שיעור הקבלה היומי7 מרץ 2019(בוקר)
בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות, אות ע"ד
7 מרץ 2019
לכל השיעורים בסדרה: בעל הסולם. הקדמה לתלמוד עשר הספירות
שיעור בוקר 07.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 787, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",
אותיות ע"ד – פ"ד
אנחנו לומדים כאן פעולות שהאור העליון עושה על הרצון לקבל שלנו בהתאם לכמה אנחנו מוכנים להיות בשינויים תחתיו. "אין כפיה ברוחניות". מה שאדם עובר, צריך לעבור בהבנה, בהרגשה, בהסכמה, בהכנעה, ברצון. ואפשר לעטוף את זה בעוד הרבה מילים, אבל לא יכול להיות שכל השינויים שהוא עובר יעברו בו ללא ההשתתפות שלו בכל מיני צורות, ברמות, בהתפעלות, בהתרגשות. במגמות מסוימות. הוא יצטרך להשקיע כוחות ולכן אפילו שאנחנו מדברים עכשיו על ד' מידות האהבה, גם הן עוברות על האדם בצורה הדרגתית ודורשות הכנה מסוימת ממנו, הכנה רבה.
כל מה שאנחנו לומדים, זה בעצם איך אנחנו יכולים לסייע לאותו אור עליון, לאותה תכנית הבריאה להתממש בנו. לבצע אותו חלק מהתהליך שתלוי בנו. זו בעצם כל מטרת הלימוד והקיום שלנו.
אות ע"ד
"והנה כל אלו, ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות ג"כ, בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן, באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב. ואי אפשר לזכות, בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית.
אות ע"ה
ולפי"ז, מתעוררת השאלה: איך יצוייר לו לאדם, לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של "האהבה התלויה בדבר", שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת, שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא?
ומכ"ש לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו ית', דהיינו, מידת טובו ית', שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנ"ל (אות מ"ז ד"ה ומתחילה) עש"ה, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים ע"ש?
אמנם נתבאר, שכל העסק, בתורה ובעבודה, דרך בחירה, נוהגים בעיקר, בזמן ההוא של הסתר פנים, ע"ש. ואם כן, איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה, עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו, שום שמץ של רע כל שהוא, ואצ"ל, שיזכה למדרגה ג' או ד'?"
כדי לזכות באהבה אני צריך להרגיש, לגלות שהבורא עושה לי טוב. הרצון לקבל לא מסוגל לאהוב אם מקבל מכות. או שהוא מקבל טוב בתוך הרצון לקבל, או הוא משנה את היחס שלו למה זה טוב ומה זה רע. ואז מה שהיה לו קודם רע הוא מבין שזה לא רע אלא טוב, ואז זה נקרא ש"מנשק את המקל". אבל הוא חייב, בכל זאת, להרגיש טוב כדי שתתפרץ ממנו התגובה שנקראת "אהבה" התלויה בדבר, זה המדרגה הראשונה, והלא תלויה בדבר, כבר למעלה ממה שהרצון לקבל מרגיש. אנחנו עוד נדבר על זה מה זה נקרא שאהבה "לא תלויה בדבר". זאת אומרת, איך יכול להיות שהוא מגיע לאהבה אם הוא עובר דרך הסתר פנים רגיל וכפול, הסתר בתוך הסתר? ואז, מה זה הסתר? שמידת הטוב, שהבורא כל הזמן משפיע לו, היא נסתרת והוא לא מרגיש שזה טוב. אז הוא רוצה להסביר לנו באיזו צורה אנחנו צריכים להשתנות כדי להתחיל להרגיש את האהבה, את הבורא במקום שקודם, לפני תיקון הכלים מרגישים ההיפך. איזה תיקונים אנחנו צריכים לעבור.
שאלה: אם האהבה תלויה בדבר, אז יש בזה על מנת לקבל.
לא. יכול להיות לא על מנת לקבל. יכול להיות על מנת להשפיע, אבל בכל זאת, הוא חייב להרגיש יחס מסוים מהבורא, ואז יש לו תגובה. אני לא יודע, אבל צריך להיות כאן איזה תנאי. [אהבה] תלויה באיזה דבר. תכף אנחנו עוד נברר. ונגיד שכן, הוא צריך להרגיש שהבורא אוהב אותו?
תלמיד: אז איך יכול להיות שהוא ירגיש אותו רק בטוב? כי יש פה משהו כבר עם על מנת, הגדרת את האהבה שהוא מרגיש רק בתנאי שהוא מרגיש את מציאות הבורא כטוב.
זה נקרא "אהבה תלוי בדבר".
תלמיד: אז אם הוא מרגיש את מציאות הבורא כטוב, איך יכול להיות שזה עדיין תלוי בדבר?
תלויה בזה שמרגיש טוב.
תלמיד: זה על מנת לקבל, אז הוא חייב גם להרגיש רע.
לא. יכול להיות שלא על מנת לקבל. יכול להיות על מנת להשפיע. אבל אם אני לא מרגיש, אני לא יכול לפתח אליו אהבה. בוא נראה. זאת שאלה.
שאלה: מה זה טוב מצד הבורא ומצד הנברא?
זה כל פעם משתנה.
תלמיד: מצד הבורא זאת לא משתנה?
מצד הבורא זאת השפעה.
תלמיד: אנחנו מדברים שיש קשר, שיש הסתר פנים של הבורא ואנחנו חייבים להרגיש שהוא טוב ומיטיב, ואני לא כל כך מבין את הקשר הזה.
אנחנו נלמד. תשמע מה שכתוב.
אות ע"ו
"אמנם כן, צללנו לתוך מים אדירים. ולכל הפחות, יש לנו להעלות מכאן, מרגלית יקרה. ונבאר ע"כ מאמר חז"ל (ברכות י"ז): "כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי [כשהיו החכמים יוצאים מבית רבי אמי], ואמרי לה מבי רבי חנינא [ויש אומרים מבית רבי חנינא], אמרי ליה הכי [אמרו לו כך], עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין". עכ"ל.
ויש כאן להבין: למה לא אמרו "עולמך תקבל בחייך", אלא רק "תראה"? ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו? ועוד יש להבין בכלל: למה לו לאדם, לראות העוה"ב שלו בחייו, המצער הוא, אשר אחריתו לחיי העוה"ב? ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה"?
אות ע"ז
"והנה קודם כל, צריכים להבין, ראיה זו, של העוה"ב שלו בחייו, איך היא? כי ודאי, שבעינים הגשמיות, אין רואים שום דבר רוחני. גם אין מדרכו של השי"ת, לשנות סדרי בראשית. כי כל סדרי בראשית, מתחילתם, לא סדרם השי"ת, בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר, לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם, על ידיהם, להתדבק בו ית', כנ"ל, כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו". וא"כ יש להבין: איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו?"
אנחנו רואים מה זה נקרא "לראות את הבורא", "לראות את העולם", "העולם הזה", "העולם הבא". גם העולם הזה, מה ההגדרה של העולם הזה? יכול להיות שלא מה שאנחנו מתכוונים. מה זה נקרא "עולמך תראה בחייך."? בחיים שלי אני רואה את העולם או שזה לא נכון?
אות ע"ח
"ואומר לך, שראיה זו, מגיעה לו לאדם, על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, עד"ה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ועל דבר זה, משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב): "אשר אפילו, כל העולם יאמרו לך, שצדיק אתה, תהיה, בעיניך, כרשע". דהיינו, "בעיניך" דוקא. פירוש: כל עוד, שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך, מכח הפרסום, שיש לך בכל העולם, לצדיק.
ובזה תבין ג"כ, למה העמידו הברכה של "עולמך תראה בחייך" בראש הברכות. כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור"."
זאת אומרת, צריכים להבין מה זה נקרא "עולמך תראה בחייך". ואז, מזה והלאה כבר [האדם] מתחיל להתפתח בצורה רוחנית.
שאלה: בעל הסולם אומר בהתחלה שהבורא נתן לנו הסתר אחד והסתר כפול כדי שלא יהיו לנו תנאים, שום תנאי לקבל את הבורא. הקשר שלנו צריך להיות נקי ללא שום תנאי. ודווקא בגילוי פנים, אנחנו רואים שיש תנאי. כאילו, אם אתה תאהב אותי, אז אני אוהב אותך.
בכל מצב יש תנאי, כי יש אור כנגד הרצון. אני בכוונה עושה את זה בצורה כזאת פשוטה מדי. כי האור כנגד הרצון, אז ודאי שיש תנאים משני הצדדים. שניהם הם הפוכים זה מזה, משפיעים זה על זה. אז איך אתה מתאר לעצמך שאין תנאים? תמיד ישנם תנאים. ואפילו אם אנחנו רואים שאין תנאים זה איזשהו מצב מסוים שאנחנו כביכול קוראים לו כך, מכנים אותו כך.
תלמיד: זה מה שהבנתי, שכל ההסתרה הייתה, נועדה להוציא אותנו מהתנאים האלו. ושיש גילוי של הבורא, אז אנחנו אומרים לו, "עכשיו, אני בתנאי כזה, אני אוהב אותך".
הסתרה? לא. ההסתרה נועדה לנו כדי שאנחנו נגיע למצב שאנחנו נוכל לחיות בגילוי כמו בהסתרה ובהסתרה כמו בגילוי. שכלפי הרצון לקבל שלי זה לא ישנה. אני אגיע למצב שזה לא משפיע עלי. שאני כבר למעלה מהשכר ועונש הזה כגילוי והסתרה. אני לא זקוק לגילוי. אני מגיע לאמונה.
תלמיד: זה בדיוק מה שאני אומר.
אם אתה אומר כך, אז בסדר אנחנו משתווים.
תלמיד: אמרת שאנחנו עכשיו באים לאהבה חלוטה, אהבה נקייה, שהקשר שלי עם הבורא חשוב ללא שום תנאי ברצון לקבל שלי, פה פתאום צץ משהו שיש בו תנאי מסוים, זה עדיין לא נקי.
ודאי, עד גמר התיקון תמיד יהיו לך כאלה תנאים. מה שאנחנו צריכים בדרך, בכל התיקונים האלו, זה קודם כל הכנעה. הרצון לקבל כל הזמן, כל הזמן, עובר תיקונים ומתחיל, אפילו בעל מנת לקבל, ליהנות מזה שהוא נכנע כלפי הבורא עוד יותר ועוד יותר.
שאלה: כתוב "עולמך תראה בחייך". על איזו ראייה מדובר?
אתה שואל ואנחנו נברר את זה, למה אתה שואל מה שהמחבר שואל? צריך לחכות ולשמוע כשיבוא הזמן לבירור המושג הזה. בעל הסולם אומר, בעולם הזה אי אפשר לראות, בעיניים, אי אפשר לראות, ושואל, מה זה נקרא ראייה.
קריין: אות ע"ט.
אות ע"ט
"אמנם יש להבין: אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד, להחזיק את עצמו, לרשע? ומשום, שחסרה לו, המדרגה הנפלאה הזאת, של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע? דבר זה מתמיה ביותר."
גם לא מובן מה זה "כל העולם אומר צדיק אתה"? הדברים עדיין לא ברורים. אבל, בכל זאת, כדי להגיע למשהו צריכים לקרוא כמה פעמים.
קריין: אות פ'.
אות פ'
"אמנם כבר נתבארו, ד' הדרכים של השגתם של בני האדם, את השגחתו ית' עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם, של הסתרת הפנים מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם, להתיגע ולעסוק, בעבודתו ית' בתורה ומצוות, מבחינת "בחירה".
כי אז, עולה נחת הרוח לפני המקום, מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנ"ר שלו מהמלאכים של מעלה, שאין להם בחירה, אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם."
לא על כל דבר אפשר לדבר. אבל מה שלא יהיה, מובן לנו ש- ד' דרגות אנחנו צריכים לעבור כדי להגיע לתיקון.
קריין: פ"א.
אות פ"א
"ועם כל השבח, האמור על בחינת הסתר פנים, איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה. דהיינו, שכל שכר מצוה, המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומע"ט, בזמן של הסתר הפנים. כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה"." יש כאן איזו תקופה שבה אנחנו צריכים לאגור יגיעה בזמן ההסתרה, שלמרות ההסתרה אנחנו נמשכים לעוד שיעור, לעוד מאמץ, לעוד חיבור ולעוד משהו. כל מה ששייך להתקדמות לקראת המטרה זה "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"1, וכשהסאה מתמלאת אנחנו משיגים. לא יכול להיות בצורה אחרת, שהכלי לא מוכן ונוכל להשיג משהו, איך יכול להיות? זה לא לפי החוק שהאורות מתגלים לפי עוצמת הכלים.
"כי אז יש לו צער, מתוך התחזקותו באמונתו ית' בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער, שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא כי הצער השכר".
שאלה: איך יכול להיות שהרצון לקבל צריך ליהנות מזה שצריך להיכנע כלפי הבורא, נהנה מזה שמתבטל?
התשובה פשוטה. הרצון לקבל נמצא בשליטת האור, האור משפיע והרצון לקבל נהנה מזה שהוא נכנע, אחרת איך תגיע להכנעה, איך תגיע לאיזה שינוי, בכלל ברצון לקבל איך אתה מגיע לאיזה שינוי שהוא, שינוי לכל כיוון, לכל דבר, איך אתה מגיע? אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב שמשפיע עליך ואז הרצון לקבל משתנה. מה זה הרצון לקבל משתנה? הרצון בעצמו לא משתנה, אלא אופן הפעולה שלו על ידי האור משתנה, פעם הוא נהנה מזה שהוא מקבל, וזה הרצון לקבל בצורתו הטבעית, ועכשיו הוא נהנה מזה שהוא לא מקבל.
אבל מה הוא מקבל במקום המילוי הקודם, שנהנה בתוך הרצון בצורה הפשוטה, הטבעית? עכשיו הוא נהנה מתוך מילוי אחר, שהוא מרגיש שהוא נכנע כלפי הבורא, הוא עדיין לא מרגיש את הבורא, אבל בתוך המצב הזה הוא מרגיש שהוא נכנע כלפי הבורא, כלפי משהו. הפעולה עצמה שהוא נכנע מביאה לו סיפוק, תענוג, רוגע, ממש נהנה מהמצב. למה? האור העליון כך פועל עליו,
תלמיד: בעולם שלנו אין דוגמאות כאלה, נכון?
לא [נכון], זה עדיין לפני המחסום, זה עדיין לפני שהוא הופך להיות לעל מנת להשפיע. הכנעה היא עדיין, תגיד, במסגרת העולם הזה.
תלמיד: אני צריך לחשוב על זה.
לא, לא צריך לחשוב, צריך להשתוקק למצב כזה, שנקבל את הרגשת ההכנעה. לפני ההכנעה בדרך כלל מגיעה הרגשת זעם, רוגז, תרעומת, רוגז מזה שהוא חייב לעשות משהו שכולם מסתכלים, לוחצים עליו, האגו מתפרץ בכל מיני צורות, רוצה לצאת ממש כמו מצינוק, זו תקופה ארוכה, ואחרי התקופה הזאת, בסופה, מגיעה פתאום רגיעה.
אומר לכם מניסיון, ממש כך, האדם מרגיש "כמה טוב שאני נכנע". למה? קיבל מצב כזה, ואז ממשיך, עוד נדבר. אבל שני המצבים האלה הם מצבים ברורים מאוד שעוברים על האדם בצורה מאוד חזקה ורגשית, כעס גדול, ופתאום אתה מבין שהכי טוב זו הכנעה, וההכנעה שהוא משיג בעצם מלווה אותו כל הזמן, זה כבר בוא נגיד, התיקון הראשון על הרצון לקבל, שהוא עדיין לא תיקון, זה תיקון לקראת המשפיע אבל זה עדיין לא משפיע, זו הכנעה ראשונה בלבד.
שאלה: במציאות שלנו כאן בקבוצה אנחנו רואים שבנקודה המשמעותית הזאת שאתה מדבר עליה, יש לא מעט חברים שלא מצליחים לשרוד את זה. מגיעים לכעס, תסכול ולחץ.
זה לוקח הרבה זמן. כאן ביניכם, מתאספים נשמות לא פשוטות, קשות, גבוהות, גדולות, זאת אומרת, עוצמתיות, מה לעשות, אין מה לעשות, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אם אתה רואה אדם שקשה לו מאוד בכלל לשמוע משהו מחכמת הקבלה, משהו לקיים, זה יכול להיות בדרך כלל סימן לנשמה חזקה. ייקח לו הרבה זמן, הרבה מאמץ עד שיגיע לתיקון, אבל התיקון שלו גדול, מה לעשות.
תלמיד: זו השאלה, מה לעשות?
מה לעשות? להמשיך כ"שור לעול וחמור למשא". אין מה לעשות.
תלמיד: איך יכולים לשמוע את החברים האלה שבנקודה הזו קמים והולכים?
הולכים. אין מה לעשות.
תלמיד: נראה שהוא מטר מהבאר, צריך לעשות עוד פסיעה אחת ולעבור איזו נקודה, ובנקודה הזו הוא נופל.
אין מה לעשות, "ישרים דרכי ה'"2. צריכים להחזיק באיזו צורה, בדרך כלל לתת להם איזו עבודה בחברה, משהו, צריכים את זה, לא סתם המציאו דת עם כל מיני פעולות, מצוות, חברה שיש בה כל מיני מנהגים, הכול כדי להחזיק אנשים. כי האדם לא יכול לחיות רק מתוך נקודת המגע שלו עם הבורא והגוף שלו כאילו לא נמצא, זה לא יכול להיות, קשה לו, לא מסוגל, השפעות חיצוניות, הוא נמצא תחת לחצים גדולים, כל מיני ספקות למיניהם, והוא לא מבין שאת זה הבורא שולח לו כדי לברר את הכלים. ככה זה.
מה לעשות? צריכים קצת מזל, פשוט מאוד. אחרי הכול נחזק את החברים כמה שאפשר ונקווה שיישארו ולא יברחו, כי מי שבורח מאריך מאוד את התיקון, זה ברור, הוא נופל לדרגת בהמה, מה יש לו מזה? אנחנו רוצים לסדר חברה מאוד מתקדמת שלא מקבלת תמיכה משום דבר חוץ מהעשירייה, עשינו כאן כמה צעדים קדימה. צעד אחד, אתה לא מקבל תמיכה מסביבה דתית רגילה שיש שם הרבה חוטים שמחזיקים את האדם, אנחנו רואים איך אלפי שנים זה מתקיים.
מצד שני, אתה מכניס את האדם למסגרת שנקראת "עשירייה" כמו שכותב רב"ש, וזה עוד יותר גרוע, כי אתה מחייב אותו לא רק לפטור את עצמו מחיזוק של הרגל, של הסביבה הרגילה, שכך מקובל על העולם ומבינים במה אתה עוסק, ויש פעולות שאתה חוזר עליהן, והמצוות הגשמיות עוזרות לך בזה, כי הרגל נעשה טבע שני. אלא כאן זה עוד יותר, זה עשירייה, אני חייב להיות בהם, רק מהם לקבל חיזוק, על ידם בלבד, ובתוכם אני מגיע לבורא.
זאת אומרת, ברור לי שאני מגיע לבורא דרך המאבק שלי עם האגו, דרך זה שאני מנצח את האגו שלי שלא נותן לי להתחבר עם האחרים. ורק אם אני מנצח אותו ומתחבר איתם למרות האגו שלי, עם כל המאבקים האלה, אז אני מגיע לבורא. זאת אומרת, יש לפניך איזו דוגמה כל כך אנטי אגואיסטית, שלא יכולים להחזיק, זאת החברה שלנו. ולכן מי שנשאר ושורד הוא באמת גיבור. אני חושב שאין עוד כאלה בעולם. אנחנו מנסים לסדר את הדברים בצורה כמו שכתוב. ועוד יותר מזה, אנחנו עוד נדבר על זה. אז ודאי שקשה.
אתם צריכים לדאוג לכל החברים שהם בכל זאת משתדלים. ואם לא, אז אני אומר שחייבים לתת לכל אחד ואחד איזה עסק קטן, איזה ג'וב שיחזיק אותו. שחוץ מזה שהוא עושה משהו, שיעשה משהו בתוך החברה וזה יחזק אותו על ידי פעולות. אמנם אלה פעולות גשמיות, אבל יש בזה רוחניות. וזה מתאים לו, טוב לו, הוא מקבל על זה תמיכה, הערכה מהחברה. צריכים לחשוב על זה, צריכים לדאוג לזה.
אבל באמת, התנאים שיש כאן הם תנאים מאוד קשים. ניתוק מההרגל הדתי וחיבור לעשירייה, הם שני תנאים כאלו שקשה מאוד להחזיק בזה. אין לך עוד דבר כזה, גם את זה וגם את זה. אפילו אחד מהם אין, אלא אם כן אתה הולך לאיזה חוג פעם בשבוע בתל אביב ומלמדים אותך שם משהו מהקבלה, או שאתה הולך לאיזה מקום שאין שם עשיריות ויש חיזוק דתי.
כאן אתה פשוט נשאר ויש לך רק את התבנית הזאת של עשירייה, ואתה חייב בלב שלך להתכלל שם וזהו. ורק בכמה שאתה נכלל בהם, כך אתה מגלה את הבורא. תנאים קשים. ועוד חוץ מזה, אנחנו מטפלים גם באומות העולם שבינינו, לא רק יהודים, שזה עוד משהו, כי אתה צריך להתאים את חכמת הקבלה לכולם ולצאת מהמסגרת הפנימית ליותר חיצונה, לכלול אותם בפנים כשווים לכל דבר. ועוד מחוץ לזה, גם לצאת לאומות העולם בכלל, שאין להם שום נטייה לזה, ולהתחיל להסביר את זה וכל הדברים האלה. אתה צריך עכשיו לעסוק עם האנטישמיות, מאיפה זה בא ולמה זה קורה ולהסביר לכולם, כשכולם מסתייגים מזה. אתה תראה מה שיש, אף ארגון דתי לא הולך להסביר על זה כלום, אלא רק מתלונן שזה קורה ומגן על עצמו. זאת אומרת, יש כאן הרבה דברים שמתגלים ששייכים לדור שלנו.
שאלה: אני רוצה לשאול על העבודה שלנו עם התלמידים החדשים שלנו, בהיבט מסוים של ניתוק מההרגל הדתי. ההרגל הדתי מאפשר לאדם לעשות מעשים בידיים, ברגליים, וזה הופך את הכול להרבה יותר ברור, יש משהו שאני עושה. כשאנחנו באים לתלמידים החדשים שלנו, הם כל הזמן שואלים מה לעשות, הם רוצים, הם מחפשים לעשות משהו.
הם יכולים לעשות, אנחנו רק לא כופים.
תלמיד: אני לא מדבר על דת בכלל, אני מדבר על משהו אחר. השאלה שלי יוצאת מתוך ההבנה שההרגל הדתי מאפשר לאדם לעשות דברים בידיים, ברגליים, ואז הכול הופך להיות לברור יותר. ואצלנו אין את זה.
זה לא ברור יותר, זה מחזק אותו על ידי פעולות גשמיות ונותן לו אחיזה.
תלמיד: כן, זאת מסגרת מאוד ברורה.
כן.
תלמיד: אז מכיוון שכמו שהסברת שמנו את הדבר הזה בצד, אנחנו אפילו לא עובדים עם זה, אז התלמידים שלנו כל הזמן פונים אלינו ואומרים, "תגידו מה לעשות?". גם אם לא אומרים את זה במילים, הם מצפים שניתן להם איזה משהו לעשות. ה"לעשות" שלנו זה תמיד להתבונן פנימה, אלה דברים שלא עושים בידיים וברגליים. השאלה היא האם יש לך איזו עצה, איך אפשר להתמודד עם הבעיה הזאת כי אני מרגיש שהיא מקשה?
אתה לא נותן להם שיעורי בית?
תלמיד: אני נותן ועוד איך, אני גם מוודא שאנחנו בודקים אותם שבוע לאחר מכן, אבל אנחנו מוצאים שהם מתקשים מאוד לעשות אותם. למה? כי שיעורי הבית שלנו הם לא דברים של לעשות בידיים וברגליים, אלא נניח אם לומדים על "אין עוד מלבדו", אז אנחנו מבקשים מהם במהלך השבוע לנסות להסתכל על החיים מהזווית הזאת, לנסות לראות עד כמה אנחנו נזכרים במחשבה הזאת.
כמו בבית ספר. אתה נותן להם טקסט והם צריכים לפי זה לחבר שאלות, לענות עליהן.
תלמיד: זה לא לקהל הישראלי, סליחה שאני אומר כך, אבל הם לא אוהבים לעשות דברים כאלה כמו שיעורי בית ממש, לענות על שאלות.
אבל להבין טקסט שכתב מקובל כדי להיות יותר קשור אליו?
תלמיד: לא, הם מחפשים איך זה קשור לחיים שלהם, לא להיות חכמים יותר או משהו כזה. כך לפחות אני מתרשם. עשינו גם שיעורי בית מהסוג הזה, גם מבחנים, אבל הקהל הישראלי לא אוהב את הדברים האלה, הוא לא אוהב למידה יבשה כזאת.
תראה, אנחנו באים לשיטה שאף אחד לא אוהב. ודאי שאף אדם לא אוהב, אלא הוא עושה כאן פשרות. אין לי ברירה, אני חייב ללמוד את זה כדי להשיג את מה שאני רוצה. זה כמו בכל עבודה.
תלמיד: אנחנו מדברים על תלמידים חדשים, אז אני רוצה לעטוף להם את זה במשהו נעים, אני לא רוצה להגיד להם, תשמעו, יש פה משהו שלא נעים.
מה עושים החברים האחרים? אתה בטח יודע, אני לא.
תלמיד: מי זה החברים האחרים?
מי שמלמד.
תלמיד: מי שמלמד במסגרת המכללה בשפה העברית, עושה את מה שאני מתאר כרגע, אני מתאר מה שקורה במכללה.
אני לא יודע.
תלמיד: אבל האם הקושי שאני מתאר מובן לך? זאת אומרת, השיטה שלנו לא מביאה להם שום דבר קונקרטי לעשות עם החיים שלהם, ואנשים מחפשים את זה.
אני יודע. אני אתן לך דוגמה אחרת. אתם זוכרים איך היינו מדביקים קופסאות ועוד כל מיני דברים? גם אני לא ידעתי במה לעסוק יחד כולנו ולבנות משהו, לעשות משהו פיסית. אני לא יודע מה אפשר לעשות, האם אתם מחפשים לעשות איזו עבודה פיסית יחד?
תלמיד: אני לא יודע.
אתה מדבר על מסגרת שיש לך במקומות שאתה מלמד?
תלמיד: כן. אדם שבא ללמוד את חכמת הקבלה רוצה לדעת מה לעשות עם זה בחיים שלו, איך בפועל לממש את הדבר הזה. הוא מחפש משהו. אנשים לפי הטבע שלהם רוצים לעשות משהו בידיים וברגליים, משהו ברור, משהו קונקרטי, לא איזה תרגיל במחשבה.
לא, הקבלה לא מתבטאת בידיים וברגליים. לכן אני אומר לך, זה מה שהמציאו המקובלים. מצד אחד, בעל הסולם כותב שמי שנמצא כבר בחכמת הקבלה, לא חשוב לו מאיזה מין, גזע והכול, והוא יכול לעסוק אפילו בכל דת שהוא רוצה. הוא כותב את זה ב"דור האחרון". זה מצד אחד.
מצד שני, אתה רואה שהמקובלים המציאו לעסוק בענפים שבעולם הזה כדי לחזק את האדם, לתת לו מסגרת בצורה גשמית, עד שהוא לא נעתק מזה. אני לא יודע מה לעשות, אני גם לא יודע אם אתה יכול לתת להם משהו קבוצתי, האם יש להם זמן לזה? אין. אם אין, אז רק שיעורי בית מיוחדים כאלה.
אבל אני בכל זאת הייתי נותן להם שיעורי בית. אנחנו צריכים לחבר שיעורי בית, כי הם בכל זאת צריכים לעשות את זה, זה גם יתן להם יותר אפשרות להתקדם, יותר להבין לעומק, להתקשר לחומר. זה חובה.
תלמיד: מה היחס לגבי הכנעה? אני יכול להיכנע כלפי המקל שכל הזמן מרביץ לי, ולאט לאט, הוא מרביץ מרביץ ואולי אני כבר מרגיש פחות.
זו לא הכנעה, זו בריחה מהייסורים. הכנעה זה נקרא שאני מקבל איזו הארה, שאני לא יודע מה אבל אחר כך מתברר, שאני מקבל איזו השפעה מלמעלה, שמלמדת אותי שלהכניע את עצמי לא שזה כדאי, זו מדרגה יותר נעלה מכל דבר שהיה לי קודם. לא תיארתי לעצמי שהכנעה זה דבר כל כך גבוה. אבל מרגע זה והלאה, וגם זה לפרקים, האדם כבר מתחיל לכבד את ההכנעה. שכמה שמכניע את עצמו יותר, ואף אחד לא יכול לדעת את זה, זה לא שהוא מגלה את זה, ודווקא מבחוץ יכול להתנהג לפעמים בדברים בצורה גסה, אבל כמה שמכניע את עצמו ממש נהנה מזה. כי קודם כל זה תיקון לרצון לקבל שלו.
שאלה: אז מה היחס כלפי ייסורים שאדם מקבל בדרך?
היחס כלפי ייסורים, שהייסורים שהרגיש קודם, הם תופעה ברצון לקבל שלו, באגו שלו, שהיה מרגיש פגם באגו, מקנאה, משנאה, מתאווה, מכבוד. מכל הדברים האלה הרצון לקבל שלו נפגע, ועכשיו הוא מרגיש שאין לו את זה, שכאילו זה עובר מעליו. זה לא חשוב לו, הוא לא משחק בזה, לא עוסק בזה. אז מה אם אני פחוּת מכולם, שכולם עוברים אותי. שכולם יותר גדולים, יותר חכמים, יותר מרגישים אולי או משיגים. אני עכשיו נהנה מזה שאני כמה שיותר פחוֹת מכולם. אני רואה בזה עכשיו דווקא התעלות.
כל דבר ששייך לרוחניות קשה להביע, אבל תנסו להרגיש את זה.
שאלה: בתחילת הדברים שלך אמרת, שיש איזו נקודה ראשונה שבה יש איזה ניצוץ של השפעה, שאחרי שהניצוץ הזה החבר מקבל יכולת לביטול הראשון שלו. איך שמים לב לניצוץ הזה?
זו ישועת ה'.
תלמיד: כי זה מזין בעצם את כל התהליך אחר כך.
בטח.
תלמיד: אז איך מעלים את זה?
מי שמסוגל לסבול זמן רב, עם התסכולים ועם ההתפרצויות והתרגשויות וכאבים כאלו שהוא נמצא בקנאה, בתאווה, בכבוד, וזה שורף אותו, מכווץ אותו, ופתאום נכנס לאוויר אחר. זה כמו טיל לחלל, שהולך בלחץ ואחר כך כשיוצא הכול שקט, רגוע ואין כלום.
תלמיד: זה המצב שהחבר מדבר עליו. כי גם בעבודה שלנו מול הקבוצות, מול החברים, אנחנו רואים שחלק מאוד קטן מהשבוע נמצא בשיעורי בוקר, אין משהו שמניע, שמסובב, שנותן כוחות לסובב את הרוטינה הזאת.
זה תלוי בחברה, מה אתם רוצים? אני לא יודע איך לסדר אתכם בצורה כזאת שאתם תקשרו זה לזה ותחזיקו זה את זה יותר. כל החומר לפניכם, אתם יודעים לקרוא עברית יותר ממני, מה אתם רוצים ממני? אני לא יכול לתת יותר. אלא לשנות מסגרת? תשנו מסגרת. או שתהיו יותר דתיים, יכול להיות שזה יעזור לכם מאוד, או שתתחילו יותר ללמד אחרים. תצאו להפצה. אבל לא בצורה כזאת שמישהו לוחץ עליכם, אלא תבינו שזה לטובתכם. תראו מה שהכי קרוב לתיקון. לתיקון לפי בעל הסולם הפצה היא הכי הכי קרובה.
תלמיד: אנחנו מחפשים את הנקודה הזו להוביל גם את תלמידי הקמפוס וגם את החברים שלנו בקבוצות, את השלב הזה של יכולת התמדה למעלה מהדעת. נכון אני סובל, אני לא מקבל, אני לא רואה, אני לא מרגיש, לא משנה מה קורה, אבל אני עושה עוד את הצעדים הנוספים כי אני מאמין בצדקת הדרך, כי משהו צריך לקרות. בשלב הזה, נופלים. אין כוחות. כי למה שאני אסבול, אני לא מקבל, לא מרגיש.
על זה כתוב ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". אין לי מה להציע. חוץ מהפצה, חוץ מזה שיתארגנו לקבוצות לימוד, אין יותר. אני מבין אתכם, שצריך לתת משהו לידיים, משהו בפועל ממש פיסי.
תלמיד: אבל פיסי יכול להתלבש רק על חשיבות המטרה, אם אין חשיבות המטרה איך אני אעמוד ואקפל קופסאות קרטון?
אם אנחנו נניח תמורת הקופסאות האלה נרוויח כסף ונעשה משהו טוב. עכשיו אין, אבל עוד מעט פסח, תהייה לכם עבודה אם תרצו. לבוא לנקות, לסדר, להכין. אבל בעצם אתם כבר בעניינים, מה אתם שואלים אותי? ואם הייתם שואלים על הלימוד, אני מבין שכאן אני צריך לתת אולי איזו תשובה, אבל כשאתם באים בטענות שאנחנו רוצים לעשות משהו בידיים? אתם צריכים להציע משהו.
שאלה: ממש לא טענה, אני חושב שכל רגע בחיים יש לנו המון דברים לעשות. לדוגמה, עכשיו אנחנו במהלך התחלה של קמפיין קמפוס גדול. כל אחד יכול לפנות לחברים שלו, אפשר לעשות הפצה אורגנית. יש פה טלמרקטינג שריק בלילה, אפשר לבוא בשעות הערב לפה לעשות טלמרקטינג, מי שרוצה. מה העניין? אני חושב שזה מה שמתכוונים, חשיבות. ברגע שמשהו אין לו חשיבות, נכנסים לאיזה הרגל, זה הרג אותנו.
אז אתם צריכים לכתוב שעבור פעולה כזאת יהיה לו עולם הבא ב-1%, וזה ב-2% וזה ב-10%. תעשו כך. מה אתם רוצים? מצווה גדולה, מצווה קטנה.
תלמיד: אני חושב שהחיים שלנו מלאים בכל הזדמנות בכל רגע לעשות משהו בידיים, ברגליים. אני מסכים עם חבר שלחדשים זה קשה, זה אתגר מאוד גדול לאלה שממש לומדים עכשיו במכללה לתת להם משימות, זה משהו שצריך לחשוב עליו עוד. אבל לנו, מי שרוצה שיבוא לשאול מה לעשות, ניתן לו מה לעשות. אין בעיה, רק חשיבות. כמו לפני הכנס, זו דוגמה נהדרת. הכנס הזה פעם בשנה כל פעם מזכיר לנו שכשעושים משהו ביחד אפשר להצליח, לכל אחד יש תפקיד.
בבקשה. למה דווקא כנס, תארגנו ערב, יום ראשון יש לנו ערב נשים?
תלמיד: שיעור נשים.
שיעור נשים. תארגנו לנשים עוד משהו, מגיע להן. חוץ מזה אני מציע לעשות טיש מיוחד, פעם בשבוע בכל זאת לעשות כאן משהו, אבל אולי לא בעשיריות, בטיש כולם צריכים לשבת יחד. זה נראה לי, הייתי עושה את זה. ממש בצורה קצת יותר חמה ומחוברת, אני הייתי מארגן כך, לנסות, בשולחן אחד.
אחר כך פסח מגיע, אבל שוב, צריכים לקחת כל אחד ואחד לפי רצונו ויכולתו, אני התחלתי לכתוב. פשוט ראיתי שאין לי ברירה, אני חייב להיות עסוק. ואחר כך הייתי עם רב"ש כל הזמן ולא היה לי זמן, ואפילו לא באה לי עוד מחשבה לכתוב משהו. אבל את שלושת הספרים האלה, ראשון, שני, שלישי, כתבתי בשנת 83 כדי להיות עסוק במשהו. הדפסתי אותם בשנת 83, אבל כתבתי עוד לפני זה.
זה שאנשים בורחים מזה שאין להם כאן איזה משחק, אני לא יכול לעשות כלום. אני מבין את הטענות שלכם, ושוב, אתם זוכרים שהבאתי את הקרטונים האלה, ביקשתי שיהיו קרטונים או משהו, כי יש חוסר בעבודה משותפת. אבל זה תמיד ככה. אנחנו אצל רב"ש גם היינו כך, לא היה משהו ורק לפני סוכות ופסח היו עבודות כלליות.
תלמיד: עכשיו יש קמפוסים, ומי שרוצה שיבוא ויתרום, יש לנו מה לתת לו לעשות. אבל נאמר שיגמר, נחליט שאנחנו רוצים לשמור על העיסוק בארגון. אפשר לצאת למעגלים ברחובות, למרות שאולי התועלת מזה היא קצת פחות יעילה, זה פחות במשפך שמביא ללימודים, אבל רק בשביל שנעסוק בזה, האם זה נכון למצוא משימות כדי שנעסוק בהן ולא מתוך התועלת הישירה שלהם?
אני לא חושב שאין תועלת ישירה, רק אנחנו צריכים לחשוב על הנושאים שיהיו אקטואליים יותר לקהל, ואז אתה יוצא ואתה יכול להגיע לזה שאתה מעניין לקהל. אני מקווה שעוד יתפתחו דברים כאלו עם השנאה הזאת אלינו, וכן הלאה.
שאלה: כשמסבירים לאנשים את העניין של החיבור, ולא לתלמידי הקמפוס אלא כל דבר שאנחנו מדברים זה חיבור, ומיד צצה השאלה לאדם מה לעשות? האם מיד גם להסביר לאדם, לפני שהוא מתחיל לשאול מה לעשות, שכל העשייה שלו תהיה בהתפתחות הלב, בעבודה שבלב?
כן, אבל הוא עדיין לא מרגיש מה זה לב, הוא חושב שהלב זה כאן, בגוף. והתפתחות הלב זה שהלב מתרחב חס ושלום. המילים האלה עדיין לא מדברות אליו. כמו שתגיד לו, הכנעה. מה זו הכנעה? שאני מכניע את הראש כמו חמור ואז יכולים לרכב עלי. הוא עדיין לא מרגיש שזה כלפי הבורא, ושהוא יתחיל להרגיש עד כמה שהוא נכנע ונהנה, זה מגיע עם הנאה גדולה. וזה דווקא אחרי תקופת התפרצות האגו.
שאלה: כשאנחנו אומרים לאנשים להתחבר, אז צצה השאלה, מה זה החיבור? מה זאת אומרת "לעסוק בחיבור"?
מה זה נקרא "לעסוק בחיבור", את זה אתם צריכים לגלות לבד בתסכול, במצב שאתם ממש לא יודעים מה לעשות, שאתם בוכים וצועקים ודורשים, כי אחרת אתם לא יכולים להרגיש את החיבור במקום הנכון, בלב. ברצון. אתם לא תרגישו את זה.
חיבור זה שאני מרגיש בלב שלי, חיים שבתוך הלב של חבר. בלב שלי, אני מרגיש חיים בתוך הלב של חבר. ממש, זה חיבור. שהלב שלי מרגיש, אבל החיים שלו, של הלב, הם בלב של החבר. אין לי יותר מה להגיד. צריכים להשתוקק להיות בזה. ולפני זה אני צריך לשכנע את עצמי, שבלב של החבר נמצא בורא. ואם אני רוצה להגיע אליו, אני צריך בצורה כזאת להתקרב.
איך אתה תעשה כאן תרגילים, תסביר לי?
תלמיד: דווקא נתת עכשיו הרבה דברים, שאולי אפשר בשפה פשוטה להגיד את זה לאנשים. בכל זאת אני שואל יותר לכיוון שיוצאים עם מסר כזה לאנשים שאפילו לא יודעים. אנחנו אומרים לבני אדם בעולם שהפתרון שלנו זה בחיבור, אז צצה השאלה, מה לעשות כדי להתחבר? מה עושים עם החיבור?
חיבור זה התפעלות רגשית מתלות הדדית. שאני מרגיש שאני תלוי באחרים, ומתוך חיסרון שלי שאני פתאום מגלה שאני תלוי באחרים, בהצלחת חברים, בגדלות חברים, בבריאות חברים, בכל מיני דברים שנמצא באחרים, ומתוך זה אני מגיע לחיבור.
למה אני מחובר לבני המשפחה שלי? כי אני תלוי בהם. בסופו של דבר אני תלוי בהם. הם יהיו בריאים, טוב לי. הם יהיו מוצלחים, טוב לי. וכן הלאה. זה נקרא "חיבור". תנסו לפשט את זה כלפי רצון לקבל איך שהוא מרגיש, איך שהוא עובד. בצורה פשוטה. תענוג, ייסורים. ניתוק, חיבור. כואב, לא כואב. וכן הלאה. ואתם תראו.
חיבור יותר מובן?
תלמיד: אני דווקא מרגיש שקיבלתי פה משהו לעבוד, אפילו משהו לכתוב, שלא כתבתי כבר הרבה זמן.
יופי. אז תבוא כל פעם עם שאלות, ונברר. אתם צריכים עוד משהו לשמוע? בבקשה. אנחנו צריכים לחטט בלב, בהגדרות, ולהשתדל להעביר את הדברים. העיקר לכתוב אותם בלב הכוונה, על הנייר גם טוב, במילים אחרות, בצורה אחרת, עד שפתאום "או, לא חשבתי שזה זה. לא הבנתי שזה כך. זה באמת כך, או לא?" אני פתאום מתחיל לגלות הגדרות פשוטות שמתוך הרגל היו כך אצלי עוברות, פתאום אני מתחיל להרגיש אותם בפנים יותר.
שאלה: שתי הנקודות האלה הן נקודות הזעם, חוסר הסכמה ותחושת ההשפלה, איך לחפש את הנקודות האלה. איך קבוצה יכולה להגיב נכון לחבר שנמצא בנקודה הזאת של הזעם. איך אפשר לזהות את זה, אולי יש איזו הקדמה למצב הזה, כדי לעזור לחבר לעבור נכון את המצב הזה?
אני חושב שהכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לחבר שנמצא בהרגשת זעם, זה להראות לו שאנחנו נמצאים בהכנעה. עכשיו לראות, איך הוא מגיב על זה. יכול להיות שהוא נמצא בנקודת זעם כזאת, שהוא לא רואה שום דבר. שהשנאה או התפרצות האגו ממש מסתירה לו את כל הראייה, והוא לא מבין ולא מרגיש מה קורה כאן לידו, וממשיך. אז צריכים להשתדל להגיע אליו בהדרגה, אחד, שני, שלישי, כל פעם מישהו אחר בכל מיני מצבים. ולהשתדל להסביר לו מה אנחנו חושבים, ולהראות לו את מה שכתוב. אז הוא יתרגז גם על מה שכתוב ועל המחבר וכן הלאה, אבל בכל זאת זה יזרז לו את ההתפתחות.
התקופות האלו של הזעם שהאגו שלא מסכים לשום דבר, זה בטח חייב לעבור על כל אחד ואחד, כל אחד. אנחנו צריכים להיות מבינים, רגילים לזה.
תלמיד: איך לא לבלבל את זה עם שום דבר אחר. אולי זו סתם איזו התפרצות, או אולי זה משהו שמקביל לנקודת זעם?
אתם צריכים לדבר ביניכם כולם יחד באסיפה, אם יש כזה מקרה זעם, או אפילו בלי, עד כמה שאנחנו צריכים להתמודד עם זה, עד כמה שאנחנו צריכים להבין את זה. הרצון לקבל בדרכו לתיקון הוא צריך להרגיש את עצמו מיהו ומהו, להכיר את עצמו קודם כל. התקופה הזאת שהוא נמצא בהתפרצות היא תקופה ארוכה, ותקופה מאוד קשה, והוא לא מרוצה מכלום, ומעצמו, וצריכים כאן לעזור זה לזה.
אבל קודם כל עזרה בזה שאנחנו סובלים. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לסבול כל אחד מהשני, ולא שכל אחד כאן קופץ ואומר "מה פתאום שאני כך אשמע, וכך אני אראה, וכך אני אסבול את החבר". אתה חייב לסבול בגלל שהוא חבר, הוא בדרך, וגם עליך זה כך עובר. מי שעבר את זה ומגיע לתקופת ההכנעה, לו יותר קל, הוא מבין את התהליך. לא כל שכן אחרי ההכנעה יש שם עוד מצבים. אבל זה שעבר את ההתפרצות האגואיסטית ונכנס להכנעה, זה כבר משהו. אנחנו צריכים ללמוד את זה.
אני עוד לפני השיעור כתבתי לך את זה שאני רוצה, תסתכל באימייל, אני כבר ידעתי שזה מה שיהיה היום, וביקשתי שתביא לנו חומר על זה.
שאלה: מה יכול להציל את האדם בדרך הזאת?
רק מלמעלה. כלום לא יעזור. כל הדברים שאנחנו עושים, זה רק כדי לזרז את ההתפתחות. אבל בכל מקרה תגיע. אפילו אם אתה בורח, אתה לא יכול לברוח, לאן? עוד כמה שנים, עוד כמה, אבל בכל זאת תחזור.
תלמיד: מקליפורניה הוא יכול לברוח לדיסנילנד.
כן, כבר ראינו דברים כאלה.
שאלה: אולי חבר יכול לתת לתלמידים שלו תרגילים לבדיקה עצמית, של מוטיבציה לפני כל הפעולות שלהם.
אז הם יראו שאין להם מוטיבציה, מה יהיה?
תלמיד: לפני הרצון שלהם, הם צריכים לגלות שהרצון לקבל העצמי, זה המקור של כל הסבל בכל העולם, ולא רק מקור הסבל שלהם. ואז מהנקודה הזאת, אנחנו יכולים ללמד מה זו תפילה נכונה.
בסדר. אני אמרתי לכם וכל הזמן אני חוזר, תתעסקו בהפצה. יש לכם אינטרנט, יש לכם מקום שבו אתם יכולים לשפוך כל דבר. בבקשה. אין אפס. כל מה שאתם כותבים פעם מישהו יגלה את זה, מישהו יכתוב, על מישהו זה ישפיע לטובה לרעה זה לא חשוב. אבל ברגע שיש לנו אינטרנט, אני לא רואה את הבעיה. וכל אחד כותב. היום כולם כותבים, לכתוב שטויות כל אחד יכול, ולכתוב משהו מכאן לא? בטוויטר אתם לא יכולים? בבקשה. תעשו. אפילו פסוקים שאתם מעבדים אותם, לא חשוב במה. אתם לא מבינים עד כמה שאתם יכולים בזה לעשות ממש תיקונים.
שאלה: יש לי בעיה לכתוב, כי יש בזה גם עניין של פרפקציוניזם, וגם פחד מזה שאני רואה את הקלקול בי עד כמה שזה כלום, ואת זה אני אוציא לאנשים? מספיק זבל יש, למה להכניס את הזבל שלי.
אז לא את שלך. קח איזה פסוקים, רק תעבד אותם כך שלא יהיה שם בורא, ברוך ה', וכל מיני דברים כאלה. על מבנה המציאות, על כל מיני דברים, שפוך אותם. אני זוכר שאני הדפסתי את הספרים שלי, אלף ספרים מכל ספר. שלושת אלפים ספרים, משלושה ספרים. היום אתה יכול בלחיצת כפתור להגיע לכזאת כמות של אנשים. אתם לא מבינים מה קורה. צריכים להשתלם בזה. אני לא מסכים שזו בעיה. תיקח פסוקים, תיקח את מה שאנחנו כותבים שכבר בדוק וידוע, ותפיץ.
תלמיד: אם יש כמה כותבים, אז את זה אפשר לקחת ולפזר, זה מובן.
אחר כך תפתח לעצמך חוג. אתה מכיר את השפה ההולנדית, או איזו שפה אחרת.
תלמיד: אני מכיר כמה שפות, כן.
אבל ממש לכתוב טוב. כן.
תלמיד: בשום שפה.
זאת אומרת, אתה עושה שגיאות בכמה שפות. בסדר. תכתוב בהן, ותארגן חוג ששם אתה מסביר, שם אתה מלמד. תשפיע.
תלמיד: מה לעשות עם הדבר הזה שאני רואה כמה כלום. מה יש לי להגיד.
איך אני עושה את זה? גם כן. אלא כל אחד חייב וזהו. כל אחד חייב. מה תעשה? אנחנו הגענו לשלב שאנחנו צריכים לעשות הפצה בפועל. לא חברים, אתם צריכים. הטענה הזאת שאין מה לעשות, לא מקובלת עליי.
שאלה: לגבי להשפיל את עצמי. יש הרגשה שברגע שאדם פוגש במצב הזה שבו הוא צריך להכניע את עצמו ולהתקדם בדרך, זה קורה לו אחרי שנתיים שלוש מהלימוד, זה המצב הקשה ביותר. איך בפעם הראשונה בכלל אדם יכול להתגבר על זה. אולי המרצים מנסים לעזור בזה, לתת איזו הדרכה, אבל בכל זאת הפעם הראשונה היא הקשה ביותר, איך מתגברים עליה עוברים אותה נכון.
אני לא דיברתי על זה בכלל. אני לא יודע איך תרגמו את זה לרוסית, או לכל יתר השפות, אני דיברתי לא על השפלה, אלא על הכנעה. הכנעה זה שקורה לאדם שהוא מקבל הארה מלמעלה, ואז הוא נמצא בהכנעה. הוא נהנה מזה. זה עובר עליו בצורה יפה וטובה. הוא מסכים עם זה שהוא מוריד את עצמו. השפלה זה משהו אחר. שהוא משפיל את עצמו בכוח, אמנם שליבו לא מסכים. הוא עושה את זה בחיצוניות, וליבו בפנימיותו לא מסכים. זה משהו אחר. יש כאן שתי הגדרות לגמרי לא זהות.
שאלה: אני בכל זאת רוצה להגיד על זה, לנו יש מה לעשות, לא דובר עלינו. דובר על תלמידים ששואלים מה לעשות בצורה פרקטית. בדתות למשל דאגו לזה, יש להם מהבוקר עד הערב פעולות. בכל מיני שיטות רוחניות יש להם כל מיני תרגילים כביכול רוחניים עם הגוף. השאלה מה אנחנו נותנים, זה א'. ב', לגבי זה שאנחנו פונים לקהל הרחב והם שואלים מה זה להתחבר, מה צריך לעשות. גם פה דאגו כל מיני עמותות מלהעביר סבתא במעבר חציה ועד לעשות כל מיני מעשים טובים, לעזור. לא חסר, בארץ יש שבעים אלף עמותות. לכל מאה יהודים יש עמותה שעוסקת בכל מיני דברים. זו השאלה, ולא אנחנו, לנו לא חסר מה לעשות, ההיפך, אין לנו זמן.
אני הבנתי שזו יותר בעיה פנימית, כי אין להם זמן ומה שהם מבקשים זה יותר מתוך התסכול הפנימי. אין מילוי בינתיים, הם לומדים, הם משתוקקים למשהו, למצב שיתמלאו ועדיין אין מילוי, אז הם חושבים שאפשר להתקדם על ידי פעולות חיצוניות במקום פעולות פנימיות, שיפתח הלב, שיהיה בהרגשה יותר מתקדמת. זה יכול להעסיק את האדם, קצת לקדם, אבל מאוד קצת. אני לא חושב שזה מוסיף.
שאלה: נעזוב את התלמידים, אפשר לשבת ולראות איזה תסכולים יש לאדם שמגיע פעם בשבוע ללמוד. יש אלף אנשים בשנה שלומדים אצלנו. השאלה מה אנחנו אומרים לעם ישראל? הנה עכשיו יצא עיתון נהדר ושם כתוב בואו נתחבר, אנשים שואלים מה זה אומר, מה הפעולות? אנשים לא מבינים את זה, העם לא מבין. כתוצאה מפעולות בטוח שיגיעו למצב שנקרא חיבור, דרגות מסוימות של חיבור, אבל הם חייבים לעשות פעולות.
פעולה מאוד פשוטה. כל הזמן לחשוב שלמרות שאנחנו שונים ומנוגדים, ואפילו שונאים זה את זה לפי הדעות, אנחנו צריכים למעלה מזה להרגיש שאנחנו שייכים לעם אחד, למטרה אחת, אולי לא לעם אלא למטרה אחת, ולכן אנחנו צריכים לחבר את עצמנו ולכבד כל אחד את השני. כל התיקונים הם תיקונים למעלה מהעולם הזה. אנחנו מדברים עכשיו על תיקונים ווירטואליים בוא נגיד, פנימיים שבתוך ליבו של אדם, ולא להעביר סבתות את הכביש.
אתה חייב להסביר להם שזה הכול עבודה שבלב. מה אתכם? אתם חושבים שזה על ידי שאני עושה בידיים וברגליים משהו? אמנם אני יכול להקל על עצמי, אני יכול קצת לשים לב ללב, אחרי מעשים נמשכים הלבבות, כן יכול להיות משהו, אבל התיקונים הם בלב. אני חייב בכל זאת לשכנע את עצמי, זה יכול להיות על ידי תיאטרון, על ידי מוזיקה, שירים, לא חשוב מה, אבל זה בכל זאת צריך לנגוע ללב.
הלב צריך להבין שכך הוא אגואיסטי ושהוא נמצא בתוך הכלי שלו, סגור, והוא צריך להיפתח לאחרים, הוא צריך לנגוע באחרים, להרגיש מה הם האחרים, זו בעיה מאוד קשה, קליפת הלב היא פרעה. אבל אתם צריכים להסביר את זה יותר ויותר, והמסה שהיא קצת זזה, כל אחד במילימטר, היא נותנת לך תוצאה מאוד גדולה.
תלמיד: מה שהסברת זה מובן, אבל זאת התוצאה, זה מצב שהוא כתוצאה ממשהו. נתת דוגמה טובה עם המשפחה, באמת במשפחה מרגישים תלות ולכן מרגישים חיבור. אבל במשפחה גם עושים פעולות, וכמה שיש יותר פעולות, הפרעות, מתמודדים עם זה, עם כל מיני בעיות, ככה יותר מרגישים חיבור. אבל זה כתוצאה ממשהו שעושים, לכן אני לא מבין איך מגיעים למצב הזה כאיש אחד בלב אחד, מה עושים? אני חשבתי שהעולם הזה קיים כדי שאנחנו נשתמש בו גם בידיים וברגליים כדי להגיע, וודאי שהתיקון הוא בלב, אבל איך להגיע לזה? זה מה שהם שואלים. כתוצאה ממה תגיע למצב כזה רגשי שאתה ממש מרגיש תלות?
הספרים נמצאים לפניכם, מה אתם רואים שם? מה אתם רואים מהספרים, מה ממליצים מקובלים?
תלמיד: ללמוד.
ללמוד. לשבת בקבוצה.
תלמיד: לאכול יחד, לעשות סעודה.
כן, לעשות סעודה.
תלמיד: לעשות ישיבת חברים.
כן. זה הכול.
תלמיד: לשיר, לרקוד.
כן, אתה יכול גם לרקוד. זה הכול, אין יותר. אתם באים אליי כאילו שיש עוד אמצעים, אין אמצעים.
שאלה: מדוע לא נותנים מענה לאתגרים של התלמידים והקהל על פי תורת הקבלה? כמו זוגיות, גידול ילדים, תפקיד הגבר, האישה, הכנה לחיים של המחר, קבוצות עבודה ותמיכה בתחומים הנדרשים לכל אחד.
לך תפתח קורסים כאלו. עד שהלב לא מתוקן איך אתה יכול לעשות את זה? איך אתה יכול לעשות? כשאתה עובר כל מיני מצבים רעים ביותר, שאנשים הרגילים ברחוב לא יודעים על זה, לא מבינים, לא עוברים את זה, אתה תדבר על הזוגיות היפה, הטובה? זורקים את האדם לכאלה מצבים שהשם ישמור.
אתם לא תוכלו כאן להציע שום דבר, סתם שאלות.
שאלה: בעבר יצא לנו לעשות מעגלי שיח והתחלנו לאסוף אנשים מהרחוב וזה הוכיח את עצמו, זה עשה הד. אנשים התחילו ללכת אחרינו ואז הגענו לאיזה צומת שמאותה נקודה אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות איתם. אחר כך המשכנו ועשינו את "הטובים", עשינו את הקמפיין האינטרנטי הגדול עם כתב החדשות המוסלמי, ראינו תוצאות מאוד גדולות, לאנשים נפתחו העיניים והתחילו לשאול אותנו שאלות מי אנחנו ואיפה אנחנו. מפה המשכנו לשמור על גני ילדים. עשינו מעשים בידיים וברגליים ובאמת ראינו את הקהל בחוץ מחפש אותנו ושואל מי אנחנו. ואז נהיה איזשהו נתק בין העם לבינינו, פתאום נעלמנו, יצאנו מהתודעה, יום אחד כיבינו את המסכים כביכול.
מהפעולות שעשינו יש גם איזשהו זיכרון מתוק של מה שהיה פה בין החברים. היינו יוצאים החוצה, עושים פעולות בידיים וברגליים ומגיעים לפה מלאי אנרגיה, נקרא לזה מ"ן בשפה שלנו, היה באמת מה להעלות למעלה, היה איזשהו חיסרון שיכולנו לקחת מבחוץ ולהביא אותו לפה. מאז שזה נעלם, יש איזושהי תחושה שמשהו נכבה בנו. הנתק הזה שנעלמנו מהעם, משהו בפנים צועק תחזרו חזרה לרחובות, תחזרו חזרה לאנשים, ואנחנו לא מצליחים לייצר משהו חדש שיחבר אותנו לעם.
השאלה, אם יש איזושהי נקודה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, שאנחנו באמת יכולים לחזור לפעולות האלה כדי להראות את עצמנו בתוך העם וככה באמת להסביר מי אנחנו?
תשאל את עצמך, מה אתה שואל אותי?
תלמיד: אני שואל אותך כי אני מנסה להבין למה הפסקנו לעשות את זה?
גם על זה תשאל. מה אתם רוצים ממני. אתם כבר שעתיים נמצאים ממש בדרישה אליי. מה קורה כאן? אתם כמה שנים נמצאים בעסק, אתם לומדים, אתם בכל זאת לא ילדים קטנים. מה קורה?
תלמיד: אני יכול לשאול למה הדבר הזה הפסיק? השאלה האם הייתה הוראה?
לא הייתה שום הוראה ושום דבר אף פעם. אתם צריכים להמציא לעצמיכם מה לעשות ואיך להתקדם. אני ממשיך את השגרה של השיעורים, של כל הפעולות שלנו, יותר מזה לא, אני לא יכול. מה אתם רוצים שאני אצא אתכם החוצה? שאני אעשה שמירות בגני ילדים? מה אתם רוצים שאני אעשה?
תלמיד: אין איזשהו רצון ממך לצאת החוצה ולעשות שמירות בגני ילדים, אבל כן יש איזשהו רצון, ככה אני מבין מתוך ההתכללות עם החברים, לצאת מפה.
תצאו לאן שאתם רוצים.
תלמיד: אם נמשיך לעשות את הפעולות הפנימיות בינינו אנחנו מפספסים את החיסרון שיש בחוץ.
אתם מפספסים וזה לא יעזור לכם אם אתם לא תעשו פעולות לבד, שאתם תחליטו מה לעשות. תחליטו ותעשו, ולא שאתם יושבים כאן, מרימים את הידיים, מדברים והולכים הביתה, ומתלוננים למה אני לא מפעיל אתכם. תעשו עיגול כמו ילדים קטנים ותתחילו לשיר וללכת בעיגול.
שאלה: אני רוצה להמשיך את מה שדיברת לגבי הנושא של הכתיבה. ביום שישי יש קורס כתיבה ואנחנו כבר כמה חודשים יושבים ומנסים להעביר את המסרים של החיבור, של הביחד, וזה מאוד מאוד קשה. יש פה ארבע מאות גברים ואנחנו נמצאים שם צוות של כמה חברים בודדים, בסך הכול שני גברים.
אתה כל הזמן אומר לכתוב ולכתוב בצורה מקצועית, ואנחנו משכללים את זה כל הזמן, אבל אין שם גברים, יש שם רק נשים וזה מאוד קשה להיות שם לבד.
אני לא מכיר את הקורס הזה ואני לא יודע מה לעשות עם זה. קח אותי לשם פעם ובוא נראה מה קורה.
שאלה: אני מרגיש שיש באמת חיסרון מהחברה להעביר את שיטת הקבלה במובן שאנשים יכולים להרגיש את זה. וחוץ מחיבור, אני חושב שחסרה לנו קצת הסברה, למה אנחנו לא נמצאים כבר שמה, כאילו הקו השני. כשנוכל להסביר מהי המטרה שהיא חיבור ולמה אנחנו לא משיגים אותה אז אפשר כבר להעביר את השיטה.
אני יכול לשמוע אלף עצות כאלו. השאלה היא איך אתם מבצעים את זה, איך אתם מדברים ביניכם, איך אתם מחליטים, כל זה נמצא בכם בלבד. ולכן זה שאתם לפניי מדברים על זה, זה כאילו שלא אמרתם כלום. אלא חייבת להיות התארגנות מצדכם, וכמו שאתם אומרים כך תעשו, זה הכול. יש גבול למה שאפשר סתם לדבר באוויר. זה לא עליך, זה על כולם. צריכים לחפש פתרונות ואתם חייבים לעשות את זה בעצמיכם.
קריין: אנחנו בעמוד 778, טור א', אות פ"ב.
אות פ"ב
"ולפיכך, מוכרח כל אדם, לעבור ה"מעבר" הזה, של הזמן מהסתר הפנים. וכשמשלים זה, אז זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו, לגילוי הפנים, כנ"ל.
ובטרם שזכה לגילוי הפנים, ואע"פ שרואה את האחוריים, אי אפשר לו, שלא יבא פעם לידי עבירה, כנ"ל ד"ה "וצריכים". ולא בלבד, שאין בידו לקיים כל תרי"ג המצוות, משום שאין האהבה באה בדרך הכפיה והאונס, אלא אפילו בתרי"ב מצוות, ג"כ אינו שלם, כי אפילו היראה שלו אינה קבועה כהלכתה, כנ"ל.
וז"ס, אשר "תורה" היא בגימטריא תרי"א, שכל גימטריא ה"ס אחוריים, שאפילו תרי"ב אינו יכול לקיים כהלכתן. וז"ס: "לא לנצח ירי"ב וכו'", אלא סופו לזכות לגילוי הפנים, כאמור."
שאלה: הפסקה הקודמת נגמרת ב"לפי הצער השכר" ואז מתחילים את הפסקה הזאת "ולפיכך". על איזה צער מדובר שהוא השכר?
איזה צער יכול להיות בדרך? שלא מגיע לכלים דהשפעה בכל מיני רמות, בכל מיני אופנים. רק על זה, כל צער אחר לא נחשב, לא פעיל.
קריין: אות פ"ג.
אות פ"ג
"והנה, מדרגה ראשונה של גילוי הפנים, שהיא "השגת השגחת שכר ועונש בבירור המוחלט" - אין זו באה לו לאדם, אלא על ידי ישועתו ית', שזוכה בפקיחת עינים בתורה הקדושה בהשגה נפלאה, "ונעשה כמעיין המתגבר", כר"מ (אבות פ"ו), ובכל מצוה שבתורה הקדושה, שכבר קיים אותה מתוך היגיעה מבחירתו, זוכה ורואה בה, את שכר המצוה, המיועד לו לעוה"ב. וכן ההפסד הגדול, שבעבירה."
זאת אומרת, יש לו כאן פקיחת עיניים והוא רואה מה לעכשיו ומה יוכל להשיג אחר כך. זאת אומרת, יש לו כבר שני סוגי כלים, גם בפנימי וגם במקיף.
קריין: פ"ד.
אות פ"ד
"ואע"פ, שעדיין לא הגיע השכר לידו, כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" [שכר מצווה אינו בעולם הזה], עכ"ז מספיקה לו ההשגה הברורה הזאת, מכאן ואילך להרגיש התענוג הגדול, בעת עשיית כל מצוה, כי "כל העומד לגבות, כגבוי דמי" [כל העומד לגביה, נחשב כגבוי].
למשל, כסוחר, שעשה עסק והרויח בו סכום גדול: אע"פ שעתיד הריוח להגיע לידו לאחר זמן רב, מ"מ אם הוא בטוח בלי שום צל של ספק קל, שהריוח יגיע לידו בזמן, הרי אצלו השמחה שוה, כמו שהגיע לידו תיכף."
שאלה: בעל הסולם מסביר לנו את המדרגות של ההסתר והגילוי, שהן כביכול מתבצעות בנפרד, הוא מסיים את ההסתר ואז מתחילה תקופה של גילוי.
יש במעבר, יש כל מיני מעברים.
תלמיד: אם אתה יכול בבקשה להסביר את זה.
לא, לא יכול להסביר, זה עדיין לא מציאותי.
תלמיד: אבל הסתר וגילוי הם קשורים אחד בשני, למה בנפרד?
במקום שיש הסתר אחר כך יש גילוי, ההסתר הוא מקום לגילוי. לפי הדרגה, לפי אופן ההסתר, לפי זה אדם יכול להרגיש את הגילוי. אם חסר לי משהו מיוחד, אז רק למשהו המיוחד שחסר לי אני משתוקק, ואז את המילוי הזה אני אקבל. כי האור ממלא את הכלי לפי הרצון, לפי העוצמה, לפי האופי.
תלמיד: אני מתקשה לתפוס שהעבודה כביכול נפרדת, מנותקת, על הסתר עובדים לחוד ועל גילוי עובדים לחוד. זו לא פעולה אחת, זה משלים את זה?
לא, ישנה תקופה של הסתר ותקופה של גילוי, לא יכול להיות מעורב. מה זה נקרא מעורב?
תלמיד: לא, לא מעורב. חשבתי שכאילו הם תלויים, משלימים אחד את השני.
אתה רוצה להגיד אולי שהאור שמגיע, הוא עוד יותר עושה לי הסתרה ומכין לי הסתרה כדי אחר כך למלאות ולעשות את הגילוי.
תלמיד: לעלות למדרגה יותר גבוהה?
אלה אורות אחרים. זה לא אורות של מילוי, זה אורות של תיקון.
תלמיד: זה לא מה שהוא מדבר פה?
לא, כאן הוא מדבר על מצב ולא על הפעולות מצד האדם. הוא אומר כאן שכך אנחנו עוברים מצבים. אחרי שרואה ה' שאדם משלים, בצורה כזאת הוא אומר.
מי שעובר את זה, הוא מבין איך זה קורה.
תלמיד: אם חברים בעשירייה מסכימים על משהו, לא חשוב מה, החליטו משהו ומסכימים כולם ביחד, זה נקרא פעולה של אהבה? יש הרבה דעות ובסוף הם מסכימים בגלל חשיבות המטרה, בגלל צדקת הדרך, בגלל כל מיני סיבות, זו פעולה של אהבה?
למה אהבה? פעולה של הסכמה.
תלמיד: זו הסכמה, זו רק הכנה?
כמו שאתה אומר, אז זו הסכמה.
תלמיד: אבל הם הסכימו מעל דעתם.
את זה אני לא יודע. אתה כבר מתחיל להוסיף דברים.
תלמיד: לא, כאילו כל אחד בדק.
אני לא אענה לך. כי אתה מזה עושה אחר כך כל מיני תוצאות, שאהבה זה למעלה מהדעת. ככה לא שואלים, זה בלבול אחד גדול.
תלמיד: לגבי "לפום צערא אגרא", אם אני מבין נכון, אנחנו משקיעים ומשקיעים והשכר מצטבר באיזו קופה שאותה אנחנו לא רואים בשלב הראשון.
הצער מצטבר באיזו קופה ואחר כך מגיע השכר. העיקר בשבילנו זה להכין את הסאה, סאת היגיעה ואז יתגלה, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. אנחנו לא מושכים את האורות, כמו שכך אומרים, אלא אנחנו כל הזמן מפתחים את החיסרון ואז מתגלה האור שכבר נמצא.
תלמיד: אבל את הקופסה הזאת שבה החיסרון מצטבר אנחנו לא רואים בשלב הראשון? אנחנו לא יכולים לראות את קצב המילוי, כמה עוד חסר?
לא, ודאי שלא, זה יקלקל לך את העבודה.
תלמיד: ואז לפי מה שכתוב באות פ"ד, אם אני מבין נכון, הוא כבר מתחיל לראות את הקופסה למרות שהוא עוד לא מקבל.
שם אלה כבר דרגות אחרות.
תלמיד: אז בשלב הראשון מה בונים בעצם? בשלב הזה שלא רואים?
אנחנו בונים תמיד חיסרון. רק תלוי באיזה אופן החיסרון, באיזה תנאים בונים, זה הכול. אבל תמיד זה חיסרון. למי? לבורא. באיזה סגנון, באיזה מצב, באיזו עוצמה? זה תלוי באיזה מצב אדם נמצא. אבל תמיד החיסרון כלפי הבורא.
תלמיד: ומה חומר הדלק בשלב הזה?
חומר הדלק יכול להיות רק חיסרון לחיסרון.
תלמיד: ומה ההבדל בין זה לבין חיסרון?
שאני צריך חיסרון לחיסרון, אני צריך חיסרון שיחסר לי הבורא, שיחסר לי כוח השפעה. החברה צריכה לגרות אותי שאני ארצה דברים שבצורה טבעית אני לא רוצה.
תלמיד: מה זה הדבר הזה שבאיזה שלב יש איזו כמות מסוימת, ואז קורה איזה שינוי?
"עשר ולא תשע, ולא אחד עשרה", זו כמות או איכות?
תלמיד: זו איכות.
איכות. וכמות אין שם? מספר הפעולות, מספר שנים, סכום היגיעה, בכל זאת מדברים על כמות. שבתוך הכמות יש גם איכויות שונות.
תלמיד: מה קורה בתהליך שאנחנו צוברים את היגיעה עד לסאה? מה ההשפעה, על איזה חלקים משפיעה היגיעה שלנו?
היגיעה שלנו משפיעה רק לרכך את הלב שלנו.
תלמיד: ואז יש איזו מידה מסוימת של ריכוך ופתאום הכול מתהפך?
המידה של הריכוך מגיעה למצב שקליפת הלב נשברת.
תלמיד: כלומר יש איזו מידה של קליפה שאפשר למדוד אותה או לומר שהיא קיימת.
איך אפשר? לא. אבל הלב נמצא בתוך הקליפה ואת הקליפה הזאת אנחנו צריכים לשבור, זה נקרא "הדופקים בתשובה".
תלמיד: אז יש איזה מבנה כזה בהתפתחות בעבודה שרק ככל שהקליפה יורדת מתחילים להרגיש.
לא כל הקליפה יורדת. מספיק לפרוס אותה, לסדוק אותה, וכבר האדם מרגיש איזה מגע עם רוחניות, עד כמה הוא נמצא בשבירה. לפני זה הוא לא מרגיש אפילו שבירה, אטום וזהו.
תלמיד: אז יש נקודה שבה מתחילים להרגיש ועד אז יש חושך מוחלט. מה הנקודה הזאת שאנחנו צריכים להגיע אליה, למה זה קיים בכלל? למה לא מרגישים מיד בתוך אותה כמות יגיעה שנתנו את התוצאה של זה, למה יש איזו הצטברות?
כי אתה לא יכול בבת אחת. אתה ראית איך הגוזל יוצא מהביצה? הוא דופק ודופק עד שמפוצץ את הקליפה ויוצא החוצה. ככה זה, כי בבת אחת הוא לא יכול. לו היית יכול בבת אחת. כאן זה לא בבת אחת כי אתה לא יכול לבד, אתה חייב לחבר לעצמך עוד חברים, ורק בצורה כזאת שאתם יחד מתחברים בכל מיני מצבים, אז אתם פורצים את הקליפה. לכן מכה אחת אי אפשר לתת.
שאלה: האם אני אחראי לסדוק את הקליפה של החבר או לסדוק את הקליפה של עצמי?
זו קליפה בינינו. אני לא יכול לחשוב על הלב שלי שהוא נמצא בקליפה, אלא כלפי מי? ואז אנחנו יכולים רק בצורה של "איש את רעהו יעזורו"3, שהוא דופק מצדו ואני דופק מצדי, רק אחד כלפי השני, אנחנו יכולים לשבור את הקליפה. זו הקליפה שבינינו.
תלמיד: אמרת הגדרה מאוד יפה, חיבור זו התפעלות רגשית מתלות הדדית, בזה שאני תלוי בחברים בכול, בקשר למטרה הרוחנית. ונסתר מהאדם או שהאדם מסתיר מעצמו שהוא קשור, שהוא תלוי בחברים כמו במשפחה, ואז כאילו נעלם הקשר ואין חשיבות של הקשר בינינו.
מאיתנו נסתר שאנחנו תלויים זה בזה, שאנחנו נמצאים בנשמה אחת, זה נסתר. נשמה אחת זה בכלל כלי דאדם הראשון, שם כולנו נמצאים. אבל אנחנו מדברים בעשירייה, שעשירייה זה מיני מודל של הנשמה הכללית, וגם זה נסתר מאיתנו.
תלמיד: אמרת עכשיו שזו התפעלות רגשית מתלות הדדית, שאנחנו ממש תלויים בכול. והכול, אני מבין שזו המטרה הרוחנית שלנו, להשיג את הבורא. איך להרגיש שאנחנו באמת תלויים, שאחד בלי השני, אף פעם לא נגיע, כמו במשפחה נגיד?
"איש את רעהו יעזורו", על ידי קנאה, תאווה וכבוד. אין לי יותר מה להגיד.
תלמיד: אבל במשפחה אין קנאה, תאווה וכבוד.
אבל כאן זה לא משפחה, אין לך כאן הרגשה טבעית. זה כל העניין, שאנחנו צריכים להגיע להיות כמשפחה אחת. מה אתה טוען, למה אנחנו לא מרגישים זה את זה?
תלמיד: כן.
כי אנחנו זרים זה לזה, בכוונה הבורא שבר את הכלי ועשה כך. מה השאלה?
תלמיד: אף פעם זה לא יהיה טבעי.
אף פעם. יהיה עוד יותר גרוע. אף פעם לא נרגיש שאנחנו קרובים זה לזה, אלא אך ורק על ידי עבודה והשפעת המאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אז מתי מתחילה ההתרגשות מתלות הדדית? צריך להיות איזה קליק ואחר כך זה ימשיך?
מה זו ההרגשה הראשונה שאני מרגיש שמשהו קורה? כשאני מרגיש תלות. תלות, שאתה נמצא בדרך לבורא. ביני לבין הבורא נמצא אתה, ואני תלוי בך. זה נקרא "תלות". ואם אתה תעשה לי קשר, יהיה. אם לא תעשה, לא יהיה. ואז אני מתחיל לחזר אחריך, איך לעשות לך כל מיני טובות, ומה כן ומה לא, כדי שאתה תבנה לי את הקשר.
אז אתה נעשה לי יותר חשוב מהבורא. זה נקרא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אין ברירה, אתה עומד ביני לבין הבורא, מה אני אעשה? תתאר לעצמך. ואתה לא יכול לעשות עם זה כלום. להרוג אותי לא יעזור, לשחד בכסף גם לא יעזור.
אתה צריך שאני ארצה דרך הלב שלי להעביר את הבקשה שלך לבורא. דרך הלב. מה תעשה? וכאן ישנה בעיה, שאנחנו צריכים להסכים כך לעבוד על הלב של כל אחד. כל עוד כל אחד לא ירצה להעביר את הבקשות של החברים לבורא, לא תהיה עשירייה.
תלמיד: אז אני צריך להרגיש שכל חבר בעשירייה שלי עומד ביני ובין הבורא.
כן, ודאי.
תלמיד: ושאני פשוט חייב אותו וחייב לשבור את הלב ולהכניס אותו ללב שלי ולבקש עבורו.
כן.
שאלה: אני רוצה לשאול בצורה פשוטה. עכשיו אני בעשירייה, כל עוד לא אראה בצורה גשמית שהחברים ממלאים את כל התנאים הרוחניים, בעצם לא נצליח להגיע לערבות ולנחת רוח אמיתית לבורא. בצורה פשוטה, זה מה שאני מצליח לראות, זאת אומרת צריכים להגיע לזה. כי כשאתה מדבר על התלות הזאת, אני מרגיש אותה, אני מרגיש שאני תלוי בהם וכל עוד כולנו לא נגיע לזה, זה לא יקרה.
זה לא יקרה. לכן עשירייה זו בעיה כל כך גדולה. ואנחנו כן לקחנו את זה על עצמנו, כי אנחנו רוצים להיות הדור האחרון. אנחנו רוצים לממש את זה, כמו שכותב רב"ש, אחד לאחד. עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, כך אנחנו רוצים לעשות. כל הדברים האחרים, אנחנו לא רוצים לרדת אליהם.
שאלה: לפעמים אתה נותן דוגמה של ילד מאומץ, שלהורים אין רגש טבעי כלפיו, אבל הם יכולים להגיע למצב שהם אוהבים אותו עוד יותר מאשר הילד שלהם.
כן, אבל יש להם חיסרון לילד ולכן עושים מאמצים. וזה שאין קשר טבעי, זה מעלה אותם לקשר רוחני, ולכן יש אהבה לילד המאומץ יותר מלילד הרגיל, כי תמיד נראה לך שהוא יכול לא לאהוב אותך.
תלמיד: נדמה, לפחות לי, ששם זה גם בגלל שמטפלים בו לאורך זמן ומזה האהבה נבנית.
זה לא מספיק. בגלל שאין קשר גשמי, יש שם קשר יותר רוחני. ואז הם דואגים לזה, להחזיק את זה. הם דואגים לתגובה, הם לא רוצים לעורר בו אותם רגשות שליליים כלפיהם, כמו בילד שלהם.
הילד שלי, נתתי לו מכה. הוא צועק עלי, בסדר גמור, אני אבא שלו. ילד מאומץ, אני לא יכול כך להתייחס אליו. התגובה שלו היא כבר תגובה לא טבעית כמו כלפי האבא, זה לא אותו גוף. ולכן שם זה כבר מגע רוחני, כביכול רוחני.
תלמיד: אז כלפי עשירייה, שאין הרגשה טבעית, יש איזה פעולות שבהן בונים את ההרגשה הזאת באופן מלאכותי? או שזו תפילה וזה קורה מלמעלה?
לא, אנחנו צריכים לבנות הרבה דברים. ודאי שהכול נגמר בתפילה הנכונה, כי האור העליון נמצא כבר מוכן לזה, ותלוי רק בחיסרון שלנו, אבל כדי להגיע לחיסרון אתה צריך פעולות רבות.
תלמיד: אז יש דרך לתרגל את הדבר הזה? לבנות שריר פנימי כזה?
חייב. אתה חייב לעשות הרבה פעולות, סדרת פעולות, עד שאתה מגיע לצעקה כזאת שהאור העליון כבר פועל. הוא יכול לפעול רק לפי הרצון המותאם לו.
תלמיד: אתה יכול לתת דוגמאות לפעולות קונקרטיות כאלה שצריך לעשות? כי בכל זאת בכתבים של רב"ש, בהרגשה שלי זה קצת כללי.
בעשירייה? עכשיו גם דיברנו על זה. תנסו לדבר אחד עם השני מה אתם חושבים שיכול לעורר כל אחד ואחד. תעשו מזה רשימה, תתחילו. אבל בלי זה לא יצא כלום. אני לא אלמד אנשים מן הסתם להיות במשיכה לבורא. אנחנו צריכים לעשות מה שבדור שלנו מחויבים, אחרת זה לא תיקון.
(סוף השיעור)