שיעור בוקר 30.01.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי "בעל הסולם", עמ' 787, הקדמה לתע"ס,

אותיות ע"ד-פ"ח

אות ע"ד

"והנה כל אלו, ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות ג"כ, בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן, באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב. ואי אפשר לזכות, בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית."

גם בין אדם לחברו, וגם בין בני אדם למקום יש לנו אותם ארבעה שלבים כי עובדים אנחנו מתוך הרצון האגואיסטי שלנו. אבל אם אנחנו עובדים כלפי האדם, אנחנו בזה משתמשים ברצון לקבל, כדאי לנו לעשות את זה, הוא קרוב לנו, מתקרבים אליו, מתחשבים, מתחברים וכן הלאה. מה שאין כן כלפי הבורא, כדי להתקרב לבורא זה הטבע ההפוך, אנחנו צריכים להגיע לעלייה רוחנית, למדרגות.

הכדאיות כאן היא בלהשפיע, ולא בלקבל ולרכוש כחבר. ולכן מאהבת הבריות לאהבת ה' יש כאן מעבר מאוד משמעותי, רוחני. ואמנם המדרגות הן אותן המדרגות כי אדם עובד עם הרצון לקבל שלו, אבל תלוי באיזה מפתח, עיקרון. ולכן כאן הדרגות האלה, א', ב', ג', ד', הופכות להיות המדרגות.

אות ע"ה

"ולפי"ז, מתעוררת השאלה: איך יצוייר לו לאדם, לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של "האהבה התלויה בדבר", שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת, שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא?

ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש?

אמנם נתבאר, שכל העסק, בתורה ובעבודה, דרך בחירה, נוהגים בעיקר, בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן, איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה, עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו, שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'?"

ברור מתי יכולה להיות בחירה חופשית? לא בזמן שאני מקבל מכות, לא בזמן שאני מקבל מתנות. אז הרצון לקבל שלי מכוון את עצמו, לא שואל אותי ולא כלום. מתי אני יכול להצטרף לרצון לקבל ולהתחיל לנהל אותו? מתי שאני נמצא בין זה לזה, בין הייסורים לבין התענוגים. לכן שם זה המקום של הבחירה החופשית, שם אני יכול להוסיף, לעשות משהו משלי.

אות ע"ו

"אמנם כן, צללנו לתוך מים אדירים. ולכל הפחות, יש לנו להעלות מכאן, מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל (ברכות י"ז): "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי [כשהיו החכמים יוצאים מבית רבי אמי], ואמרי לה מבי רבי חנינא [ויש אומרים מבית רבי חנינא], אמרי ליה הכי [אמרו לו כך], עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". עכ"ל.

ויש כאן להבין: למה לא אמרו "עולמך תקבל בחייך", אלא רק "תראה"? ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו? ועוד יש להבין בכלל: למה לו לאדם, לראות העוה"ב שלו בחייו, המצער הוא, אשר אחריתו לחיי העוה"ב? ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה?"

אות ע"ז

והנה קודם כל, צריכים להבין, ראיה זו, של העוה"ב שלו בחייו, איך היא? כי ודאי, שבעינים הגשמיות, אין רואים שום דבר רוחני. גם אין מדרכו של השי"ת, לשנות סדרי בראשית. כי כל סדרי בראשית, מתחילתם, לא סדרם השי"ת, בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר, לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם, על ידיהם, להתדבק בו ית', כנ"ל, כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו". וא"כ יש להבין: איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו?

אות ע"ח

ואומר לך, שראיה זו, מגיעה לו לאדם, על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, עד"ה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ועל דבר זה, משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב): "אשר אפילו, כל העולם יאמרו לך, שצדיק אתה, תהיה, בעיניך, כרשע". דהיינו, "בעיניך" דוקא. פירוש: כל עוד, שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך, מכח הפרסום, שיש לך בכל העולם, לצדיק.

ובזה תבין ג"כ, למה העמידו הברכה של "עולמך תראה בחייך" בראש הברכות. כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור".

אלה מצבים שאנחנו לא כל כך מבינים בהם על מה מדובר, כל הדקויות שבהם. נמשיך.

אות ע"ט

"אמנם יש להבין: אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד, להחזיק את עצמו, לרשע? ומשום, שחסרה לו, המדרגה הנפלאה הזאת, של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע? דבר זה מתמיה ביותר.

אות פ'

אמנם כבר נתבארו, ד' הדרכים של השגתם של בני האדם, את השגחתו ית' עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתיגע ולעסוק, בעבודתו ית' בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה".

כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם."

ו?

אות פ"א

"ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה".

כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא".

בינתיים זה הכול שטחי בשבילנו.

שאלה: האם חייבים לעבור דרך הפשעים בשביל להגיע לאיזו דרגה של אהבה? אמרנו נגיד שמדרגה ב', שרואה שכל מה שעשה לו אי פעם חברו לאורך כל הזמן, זה הכול הפך להיות טוב ורואה את זה כדבר טוב.

כשיש לך רצון לקבל, איך אתה בודק שאתה אוהב אותו? כלפי הרצון שלך. איך אתה שוקל, שאתה אוהב או לא אוהב? אם חשוב לי רצון לקבל שלי, כמה אני מקבל מהחבר כך אני שוקל אותו, יותר או פחות. אז לפי כמה שאני מקבל. זהו. אז זאת האהבה.

או אומרים שיכולה להיות להיפך, אני לא יודע מה זאת אומרת להיפך אבל אם כן אז אני שוקל בכמה אני יכול למלא אותו. אז אני צריך להרגיש אותו, אני צריך להרגיש את עצמי, על ידי מה אני ממלא אותו ולפי זה אני צריך לשקול בכמה אני ממלא אותו דווקא, לא את היכולת שלי, אלא את הכלי שלו. ואז לפי זה אני יכול להגיד.

עכשיו, אני אומר את זה לפי היכולת שלי למלא אותו, או היכולת שלו לקבל ממני וכמה שהוא נהנה. כאן השאלות רבות ואנחנו עוד לא דיברנו עליהן. אני, יכול להיות שנתתי לו את הכול, 100%, "נתתי לך הכול", אבל הוא? זה כמו שאתה רואה בחיים, שמעת על זה? ואתה מרגיש שלא קיבלת כלום, או קיבלת שם 5%.

אתם מבינים את זה או לא?

זאת אומרת אלה כלים שונים שבהם שוקלים, מי קיבל ומי נותן וכן הלאה. לכן כאן יש לנו עוד מה לברר, במה שוקלים.

תלמיד: אז במה שוקלים? בכלים של החבר?

זאת השאלה. האם אני מגיע למצב שאני שוקל כמה אני נותן לו לפי הכלים שלו, אם אני לא יכולתי למלא אותו, "אני לא יכול, עשיתי הכול" אבל מילאתי בו נגיד, 10%. אז אני בסדר או לא בסדר?

תלמיד: אז אני מתפוצץ עם 90% שאני רוצה לתת לו?

ממה אתה מתפוצץ? אתה לא מתפוצץ. אתה עשית את הכול, אתה מיצית את עצמך ב-100%. אבל הוא לא מלא. זאת אומרת יש כאן עוד דברים, לא ניכנס עכשיו לזה.

שאלה: יכול להיות שאני פספסתי פה משהו. כי מדובר על ארבע דרגות של אהבה ואנחנו מכירים בבירור שלוש מהן, מה היא דרגה ג'? הדרגה הראשונה זה אהבה שתלויה בדבר. השנייה זה שלא תלויה בדבר. והדרגה ד' זה אהבה חלוטה. מה היא דרגה ג'?

מה הוא כותב?

תלמיד: אני לא תפסתי.

אז צריכים אולי לחזור על זה. אני רוצה רק שיהיה לנו איזה מבט כללי על זה.

שאלה: מדוע לראות את עולמי בחיי זו ברכה? האם זה אומר שאני חוזר לאגו שלי?

לא. לא, "עולמך תראה בחייך" זה ברכה. זאת אומרת, שכל מה שהבורא רוצה לתת לך, אתה משיג בחייך, משיג בחוש.

שאלה: למה המדרגות של הגילוי נבנות על פני המדרגות של ההסתרה, שזדונות נהפכו לזכויות ושגגות נהפכו לזדונות?

זה לא ברור אז איך אתה תבנה?

תלמיד: יכול להיות מצב שנניח אדם נמצא במדרגה מתקדמת והוא נופל לאגו חדש. למה המצב שאותו הוא צריך לתקן הוא כביכול איזושהי שגגה שהוא עשה בעבר, למה הוא לא יכול ליפול למצב חדש?

תמיד הוא נופל למצב חדש, אף פעם לא חוזרים לאותו מצב.

תלמיד: אז למה זה נקרא שהוא מתקן את העבר? למה זה נקרא שהוא מתקן את השגגות שהוא עשה בעבר, את הזדונות שהוא עשה בעבר?

כי העבר זה עוד לפני שהוא התחיל לעבוד בצורה רוחנית. שגגות וזדונות הם כביכול נמצאים בו מלכתחילה, כי הכול שגגה, זאת אומרת מה שהבורא מלכתחילה עשה כהכנה לכלי השבור שלנו.

תלמיד: כלומר, אדם לא מגלה שהוא עשה שגגות עד שהוא בא לתקן אותם?

הוא לא עשה כלום. מי עשה? הוא לא עשה כלום. הבורא שבר את הכלי, הכין אותו בכל הרע שבו, אומר "בראתי יצר הרע". אין כאן שום דבר שעברנו בעצמנו, אין לנו חטאים. "חטאים" זה נקרא שמגלים לך עד כמה הבורא הכניס לך את החטא לתוך הנשמה הפרטית שלך.

תלמיד: אז כל גילוי הרע שאנחנו מגלים בעבודה?

הוא לא על חשבונך. ודאי שלא. על זה לא מענישים, על זה אתה לא מקבל שום ירידת מצב. ההיפך, נותנים לך חסרונות שאתה מהם תתקדם.

תלמיד: החסרונות האלה, מאיפה יש לי אותם?

מהבורא, מההכנה, מחטא עץ הדעת. אבל זה כדי שתתקדם. אף פעם לא מתגלים לך חסרונות כאלה שאתה נופל, אתה פשוט מרגיש שיש לך עוד כלים ריקים.

אני לא יודע אם כדאי לנו לעבור שוב מאות ע"ג, ע"ד, מפני שזה בכל זאת יישכח. אנחנו עוד לא נמצאים בזה. רק קראנו את זה, עברנו על זה כדי שתהיה לפנינו איזו פרספקטיבה.

תלמיד: בכל זאת, מה זה נקרא מצבים של התרשלות, שאדם לא מתייגע מספיק, שהייתה לו הזדמנות והוא לא ניצל אותה?

אלו כל המצבים שהכינו לו מלכתחילה, עוד לפני שהוא התחיל להרגיש את עצמו, כל שכן לפני שהגיע לחכמת הקבלה, שהתחיל לתקן את עצמו. זה הכול נמצא בנו, אין חדש, רק מתגלה.

תלמיד: כלומר, הוא מחויב לעבור בהם.

כן. כל אחד משורש הנשמה שלו חייב לעבור על כל ההבדלים בין הרצון המקולקל שלו לרצון המתוקן שלו, ולהוציא מזה מסקנות ולהגיע לברכה.

תלמיד: אז במה אדם יכול לעשות ביקורת על עצמו, לעשות חשבון נפש, איפה הייתי אתמול בסדר, מה לא עשיתי, מה מחר אני אעשה טוב יותר?

רק להתפעל מעבודת ה' עליו, איך הבורא עושה עליו את כל התרגילים האלו, מעביר אותו דרך כל המצבים. ועד כמה שמבטל את עצמו קודם כל, זו העבודה שלו. הביטול שלו כלפי הפעולות האלה יכול להיות פסיבי, שזה נקרא להשפיע על מנת להשפיע, ואקטיבי, שזה נקרא לקבל על מנת להשפיע. אבל זה בכל זאת ביטול כלפי פעולות הבורא.

במידה שאתה מוכן לזה, הבורא מעביר אותך דרך כל הפעולות האלה ואז אתה נקרא בזה "צדיק אינו גמור" או "צדיק גמור", בכמה שאתה יכול לברך אותו, להצדיק אותו. לכן ביטול, ברכה, הסכמה, אלו אותם האמצעים שאנחנו צריכים להצטייד בהם ואז נעבור את הכול בסדר.

קריין: אנחנו באות פ"ב.

אות פ"ב

"ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים, כנ"ל.

ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואע"פ שרואה את האחוריים, אי אפשר לו, שלא יבא פעם לידי עבירה, כנ"ל ד"ה "וצריכים". ולא בלבד, שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב מצוות, ג"כ אינו שלם, כי אפילו היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנ"ל.

וז"ס, אשר "תורה" היא בגימטריא תרי"א, שכל גימטריא ה"ס אחוריים, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן. וז"ס: "לא לנצח ירי"ב וכו'", אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור."

אות פ"ג

"והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא "השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט" - אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו ית', שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה בהשגה נפלאה, "ונעשה כמעיין המתגבר", כר"מ (אבות פ"ו), ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה, את שכר המצוה, המיועד לו לעוה"ב. וכן ההפסד הגדול, שבעבירה."

בשביל מה הוא רואה את זה, את השכר של העולם הבא וההפסד הגדול שעבר אותו כבר?

אות פ"ד

"ואע"פ, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת, מכאן ואילך להרגיש התענוג הגדול, בעת עשיית כל מצוה, כי "כל העומד לגבות, כגבוי דמי".

למשל, כסוחר, שעשה עסק והרויח בו סכום גדול: אע"פ שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מ"מ אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף.

אות פ"ה

ומובן מאליו, שהשגחה גלויה כזאת, מעידה עליו, שמכאן ואילך יתדבק בתורה ומצות בכל לב ונפש ומאד. וכן שיפרוש ויברח מהעבירות, כמו שבורח מפני אש.

ואע"פ, שאינו עוד צדיק גמור, כנ"ל, משום שלא זכה עדיין לתשובה מאהבה, מ"מ, הדביקות הגדולה שלו בתורה ומע"ט, עוזרת לו, לאט לאט, לזכות ג"כ בתשובה מאהבה, דהיינו המדרגה הב' של "גילוי פנים". ואז יכול לקיים כל תרי"ג המצוות בשלימות, ונעשה צדיק גמור."

אמנם עדיין לא הגיע לשלב הסופי, אבל דווקא בגלל שלא מגיע לשלב הסופי יש לו אפשרות להשיג בעל מנת להשפיע את המדרגה הזאת, וזוכה ל"צדיק גמור", לכן זוכה לצדיק גמור.

שאלה: איך זה שהוא מקיים מצווה אחת, אומר שהוא יוכל לקיים את כל תרי"ב המצוות.

כי המצווה הזאת היא באה כתוצאה מתרי"ב מצוות.

אות פ"ו

"ועתה מובן לנו היטב, מה שהקשינו בענין השבועה, שמשביעין את הנשמה טרם ביאתה לעוה"ז, אשר "אפילו כל העולם אומרים, לך צדיק, אתה תהיה בעיניך כרשע".

שהקשינו: מאחר שהעולם כולו מסכימים עמו, שהוא צדיק, למה מחויב להחזיק עצמו כרשע, וכל העולם כולו לא יהיה נאמן לו? ויש עוד להוסיף להקשות, על הלשון "ואפילו כל העולם כולו אומרים וכו'", מה ענין העדות של העולם כולו לכאן? והלא האדם יודע בעצמו יותר מכל העולם כולו, והיה לו להשביעו "שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה, וכו'".

וביותר קשה: הלא גמרא מפורשת היא (ברכות ס"א): "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא, אם לאו". עכ"ל. הרי, שיש חיוב ומציאות, להיות באמת צדיק גמור. ולא עוד, אלא מחוייב לחקור, ולידע בעצמו, את האמת הזו. ואם כן, איך משביעים את הנשמה, ש"תמיד תהיה בעיניה כרשע", ושלא תדע לעולם את האמת בעצמה, אחר שחז"ל חייבו את ההיפך, כמבואר?

אות פ"ז

אמנם, הדברים מדוייקים מאד, כי האדם עצמו, כל עוד שלא זכה לפקיחת עינים בתורה בהשגה נפלאה, עד שיספיק לו להשגה ברורה בהשגת שכר ועונש, הנה ודאי, שלא יוכל לרמות את עצמו בשום אופן, להחזיק את עצמו כצדיק, - כי מרגיש בהכרח, שחסרים לו ב' המצוות הכוללות ביותר שבתורה, שהן "אהבה" ו"יראה".

שאפילו, לזכות ל"יראה" בשלימות, דהיינו, באופן "שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד", מחמת רוב יראתו מהעונש וההפסד של העבירה, כנ"ל, הנה זה לא יצוייר לאדם כלל, בטרם שיזכה להשגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש, דהיינו, הזכיה של מדרגה א' של גילוי פנים, המגיעה לו לאדם, ע"י פקיחת עינים בתורה, כנ"ל.

ואין צריך לומר ל"אהבה", שענינה לגמרי מחוץ לגדר יכלתו, להיותה תלויה באבנתא דליבא, ושום יגיעה וכפיה אינה מועילה לו כאן".

יראה ואהבה, עדיין יצטרך להשיג את הכלים האלו, ואז מילוי הכלים באורות יתנו לו את ההשגה.

אות פ"ח

"ולפיכך, לשון השבועה היא: "ואפילו כל העולם אומרים לך, שצדיק אתה, וכו'". כי ב' המצוות האלו, "אהבה ויראה", הן מסורות רק לאדם עצמו, ואין אחד מבני העולם זולתו, יכול להבחין בהן ולדעת אותן.

ולפיכך, כיון שרואים אותו שלם בתרי"א מצוות, מיד אומרים, שמן הסתם, יש לו המצוות של אהבה ויראה ג"כ. ומתוך שטבע האדם, מחייב להאמין לעולם, הריהו עלול מאד, ליפול לטעות מרה. לפיכך, משביעים את הנשמה על זה, עוד טרם ביאתה לעוה"ז. והלואי שיועיל לנו. אמנם, האדם, כשהוא לעצמו, מחוייב ודאי לחקור ולידע בנפשו, אם צדיק גמור הוא, כנ"ל".

שאלה: קראנו באות פ"א ש"כל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא".. על איזה צער הוא מדבר?

שלא יכול לקיים. הצער זה ההבדל בין רצוי ומצוי. אני מאוד הייתי רוצה להשפיע אבל לצערי לא מסוגל, ואז הצער הזה נקרא "צער".

תלמיד: אנחנו הרבה פעמים אומרים שכל העבודה שלנו היא בהתגברות, כי הכול נגד הרצון לקבל.

בסדר, כמה שאני מסוגל, כמה שאני יכול, אבל יש הבדל ביו רצוי ומצוי, ועל הצער הזה אנחנו מדברים. הצער הזה הוא הכלי, הבורא לא צריך כלים מלאים וודאי שלא כלים ריקים, אלא כלים שבהם מתגלה הצער שאני רוצה לקרב אותם לבורא אבל עדיין לא מסוגל ואז אני פונה אליו. הנטייה הזאת, הרגע הזה בוא נגיד כך, זה מה שאהוב.

תלמיד: איך אני מבחין בין צער אגואיסטי, כמו שאנחנו אומרים, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", לבין צער מטרתי?

זה לא צער אגואיסטי, זו לגמרי קליפה שכסיל יושב בחיבוק ידיים. זה לא מספיק שהוא יושב בחיבוק ידיים, הוא גם אוכל את בשרו ובכל זאת יושב, זאת אומרת סובל ובוכה ולא זז, זאת הקליפה. הקליפה שולטת עליו ואז הוא נמצא ממש ברשות הקליפה.

תלמיד: השאלה אם אני צריך לצפות לצער הזה, להשתוקק אליו או לא, אלא ליהנות מהעשירייה, מהחיבור מהקבוצה?

לא לצפות לשום צער, מה זאת אומרת. אם מטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו אסור להרגיש רגע אחד צער, אסור, אלא צער יכול להיות שאין לי אהבת ה' ואני הולך, אני רץ להשיג אותה. אלה ייסורים מתוקים, ייסורי אהבה, חוץ מזה, כל היתר פסול.

תלמיד: אני אתן דוגמה. יש חבר שמגיע לשיעור ערב ורץ למעלה במדרגות מהר מהר כדי להספיק לשיעור ויש אחד שמגיע וכופה על עצמו בכוח, כל מדרגה שהוא עולה בשבילו זה סבל. אז למי מהם יש "שכר הליכה בידו"? מה זה אומר בעצם, על איזה סבל מדובר? על איזה צער מדובר?

תביא אותם לאיזה משקל ותשקול ותראה.

תלמיד: זהו, שחסר המשקל, המשקל שלי משוחד על ידי הרצון לקבל, לכן אני שואל על איזה צער מדובר, מה זה צער מטרתי?

כמה כל אחד מהם משתוקק להשפיע. מה הבעיה, אין לך מכשיר כזה?

תלמיד: אני לא יודע אם לקנא בחבר כזה שרץ לסעודה, רץ לישיבת חברים, רץ להפצה או להגיד "רגע, אולי בגלל שקשה לי ואני בכל זאת עושה משהו, אז באמת זה צער נכון".

יכול להיות, אבל בכל זאת לפי זה ש"אין לו דיין אלא מה שעיניו רואות" אתה צריך להגיד שמי שרץ לסעודה הוא בכל זאת בסדר, ואתה לא יכול לרוץ בגלל שיש לך יצר רע גדול ומהשמיים לא נותנים לך כוחות ואתה נרדם. תסתכל על החברים שלך, 80% כבר רואים את החלום השלישי או הרביעי. מה לעשות? ככה זה.

שאלה: האם אדם יכול לבחור בעצמו אם להיות צדיק גמור או שאינו גמור?

זה לפי המדרגות. הוא לא בוחר אלא המדרגה שבה הוא נמצא, עד כמה שהוא יכול להצדיק את ההנהגה העליונה, לפי זה הוא נקרא.

שאלה: בימים האחרונים הכול הרגיש כל כך טעים, כל כך עמוק, והיום כשהשיעור התחיל זה הורגש כאיזו ריקנות, אין מחשבות, אין במה להיאחז, הכול ריק, ואני תוהה אם זה משהו שקורה לכל הכלי ואם כן מה זה?

זה שאנחנו לא מספיק נלחמים נגד מה שהבורא מפיל עלינו. זאת דוגמה למה שקורה עכשיו, שכולם נרדמים, רוצים לישון, ולא מבינים, לא מודעים לזה שאסור לי לעשות את זה כי אני בזה מכשיל את החברים. אסור לי לעשות את זה, אחרת הייתי מיד נופל לתוך שינה מתוקה. אבל אני חייב להתעורר מבפנים, אני חייב להיות אחראי, אני חייב לפתוח עיניים, אני חייב להתרגז על עצמי, כדי לעורר את החברים. ואז אם אני אעשה את זה במחשבה, אם כך נעשה כולם, אתם תראו עד כמה שאתם לא תוכלו לסגור עיניים לרגע.

שאלה: אמרת שהייסורים זה הפער בין מה שרצוי ובין מה שמצוי. האם בהקשר הזה אפשר להסביר מה זה שמחה ומה זה תענוג?

אני לא חושב שאני צריך להסביר את זה, באמת. קודם כל דברנו על זה הרבה וטוב אם אתם תחשבו על זה ותסבירו לעמכם, אפילו שההסבר יהיה אולי פחות משלי, אז מה? אבל אתם תבררו ותסובבו את עצמכם ככה מצד לצד, זה יותר כדאי. אנחנו צריכים לברר את הכלים, זה העיקר. לקבל תוצאה סופית, אין שם שום דבר, היא נבנית רק מתוך הברורים, ולקבל תשובות מוכנות זה לא טוב.

שאלה: אצלנו כל העשירייה מגיעה כל יום לכל שיעור, אם מישהו לא הגיע בשבילנו זה אסון וכל היום אנחנו מסתובבים אם אותו החיסרון ורוצים להגיע עם אותו החיסרון, עם אותו הרצון לשיעור, ואנחנו משתדלים, אבל בזמן השיעור אנחנו פתאום נכנעים, נחלשים. איך אנחנו יכולים בכל זאת להחזיק את האש בוערת במהלך השיעור, לא להיכנע אלא דווקא להוסיף לנסות, מה עוד אנחנו יכולים לעשות?

שוב אני אגיד לכם שזה תלוי בחשיבות? כן. שצריכים להעלות את החשיבות? כן. ומה? זאת אומרת צריכים לעשות פעולות ורק בתוך זה עוד רגע, עוד רגע, עוד רגע להרוויח, לגנוב מהיצר הרע, מהאגו שלנו.

שאלה: מהי אותה נקודת האמצע בין הייסורים והסבל ומתי אדם נמצא בנקודה הזאת?

אדם נמצא בנקודה הזאת מתי שבשבילו ייסורים או סבל זה לא חשוב, אלא הוא מתעלה מעל ההרגשה הפרטית שלו ונתפס במטרה.

תלמיד: בדרך כלל במהלך היום מתי אני נמצא בין ייסורים לסבל?

אני לא רוצה להרגיש ייסורים או סבל, אלא קודם כל אני רוצה לתפוס את המטרה, ואחר כך אני פותח את כל האמצעים כדי לאחוז במטרה עוד יותר ועוד יותר.

תלמיד: כשאדם נותן מתנה לאדם גדול, הוא הכין לו את המתנה בהרבה יגיעה ומאמץ, ועצם זה שהאדם הגדול קיבל את המתנה, זה גורם לאותו אדם שנתן את המתנה תענוג גדול וכבוד. באיזה כלים שוקלים את הפעולה הזאת?

בכלים שלו, עד כמה שהוא מעריך את הגדול.

תלמיד: אבל זה לא נתפס בקבלה העצמית כאילו מישהו נתן מתנה מתוך רצון לקבל תענוג, או מתוך זה שהוא קיבל את זה כי הוא רואה את האדם כגדול, והוא נתן לו את המתנה?

אני לא מבין מה שאתה אומר. אתה אומר ככה באגו, וככה באגו. תישאר באגו, וזהו.

שאלה: בימים האחרונים יש כזאת תחושה שמתחנו קו שמן כזה, שעד עכשיו הכול היה משחק בלהכיר את האגו של עצמי. אפשר להכריח אותי להשפיע, לקבל, לשקר לי, לסובב אותי. יש פחד שלמעשה אין בי השפעה, ואני אף פעם לא אוכל להגיע לזה. אני אצא מהעולם הזה גאוותן, וארמה את עצמי שאני לא יהיה מסוגל לעשות את זה. הופיע כזה פחד, שאני פשוט לא אוכל להגיע למצב הזה, שזה לא קיים בי, שאני סתם רצון לקבל. וכל זה, זה משחק. והמשחק היחיד הוא שאני לא יכול כאילו לגרום נזק או משהו, פשוט מראים לך, אתה אגואיסט, רצון לקבל נטו, זהו. מה לעשות? פשוט להיאחז בפחד הזה, ביראה הזאת, לבקש?

אתה הגעת להכרת האמת, שאגואיסט אתה. אז מה רע בזה. יש כאן מישהו אחר? לא, כולם אגואיסטים. אז מה רע בזה? קודם כל צרת רבים חצי נחמה. מה הבעיה?

שאלה: ייסורי אהבה, זה רק ב"לשמה", או שזה עוד לפני זה?

תמיד יש לנו ייסורי אהבה. או שאני רוצה שיאהבו אותי, או שאני רוצה לאהוב את מישהו. אני רוצה לאהוב את מישהו מפני שבזה אני נהנה, או אני רוצה לאהוב את מישהו מפני שהוא ייהנה. הכול זה בין התענוג לבין ייסורים, וקשה להבדיל לפעמים תענוג וייסורים ממה אדם נהנה, או מייסורים או מתענוג. צרכים גם עוד להגדיר את זה. כי ממישהו לוקחים משהו והוא סובל, וממישהו אחר לוקחים משהו והוא נהנה.

מתרגם: האם הדרך היחידה להגיע למה שאנחנו לומדים בהקדמה הזאת, זה דרך התפילה והקבוצה?

יותר להיות בעשירייה ובתפילה נכונה, שכל פעם מתעדכנת. זו כל העבודה שלנו. אין יותר. להיכנס לתוך עשירייה וכל הזמן לעדכן את התפילה לבורא, וכל פעם לברר, אנחנו, חיבור, העלאת מ"ן, זאת אומרת חיסרון לבורא. זה הכול. רק להתרכז על זה, כלום חוץ מזה.

שאלה: כתוב בפ"ח, שאפילו אם כל העולם אומר לך שאתה צדיק, אז אתה בעיניך צריך להיות רשע. איך זה יכול להיות, איך אני לעשות את זה. על מה מדובר כאן, מדובר על החברה שלנו או על יתר העולם?

לא, מדובר רק על העשירייה, על איך האדם בתוך עשירייה. וגם שמדברים על העולם, מדברים על העשירייה בלבד. אין יותר מעשר. פרצוף אחד יש לכל המציאות, שזה עשר אבחנות, וזה עשרה חברים ולא יותר.

עכשיו יש לך מיליארדים, שיהיו מיליארדים, ובכל זאת הם עשר לא יותר ולא פחות. אתה תראה עד כמה שזה יתקבץ שוב לעשר ספירות, לפרצוף אחד בלבד.

שאלה: כשאני הולך לכיוון המטרה, לפעמים אני מרגיש שמחה ולפעמים אני לא מרגיש שמחה. איך אני יכול להישאר באופן מתמיד בהרגשת השמחה בדרך למטרה?

אני תמיד יכול להיות בהרגשת השמחה שאני הולך לקראת המטרה, בגלל שעלי לא פועל, אם אני נמצא בשמחה או לא נמצא בשמחה, לכן אני תמיד בשמחה.

שאלה: לא לגמרי הבנתי, מה ההבדל בין לראות את עולמו בחייך ובין לקבל אותו. אם אפשר, מה ההבדל?

זה בכוח וזה בפועל. אתה לא יכול לקבל את גמר התיקון שלך, אבל לראות אותו כביכול בדחיה, בהבנה, בהכרה, בהשגה בכוח ולא בפועל אתה יכול.

שאלה: אנחנו צריכים לעבור דרך המצבים של אהבה ויראה בתוך העשירייה?

זאת השאלה?

תלמיד: כן.

איזה שאלה. איזה שאלות היום, אני לא מבין. זאת כבר שאלה שלישית או רביעית, האם אנחנו צריכים לעבוד בעשירייה, האם אהבה משיגים בעשירייה, איפה עוד? אני לא מבין אתכם, או שרק עכשיו אתם מבינים את זה. אין חוץ מעשירייה שום דבר. זו התבנית היחידה של כל המציאות. ומה שנראה לנו שיש משהו חוץ מעשירייה, זה רק נראה. זה טעות. זה בכוונה הבורא מבלבל אותנו, שאנחנו נרצה להגיע לתפיסה אמתית שזאת עשירייה בלבד. אין יותר.

ראיתם ספר שנקרא "תלמוד עשר הספירות", זה כל חכמת הקבלה, איך מתנהגות עשר הבחנות כדי לברר את המציאות. המציאות. זהו, אין יותר. מה שנראה לנו כמיליארדים וכל מיני, זה ספירות דפרטיות, דפרטיות של עשר ספירות מקוריות, ואין אחרת.

זה ברור או לא?

תלמיד: כמו שאתה אומר ברור.

כמו שאני אומר. נכון, כמו שאני אומר. אני אומר ברצינות, לא תמצאו מבנה אחר בכל המציאות. המציאות הרוחנית זה רק עשר הבחנות בלבד. יש ביניהם כל מיני התופעות כן, אבל זה עשר הבחנות בלבד. ולכן הכול מתחיל ונגמר בתוך עשירייה.

שאלה: מה זה "תראה את עולמך בחייך"?

"עולמך תראה בחייך" זה נקרא שיש לפני השגה השלמה, השגה בכוח, שזה נקרא "ראייה". "תראה בחייך". הוא מסביר את זה.

שאלה: מה זה "הכרת הרע", האם זה כאשר אני טיפ טיפה ממלא את הרצון של הזולת ולא רואה את הבורא מאחורי זה?

אני לא יודע, יש אלף מקרים בחיים הרוחניים שלנו. "הכרת הרע" זה נקרא שאני עובד מתוך התענוג שלי, מתוך הרצון לקבל שלי, מתוך רווח פרטי שלי, מנותק בזה מהבורא. מאיפה אני יודע? שאני מנותק בזה מהעשירייה. אני עושה חשבון עם העשירייה, הבורא הוא לא חשוב, העיקר העשירייה, אני לא טועה, אני אומר לכם שהעיקר עשירייה ולא בורא, אם אני עושה חשבון עם העשירייה אני נמצא ברוחניות. במשהו, לא חשוב, אפילו בעל מנת לקבל, אפילו לא חשוב במה, זה כבר רוחניות. אם אני נכנס לעשירייה וקשור אליהם ואני חושב עליהם.

אפילו אם אני חושב לעצמי, אבל אני חושב לעצמי מתוך העשירייה. איך אני יכול להרוויח מתוך עשירייה, זה רוחניות, זה לא על מנת להשפיע זה על מנת לקבל, אבל זה כבר רוחניות, זה לא גשמיות. אני עושה איתם חשבון, איך כך לעשות וכך לעשות, ולכן לא לצאת מזה זה קודם כל. אחר כך כבר יש דברים אחרים, עד כמה שאפשר להשפיע, אי אפשר וכן הלאה.

תלמיד: אני רוצה את מה שאני רוצה, ואני עושה איזו יגיעה כמותית עבור העשירייה, אבל אז יש כאן כאילו חוסר קשר עם העשירייה, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה.

אני לא מבין מה שהוא אומר. אני שמעתי שהבורא נמצא במרכז העשירייה, אז אני איכשהו נכללתי בעשירייה, רשמו אותי שאני נמצא שם, אני עכשיו נמצא כחבר בעשירייה, זה כבר הצעד הראשון. איך אני מתקשר לכולם ומגיע למרכז העשירייה כדי להיות חבר לבורא, זה הצעד השני. אז אני מתקשר אליהם ועושה איתם כל מיני פעולות לא חשוב מה, העיקר להרגיש איפה אני מתקשר לכולם כך שאני מגיע למרכז העשירייה, שם הבורא, זה מה שאני רוצה. לא אכפת לי מהעשירייה אבל אומרים שאם אני מתקשר אליהם, אז אני מגיע לשם, למרכז העשירייה, אז אני מתקשר.

הכול על מנת לקבל מתוך האגו שלי, אני לא משקר לאף אחד, גם לעצמי. ברור ובטוח מה שאני עושה, כך אני עובד. ואני משתדל להגיע למרכז העשירייה, לחיבור עם כולם, אני מוכן לתת לכולם, לשלם. הבורא שווה משהו? שווה. העולם הבא שווה משהו? שווה. אני מוכן לשלם, בבקשה מאה שקל לכל אחד, רק אתם תחכו ואני אגיע למרכז העשירייה, אני משלם לכם, אתם עוזרים לי, ואני בינתיים מגיע לבורא. אז שילמתי כמה? אלף שקל בסך הכול, עשר כפול מאה, אפילו פחות אחד שזה אני, זה מה שאני עושה.

זה נקרא רוחניות. למה? כי אני עובד עם הקבוצה, כדי להשיג את הבורא, ובצורה נכונה כדי למצוא אותו במרכז, את הבורא. כשאני עושה את זה, עושה מאמצים כאלה אגואיסטיים, באמת הכול ככה, כל אחד קיבל, אתם רוצים עוד מאה שקל, תקבלו עוד מאה שקל, רק שאני צריך את מרכז העשירייה, אני צריך להיות באמצע עם כולם. [לתת] מתנות, אני לכם, אתם לי, אני רוצה את הבורא.

ואז מתוך המאמצים האלו, צריכים ללמוד, נלמד, צריכים לעשות סעודה, נעשה, מתוך זה מתחיל לבוא אליי המאור המחזיר למוטב. אני מתחיל להרגיש שמשהו לא בסדר בעבודה שלי, בחיים שלי, ביחס שלי אליהם, עם הבורא, מסתדר, לא מסתדר. אלה תוצאות ממאמץ כל כך יפה? [הרי] אני מוכן לשלם בהכול, זאת העבודה. ואם אתם עוזבים את זה, אז אין לכם כלום.

לכן אני שומע, לא יודע אם יש עשירייה אין עשירייה, אתם צריכים להרגיש כל יום שאתם קונים את החבר, "קנה לך חבר". עוד מאה שקל תשלמו להם, בתנאי שאני מגיע למרכז העשירייה, אתם תומכים בי, לא מפריעים לי, קודם אני אחר כך אתם. מה אתם צוחקים? אני אומר נכון. אתה רוצה מאתיים, אני אתן לך מאתיים, רק לי זה חשוב.

אחר כך אתם מתיישבים ואומרים לא, לכולנו זה חשוב, מה נעשה? אז איך? אז אומרים אפשר לתמוך זה בזה, אין שום בעיה, אף אחד לא גונב מהשני. זה לא כל כך מובן לי, אם כולם יתמכו בי יותר טוב שאני הייתי משלם, ואז אני יודע שאני קניתי אותם, הם תומכים בי, ואני מגיע לבורא. לא, אומרים שכולם, זה קצת כבר לא מובן לי, כאן אנחנו מתחילים לסובב את עצמנו.

אם כולם רוצים להשיג את הבורא וכולם נמשכים למרכז העשירייה, אז יש סיכוי פי עשר יותר גדול לכל אחד לתפוס את הבורא, לגלות אותו. למה? אומרים ככה זה. כי אתה יחד עם כולם יכול להגיע. זה כמו בהתקפה, שאתה לוקח קומנדו ואתה מתקיף אותו. וכך מגיעים. אבל אם אתם לא מודעים לזה שזה במרכז העשירייה, שם נמצאת כל המטרה הרצויה שלנו, אז נרדמים.

(סוף השיעור)