שיעור בוקר 08.02.2019- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "גדלות הבורא"

קריין: נושא השיעור "להגדיל את גדלות הבורא בעינינו".

זו העבודה העיקרית שלנו, להגדיל את גדלות הבורא בעינינו. כי זה שהוא גדול או קטן, הנברא קובע. הבורא ברא הסתרה שנקראת "רצון לקבל", שהוא מסתיר את עצמו מהנברא, והנברא צריך על פני ההסתרה הזאת להכתיר את הבורא, להגדיל אותו, להמליך אותו בכוח על פני כל הצורות האגואיסטיות שבהן הבורא כיסה את עצמו. שאנחנו נראה בכל מה שיש לנו, במה שמתרחש לנו במוחא וליבא, במוח ובלב, בדברים האלה שמייצרים לנו, מעצבים לנו את צורת העולם, עולם זה מהמילה העלם והסתר, שאנחנו נראה בזה הזמנה איך אנחנו מבריחים את ההסתרה, בזה שעל כל צעד ושעל אנחנו מכתירים את הבורא. זאת אומרת, רוצים בכוח לגלות את הכוח העליון, שליטה עליונה, שרק אין עוד מלבדו, ובזה כל העבודה שלנו.

יוצא שהבורא כיסה את עצמו ברצון לקבל שלנו, ואנחנו צריכים ההיפך, להוציא אותו מהמסתור, את השליטה שלו, שהוא הסיבה לכל מה שהיה, הווה ויהיה וכך אנחנו בונים אותו. כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי". שדרך ההסתרות אנחנו מגלים אותו כסיבה היחידה, ככוח היחיד, הפועל היחיד. זו העבודה שלנו.

העבודה יכולה להתממש, להתבצע רק בקבוצה, בתמיכה. אמנם היא גם עבודה אישית אבל האדם צריך שהקבוצה תתמוך בו, תחזיק אותו. ככל שמתקדם יותר ויותר הוא מרגיש עד כמה הוא זקוק לזה, עד כמה בלי זה הוא נופל לעומק של ההסתרה, שכביכול לא הבורא אלא המקרה מסובב את העולם. וככל שדבוק לקבוצה, זה עוזר לו גם למשוך את המאור המחזיר למוטב, גם להתחבר עם החברים, ובצורה כזאת מגוונת להפיג את ההסתרה. וכל פעם, על כל צעד ושעל שוב ושוב לגלות שליטת כוח אחד שאותו הוא מכתיר בעבודה שלו על עצמו.

לכן להגדיל גדלות הבורא, לגלות גדלות הבורא, אנחנו צריכים בפועל על כל פרטי הפרטים שמתגלים במוחא וליבא של כל אחד ואחד מאיתנו. זו עבודה יומיומית שלנו. כאן צריכים להיות בערבות, בברית, בתמיכה הדדית ורק לזה להיות מכוונים. לעשות על זה בירור, ביקורת וחיבור סביב זה. זו בעצם הנקודה העיקרית. בהמשך, אנחנו נבנה סביבה עוד ועוד צורות נוספות של העבודה שלנו, להיות בהן מומחים, כך שגם בצורה פרטית וגם בצורה כללית, בפירוק ובחיבור נוכל לעבוד בזה כבר יותר ויותר בהבנה, בהרגשה, בגישה נכונה. עד כמה שנוכל לעומק לוותר על עצמנו, על האגו שלנו ולקנות תכונות הבורא, תוכנת הבורא, אנחנו כבר נהיה יותר ויותר גדולים, מומחים, לפי מידת הביטול שלנו.

בינתיים נראה את היסודות של העבודה הזאת.

קריין: קטע חמישי. קטע חמישי לקוח מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה".

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא," זאת אומרת, להכתיר את הבורא על פני כל ההסתרות בכל זאת במשהו, למרות שהוא טועם בזה טעם עפר, לא מרגיש את זה, אבל משתדל בכל הכוח. זה כמו שאנחנו נגיד מתוך ערפל, מתוך חשיכה רוצים לזהות את הדמות, כך אנחנו בכוח, במאמץ הפנימי רוצים בכל כוחנו לזהות שזה הבורא עושה לי, מייצב לי את המצב, את הדעה, את הרצון. ואני מתנגד לכל ההסתרה הזאת ורוצה לראות דרך ההסתרה אותו, שהוא מפעיל, שהוא מייצב את המצב הנוכחי. "ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא"." להקים את השכינה מעפר. שאם הוא כך דרך ההסתרה משתדל להכתיר את הבורא, להגדיל את הבורא, לייצב אותו, כי הוא הסיבה להסתרה ובכוונה מביא הסתרה לאדם כדי שאדם דרך ההסתרה יגלה אותו, אז כאן השאלה.

ודאי שאדם שעשה את המאמץ הזה ומגלה, מבין עכשיו במוח ובלב שזה הבורא עושה את זה ולא אף אחד אחר, הוא בזה מרגיש הקלה גדולה. כי קודם התגלו צרות, מצוקה, מיצר, ועכשיו הוא מרגיש את עצמו במרחב יה, במרחב כוח, שהבורא עושה זאת בכוונה והוא מרגיש הקלה גדולה ומצב רוח, ובטוח שיש לו קשר עם הבורא ולא עם כל מיני מקורות הצרות שלו השונים.

עכשיו השאלה, לשם מה הוא עושה את זה. או כדי להרגיש טוב, להפטר מהצרות, להבריח אותן. או כדי לעשות נחת רוח לבורא ולא אכפת לו הצרות, העיקר שהבורא ייהנה ממה שהוא עכשיו בירר. וכאן השאלה, איך הוא יכול להרגיש בעצמו, אפילו כמו שהרגיש קודם, בצרה, בהסתרה, בחושך, ויחד עם זה להיות דבוק בבורא למעלה מזה בזה שהבורא הוא השולט והוא העושה לו את זה. איך אדם אז מייצב את היחס הדו קומתי למצב שהוא נמצא. כאן אנחנו צריכים עוד לחשוב איך לייצב את זה. "כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

קריין: שוב.

"אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת "עפר", היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח."

(רב"ש - ב'. מאמר 24 "מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה" 1991)

שאלה: כותב כאן הרב"ש שהוא לא מודד את הטעם בעבודה אלא "הוא מאמין שהבורא כן נהנה מעבודה זו". האם מאמין כאן זה לא שנדמה לי, ואני רוצה לחשוב שזה כך, אלא מאמין זה כמו שאנחנו לומדים לגבי אמונה, שזה בעל מנת להשפיע וכולי?

אני מתקשה להגיד כאן מה זה נקרא להאמין, כי זה עניין של הרגשה. פשוט הקול הפנימי אומר לך שהבורא כן נהנה מזה שאתה עושה מאמץ ומתחשב בו יותר מאשר במקרה שאתה נמצא בו. שהוא הסיבה והמקרה הוא המשני, כדי שדרך המקרה אתה דווקא תגלה אותו.

נניח שאמא צועקת עליך כמו על ילד קטן, ואתה, למרות שאתה לא רוצה לקבל ולשמוע וכן הלאה, אתה עושה מאמץ לשמוע ולראות את היחס שלה והאהבה שלה אליך, היחס היפה והנכון ושהיא מדריכה אותך, ולזה אתה מתקשר ולזה אתה דבוק. וכל הדברים שנמצאים ביניכם, מה שעשית לא בסדר או מה שלא עשית אבל נעשה משהו, לא חשוב, את הכול אתה מקבל כהפרעה שדווקא עוזרת לך להיכנס לתוך האמא ולגלות עד כמה היא אוהבת אותך.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס שאני לא צריך להתעסק בנעים לי או טוב לי, אלא אני רוצה להתעסק בלעשות נחת רוח לו.

כשאתה מגלה את הטבע של הבורא, אתה בזה עושה נחת רוח לו. אתה לא צריך לעשות ממנו בורא יפה, בורא טוב, מיטיב, גבוה, נצחי וכן הלאה, זה הוא. אלא כמה שאתה עושה מאמץ לגלות אותו, כך אתה מגלה את התכונות האלה שלו, לפי התכונות המתוקנות שלך.

שאלה: ברור שכולנו כאן אוכלי מ"ן, בעלי חיסרון לתיקון הנשמה, אבל לא ברור למה חבר אחד מושך מאור המחזיר למוטב וחבר שני לא מושך. למה?

לפי העבודה שלו. ככה, זאת התשובה. לכל אחד ואחד יש הזדמנות לפי שורש הנשמה, ואם הוא עושה את המאמץ הוא מקבל מה שצריך. את זה המערכת עושה, אין כאן איזה רצון, אין כאן איזה שד שעומד שם אחרי הפינה ומסובב לך את הדברים. אלא אך ורק מערכת, אם אתה עושה מאמץ בהתאם למערכת, אתה זוכה. אם לא עושה, לא זוכה. לא יעזרו לך כאן שום פרוטקציות, כלום.

שאלה: איזו מטרה יש בלטעום טעם עפר בעבודה לאורך הרבה זמן?

החשבונות על העפר, על ההסתרה מתקבצים יחד לשיעור שאדם כבר לא יכול לסבול, הוא חייב לפתור אותם בכל מקרה, "טוב לי מותי מחיי", ממש כך. ואז כל פעם שהוא מגיע לכזה מצב, זה כאילו שהוא ממלא את הכוס וזה נשפך. אם זה נשפך, הוא חייב למצוא פתרון.

והפתרון הזה הוא בתפילה, בבקשה, בצעקה פנימית. והצעקה הזאת יכולה להיות על ידי כך שהוא מקדם את עצמו לצעקה על ידי החברה בצורה מכוונת, ויכול להיות שזה מתווסף לו, זה תהליך הצטברותי. ואז הוא בכל זאת צועק, בוכה כלפי הבורא ונפתח לו משהו. יש בזה דרך יותר מהירה ופחות מהירה. עד כמה ששומע לעצות המקובלים, יכול לקצר את הדרך. עד כמה שלא שומע, הדרך מתרחקת, מתרחבת. הכול תלוי עד כמה האדם שומע, אבל זה באמת בשורש הנשמה.

הנשמות הגבוהות זקוקות לטיפול רב. העבודה שלהן היא עבודה יותר ארוכת טווח. זה דומה, הייתי אומר, כמו שבעולם הזה אתה לומד להיות מדען גדול. אתה צריך לעבור בית ספר, אוניברסיטה ועוד קורסים ועוד כל מיני דברים, לעשות כמה וכמה דוקטורטים וכן הלאה וכן הלאה. מה שאין כן להיות פועל פשוט, אתה אפילו לא צריך לגמור ללמוד בבית ספר, מספיק לך לסיים כמה כיתות בבית ספר ואיזה קורס או בכלל בלי קורסים. זה העניין.

אז להיכנס לרוחניות זה תלוי בשורש הנשמה, שלפי הכבדות שלה, לפעמים האדם צריך להתעכב שנים רבות. ולפי קלות שורש הנשמה, הוא נכנס די מהר ומתחיל להרגיש. אנחנו רואים אנשים שהם כאילו מרגישים רוחניות, כאילו נמשכים לרוחניות, כאילו יש להם איזו הרגשת הרוחניות. ומה הם עשו, מה הם השקיעו? הם כאילו זכים מהלידה בוא נגיד, למרות שבימינו זה פחות ופחות אבל זה ככה.

מה שאין כן נשמות הגבוהות הן מאוד כבדות ולא פשוט להן להשיג רוחניות, אבל כשמשיגות הן כבר משיגות אותה רוחניות בעוצמה גדולה ובעומק רב ויכולות אז להיות ממש ה-מבינים, ה-מרגישים, ה-פועלים, ה-מפעילים. הכול תלוי בשורש נשמה.

שאלה: מה זה אומר להרגיש טעם עפר בעבודה?

טעם עפר בעבודה זה שאני מרגיש שאני משתדל לעשות איזה פעולות כדי להגדיל את הבורא בעיניי, היינו משתדל להגיע למצב שהוא ממציא לי את כל המצבים, שאין עוד מלבדו. שכל מצב ומצב שבו אני נמצא הוא מיוצב היטב בקפדנות מהבורא, ככה זה, כי המערכת היא מערכת אידיאלית, סגורה ממש, ואין משהו שיוצא חוץ ממנה.

אבל יחד עם זה, בעבודה הזאת אני מרגיש עדיין טעם עפר. מה זאת אומרת? שאפילו אם אני קובע שזה הבורא עשה לי את כל המצבים ומייצב אותי בכל מצב ומצב של העולם הזה, ואני קובע על פני המצבים האלה שהוא עשה, אני בכל זאת מרגיש בעבודה הזאת עפר. זאת אומרת, עדיין לא הגעתי למצב שאני מסוגל להיפטר מכל התוצאות האגואיסטיות הטובות, אלא אני עדיין חושב איזו תועלת זה מביא גם לי.

שבזה שאני נזכר בבורא, שבזה שאני מגיע לאיזו עובדה פנימית, שזה הוא עשה, הוא קובע, אני בזה בכל זאת זקוק להקלה. אני שמח בזה שגיליתי את הבורא, אבל יותר מזה אני שמח בזה שעכשיו אני לא נמצא באיום, בפחד מאיזה מקרים רעים, מקורות רעים של כל מיני פעולות כלפי אלא אני מבין שאין עוד מלבדו ואין לי ממי לפחד, יש לי עסק רק עימו.

אז כשיש לי עסק עימו, אני משייך את זה לעצמי ונרגע, או שאני משייך הכול לבורא ולא אכפת לי איך אני מרגיש בזה. ואולי דווקא הפוך, אני ארגיש בזה את העפר, את החושך, אבל כלפי הבורא אני ארגיש בזה את האור. זאת אומרת שאני נמצא כבר בקומה השנייה לעומת הקומה הראשונה. כאן אנחנו עוד צריכים לעבוד על זה, לא לעשות את זה לפי זמנים, היה חושך ועכשיו אור, אלא "יתרון האור על פני החושך", מתוך החושך. שיש לי חושך בקומה אחת ואור בקומה השנייה. אנחנו עוד צריכים להגיע לזה, אבל זה נקרא לצאת, להתעלות מהעפר.

שאלה: האם זה שאנחנו נמצאים בדור האחרון משפיע על זה שאנחנו צריכים להגיב בצורה שונה לכל מיני מצבים? למשל יש כל הזמן מכות, האם האדם צריך לחפש מה הוא יכול לעשות, מה הוא יכול להוסיף לכלי העולמי, לחברים, משהו בהפצה? או שהמשימה שלנו היא רק להתקשר בצורה פנימית עם הבורא דרך העשירייה?

אנחנו עדיין לא יכולים להיות עם עיניים פתוחות לכל הכיוונים, לראות את כל הפנורמה הגדולה הזאת של המציאות, ואיך הכול מתקשר ויחד עם זה כל אחד מסתובב לכיוון שלו כביכול. לכן אני ממליץ רק דבר קונקרטי, לאתר אחרי הכול את הבורא, בלבד. אנחנו עובדים עכשיו על זה. אין לי בעיה אחרת חוץ מזה. זאת אומרת כל מה שקורה לי, כל מה שקורה בי, אני רוצה לגלות רק אותו כמקור.

ואין לי יותר בעיות, רק בזה אני רוצה להיות תלוי. שהבורא מסתיר את עצמו, אני רואה במקומו את ההסתרה, ההסתרה הזאת זה כל העולם הזה, דומם, צומח, חי, מדבר. ואני אחרי הכול לא מבטל אותם, אני רוצה לראות אותו כמקור לכול. זהו. יש לי מקרן שמקרין לי את צורת העולם הזה בכל הדומם, צומח, חי, מדבר שבו, ואני תופס את הסרט, אבל אני צריך להתקשר עם המקרין, עם המסריט.

אני רוצה להתקשר אליו. למה הוא עושה את זה ככה, בשביל מה עושה לי ככה. עכשיו אני אפילו לא מדבר על זה, אחר כך יבואו הצורות. אני אתחיל לעבוד בין צורות ההסתרה שהוא מקרין, ובין הצורות שלו. את זה אני אגלה אחר כך, עכשיו אני רק רוצה לגלות שיש כאן סיבה, מי שעושה לי את זה. לא למה דווקא את זה הוא עושה ובאיזה צורה, קודם ואחר כך, אני לא הולך על הסרט, ואני אפילו לא הולך על המחשבות של המקרין, על הכוונות שלו, ומה ההבדל, הפער בין הכוונות שלו ומה שהוא חושב ובין הסרט שהוא מקרין לי על המסך, שאני חי מזה, אני לא הולך עכשיו לבדוק, זה אחר כך, אלה השלבים הבאים. עכשיו אני רק רוצה להיות דבוק במקרין.

והשאלה השנייה, שאנחנו כבר נגענו בה. כשאני הולך להיות דבוק עם המקרין, אני עושה את זה כדי לשמח אותו, אני מכתיר אותו על פני כל הסרט שאני חווה? או שאני שמח מזה שברוך ה', הסרט אמנם הוא אִיום, אבל זה כמו שאני רואה סרט ועד כדי כך הוא מפחיד ותופס אותי, ופתאום אני מבין שזה סרט ואז אני נמצא במצב אחר.

אני לא רוצה להיות בצורה כזאת, לראות כך את הסרט שלי. אלא שהסרט יהיה איום ונורא והכול, "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי"¹, צריכים לברר כאן את הדברים האלה, ואני עושה את זה לא כדי לא לראות את הרע, הרע נשאר, אני לגמרי לגמרי לא נוגע בו, אני רק רוצה יחד עם זה להרגיש את הדבקות שלי במקרין כדי לעשות לו נחת רוח.

ואז יש בי שתי צורות. מצד אחד אני מאוד מפחד מהסרט, הוא מעורר אותי ומנענע אותי עם כל הדברים ההפוכים מהבורא. וכמה שאנחנו יותר ויותר נהיה בסרט זה, אנחנו יותר ויותר ניכנס לכאלו מצבים, שזה ממש נורא. אבל זה במידת היכולת שלנו להדביק אותן הצורות ההפוכות האלו למקרין, לצורות הנכונות, הישרות.

ובין שתי הצורות האלה אני כל הזמן נמצא, כי כל הזמן אני נמצא פעם בסרט, פעם במקרין, פעם בסרט, פעם במקרין, עד שאני מייצב את שתי הקומות האלה, את שני המצבים הללו זה כנגד זה ואז אני נקרא אדם. אמנם אני כולי בתוך הסרט, אבל דבוק בבורא, ובזה נעשה נחת רוח.

שאלה: בהמשך למה שאתה אומר, אתה נמצא בסרט, אתה מרגיש את הסרט, אתה לא יכול להתעלם מהסרט ואתה לאורך כל הסרט משייך את זה לבורא.

אתה מזדעזע מהסרט, אתה נמצא בו כאילו שאתה נמצא בכל הגיבורים, בכל [הדמויות] ואתה עובר מצבים. כי יש בסרט גיבור או מצב עיקרי והכול סביב זה. ואתה מתחיל להגדיל את גדלות הבורא, זה העיקר, זה הנושא שאנחנו עכשיו לומדים, ובאמת זה העיקר בעבודה שלנו ואתה מגדיל את גדלות הבורא למעלה מכל הגיבורים האלה שבסרט, מכל המצבים האלה.

תלמיד: כן, ואתה מגדיל ואתה משייך לבורא ואתה אומר לעצמך, אני רוצה להתעלות מזה, לא להיות בפחד.

כאן השאלה, אולי כשאני עכשיו אמחק את הפחד שלי, אז אני אדבק בבורא לרגע אחד ויותר מזה לא אהיה דבוק. כי מה מחזיק אותי להיות דבוק בבורא? איך התינוק כולו נדבק לאימא ותופס אותה בידיים והרגליים?

תלמיד: בצרה.

אז איך יכול להיות שאני ארצה להפטר מהם? אני מכיר את הטבע שלי.

תלמיד: נכון, אבל המינונים האלה גורמים לך בעצם לאט לאט להישחק.

אז כאן השאלה, איך אנחנו על ידי האיומים שאנחנו מרגישים במלכות נעזרים כדי להתעלות לבינה ולהיות בתכונת ההשפעה? עד כדי כך שאני משתמש במלכות בצורה הפוכה ממנה, שלא הפחד מחזיק אותי להידבק בבורא, למרות שמלכתחילה כנראה שזה בלתי נמנע, אלא איך אני מוצא במקום פחד את גדלות הבורא, שעל ידו אני אדבק בו.

לאט לאט. אתה מבין, יש כאן עניין נוסף, חשוב, שבא כתחליף.

תלמיד: זה מורט עצבים.

אל תדאג, יש עצבים לכל אחד, לכל אחד יש ראש ולב, לכן אין שום בעיה. אדם לפעמים חושב, "איך יכול להיות, מאיפה תהיה לי בריאות לדברים כאלה, איך אני אעבור את כל הדרך". זה לא שייך, לזה יהיה לך מספיק.

קריין: קטע מס' 6, אומר הרב"ש במאמרו, "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם":

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש. היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

זאת אומרת שבהתחלה אני מרגיש חושך ואור במצבים שלי, במצבי הרוח, אחר כך אני מתחיל להרגיש חושך ואור במצבים של הבנה. אחר כך גם ההבנה וגם במצב הרוח, מוחא וליבא מתחילים להיות איכשהו להתקשר ביניהם באיזו קונוטציה מסוימת. אחר כך אני מתחיל להבין שהדברים האלה הם לא תלויים סתם ככה, עתים לזה ועתים לזה, לטובה או לרעה, זה לא לטובה וזה לא רעה, אלא זה לעבודה. אני צריך להתייחס גם למצבים שאני לא מבין ולא מרגיש, או מבין ומרגיש רע ולהיפך, שאני מבין ומרגיש, מבין ומרגיש טוב, שהמצבים האלה באים כדי שאני אעבוד איתם. לא שהם עוברים מעלי כמו גלים, אלא שאני צריך להתייחס אליהם בעבודה שלי.

הגעתי כבר למצב שכנראה יש בכוחי יכולת להגיב, להשתתף, זה נקרא שאני כבר נכנס לעבודה. לא סתם אני מרגיש כמו כל האנושות, מברר בינתיים את הדברים, אלא אני קצת יותר מזה, כבר מתחיל להיכנס לעבודה.

במה העבודה? כמו שדיברנו, לשייך את מה שקורה לי ל"אין עוד מלבדו" וכמו שדיברנו גם אתמול, שזה חשוב מאוד, ל"טוב ומיטיב לרעים ולטובים" לכל המצבים. זאת אומרת, להצדיק את הבורא, לשייך הכול לבורא ולהצדיק אותו. זה קודם כל, שלב א'.

שלב ב', שאני מתחיל לעבוד עם הדברים האלה בעצמי, לא בצורה פסיבית, אלא יותר אקטיבית. איך? שאני במאמצים שלי דרך הקבוצה, דרך הלימוד, דרך כל מה שיש לי, מכתיר את הבורא שהוא השורש היחידי שעושה את כל מה שקורה לי ובעולם שזה אני, ומה שאני רואה, זה סך הכול מתרחש בי.

ומתוך זה אני קובע את זה ואיך אני יכול לקבוע שהעולם כולו טוב? דרך הקבוצה אני משתדל להיות דבוק בכל המצבים שלי, במיוחד במצבים הרעים, שנראים לי לא נעימים, פחדים, בלבולים, שלא מסודר כלום, [ולקבוע] שאת זה ודאי הבורא עושה, כי אין עוד מלבדו, ואני חייב לסדר אותם נכון. בלסדר אותם נכון, אני צריך להבין שכל מצב ומצב יכול להיות והוא כן מתרחש בגשמיות כתוצאה מהרוחניות. אם אני בשורש הרוחני מגיע למצב שאני דבוק בבורא, השורש הגשמי, מה שאנחנו רואים כאן, משתנה.

בואו אנחנו נשתדל לעשות כאלו תרגילים. יש איזו יכולת להיות דבוק בבורא בכל מיני צורות רעות. תידבק אליו, תשתדל דרך הקבוצה לעשות זאת כדי לגרום לו נחת רוח. אם אתה לבד אתה לא בטוח אם אתה הגורם או לא, אם דרך הקבוצה כולם משתדלים וזה כן ילך. אז תראו עד כמה שבזה שאתם בצורה כזאת מתייחסים לבורא, שעושה טוב, ולמרות שאתם מרגישים רע אתם רוצים להעלות את היחס שלכם אליו כטוב מהעשירייה, ואתם צריכים בזה להגדיל אותו בעיניכם, בזה אתם ממש משנים את המציאות, והמציאות הרעה הופכת להיות למציאות הטובה. זאת ממש קבלה מעשית, תעשו ותראו.

זאת העבודה שצריכה להיות מצד כל אחד ואחד בעשירייה ויחד עם כולם, ולהצדיק את הבורא כדי לגרום לו נחת רוח. ואז, אם אתם מגיעים, בכמה שאתם מגיעים, לעשות לו בזה נחת רוח, במידה הזאת הצרה עצמה הופכת להיות לטובה. זה נקרא ש"מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש" שמתגלה ברמות מסוימות, וכך הופכים את כול העולם לעולם הטוב, ובזה מצדיקים את הבורא כטוב ומיטיב.

תשאלו. לא להתבייש, יכול להיות שאתם לא תופסים הכל, רק איזה חלק, זה בסדר, הבירור הוא בירור חדש, אני מבין את זה.

שאלה: מה מונע מאיתנו לשייך את הכול לבורא?

ההסתרה. אני לא מרגיש ברצון שלי, אני לא מודע בשכל שלי, שזה הבורא, לכן אני לא משייך לו את זה. מה קורה שפתאום אני יכול לעשות את זה? אני מקבל איזו הרגשה, איזו הבנה, מאיפה זה מגיע? זה נקרא "אור" שמגיע אלי, מתלבש בתוך הרצון ובתוך המחשבה שלי, ונותן לי כזה מילוי, ואז אני אומר זה בא מהבורא. בינתיים כך.

תלמיד: מה חסר?

מה חסר לנו כדי לקבוע את זה? מאמצים, אנחנו צריכים להשתדל לעשות זאת, לא לשכוח, לא לברוח מזה, להשתדל שהקבוצה, כל אחד ייתן דוגמה לשני, יתמכו כולם זה בזה, שאנחנו נעשה תרגילים אז כולם ישתתפו בזה, שאתם תחזרו במשך היום על מה שלמדנו בבוקר, על מה שעשינו בבוקר, זה מאוד חשוב, כל יום אנחנו עושים עוד צעד קדימה ומי שמפסיד הוא מפסיד, זו בעיה גדולה.

למשל היום, אתה רואה, חסרים כאן אולי מאה חמישים איש, איך הם אחר כך ימלאו את עצמם אני לא יודע. מה אני יכול לעשות? אבל אתה מבין שמה שלמדנו אתמול זה היה אתמול, והיום זה צעד קדימה, ומחר יהיה עוד צעד קדימה, וככה כל יום ויום. אני מבטיח לכם שאתם לא תוכלו אחרי יום או יומיים להשלים מה שפספסתם, לא תוכלו לעשות את זה, לכן צריכים כל יום להיות לא רק בשיעור, אלא אחר כך לעבור על השיעור, לעבור על הטוויטר שלי, שם אני נותן לכם קטעים קטנים שאתם תחשבו על זה, שאתם תחיו בזה ממש, כי זאת הדרכה יומיומית, אפילו מי שלא מרגיש שזה חשוב הוא חייב לעשות את זה למעלה מדעתו.

תלמיד: בהינתן שאנחנו כל כך קרובים לכנס אולי יהיה טוב לעשות כמו שעשינו פעם בניו ג'רזי, סדנאות סביב לשעון, שאנשים שונים ממלאים שעות שונות וכן הלאה, ואולי זה ייתן לנו את הדחיפה הנוספת לפני הכניסה למדבר?

אנחנו נעשה הרבה דברים כאלה בכנס, אבל יחד עם זה אני חייב לתת חומר, סיפורים, כל מיני דברים, הסברים, כי בכנס לא רק אתם נמצאים, מגיעים גם אנשים שאין להם את הרקע הזה, שהם לא נמצאים, לא בקבוצות ולא רגילים לסדנאות. אני מבין אותך, אבל כנס זה לקהל הרחב, הוא לא כדי לקדם אתכם ממטה למעלה, אלא לקדם אתכם מבפנים החוצה, לרוחב, זו עבודה אחרת והיא מאוד חשובה, ומהרוחב יותר קל יהיה לנו אחר כך לעלות, אבל בכנס אני לא חושב בכלל על העלייה הרוחנית, אלא על ההתרחבות הרוחנית.

תלמיד: אז מהו הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות יחד עם הכלי העולמי כדי להכין את עצמנו לקראת מה שעומד לבוא?

רק להתחבר, כמה שיותר להיות מחוברים ולדאוג שכל החברים יהיו מחוברים יחד איתנו בכל מקום שיהיה, לא יותר מזה.

שאלה: לגבי השלבים של הקבלה המעשית שהסברת עכשיו, התרגיל. אם הבנתי נכון, יש איזו תמונה שבאה לאדם מהמסריט וברצון לקבל של האדם היא מורגשת כתמונה רעה. הוא צריך לקשור אותה לבורא, שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, להשתדל להצדיק אותה ביחד עם העשירייה. ומתוך העשירייה להיות בהצדקה הזאת יותר ויותר עד שהתמונה הרעה תשתנה לטובה?

יכול להיות שהשלבים האלו יהיו גם קצת שונים.

תלמיד: אתה יכול לשרטט את התרגיל בשלביו?

לא, אדם צריך לראות את זה בעצמו. אני לא רוצה להגביל אתכם. יש פה כמה צורות של דברים שמתרחשים ואתם צריכים להיות בעלי ניסיון. ואתה רואה, כל דברי החכמים הם דווקא באים בצורה כזאת שאין לך שרטוטים על המצבים הפנימיים, על השגת הבורא, אין לך שלבים אחת שתיים שלוש ועוד. וגם מה שאני מסביר זה רק מתוך הניסיון כבר, ומתוך זה שקראתי אלף פעם כל מיני מקורות שלנו ועוד.

אבל גם בהם תראו איך הם כתבו, הם כתבו את זה בכוונה בצורה כזאת כללית ומעורפלת, כדי שאדם יחפש, כדי שאדם לא ירגיש את עצמו שהוא ממש נסחב וקשור באזיקים ומחייבים אותו לעבודה הזאת, וכך וכך תעשה. לא. הוא צריך להיות בהרגשת החופש, כי אנחנו עוד לא מבינים איך האור עובד עליו. אני לא יכול לכתוב אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש, נניח שבעה שלבים שיש כאן שאנחנו דיברנו עליהם, כי על חלק מהם זה יעבור בצורה כזאת ועל חלק בצורה אחרת, וזה יבוא עד שלב ארבע ואחר כך יחזור לשתיים, ומשתיים יעבור לחמש, וכולי.

תלמיד: אז השאלה היא, שיוך מקרה המציאות לבורא והצדקת הבורא כטוב ומיטיב, למרות שהרצון לקבל לא מרגיש מלכתחילה כך את התמונה שבאה, היא אמורה להביא אותנו לשינוי תמונת המציאות, זו הקבלה המעשית?

בהתחלה אנחנו משייכים את הכול לבורא מפני שרוצים לברוח מהרע, כך מקדמים את האדם. אחר כך, מזה שבורחים לבורא מרגישים "מה, אני בורח בגלל שרע, זה אני, בהמה שבורחת מתוך המכות?". זאת אומרת, מאיפה אני כך חושב? מזה שהרצון האגואיסטי שלי גדל. תראו עד כמה הוא עזר נגדו. האגו שלי גדל ואומר "אתה בורח מהמכות בגלל שאתה מפחד מהמכות, זו הצורה שלך?". תראה איך הבורא מקדם אותנו, משחק משני הצדדים. ואז אני מגיע אליו, אני רוצה לעשות נחת רוח לו, לא לעצמי. אני שונא את עצמי, אני מתבייש מזה שאני כזה. ואני מבקש ממנו "תן לי לעשות באמת לך נחת רוח". "בלי טובות, לא רוצה", הוא לא רוצה את זה. ואז אני מתחיל לשכנע ולהשתכנע. לכתוב על זה לא ניתן, כמו שבספרים כמה יכולים לכתוב, העיקר שאתה "אוכל" את הסיפור בפנים.

ואז אתה מגיע למצב שאתה באמת רוצה לעשות נחת רוח לו, אבל מאיפה אתה יודע שהנחת רוח היא לו? אם אתה מרגיש מזה טוב אז אולי זה בגלל שאתה מרגיש טוב אז אתה יכול לחשוב עליו כאילו, אתה משקר לעצמך. איך לעשות הלאה? כאן אתה מתחיל לדאוג שיהיו לך שתי קומות. כאן אתה מתחיל לדאוג לזה שתהיה לך דעת ואמונה למעלה מהדעת. ואז אתה מתחיל לרצות שהרע יישאר ואתה תדאג לרע, כי בלי רע לא יהיה לך טוב, לא תהיה לך הרגשה. אתה מתחיל לבנות את ה"אדם בליעל" הזה בך, כי רק כנגד זה תהיה לך דמות הבורא, פּרעה חייב להיות כנגדו. ואתה מתחיל לייצב את זה. זה יעקב מברך את פרעה. אלה דברים מאוד מעניינים. שאתה מתחיל להתייחס לבריאה כולה כלדבר ההכרחי, ואין טוב ורע, אלא "ויהיה ערב ויהי בוקר יום אחד"².

תלמיד: מתוך שיוך של תמונה מסוימת במציאות לבורא ומאמץ להצדיק אותו כטוב ומטיב, אנחנו צריכים לשאוף לשינוי תמונת המציאות?

מה זה שינוי במציאות? אם המציאות משתנה במקורות שלה, בסיבות שלה, בשורשים שלה, אז היא משתנה. מה עוד יכול להיות כאן? היא משתנה. העיקר זה הסיבות, העיקר זה המקורות, השורשים. זה הילד שלי? לא, זה הילד שלו. זה בורא? לא, זה משהו הפוך, אחר. כשמתגלה שזה הכול כוח אחד, המציאות אינטגרלית, שכולם הם אך ורק כדי לייצב לך את הכוח המקורי, את הבורא, את מחשבת הבריאה איך שהיא מתגלה, ודאי שהמציאות היא משתנה.

אתה אולי מתכוון למציאות שאתה רואה דמויות אחרות, זה לגמרי לא שייך. אתה משנה את הסיבות או את הנסיבות, את המקורות של מה שנעשה, זה העיקר. אתה מגלה את הרשת המנהלת את כל המשחק הזה, מישהו שמחזיק את כל הבובות ומשחק איתן כך אחרי המסך של תיאטרון הבובות. ובשביל מה הוא עושה את הכול? בשבילך. ומי אתה? נקודה שבלב. גם הבובה שלי נמצאת שם ביניהם בתיאטרון הבובות, אבל אני צופה על כל הדברים האלה מהנקודה שבלב.

איך אפשר עוד לייצב את זה.

תלמיד: בתקופה האחרונה אמרת לא פעם אחת וגם עכשיו בשיעור, שאם היינו ביחד מתרכזים בלקשור תמונה מסוימת במציאות לבורא, היינו רואים איך היא משתנה. היינו פותרים אותה מן השורש ואז הצרה הגשמית הייתה חולפת, אם היינו כולם מאוד רוצים ודואגים לזה. זה נקרא "קבלה מעשית", כשהדגשת קודם על קבלה מעשית?

קבלה מעשית זה שאתה משנה ומעביר את השרביט מפרעה לבורא. זה נקרא "מעשית". ואז זה משנה לך את כל המציאות, ובמקום מצריים אתה מגלה או מדבר או הר סיני או ארץ ישראל או הר ה'. הכול מתגלה באותו רצון, ופרעה הופך להיות לבורא. אין שניים.

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שצריך לבנות נכון את שתי הקומות האלה. הדחייה שלי, השנאה שלי, האגואיזם שלי מקבל למען עצמו, ובכל זאת אני מחפש צורה נוספת של השפעה ואני משתוקק אליה למרות הכול, ואני פונה לבורא.

אנחנו היום עוסקים בדבר אחד, איך אנחנו במקום להרגיש שאנחנו שנמצאים בצרה ובכל מיני בעיות, כשאנחנו משייכים את זה לבורא אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו מבינים שהבעיות באות ממנו והכול שייך לו, ובמקום בעיה אנחנו רואים שזו הצורה שמכוונת אותנו אליו, לבורא, להיות דבוק בו. על זה אנחנו מדברים היום. דיברנו קצת אתמול על קומה ראשונה ושנייה, אולי נדבר על זה בפעם אחרת, בינתיים תעזבו את הקומה השנייה. אני רואה שיש כאן בעיה. אני בעצמי לא מצליח כנראה להסביר את זה בצורה קלה, אז בעוד כמה ימים שוב נחזור לזה. אבל לא היום, אחרת תתבלבלו.

שאלה: לגבי קריאת טקסטים של הרב"ש. אפילו בקטע האחרון הוא מתאר בצורה מפורטת למדי את המצבים שבהם כל אחד יכול למצוא את עצמו, ובסוף הוא נותן פתרון, והפתרון כעיקרון הוא תמיד פשוט, להתפלל ולבקש, כביכול לבקש שהוא יציל אותי מהמצב הזה. אם להבין את זה באופן מפורש אז יש כאן בעצם שאלה, כי אין כאן עשירייה, לא כתוב כאן לבקש שהוא ייתן לי איזו השפעה, אלא רק פתרון פשוט, תבקש ישועה או תבקש שיציל אותך. איך להתייחס לזה נכון?

אין תשובה. אתה צריך לקרוא ואתה צריך לספוג את המאמר הזה כמו שאתה לעת עתה מסוגל לקבל אותו. לא שאני יכול לקרוא איתך יחד. אתה יכול לקרוא עם כל החברים יחד או עם חבר אחד, אבל אני לא אוכל להסביר לך יותר ממה שהוא מסביר במאמר. אני קצת יותר מסביר לך אבל בסך הכול כדי לקרב אותך למאמר. אין כאן שום אפשרות לעשות משהו.

וזה שאתה אומר שאתה יכול לקפוץ ישר לפתרון, "ובשביל מה לי כל המאמר, אם יש בסוף פתרון והוא פשוט", זה לא נכון. ודאי שאתה מחפש פתרון שיכול להיות בקטע האחרון של המאמר, אבל זה לא הולך כך. כי באמת הפתרון נמצא לאורך כל המאמר כשאתה נדבק במי שכותב ומשתדל לעבור איתו, להיות בתוכו שהוא כותב ומסביר לך את זה, להיות דבוק בו, ואז בצורה כזאת אתה תגיע לסיכום כשאתה תבין מה נמצא שם.

כי אנחנו קוראים כל מאמר אולי עשרות פעמים ורק אחריהם אנחנו מגלים, "עכשיו אני מבין מה שהוא כתב אחרי שקראתי נניח עשר או עשרים פעם את המאמר". לכן אי אפשר כאן להקל על העבודה ולחפש איזו קפיצת דרך, אין. יכולה להיות לא קפיצת דרך אלא רק זירוז הדרך בכמה שאנחנו משתדלים להיות בקבוצה. התאוצה היא בקבוצה.

שאלה: תסביר בבקשה מצב. אחרי שהאדם הצליח לסדר יחס נכון כלפי המצבים שהבורא מסדר על ידי פחד ועל ידי בעיות והוא מתעלם מהחברים, מהכול, ומזה שהבורא מסדר את הכול. הבעיה היא שאחרי שהוא סידר את כל היחס הזה והגיע למצב שהוא מזהה שכביכול הכול עושה הבורא, המצב מתפוגג ומשתנה, הוא גם מאבד את המצב שעל ידו היה דבוק בבורא וגם הבורא נעלם. ואז הוא נשאר כביכול בשום מקום. זה מצב שחוזר על עצמו.

כן, אבל זה לא חוזר, אלא כל פעם המצב אחר.

תלמיד: המצב הוא אחר כל פעם, אבל הוא אף פעם לא מתקדם.

הוא מתקדם. זה מצב שמצטבר עוד ועוד ועוד, אתה רק צריך לזרז את התחלופה הזאת. הבורא שוב עושה לך הסתרה, משהו, ואתה שוב מגלה שזה הוא, ושוב עושה הסתרה ואתה שוב מגלה, ואתה רץ אחרי זה. אתה כל הזמן רץ אחרי לגלות את הבורא בהסתרה. וככה מצבים כאלה מצטברים ומצטברים עד שמגיעים לאיכות חדשה. מכמות לאיכות. רק תבקש ותהיה במאמצים לזרז את הזמנים. זאת כל העבודה שלנו.

שאלה: לגבי העבודה הרוחנית, שלא צריך להיות הבדל בהרגשת המצבים הרוחניים בעבודה הרוחנית. רציתי לקשור עם הקטע הקודם. כתוב שם שכך או אחרת הוא חייב להיות שמח, מאושר. מה זה אומר להיות שמח ושלא יהיה באמת פער בהרגשות?

הבורא מכניס אותנו לצרה. מקום צר הוא צר, לוחץ, לא נעים, לא מרגישים תועלת, את האור קדימה, תועלת מהעבר, בכל מיני דברים. האנשים בורחים, מי שלא בעל עבודה הוא בורח. הוא יחזור אם לא בחיים האלו אז בגלגול הבא. מה לעשות? אין ברירה. הכול תלוי רק בכמה שאדם מבין שהוא נמצא בנתיב האמיתי. וודאי שאנחנו כאן צריכים לחזק זה את זה.

כל פעם אנחנו נרגיש את עצמנו יותר חלשים, יותר בחוסר אונים. אבל "גיבור לא ינצל ברוב חיל"³, אלא רק בקבוצה הוא יכול להיות. כי בקבוצה הוא מתחיל להיות קשור עם הבורא, ויכול לקבל מהבורא דרך הקבוצה בחזרה את הכוח להתקדמות שלו הפרטית והכללית בקבוצה.

אנחנו נמצאים עכשיו במצב שאנחנו פעם ראשונה יוצאים להתקשרות הנכונה לבורא. אנחנו מתחילים להבין שהחושך הוא ממנו, שאנחנו צריכים אחרי החושך לגלות אותו וזה על ידי מאמץ והמאמץ הזה צריך להיות קבוצתי, זה רצוי, למרות שיש בזה גם מאמץ פרטי, אבל קבוצתי. הקבוצה מחזקת אותי ודרכה אני מקבל את המאור המחזיר למוטב. ואז דרך העשירייה אני מתקשר לבורא ויש לי קשר עימו דרך העשירייה, דרך הנשמה שלי. ואני כנקודת הבירור בתוך הנשמה שלי, מתחיל להתקשר לבורא דרך העשירייה ובצורה כזאת ממש בונה, משנה ומסדר את הנשמה שלי עם הבורא בתוכה. זאת העבודה, עכשיו אנחנו מתחילים לעצב את זה יותר.

הרבה שנים הקדשנו לעיצוב הקבוצה, זה לקח לנו שנים. עכשיו אנחנו מדברים על שלבי העבודה שהם דומים, הם תמיד הסתרה וגילוי, הסתרה וגילוי. רק ישנם אופנים, כמו שכתוב שהכול נבנה על שאלה ותשובה, שאלה ותשובה. ואנחנו צריכים עכשיו רק לשלב את היחס שלי לבורא עם היחס שלי לקבוצה, לראות את הקבוצה כ"האני" שלי, ולראות את הבורא שמצד אחד הוא אוחז בקבוצה ומשנה.

לכן כאן שאלו האם אנחנו משנים את המציאות. ודאי שאנחנו משנים את המציאות. אנחנו איתכם נסתכל עוד מעט על הקבוצה כמו על מסך קולנוע, טלוויזיה, או על מסך החיים שלנו, שכל החיים, כל העולמות, הכול נמצא שם. ועד כמה שאנחנו משנים את היחסים שלנו בקבוצה בינינו, בהתאם לזה אנחנו נשנה את הצורה על המסך עם כל הדומם, צומח, חי, מדבר, עם כל העולמות. הכול שם יתעצב בהתאם להתקשרות בינינו. כך זה יקרה.

שאלה: אנחנו מתחילים מזה שהבורא נמצא במנוחה מוחלטת ומה שמשתנה זה הנברא בהרגשה שלו את הבורא. כל השיעור אנחנו מדברים שהבורא נותן, הוא שמח, הוא המלא עם הסובייקטיביות של הבורא, כאילו הבורא משתנה כשאנחנו מדברים עליו כך. זה תרגיל?

כך אנחנו מדברים במילים שלנו. איך תגיד אחרת? אתה לא יכול להגיד. אנחנו לא משיגים את העליון, אנחנו משיגים בורא, בורא זה נקרא "בוא וראה". ובעל הסולם מסביר לנו וגם רב"ש, שלפעמים זה במילים צוחקות, לפעמים בצורה קשה, בצורה שמחה. ככה מתייחסים, כמו שאנחנו מתייחסים כך לילדים כדי לעורר בהם כל מיני תגובות, כדי לחנך אותם, כדי לפתח אותם אנחנו כך מתייחסים לילדים.

אתה לא יכול להתייחס אליו רק בצחוק. לפעמים ברצינות, לפעמים אתה צריך להגיד לו "לא", לפעמים אחרת, ברכות. אתה צריך לגוון את היחס שלך אליו כדי להפעיל בו כל מיני צורות שונות ומנוגדות, כל מיני מערכות. כך הבורא מתייחס אלינו בכל מיני צורות כדי לעורר בנו בסך הכול את כול הכלי של הנשמה. אז מה אתה שואל על זה?

שאלה: אנחנו אז אומרים שמשתנה הנברא והשתנה הרגשת הבורא ואילו הבורא נמצא במנוחה מוחלטת. ולפעמים אנחנו אומרים אחרת, שכאילו הבורא משתנה. באיזה מקרים אומרים כך ובאיזה אומרים כך?

את זה אני לא יכול להגיד. לפעמים אנחנו צריכים להגיד "טוב ומיטיב לרעים לטובים"⁴. הוא אבסולוט, לא משתנה בכלל. ומה שנראה לי משתנה, זה בגלל השינויים שברצון לקבל שלי, ואז "כל הפוסל במומו פוסל"⁵ וכן הלאה. ולפעמים אנחנו אומרים לא, אנחנו משייכים לו. איך יכול להיות דבר כזה? נפנה להסברה של חכמת הקבלה, היא מסבירה לנו שיש אתערותא דלעילא, ויש אתערותא דלתתא. שאנחנו קשורים לבורא דרך מערכת העלמות, העלמה, ויוצא שככה אנחנו מרגישים, זה הכול כלפינו, וזה טוב.

כמו שבעל הסולם אומר, כמה אנחנו צריכים להודות לבורא שברא בנו את היכולת הזאת לזהות בצורה כזאת, ודרך הנברא לבנות את דמות הבורא. כי לבורא אין דמות. דרך הנברא לתאר את הבורא בכל מיני תכונות, כי לבורא אין תכונות. להגיד עליו שהוא "טוב ומיטיב", אין טוב ומיטיב לבורא. הכול מתגלה כך רק כלפי נברא. והוא בעצמו מנותק מהכול, הוא במקום קודשו, אי אפשר להגיד עליו מילה אחת. לכן כך אנחנו מגיעים לכזה מצב, להבנה כזאת.

קריין: אמרת שלפעמים הבורא נראה ככה, לפעמים צוחק, לפעמים מצטער, אז ב"מבוא לספר הזוהר", באות ל"ג כותב בעל הסולם,

"בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו.

כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

כן. ועליו עצמו, אנחנו לא יכולים להגיד אף מילה, שום הגדרה, כי כל המילים שלנו זה מין השגה או ההיפך מהשגה, גם לא.

קריין: וציינת עוד משהו, אז ב"מבוא לספר הזוהר", באות ל"ד כתוב כך.

"ועל כל זה עשה ית' לנו, שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו, מול פנינו. ואעפ"כ, מה שאנו רואים, מחוץ לנו, אינו ענין אמיתי, מ"מ כמה יש לנו להודות, להשגחתו ית' וית', שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג, כל דבר מחוץ אלינו. כי בזה, נתן בנו כח, להשכיל כל דבר, בדעת ובהשגה ברורה, למדוד כל דבר, מבפנים ומבחוץ וכדומה. ולולא זה, היתה נעדרת לנו מרבית השכלתנו."

(בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ד)

והשכלתנו היא בעצם שאני את הכול מקבל מהבורא, לא רק אתערותא דלעילא, גם אתערותא דלתתא, מה שאני משייך לעצמי גם זה בא לי מהבורא רק בצורה נסתרת, לא בצורה ישירה. איך שאני מגיב, איך שאני חושב. כשאני כאילו משייך חלק מהפעולות לבורא וחלק מהפעולות והמחשבות אלי וכן הלאה. לא, את הכול בסופו של דבר אני משייך לו, כי אין עוד מלבדו. ואני בעצמי? אני בעצמי לא נמצא, "כחומר ביד היוצר". אז כל הדברים שאנחנו צריכים לקבוע בסופו של דבר זה שבאמת "אין עוד מלבדו", ככה זה. לכן, סך הכול, הכול זה אתערותא דלעילא כולל האתערותא דלתתא.

אבל ניתנה לנו הסתרה, כדי שמתוך ההסתרה נבנה את היחס שלנו לבורא. ואנחנו רוצים לקבוע שהוא קיים באותם המקרים שלא נראה לנו שזה הוא. ואז אני בונה אותו, זה מה שקורה. ואז יוצא שבצורה כזאת שאתם בניתם אותי, אתם עשיתם אותי. כי הוא נתן לנו הסתרה, ובהסתרה נראה לי שהוא לא קיים ובתוך ההסתרה הזאת אני מעמיד אותו, " לא, זה אתה קיים, זה אתה עושה, זה אתה מעורר", וכן מתקדמים.

זו עבודה מאוד גבוהה, אתם ממש מייצבים, מייצרים את הבורא מתוך ההסתרה, והוא נותן לזה יסוד. כאן נסתר, וכאן נסתר בכול מיני צורות, אבל מה הקשר בין זה שהוא נותן לי איזו התעוררות, איזו בעיה או משהו ואני צריך גלות שזה הוא? מה הקשר בין הבורא שאני מגלה כמקור ובין הצרה, השאלה, שעל ידה אני מתעורר לגלות שזה הוא ולא אחר? את זה אנחנו צריכים לקשור, ואז מתגלה לנו כל המערכת של הנשמה.

שאלה: לגבי היחס שלי לבורא והיחס לקבוצה. בעשירייה הייתה לנו הרגשה שבזמן האחרון אנחנו דופקים על נקודה כזאת שאין בורא, שבורא זה מה שמתגלה בחיבור בינינו.

אם אין אז אין.

תלמיד: אז מי זה הבורא שמכניס אותי לצרה? אם אנחנו אומרים שהבורא זה רק כוח החיבור שיש בקבוצה?

יש כוח שמייצב את זה או לא? יש איזו סיבה או שאתה אומר שהחבר עשה לך את זה, או מישהו אחר, טראמפ, אני לא יודע מי שם, כן? או שאתה אומר שזה הבורא. ישנה סיבה או לא? ישנה סיבה לעולם, לזה שאתה חי, למה שקורה איתך וכן הלאה, אתה מייחס את זה למישהו? למשהו?

תלמיד: אלה שני מושגים שונים שאנחנו מדברים עליהם?

למה מושגים שונים? אני מייחס את הכול לכוח אחד, תגיד לי הטבע. זה הכול.

תלמיד: דיברנו גם על לעשות נחת רוח לבורא זה לגרום לחיבור בקבוצה, או לגרום לחיבור בעולם. ועכשיו דיברנו על זה שנחת רוח היא בזה שאני מצליח לשייך את הכול לכוח העליון.

כן, אבל לא הבנתי מה אתה לא מרגיש.

תלמיד: יש פה איזה פיצול? לפחות אצלנו מרגיש שיש פיצול.

איזה פיצול? שאתה עושה הפצה?

תלמיד: כשאנחנו אומרים שאני צריך להיות ממוקד, האם אני ממוקד בחיבור במרכז העשירייה?

כל הנבראים בסופו של דבר צריכים להגיע למצב שהם מגלים את הבורא ככוח אחד, ולזה הם מגיעים כי הם קשורים יחד ביניהם. אז הקשר ביניהם הוא הכרחי כדי לגלות את הבורא כאחד. הנטייה לגלות את הבורא כאחד, כמקור לכול מה שקורה להם, זה לגלות את זה דרך החיבור שלהם. זה מצד הכלי וזה מצד האור.

תלמיד: אם יצאנו עכשיו לעשות פעולת הפצה, פעולה קבוצתית, לפי מה צריך למדוד את עצמנו, האם לפי החיבור בקבוצה, מסירות?

נניח שאני לוקח עיתון ושם אותו בתיבה, ליד הדלת, בזה אני משייך את זה למישהו, אני רוצה שעוד חלקיק מנשמת אדם הראשון יתקשר לכוח העליון והוא יתחיל להיות מטופל כחלק מהמערכת. אני בזה רוצה לקשור את כולם למערכת של אדם הראשון, כי רק בצורה כזאת אני יכול לעשות נחת רוח לבורא שיתגלה בכולם. אני עושה את זה בפועל, אני רוצה שזה יקרה ואני באמת עושה את זה, רק השאלה כמה אני רואה שאני גורם לזה. זה מאוד חשוב. הכוונה הזאת, המחשבה שלי, היא מאוד חשובה. זה העיקר.

תלמיד: יש איזו דרך לעשות חשבון כשאנחנו מסיימים פעולת הפצה האם עשינו את זה בצורה נכונה או לא?

כן, כמו שעכשיו אמרתי. גם לפני הפעולה, בזמן הפעולה, לאחר הפעולה.

תלמיד: החשבון הוא האם שייכתי את כל מה שיש לי במוח ובלב לבורא, או החשבון הוא האם הצלחתי לגרום לחיבור, לאיחוד?

זה אותו דבר. הבורא הוא מה שמתגלה בתוך החיבור בינינו. אני לא רוצה לתאר אותו מחוצה לזה, זה לא נכון.

שאלה: אני לא יודע למצוא כוחות בעצמי כדי לראות בכול דבר את הבורא. בסופו של מאמץ, איזו תפילה אני צריך להעלות לבורא כדי להיות בלב ונפש במקום שהכול אני משייך לבורא?

בתוך הקבוצה. לפחות כמה חברים שהם יחד איתך לאותה המטרה, וכמה שאתם מתחברים ביניכם ורוצים לגלות כוח ההשפעה, אז אתם בקשר ביניכם יכולים לקבל. זה העיקר. תראה איך רב"ש כתב, הכול הוא כתב לקבוצה. בלי זה לא שייך. קבוצת רבי שמעון בשבילנו היא המקור של הנשמה שהגיעה לגמר התיקון, עשרה שהתחברו יחד והגיעו לגמר התיקון. אז אנחנו צריכים לראות אותם כדוגמה בשבילנו.

תלמיד: התפילה היא על החברים, לבורא, כדי לשייך את הכול לבורא?

תדבר עם החברים. על מה שאתה תדבר עם החברים כדי להתקשר ולפנות לבורא, לקבל ממנו כוח שמחזק אתכם, שמחבר אתכם, זה הכול תפילה. מה זו תפילה? בבקשה.

שאלה: אמרת קודם שנשמות גבוהות הן כבדות. למה הכוונה?

כבדות, עם רצון לקבל מאוד גרוע, גסות, קשות. כך כתוב. גם על תלמידי חכמים כתוב שהם קשים כאבן, כברזל.

תלמיד: ולמה דווקא כשהן משיגות, הן מגיעות לרמה הכי גבוהה. למה דווקא אלה?

כי הרצון לקבל גדול. מי שגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. עד כמה שהיצר יותר גדול, יש לו עביות יותר גדולה, ואז המסך חייב להיות יותר גדול, ואור חוזר יותר גדול, והשגה יותר גדולה, והתאמה לבורא יותר גבוהה.

תלמיד: כביכול הצדיקים הגדולים ביותר הם חוטאים?

הם אנשים מאוד קשים, מאוד.

שאלה: נהיה מאוד ברור שהתרגילים שאתה נותן הם מאוד פנימיים, והמימוש שלהם הוא אינדיבידואלי. יש איזה ביטוי למימוש התרגילים בתוך העשיריה, במה הוא צריך להתבטא המימוש הזה, למשל בכנס? כדי שלא נתחיל בבירורים אישיים, אחד כלפי השני. ובאותו הזמן מה זה אומר שאנחנו עושים תרגיל בעשיריה?

אני נותן את התרגילים האלה כמעט ולא לעשיריה, אלא לכל אחד לחוד, ככה זה נשמע. כמו שכותבים גם המקובלים, הם פונים לאדם, כמעט ולא לעשיריה. גם מה שרב"ש אומר, אתה חייב להיות פחות מכולם, אפס אפס אחד. אתה חייב להיות יותר מכולם, כדי לעורר אותם, אחד אפס אפס, וכן הלאה. כל התרגילים האלה הם מכוונים לאדם פרטי שבתוך העשיריה. אני גם פונה לאדם פרטי ומסביר, אתם מרגישים את זה בצורה פרטית, ויחד עם זה אני אומר שצריכים לבצע אותם בעשיריה.

מה השוני בין לבצע לבד, ולבצע בעשיריה? כשאתם כל אחד ואחד משתדלים להיות בכאלו תרגילים בצורה אישית, כדי מצורה אישית להתחיל להתחבר לנשמה, לבורא, אז אתם צריכים כבר לעשות אותם בצורה קבוצתית. תנסו לבצע את זה, אחר כך נדבר. וזה שאתם חושבים שזה מכין אתכם לכנס, זה לא נכון, כי הכנס הוא יהיה בדרגה פחות מזה. בכנס אנחנו רוצים לדבר רק על החיבור בינינו, להשגת המטרה המשותפת שלנו, בחיבור בינינו הפשוט. אנחנו לא הולכים בכנס בדרגות הגבוהות. אתה לא יכול לבצע את זה בין אלפי אנשים, ואין בזה צורך. אנחנו צריכים להיות ממש בהרגשת הכינוס. וזה קצת בשונה ממה שאנחנו עושים כאן.

כאן אנחנו מבצעים דרגות חדשות, מדרגות, מצבים חדשים, שבזה רק אלו שנמצאים איתנו כאן יכולים להתקדם. אפילו בקבוצות, תראה בכל קבוצה וקבוצה יש היום חצי מהאנשים וחצי לא. חצי מרגישים שהם לא מסוגלים, זה קשה להם. אז כנס זה חיבור של כולם. לכן לא לצפות שאתם עכשיו צריכים להתקדם מהשיעורים האלה ולקפוץ לתוך הכנס, ואז אתם תצליחו. לא. בכנס אתם בונים את הכלי, וכאן אתם בונים את ההשגה. אלה שני דברים שצריכים אחר כך להתחבר.

שאלה: המצבים הרעים שאנחנו מקבלים דרך העשיריה, איך אנחנו מעבירים אותם לבורא דרך העשיריה, הרי אנחנו מקבלים את זה ברגש?

העשיריה היא גם רגש. הקשר בינינו בקבוצה זה רק רגש. מה עוד? מה שנכנס לאוזן שלי מהפה שלך? זה הרגש הפנימי, איך אנחנו מקושרים יחד, ומרגישים את עצמנו תלויים אחד בשני. אין כאן מילים.

תלמיד: הרגש שאני מרגיש נכון לרגע זה, אז כולנו מרגישים את זה בעשיריה?

נניח שכן. אני לא מבין בדיוק את השאלה.

שאלה: מה זאת ההזדמנות להתרחבות מבפנים החוצה, שיש לנו בכנס?

אנחנו דואגים להתרחבות הכלי, לקשר באותה רמה. אנחנו לא הולכים להשגות גדולות, לגילוי הבורא בצורה גבוהה, עוד לקפוץ ולהיות יותר קרוב אליו. אלא שהחיבור בינינו יגרום לזה שיתגלה בנו. זאת אומרת, גילוי בכמות וגילוי באיכות. גיבור בכמות וגיבור באיכות. יש כאן עניין, אז הכינוס זה גיבור בכמות. ואנחנו דואגים עד כמה כולנו נהיה מקושרים. אני מוכן לקבל את כולם. מי שנכנס מהרחוב, בקשה, תיכנסו, תיכנסו. "אנחנו לא שמענו, מה קורה כאן"? לא חשוב, תיכנסו. אני אומר ברצינות.

ואז על מה אנחנו יכולים לדבר? שתי קומות, למעלה מהדעת, לברוא את הבורא, ודאי שלא. אלא חיבור רחב זה כוח גדול קרוב לבורא לפי הכמות. וחיבור עכשיו בעשיריות, ואתה רואה כמות מצומצמת מכל העולם שנמצאת היום, עכשיו איתנו, בשעות כאלה במיוחד בשיעור כזה, אלה גיבורים באיכות. יש זה, ויש זה. צריכים להתייחס גם לזה וגם לזה בכבוד ובמקום משלו. ובאמת, כנראה שזה כפול זה, נותן לנו את העוצמה הסופית.

תלמיד: מה ההבדל בין כנס גדול וכנס המדבר? גם כנס המדבר זה גיבור בכמות.

לא כל כך. למדבר מגיעים אנשים שיותר קרובים לאיחוד. חוץ מזה המצב המיוחד, דווקא, אני מקווה שאנחנו נוכל שם לדבר גם על דברים יותר גבוהים. המדבר זה לא הכנס הגדול כאן.

שאלה: מתי אדם נבחן שעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, מה זה אומר, באיזה מצב?

שיכול לשייך לבורא את כל הזמנים שלו, גם ימים וגם לילות. גם שהבורא נגלה, וגם שהבורא לא נגלה. וגם שיש לו בלבולים, וגם שיש לו גילויים, זה נקרא ימים ולילות, משייך הכול לבורא. זה נקרא שעסוק בתורה, גם ביום וגם בלילה. מה, בגלל השמש והירח וכל שעות האלה? זה לא שייך. אדם, כשמדובר על רוחניות, לא שייך לכל השינויים של האסטרונומיה.

שאלה: האם מקובלים נהגו לשבת כדי לבכות יחד?

כן, אבל אלה דברים מאוד מאוד מיוחדים. להגיע לבכי, אנחנו עוד לא למדנו. יש בכי ממצב הגבוה, ויש בכי ממצב הנמוך. בכי נקרא מצב שאדם נמצא בחוסר אונים. בחוסר אונים אני יכול להיות בשמחה גדולה, שאני הגעתי לחוסר אונים, ואני נמצא כולי בידי ה'. עכשיו אני מוכן, תעשה אתי הכול. ויכול להיות שאני נמצא בחולשה, שזה נקרא קטנות, אבל יש לי שאלה, זה נקרא בכי או לא?

זאת אומרת, צריכים לברר בקשר לדמעות. אבל דמעות זה דברים מאוד גבוהים. לפי חכמת הקבלה אלה אותם הכלים שאנחנו לא מסוגלים לתקן. כתוב, אז יורדות הדמעות האלה, שזה עודפים. אני יכול להתגבר על הרצונות ולסדר אותם. ויש כאלה שאני לא מסוגל בהם, ואני נשאר בהם כמו תינוק, כמו ילד כי אין לי עליהם מסך, אין לי עליהם יכולת להתגבר. ואז העודפים של הרצונות האלה שאני לא יכול עליהם להתגבר, הם כדמעות, מחוסר כוחות, מחוסר הבנה, מחוסר היכולת שלי. אבל זה מצד החולשה. ויש מצד השמחה.

תלמיד: האם זה מצב שאנחנו צריכים להשיג יחד, כדי למשוך את הבורא לתוכנו ולגלות אותו?

אם אתם שואלים על משהו מסוים, אתם צריכים ללכת קודם כל ל"תלמוד עשר הספירות", ולראות שם בשאלות ותשובות לפירוש המילות ולעניינים, איפה שכתוב "דמעות". אתה יכול לחפש במנוע חיפוש, ולמצוא ב"תלמוד עשר הספירות", קודם כל שם. אחר כך כשאתה קורא על זה, אתה יכול לעשות חיפוש במאמרים, במאמרי רב"ש, בעל הסולם. יש על זה הרבה. לא ממש, אבל ישנו.

תלמיד: לפני כחודשיים היה פה איזה רגע שאמרת לחברים בחדר לבכות. הרוב או התביישו או חשבו שאתה מתבדח.

היה דבר כזה, כן?

תלמיד: נתת תרגיל לסדנה.

ומה, מישהו בכה, גם אתה לא? כי זה לפי הפקודה שלי, בטח שלא. אני לא זוכר, אבל כנראה שאני נתתי. אני לא יכול לחזור על מצבים שהיו.

תלמיד: בכללות, האם אנחנו מכינים את עצמנו לרגע הזה שבו אנחנו צריכים לבכות?

כן. זה רגעים מאוד טובים. כמו שכתוב, "אין מצב יותר מאושר בשעה שמוצא את עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו בעולמו של אדם, אלא ". אז מוכן באמת לצעוק, לבכות, לדרישה לבורא. ואז מגלה כלי אמיתי. ואז הבורא נותן תשובה.

שאלה: יש לי אסוציאציית ילדות שפחדתי מסרטי אימה. רציתי להסתכל על סרטים בצורה אחרת, על התלבושות, שחקנים ואז הפסקתי לפחד מהם. אם להסתכל על אנשים שהם בעצם מלובשים באגו שלהם כמו בתחפושת, אז אני מתחיל להסתכל עליהם אחרת ויוצא מתוך האגואיזם שלי, התחפושת שלי או התלבושת שלי. איזו השפעה של הבורא יש עלי ברגע כזה?

אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות טובה יותר או טובה פחות לאנשים רגילים, אבל כשאתה מגיע לחכמת הקבלה, אז אתה לא צריך לתאר לעצמך כך את המציאות. אלא אין כאן שחקנים טובים ורעים, וכאילו זה משחק שעושה את הסרט כלפיך. אלא שכל החיים הם בעצמם הסרט, והבורא נמצא אחריו. ואתה צריך עכשיו לאתר ש"אין עוד מלבדו", וחוץ מזה ש"טוב ומיטיב". למה "טוב ומיטיב"? כי כל דבר שהוא מעורר בך, או יותר טוב, או פחות טוב, או באיום, לא חשוב מה, זה כדי לעורר אותך להתקשר אליו.

ולכן אתה רואה בכל הדברים האלה מה מועיל. ועד כמה שאתה נמצא עוד בפחד, או באיזה בלבול יותר, אתה עוד יותר צריך להיות שמח. אם אתה מתגבר, אם אתה נמצא בקבוצה, אם הם מחזיקים אותך, אם מעוררים אותך, אם אתה מיד מאתר מאיפה זה בא ובשביל מה, אז אתה מאד שמח שיש לך יכולת לאתר את מי מנהל אותך ואיך הוא ע"י כל הרגעים שלך בחיים, ממש בכל רגע ורגע נותן לך הזדמנות להיות קשור אליו.

אם אתה שם לב שאתה רוצה כל הזמן להיות קשור אליו, אתה כל הזמן תראה בצורה כמו שהוא אמר שם, "ארבע מאות פעמים בחמש דקות". אתה תראה שאלפי פעמים תוך שעה, אתה נככס ויוצא במגע עם הבורא שכל הזמן מעורר אותך ואז אתה עובר במהירות רבה את כל המדרגות.

תלמיד: מתוך ספר "שיחות חיים" לאדמו"ר ממוגלינצה בהוצאה של בעל הסולם. הוא הוציא את זה לאור בוורשה את הספר.

"פעם אחת בא מפורסם אחד והתנצל את עצמו לפני הרבי בלובלין אשר כל הסייגים והגדרים שינהג בהם את עצמו לא יועילו לו שיינצל מהיצר הרע. וכמעט שאין עובר עליו יום בלי חטא, חס ושלום. ויען לו הרבי מלובלין. מדבריך נשמע שעדיין לא התחלת בעבדות ה' למאומה, כי יש לי בקבלה אשר כל בר ישראל שאינו מרגיש בעצמו ת' חטאים, ארבע מאות, מן הבוקר עד תפילת שחרית, זה סימן שלא התחיל לעבוד את עבודת ה' בקדושה וב...".

כן.

שאלה: נראה שבכל הקטעים מדובר על עבודה בזמן של חושך. מה קורה בזמן שטוב לרצון לקבל? מה העבודה אז, איך נעשית העבודה לשייך לבורא את המצבים הטובים?

למה אתה חושב לטובים מצבים כאלו?

תלמיד: שהרצון לקבל טוב לו, אז אתה לא מחפש.

אז אתה כמו חמור נהנה מהחיים. מה יכול להזיז אותך מזה, למה זה טוב?

תלמיד: זה טוב כי אתה לא מחפש דברים אחרים.

אתה לא מחפש, אז אתה דומם.

שאלה: צריך לחפש את אותם מקרים בהם הרצון לקבל סובל?

לא. הסבל צריך להיות לא בזה שרע לי, הסבל צריך להיות בזה שאני עדיין לא משיג את מטרת חיי. זאת אומרת, סבל מהעתיד. סבל מזה שאני משתוקק למשהו קדימה ועדיין לא השגתי, אז זה סבל מתוק ולא סבל מזה שרע לי עכשיו ממצב הבהמה שלי.

שאלה: כשאני מבקש מהקבוצה כוחות כדי להתקדם בדרך ולהאיץ, כשאני מבקש לזרז את ההתפתחות, אני מבקש בשביל עצמי?

שאתה מבקש כוחות לעצמך, למה אתה רוצה את הכוחות האלה? מה אתה רוצה לעשות איתם?

תלמיד: אני רוצה להתגבר על כל מה שיש בי ולהתחבר יותר עם הקבוצה, שיהיה לי כוחות להישאר בדרך, להאיץ בה.

זאת אומרת, אתה מבקש כוחות כדי להשפיע. כוחות ההשפעה ודאי שאין לך, ולא יכול להיות, ואתה מבקש שהם יהיו, כדי להמשיך את ההשפעה ממך לקבוצה ודרך הקבוצה לבורא. אז תבקש, זו לא עבירה. ההפך, תבקש, לזה הבורא מחכה.

שאלה: המצב שתיארת מתרחש אצלנו עכשיו, כשאני מנסה לברוח מזה שכואב לי, מזה שאני כועס על מצב בין החברים ואז אני שונא את עצמי כפי שאני. מצד שני, אני מבין שהמצב הזה של הרע, עוזר לי להתחבר יותר חזק עם החברים.

למה אתה שונא את עצמך, אתה משייך לעצמך את הדברים הרעים שיש בך?

תלמיד: על היצר הרע שבי.

זה שלך? אתה בנית אותו? אתה עיצבת אותו? מה אתה חושב על עצמך, שאתה מייצב את עצמך בצורה כזאת, שאתה מסוגל בכלל אפילו רע לבנות?

תלמיד: זה מהבורא.

כן.

תלמיד: יוצא שזה סוג של משחק, ואני מבין שבזה כל היופי, ואני צריך להחזיק בשני הקווים?

כן. אני לאט לאט רוצה לקרב אתכם למצב שבלי ג' קווים, ובלי שתי קומות ושאנחנו באמצע ביניהם, זה אותו הדבר, או ג' קווים או שתי קומות ובאמצע, אנחנו לא יכולים לאתר נכון שהכול בא והכול נמצא בתוך הבורא, אחרת אנחנו מייחסים משהו אלינו.

ככה גם היצר הרע, גם היצר הטוב, הכול נמצא ובא ממנו, כדי שבקונטרסט הזה בין הטוב לרע, יום, חושך, כל מיני מצבים, שאת אלו אנחנו משייכים לטוב, ואלו משייכים לרע, אנחנו יכולים ביניהם לבנות גישה אחרת שזה נקרא "השפעה".

זה לגמרי מנותק מרע ומטוב. רק משום מה זה נבנה על פניהם, ביניהם, אבל מנותק מהם ואז ההשפעה הזאת היא תהיה כאור חוזר מצדינו. ושם גם רע וגם טוב עובדים יחד בהדדיות ואנחנו משייכים את עצמנו, מזדהים עם האור החוזר, עם מידת ההשפעה, מידת האמונה, שאנחנו יכולים לייצב בזכות היצר הרע ובזכות האור, היצר הטוב.

שאלה: האם לאדם שמתעניין בקבלה ויכול להגיע לכנס מראה, אנחנו צריכים להתייחס ולקבל אותו, או לתת יחס אחר?

אתם צריכים לקבל אותם כמו לחברים שלכם ממש, ולבנות קבוצה יפה, מחוברת יפה לכמה הימים שהם באים, אפילו ליום אחד.

גם לבנות קבוצה, שאתם יחד יכולים להתקשר מהקבוצה שלכם לקבוצה שלנו ואז יהיה קשר בין זה לזה. תבינו, שכמו שהמחשב שלכם לא יכול להיות, אם הוא לא מקושר לרשת הכללית של האינטרנט, להיות מחובר איתנו, כך אתם כקבוצה צריכים להיות מחוברים איתנו, עם הקבוצה שלנו כאן הגדולה, ואז תקבלו הכול.

אבל בערך כחודש אחרי הכנס הגדול הזה, אנחנו נעשה כנס ווירטואלי, נחזור שוב לכנסים ווירטואליים, פעם בחודש, חודש וחצי ושם נראה.

שאלה: איך אנחנו ממקמים את העשירייה בעבודה של הסרט והמקרין?

אנחנו נעבוד על זה, בינתיים אני מאד מפחד שזה יכנס כהתנגשות [בין] העבודה הפרטית והעבודה בעשירייה. תכינו את עצמכם לזה בצורה אישית ואחר כך נלך לעשירייה.

עד שהגענו לעשירייה, אנחנו עשר שנים ואולי יותר אפילו לא דיברנו על עשירייה בכלל, לפחות כך אני חושב. עשר השנים הראשונות אנחנו היינו בפתיחה [של] כל מיני דברים, מאמרים, היינו בהכרות עם החומר. ואחר כך עשר שנים דיברנו על עשירייה ומה לעשות בה, עד שמתרגלים. ועכשיו אנחנו מדברים כבר על עבודה ממשית עם הבורא בתוך ה"עשירייה. זה השלב הנוכחי, איך על ידי התקשרות בעשירייה אנחנו מתקשרים לבורא. אז תנו לזה זמן, מקום, עוד כמה שיעורים.

שאלה: מה נדרש מאיתנו כדי להרגיש את הבורא?

נדרש מאתכם לעשות מעצמכם "פרצוף". פרצוף זה נקרא נשמה, פרצוף זה נקרא כלי כשמחוברים יחד, כשכל אחד מבטל את עצמו למען החיבור, ואז הביטויים האלה "למען החיבור", זה הופך להיות לכלי לגילוי הבורא. ככה זה עובד.

שאלה: אנחנו מבינים שכל הצרות וטעם העפר מגיעים מהבורא, אבל איך אפשר לחבר את זה יחד בעבודה בעשירייה, את כל התחושות האלה?

מה הקושי? דווקא ההיפך, זה שאתם מדברים ביניכם איך אתם יכולים לשייך לבורא את כל הטעם המר, את זה הבורא נותן לכם, כדי לזרז את היציאה שלכם למעלה מהטעם המר אליו, קודם כל בצורה כזאת שאתם פשוט לא רוצים להרגיש את המר.

אתם מפחדים נגיד, מתביישים, אתם נמצאים באיזה לחצים, כל מיני צורות מר שיכולות להיות, פחדים, חרדות, כל מיני זוועות ממשהו, וזה דוחף אתכם לבורא, מקרב אתכם לבורא.

אז מה הבעיה? אז אחר כך אתם מתחילים בקבוצה לדבר על זה ו"איש את רעהו יעזורו". קצת נמשך האור, קצת כל אחד משפיע על החברים, ואתם מבינים שאת כל הדברים האלה הבורא מעורר בכם. אז אתם כבר לא מפחדים מהרע, אלא אתם מודים על הרע, שבמקום הרע הזה שהרגשתם קודם כלילה, כחושך, אתם עכשיו יכולים להגיד ברכה שמגיע אור היום.

מתי מגיע אור היום? מתי שאתם יכולים במקום לילה, במקום חושך, לראות את היום. זה לא שיום ולילה יש ברוחניות, [יש] מצבים. אז עכשיו אתם מברכים על החושך שהוא ממש קירב אתכם לבורא, ואז החושך בזה הופך להיות רצוי, יום מתוק במקום מר.

ואם אתם עושים את זה בקבוצה, אז אתם מתקשרים לבורא ורוצים שהוא ימשיך איתכם, וקודם כל שייתן קשר ביניכם לא להיפרד, וכל הזמן להמשיך, גם בעליות, גם בירידות, כולם כאחד, וכך תמשיכו, ותראו מה שיהיה אחר כך.

שאלה: איך לראות את הסרט הזה בצורה יותר אמיתית, האם זה מתבטא במסך של הקבוצה?

אתם תתחילו לראות, ותראו מה אמתי ומה לא אמיתי. אתם תתחילו לראות שהכול תלוי בכם איך שאתם מקבלים אותו הסרט, איך שאתם יכולים לשנות שם כל מיני דברים. העיקר זה להיכנס לתוך התרגיל הזה.

שאלה: יש כאן הבחנה מעניינת כלפי הסרט הזה. איך בכלל החיבור בינינו בעשירייה קשור להפצה ולקשר אתך? שמנו לב שכשאנחנו מעבירים כאן קמפוסים בערבים, תמיד כשיש כל מיני שאלות או נושאים שעולים בקמפוס, באיזו צורה דומה הם מתגלים למחרת בשיעור הבוקר. או אתה מעלה אותם, או חברים שואלים עליהם. כאילו ניכר הקשר הברור בין השיעורים שהיו הערב לתלמידים שהגיעו לפני שבועיים, לבין מה שקורה עכשיו בשיעור הבוקר. איך קורה הקשר הזה?

כי אנחנו כולנו נמצאים בכלי אחד. וכמו שהבורא מכניס לכם שאלות, והבנות, ותשובות, כך הוא מעורר את זה אחר כך בכלי למחרת. זה וודאי. איך זה קורה? אנחנו כולנו כלי אחד. אתה יכול לשאול את זה מברזיל, מארגנטינה ומאירופה, וזה כאילו לגמרי לא שייך לכם, אך זה שייך, כולנו נמצאים במצב אחד. אתה עוד תראה מה שיהיה. אנחנו עוד מעט נתחיל להרגיש כמה שאנחנו קובעים כל אחד לאחר, כל קבוצה, כל אזור לכל הכלי הכללי, עד כמה שאנחנו קובעים את המצב. וודאי. זה יפה מאד.

לכן אל תדאג מכך שאתה לא יודע או כן יודע, שאתה מתקדם או לא מתקדם, אם אתה דואג לאחרים, אתה תראה עד כמה שזה מקדם אותך הרבה יותר ממה שהיית משקיע בעצמך. אם אתה משקיע בעצמך, זה גורם לך ירידה. אם אתה משקיע בחבר, הוא גורם לך, דרכו נגרמת לך עלייה. כך זה עובד.

שאלה: בשבוע הבא יש לנו כנס מדבר. איזה הכנה כדאי לנו לעשות?

כנס מדבר הוא כנס מאוד מאוד פנימי. יש כמות גדולה של אנשים, ואנחנו כבר היום רואים כמה שבאים אלינו אנשים מחו"ל. ונקווה שקבוצות ישראליות יבואו לשם בכלל ללא יוצא מן הכלל, כי להיות במדבר, או לשבת בסלון בבית ולראות את זה דרך המחשב, זה הבדל בין שמים לבין ארץ ממש. אני לא ממליץ לאף אחד להישאר, לאף אחד ממש.

אם אדם רוצה, שיוותר על הנוחיות שלו, על כל הספה שלו והכיסא החם, והמחשב הגדול, זה כלום לא שווה. הוא חייב להיות יחד, ולחיות יומיים סך הכול, לא צריך להיות שלושה ימים, כי זה שישי וחצי שבת. זה מה שצריך להיות. הוא יכול לבוא ביום חמישי בערב לקראת ההרצאה הראשונה, השיחה הראשונה. אבל גם זה נגיד, שזה נקרא "שיעור אפס", זה לאנשים שבאמת רוצים בכל לב ונפש להיות דבוקים בקשר ביניהם ובבורא, וכבר מראש להכין את עצמם ולעלות. ודאי שאני ממליץ לבוא ביום חמישי בשעה ארבע, חמש אחר הצהריים, וכך להמשיך. בופה בחמש או בשש? משהו כזה, ואחר כך כבר ישיבת חברים, ושיעור ראשון. זה אפילו לא שיעור, זאת הסדנה הראשונה.

אני מאוד מצפה לסוף שבוע הבא. אני מאוד מקווה שסוף שבוע הבא ממצב כמו של עכשיו, היום, אנחנו נהיה שם, ויכול להיות תחת מבול. אמנם שזה מדבר, אבל שיהיה כמה שיהיה. אז אני מזמין את כולם. אני מצפה מאוד לקשר, קשר חזק, קשר טוב, קשר לבבי שיתגלה הבורא בקשר שלנו וילווה אותנו הלאה אליו, ממש. מה עוד אפשר לעשות?

שאלה: נראה כאילו קיימות שתי צורות של בורא, הבורא הזה שאנחנו מבקשים ממנו ומייחסים הכול אליו, ועוד בורא אחד שאנחנו מגלים כתכונת ההשפעה בינינו, בוא וראה, שאנחנו בונים יחד. איך אפשר לקחת את שתי הצורות שנראות לכאורה שונות, ולקשר ביניהן?

אנחנו צריכים פשוט במעשה, במעשה כל הזמן לעבוד. אני אגיד לך רק דבר אחד, בחכמה לא תפתור שום בעיה. אני לא רוצה אפילו לענות לך בצורה כזאת כמו שאתה שואל, רק ממעשה. חכמת הקבלה היא מעשית מאוד. אין שום דבר שאתה יכול בשכל שלך להבין, את זה אנחנו כבר רואים. יש אנשים שהם גם בקבוצה שלכם שנמצאים כבר נגיד עשרים שנה, נו? ומה יש להם? אלא ביצוע. רק דרך הביצוע כמה שיותר נכנסים לפעולה, ואז מתוך פעולה משהו נולד. אי אפשר אחרת. ולכן אנחנו נקבל תשובה על מה שאתה שואל, אך רק מתוך המעשה בלבד.

שאלה: מה הקשר בין הכלים לנשמה?

כלי כללי או נשמה, זה אותו דבר, אין הבדל.

שאלה: בקשר למצב הזה שאתה מרגיש שאתה יודע ומבין, כשאני מרגיש שזה קורה לי, אז זה אומר שאני תקוע. עכשיו אמרת שצריך לעשות עוד פעולות, האם זה מעביר את המצבים?

רק פעולה בחיבור יתר בקבוצה מרגע לרגע, מעבירה מצבים. כשאתה משתדל להיות יותר קשור, זה מעביר אותך ממצב למצב, למה? כי זה מזמין שינוי במאור. יש אור אינסוף, הוא מאיר דרך מרכז הקבוצה אפילו שאתה לא מרגיש את זה, אבל הקבוצה היא נשארת, רק הקשרים כאילו נעלמו בין החברים. ונעלמו, זה כלפיך. במידה שאתה רוצה לחבר אותם כלפיך, לראות אותם כאלו, אז אתה עושה פוקוס, ריכוז של האור שהוא יעביר דרך הקבוצה אליך, ואז אתה משתנה.

אז כמה שאתה מחבר אותם יחד בזה שאתה נכנע כלפיהם, מארגן אותם, בקיצור לפי כל הכללים של רב"ש, אז אתה עושה מהקבוצה כמו זכוכית שמרכזת את קרן האור ומשפיעה עליך ואתה מתקדם. מתקדם בזה שאתה עוד יותר קשור לקבוצה, ובתוכה אתה מזהה את המקור של האור שהוא הבורא.

תלמיד: אוקי, ואת המצבים האלו שאתה מרגיש שאתה ממש דלוק על המטרה, ואתה רוצה לחבר את כולם? עדיין אני מרגיש שבזה יש גם איזה שקר שאני יכול לשקר לעצמי.

אז מה?

שאלה: אני שואל במה להמשיך? האם להמשיך בקו הזה, או לחפש עוד, איפה?

אין לך יותר איפה לחפש, אלא להמשיך מאור המחזיר למוטב, על ידי שאתה מרכז את כל הקבוצה שהיא תהיה כאחד כמה שיותר.

תלמיד: זאת אומרת, אפילו שהרצון לקבל שלי נהנה מזה מאוד?

זה לא טוב.

תלמיד: על זה אני מדבר.

להשתדל להיות למעלה ממנו. תסתכל עליו מבחוץ. זה שהוא נהנה, זה טוב שהוא נהנה, אבל מה אתה עושה מזה? האם אתה ממשיך, או שההנאה הזאת עוצרת אותך, ואתה [נהנה] ולא רוצה שזה ישתנה.

תלמיד: אז זה מחזיר אותי להמשיך פשוט בפעולות, כל עוד אני עושה פעולות אני בצד הנכון.

כל הזמן, כן. זאת אומרת להמשיך בפעולות, לא חשוב באיזה מצב אתה נמצא או טוב או רע או ניטרלי אתה כל הזמן ממשיך בפעולה. רק להתחבר. רק לחיבור.

שאלה: רציתי לשאול, האם אני יחידה של רצון לקבל.

יחידה? אחד.

שאלה: כן, יחידה של רצון לקבל. וכשאני מקבל אני שמח, זה אומר שאבא שלי שמסתכל עלי הוא נהנה מזה שאני נהנה. האם אני אמור לקבל ולהמשיך לקבל עם כוונה כזאת, כדי להשפיע נחת רוח לבורא שלי?

בסדר. למה זה מביא אותך?

תלמיד: לאורך רוח נעים דרך חיבור.

האבא שלך נהנה מזה שהוא רואה שאתה נהנה. ברוך ה' אתה בריא, אתה עובד או לומד והכול מסתדר לך בחיים. זה מספיק לך. זה האבא. אם יש לך אבא רוחני, ממה הוא יכול ליהנות?

תלמיד: מהחיבור שלי שאני אדם נעים, ואני מתחבר עם כל כך הרבה אנשים ברמה של הלב ונותן מעצמי ללא גבולות ומקבל מהם ללא גבולות, ואני נמצא איתם באיזה וייב אחד מאוד גבוה.

יפה. האם אתה סטנדאפיסט או משהו כזה?

תלמיד: לא, חס וחלילה. למה סטנדאפיסט? זה הרצון שלי, זה הבפנים שלי של להתחבר כמה שיותר לאנשים.

בשביל מה?

תלמיד: בשביל מה? זה המהות שלנו, מהות החיבור שלנו שאני מבין מחכמת הקבלה.

אני למדתי שהמהות שלנו זה האגו, שאני לא אכפת לי אף אחד, רק שאני אהנה.

תלמיד: אבל היום אני מבין דברים אחרים. אני כל החיים שלי רציתי להתחבר ולא הבנתי מדוע, היום אני רואה את הדברים בצורה אחרת, ומבין מהם דברים אחרים שזה המהות של החיים, זה החיבור הכי חשוב שאנחנו צריכים לקיים.

טוב, אתה תמשיך, וקצת ישתנו הדברים. אבל זה טוב. להיות באופק הזה, זה טוב. אם אתה אוהב לשמח אנשים ושהם שמחים לידך, זה טוב.

תלמיד: זה ממלא אותי.

בהצלחה.

שאלה: לא פעם אחרי כנס גדול וטוב שמלא בהשתוקקות, בשמחה, בחיבור, אנחנו מרגישים שגם יש הרבה שינויים לטובה בארגון שלנו, מה היית מצפה שיקרה לאחר הכנסים הבאים עלינו לטובה?

אנחנו מתקדמים. בגובה ההתקדמות שלנו היא דווקא כאן, יום יום בשיעורי הבוקר. וברוחב זה מהכנסים, מההפצה שאנחנו עושים בין הכנסים. נסיים את הכנס, ואז תהיה לנו הפצה רחבה בישראל בגלל הבחירות, כי כדאי להשתמש בבחירות כדי להתפרסם כמה שיותר. ושיכתבו עלינו גם לטוב ולרע, זה לא חשוב. לקהל הגדול זה לא חשוב באיזו צורה כותבים, העיקר שאתה ידוע. אז שהם יידעו קצת מהי חכמת הקבלה, מי אנחנו, מה אנחנו רוצים ומה אנחנו רוצים לספר לכולם. זה טוב, אנחנו צריכים להשתמש בתקופה הזאת של הבחירות ממש כפרסום עבורנו, פרסום "בני ברוך, קבלה לעם", לכל עם ישראל.

לאחר שנעבור את תקופת הבחירות ואת החגים, פורים ופסח, נתקדם לקראת הכנסים במקסיקו ובארצות הברית, נתחיל ללמוד דברים יותר פנימיים, יותר עמוקים בכל הדברים שאנחנו נוגעים בהם היום, רק נצטרך לפתח את זה, להביא את זה למעשה.

זאת אומרת, שאנחנו בפועל נרגיש איך אנחנו במקום שאנחנו מדכאים את הרע, מתעלים מעל הרע. לא מוחקים אותו, אלא אנחנו בונים מעליו את הטוב, אור על פני החושך, ואז אנחנו מגלים את הבורא, מרגישים את הקשר עימו ונמצאים גם בצורה כזאת עימו, שאנחנו לא מתבטלים, אלא אנחנו מחזיקים בצורה כזאת עם מסך, צמצום, אור חוזר וכל הדברים.

זאת אומרת, מתחילים לממש את הנשמה בכל עשירייה ועשירייה פרטית ובכל עשירייה כללית, ואז נתחיל דרך זה גם להאיר לאחרים. את זה אני מקווה שאנחנו נממש משך השנה הזאת.

תלמיד: אני יכול רק לציין שבהפצה שאנחנו עושים בתל אביב, אנחנו מרגישים שיש התעניינות, רצון, שואלים. וגם חלוקת העיתונים שנעשה היום בהחלט יועילו ונראה את כולם מגיעים לכנס המוצלח.

זה הדבר הכי חשוב, ואני רציתי להגיד עוד כמה מילים. אנחנו חושבים שחלוקה זה סתם חלוקה. תאמינו לי, שאם היה אפשר להיות בזה כל הזמן, הייתי מעדיף, אבל זה עולה כסף. אבל אם לא היינו מוגבלים, מצידי כל הזמן להיות בחלוקה. זה מאוד מאוד חשוב. אם אתה מוסר את העיתון למישהו, אתה כבר מתקשר לכלי הכללי וכבר מרחיב את הכלי שלך לגילוי הבורא. אתה לא יכול להחליף את זה עם שום דבר אחר. לכן נבקש מהחבר האחראי על כך שיספר לנו מה קורה.

תלמיד: קודם כל רציתי לשאול, בין הכנסים האלה, כל הלחץ שאנחנו נמצאים בו עכשיו, למה חשוב דווקא עכשיו לחלק עיתונים?

דבר אחד, בעיתון הזה אנחנו מפרסמים גם את הכנס, ראיתי שהדף האחרון מכוּון ומכָוון לכנס. דבר שני, בכל העיתונים האלו אנחנו צריכים להסביר לעם ישראל שהחיבור בינינו צריך להיות כבחירה של העם, ולא שאנחנו בוחרים באיזו מפלגה או בראש המדינה. לא זו הבעיה.

הבעיה היא שהעם יתחיל להתחבר על פני כל ההבדלים. הרי תמיד היו הבדלים בתוך עם ישראל בצורה כזאת, שהם לא יכלו בכלל לחיות זה ליד זה. זה נובע עוד מימי בבל, כי אנחנו תוצאה מכל אומות העולם, מזה הרכיב אברהם את הקבוצה שלו, מי שבא אליו אז בבבל היו מכל אומות העולם. ולכן אנחנו כולנו כל כך שונים וכל כך לא יכולים להתאחד, כי אין בינינו קשר ביולוגי, אנחנו לא מאבא ואימא מסוימים כמו כל אומה ואומה, אלא אנחנו מכל העמים.

אנחנו רואים את זה בישראל עד כמה שכולם נגד כולם, וכל אחד אפילו בתוכו עד כמה שהוא שבור לחתיכות, לחלקים. אנחנו רואים את זה עכשיו לפני הבחירות, היה מישהו בשמאל, עכשיו הוא בימין, עכשיו הוא באמצע, עכשיו הוא שוב בשמאל ואחר כך שוב חזר לימין.

וזה טבעי, זה לא אומר שהם לא רציניים, הם פשוט מרגישים שמשהו בהם קופץ כל הזמן, גן אחר, כי יש בהם גנים משבעים אומות העולם, מה שקופץ ככה הוא. וישנם כאלה שהם אנטי ישראלים, אנטי יהודים, אנטישמים ממש בתוך עם ישראל, כי הם קשורים לכל הגנים של כל האומות.

לכן אנחנו צריכים להסביר להם את זה. ולהסביר שמצד אחד, כמו שאומר בעל הסולם במאמר "החרות", שחייבים לשמור על כל ההבדלים, ועל כל ההבדלים, "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו צריכים בצורה כזאת להתחבר, זו חובה. ואז אנחנו נהיה כלולים, אנחנו נהיה כאילו "מיני אנושות" אם אנחנו נתחבר. הקבוצה הבינלאומית שלנו, אם היא תתחבר, אנחנו נהיה מיני אנושות, כל האנושות תלך אחרינו בצורה רוחנית. הם ירגישו, הם אלא יידעו מאיפה, אבל הם ירגישו שזו הדרך.

אבל בשביל זה אנחנו צריכים גם להפיץ את השיטה בעם ישראל כאן. לכן אנחנו יוצאים ומפרסמים את זה לכולם. לא בעיתון אחד, יהיו עוד שניים שלושה עיתונים, אנחנו צריכים דווקא להשתמש בזמן הזה של בחירות. ומי שיכול לכתוב, מי שיש לו איזה רעיון, הברקה, תשלחו את כל הדברים האלה.

תלמיד: לעדכן. חילקנו לקבוצות את כל העיתונים שהם צריכים לקבל כדי להפיץ אותם. כל קבוצות ישראל קיבלו עיתונים, קיבלו 50,000 עיתונים מתוך 100,000 עיתונים. זה אומר שלפתח תקווה יש לחלק 50,000 עיתונים.

למה בפתח תקווה יש לחלוקה 50,000 ולכל היתר 50,000 עיתונים?

תלמיד: ככה זה מתחלק, אנחנו חצי מבחינת כמויות של אנשים שיכולים לחלק. פתח תקווה לא מחלקת רק לפתח תקווה, אלא היא מחלקת גם ביהוד, בקרית אונו, בכל הישובים בסביבה. החלוקה תהיה בשתי צורות. חלוקה אחת, נחלק עיתונים לבתים. זאת אומרת, אנחנו ניכנס לבנין ונשים למרגלות כל דלת עיתון. יחד עם זאת, היום יום מאוד מיוחד, יום שישי, היום היחיד שיש אפשרות לחלק עיתונים יד ביד. והשאלה היא, מה ההבדל בין החלוקה שאנחנו מנינים עיתן ליד דירה לבין חלוקה איכותית, לבוא לכל אחד לבוא ולתת לו באופן אישי את העיתון?

איפה אתה רואה אותם בצורה כזאת?

תלמיד: אנחנו יכולים ללכת לשווקים, לתחנות רכבת, לכל מיני מקומות בהם אנחנו יכולים לפגוש את עם ישראל ביום שישי.

דווקא ברכבת אני חושב זה יפה מאוד, זה טוב מאוד. אני קורא משהו, אחר כך אני לא רוצה לקרוא, אז אני משאיר אותו שם ואז מישהו אחר לוקח וקורא. רכבות זה טוב. אפילו להיכנס לתוך הרכבת ולעבור בין הקרונות ולהשאיר ככה עיתונים.

(סוף השיעור)

---

1. תהילים כ"ג, ד'↩

2. ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א, ה)↩

3. "אין-המלך, נושע ברב-חיל;    גבור, לא-ינצל ברב-כח". (תהילים ל"ג, ט"ז)↩

4. "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". (נזכר בספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות צ')↩

5. "שכל הפוסל, במומו הוא פוסל" (ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ט"ז)↩