שיעור בוקר 29.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס קבלה לעם העולמי 2022 - "מתעלים על עצמנו" שיעור מס' 1 - מתקרבים לבורא דרך רשת הקשר בינינו

הדרך שלנו כולה בנויה על ההתקשרות בינינו, כלומר לא שיש לכל אחד כיוון למטרה, אלא המטרה נמצאת בתוכנו, בתוך הקשר בינינו, במרכז הקשר בינינו, ולזה התכוונו המקובלים כשאמרו שאנחנו צריכים ללכת בדרך הישר. זה לא מחוץ לנו אלא בתוך תוכנו, ובמידה שאנחנו משתדלים להתקרב ולעזור זה לזה, במידה הזאת אנחנו גם מתקרבים למטרה, עד שמתאספים בחזרה לאותו גוף, לאותה המערכת שנקראת "אדם".

האמת, שכך התיקון נעשה יותר קל. כי מזה שנפרדנו זה מזה, מרצון אחד, וכל אחד מרגיש את חלק הרצון שבו בצורה אישית – "זה אני ואלו האחרים", מזה ניתנה לנו יכולת והקלה גדולה להשיג את הרצון הכללי. כי בזה שאני מרגיש את עצמי, ואת האחרים אני מרגיש מחוץ לי, בזה אני נמצא רחוק מהם לפי ההרגשה שלי. אומנם הבורא שבר את הכלי, שבר את הרצון, אבל בכך נתן לנו הזדמנות לעבוד רק על רצון קטן.

אנחנו מגיעים לחיבור בינינו ככל שאנחנו מתפתחים. בדומה לילדים קטנים, כשהם גדלים הם לא מרגישים אחד את האחר, עד שגדלים לגיל שנתיים, שלוש, ארבע, ואז רואים עד כמה האדם הקטן הזה נעשה זקוק לחברה, לחברים, למשחקים הדדיים, וכשהוא מסתכל עליהם הוא מוצא את עצמו לא סגור בתוך עצמו כמו הילדים הקטנטנים, אלא כבר רוצה לעבוד איתם בצורה הדדית. כך אנחנו, ככל שאנחנו גדלים ברוחניות, אנחנו יותר ויותר מתחילים להרגיש כמה התיקון שלנו הוא לא בתוכנו אלא מחוץ לנו, בקשר בינינו, עד כדי כך, שאנחנו מתחילים לדאוג לזולת כמו שדואגים לעצמנו. הדאגה לזולת שהיא בצורה כללית ולא קשורה לרצון שלנו היא נקראת יחס לבורא, כי הבורא הוא אותו מושג כללי של מה שנמצא מחוץ לנו.

יוצא, שככל שאני מתקשר ומתקרב לזולת, אני מתקרב לבורא, למושג הזה "בורא", "בתוך עמי אנוכי יושבת" כמו שכתוב. בדאגה הדדית כזאת זה לזה, כשאנחנו מתקרבים עוד ועוד למושג הבורא, "בוא וראה", כשמתגלה אותו כוח כללי בקשר בינינו ככל שאנחנו יכולים להעמיד את הקשר הזה, ככל שאנחנו מבקשים ממנו, והוא נמצא טמון בינינו רק אנחנו צריכים לבקש שיתגלה, כך בדאגה של כל אחד לאחרים שלא ייפלו מהסירה שלנו, שגם ישתתפו, בצורה כזאת אנחנו מתקרבים לתיקון הכללי. בזה אנחנו מזמינים את כוח התיקון הכללי שנקרא אור מקיף והוא מטפל בנו ומקרב אותנו. לכן העבודה שלי נעשית יותר קלה ולא יותר קשה, כי אני צריך לדאוג לאחרים שהם יתקרבו לבורא, ומזה שאני נמצא ביניהם גם אני מתקרב לבורא. הבורא הוא הפוך מאיתנו, אנחנו לא רוצים להשתנות כדי להיות קרובים אליו, וכשאני דואג לחברים אז אני כביכול דואג מחוץ לעצמי, ועל ידי הפעולה הזאת שהיא מחוץ לי אני גם מקרב את עצמי אליו.

לכן בשבירת הכלי יש הרבה מאוד הבחנות, וכולן בסופו של דבר פועלות לטובתנו כדי לקרב אותנו למטרה, במיוחד הדבר הזה. ככל שאני דואג לחברים, לדחוף אותם קדימה, לקרב אותם לבורא, אני לא פועל בדיוק מהרצון להשפיע שלי, יש בזה גם משהו מהרצון המקולקל שלי, מהרצון לקבל, אבל על ידי זה אני גם מתקדם ומקרב את עצמי לזה. זה כמו שיושבים חברים בסירה ואני מעורר אותם להתקדם קדימה, וכך כולם מתקדמים ואני איתם. ואני בעצמי אם הייתי לבד באותה הסירה, לא הייתי יכול לשנות את עצמי עד כד כך כדי לעשות אפילו צעד קטן לקראת הבורא.

יש כאן כאלו מערכות בקשר בינינו, שבכל מיני צורות קשר שאנחנו מעוררים זה את זה, אומנם בטוח אנחנו פועלים עדיין בצורה אגואיסטית כי עוד לא יצאנו ל"לשמה", אבל בניית יחסים כאלה היא בכל זאת מקרבת אותנו לבורא. זה שאני מעביר את המאמצים שלי דרך הסביבה והסביבה עדיין היא לא אני אלא סביבה, ואני יכול כביכול ללחוץ עליהם, להעביר דרכם את פעולות ההשפעה מה שמעצמי בעוצמה כזאת אני לא יכול לדרוש, אז מפני שאנחנו יחד בזה אני מתקדם איתם.

לכן שבירת האדם הראשון כוללת בתוכה הרבה מאוד הבחנות שהן מקלות עלינו, עושות את דרך התיקון שלנו ליותר קלה. על ידי זה שאני דוחף את האחרים קדימה לתיקון, עושה כול מה שאני יכול לעשות, אני בזה מתקן את עצמי. יוצא, שגם אם בצורה אגואיסטית אני דוחף אותם קדימה, ומכיוון שאני נמצא בתוכם בהכרח כי אנחנו נמצאים במערכת אחת, יוצא שאני סוחב גם את עצמי איתם. כך בעזרת החברים אני מתקן עצמי, ואם לא הם, לא הייתי מתקן, לא היה לי כוח לעבוד נגד האגו שלי. יש כאן בפנים כאלו אמצעים, הזדמנויות משבירת הכלים שהבורא הכין לנו, שאנחנו באמת יכולים להשתמש בהם, אמנם עדיין בצורה האגואיסטית הנוכחית שלנו, אבל כדי לקדם אותנו לקראת התיקונים.

כמו כן בתפילה. אני יכול להתפלל עבור עצמי, ואני יכול להתפלל עבור האחרים. התפילה עבור האחרים נושאת בתוכה את האגו שלי. רוצה או לא רוצה, אם אני לא מתוקן, במידה שאני לא מתוקן, אני מתפלל עבורם שהם יתוקנו ככל שאני יכול להיות במאמץ שהם יתוקנו, ובבקשה הזאת נמצא האגו שלי. אבל מפני שהתפילה הזאת היא בכל זאת עבורם היא עוזרת להם וגם סוחבת אותי אחריהם.

יש בזה הרבה דברים. לא לחשוב שזו פסיכולוגיה, זו באמת קבלה, כי הכול נובע מהמבנה של כלי אחד שבור. ואנחנו משתדלים בכוחות האגואיסטים בינתיים שנמצאים בנו, איכשהו בכל זאת לדחוף זה את זה, לדחוף אותנו לחיבור. לכן "להתעלות על עצמנו" זה להתחבר, שם נמצא הכול. מידות החיבור בינינו אלו המדרגות שבהן אנחנו צריכים לעלות, ובכל מדרגה ומדרגה, לפי עוצמת החיבור, לפי אופי החיבור שיתגלה, אנחנו מגלים את הכוח שמארגן אותנו, מחבר אותנו, ממלא אותנו שנקרא "בורא".

קריין: אנחנו קוראים את חומר הלימוד לשיעור מספר 1 "מתקרבים לבורא דרך רשת הקשר בינינו", אנחנו בקטע מספר 2.

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות ולכלול עצמו עמהם והם עמו, היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול. ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה, ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה."

("דגל מחנה אפרים". פרשת "שלח")

"האדם הרוצה לעבוד ה' באמת", כלומר לקיים את חוקי הטבע. וזה לא חשוב אם זה הטבע העליון, הטבע התחתון, אלא חוקי הטבע, כי בסך הכול זה טבע אחד. רק שהוא מתגלה בנו בצורה הפוכה כדי שנבדיל את עצמנו, ונוכל לעבוד כביכול מחוץ למערכת הטבע על המערכת.

"האדם הרוצה לעבוד את ה' באמת צריך לכלול עצמו עם כל הנבראים", כלומר עד כדי כך שלא ירגיש שוני בין מה שהוא ובין מה שהם, אלא כולם עובדים בצורה אחידה, לגמרי אינטגרלית. "וכן צריך לחבר עצמו עם כל הנשמות". חיבור עם כל הנבראים זה עוד יותר עמוק, כי זה גם כולל את המצב הסופי שבו כולם נכללים יחד עד שאי אפשר להבדיל ביניהם, וגם הכוח העליון ממלא אותם בלי להבדיל ביניהם בכלל. "ולכלול עצמו עמהם והם עמו". כאן זה עוד יותר. אנחנו צריכים להגיע למצב שלא רק אני נכלל בנשמות, ברצונות זרים, שונים, ואני משתנה כדי להתאים את עצמי אליהם, אלא אני צריך לגרום להם שהם יעשו תנועות כאלה גם כלפיי, "לכלול עצמו עמהם והם עמו", זאת אומרת זה גם אליי. כלומר להשפיע להם בצורה כזאת כמו שאנחנו מטפלים בילדים קטנים, כלומר, אני צריך לגרום שהילדים האלה יגדלו ויהיו כמוני ויתקשרו אליי כמו שאני מתקשר אליהם. אנחנו צריכים לדאוג לכל הנשמות שיגדלו, וכמו שכל אחד גדל, לפחות במידה הזאת הוא יכול לגרום לאנשים אחרים, לנשמות אחרות גם להיות גדולים באותה מידה, לא באותה צורה אבל באותה מידה. זה נקרא "לכלול עצמו עמהם והם עמו". "היינו שלא תשאיר לך רק מה שצריך לחיבור השכינה כביכול". אני לא צריך שום דבר חוץ ממה שצריך לעזור לי כדי להתקשר לנשמות אחרות. כלומר עליי לצמצם את עצמי באגו הפרטי שלי שהוא לא מזדכך, עביות לא מזדככת, אני צריך מסכים, אני צריך אור חוזר שעל ידו אני אתקשר לכל הרצונות הזרים, שאני אתכלל מהם, אגרום להם שהם יתכללו ממני, וכך בצורה הדדית אנחנו מגיעים למצב ש"אני לדודי ודודי לי", אני לאחרים ואחרים לי. לזה אני צריך לגרום כדי שתהיה מערכת אינטגרלית אמיתית.

"ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים", צריכים הרבה אנשים כדי שכל אחד ייקח את הנטל שלו, את העבודה שלו ויבצע. וצריך להיות "רבוי", מפני שאז הרצון האגואיסטי הכללי מתחלק בין כולם, ובמוזאיקה הזאת אנחנו יכולים לראות יותר ויותר את הייחודיות שבטבע. היא מתגלה מתוך האינטגרליים, מזה שאנחנו מחברים חלקים קטנים יחד והם הופכים להיות לאחד. אבל בגלל שהם הרבה חלקים, הם נותנים לנו עומק של אותו טבע אחד שאנחנו לא רואים אם אנחנו מסתכלים על תמונה. אבל כשאנחנו עושים בירור עד כמה החלקים שונים, מרוחקים, הפוכים, נמצאים בשנאה, בדחייה, ועד כמה מעל זה הם בכל זאת מתקשרים, כשלכל חלק וחלק יש אגו משלו והוא עובד עמו על החיבור עם האחרים כדי להבין את האחרים, להתקשר איתם, להתכלל איתם, לספוג אותם ובעצמו להיטמע בהם, על ידי זה כל אחד מתחיל לקבל תנאים לגילוי הבורא בצורה המלאה.

"ולזה צריך קירוב ורבוי אנשים, כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה". אם היה לנו רצון אחד, אז זה היה רק אור נפש דנפש דנפש, המקסימום שהיינו יכולים להשיג. כשאנחנו עובדים עם אותו רצון אבל הוא רצון שבור, אז מתוך זה שהוא שבור, שהבורא שבר אותו מראש עוד לפנינו, ואנחנו יצאנו מתוך השבירה הזאת, בכך הוא הכין לנו מקום, יכולת להשיג אותו, ולכן אנחנו יכולים לגלות אותו במלואו בכל מיני אופנים. אנחנו רק חושבים שאנחנו יכולים, כמו במשפחה, לחיות חיים טובים בלי לריב ובלי להתקוטט, לא. אם אנחנו מתחילים את החיים שלנו מגיל צעיר נורמלי, מתחתנים בגיל 25, 30, אנחנו צריכים לעבור בכל זאת התקוטטויות ואי הסכמות, כל מיני דברים קשים בהתנגשות בינינו. למה? כי כדי להשיג את הדבר הטוב אנחנו צריכים קודם כל להכין את עצמנו בדבר הרע, כמו כל הבריאה. הרע מתגלה רק מתוך הטוב, וכשאנחנו רוצים מתוך הרע להגיע לטוב ויכולים לשמור על הטוב שהשגנו, בצורה כזאת, כשיש לכל אחד את היכולת, את הרצון הזה, אנחנו יכולים לשמור על התיקונים, אם לא, לא שומרים. גם רב"ש כותב על איך אנחנו צריכים לשמור על התיקונים שלנו.

"כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה'", זאת אומרת ככל שיש יותר שבירה. והשבירה מתגלה היום בגודל אוכלוסיית העולם, בכל מיני צורות, כשכל אחד כלול מהרבה מאוד צורות הפוכות. לפני מאתיים שנה, לפני אלף שנה אנשים היו פשוטים, הם היו דומים יותר לחיות. בהתאם לזה גם הייתה החברה האנושית, אלו עבדו בשדה, אלו עבדו בבניין, אלו במשהו אחר, אבל כל אחד כמו שנולד כך הוא המשיך, או המשיך כמו אבא שלו. כך הכול התנהג. אבל אי אפשר שזה יתקיים כך, כי כל אחד צריך להיות כלול מכולם. לכן במשך ההיסטוריה נעשינו כלולים מהרבה מאוד אנשים, מהרבה צורות. לכן אנחנו מחליפים מקומות ולא יכולים לשבת במקום אחד, גם מקצועות אנחנו מחליפים במשך החיים. גם המקצועות שלנו נעשים לא טבעיים כי אין בטבע מקצועות כאלה, כמו מחשבים לדוגמה. הכול מגיע מצורת ההתקשרות בינינו שמשם אנחנו מוצאים צורך בזה.

לזה גורם ריבוי האנשים, "כי לפי רבוי האנשים העובדים את ה', יותר מתגלה אליהם אור השכינה". לא שיש עוצמה בפעולה אחת, אבל כשפעולה אחת, אפילו פעולה קטנה, אם היא נגרמת על ידי מיליוני אנשים, אז אנחנו רואים בפעולה הזאת עוצמה רוחנית. כי רוחניות מתגלה מתוך ריבוי החלקים שמתחברים ביניהם נגד רצונם, בניגוד לשכל, וכשהם מתאספים, האוסף הזה נותן לנו את עוצמת השגת הבורא. אנחנו שונים, השוני הזה נגלה קודם, ואנחנו מתחברים, החיבור נגלה על ידי העבודה שלנו כשאנחנו מתפללים לבורא והוא עוזר לנו ומחבר אותנו. וכך מדבר והיפוכו, מהשוני הגדול בינינו ומהחיבור שמשיגים בינינו, אז הפער בין זה לזה גורם לנו לדרגות עביות ולדרגות זכות, ובין זה לזה אנחנו מגלים את הבורא שכולל כביכול את שניהם. אמנם הוא לא שייך בדיוק לא לחיבור ולא לניתוק, אלא רק כדי שנגלה אותו אנחנו צריכים לגלות את שני הקצוות האלו פלוס ומינוס. ומה שמתגלה בין פלוס ומינוס, המקור הזה, זה הבורא שאז הוא נגלה.

ריבוי האנשים שנמצאים בגילוי הבורא בצורה אקטיבית יותר, אקטיבית פחות, לכל אחד מהם יש מקום. אדם לא צריך להשתדל להיות דומה לאחרים, הוא צריך לגלות את עצמו, את השורש הרוחני שלו, את שורש הנשמה שלו, ולזה להתקדם ואת זה לממש. אנחנו צריכים להסתכל על אחרים, אנחנו צריכים לקנא בחברים, טוב אם אנחנו רואים אותם מוצלחים. חס ושלום אני לא מבטל אף אחד, אני צריך ללמוד מכל אחד ואחד, לראות עד כמה יש בכל אחד מהעבודה שהוא עושה, וכך גם אני אתקדם איתם יחד באותה הסירה.

כדי לגלות את הבורא בצורה שלמה, מלאה, אנחנו צריכים את כול החלקים השבורים ממערכת אדם הראשון, עלינו להשתדל לחבר אותם לאיחוד הנעלה, לאיחוד הסופי, ולפי זה מתגלה לנו עוצמת האור העליון שנקרא "אור השכינה". "ולזה צריך לכלול עצמו עם כל האנשים ועם כל הנבראים והכל לעלות לשורשן לתיקון השכינה."

("דגל מחנה אפרים". פרשת "שלח")

בטוח שאנחנו נמצאים כבר בדרך, והתפקיד שלנו הוא גדול מאוד כי אנחנו קבוצה בין לאומית שדוחפת את כולם לתיקון. אומנם בינתיים נמצאים איתנו רק אלו שיש להם רצון לזה, חסרון לזה, אבל אנחנו עוד נגלה שיש עוד הרבה אנשים שמתעורר בהם חיסרון לגמר התיקון, לגילוי הבורא, לגילוי השכינה, וזה הכול קורה בקשר בינינו.

העולם הזה עובר עכשיו צירי לידה. בכל המצבים שהוא עובר הוא מגיע ללידה של הדור האחרון עם צירי הלידה ועם כל הבעיות האופייניות לזה.

שאלה: מה זה אומר לא לשמור לעצמך דבר כדי להתכלל עם הנשמות?

אתה צריך תמיד לעשות מיון ותיקונים בחיים שלך, ולהשאיר לעצמך רק מה שאתה צריך לתיקון. עד כדי כך שכל דבר שהוא נוסף ואתה לא זקוק לו ממש כדי להגיע לחיבור עם החברים, לחיבור עם האנושות, לגמר התיקון, לחיבור עם הבורא, אז אתה צריך להבין שאם הוא נמצא לידך הוא מחייב אותך לדאוג לו. לכן מה שיחייב אותך זה לדאוג להתקשר לחברים ולבורא, זה העיקר, כל היתר זה משני. אל תחזיק לידך דברים נוספים שאין להם אותו התפקיד.

תלמיד: כשמדברים על ריבוי אנשים, האם מדובר על אנשים שלומדים קבלה או גם כלפי העולם בכלל? ואם כן, מהי הגישה כלפי העולם?

אנחנו עוד נדבר על זה. כאן מדובר רק כלפי אותם אנשים שנמצאים ברצון לקבל שלהם שכבר מכוון לגילוי הבורא.

שאלה: אם אתה מתכוון גם לחיים הגשמיים שלנו, לעבודה שאנחנו עושים, אז על איזה עקרון אנחנו צריכים לשמור כדי להבין מהו הדבר ההכרחי ומה מיותר, כדי להתחבר?

הכול אתה מברר במחשבה שלך, אני לא יכול להגיד. אבל על כל דבר שאתה עושה, אתה חייב לראות בו האם הוא דבר הכרחי, או דברים משניים שעוזרים לקיים את ההכרחיות, ודברים שאין להם כל כך צורך, אלא הם ממש מסתירים לך את העיקר.

לכן לכל דבר יש מקום אבל אתה צריך למיין את הדברים לפי החשיבות בהשגת המטרה. ולפי חשיבותם בעיניים שלך, אתה יכול לראות באיזה מצב אתה נמצא, עלייה או ירידה, וכך להתקדם.

שאלה: אבל האם זה מתייחס גם לעבודה שבה אני מרוויח בצורה יחסית כדי שאני אוכל לחיות. או אם אני עובד בעבודה שאני יכול להרוויח פי 2 או פי 3, אז אני צריך להחשיב את זה לדבר מיותר?

זה תלוי בך, אני לא יכול לקבוע. פעם היה לאדם בגד אחד, אז היה שם מסמר בקיר והיה תולה עליו את הבגד, ולא היה יותר. אפילו היו כאלו בגדים שהיה הולך איתם לישון, והיה הולך איתם גם באמצע היום. לא היו הרבה בגדים, הכול היה מאוד יקר. היו מעבירים מסבתא לנכדה וכן הלאה. והיום אתה נכנס לדירה, אז יש לך חדר מיוחד לבגדים. הבגדים נעשים כאלה חשובים שיש להם חדר אחד, ממש מוזיאון. כך אנחנו חיים.

תלמיד: אני איתך יותר מעשר שנים ואתה עבורי מורה דרך חשוב. אני ראיתי שבמשך הדרך שלך אתה שינית את החיים שלך. היה לך עסק מאוד מצליח ובאיזו נקודה הגיע השינוי. האם זה העניין של לחתוך את מה שמיותר?

אני לא רוצה לדבר על זה, כי אני לא רוצה לתת לכם דוגמה שאתם תעשו את זה כמו העתק ממה שאני עשיתי, זה לא שייך אחד לשני. אני לא רוצה לגרום לכם כל מיני פעולות כאלה. כול עוד הלימוד עצמו לא יסדר לנו את החיים, אנחנו לא עושים שינויים בחיים הגשמיים. ברור? ויותר טוב אם תשאל את אשתך. אתה קובע את הלימוד שלך בחכמת הקבלה, ושהיא תקבע את החיים של המשפחה בחיים הרגילים. ואחד שלא יפריע לשני, זה הכי טוב.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לנסות ולהדביק חזרה את החלקים במערכת אדם הראשון. האם אנחנו צריכים להוסיף בפעולה או בתפילה כדי להדביק חזרה את החלקים האלה?

זו בדיוק כל העבודה שלנו. להדביק את כל החלקים של אדם הראשון שנמצאים בכל הטבע דומם, צומח, חי, מדבר. אבל אנחנו בעיקר צריכים לעשות את הפעולות האלה במין המדבר ואפילו בכולו, בכל האנושות. כי אנחנו נמצאים בשלב שהדור האחרון מתחיל להתגלות, ולכן כל התהליך שהתחיל כבר לפני כמעט 200 שנה, עכשיו נכנס יותר ויותר לפעולה. אנחנו צריכים לדאוג במיוחד לחיבור בין בני אדם והעיקר לחיבור בינינו. אבל בטוח שכל האנושות על ידי כל מיני פעולות טובות ולא כל כך טובות, בכל זאת תתקדם לזה. אנחנו נראה את זה בקרוב, אפילו עכשיו. כל הפעולות, כל מה שעובר על אנושות, זה רק כדי לקרב אותם זה אל זה בצורה נעימה או לא נעימה, אבל בכל זאת זו התקשרות והתקרבות.

שאלה: כשאנחנו, מכל האנשים, נגיע להתכלל בשורש אחד, האם אנחנו נרגיש את זה בלב, בתוכנו או נגלה את זה מחוצה לנו?

אנחנו נגלה את זה בתוכנו. מה ההבדל בין ילד קטן, נגיד בן שנה, לבין אדם גדול? ילד קטן לא נכלל עם הסביבה שלו, הוא היה בתוך האימא, נולד ויצא ממנה, ועכשיו לאט לאט מתחיל להכיר את הסביבה. ואדם נגיד בגיל 30, 40 מכיר את הסביבה ומתקשר אליה ונמצא איתה בתן וקח. זאת אומרת בחליפת דברים, זה הבדל גדול מאוד.

אין לנו בעולם שלנו שום הבדל בין בני אדם, אלא כמה הם קשורים לחברה לפי הטבע שלהם הפנימי ולפי החברה שהם התקשרו אליה. וכך אנחנו צריכים לראות אותו הדבר ברוחניות. גם ברוחניות אנחנו כך מתקרבים לפי הכרת הסביבה, התקשרות עם הסביבה. אין לנו התפתחות אחרת. אנחנו גדלים בגובה, לפי המשקל? כל ההתפתחות שלנו היא על ידי זה שאנחנו מכירים, מבינים את הסביבה, וכמה אנחנו יכולים לעבוד איתה בצורה ההדדית.

שאלה: כאשר יש לנו רצון גשמי, חזק למשהו ואנחנו לא רוצים לשחרר אותו ואנחנו מרגישים תענוג אפילו כשאנחנו חושבים על זה. האם זה עוזר להעלות את זה לתיקון כחלק מהעבודה של התיקון של הכלי הכללי?

אנחנו צריכים לעשות פעולה אחרת. אנחנו צריכים לראות מה אני רוצה להשיג, "סוף מעשה במחשבה תחילה". מחשבה צריכה להיות בתחילה, ואז לפי זה אני בודק, כדאי לי לעשות את המעשה הזה או לא? אחרת, "שב ואל תעשה עדיף".

שאלה: כשמדברים על התקרבות והתכללות הדדית, אם הקשר הוא באמפטיה, האם זה לא יבלבל אותנו עם אנשים אחרים?

אנחנו לא מתייחסים לעולם ברגשות מיוחדים ואסור לנו גם להציג אותם, אלא רק בתוך הקבוצה. וכלפי העולם אנחנו צריכים פשוט להתייחס אליהם בצורה נורמלית, שיראו בנו אנשים טובים שלא רוצים לגרום רע לכל העולם אבל לא שונים, לא לטוב ולא לרע. אנחנו לא רוצים להיות בולטים בשום דבר, שיתנו לנו לעבוד מה שאנחנו צריכים.

כל העבודה שלנו בינתיים היא עבודה פנימית בכל אחד ואחד ועבודה חיצונית רק בתוך הקבוצה. עם הקהל הרחב אנחנו רק מפזרים את שיטת התיקון, למה אנחנו עוברים כאלו מצבים בכל האנושות, ולמה זה דוחף אותנו, מושך אותנו, ומה עלינו לעשות כדי להקל על עצמנו את ההתפתחות שאנחנו נמצאים בה, למעלה מהרצון שלנו.

שאלה: כתוב במאמר שעלי להכליל את עצמי אל תוכם ואותם לתוכו, לחבר לכל הנשמות. ומה הגורם שכולנו מתכללים בו, הרי אנחנו לא אמורים לדרוש שום דבר מהחברים?

אבל איך אני אתקשר אליהם אם אני לא אהיה כלול מהם? קודם כל אני צריך לדעת מי הם, מה התכונות שלהם, הרצונות שלהם, הציפיות שלהם. אני רוצה להיות כלול מהם כאילו שאני נכנס לעיבור, שהם נמצאים בי. הכוח שאני רוכש כשהם נמצאים בי, הרצונות שלהם, המחשבות שלהם פועלים בי ואז אני אוכל להתקשר אליהם, אחרת עם מה אני אתקשר, עם האגו שלי?

אני צריך להלביש את עצמי בתוך האופי שלהם, בתוך המטרות שלהם, ואז אני יכול להתקשר אליהם, אחרת זה יהיה אונס. אני צריך להתקשר לכל אחד ואחד לפי הרצונות, לפי הציפיות של האדם שהוא ירגיש שאני רוצה לעזור לו. אני לא מדבר על זה, אבל הוא ירגיש שאני והוא בזה יכולים להיות יחד. זה נקרא "חבר". זה נקרא "חיבור".

שאלה: לפי מה לדעת מה עיקר ומה טפל בקשר בינינו בעבודה?

זו באמת שאלה. קשה לנו לברר את הכול כי אנחנו לא יכולים לשקול את הדברים האלה כלפי המטרה, מה יותר חשוב ומה פחות חשוב. אבל לזה ניתן לנו כלי שלא רק אני והחבר, אלא הרבה חברים. אז יש לנו מטרה ואנחנו מבררים אותה כל הזמן, אם אני נכנע כלפיהם, אז כבר אני נמצא במקום הנכון של הכנעה, וגם בכיוון הנכון שהם קובעים לי ולא אני.

אני נמצא בסירה ומוכן לשוט בסירה הזאת לאן שהיא שטה. מתבטל כלפי החברים, בעיני זה להתבטל כלפי הבורא. כי אין בעולמי משהו יותר קרוב לבורא חוץ מהחברים. איך שהם מחוברים זה בעצם אותו מקום איפה שאני יכול לקבל את הבורא, לגלות אותו, להתקשר אליו. וכך להתקדם.

תלמיד: איך לכייל את עצמי להכנעה נכונה מול החברים?

תנסה ונדבר, קודם תנסה.

שאלה: מה הוא תיקון השכינה?

תיקון השכינה זה חיבור בין החלקים השבורים לחלק אחד אינטגרלי, שזה נקרא נשמת אדם הראשון המתוקנת. כל אחד ואחד מאיתנו הוא אחד מהתאים שבאותה הנשמה. אבל כשמתקשרים יחד כל אחד צריך להיות כלול עם כולם, כל אחד מגיע למצב שהוא מרגיש מה שקורה בכל הלב הזה שאנחנו מחברים, וכך אנחנו מגלים את הכוח הפנימי של הלב שזה הבורא.

יש לב ויש כוח פנימי שמחייה אותו, שנותן לו כל הזמן כוחות להתכווצות והתרחבות, התכווצות והתרחבות, זאת כל העבודה שלנו, כך נעשה ויהיה. יש בזה הרבה דברים, אנחנו נלמד אחר כך, איך אפילו בלב שלנו יש דרגות של הפעלת הלב, שאפילו לחומר של הלב עצמו יש תכונות להתכווץ וחשמל, נלמד את זה, זה דבר מאוד מעניין.

שאלה: האם מצד אחד עלי להמצא תחת השפעת הסביבה על מנת לקבל על עצמי את הרצונות שלהם, ומצד אחר את אותם הרצונות שמשתייכים לי אני צריך לנקות מעצמי ולפנות מקום לרצונות זרים?

הכול תלוי בחשיבות. להתכלל בקבוצה, להתחבר עם הקבוצה זה נקרא לקבל את כל מרות הקבוצה על עצמך, זה הכול. לאט לאט זה קורה, אני רואה את זה על הקבוצות שלאט לאט ככול שאנשים נמצאים בקשר ביניהם, מדברים, לומדים, זה קורה. לאט לאט אנחנו מתחילים להכיר שאני לבד לא קיים, אף אחד מאיתנו, לאחד אין מקום ברוחניות. רק במידת הקשר הכי קטנה שיש לו עם הקבוצה, במידה הזאת הוא יכול להתקיים, להכנס לרוחניות, אחרת לא. רוחניות זאת מערכת הקשר בינינו, פשוט מאוד.

תלמיד: האם אני צריך שהרצונות שלי יצאו מרשותי?

אם נעשה פעולות נכונות בהתקרבות בינינו, כל הדברים האלה יתקיימו בנו מעצמם. מאיפה רב"ש, בעל הסולם, מאיפה המקובלים יודעים את זה? מתוך שקיימו והביאו לעולם את כל מה שקורה. אף אחד לא סיפר להם, מתוך "מעשיך הכרנוך"¹.

שאלה: מה זה אומר לכלול את עצמי באחרים ומה זה אומר לכלול אחרים בעצמך? איך לעשות את זה, והאם זה נעשה במחשבה?

זה נעשה במחשבה ונעשה בלב. אני חייב להרגיש שכל החברים שלי, שכולנו שייכים למערכת אחת של אדם הראשון. ולא מן הסתם הכוח העליון קירב אותנו זה אל זה, כי אנחנו שייכים לפי מבנה הנשמה שלנו אחד לשני, שייכים, אין מה לעשות. ולכן רוצים או לא רוצים, עלינו להתחבר. ולא כדאי לנו לזלזל בזה כי אחרת אנחנו לא מבצעים את ההזדמנות שהבורא נותן לנו.

זה שאנחנו נמצאים באיזה קשר, אין מקרה בטבע אלא הכול מתגלגל על ידי הכוח הפנימי שמסדר אותנו, מחבר אותנו, נותן לנו הזדמנות להגיע בהכרתנו, בהשתתפותנו לחיבור בינינו, לגמר התיקון. אז כדאי לנו לעשות את זה. ואם אנחנו מרגישים שאנחנו לא כל כך מתאימים זה לא חשוב, דווקא כך זה צריך להיות.

כל המערכת כוללת חלקים הפוכים, פלוס מינוס, פלוס מינוס, אחרת אין נברא אם הוא לא כלול משני חלקים מנוגדים. חלק אחד, אם אפשר כך להגיד "חלק", שאין לו שום ניגוד זה הבורא, וכדי להראות את פעולותיו הוא חייב לברוא את היצר הרע, ואז בינו לבין היצר רע יש את כל הבריאה.

שאלה: ציינת שאנחנו צריכים לשמור על הטוב שהשגנו על פני הרע ובזה אנו שומרים על התיקונים. מה זה נקרא לשמור על הטוב שהשגנו, ולשמור על התיקונים?

את אותה מידה שיש לנו, אותו הידע, את אותה התקרבות שיש בינינו אנחנו צריכים לשמור וכל הזמן להשתדל לא ליפול ממנה, זה דבר אחד. דבר אחר, אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג שהחיבור שלנו יהיה עוד יותר עוצמתי, רחב, רב גווני.

שאלה: איך לעשות חשבון נכון בהשפעה בעשירייה?

אנחנו צריכים לתאר לעצמנו מצב טוב שאנחנו צריכים להגיע אליו, כאיש אחד בלב אחד. איך לתאר את הלב האחד לכולם, הלב הזה הוא לא לב גשמי שלנו, אלא לב רוחני שבו נמצא הבורא ממלא אותו, והרצונות, האיברים של הלב, זה הרצונות שלנו להשפיע לו. ואז הלב שלנו הרוחני שעליו מדובר הוא כולל, מורכב מהרצונות שלנו להשפיע שמתחברים יחד, והבורא שמצד אחד מחייה את הפעולות שלנו מבפנים, ומצד אחר הוא התוצאה מהמאמצים שלנו מבחוץ.

שאלה: במה תלוי התיקון, בעשירייה או בריבוי אנשים?

תיקון תלוי בעשירייה. אני יכול להיות אפילו בעשירייה אחת שבכל העולם, ואם זאת עשירייה אז התיקון שלי תלוי בעשירייה. אבל כתוב "ברוב עם הדרת מלך", שהרבה יותר קל לנו לעשות תיקונים אם ישנן הרבה עשיריות וכולן רוצות את אותה מטרה, והן יכולות להתחבר עוד ולעורר זו את זו, וכך אנחנו רוצים להתקדם. אז אומנם תיקון אפשר לעשות בעשירייה אחת, אבל אנחנו רואים שמלכתחילה יש לנו כביכול את אדם וחווה, פלוס ומינוס מתגלה בין שני אנשים ואחר כך עוד ועוד.

בסופו של דבר הגענו לשמונה מיליארד, אף אחד לא יודע כמה בדיוק כי מבלבלים אותנו, ואנחנו צריכים להשתדל לראות את כולנו כשייכים לכוח עליון אחד, בו אנחנו מתחברים, בו אנחנו מגיעים לתיקון, לעולם הבא שלנו.

שאלה: מה כל אחד מאיתנו, כל תא בנשמה, נותן למערכת הכללית?

כל אחד מאיתנו לא יכול להוסיף לעצמו ולאחרים אלא רק התעוררות, השתוקקות, התעוררות לחיבור, שזה התיקון שלנו לחזור למערכת אדם הראשון המתוקנת.

קריין: קטע מספר 3.

"העיקר של אסיפה, שיהיו כולם באחדות אחד, ויהיו מבקשים הכל רק תכלית אחד - למצוא את השי"ת. שבכל עשרה השכינה שורה, ובודאי אם יש יותר מעשרה בודאי יש יותר גילוי שכינה. וכל אחד ואחד יקבץ עצמו לחבירו ויהיה נכנס אליו לשמוע ממנו איזה דבר לעבודת ה' והאיך למצוא את ה', ויהיה נתבטל אצלו וכן חבירו אליו, וכן כולם יהיו כך, וממילא כשאסיפה הוא על זה הכוונה, אזי ממילא יותר מה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ממילא השי"ת מקרב עצמו אליהם ונמצא עמהם."

("מאור ושמש". פרשת "ויחי")

תראו מה שכותב לנו "מאור ושמש", הוא אומר ש"העיקר של אסיפה", ולא רק באסיפה בכלל, שכל אחד ישתדל להתחבר לחבר לשמוע ממנו על העבודה הרוחנית שלו. לא שלו אישית, על זה אנחנו בדרך כלל לא מדברים, אסור לאדם לגלות מצפוני ליבו, אלא על מה שכתוב קראתי שם, שמעתי שם, זה בסדר. ואז כך אנחנו נכללים זה מזה, אנחנו מתחילים יותר ויותר להעריך זה את זה, אנחנו מקנאים זה בזה. "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", מעלים אותנו למדרגה יותר גבוהה. אז בצורה כזאת נתקדם.

שאלה: איך זוכה האדם לראות שהוא כלול באחרים?

אם הוא נמצא בקבוצה, ובקנאה, תאווה וכבוד, והוא לא רוצה להתרחק מהקבוצה למרות שזה פוגע באגו שלו, זה כבר מקדם אותו קצת יותר להיות קשור לקבוצה. כשנמצא איתם יחד הוא מתחיל להתכלל מהם, לשמוע מהם. יכול להיות שהוא שייך להם ויכול להיות שלגמרי לא שייך להם, שיש להם צורת התפתחות אחרת, הוא לכיוון אחד והם לכיוון אחר, ואז באמת האדם אחרי זמן מה שנמצא בקבוצה הוא יוצא ממנה. אבל אם נכנע, משתדל לשמוע, אז מתקדם.

אין לנו שום אפשרות להתקדם למטרת הבריאה אלא להתכלל, להתחבר, להיכנע לקבוצה. בסופו של דבר לכל הכלי של אדם הראשון, לכל אוסף הנשמות אנחנו נצטרך להיכנס ולהיות שם כחלק. ברוחניות להיות בהם זה לא להיות מעליהם, שאני קובע, לוחץ, וממש כובש אותם. אלא ככול שאני יכול לדאוג להתפתחותם, ככול שאני מעביר להם את האור העליון, קשר עם הבורא דרכנו אליהם, ואני משתדל לעשות את זה בכל כוחי, זה בעצם התיקון שלי והמצב האמיתי שלי.

שאלה: לפי מה נמדד האדם בדרך כדי למצוא חן בעיני ה'?

לפי החיבור שלו עם האחרים כי בזה הוא בונה מקום לגילוי הבורא וזה נקרא שהוא מקווה לעשות לבורא נחת רוח. נחת לבורא היא באותה מידה שהבורא מסוגל, שנותנים לו רשות, יכולת להתגלות בתחתונים, ולכן אדם שמחבר את האחרים עושה בזה את הטובה הכי גדולה לבורא. והוא עצמו, לא חשוב לו באיזה מצב ובאיזו מדרגה הוא נמצא. אפילו שלא יהיה לו כלום, שום מדרגה רוחנית, אבל אם הוא יכול מהמצב שלו לחבר את האחרים שבאמת הבורא ייהנה מהם, מהחיבור שביניהם, די לו. זו הנטייה האמיתית של האדם, שהוא עצמו יהיה אפס ויעלה את החברים על ידי חיבור לבורא.

שאלה: אסור לאדם לגלות מצפוני ליבו. מה זה מצפוני ליבו? איך אני יודע שזה משהו שאסור לגלות?

פשוט, אם אנחנו מדברים בינינו, אנחנו צריכים לדבר על הרוחניות במילים כמו שאנחנו קוראים במאמרים. ולא לדבר כל כך מתוך הלב שלנו כי אנחנו עדיין מקולקלים ויכולים לבלבל בזה את החברים, אפילו להסית אותם מהדרך חס ושלום וזה יגרום לנו בחזרה נזקים. לכן אם אנחנו מתקשרים, אז מדברים על מה שקראנו ושמענו על העבודה הרוחנית מתוך המקורות.

תלמיד: ואם אני לא מרגיש את מה שכתוב אז עדיף לא לדבר?

אתה יכול לדבר במילים מאוד כלליות, עד כמה חשוב להתחבר, עד כמה חשוב להשתוקק, מתי ומה לומדים בדיוק, אבל לא לתת נאום מעצמך. את זה אפשר לעשות אך ורק עם האנשים שמתחילים לעבוד, שמתחילים להגיע אלינו. הם מתפעלים מהמילים הכלליות ושוכחים.

שאלה: אם העבודה שלי היא להתפלל עבור כולם ולא לעשות דבר עבור עצמי, לפעמים זה מרגיש שאני עושה זאת בצורה מכנית. האם גם העבודה הזאת נכונה?

כן, גם זו עבודה נכונה. הרבה פעולות שאנחנו צריכים לעשות בתוך הקבוצה אנחנו עושים אותן בצורה מכנית. גם בלימודים שלנו, אני מגיע לשיעור ואין לי כל כך רצון אבל אני רגיל להגיע ואם אני לא מגיע אחר כך תהיה לי הרגשה לא נעימה במשך כל היום, לכן אני מגיע לשיעור. אני מתקשר לחברים ונמצא איתם כי אני מתבייש שהם יראו עד כמה אני לא רוצה. לא נעים לי לזלזל בהם כי איך אחר כך הם יתייחסו אלי, איך הם ידברו עלי.

יש לנו הרבה מצבים שאנחנו לא רוצים אבל חייבים לקיים, וזה לא נורא, זה הטבע שלנו. אז נשתדל לקיים כמו שכתוב, קודם מאונס ואחר כך מרצון.

שאלה: לגבי "לא לגלות מצפוני ליבו", אם אנחנו מחברים תפילה, הרי אנחנו צריכים איכשהו להוציא את המילים החוצה ושהחברים ישמעו. איך האיסור פועל במקרה של בניית תפילה משותפת?

נגיד שאנחנו רוצים לכתוב תפילה משותפת אז אנחנו משתמשים במילים כלליות, לא אישיות של בני אדם. כולם רוצים להגיע לתיקון, כולם מבינים שצריכים לעשות זאת דרך החיבור, כולם מבינים שאנחנו לא מסוגלים לעשות זאת אלא רק הבורא יכול לחבר בינינו. כולם מבינים שאם לא נבקש את צורת החיבור אז לא נקבל והבורא לא יוכל להתגלות וכך נישאר מנותקים מעולם האמת וכן הלאה.

כולנו יודעים את הדברים הכלליים האלה, ויש עוד הרבה דברים שאפשר לכתוב שהם מקובלים עלינו, שמענו אותם הרבה פעמים ודיברנו עליהם. לכן אין כאן מה לגלות מחשבות, רצונות, ציפיות ומטרות של כל אחד. האמת שלכולנו יש ברוחניות את אותם הרצונות, הציפיות והמטרות, אין כל כך מה להסתיר.

מדובר כאן על מצב שבו האדם נמצא ברגע זה, ואותו אני צריך להסתיר ולא לגלות כלפי החברים, לא לטוב שאני צועק מתוך התפרצות, ולא לרע שאני נכנע ולא יודע מה לעשות עם עצמי. את הדברים האלה אני צריך לשמור לעצמי, אבל כן להתכלל בדברים הכלליים ולפנות לבורא.

יש תפילה כללית של עשירייה ויש תפילה פרטית. בדרך כלל התפילה הפרטית יוצאת מהלב, מבפנים כשאדם לא יכול להתאפק, ואילו התפילה הכללית נמצאת ויוצאת מהקבוצה ומתגלה במילים.

שאלה: מה כל אחד צריך להתאמץ לעשות, כדי שהעשירייה שלו תעשה פעם ראשונה נחת רוח לבורא?

אין לבורא נחת רוח יותר מאשר כשהנבראים מתקנים את הכלי דאדם הראשון. סך הכול זה מה שיש, רק שבתוך העשייה הזאת, לחבר את חלקי הכלי דאדם הראשון, יש הרבה פעולות קודמות. צריכים לפני כן ללמוד, לארגן עשיריות, לדעת איך להתקדם במבנה העשיריות, מה בדיוק מתקנים על ידי כוונות או על ידי מעשים וכן הלאה, אבל זה מגיע בדרך.

שאלה: איך להתכונן בעשירייה כל יום מחדש לכנס כדי שכולם יהיו עם השתוקקות, שיורגש שזה הכנס הכי חשוב אי פעם?

תמיד הכנס הבא חשוב יותר מהכנסים הקודמים. קודם כל בגלל שאנחנו גדלים ולפי זה אנחנו בוחרים את שם הכנס, נושא הכנס, שיעורים ואת הדברים החשובים לנו ביותר לעת עתה. לכן הכנס חשוב, אין מה לדבר. הכנס חשוב גם כי כולו מדבר על החיבור, וזה מה שחשוב לנו, חשוב לעולם וחשוב לבורא. לפי כל המקורות אין יותר מזה, זה התיקון של כל הכלי דאדם הראשון.

אנחנו משיגים את מה שמשיגים רק במידה שאנחנו מצליחים להחזיר את עצמנו לחיבור, ודרגות החיבור הן דרגות ההתקדמות וההתפתחות הרוחנית שלנו. את זה אנחנו צריכים לברר, על זה לחשוב ולהבין שצריכים במאמץ שלנו להיכנס לחיבור בצורה שנתחיל להרגיש את מהות החיבור. כמו שבכל מכשיר, אתה מפעיל אותו עוד ועוד עד שאתה מתחיל להרגיש שהוא מגיב. האמת שהוא מגיב כבר מהרגע הראשון שאנחנו מתחילים לעבוד עימו, אבל אנחנו לא מרגישים את זה, אלא אנחנו מרגישים רק אחרי מדרגה מסוימת, כי הוא מתחיל להראות את פעולותיו לפי ההרגשה שלנו, ואנחנו לא כל כך רגישים.

לכן להרגיש שהקבוצה פועלת כאיש אחד זו כבר התקדמות ונקווה שאנחנו נתחיל להרגיש זאת, כל קבוצה, כל אדם בקבוצה שלו וכולנו יחד בהתפעלות בין הקבוצות. יש בכך עוצמה גדולה שמגבירה את העוצמה של כל קבוצה וקבוצה. אני מאוד מאוד מקווה שבכנס הזה גם אני אגיע לאיזו דרגה מיוחדת מסוימת שקודם לא הצלחתי להגיע אליה. אני אומר ברצינות שהכנס הזה חשוב לי, ושאני מתכוון להגיע בו לעוד עוצמת חיבור דרך כל האמצעים לבורא.

שאלה: שמעתי שיהיו הרבה משתתפים חדשים בכנס, איך צריכה להיות ההתייחסות אליהם, הרי אנחנו לא יושבים ביחד, אנחנו בחלונות?

כולם נמצאים פיזית בקבוצה אחת, כל אחד אחרי המסך שלו, לכן אין כאן שום בעיה. אני לא מתייחס לחדשים ולא לוותיקים, אני מתייחס לתלמידים שלי, כי בכלי העולמי שלנו, בכלי הגדול, ההתייחסות צריכה להיות שווה לכולם. אין כאן יחס מיוחד לאלה שנכנסים ולוותיקים. כמו שאתה רואה עכשיו, ככה זה פשוט ויהיה עוד יותר ויותר.

תלמיד: אבל הם לא מבינים את החומר כל כך טוב, כי הם די חדשים.

לא, אין כאן דבר כזה שלא מבינים את החומר, החומר הוא פשוט, רק כל אחד ואחד לא יכול להבין אותו בלב, שהלב יבין שמדובר על חיבור. אז זה תלוי במאמץ שהאדם עושה. ודאי שאי אפשר להשוות אדם שעוסק בזה עשר או עשרים שנה, לאלו שמגיעים עכשיו אחרי שבועיים או חודשיים, אבל כאן אין מה לעשות, אתה לא יכול להסביר לו במילים איך הוא צריך להרגיש.

ההרגשה באה אחרי הרבה פעולות, כשהלב נמצא בכל מיני מצבים שונים, הפוכים ומתוך זה הלב מתחיל לגלות את הרגישות שלו. זה כל העניין. זה כמו שאנחנו בונים מכשירים רגישים כמו מיקרוסקופים, טלסקופים או מכשירי חשמל ועוד כל מיני, זה רק על ידי זה שאנחנו יותר ויותר עובדים עם החומר, החומר יכול להבדיל בין השינויים הקטנים שמשפיעים עליו מבחוץ. גם עכשיו אנחנו נמצאים באור אין סוף, אבל עוד לא מרגישים אותו.

תלמיד: ניתן לעשות הכנה במיוחד לחדשים?

אני לא חושב שיש הרבה מה לעבוד בזה, כי העניין הוא גם רגשי. ועניין רגשי לא יכול להתפתח בשכל, אלא מה שלא עושה השכל עושה הזמן. למה זמן במקום שכל? כי הרצונות שלנו משתנים עם הזמן ונכללים וכך אנחנו מתחילים להיות מורכבים, ולפי התרכובת שתהיה בנו אנחנו נרגיש. אין מה לעשות, רק להתקדם בצורה כללית עם כולם. יהיה בסדר.

שאלה: אם עוצמת התפילה תלויה בעוצמת החיבור, האם השלב הכי חשוב זה תפילה לפני תפילה?

תעשו מה שאתם רוצים ותראו לפי הניסיון, זה לא הולך לפי פקודה.

שאלה: למה צריך ריבוי אנשים ולא מספיק אדם אחד לעבוד איתו?

אדם אחד לא היה מרגיש שום דבר.

תלמיד: הכוונה למול אדם אחד. למה צריך עשירייה ולא עוד חבר אחד?

אבל איך הוא יכול להיות מורכב מדברים הפוכים? צריכה להיות בו תבנית, אני ומישהו כנגד תבנית נברא ובורא.

תלמיד: זו השאלה, למה לא מספיק רק עוד בן אדם אחד וצריך עשירייה שלמה?

על זה אנחנו לומדים מהתפשטות האור העליון עלינו, כי כדי להגיע מהשפעת הבורא לקבלת הנברא, האור העליון שפועל על הרצון, הוא בעצמו בונה את הרצון הכלול מכל ההבחנות האלה, מהדרגות האלה, מכתר עד המלכות. אי אפשר אחרת, זה לא שמישהו רוצה וככה נעשה. זה כמו בטבע, הכול מתפתח מתוך הכרחיות. יש רק דבר אחד, שיש אחד, הבורא, זאת אומרת השפעה ומשהו שונה מהשפעה, שהוא רוצה שיהיה משהו מחוצה לו ומזה נעשה הכול.

יש גישה כזו במתמטיקה, נדמה לי שהיא של מדען גרמני בשם לנדאו, שכתב כך את כל המתמטיקה. שיש אפס ומשהו חוץ מאפס, ומזה הוא מתחיל כבר להראות איך הדברים האלה מסתדרים.

תלמיד: אבל העשירייה זה דבר מגוון. זה אפס, ושתיים, ושבע. יש בה הרבה דברים, זה לא רק אפס ואחד.

זה סך הכול כוח הקבלה וכוח השפעה. אבל כדי לחבר כוח השפעה וכוח קבלה שיהיו מחוברים זה לזה וזה לזה בצורה ישירה והפוכה, אז אנחנו צריכים שיהיו ביניהם שמונה ספירות.

השפעה זה הכתר, קבלה זה המלכות וביניהם עוד שמונה ספירות. למה? תלמד ותראה שזה כך צריך להיות. זה לא נעשה בגלל שמישהו רצה, אין דבר כזה בטבע, במדע. הכול מתפתח רק מרצון לקבל אחד, שהבורא רצה שיהיה משהו חוץ ממנו, נברא.

אז מה צריכה להיות תכונת הנברא? לקבל. במידה הזאת המיקרו שהוא עשה, זה נקרא "יש מאין", ומהאין הזו התחיל היש, מזה התפתח הכול.

שאלה: אנחנו מדברים הרבה על לדחוף את החברים להתקדמות. מצד שני, אסור ללחוץ. איפה עובר הגבול בין השניים ואיך מבררים בצורה אמיתית, האם זה נעשה מרצון אגואיסטי לשלוט, או כוונה נכונה?

התשובה פשוטה, לדחוף חברים להתקדמות אפשר אך ורק על ידי דוגמה. ודרך אגב, גם עם ילדים ובכלל כלפי כל העולם, אל תלחץ, אל תעשה שום דבר. תן דוגמה.

מי שיקבל, יקבל. כמה שיקבל, יקבל. כאן כבר אין מה לעשות. אנחנו רק צריכים לתת דוגמה כל אחד כלפי החברים ולהיות אחראיים שכל מה שאני עושה, רוצה או לא רוצה, זה כבר דוגמה לכולם. ואז אני צריך להיות אחראי איך אני מופיע ואיך קולטים אותי בסביבה.

שאלה: למה הכוונה, "אסור לאדם לגלות מצפוני לבו"? האם זה רק בעבודה רוחנית או גם בעבודה פסיכולוגית?

אני לא שייך לפסיכולוגיה ואני לא רוצה לשמוע על זה, אנחנו מדברים רק על צורה רוחנית. כל הפסיכולוגיה, וכל הפסיכיאטריה, ועוד משהו, זה לא שייך לנו, אנחנו עוסקים בחכמת הקבלה.

אני לא מזלזל בשום דבר, כל אחד נמצא במה שנמצא, אני שייך רק לחכמת הקבלה. אני לא מקבל, לא פסיכולוגים, לא פסיכיאטרים, ולא פילוסופים, אין לי שום קשר איתם, גם לא בדיונים.

שאלה: אז מה הכוונה "אסור לאדם לגלות מצפוני לבו", והאם זה אותו דבר אצל גברים ונשים?

כן. גם גברים וגם נשים, מה שיש לאדם בתוך תוכי הלב, עד כמה הוא משתוקק לבורא, את זה אסור לו להגיד כי בזה יכולה להיות אחיזה לחיצונים וזה יזיק לו. הכי טוב לעשות כמו שכותבים לנו מקובלים, כמו שהרב"ש ממליץ.

קריין: קטע מספר 4.

"אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה". 

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד." 

(הרב"ש. מאמר 8 "עשה לך רב וקנה לך חבר - ב'" 1985)

החשוב כאן, "שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת", זה מה שרב"ש כותב. "לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת", כי הכי חשוב להיות יחד. ואז ככל שאני יכול לבטל את עצמי כלפי החיבור אני שמח בזה ואני עושה את זה בשמחה. בשבילי זה הופך להיות חוק, ככל שאני יכול לבטל את עצמי כלפי החיבור, כך אני מתקדם ברוחניות, עד שאני הופך להיות לאפס, ובזה אני כבר משווה את עצמי עם הבורא.

קריין: קטע מספר 5.

"על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי. 

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח." 

(הרב"ש. מאמר 6 "אהבת חברים - ב'" 1984)

שאלה: אם אפשר לחדד את ההבחנות בין המושגים "ביטול", "התכללות" ו"ויתור"?

אתם לא מרגישים את זה? בויתור אני לא מבטל את עצמי, אני רק מבטל את דעתי ברגע, בזמן, במצב מסוים כלפי דעת החבר. זה ויתור. מי יותר ומי פחות, מי קודם ומי אחר כך. זה לא ביטול, אני לא מבטל את דעתי, אני רק מחשיב את דעתי פחות מדעת החבר. זה ויתור.

ביטול זה שאני מבטל את דעתי, ויכול להיות שאין לי דעה יותר, ויכול להיות שחוץ מזה אני גם מקבל את דעתו של החבר.

שאלה: והתכללות?

התכללות זה כבר דבר אחר לגמרי. אנחנו לא מדברים על מי שמבטל את עצמו כלפי השני, אלא אנחנו פותחים את עצמנו באותה מידה שאנחנו יכולים לעבוד יחד, בלי לבטל זה את זה, אלא בלשייך זה לזה, להוסיף זה לזה. יש כאלו מצבים שאנחנו רואים שיש מקום לכל אלו.

שאלה: וחיבור?

חיבור זו כבר הדרגה הכי גבוהה, שאנחנו מגיעים אליה גם על ידי גם ויתור, וגם על ידי ביטול, וגם על ידי התכללות. ולמעלה מהחיבור זו דבקות, הדרגה העליונה של החיבור.

(סוף השיעור)

---

1. "ממעשיך הכרנוך" (סידור, שיר היחוד לשבת(.↩