שיעור בוקר 19.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 06.11.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SzX5zxDB?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "וילך משה"

פרשת "ניצבים", עמ' רל"ג, "וילך משה".

יש לנו בספירות, אברהם, יצחק, יעקב, שהם חסד, גבורה, תפארת, ומשה, אהרון, יוסף, דוד, שהם נצח, הוד, יסוד ומלכות. אי אפשר ללכת לפי אהרון, אהרון זה חסד. למה חסד? אהרון זה גבורה, זה קו שמאל, כהן. אומרים על הכוהנים שהם נוטים לכעוס, גם יש להם אופי לא טוב. ג'ינג'ים בדרך כלל גם לפי האופי. ואילו כאן זה חסד.

מה שהרב רוצה להסביר לנו, שהעיקר הוא ההליכה, איזו הליכה צריכה להיות למשה, "וילך משה", איך הוא ילך. איך הוא ילך? למעלה מהדעת, למטה מהדעת אי אפשר ללכת. ללכת אפשר בשלושה מצבים, אם זה נקרא "הליכה". הליכה בתוך הדעת, כלומר לפי מה שאני מבין בתוך השכל, בתוך הדעת, לפי מה שאני חוקר, עושה חישוב ולפי זה מתקיים, כמו כל העולם. יש גם הליכה בתוך הדעת, שאפשר לקרוא לזה "עבודה רוחנית" בתוך הדעת. לא שכל העולם מנותק מהבורא, אלא אלה שמחוברים לבורא, כביכול מחוברים, ומתייחסים אליו לפי ההבנה שלהם, לפי הדעת שלהם, הם נקראים כמי שהולכים "בתוך הדעת". גם בינינו יש כאלה.

יש כאלה שמתייחסים לבורא למטה מהדעת. מה זאת אומרת? הם מבינים שאם הם ילכו בתוך הדעת, הם לא יצליחו, כי איך האדם יכול ללכת לפי הדעת בדרך הרוחנית. לכן אם אני אקטין את הדעת שלי, אנתק אותה, אז אני אוכל להיות מחובר לדעת ה', ואז אני אהיה מחובר אליו. הדעת שלי נותנת לי כל מיני הפרעות ואני מנתק אותן, מה שלא יהיה אני לא שם לב אליהן, אני דבוק לבורא ולא מסתכל על כל ההפרעות שבאות אליי, על הדעת שלי.

למה זה לא טוב? כי אם אני רוצה להיות מחובר לבורא, מה שלא יהיה, ללא שום הפרעות, ואני ממש מוחק אותן אחת אחת, אז אני לא זקוק לעזרת ה', אני לא זקוק בעצם לבורא. אני יכול להיות פנאטי לאיזו אידיאה, לאיזה רעיון מופשט, ולא חשוב אם הוא מחובר לבורא או לא מחובר אליו. ההליכה הנכונה שבאמת יכולה לתת לאדם להגיע למטרה, לדבקות בבורא שזאת המטרה, היא שהוא דווקא ילך בדרך שמלאה הפרעות שכליות.

כמו שרב"ש כותב בשורות האחרונות, וודאי שאין עבודה במקום שאדם נהנה. זו לא עבודה וזו לא יגיעה. אלא רק אם הוא מגיע לדרגת חסד, אז אפשר להגיד שהוא נהנה מהעבודה, מפני שעשה תיקון של חפץ חסד, התיקון של אהרון. לכן משה תמיד אמר לאהרון, "בוא יחד לפרעה", גם עם הבורא, אבל קודם כל יחד עם אחיו. הוא עשה תיקון על עצמו, תיקון של חסדים, הגיע לדרגת חסד מעל ההפרעות שלו, ועל ידי זה התחבר לבורא למעלה מהדעת, והגיע לפרעה להילחם נגד הרצון לקבל שלו. בצורה כזאת אפשר כל פעם ללכת קדימה ולנצח את פרעה. לבוא אליו שוב ושוב עד שיהיו עשר המכות ויציאה משליטת פרעה.

אם אדם מציב את עצמו נגד ההפרעות בלי להצטייד בתכונת חסד, אז הוא לא זקוק לעזרת ה' שיעזור לו להתמודד עם פרעה. ואם הוא לא זקוק לעזרת ה', אז אין לו עוד אמצעים להגיע לדבקות בבורא. לכן בכל האפשרויות, בתוך הדעת, למטה מהדעת ולמעלה מהדעת, ההליכה למעלה מהדעת מביאה לדבקות ה'. כך זה בפשטות.

מה זאת אומרת למעלה מהדעת? אני מקבל את הדעת, אני מעמיד את עצמי מעל הדעת, ועל פני הדעת אני בונה את הקשר שלי עם הבורא, על ידי זה שלכל ההפרעות שבאות אלי בדעת, אני מתייחס אליהן כהפרעות שהבורא שולח לי, אני עושה עליהן תיקון של חסד, ומבקש מהבורא שיעזור לי להשתמש בהן להיות מעליהן בקשר עימו, על פניהן להיות בקשר עימו.

יוצא שכל ההפרעות האלו הן כבשר, כעביות, שדווקא על פניהן אני קושר את עצמי לבורא. כמו שכתוב "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח"¹. "מזבח" זה תיקון הרצון לקבל, תיקון בדרגה הגבוהה ביותר, ואנחנו צריכים לקשור את עצמנו "בעבותים," בעביות, והעביות באה דווקא מההפרעות של הרצון לקבל, הפרעות של הדעת. לכן מי שלא מוחק את הדעת ועל פניו מתקשר ודורש את הדבקות לבורא, הוא מגיע לחיבור.

זה בעצם מה ששמעתי, זה הדבר העיקרי שבמאמר.

תלמיד: האם הקשר עם הבורא מתבטא בתפילה או בעניית התפילה?

האם הקשר עם הבורא מתבטא בתפילה או בעניית התפילה? עניית התפילה תמיד באה לפי התפילה, אין בעניית התפילה שום דבר שלא מבקשים מלמטה, רק הצורה שהיא באה, היא בהתאם להתפתחות המבקש. נגיד תינוק שמבקש, צועק, לא יודע להגיד לאימא, "אני רוצה שאת שלושים גרם החלב שלך, תתני לי עכשיו על ידי מערכת השדיים, שיש בה כאלו וכאלו חומרים וזה יעשה לי כך וכך, ועל ידי זה אני אגדל כך וכך", הוא לא יודע את כל הסיבות והתוצאות והכול, הוא אפילו לא יודע מה הוא צריך לקבל. פשוט יש לו צעקה לחיסרון עצמו, הגולמי, והאימא יודעת לפי זה ונותנת לו מה שהוא צריך.

אבל אם אדם גדול יצעק ברחוב, צעקות כמו תינוק בלול, אז אף אחד לא יבין אותו. כי הצעקות של התינוק בלול יכולות להיות ברורות לנו, או שכואב לו משהו או שהוא רעב. לאדם ברחוב יש כבר אלף ואחת סיבות, הוא חייב להביע את הצעקה שלו בצורה ברורה, מה בדיוק הוא רוצה, למה הוא רוצה, מה זה נותן לו, איך הוא מבקש מאחרים, הוא צריך כבר לעשות את הקשר, לא קשר טבעי וכן הלאה.

וכך מתייחסים גם אלינו מלמעלה, בהתאם להתפתחות שלנו. אבל המ"ן שאנחנו מעלים בסופו של דבר, הוא מ"ן גמור. זאת אומרת התינוק שצועק, מספיק לו לצעוק, אבל בתוך הצעקה שלו מסודרת כל הדרישה מההתחלה ועד הסוף כלפי העליון. כשהעליון מקבל את המסר הזה, הוא מבין ומפענח את המסר הזה ובתוך המסר הזה יש הכול. התינוק בעצמו לא יודע למה הוא צועק, אבל המ"ן שהוא מעלה, זה מ"ן שיש בו את כל המידע כאילו שהיה יודע במאה אחוז, ואותו דבר אצלנו.

תלמיד: המ"ן צריך להיות שלם.

המ"ן הוא תמיד שלם. אני מעלה רשימו, אבל אני בעצמי לא יודע מה אני מעלה. בהתאם להתפתחות שלי לא דורשים ממני יתר התערבות ממה שאני עכשיו מתערב, רק צעקה, הרגשת החיסרון. אני צועק, זה מספיק. בדרגה יותר גבוהה, חוץ מהרגשת החיסרון אני כבר צריך לדעת למי אני מפנה את החיסרון הזה. בעוד דרגה, בשביל מה אני עושה את זה. בעוד דרגה, מה זה ייתן לי. בעוד דרגה, מה זה ייתן לנותן, לו, וכן הלאה.

תלמיד: הקשר הוא בצעקה.

הקשר הוא בצעקה, אין יותר מזה. הקשר מצידנו הוא רק בצעקה, הקשר ממנו בא באלפי אופנים שאנחנו לא יודעים אפילו. בהרבה דברים נסתרים ויכול להיות גם גלויים. אבל אפילו שהם גלויים, בכל זאת יש עוד המון דברים נסתרים, תכלית הידיעה שלא נדע. אפילו בדרגות של גמר התיקון, גמר התיקון הוא כלפי הכלי שלנו, אבל לא כלפי המערכת שהבורא עושה, זאת אומרת אנחנו מדברים רק מתוך הנברא.

תלמיד: מה הכוונה שיודעים למי השק, המשא עומד ליפול מהגב?

הדוגמה עם המשא זו דוגמה מאוד ברורה למי שמתכוון ללכת למעלה מהדעת. למעלה מהדעת זאת אומרת, אני לא מוחק את ההפרעות, אני שמח שהן באות. אני יודע, בידיעה ודאי, לא בהרגשה, שמזה יהיה לי טוב. כשהבורא שולח הפרעה הוא בעצם הוא מראה לי איפה אני יכול ליצור קשר עמו. וכאן אני צריך לקחת את ההפרעה הזאת ולהתחיל לעבוד איתה, זאת אומרת למרות ההפרעה, כל הזמן להשתדל להתקשר אליו.

בהתחלה אני משתוקק להתקשר אליו למרות ההפרעה בכוחות שלי, אחר כך אני רואה שאני לא יכול לעשות את זה, אני חייב תיקונים, תיקונים של חסד. אחרי תיקונים של חסד אני רוצה להגיע למצב שאני קשור אליו עם ההפרעה. לא רק שההפרעה כבר לא מפריעה לי, לא מנתקת אותי ממנו, אלא אני רוצה להיות קשור, זאת אומרת להשתמש בהפרעה כביכול בלקבל על מנת להשפיע, שהפרעה הזאת תביא ליתר קשר לעומת מה שהיה קודם לכך שהיא באה, ואז אני דורש ממנו את העזרה. זה נקרא שכל עוד האדם לא צועק שעוד רגע הוא נופל, שהוא לא יכול להתמודד עם ההפרעה הזאת, שהיא מנתקת אותו מהקשר עם הבורא, כל עוד הוא לא מגיע למצב הזה, אז הבורא לא עוזר לו. כי אין לו כלי לעזרה, והוא לא מגיע לשימוש נכון בהפרעה ולא מממש את ההפרעה כמו שצריך.

המצב הזה, שהוא מפחד שהמשא ייפול והוא צועק, זה מצב טוב מאוד. אבל לזה הוא צריך כמה גורמים, שהמשא יהיה כבד מאוד, שהוא מאוד יפחד שהוא ייפול ממנו, ובאמת לגוף שלו לא אכפת שהוא ייפול, אלא זו חשיבות כלפי המטרה, אם הוא ייפול אז איך אני אתקשר אליו, זאת אומרת הוא חייב לפני זה להצטייד בהרגשת גדלות הבורא, בכך שזה שחשוב לו.

כל הסיבות האלה יוצרות לו את המצב הזה שנקרא שהוא עומד באמצע הרחוב וצועק "הצילו". כי מסתם דבר, שייפול אז ייפול, הוא עושה מזה את הדבר החשוב ביותר בחייו, ואז באמת באה הצלה, אז עוזרים לו. זאת אומרת נותנים לו הרגשה שזה לא חשוב, לא נורא, והוא צריך להגדיל את חשיבות הקשר עם הבורא מאפס עד שאין יותר מזה, שאם זה ייפול, זו ממש קטסטרופה. אז הוא מקבל עזרה שהשק לא ייפול ומגיע איתו למקום. השק הוא האמצעי, מי צריך את השק הזה? כל הרצון לקבל נברא כדי על פניו לעשות קשר, למעלה ממנו לעשות מסך וזיווג דהכאה.

תלמיד: אנחנו לומדים שאדם לא יכול להזיז אצבע אם הוא לא נהנה, אז איך זה שאדם צריך לעבוד ללא שום קבלת הנאה?

אנחנו יודעים שאדם בכל מקרה, איפה שלא יהיה, איך שלא יסובב את עצמו, לא יוכל לעשות שום תנועה, גם לא הקטנה ביותר, אם לא תהיה לו מזה תועלת. הגוף, הרצון לקבל שלנו, גם הגוף הבהמי, הביולוגי, גם הגוף הרוחני שלנו, הרצון לקבל, גם זה וגם זה לא יכול לזוז בלי חומר דלק.

הבורא יכול לזוז בלי חומר דלק מפני שהחומר שלו, אם אפשר להגיד כך, הוא רצון להשפיע. אנחנו עשויים מחומר רצון לקבל, זה היסוד שלנו. הרצון לקבל יכול להיות עם כוונה על מנת לקבל או עם כוונה על מנת להשפיע. הכוונות הללו על פני הרצון לקבל הן תוספת, כמו כובע עליו. כלומר באיזו צורה, סגנון, שיטה הוא עובד, מה מניע אותו, איזו חשיבות. אבל הרצון לקבל בעצמו נמצא בפנים, וכדי שתעשה על ידו איזו פעולה, אתה חייב לתת לו כוח לעשות את הפעולה הזו, אנרגיה, חומר דלק.

חומר הדלק שהרצון לקבל דורש, הוא שהמצב הבא שלו יהיה יותר טוב מהמצב הנוכחי. את החשיבות של המצב הבא לעומת המצב הזה אתה יכול לתכנן, והרצון לקבל יסכים עם זה רק אם אתה תתכנן בו את התוכנה הזאת. יש אנשים שרצים מהבוקר עד הלילה על ידי משהו שקיבלו כדבר חשוב, מחינוך, מפרסומת, מפחד, מכל מיני דברים. זאת אומרת אפשר לתכנן את האדם, ממש לאלף אותו, ולתת לו מעין תוכנה פנימית לפיה הוא יעבוד, כי זה נראה לו עכשיו דבר חשוב מאוד. אבל אם הרצון לקבל לא ירגיש בזה חשיבות, אז הוא לא יעשה את זה מחוסר חומר דלק, כמו מכונה.

כלומר לפני שאנחנו מגיעים לעבוד עם הרצון לקבל, או בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע, זה לא חשוב, אנחנו חייבים לתת לו סקלה, טבלת ערכים, מה יותר חשוב ממה. למשל, עכשיו חשוב לי ללכת לישון במקום לשבת לקרוא ספר. אומנם הספר היה מעניין לפני שעה, אבל עכשיו אני בודק את העייפות שלי וכדאי לי יותר ללכת לישון. באמצע השינה, כשאני כל כך נהנה ממנה ולא רוצה שום דבר יותר בחיים, הלכתי לישון בהחלטה גמורה שזה הכי חשוב, פתאום יש משהו יותר חשוב. אני קופץ, יש ידיעה טובה או רעה חס ושלום ואני צריך לקפוץ, לרוץ ולעשות משהו. אדם תמיד בוחר מה יותר חשוב, ולמה שיותר חשוב הרצון לקבל נותן לו לקום.

אם אני ישן ואומרים לי שצריך לקום לשיעור, אז גם אתמול קמתי, גם שלשום קמתי, כבר חמש שנים אני קם, שום דבר לא משתנה, לכן אין לי חומר דלק לקום. אם אני עושה לעצמי כל מיני תרגילים, שומע כל מיני דברים, אז במקום זה שאין לי כוח לקום, אני קופץ כמו קפיץ מהמיטה. הכול תלוי בשטיפת המוח, מההכנה שהכנתי את הרצון לקבל שלי.

זה כמו בעולם הזה, חשיבות הערכים קובעת את מין הרצון לקבל שיש באדם, באיזו התמזגות יש לו רצונות לתאוות בהמיות או אנושיות, כלומר לאוכל, מין, משפחה, שאלו תאוות בהמיות, ואחר כך, לכסף, כבוד, מושכלות, שאלו תאוות אנושיות. באיזו התמזגות מופיע אצל כל אחד הדבר הזה. וגם לפי החינוך שהוא קיבל, מפני שהחינוך בדרך כלל מקלקל, מעוות את היחס שיש לאדם בצורה טבעית. פתאום הוא רוצה דברים שבצורה טבעית הוא לא היה רוצה, כי החינוך שלנו לא בסדר.

לכן, בחינוך הרוחני אנחנו לא דורשים מהאדם שום דבר כביכול, אנחנו נותנים לו רק ערך שרוחניות יותר חשובה מגשמיות. את היתר הוא צריך לפתח מתוך עצמו, האור כבר מפתח את הכלי. ואז בהתאם למה שיש לו מהלידה, מהטבע, מהתמזגות הרצונות, ומהחינוך שהוא מקבל, ובהתאם לחברה שבה הוא נמצא, הוא מתייחס למה שיש מסביבו, מה שנקרא לחיים. ואז הוא בוחר מה יותר חשוב ומה פחות. לדבר יותר חשוב יש לו חומר דלק ולדבר פחות חשוב אין לו חומר דלק. ואם הוא בא לחברה מסוימת, אז היא יכולה להפוך לו את כל החשיבות הזו. או שהוא בעצמו שומע שכדאי, ובצורה ביקורתית, עצמאית, הוא גורם לכך שישתנה אצלו סולם הערכים.

תלמיד: במה שונה כוונת דלהשפיע מכוונה דלקבל?

הכוונה להשפיע והכוונה על מנת לקבל, היא רק משנה לך את החשיבות, ממה אתה מתפעל יותר. לכן אומר בעל הסולם שההבדל בין לעבוד בעל מנת לקבל לבין לעבוד בעל מנת להשפיע הוא הבדל פסיכולוגי בלבד. כך הוא כותב, הבדל פסיכולוגי, זו מילה כזאת גסה ברוחניות, כאילו בדרגת בהמה צריך לשנות משהו, והאדם יעבוד הלאה. למה? כי זו חשיבות וזו חשיבות. אם עכשיו יהיה חשוב לי הבורא, כולם ידברו מסביבי על זה, אז זה לא יעזור, כמו שהם נתנו לי עוד אלף דברים שנראו לי חשובים ומסרתי את החיים עבורם, כך אני אמסור את החיים שלי לזה.

מה ההבדל? ההבדל הוא שבכל יתר הדברים, חוץ מהבורא, החברה והגוף שלי תמיד יתמכו, וכלפי הבורא הוא תמיד יהיה כפרעה. אם אני באמת הולך לקראת קשר עם הבורא, אז מאפס ועד סוף הקשר אצטרך שהבורא יעזור לי לבנות את הקשר עמו. מה שאין כן, את כל יתר הדברים אני יכול להשיג בעצמי ללא קשר עם הבורא, אני לא זקוק לבורא, החברה ואני בעצמי יכולים לספק לי את זה. ואז אני יכול לדעת שאם הבורא חייב להיות כשותף עיקרי במה שאני עושה בחיים, כמקור הכוח, המטרה בעצמה והסיבה לזה, אז הצעד שאני עושה הוא צעד רוחני. ואם הוא לא נמצא כמטרה, כסיבה, כנותן הכוח וכמבצע, אז זו פעולה גשמית.

תלמיד: כשאדם מבקש התקדמות הוא צריך להיות בכל רגע דבוק בבורא ולבקש רק רצון שיכוון אותו להשפיע?

אני אמרתי הכול.

תלמיד: יש דבר נוסף חוץ מהכנה, יש גם רצון לקבל שדורש תוצאות. זה לא שאתה רק מכין את עצמך, גם כשאתה מדבר על גשמיות.

הרצון לקבל דורש תוצאות זה נקרא שחוץ מחומר דלק הוא דורש גם מטרה, ואם המטרה היא חשובה, היא בעצמה חומר הדלק שלו, שהוא יודע שבמצב הבא יהיה לו יותר טוב מהמצב הנוכחי. זה מה שאמרתי, שזה חומר דלק, המטרה אז הופכת להיות חומר הדלק.

תלמיד: אבל גם בגשמיות.

מה זאת אומרת? אם אני צריך להזיז את היד שלי מהכיסא לשולחן אז כשאני עכשיו עושה את זה, מאיפה בא לי חומר דלק לעשות את זה? הוא בא מתוך זה שעל השולחן יהיה לי יותר נוח, אם לא יהיה לי יותר נוח על השולחן מאיפה אני אקח חומר דלק? אני לא אקח, אין לי מאיפה. אני לא יכול סתם למלאות את הגוף שלי במרץ ולעשות איזה פעולה רק בגלל שיש לי מרץ. זה נקרא שאני "משוגע" ולא עושה חשבון. יש כאלה דברים אבל זה נקרא "קלקול".

הרצון לקבל האמיתי בכל הרמות, מאטום בתא הקטן ביותר ועד מערכות הגוף הגדולות ביותר, ועד המערכות האלוקיות לא חשוב. אני מדבר איפה שהרצון לקבל מצד האדם פועל, שם המטרה משמשת כחומר דלק. אין דבר כזה שיש חומר דלק לחוד ומטרה לחוד.

תלמיד: אבל מטרה שדורשת תהליך כדי להשיג אותה, גם בגשמיות עדיין האדם צריך לראות איפשהו התקדמות.

האדם צריך לדעת שבמצב הבא מצבו יהיה יותר טוב ושהוא מרוויח, יש עודף חיובי במצב הבא לעומת המצב הזה. וככל שיש עודף, יש לו יותר חומר דלק, יש לו יותר דחף ומרץ.

תלמיד: הבעיה אצלנו זה שאתה לא רואה את עצמך ביחס למטרה.

אם אני רואה או לא רואה את המטרה והיחס שלי כלפי המטרה זו לא הבעיה. אני אף פעם לא נמצא במטרה. אני נמצא באיזשהו מצב א' שצריך להגיע למצב ב', אני לא נמצא במצב ב' אף פעם. השאלה היא עד כמה אני יכול לתאר לעצמי את מצב ב' שהוא יותר טוב ממצב א'. ותמיד לתאר, אפילו שאני מדבר על כך שאני רוצה להיות פרופסור בעוד עשרים שנה. אז אני כבר פרופסור? לא. אני מדמיין את עצמי איך שאני מבין היום מה זה להיות פרופסור בעוד עשרים שנה, אבל כשאהיה בעוד עשרים שנה פרופסור זה יהיה לגמרי אחרת ממה שדמיינתי לפני עשרים שנה.

אני עכשיו מדמיין פרופסור שהוא צריך להיות גדול ומכובד, אבל פרופסור זה לא משהו שאפשר לספר על זה בצורה כל כך עסיסית. אבל אני עם השכל שלי היום, עם ההבנה שלי, עם כל הדברים שיש לי, יכול לדמיין מדרגה יותר עליונה שאליה אני משתוקק? תמיד זה לא אמת אלא דמיון, והעיקר שהערכים שלי במדרגה הנוכחית יהיו בפער גדול מהמדרגה הבאה ויתנו לי חומר דלק מספיק חזק.

לכן אין לי ברירה ועלי רק להשיג חברה כלפי המטרה שאני בוחר, שהחברה הזאת תספק לי חומר דלק. והיא צריכה כל הזמן להגיד לי שהמטרה שאני בוחר זאת בחירה נפלאה, איך בכלל הצלחתי לחשוב עליה, "אתה לא יודע מה זה בכלל, אנחנו עכשיו נספר לך באמת מה זה. יש בינינו כאלו שכבר השיגו את זה ואם תדע מה זה, אז תאמין לי שאתה תרוץ וכולם ירוצו ונגיע".

תלמיד: בשביל להיות פרופסור, אחרי שנתיים שלוש אתה מודד איזה צעדים עשית בהתקדמות בשביל זה ויש לך איזו מדידה. אבל כאן אתה לא יודע אם מה שעשית נכון, אין לך מדידה.

יש לי תהליך ויש לי אפשרויות למדוד, אם המטרה שלי היא קשר עם הבורא. בכל מדרגה יש לי מצבים שאני מרגיש שאני נמצא יותר בקשר עם הבורא. חוץ מזה אם אני לא יכול למדוד את עצמי כלפי המטרה, אז אני יכול למדוד את עצמי כלפי הרצון לקבל שלי שגדל, כלפי הייאושים והתסכולים והשינויים השליליים, זו גם הכנה, זו גם חלק מההליכה.

זאת אומרת, אם אני לא שם לב להרגשה שלי אם רע לי או טוב לי, אלא אני בודק כמו גוף שלישי את המצב שלי, יש לי תמיד אפשרות להגיד אם אני באמת מתקדם או לא, לפי הדברים השליליים או החיוביים כאחד, לא חשוב. הבעיה היא שההליכה הרוחנית היא הליכה רגשית, והרגש מבלבל את האדם, סותם לו את המוח, ואז כשרע לי לא אכפת לי להגיד אלף ואחד דברים שרע לי וזהו. וזו לא בדיקה, זו לא מדידה. עד כמה שאתה בחור חכם, אתה יודע שעם עשרה גרם פחות תענוג כבר כל החכמה שלך לא שווה כלום. אתה לא יכול יותר לעשות שום דבר, זאת הבעיה. אז הבעיה היא לא למדוד, הבעיה היא להיות מסוגל למדוד.

תלמיד: אני רוצה פחות לשאול, יותר לשתף את הקבוצה במשהו אם אפשר?

לא. עכשיו אנחנו מדברים על המאמר. רק אם יש לך ממש שאלות על המאמר. אם לא אז סליחה. זו דוגמה לעתיד, רעיונות יש לכל אחד, השיעור מסודר לפי מה שאנחנו לומדים. לא אנחנו קבענו מה שלפנינו.

תלמיד: דיברנו על זה שהמטרה היא שהצלחנו לעשות את זה. מה השלב הבא? יש פה ממש מצב שכולם רודפים אחרי המטרה, כולם בוערים.

אם כולם בוערים וכולם רודפים אחר המטרה והקבוצה הגיעה למצב כזה מה שיהיה, אז הקבוצה היא "כאיש אחד בלב אחד". או שזה מספיק לה כדי לקבל את התגלות הבורא, או שצריכה עוד להכין את עצמה. אבל אם היא הכינה את עצמה ממש "כאיש אחד בלב אחד" מיד תהיה קבלת התורה.

תלמיד: ויש פה שלב של הכרת הרע לפני זה?

עזוב את הכרת הרע. ודאי שהכרת הרע לפני כן, וגם אחרי כן יש הכרת הרע. לא הכרת הרע אלא אחרי זה כבר יש מדרגות. אבל ללא שום ספק, אם שני אנשים, אני לא מדבר על קבוצה גדולה, אם שני אנשים יכולים להגיע למצב כזה, ולמרות ההפרעות להיות "כאיש אחד בלב אחד" יש גילוי.

תלמיד: אתה כל הזמן מנסה להגיד שיש קבוצה שהיא יודעת שיש משהו מעבר, ככה הם מבינים, אז עכשיו צריך שתהיה באדם עוד יותר קרובה לרוחניות.

אני לא מבין אותך. יש בנו תוכנה בתוך הרצון לקבל, הרצון לקבל מתוכנן איך לעבוד. הבעיה שלנו רק איך לזרז את עבודת התוכנה.

זאת אומרת, התוכנה קיימת בתוך הרצון לקבל, הרצון לקבל בעצמו הוא התוכנה. אנחנו רק צריכים לשכפל, את ההרצים האלה. מחשבים משתכללים במיוחד רק בתדירות ובמהירות, לא יותר. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות בעבודה שלנו. זה מה שאנחנו משיגים בסופו של דבר, מהירות יתר ובזה אנחנו עוברים מדרך ייסורים לדרך תורה. אני צריך מהירות יתר, אני צריך קבוצה. ככל שהקבוצה יותר גדולה "ברוב עם הדרת המלך", וככל שהיא יותר גבוהה, וכן הלאה, אני לא משנה את התוכנה עצמה. הרצון לקבל כמו שהסברתי הוא תמיד עובד לפי הרווחים. רווחים רוחניים יותר. גם כך, גם כך אני אבין שאני צריך רווחים יותר רוחניים, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן או פחות זמן, לאט או יותר מהר, זהו.

תלמיד: פעם אני רוצה, פעם אני לא רוצה, פעם אני בירידה, פעם אני בעליה יש הרגשות.

נגיד שאתה יושב מול מחשב ואתה צריך לכתוב משהו, והבעיה שלך זה ללחוץ על המקשים, לפי איך שבא לך מבפנים, או שאתה מלכתחילה הולך להשיג איזשהו כוח נוסף שידחוף אותך ללחוץ עליהם, או שיתנו לך דחיפה מאחורה ואתה תלחץ על המקש. תקבל מכה ותלחץ, ושוב תקבל מכה ותלחץ. כמו שאימא בטח צעקה עליך על כל דבר שלא רצית לעשות. או שהיית יכול לעשות מראש יותר מהר ויותר בנעימות. זה הכול.

אבל שתלחץ על המקשים האלו בטוח, ואלה אותם מקשים בטוח. רק נראה לך שהיום במקום ללחוץ על איזה מקש במחשב, אתה יכול לעשות משהו אחרת. לשחק במשהו, נראה לך שככה זה יעזור, זה לא, אתה בסופו אתה מגיע ללחוץ על המקש, זה הכול.

זאת אומרת, אתה לא בורח מהדרך. הדרך היא כל הזמן ללחוץ על המקשים, רק ביניהם אתה יכול להכניס ייסורים אם אתה מטומטם, וההבדל הוא רק בזה.

ואף פעם אתה לא תלחץ על המקש בלי שאתה תגיע למצב שזה הכרחי וזה חשוב וזה הכי טוב ואני חייב את זה, ואפילו שלא היה עומד עליי אף אחד עם המקל, בכל זאת אני בעצמי הייתי רוצה לעשות את זה, ורק את זה.

אם תגיע להחלטה הזאת בעצמך מהר בעזרתך, כביכול בעזרתך, בעזרת הבורא, שאתה תעורר אותו, תחפש דרך איך לעורר אותו, בסופו של דבר תחפש קבוצה שהיא תעורר אותך כדי שתעורר אותו, אז יהיה בסדר. אם לא - עוד כמה שנים.

תלמיד: מה זה נקרא עבודה בתוך הדעת? איזה מקום יש לשים את הבורא בתוך הדעת?

איזה מקום יש לנו, שבו אנחנו יכולים להכניס את הבורא בתוך הדעת? קראנו בשבת מאמר מאוד מיוחד, תראה איזו כותרת הוא נותן. זה לא פשוט. "מחקר מדעי על בסיס ניסיוני בדבר חיוב של עבודת ה'". איך יכול להיות, הרי זה הכי רחוק מהרוחניות? נכון? ואתה אומר, איך יכולה להיות עבודה בתוך הדעת? אתה רואה, הוא נותן לך בתוך הדעת את כל ההוכחות, כל הדברים.

(סוף השיעור)

---

1. (תהלים קי"ח, כ"ז) ↩