים כאלה, אז יותר טוב לו שלא ייגע.

אבל מה הוא אומר? אם אדם בא עם השאלה "מה טעם בחיינו", פתח לו. זו נקראת גישה נכונה.

תלמיד: כלומר כל הרצונות האלה זה לא משנה, כל עוד אני בא לעשות ביקורת.

הוא כותב שם על אנשים שמלכתחילה לא רוצים לנגוע בקבלה, והם בונים כל מיני תירוצים. הוא לא כותב לבן אדם ששואל "מה טעם בחיינו", כי אין לו מה לאכול, והוא חייב להגיע לאלוהות, לא, עדיין אין לו דברים כאלה, אלא פשוט הוא לא יודע בשביל מה הוא חי. אני זוכר את עצמי, הייתה לי שאלה פשוטה, בשביל מה אני כאן, מה היקום הזה, מה כאן מסתובב, איפה אני נמצא, לאן נפלתי, לאיזו חגיגה. זה היה לי מאוד מסקרן בוא נגיד, והיה לי הכול בחיים.

השאלות הן לא צריכות להיות ממש שאלות קיומיות. בזמננו אלו יהיו שאלות יותר ויותר קיומיות לאנשים שבאים. אבל אני זוכר את עצמי, ואני חושב שבשנים הקודמות, לא, פשוט מתוך סקרנות, מתוך איזו משיכה. בכל זאת זה בסדר גמור, רק אם אתה לא בא בהתנגדות, "בשביל מה לי את זה, למה לי את זה". אם אתה מתחיל בצורה כזאת ממש, אז זה יכול להביא לסם המוות.

הוא ממשיך שם, אני לא רוצה להתחיל את הנושא הזה, וכותב, שמצאנו כמה לומדים שלא עזר להם. בכל התחלת ההקדמה, בשלושים הסעיפים הראשונים, הוא עובר על זה.

תכלס, חילוני שבא ללמוד קבלה, הוא לא נכנס לסם המוות אפשר להגיד. הוא יכול להתבלבל, הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין לא מברר את זה בצורה חדה, מטרתית. הוא לא יבוא אולי לדרישה, עדיין אין לו כוחות נפש, נכונות ממש להגיע לדרישת הכלים דהשפעה, אבל הוא מתקן את עצמו, הוא מתקדם. זה דבר שכל הזמן הוא מוסיף ומוסיף בו ואף פעם זה לא נעלם, זה הדבר הבטוח היחידי שהוא שלך ונשאר לנצחיות. אז אין מה לפחד.

תלמיד: זה לא עניין של פחד, אלא עניין של לסדר את הדברים. הוא כותב ושמענו ממך מספר פעמים, שבא בן אדם עם רצונות שהם לא נכונים.

בן אדם שבא עם רצונות שהוא רוצה לתפוס, לדעת, לרכוש, להבין, מותר לו לבוא לחכמת הקבלה ולהתחיל ללמוד, כי זה המצב שממנו מתחילים כולם.

תלמיד: אבל אם בן אדם מגיע עם רצון לשליטה, לכבוד?

גם לשליטה וגם לכבוד. הלימוד הנכון יסדר אותו ויישר אותו.

תלמיד: מה הוא צריך לעשות בשביל זה?

הוא לא צריך לעשות כלום, הוא לא מסוגל לעשות כלום. אתה מעמיד לו תנאים מוקדמים? הוא לא יכול לעשות כלום.

תלמיד: איך הוא יכול לעזור לעצמו?

הוא לא יכול לעזור לעצמו יותר מאשר שיפתח את הספר. במה הוא עוזר? לא עוזר לו כלום. יש לו רצון שגם הוא לא שלו, לא חשוב, ועל ידי הרצון הזה הוא הולך ומתקדם. רק מה הבדיקה שלנו מבחוץ שכדאי לו, לא כדאי לו? שהוא לא בא לקנטר.

תלמיד: ...

עוד מעט יבוא אליהו, ויפתור לנו כל הקושיות. ועכשיו אנחנו צריכים לעבוד.

(סוף השיעור)