שיעור בוקר 25.06.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 799,

מאמר "מהו מבול מים, בעבודה"

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ב', בעמ' 799 מאמר "מהו מבול מים, בעבודה".

כל מה שאנחנו קוראים בתורה על "מבול מים", כל מיני מקרים שקרו עם האנושות מתחילת הבריאה ועד היום הזה, את כל הדברים האלה אנחנו צריכים להבין בצורה פנימית. צורה פנימית, כלומר הכול קורה בתוך האדם, "האדם הוא עולם קטן", ואנחנו צריכים רק להבין מהם המקרים האלה שהוא עובר בפנימיותו, בהכרתו את המציאות שהוא קיים בה.

כולנו שמענו על "מבול מים" בואו נראה מה זה באמת "מבול מים" בעבודה שלנו.

מהו מבול מים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ד'
1988/89 - מאמר 4

"בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.

קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.

על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".

אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.

וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".

וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".

וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.

מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.

ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".

כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".

(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".

ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.

אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.

מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.

לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.

אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.

וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".

שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.

כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.

מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.

אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.

נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.

ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".

מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.

ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.

א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.

ב. קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.

וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.

מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.

וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת."

בשביל מה אנחנו צריכים מבול מים?

תלמיד: מה התפקיד של התיבה? כי מצד אחד רב"ש אומר לנו שה"מי" ו"מה" זה המחבל ומצד אחר הוא מציל אותי מהחיים. אז מה התפקיד של התיבה פה?

אני שאלתי קודם, בשביל מה אנחנו צריכים מבול מים בעבודה שלנו?

תלמיד: אני חושב שבזכות המבול אני מגיע בעצם לעבוד כל כולי מעל הדעת, זאת אומרת אני לא מפעיל פה את השכל בכלל, כי השכל שלי הוא בעצם זה שנותן לי כל הזמן את ה"מי" ו"מה" הזה, הוא המחבל, ובשביל להתגבר על המחבל הזה אני צריך את העזרה של הבורא, כי אני מרגיש שהבורא הוא בעצם התיבה.

בסדר, כן.

שאלה: מבול מים מצד אחד ושלום מהצד האחר, ושניהם מורכבים משני הקווים האחרים. מבול מים זו כמות מים אדירה מכל סוגי המים בעצם, ופה מתחילה העבודה שלנו, אחרי השטיפה הזאת של הטוב והרע בינינו, יש לנו את תחילת העבודה.

בסדר, איכשהו אפשר להמחיש.

שאלה: השאלות האלו מגיעות אלינו מצד אחד כמשחיתים ומצד אחר אנחנו יכולים לראות אותן כבשורות טובות, כי הן אומרות לך שאתה כמו הרבה אחרים שהולכים בדרך הגילוי של יצר הרע, אתה גילית את השאלות האלה והן מעוררות כל מיני תהליכים יותר איכותיים, יותר תפילה, כמו שעכשיו למדנו. האם שתי השאלות האלו באות תמיד יחד, "מי? ומה?", או שאנחנו יכולים לראות אותן כאיזה בירורים דומים, כלומר איך אנחנו עוברים את התהליך הזה בעשירייה?

אנחנו הולכים ביניהן, מדלגים מאחת לאחרת.

תלמיד: איך לזהות אותן? איך להבין שבדיוק השאלות האלה הגיעו?

הן באות בצורה מדויקת בתוכנו ובצורה ממשית מאוד.

שאלה: במצב כזה של מבול של שאלות, איך להתכסות, להיכנס לתוך התיבה בשביל לשמור על עצמך, להישאר בדרך, לחזק את החברים?

התיבה בנויה מכמה תנאים. התנאי הראשון הוא שצריכה להיות עשירייה והיא צריכה להתאסף. התנאי השני הוא שביחס למטרה המשותפת החברים יהיו קשורים זה לזה בעזרה הדדית מוחלטת, מלאה. כלומר כל אחד יוצא מעצמו ופועל למען העשירייה.

תלמיד: ואז הוא יכול להתכסות בתוך התיבה הזאת?

ואז כל אחד יכול להיכנס, להגיע לתיבה הזאת ולהתכסות בה.

תלמיד: כתוב במאמר שהסיטרא אחרא, היצר הרע, כבר לא יכול להגיע לאדם אם האדם נמצא בתיבה. איך זה קורה? אנחנו פשוט לא שמים לב לכוחות הרעים כשאנחנו בחיבור והם לא פועלים עלינו?

אנחנו סופגים אותם, מטמיעים אותם בתוך הקבוצה.

שאלה: האם אנחנו צריכים מבול מים כדי לבנות את הכלי לתפילה נכונה?

כן.

שאלה: מיהו או מהו הבורא שלו אנחנו צריכים לציית ללא תנאים? האם הוא מתגלה רק בחיבור בינינו?

כן, בלבד. הבורא הוא השורש שלנו ולכן ככול שאנחנו מצמידים את עצמנו זה אל זה, כך אנחנו יותר קרובים לשורש.

שאלה: אפשר להגיד ש"מה" זה נגד החומר ו"מי" זה נגד הכוונה? כלומר "מה" קשור לחומר ו"מי" קשור לכוונה?

פחות או יותר זה מתחלק כך.

שאלה: למה אנחנו צריכים להשתוקק, למה אנחנו צריכים להזדקק אם לא לגדלות הבורא, ואיך אנחנו צריכים להציב לו תנאים ולבקש את זה ממנו באמונה מעל הדעת ולא בתוך הדעת, כדי שנהיה ראויים להיות בתיבה ולהחזיק שם זה את זה?

אנחנו פשוט צריכים כל הזמן להשתדל להיות בתוך העשירייה, להשתדל להשלים אותה בכל מקום, בכל מצב, ואז נראה עד כמה אנחנו משתנים והתיבה שלנו הופכת להיות כלי מיוחד.

תלמיד: כתוב כאן שאדם צריך לבקש שהבורא ירחם עליו. מה זה אומר, מה הפעולה הזאת מצידנו ומהו המצב הזה?

כשאנחנו לא מסוגלים לצאת מהמצב אז אנחנו מתפרצים בבכי, בתפילה, בבקשה לבורא שיעזור לנו, שיראה לנו את מצבנו האמיתי, איך לצאת ממנו, שייתן לנו כוחות וכן הלאה, עד שנצא מהמצב הנורא הזה. גם זה לפעמים קורה לנו.

שאלה: האם התיבה שהיא האמונה למעלה מהדעת היא מתנה שמגיעה מהבורא כשמגיע המבול, או שזה משהו שאנחנו צריכים לבנות בעשירייה כדי להכין את עצמנו למבול?

לא, אמונה למעלה מהדעת היא הכוח הרוחני שאנחנו לא יכולים להשיג בעצמנו אלא הבורא נותן לנו אותה כמתנה.

שאלה: האם כל פעם שאנחנו מתגברות על השאלות של "המפריע" אנחנו מקבלות אוטומטית איזה חלק של אמונה מעל לדעת?

כן.

תלמידה: אם כך, כך אנחנו בונות את הדעת הפנימית?

כן.

שאלה: במאמר היה כתוב על שפה, שהאדם צריך להיכנס לתיבה ולדבר בשפה אחרת, בשפה של השפעה, ולא לדבר בשפה של קבלה כמו המשחית. והשאלה, אם אדם לא שם לב, והתחיל לשמוע, התחיל לדבר, האם כבר אין לו הזדמנות להינצל בשלב הזה?

לא. שום דבר לא כך. בואו נמתין, לא נדלג על המדרגות שאנחנו צריכים לעבור ואנחנו נגלה את הכול בעצמנו, בתוכנו.

תלמיד: אבל אם האדם כבר התחיל לשמוע או להסכים עם זה, אני רוצה להבין מה הלאה?

ככל שהוא יכול, דווקא בקבוצה הוא צריך לממש את מה שהוא מבין מהמאמרים.

תלמיד: להתקדם אחרי הנפילה, כדי להתגבר על איזו פסגה, אדם צריך להבין שצריך לבנות תיבה, שצריך עשירייה? כלומר בלי זה, אין שום משמעות להתקדם?

כן.

תלמיד: הוא כביכול פונה לחברים ואומר, "בואו נעשה משהו אחר"?

כן.

שאלה: מה זה להיות עשירייה שלימה ושכל אחת משלימה אותה?

דיברנו על זה כל כך הרבה, את צריכה לחזור על כמה מאמרים מהעבר. יש לנו אולי חלק שלם שמדבר על זה.

תלמיד: יש בארכיון שלנו מדור תחת הכותרת כל הכתבי מקובלים, יש שם תחת הערך רב"ש את כל מאמרי החברה שמרוכזים יחד ומתורגמים, ויש שם גם שיעורים.

יופי. תודה.

שאלה: כשהאדם נמצא במצב של ייאוש, האם הוא צריך לנסות להתמודד עם זה בעצמו או שהוא צריך לפנות לעשירייה לבקש עזרה?

יש ויש. יש ייאוש כזה, שאדם לא יכול כבר לבקש מאף אחד, ואז הוא פשוט מנותק מהכול. ויש ייאוש כשהוא יודע שרק בו אין כוחות, אבל בסביבה יש כוחות, והוא צריך איכשהו להתחבר אליהם ואיך הוא יעשה את זה. יוצא, שבביטול שלו כלפי הסביבה הוא מתחבר לכוחות האלה. כך מתחבר, מתגבר ומתקדם.

תלמידה: איך להתמודד עם המצב שנקרא "מים עכורים"? האדם צריך להתמודד אתו בעצמו? לפנות לעשירייה? לפנות לבורא?

על כל ההפרעות אנחנו צריכים להתגבר רק על ידי חיבור. ההפרעות הן פעם מים, פעם קיר, פעם עוד משהו. לא חשוב באיזו צורה, באילו אופנים נגלה את ההפרעה, הטיפול בה הוא תמיד על ידי חיבור בינינו. בהתגברות בחיבור בינינו אנחנו עוברים את ההפרעה.

שאלה: במאמר כתוב שצריך לא לדרוש מהבורא את גדלותו, אלא ללכת בעקבותיו בעיניים עצומות. האם זה מתייחס גם לעשירייה, שאם מישהו לא רואה את גדלות העשירייה אז צריך ללכת בעיניים עצומות בכדי לראות את גדלותה, ואחריה את הבורא ואז לקבל את כוחות העשירייה?

ללכת בעיניים עצומות זה אומר שאני מקבל את העשירייה כדבר הכי גדול, הכי שלם, למרות שאני לא מרגיש את זה, לא רואה את זה. אבל אני ככה מקבל, מתייחס אליהם ופועל בהתאם.

תלמידה: איך אנחנו יכולות לעזור אחת לשנייה כדי שכל אחת תרצה ללכת בעיניים עצומות ולראות את העשירייה כגדולות?

אנחנו נעזור זה לזה רק אם נרומם את העשירייה בעיניים של הזולת, של האחרים. כך שכל אחד יתפעל ממה שהוא שומע מהחברים. אנחנו צריכים לעשות את זה כל הזמן, לא מפעם לפעם.

שאלה: איך האדם יכול להסתתר מהמחבל שכתוב עליו במאמר?

אדם יכול להסתתר מהמחבל בזה שהוא נכנס כמו לענן, הוא נכנס לדרגת חפץ חסד, בה לא חשוב לו מה קורה, אלא הוא נשאר בקשר עם כולם ככל שמסוגל, בקשר עם הבורא ככל שמסוגל ובתוך הבועה הזאת משתדל להחזיק את עצמו ולהתקיים זמן מה.

שאלה: הוא אומר שהאדם לא צריך לקבוע לבורא תנאים. "רק אם אני אראה את גדלותך, אז אני אוכל לעבוד אותך". הוא צריך לבקש שיהיה לו רק כוח התגברות ולהיות חפץ חסד.

כן.

תלמיד: למה כוח ההתגברות לא נקרא "תנאי"?

כי האדם לא יכול בלעדיו. ללא כוח ההתגברות, ללא כוח התפילה, כמה תנאים יש לאדם, שהבורא השאיר לו, בלעדיהם הוא לא יכול להיות אקטיבי. ואז אי אפשר לדבר אליו כמו לאדם.

תלמיד: אבל אפשר להגיד שאם אין לו גדלות ה', זה גם תנאי בסיסי, כי למי הוא עובד? מה הוא עושה?

שיפתח, יש לו עשירייה, יש לו תפילה, הוא יכול להגיע לגדלות ה' אם ידרוש, אם יבקש, יתפלל.

תלמיד: הוא אומר שאם הוא דורש גדלות ה' זה נקרא תנאי ולכן זו כבר לא עבודה נקייה, אבל אם הוא מבקש רק את כוח ההתגברות זה בסדר, זה יכול להכניס אותו לחפץ חסד. למה לבקש גדלות ה' זה דבר פסול?

כי זה אומר שכביכול אתה רוצה להוריד מעצמך שלב גדול בעבודה, ביגיעה. "הבורא יראה עכשיו גדול בעיניי ואז אני אוכל לעבוד אותו". בוודאי שכך יהיה, אבל בזה אתה גונב מעצמך הרבה שלבים של התקדמות.

תלמיד: ואם אני מבקש את כוח ההתגברות, אז אני מבקש להתעלות מעל ההפרעות, יהיה לי נוח לעבוד, להיות בקשר עם הבורא?

לא, זה לא כוח ההתגברות. כוח ההתגברות שאנחנו מבקשים הוא שיהיה לנו כוח ימין יותר מכוח שמאל, שנעשה ביניהם מלחמה וכך נעלה, על ידי שני הכוחות אלה בסופו של דבר. אני מבקש שתהיה לי האפשרות לעבוד עם שני הכוחות.

תלמיד: האם צריך לבקש שהכוח הזה יהיה בעשירייה כל הזמן?

כן.

תלמיד: זאת אומרת שחפץ חסד זה לא ביטול, זו דווקא עבודה.

חפץ חסד זו עבודה מסוימת ומאוד לא פשוטה.

שאלה: איך במצב שהמחבל רודף אחריו ויש לו מבול של הפרעות - הוא מצליח להישאר במצב שלא חשוב לו מה קורה? זה נשמע כמו מצב של אדישות.

לא, זו לא אדישות, הוא נמצא למעלה מזה. טוב שאני נרדף, טוב שרוצים להשיג אותי, על ידי זה אני כן מתקדם למטרה. וזו עזרה גדולה בעצם מצד הבורא שרץ אחרי ומחייב אותי לרוץ לכיוון המטרה. אנחנו צריכים לראות תמיד את הצד השני, כמה אנחנו מרוויחים מזה.

תלמיד: ואיך במצב הזה הוא לא מתפזר להרבה כיוונים, אלא באמת בצורה מטרתית הוא נכנס לתיבת האמונה?

אין לו לאן לברוח, אין.

תלמיד: אבל זו בריחה, הוא בורח לתוך התיבה.

כאילו הוא בורח, אבל אחר כך הוא רואה שזו לא בריחה, זו ריצה מכוונת.

תלמיד: ואז כשהוא נכנס לתוך התיבה, הבועה, הענן, המצב הזה, מה קורה לכל המחשבות שעוברות עליו בדעת?

כל המחשבות שלו הן להיות מחובר. הוא לא יכול לראות שום הבחנות אחרות שיעזרו לו להתקדם, רק להיות יותר ויותר מחובר.

תלמיד: בסוף השבוע הקרוב אנחנו נהיה יחד כולנו בכנס עולמי. איך כולנו נכנסים לתיבה אחת משותפת, להרגשה אחת, לתפילה אחת?

אנחנו נכנסים לאספה מאוד גדולה סביב כל כדור הארץ. אני מאוד מקווה שכולנו מתייחסים ברצינות להזדמנות הזאת להיות כאיש אחד בלב אחד, בתפילה אחת לבורא אחד. נקווה שתצא מזה תוצאה טובה.

תלמיד: איך מהיום אפשר כבר ממש לתרגל את ההרגשה שכולנו כלי אחד בתפילה אחת?

תעשו את זה כאילו שאין שום דבר חוץ מהיום. מחר אותו דבר - אין חוץ ממחר שום דבר. ואז על ידי המאמצים האלה אתם תגיעו לתוצאות.

שאלה: בסוף המאמר הרב"ש כותב שצריכים להשתדל ללכת לבחינת אמונה למעלה מהדעת. אבל הוא גם כותב שתמיד צריכה להיות לי דעת, אחרת אני לא יכול ללכת למעלה מהדעת. איך אני נשמר לא ליפול לדעת של עצמי, ולשמור על העבודה הנכונה?

תנסה ותבדוק איך זה נבנה. אנחנו צריכים לקבל את הלימוד הזה מלמעלה.

שאלה: מבול מים צריכים בכדי שאור החוכמה יתלבש באור חסדים וכך נגיע ל"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". אמן על כולם וגם עלינו.

שאלה: האם חפץ חסד זה מצב שאדם נכנס אליו בפעם אחת או נכנס ויוצא?

בכל מדרגה, בכל מצב.

תלמיד: מה אני יכול לעשות כדי לוודא שאני באמת בכל מדרגה מגיע לזה, או משתדל להגיע לזה?

אתה לא עובר מדרגה אם אתה לא עובר בה את המצב של חפץ חסד.

תלמיד: אם בכל מקום שאני נמצא, אני רוצה להיכנס לתוך המדרגה הזאת של חפץ חסד, מה אני צריך לעשות?

אתה צריך להגיע למצב שאתה אומר בצורה הכי פשוטה, אם טוב לכולם, טוב לך.

תלמיד: ואת כל ההפרעות, המחשבות שיש לי אני שם בצד?

גם איתן ביחד.

תלמיד: יש איזו דרך לעזור לחברים להגיע למקום הזה?

בדרך כל אחד ואחד נכנס.

שאלה: הוא מסביר כאן על ג' קווים, ג' בחינות ואומר שאדם נכנס לקו שמאל, לבירור בתוך הדעת של החסרונות שיש לו רק משום שהוא מתכוון שבסוף הבירור הזה תצא תפילה ליתר דבקות עם הבורא. זאת אומרת זה נעשה ממש בצורה מכוונת ומהניסיון, הרבה פעמים האדם מגלה חסרונות, לא כי הוא מתכוון לגלות אותם כדי שבסוף תצא תפילה אלא הוא נסחף לתוך מצב כזה. ואני מבין שזה לא המצב הרצוי. איך נכנסים לבירור כזה עם כוונה מראש שזה יסתיים בתפילה ליתר דבקות?

איך אנחנו עוברים מחפץ חסד לתפילה ליתר דבקות?

תלמיד: לבירור בשמאל, כדי שיסתיים בתפילה ליתר דבקות.

אני צריך להסתכל על החברים, אני צריך לראות עד כמה הם נמצאים כבר בנטייה לגילוי, לחיבור, לכוונות הנכונות, עד כמה הם רוצים לשפר את מצבם ומתוך זה אני גם ארצה להיות באותם המצבים.

תלמיד: זאת אומרת להשתמש בקנאה?

קנאה, תאווה וכבוד.

שאלה: המצב של חפץ חסד וחסדים מכוסים זה אותו מצב?

חפץ חסד זה חסדים מכוסים, כן.

שאלה: הרע שמתגלה בעשירייה במקום שבו מרגישים שאי אפשר להתמודד עם זה, זה בדיוק המקום שצריך להגיע לבקשה, לכוח השפעה מהעליון, צורך בהשפעה?

כן.

תלמיד: וזה התנאים לבנות את התיבה?

כן.

שאלה: מה במצב שלנו במדויק, אפשר להגדיר כ"תיבה"?

האמת שהתיבה שלנו היא אוסף של כל הרצונות של החברים והחברות, אנחנו רוצים להגיע למטרת הבריאה, זו התיבה.

תלמיד: וזה שומר עלינו מפני המבול?

כן. לא רק ממבול, בכלל, זה שומר עלינו כדי להגיע למטרה.

תלמיד: ושמעתי קודם שהאדם צריך לחיות בתוך ענן או להיכנס לתוך איזה ענן, מהו הענן הזה? הרצונות, המחשבות, הכוונות המשותפות של כל הקבוצה העולמית?

נכון.

תלמיד: ושם האדם צריך להרגיש את עצמו, שהענן הזה מלווה אותו כל הזמן. לא רק שיש מקום, גם כשיש גשמים יותר צנועים.

כל הזמן.

שאלה: ענית לחבר שחפץ חסד זה שאתה רוצה להגיע למצב שאם טוב לכולם, אז טוב לך. ובתוך הגישה הזאת מסתתרת איזו טענה מאוד קשה כלפי הבורא ש"למה סידרת לחבר תנאים כאלה ולמה לחבר הזה עשית ככה". יש פה איזה ריב עם הבורא כל הזמן שייתן לחברים יותר טוב ממה שכרגע הוא נותן להם, בעיניים שלי. השאלה אם זה נכון להיות בטענות כאלה כלפי הבורא למען חברים?

לא, ודאי שלא. צריכות להיות טענות אליך, איך אתה לא מכסה את כל הטענות האלה שמתעוררות בך בתשובות נכונות.

תלמיד: אז מה אני צריך להגיד כשאני רואה שהחבר מקבל מהבורא ואני לא?

"עיניים להם ולא ייראו". בינתיים.

שאלה: הייתה קודם שאלה על הכנס בסוף השבוע, אם אנחנו רוצים להיכנס לאותו מצב של תיבה, ואנחנו יודעים שכל הכנס עוסק בנושא התפילה. לכאורה בתיבה, כמו שהוא מתאר אתה מוגן, יש בכנס הרגשה שבאמת כולנו מוגנים, אין דאגות, אין פחדים. זה נשמע קצת כמו סתירה בין מצב שמוגנים מכל הפחדים מכל הדאגות, לבין מצב של תפילה מתמדת? אתה יכול לדייק את זה?

גם על המצב שיהיו מוגנים יש תפילה. אנחנו כל הזמן צריכים להיות בתפילה. היחס שלנו לבורא הוא בעצם רק תפילה.

שאלה: וגם המצב הזה של מוגנים הוא כאילו טוב לרצון לקבל, כי הרצון לקבל כל הזמן חי בפחד ועכשיו הוא מוגן, כשאתה בתוך תיבה אתה מוגן. ובמאמר, כמו שחבר שאל קודם, כאילו נותנים דגש על זה שאתה צריך לבקש כוח התגברות, לא משהו שיעזור לך לעבוד בתוך הרצון לקבל אלא משהו שידרוש ממך דווקא לעבוד במצב של השפעה, בלי שום דבר ברצון לקבל.

אז מה השאלה?

תלמיד: אני מנסה להבין אותו המצב של "תיבה" במיוחד בכנס, מה זה אותו מצב בכנס שאנחנו רוצים להיות בו?

אנחנו רוצים לגלות שאנחנו כולנו נמצאים בתיבה וזה הכנס שלנו בכל היבשות, בכל העולם. אנחנו רוצים לגלות שאין לנו שום פעולה אחרת שצריכה לעזור לנו בלקדם למטרה הסופית שלנו, למטרת התיקון אלא שאנחנו כולנו מתחברים בלבבות ופונים מעומק הלב המשותף שלנו לבורא, כי אנחנו רוצים להרגיש אותו בלב המשותף שלנו. זה הכול.

תלמיד: וכוח ההתגברות שאנחנו אמורים לבקש לפי מה שכתוב במאמר, מה זה בדיוק בכנס?

כוח ההתגברות זה רק להתגבר על כול ההפרעות שיש בינינו, כשלא נותנים לנו להתחבר, אני ואתה, ואתה והוא, והוא איתי וכן הלאה. אלה כוחות ההפרעה, זה דווקא לא משהו כל כך קשה, במחשבה המשותפת, ברצון המשותף אנחנו יחסית בקלות יוצאים מזה.

שאלה: שמעתי שאמרת, שאת החשיבות לגדלות הבורא אפשר לקבל רק בעשירייה. לדוגמא אם ניקח שתי עשיריות, שתיהן מקיימות את כל הדברים, נפגשות, עושות זום, באות לשיעור בוקר, ואחת מהעשיריות מצליחה לייצר חשיבות לגדלות הבורא. מה מאפיין עשירייה כזאת?

שהיא מצליחה.

תלמיד: מה היא עושה אחרת מהעשירייה שלא מצליחה?

הם מרגישים שיש להם יסוד אחד. והאמת שאותו יסוד אחד יש לכולם, כי סך הכול כולנו צריכים להגיע לעשירייה אחת, כל מיליארדי הנשמות הפרטיות. לכן אנו צריכים להשתדל להרגיש כנמצאים באותה תיבה, באותו המקום, באותו רצון משותף, ומחזיקים זה את זה. כתוב "דין פרוטה כדין מאה" זאת אומרת מה שיש לנו בעשירייה, יש לנו בכל הכלי הכללי.

תלמיד: בעשירייה שלנו היה שלב שכל אחד בא ודחף, ולאט לאט הבנו שהדחיפה הזאת יצרה חשיבות, הייתה לנו חשיבות. יחד עם זאת הבנו שזה בא מהאגו, שאתה דוחף מתוך האגו, מתוך זה שאתה רוצה לשלוט, שאתה רוצה שכולם ילכו לפי הדרך שלך, אבל זה כן יצר חשיבות. אבל זה ירד וירד ועכשיו זה קצת חסר.

תמשיכו. אני חושב שזה ירד פשוט בגלל התחלתם להתעצל.

תלמיד: אז בכל מקרה צריך לדחוף, לא חשוב אגו, לא אגו, העיקר לדחוף את העשירייה קדימה?

כן, בגלל שלא הרגשתם שם חידוש, לכן אבד לכם הרצון, ההתעניינות, החיסרון, והמשהו שדוחף אותכם.

תלמיד: אז בעצם לא לעשות שיקול ולהגיד, אני דוחף מתוך זה שאני רוצה לשלוט, העיקר להזיז את העשירייה, העיקר לייצר תנועה.

כן, בינתיים כן, ואחר כך תתחילו לעבוד על האיכות.

שאלה: שמעתי פעם עצה, שאם בא היצר ושואל אותי שאלות "מי ומה", להקהות את שיניו. האם להקהות את שיניו ולברוח לתיבה, זו אותה טכניקה, או שמדובר על טכניקות אחרות של התמודדות?

"להקהות את שיניו", זו בדרך כלל פעולה פרטית כנגד היצר הרע, ו"לברוח לתיבה", זה כבר שייך לשלב אחר. לשלב שיש לך תיבה, ואתה יכול לברוח אליה, ולהסתתר בה בין החברים.

שאלה: בהמשך לשאלה על שתי עשיריות, שלכאורה פועלות אותו דבר, אבל אחת מתעוררת, ואחת טובעת. אנחנו רואים שלמרות הנוכחות בשיעורים, ומפגשים במשך היום וכל זה, מה שמייצר כרית אוויר חמה שמרימה את העשירייה, זה דווקא אותם הרגעים שהחברים פותחים את הלב, כשיש ישיבת חברים חמה.

לפני שבוע אמרת ביחס הכנס, אפילו אל תבואו לשיעור, אבל תעשו איזה סעודה חמה ביניכם. מה יש בפתיחות הלב הזאת, בקשר הזה בין החברים, שהוא מעל הכול, שדווקא זה מאפשר לעבודה הפנימית הזו להרים את כולם?

אנחנו צריכים לחפש אמצעים שיעזרו לנו להיות בחיבור הלבבות. איך למצוא אותם, זאת שאלה, אבל צריכים לחפש.

תלמיד: אנחנו רואים שדווקא בפתיחת הלב, דווקא כשהחברים מדברים על חשיבות המטרה, כמה זה חשוב להם, וכמה החברים חשובים להם, זה כאילו מאפשר לכל מה שאנחנו לומדים בשכל לקבל צורה רגשית. איך שני הדברים האלה מתחברים?

אתם צריכים להבין את זה מתוך הניסיון.

שאלה: מתי עובדים ב"חפץ חסד", ומתי מבקשים את גדלות הבורא כדי שיהיה כוח לעבוד?

כשאנחנו מבקשים "חפץ חסד", זו כבר בקשה למדרגה רוחנית.

תלמיד: ומתי מבקשים את גדלות הבורא כדי שיהיה כוח לעבוד?

כשמרגישים שאין לנו שום אמצעי להתקדמות, ורק אם הבורא ישפיע עלינו, יתגלה בינינו, רק כך נוכל להתקדם.

(סוף השיעור)