שיעור הקבלה היומי6 אוג׳ 2021(בוקר)
שיעור בוקר 06.08.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
עיבור ויניקה - קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - עיבור ויניקה, קטעים נבחרים מהמקורות, מקטע מספר 36.
אנחנו נמצאים בתהליך שנקרא "עיבור", מתי נגיע למצב שנוכל לחיות, להתקיים, להרגיש את עצמנו נמצאים בתוך הבורא? בורא זה כוח השפעה, הוא בעצם ממלא את הכול, אין עוד מלבדו. ואנחנו בתוכנו, בתוך מה שאנחנו מתארים את הגוף שלנו, את הרצון שלנו, את המחשבות שלנו, אנחנו כוח הפוך, כוח הקבלה.
ומתי אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו נמצאים בכוח ההשפעה? לפי עד כמה אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ורוצים להידמות לרצון להשפיע. לפחות לבטל את עצמנו, לא להידמות אלא לבטל את הרצון לקבל שבנו שלא ידבר, שלא יציג את עצמו כל הזמן כרצון לקבל.
ואז לאט לאט על ידי השתוקקות וגם על ידי לקבוע בינינו יחסים כאלו שהם יותר קרובים לרצון להשפיע, בזה אנחנו יכולים להתקדם עד למצב שאנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, שהוא ממלא את המציאות ואנחנו נמצאים בו כמו עובר ברחם.
וְודאי שכולם משתוקקים לזה, ובאמת כל הדרך עד גמר התיקון אפשר להגיד שזה תהליך של עיבור גדול, כי אנחנו כל הזמן הרי רוצים להידבק בבורא, "ולדבקה בו", אז אפשר להגיד שתהליך העיבור לא נגמר, רק אנחנו קוראים לו בכל מיני שמות, נותנים לו כל מיני הגדרות אחרות, אבל בעצם אנחנו יותר ויותר משתוקקים לאותה נטייה, לדבקות בכוח עליון שבו אנחנו נמצאים.
והוא באמת ממלא את הכול, ומה שאנחנו מדמיינים שאנחנו כביכול נמצאים מחוצה לו, כך אנחנו מתארים זאת לעצמנו, זה בכוונה כך ניתן לנו מלמעלה כדי שאנחנו בעצמנו נשיג את הדבקות, את מידת החיבור עם הבורא, יותר מזה אין לפנינו שום פעולה, והכיוון הזה הוא רק לדבקות, "ולדבקה בו".
ולכן הכניסה להרגשת העיבור, שאנחנו נמצאים בו ושהוא שורה, שולט עלינו ורק אליו אנחנו צריכים להשתוקק ולהרגיש את עצמנו שנמצאים בו, להרגיש את עצמנו שרוצים לפתוח את כל הרגשות, את המחשבות, עד כדי להתבטל לגמרי בבורא, שהוא ימלא אותנו, זו בעצם הנטייה שלנו, וזה מפני שאנחנו בעצמנו הפוכים ממנו,.
לכן כל ההתחלה שלנו במגע עם הבורא זה, שאנחנו נבטל את אותה נקודה אגואיסטית שנמצאת בנו, שהיא לא תפריע לנו להיות בו, להתבטל, להיטמע, לדלל את עצמנו בו, וכל מיני כאלו הגדרות מה שכל אחד ואחד מרגיש בכל הרגעים שלו. זה העיקר.
ואחר כך זה רק מתרחש ביותר עוצמה, בכל מיני אופנים אחרים, שונים, וכך אנחנו כל פעם יותר ויותר נגלה את הבורא שבו אנחנו נמצאים, בו אנחנו מדללים את עצמנו. והרצון לקבל שלנו ודאי שכל פעם יגדל יותר ויותר למרות שאנחנו נגדל כמו עובר במעי אימו, אבל אנחנו נרגיש יחד עם זאת שאנחנו דומים לו, נעשים כמוהו יותר ויותר. ובהתאם לכמה שמתווסף לנו בשר אנחנו נדע איך להשתמש עם הבשר הזה נכון כדי להידבק בבורא שבו אנחנו נמצאים.
אמנם הרצון לקבל שלנו, שזה הבשר שלנו, של העובר, הוא הפוך מהבורא אבל אנחנו משתדלים לבנות ממנו מה שדומה לבורא, אחרת זה יהיה נֵפל, תאונת לידה, אנחנו ניפול מהבורא. ולכן כל פעם, יום יום, צריכים לדאוג עד כמה אנחנו יותר ויותר נכללים בו, נמצאים בו, דבוקים אליו, למרות שהאגו שלנו כל פעם עולה ואנחנו כמו עובר גדלים וגדלים בתוך הבורא, אבל אנחנו בתוך הרחם, אנחנו מספיקים לדמות את עצמנו אליו.
למרות שכל פעם מגלים כל מיני עוד ועוד רצונות, מחשבות שהם הפוכים ממנו, ביקורת עליו, על עצמנו, על החברים, ריחוק בינינו, ייאוש זה העיקר, זה מה שהורג אותנו, כל הדברים האלה, אנחנו צריכים להבין, דווקא הבורא מעורר זאת בנו, רק ממנו זה הכול מגיע, כי זה האיברים של העובר, כלי הדם שלו, הבשר שלו, אחר כך העצמות שלו, ואחר כך הם מתחילים להתחבר ביניהם בצורה יותר ויותר פעילה ומתחיל לעבוד בו מוח ולב.
ראיתם גם איך מתחיל הלב לעבוד וממש איך העובר במשך ירחי הלידה שלו עובר כל מיני מצבים כאלה שהוא דומה לכל מיני צורות של חיות. זה ממש כל האבולוציה שעברנו במשך אלפי שנות ההתפתחות על פני האדמה, אנחנו יכולים לראות את זה, עד כמה שמבינים, יכולים לראות את זה בהתפתחות העובר.
וכך אנחנו מתקדמים, להתאים ולהתאים את עצמנו לדבקות בעליון. וזאת על ידי כל אותם התכונות, המחשבות, הרצונות, החיבורים בינינו, שאנחנו נסדר את הכול כדי להיות "דומה לעליון". ובמה דומה? לא חשוב מה אני מרגיש, לא חשוב מה אני מבין, למעלה מזה אני רוצה להיות דבוק דרך חברים לבורא. יום ועוד יום, זה תהליך ארוך, אבל כולו כבר בכניסה לרוחניות לקראת הלידה לעולם הרוחני.
אני מתרגש מאוד לדבר על זה, כי התהליך הזה שאנחנו עוברים היום, אפשר להגיד שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה, בהתפתחות, בתיקון העולם, שקבוצה כה גדולה, מגוּונת כל כך, שבעצם מציגה את כל האנושות, עוברת את השלבים האלו. זה מאוד מרגש מפני שבאמת בהצלחה שלנו כבר תלוי כל העולם, עד כמה הוא יתחבר ויתקדם אחרינו.
לכן אנחנו צריכים להיות אחראים על זה שכל האנושות אחרינו. וכמו שמהזירעון הקטן, מטיפת הזרע, מתחיל להיות העובר, כך צריכים להבין שגם אנחנו, כמו אותה טיפת הזרע, שממנה יתחילו התיקונים של כל הנשמה השבורה, ונגיע לגמר התיקון. הכול לפנינו. אין כאן זמן, אין כאן כלום, רק החיבור שלנו, עוצמת החיבור וכיוון החיבור שלנו הוא הקובע.
נמשיך וכל הזמן, אני מבקש, בכל הקבוצות, במשך היום, לא בהרבה מילים אבל בכמה משפטים, לעורר את החשיבות של התהליך שאנחנו עוברים.
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא – עיבור ויניקה, קטע 36.
"אין העיבור נגמר בפעם אחת, ואומרים שיש שם תשעה ירחי לידה, עד שמשיג כ"ה [25] פרצופים, כמו כן בהכנה גם כן יש הרבה בחינות עד שמשיג בחינת עיבור בשלימות, בזמן ההכנה, לכן יש הרבה עליות וירידות ולפעמים העיבור מתקלקל, שנקרא גם כן הפלה, וצריכים להתחיל מחדש את סדר העבודה."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
מה אנחנו רואים כאן? שבעיבור בעצם יש את הכול. מה שאחר כך מתפתח, זה מאותה נקודת העיבור, שהיא רצון לקבל שנדבק ברצון להשפיע, בדופן הרחם, ואז מתחילה ביניהם פעולה הדדית, זה נקרא "אני לדודי ודודי לי". הרצון לקבל כאילו בוקע את דופן הרחם, רוצה להיכנס לתוך הבורא, לתוך האימא שלו, לתוך הבינה, ומקבל דווקא משם, בזכות זה את ההזנה, המילוי, ומתחיל לגדול.
והוא גדל בצורה כזאת, שאפילו בזמן העיבור, מה שמתגדל בו, גדלים בו עשרים וחמישה פרצופים, נרנח"י כלול [כפול] נרנח"י, והוא בעצם בונה בזמן העיבור את התבנית שלו, את הצורה שלו, שכבר ברור לנו מי הוא ומה הוא.
בגשמיות אנחנו עדיין לא כל כך מבינים את זה, אבל ברוחניות זה כך. וכתוב, שמסתכל על טיפת הזרע ואומר, "יהיה חכם או טיפש, חזק או חלש"1. יש לנו כל מיני כאלה אמרות של חכמים, שאפילו בעיבור אנחנו יכולים לראות את כל הדרך שלו קדימה עד גמר התיקון.
ולכן אנחנו צריכים להבין שיש לנו דרך, אבל אנחנו קובעים עכשיו מה קורה, מה יקרה, באיזו צורה, באיזו מהירות, באיזה אופן. ולכן אנחנו צריכים לדאוג לסביבה ולקשר עם הסביבה כדי שאנחנו בהחלט, כמה [שיותר] מהר נוכל לבנות את הקשרים שלנו עם הבורא. כי לא יכולים להיות קשרים עם הבורא ללא קשרים עם הסביבה.
זה עדיין לא כל כך מובן לנו, אנחנו לא כל כך מרגישים את זה, אבל בעצם כשהעובר מתפתח, הוא מתפתח בעיקר על חשבון זה, שדרך החברים שלו הוא מתקשר לבורא, ולומד איך הוא עובד עם הבורא, איך הוא מתקשר עם הבורא, דרך זה שעושה כל מיני צורות שונות של יחסים עם החברים. כי הקבוצה הופכת להיות הגוף שלו, שהוא מתקשר לאותו הגוף ממנו, מצידו. אז הקבוצה הופכת להיות כרחם, כהמתאם שלו לבורא, החלק החיצון מהבורא, שהאדם כך מתקשר. וכך כל אחד ואחד.
ויוצא שבכך שאנחנו מתחילים לבנות משהו משותף בינינו, וביחסים שלנו לעשירייה אנחנו בונים את הבורא, כמו שכתוב "אתם עשיתם אותי". שאין לנו ככה שום קשר לבורא, אלא ביחסים של הקבוצה להשיג את תכונת ההשפעה, את החיבור הנכון, את היחס הנכון בינינו, אנחנו מתחילים להרגיש את הדבר הזה שהוא בא מתוך חוסר הרגשה, ממש מלמעלה, ומתחיל להיות מורגש שנמצא בינינו, בקשר בינינו בעשירייה.
וכך אנחנו מתחילים לפתח את ההרגשה שלנו אליו, מתחילים יותר ויותר להרגיש אותו. כמו שאנחנו רואים על תינוקות, כמה שהם לא מרגישים שום דבר, ואחר כך קצת יותר וקצת יותר. ומאיפה הם מקבלים את זה? מהסביבה. אם הם היו מתפתחים בין החיות אז הם היו כמו החיות. ולכן, כמה שאנחנו נותנים דוגמאות, תרגילים, בינינו בעשירייה, בהתאם לזה אנחנו יותר ויותר נגלה בתוכנו את דמות הבורא. כך זה קורה.
אין לי כאן מילים ואני יודע שלא אמצא אותן. אלא זו הרגשה פנימית שתתעורר בכל אחד ואחד, וכך אנחנו נרגיש את הקשר שלנו דרך העשירייה לבורא, שאנחנו בונים אותו, "אתם עשיתם אותי". דרך היחס בינינו לחיבור, אנחנו נגלה שבתוך החיבור הזה, מהצד השני, שם מתעורר הבורא, דמות הבורא, המשפיע, האוהב, הדואג, המלמד אותנו. וכך אנחנו נגלה, כמו ילד, שלא יודע מי מטפל בו. תינוק שנולד, מה הוא יודע? יודע שמטפלים. גם לא יודע, אלא שעושים עימו משהו, בקושי מזהה, נמצא כמו חומר ביד היוצר. כך בעצם נתקדם.
שאלה: איך אנחנו יכולים להשתמש בתחושות ובמחשבות שלנו בצורה נכונה בעשירייה? האם אנחנו יכולים להתקשר זה לזה מעשירייה לעשירייה ולהביע את התחושות שלנו, או שמספיק שאנחנו חושבים אחד על השני?
שאלה טובה ובמקום. אנחנו לא כל כך צריכים עכשיו להתקשר אחד לשני ולהסביר אחד לשני מה כל אחד מרגיש, איך הוא מקבל את שלבי ההתפתחות שלו ומה הוא עושה, מפני שאנחנו עלולים בזה להפריע אחד לשני. אנחנו נמצאים בצורה מאוד מאוד מעורפלת, שעוד לא מרגישים איפה אנחנו נמצאים, מה בדיוק הקשר ומה לעשות.
זה כמו תינוק שנולד, הוא לא יודע מה ומו, ומי מסתכל, ומי חושב, ומי מדבר עימו, ומה עושים עימו, הוא לא יודע, כמו חתיכת בשר. אמנם הוא קולט לאט לאט, וקולט הרבה מאוד, רק אנחנו לא מבדילים בזה. כי תראו איך הוא מגיב, הוא כמעט ולא מגיב, הוא ממשיך להיות בידיים שלנו כמו שהיה בתוך הרחם, רק משתנה יותר ויותר הסביבה שלו, ואחר כך אנחנו מזמינים ממנו יותר ויותר תגובות, שיחייך, שיעשה משהו, שיתפוס ביד משהו.
וכך לאט לאט אנחנו נראה את הקשר שלנו עם הבורא, אבל אצלנו עם הבורא זה מתוך זה שאנחנו רוצים להגיב לתכונות ההשפעה שלו בתכונות ההשפעה משלנו. ואם כך אנחנו מגיעים די מהר להתקשרות לעשירייה, כי אין לי מה להגיע לבורא, מה להגיד לבורא, להביע לו, אלא כמה אני מתחשב ומתקרב לחברים. כי לבורא אני יכול רק לתת מחשבה, אבל מעשה, לפחות בזמן העיבור וכל שלבי הגדלות, המעשים שלנו הם במיוחד בעשירייה. ותראו שככל שאנחנו מתקרבים לתיקונים גדולים, לגמר התיקון בדור האחרון, כך יהיו לנו יותר ויותר אפשרויות לפעול, עד שאת כל כדור הארץ, את כל האנושות, אנחנו נראה כעובר, שהיא צריכה להתקשר ובזה היא פונה לבורא, "ויהיה ה' למלך על כל הארץ".
וככה זה, אבל בינתיים אנחנו צריכים לעשות קשרים בינינו ובמיוחד ביחס לבורא. כל אחד ואחד ירגיש בתוך עצמו מה טוב שהוא יעשה.
שאלה: אני מרגיש שאני משקיע הרבה מאוד מאמצים וכוחות, אבל העשירייה לא מגיעה למפגשים, לשיעור, ואני מתחיל להרגיש שאני מאבד את הכוחות האלה שאני משקיע. האם המשמעות זו הפלה?
לא, זה עוד לא הפלה, כי אתה עדיין לא עובר. זה דבר אחד. ודבר שני, אפילו אם לא מגיעים לשיעור אתה לא צריך להסביר לעצמך שהם לא יכולים, שהם לא עושים, אלא יכול להיות שזה הבורא עושה איתך תרגיל שהם לא מגיעים מפני שאתה לא משקיע בהם מספיק. ויכול להיות שזה מצד אחר, שהוא רוצה שתהיה קשור לכל יתר העשיריות, הקבוצות שנמצאות יחד איתך בשיעור.
יש כאן עוד הרבה, אנחנו עוד נראה אחר כך, כי בסך הכול כולנו מגיעים כאיש אחד בלב אחד, שכל "בני ברוך" הם עשירייה אחת. ולכן קשה לנו עכשיו להגיד מהי הסיבה שהבורא לא מביא לי את החברים לשיעור, כי בסך הכול הוא מנהל ומבצע את זה. אני יכול להגיד עליהם שהם כאלו וכאלו, אבל בסופו של דבר אני צריך לפנות אליו ולהתלונן אליו, ולהתפלל לָמה הוא לא עושה את זה, ומתוך זה אני אבין אולי סיבות אחרות.
אני ראיתי כאלו דברים אפילו בין תלמידי בעל הסולם. רב"ש תמיד היה קם בלילה, אם יש או אין שיעור. בעל הסולם נתן בדרך כלל שיעורים פעמיים בשבוע, לפעמים אפילו פעם בשבוע. אז רב"ש סיפר, אני קמתי ולפי השאלות שהצטברו אצלי רציתי ללכת לאבא. זאת אומרת, לא למורה ולא לרב, ללכת אליו כמו לאבא, כי אין שיעור אבל בטוח שבעל הסולם לא ישן בשעות כאלה מוקדמות כמונו, אז אמרתי "אני אלך אליו".
הוא בא אליו, פותח את הדלת ורואה שכולם יושבים ולומדים, "אבל לא אמרו לי שיש שיעור" הוא אומר, "התרגזתי כל כך עליהם, התיישבתי וכל הזמן שאלתי. הוא עונה ואני שואל, הוא עונה ואני שואל ולעניין, אז הוא חייב לענות, וכך לקחתי את כל השיעור על עצמי". צריכים גם להבין את התקיפות שלו. אבל זה מה שהוא סיפר לי, כמעט באותן מילים.
מה אני רוצה להגיד, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה ובאיזו צורה, לָמה זה עובר עלינו, ושם היו תלמידים לא פשוטים, לא מתחילים. לכן אני לא יכול להגיד לך מה לעשות, תצטרך לעורר אותם אבל לא בצורה כזאת כמו רב"ש.
שאלה: האם תהליך התפתחות העיבור הוא טהור בכל שלב ההכנה?
אנחנו לא יודעים את זה, אנחנו לא מבינים, בדרך כלל אנחנו מקבלים בכניסה לעיבור הרבה מאוד הפרעות, כל אחד לפי הטבע שלו. לאחד כל הזמן דוקרות במוחו כל מיני שאלות על אוכל, מין, משפחה, לאחרים על כסף, כבוד, מושכלות, כל מיני סוגים כאלה של בעיות, שאלות מתעוררות ולא עוזבות את האדם. וצריכים הרבה סבלנות ולראות את עצמו כמו אותו זירעון שעובר דרך קשה ורבה, ונאבק כדי להיכנס לתוך הרחם, ובתוך הרחם עד שהוא מגיע למקום שהוא נקשר לדופן הרחם ושם מתחיל להתפתח.
אז הכול אצלנו מאבקים נגד הרצונות והמחשבות שכל הזמן לא עוזבים אותנו. ואנחנו מרגישים שאם קודם לפעמים הייתי נמצא בהתקפה כזאת מהמחשבות והרצונות מבפנים, אז עכשיו זה בלי הפסקה, כל הזמן. וזה בדיוק כמו אותו זירעון שנכנס ונכנס לתוך הרחם ומתחיל שם מאבק כדי להתחבר לדופן הרחם ולהיות עובר, כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו.
וככול שנתקדם יותר המאבק והמצבים יהיו יותר חריפים, עד שאנחנו נתפוצץ מכל זה, ודווקא פתאום תתחיל להיות נקודת המגע בינינו לבורא, ואז נתחיל להתפתח בזה שנקלוט ממנו את תכונות ההשפעה ונתחיל להתפתח, גם במאבק אבל בצורה אחרת, יותר פנימית. זה יעבור על כולם ותראו, זו כניסה לעולם החדש. כמו שנכנסים לעולם שלנו כך אנחנו צריכים להיכנס לעולם העליון. נכיר שיש לנו גם אבא ואימא, חכמה ובינה, מלכות ובינה, לא חשוב, וכך נתפתח עד הלידה.
שאלה: איך אנחנו יכולים לשמש כמעבר עבור האנושות במצב העיבור שיצרנו כעשירייה?
אנחנו עוד לא עשירייה ולכן קשה לנו לדבר על זה, אנחנו צריכים עדיין לטפל בתוכנו עד שנהיה מחוברים כמה שיותר לכיוון אחד יחד. ובזה אנחנו מכינים את עצמנו לעתיד להיות כדוגמה לאנושות, אבל בינתיים זה רק בכוונה בעלמא אנחנו יכולים להגיד שכנראה שמה שאנחנו עושים נעשה למען האנושות, אין לנו עדיין קשר. כשאנחנו נתחיל לקשור את האנושות אחר כך עם הבורא עצמו ונתחיל לראות את הבורא בכל מיני צורות, בכל מיני אופני היחסים אלינו דרך האנושות, מבחוץ ומתוכנו מבפנים, אז אנחנו נדבר על זה. זה עוד יבוא, אני לא יכול לפתוח את זה יותר.
שאלה: האם העשירייה, החברה תמיד תהווה את האם עבור האדם, גם כשהוא יהיה עצמאי?
עשירייה או כל האנושות היא תמיד תהיה אותה הסביבה שדרכה האדם מתקשר לבורא, רק עד כמה האדם יותר מפותח, הוא יותר ויותר ירגיש שהוא נמצא בתוך האנושות, בתוך הנשמות, ודרך הנשמה הכללית מתקשר לבורא. והאמת שלא חשוב באיזה תהליך אנחנו נמצאים, במאה עשרים ואחד או בעוד איזו תקופת ההתפתחות, האדם תמיד כך מרגיש. אנחנו לא קשורים לזמן שמרגישים כאן בעולם שלנו לפי הלוח שלנו,
אנחנו נגלה שאנחנו קשורים לבורא דרך כל האנושות, אפילו דרך כל דומם, צומח, חי ודרך מדבר לבורא. זה המבנה הכללי, ולא חשוב שאנושות נמצאת במצבים נבזיים או נעלים, זה לא חשוב, זה כלפי כל אחד ואחד, הוא יראה את זה כמו שצריך. אנחנו נראה את זה, זה יתגלה, הכול יהיה ברור לנו משלבי ההתפתחות שלנו.
שאלה: איך אנחנו יכולים לגדל את המסירות שלנו כלפי הבורא בכל מצב ומצב בעיבור? מהי העבודה של התחתון?
עיבור זה מסירות נפש, אין יותר מנפש שמתפתחת בנו עכשיו. ומסירות נפש, זאת אומרת שאני מוכן בכל מה שיש לי ברוחניות לשייך את הכול לבורא וגם את עצמי אני משייך לזה בלי גבול. זו העבודה שלנו, זה נקרא שזירעון רוצה לעבור דרך כל המכשולים כדי להידבק בבורא.
זו דרך קשה, ארוכה, מאוד לא נוחה. אבל תראו מה יש לנו בעולם הגשמי כתוצאה מהעולם הרוחני, איזה מאבקים, איזה מאמצים, איזה כוחות פועלים, כוחות דרך אגב הכי גדולים, אין כוח יותר גדול שמופיע בעולם שלנו מאותה טיפת זרע שהולכת ושוברת את כל המכשולים כדי להגיע ולהידבק ברחם. אלה הכוחות הכי גדולים שיש בעולם שלנו, אין בעולם שלנו דוגמה יותר גדולה, יותר עוצמתית של שני הכוחות האלו שכך פועלים ומתקרבים זה אל זה.
כל העבודה, כל הפעולות הגשמיות והרוחניות שבעולם שלנו ובעולמות הרוחניים הן כולם מגיעות מתוך שילוב של שני כוחות, פלוס ומינוס, כוח השפעה וכוח קבלה. אבל זה שנותן תחילה חיים, עד כמה הוא משתוקק לזה אותו הזירעון שנמצא בתוך האימא והולך ומגיע למקום שהוא יכול להתפתח, זו דוגמה ממש היחידה הייתי אומר מהכוח השפעה שנמצא בעולמנו בכוח הקבלה שדוחף אותנו להתפתחות.
כך אנחנו צריכים להרגיש שגם הבורא כך בעצם עושה איתנו, ואנחנו רק צריכים לסייע לו בזה שהוא דוחף אותנו, מושך אותנו, עושה לנו כל מיני דברים, אבל גם עושה לנו את כל המכשולים כדי לחנך אותנו. וכך אנחנו צריכים להתקדם אליו. בכל זאת, צריכים לקבל כל הדברים האלה באהבה.
שאלה: כשהעיבור מתקלקל כדי שיגיע לבחינה של הפלה, האם כל החברים בעשירייה צריכים להתקלקל או מספיק שרובם יתקלקלו כדי שזה יגיע לנקודה הזאת?
אנחנו לא מדברים על הפלה, אנחנו לא מדברים על הקלקול, כי זה לא קורה לנו. ולכן אנחנו מדברים רק על איך להיכנס לעיבור, ואז צריכים לעבוד על זה. זאת אומרת, רק קדימה, לא לחשוב על שום דבר שלילי. מה זה להתקלקל, מה יש לך שאתה תתקלקל? אין לך שום דבר מתוקן. ולכן, לא לחשוב על הקלקול, אלא רק להגיע למשהו שיהיה מתוקן בי, זה מה שאנחנו צריכים.
שאלה: כדי להבין איך לעבוד נכון בפגישות שלנו, דיברת על כך שלדבר על אחדות זה יותר חשוב מלקרוא מאמרים. היום אמרת שלא צריכים להיות יותר מידי מילים. מה צריך להיות המינון בין קריאת קטעים לבין דיונים בפגישות?
אני לא יכול להגיד לך באיזה אחוזים ומה בדיוק ובאיזה מילים, אבל אתם צריכים להרגיש שמה שאתם עושים זה מושך אתכם למטרה, כמו אותו זירעון שרוצה להגיע לדופן הרחם. אתם צריכים לבדוק את זה.
שאלה: בתהליך העיבור הגשמי קיימת תחרות בין מיליוני זירעונים, כאשר בסופו של דבר זירעון אחד מצליח להידבק לביצית ולהכניס את האם להריון. האם יש הקבלה למצב הזה, גם ברמה הקבלית, הרוחנית?
על זה כתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה"2, ובאמת, הרבה אנשים נמשכים לדעת מה קורה, מה זו נשמה, מי זה הכוח העליון וכולי, וכולי, ובדרך אתם כבר יודעים עד כמה שהם נושרים, נופלים, מאבדים רצון, כוח, נחלשים. ואז, אלף נכנסים ואחד יוצא לאור.
תלמיד: האם האלף האלה, הם אלף שקשורים לבני ברוך, או הם אלף שקשורים באופן כללי לעולם? והאם קיימת תחרות סמויה בין האנשים בבני ברוך, מי הראשון שיצליח להידבק?
לא, אצלנו בכלל לא. דווקא מי שנכנס ללימודים וממשיך, אז הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מכולם, וסך הכול כולם הופכים להיות לאותו העובר. אנחנו בונים עכשיו איתכם גוף דאדם הראשון, זה רק לא הראשון אלא האחרון. וכל אחד מאיתנו הוא איזה תא בתוך הגוף הזה.
תלמיד: אתה אומר שאלף נכנסים לחדר, רק אחד יוצא. אני שואל מי הם אותם אלף? למי הכוונה?
אלה שנושרים. הם באים אלינו ומרגישים שזה לא בשבילם מכל מיני סיבות. לא כך חשבו על חכמת הקבלה.
שאלה: אמרת שהעובר עובר מצבי גדלות שונים במהלך העיבור. למה הכוונה? מטיפת זרע הוא צריך להתפתח למצב שהוא מסוגל להיוולד ולהתקיים מחוצה לאימא. זאת אומרת, הוא צריך לקחת מהאימא תכונות שלה לתוכו, כדי להתקיים בחוץ. וכמו שהאמא מקבלת מילוי, נגיד אוכל ושתייה מבחוץ ובזה היא מתקיימת, הוא מקבל תכונות מהאימא ומסדר את עצמו בצורה כזאת שיכול להתקיים מחוצה לאימא.
זאת אומרת, הוא ממש מתחיל להיות כחלק עצמאי בתוך הקבוצה. זאת אומרת, אם קודם היו מתפתחים בתוך הקבוצה כמו איזה גוף אחד, שלא ידעו מי ומה, אז הלידה מדברת כבר על כך שהיא נותנת הרגשה לכל אחד ואחד עד כמה שיש לו כוח פרטי, תפקיד פרטי בתוך העשירייה וכן הלאה. נדבר על זה.
תלמיד: העניין הוא שאם יש לי מצב של גדלות, יש גם מצב של קטנות בעובר?
אני מרגיש שאתם בכלל לא נמצאים בשיעורים. איך אתה שואל דברים כאלה שאנחנו מדברים עליהם כל הזמן? ודאי שבתוך הגדלות ישנם כל תהליכי הקטנות.
שאלה: הדוגמה עם מיליארדי זירעונים, שאלף נכנסים ואחד יוצא, האם זה קשור לזה שאנחנו מנסים ומנסים לבנות את הרצון אבל לא מצליחים?
כן, זה ודאי שייך לכל המאמצים שלנו, להתקשר בתפילות בינינו לבורא ולהשפיע עליו, לשכנע אותו שאנחנו מוכנים לקשר ישיר עימו.
שאלה: העיבור עובר כל מיני מצבים, גם של עליות וירידות וגם בהכנה, כשאתה עדיין לא בעיבור. האם זה שונה במשהו או שזה דומה, שווה?
עליות וירידות לפני העיבור זה לכל מיני כיוונים, ועליות, וירידות בתוך העיבור, זה כבר מכוון אך ורק להתקשרות יותר ויותר נכונה לעליון, דרך קבוצה לבורא. אז האדם מתחיל להרגיש עד כמה שהקבוצה היא חשובה מאוד. כמו שהרב"ש כותב לנו באגרת, שאין מרחק ביני לקבוצה ואין כלום חוץ מהחברים וכן הלאה. את זה אחר כך הוא מגלה.
שאלה: האם אני אמור להפוך להיות רחם עבור החברים ולעטוף את כולם באהבה, על מנת שכל אחד ירגיש שאין לו מה לפחד, שיהיה עם חשיבות המטרה? האם גם כל אחד צריך לעשות את זה?
כל אחד ואחד חייב לתפקד כלפי החברים, שהוא מוכן לקשור את כל החברים לבורא, והוא בעצמו לא צריך יותר כלום חוץ מלהיות המקשר. "המעבר" קוראים לזה.
שאלה: אנחנו מדברים על כך, שמצב העיבור שזה ביטול, תעשה איתי מה שאתה רוצה, ואני רוצה רק להיות בדבקות איתך. ואני מגיע לאיזה מצב של חוסר כוחות ואתה בכל זאת רוצה, לעשות התקפה במצב הזה, לבקש, לדרוש מהבורא ולעמוד על שלך, איך לעשות התקפה על המצב הזה של העיבור?
תמשיך. תמשיך פשוט מאוד, אין לי יותר מה לעשות. רק שתמשיך בדרך.
תלמיד: אמרת גם שאפשר איכשהו לזרז את הזמנים במצב הזה, שבנו תלוי עד כמה אנחנו יכולים לעשות תאוצה?
כמה שנרצה להיות דבוקים דרך העשירייה לבורא ואין כאן משהו אחר. בוא נשתדל, כמה שיותר וכולנו לכיוון הזה ואז כל המאמצים שלנו יביאו אותנו מהר מאוד לעובר המשותף.
שאלה: כדי להתקדם בעיבור הרוחני אנחנו צריכים ביטול, חיבור בינינו ותפילה לבורא. השאלה, אם יש עוד משהו שיכול לעזור, או להתרכז בדברים האלה?
העיקר בדרך להיות בחיבור בינינו ובהתקפה על אותם המכשולים בינינו לבורא.
שאלה: ביום יום שעוברים על האדם מצבים שונים, אירועים, רגשות. איפה זה בא לידי ביטוי, שהאדם מרגיש יותר את הבורא, את היחס החדש שיש לו למציאות כזו?
אל תחפש את זה, תחפש את זה בתוכך, בתוך הרצונות והמחשבות שלך ולא בצורה החיצונה. שם אתה תמצא איפה ובמה אתה יכול להיות יותר קרוב לבורא. איפה שמתחילים הרצונות שלך והמחשבות, שם תחפש איך בזה להיות יותר קרוב.
שאלה: בתהליך הגשמי נראה שיש לזירעון מרץ וכוח אדיר ואנחנו דווקא מרגישים כבדות ומשקל אדיר שיושב עלינו. זו המזוודה שלנו? של הבורא? מה זו הכבדות הזאת?
זה סימן שאנחנו צריכים עוד לעבוד על חשיבות המטרה, חשיבות הבורא כמטרה, וחשיבות הקבוצה כאמצעי כדי להתקדם. כל הכבדות הזאת, מראה לי עד כמה שאני עדיין נמצא עם חולשה בחשיבות המטרה. רק זה חסר.
שאלה: מדברים על קשרים כלפי החברים. האם אנחנו מייצרים פה רחם או עוּבר, מה הבדל בין זה לזה?
אנחנו דואגים להיות דבוקים בבורא, ויכולים להידבק בבורא רק בתנאי שאנחנו מוכנים להיות עוּבר. לכן אנחנו צריכים לראות את העשירייה בהרגשה הפנימית שאנחנו יחד מרגישים את המטרה, מבינים את המטרה, מוכנים אליה, ואז בצורה כזאת אנחנו נמשכים.
תלמיד: הקשרים שאנחנו יוצרים עם העשירייה, זה נקרא "עובר" כשאנחנו מתבטלים אחד כלפי השני? או שזה רחם? מה פה תפקיד העשירייה?
עשירייה זה עוּבר.
תלמיד: אז מה זה רחם?
הרחם זה הבורא. העבודה שלי בתוך העשירייה לארגן אותה כל פעם יותר ויותר שהיא תהיה מתאימה להיות בקשר עם הבורא ולקבל ממנו הזנה, טיפול. וכך אנחנו כל הזמן נטפל בעשירייה, בעשר הספירות, בנשמה שלנו, כל פעם יותר ויותר ודרך זה יהיה לנו קשר עם מי שממלא את העשירייה, זה כבר האור הפנימי, הבורא.
קריין: קטע 37.
"בעיבור יש כ"ה [25] פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב, היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות. וזהו מקבל ע"י אמו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום ע"י שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא עיבור ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת.
היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה שהוא יבחור מה זה טוב ומה זה רע, אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
אלה דברים מאוד עמוקים, צריכים להשתדל להבין אותם, אפילו להרגיש אותם, אם אנחנו רוצים להיות עוּבר ברוחניות איך אנחנו צריכים לבטל את עצמנו. זאת אומרת, אין מצב בחיים שאנחנו לא מקבלים אותו בברכה כי הכול בא מ"אין עוד מלבדו".
"בעיבור יש כ"ה [25] פרצופים היינו נרנח"י," זאת אומרת 5 כפול 5. זאת אומרת שבכל חלק מהפרצוף יש כל החלקים, התכללות שלמה בין כולם. "שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב," הוא יודע את הגבול כמה הוא יכול להיות נכלל בעליון וכמה עוד לא ובאיזה צורה. "היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות." אפילו בקטנות. זאת אומרת הוא צריך כל הזמן לשמור על עצמו להיות בשלמות, להגביל את עצמו כך שהוא לא רוצה יותר. העיקר בשבילו להיות בשלמות עם העליון, במסירות נפש, שהעליון תמיד צודק. רק בצורה כזאת הוא שומר על הקשר שלו עם העליון ומשתנה בהתאם לאיך שהעליון מגדל אותו, לכן הוא יכול לגדול בצורת אדם, הדומה לעליון. "וזהו מקבל ע"י אמו," כל ההזנה, כל ההגבלות, כל הדברים, אבל רק בתנאי שמשתדל כל הזמן, כמה שמסוגל בכל כוחו, להיות דבוק בעליון.
אני מבקש למחוק את סימן השאלה. אנחנו עוד לא קראנו עד הסוף. אדם עוד לא חשב מה יש כאן, נדלקה לו שאלה הוא הולך להפריע לכולם? תהיו קצת יותר רציניים, יותר פנימיים. בבקשה לא לשאול עד שאתם שומעים את כול הקטע, עד שאתם מבינים מה יש בו ומה לא מבינים, אז לשאול.
"בעיבור יש כ"ה [25] פרצופים היינו נרנח"י, שבכל אחד מהם יש גם כן נרנח"י, לכן צריך להיות כח המעכב," שלא תהיה פריצה, אלא שהמבנה יהיה שלם בכל מצב, בכל מקום שהוא גדל כל הזמן. אז צריכה להיות גדילה מבפנים וכוח המעכב מבחוץ. "היינו שאפילו בקטנות יהיה שם שלימות." זה נקרא כוח המעכב, שלא צריך יותר. לא צריך, מה שיתנו לו הוא לא רוצה לקבל יותר, לא מזה שהוא לא מסוגל אלא שהוא שלם.
אנחנו נברר מה זה נקרא רוחניות ואיך יכול להיות שאם אני נמצא בשלמות אז אני עוד מתפתח, כאילו יש סתירה אחד כלפי השני. וזה באמת ככה ברוחניות, בניגוד לעולם הזה, אנחנו נמצאים בשלמות ויחד עם זה אנחנו מתקדמים על ידי חיסרון.
"וזהו" הרגשת השלמות, הוא "מקבל ע"י אמו, הגם שהוולד מצד עצמו אין לו כלים שיכול לקבל גדלות בעמ"נ להשפיע, מכל מקום" איך הוא מתקיים? "ע"י שהוא מתבטל להאם, הוא יכול לקבל גדלות מכלים דאמו, שזה נקרא עיבור ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת." מתבטל לגמרי, מוכן לקבל מהאם כל מה שהיא נותנת לו ללא שום ביקורת ושאלה, בביטול גמור ואז על ידי זה הוא גדל. כל מה שאנחנו רואים בעוּבר שהוא מתפתח בתוך האמא, זה הכול בגשמיות. אבל ברוחניות זה על ידי איזון של הכוחות הגדולים מצד העוּבר ומצד האמא. כל הזמן העובר הרוחני צריך לבטל לבטל את עצמו כלפי העליון, זו מלכות שמתבטלת כלפי בינה.
"היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל," לגמרי, לגמרי לא מקבל שום דבר מצד השכל שלו, הרגש שלו, לא, הוא מבטל. הוא מקבל מצד העליון את כל ההסתכלות על החיים, זה מה שהוא רוצה שיהיה לו. וללא שום ביקורת על האמא, אלא ביקורת על עצמו. האם הוא הולך לפי מה שהעליון כל הזמן מראה לו, איך הוא צריך לבטל את עצמו ולהיות בהשפעה.
"היינו שאין לו בחירה מצד עצמו" אין בחירה מצד עצמו "אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל," זהו, אין שאלה. כמו שלעוּבר אין שאלה אלא מה שאימא אוכלת, מה שהוא מקבל ממנה זה מה שיש לו בצורה הגשמית.
"היינו שאין לו בחירה מצד עצמו אלא מה שאמו אוכלת, היינו מה שאמו יודעת שמותר לאכול, הוא גם כן אוכל, זאת אומרת כי העביר ממנו את הבחירה" הוא לא בוחר אלא "שהוא יבחור מה זה טוב ומה זה רע," אין לו, "אלא הכל על חשבון אמו, שזה נקרא "ירך אמו", שפירושו שהוא עצמו אינו עולה בשם."
(הרב"ש. מאמר 31 "ענין יניקה, ועיבור" 1986)
הוא עושה הכול, תנועות יש לו משלו, הוא סופג, יש לו איזה עיכול מה שמקבל מאימא ומזה הוא משמין, גדל, עושה כל מיני תנועות, אבל כל זה על חשבון העליון, הוא מבטל את עצמו לגמרי ולכן כך גדל. דברים ממש אלוהיים שקורים לנו כאן גם בעולם הזה ואנחנו לא מבינים מה המהות שלהם, למה דווקא הטבע עבר כל כך הרבה שינויים כדי להגיע לצורה הזאת של ההתפתחות.
זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים כתוצאה מזה, לחפש איך להתבטל כלפי העליון ומה שהעליון נותן זה נכון ואך ורק בזה תהיה לנו בחירה. הבחירה שלי היא, אין בחירה. אלא מה שבא מהעליון אני צריך להגיע למצב שאני מברך על זה, מקבל את זה, סופג את זה וחי לפי זה. זה מביא אותי לקשר עם הבורא עד שהוא מתגלה ואני מתחיל להיות עימו קשור בצורה ברורה.
שאלה: עם מה להשלים ועם מה לא להשלים? ההשלמה שהעליון רוצה, עוברות אלפי מחשבות, רצונות, תנועות בתוך היום שלך כלפי החברים, כלפיי העשירייה. מה זה לקבל מה שעליון רוצה בשלמות?
בלי שום מאבק פנימי, אם אני מקבל מה שהעליון רוצה זה סימן שאני לא מתקדם. ההתקדמות צריכה להיות בהתנגדות. ודאי שאם אני גדל אז זה צריך להיות נגד העליון. כלפי העליון ביטול, צמצום מצידי, זה דבר הכי מושלם. כל היתר אני צריך להוסיף ברצון לקבל שלי ובצורה שדומה לעליון על מנת להשפיע. בכל יתר המצבים שלי, חוץ מנקודת טיפת הזרע, אני הולך בשני כוחות, כוח צמצום וכוח השפעה בכוונה על מנת להשפיע וכך אני מתקדם.
תלמיד: האם אני צריך לדמיין לעצמי את תכונת ההשפעה שכך העליון מצפה ממני ולמרות מה שעולה לי בגוף מצד הטבע, אני צריך לעשות איזו פעולה כלפי החברים שככה אני חושב שהעליון היה עושה?
העליון מצפה ממך שאתה תקבל מה שבא ממנו כדבר הכרחי, הכי טוב, ולא היית משנה אותו אפילו אם היית יכול, ללא שום תוצאות שונות, רעות או משהו. זאת אומרת, שאתה בעצמך, אם היית יודע, היית מייצב אותו מצב שבו אתה נמצא. לא חשוב באיזה מצב אתה נמצא, אתה מתאר אותו כמצב המושלם מפני שבטוח זה מגיע מהעליון, אליך.
שאלה: הוא כותב לנו שלמרות שהוא בעצמו אין לו דינים כדי לקבל את מצב הגדלות, יחד עם זאת כשהוא מבטל את עצמו בפני האם הוא יכול לקבל את הגדלות לפי הכלים שלה. איך זה קורה?
העוּבר גדל בתוך האימא בזה שהוא יותר ויותר מבטל את עצמו ומקבל את הצורה שהעליון מצייר בו. זה נקרא "צר צורה בתוך צורה". אנחנו עוד נעבור על זה, זה מעבר לנקודת הקליטה שאנחנו בעצם שם נמצאים עדיין, וכך אנחנו נתקדם.
להסכים עם העליון על כל הפעולות שהעליון עושה. זאת אומרת, אצלנו למעשה זה להתכלל בקבוצה, לדאוג לקבוצה שתהיה כולה כולה כמה שיותר מתוקנת, כמו שרב"ש כותב על ענייני הקבוצה, ואז כמה שיותר להתכלל בה. וכמה שיותר נכללים בה אז מבינים שדווקא בצורה כזאת אנחנו יכולים לתת לעצמנו צורה עתידה, למרות שזה לא נראה לעינינו הגשמיות.
שאלה: עכשיו הסברת ש-25 פרצופים, זה התכללות שלמה בין החלקים. מה זו ההתפתחות הזאת?
אנחנו עוד נלמד, זה עוד לא עכשיו. הבעיה שלנו זה לעשות מעצמנו טיפת זרע הדבוקה ברחם ואחר כך איך מתוך הטיפה הזאת מתחילות להתפתח כל ההבחנות, פרצופים, ספירות וכן הלאה. אנחנו אחר כך נגיע לזה, אל תדאג, זה יהיה. השאלה הזאת תבוא.
שאלה: האם העובר מבקש את תכונת השפעה או שגם את זה הוא לא צריך?
העובר לא מבקש תכונת השפעה, העובר מבקש הכנעה. השפעה זה לא פעולה פיזית, נגיד שהיא מעשית, שאני משפיע. העובר לא יכול להשפיע, הוא יכול להתבטל כלפי העליון. אומנם שהביטול הזה הוא קשה, והוא במעשה שלו מגביל את עצמו ועובד, אבל הוא לא עובד עדיין בצד של העליון, אלא עדיין עובד בצידו הגשמי, שהוא מגביל את עצמו. ולכן זה עוד לא נקרא פעולה רוחנית, זה נקרא הגבלה, שבזה שאני מצמצם את עצמי, אני עושה מעצמי כזאת צורה, כזה יצור, שיכול להיות דבוק לרוחניות, אומנם שהוא עדיין לא רוחני.
במידה שאני מתבטל כלפי רוחניות עם כל הגשמיות שיש בי, על ידי זה אני כביכול קונה בתוך העליון איזה מקום שאני יכול להיות שם. אומנם שאני לא עליון, אומנם שאני הפוך מהעליון, אומנם שאני רצון לקבל, אבל אני מבטל את עצמי. זאת אומרת, אני כבר מצפה את עצמי מבחוץ באיזה ציפוי שהוא צמצום, ואחר כך ציפוי יותר גדול שאני יכול אפילו להידמות לעליון. וכך אנחנו גדלים.
שאלה: האם אני צריך להסכים לזה שהבורא נותן לי גם את זה שאני רצון לקבל?
שאתה מסכים לזה שאתה מקבל את זה מהעליון, ובטוח שזה נכון, ובטוח שאתה צריך את זה להתפתחות שלך. אבל לא שאתה מסכים עם זה שיישאר כך, אלא אתה מקבל את זה לעבודה.
שאלה: האם אדם מסוגל לבטל את עצמו, או הבורא הוא זה שמשנה את התכונה?
לא. ודאי שכל התיקונים הם מגיעים מלמעלה, גם כל הקלקולים מגיעים מלמעלה. אלא איך אנחנו מתייחסים למה שמקבלים, זה תלוי בנו. בעיקר זה תלוי בביטול שלנו בקבוצה.
שאלה: האם את הביטול של האדם בקבוצה, האדם עצמו יכול לעשות? או שזה חייב להגיע מהבורא?
כן ולא. יש בזה פעולות שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, ברצון לקבל שלנו, ויש כאלה פעולות שהן כבר פעולות רוחניות בחלקן, איכשהו, שאנחנו צריכים לבקש אותן מלמעלה.
שאלה: בשביל להרגיש קטן מול החברים אני צריך להיות שלם עם עצמי, בשביל זה אני צריך לקבל את הכוח המעכב.
אני לא חושב שאתה צודק, לגמרי. כדי להתבטל כלפי חברים אני צריך להרגיש את עצמי שלם? אני צריך להרגיש את עצמי הפוך, נמוך, דפוק, לא יודע מה, ואז מתוך זה אני מגיע למצב שאין לי ברירה ואני חייב להתקשר לחברים, מהמצב הרע. ממצב טוב? בדרך כלל מגיעים לזה מהמצבים הרעים, שאין לי ברירה, שאני הכי גרוע.
שאלה: הכוונה שלי הייתה שאני מקבל את זה בכל מצב. שאני מקבל את זה בביטול מושלם, שאני יודע שזה מה שאני מקבל, וככה זה צריך להיות מול העשירייה. אבל אמרת מקודם שיש איזו פריצה, שאנחנו אמורים לקבל את הכוח המעכב מחשש שלא תהיה לנו פריצה בעבודה. מה היא "פריצה" בעבודה שלנו?
שאני מאבד קשר עם העשירייה, דרך זה אני מסכן את הקשר שלי עם הבורא. אני לא כל כך מודע לזה אולי, אבל זה מה שקורה, ואז אני יוצא מההתקשרות הנכונה מהקבוצה ומהבורא, והולך לי, עד שמחזירים אותי למסלול.
אני אומר לכם את מה שאני מרגיש בכל העשיריות, שכל הבעיה שלנו זה שהבורא מצד אחד והקבוצה מצד שני ואני מצד שלישי. ואז יש כאן איזה משולש שאף פעם לא מגיע לנקודה אחת פנימית, אלא ככה זה, כמו שבמשולש אנחנו נמצאים כל אחד בפינה שלו, אני, בורא, וקבוצה, ואנחנו לא חושבים שצריכים להיפגש במרכז המשולש.
תלמיד: כבר כשבועיים אנחנו, העשירייה, מעלים סרטון הפצה ביחד ומעלים שאלון לבירור, ואנחנו מרגישים שזה מאד מאוד תורם לנו לדרך.
יפה מאוד.
שאלה: האם אתה חושב שמעבר לשיתוף, להפצה קבוצתית וסרטונים צריך לעשות עוד משהו בפעולה קבוצתית?
האם אתם בזה משתדלים גם לצרף את תפילה שלכם לבורא שיעזור לכם לחיבור ביניכם? בכל פעולה ופעולת הפצה, אפילו אם אתם עושים את זה יחד או אפילו כשאתם עושים כל אחד לחוד, האם אתם מעלים תפילה שזה יעזור לכם להרגיש שאתם צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד" והבורא ממלא את הלב הזה.
תלמיד: אנחנו כותבים תפילה בבוקר, אחרי שיעור בוקר.
לא, זה צריך להיות בכם במשך כל היום.
שאלה: בנוגע לציור הגשמי של העיבור. הדוגמה הזאת מאוד חזקה ומוחשית, ואנחנו כל הזמן עובדים איתה. אני שומע בשיעורים כל מיני היבטים של הציור הזה, נניח לפעמים זירעון, טיפת הזרע, זה המאמצים המשותפים של העשירייה, לפעמים זה האדם עצמו, לפעמים הזירעון צריך להתעבר וזה בכלל מלמעלה וכן הלאה. גם היום אמרת שהרחם זה הבורא, הרחם זה העשירייה. האם צריך לחפש מיקוד לדבר הזה, או שזה גם וגם, ולא צריך ממש לפשפש בהתאמה, באנלוגיה?
אם נסתכל בכתבי בעל הסולם ורב"ש, נראה שהם משתמשים בכל מיני אופני הסבר כאלו. ואין ברירה, כך גם אנחנו צריכים להתייחס לזה. לפעמים אנחנו אומרים שהקבוצה היא העליון, אבל היא העליון בגלל שהבורא, האור אין סוף, משפיע דרך התבנית הזאת של העשירייה עלינו, ואז הקבוצה היא לא העליון ממש, אלא רק האמצעי בהתקשרות שלנו לבורא.
מפני שאנחנו לא נמצאים בהשפעה, זאת אומרת, בתכונה הרוחנית, אנחנו לא שייכים לעולם העליון, אנחנו לא שייכים לאור, אנחנו נבראים, אז כדי ליצור את האדפטר, את המתאם בינינו לבורא, אנחנו צריכים את העשירייה. ואז ככול שאני נכלל בתוך העשירייה, על ידי זה אני בונה דרך העשירייה את היחס שלי לבורא, אחרת אני לא יכול.
הוא מטפל בי, ודאי שאצלו אין שום הגבלות, אבל אני כדי להתקשר אליו, צריך בכל זאת לקבל את התכונות שלו. התכונות שלו מתבטאות בתוך הפרצוף, בתוך עשרה חלקים. עד שהאור העליון מגיע מהרצון להשפיע לרצון לקבל, הוא בונה את השלבים האלו, את המדרגות הללו, ומגיע לתחתון. ואני צריך באותם השלבים, לבנות את היחס שלי לעליון. לכן אני צריך להתכלל במבנה הזה שנקרא קבוצה, עשירייה, כי על ידי המתאם הזה, האדפטר הזה, אני יכול להתקשר למשהו שלא נמצא בי, ושאני בעצמי לא יכול להתקשר אליו.
איך אני יכול להתקשר, נניח מאיזו קבוצה, מניו יורק, איך אני יכול להתקשר? אני צריך להיכנס לתוך המכשירים, כי הם עשו מהקול שלי, צלילים אחרים, גלים אחרים. ואז אני מדבר אליהם, ועד שהם מורידים את זה מהגלים לגלי קול, שומעים ומבינים כשזה מגיע לאוזן שלהם, ודרך האוזן למוח שלהם. פעם אולי נלמד איך זה עושה את העיבוד, ומגיע לרצון בסופו של דבר. ועד כמה על ידי כל מיני מכשירים, וכל מיני דברים כאלו, הרצונות שלנו, נכללים ברצון אחד שנקרא "אדם", בנשמה אחת. אבל תראו איזה מעברים יש כאן, ואנחנו משקיעים המון מאמצים כדי להיות קשורים, למרות שזה לא שייך לרוחניות.
תלמיד: ולגבי הדוגמה הזאת של העיבור הגשמי, האם אנחנו צריכים לנסות לייצב כל אחד לעצמו איזה ציור שנוח לו לעבוד איתו, או לזרום עם זה בצורה הולוגרפית, גם וגם וגם?
נדבר על זה. אבל בואו נקלוט על מה אנחנו מדברים בשיעור, ואחר כך במשך היום חוץ מזה שאנחנו קוראים את מאמרי החברה ועוד כל מיני חומרים, נחזור על השיעור ונקלוט אותו טוב, כמה שאפשר. אבל אנחנו רוצים שהוא ייספג בנו, שתהיה לנו יכולת ספיגה של השיעור עוד קצת, ועוד קצת, כי זה אותו האוכל שהעובר מקבל בתוך האימא.
שאלה: חשבתי ששמעתי שאמרת שהתהליך שהזרע עובר בדרך לביצית, זה תהליך הדדי, של שיתוף פעולה. שכולנו מנסים לפרוץ יחד ולא בצורה של תחרות, האם זה נכון?
יכול להיות. נגיד שכן, כי חייבים לעבוד יחד, זה בטוח.
שאלה: איך אנחנו יכולים לחזק את העשירייה באמונה למעלה מהדעת בזמן ההתפתחות בעיבור?
אנחנו נכנסים לאמונה למעלה מהדעת, וכל הדרך הרוחנית היא אמונה למעלה מהדעת. חייב להיות כוח השפעה, והוא חייב לכסות את הכוח הקבלה, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. והעיבור, זה כשמתחילים לפרמט אותנו לפעולה הזאת, ליכולת להיות בכוח השפעה מעל כוח הקבלה. כשכביכול אנחנו מצמצמים את הכוח הקבלה ואחר כך מתחילים לפתוח את כוח הקבלה קצת, יותר ויותר כך שכוח השפעה ישלוט עליו, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. כוח השפעה למעלה מכוח הקבלה. אבל הוא חייב לגדול על ידי כוח הקבלה כי כוח ההשפעה מתפשט לרוחב, אין לו גובה. את כל הגובה והעוצמה כוח ההשפעה מקבל מכוח הקבלה.
שאלה: אמרת קודם שהבעיה של כל העשיריות היא שאנחנו מפצלים או מפוצלים, מצד אחד יש בורא, מצד שני העשירייה, ומצד שלישי אני. איך לקרב את הנקודות האלה במשולש לנקודה אחת?
זו העבודה שלנו, של כל אחד, ושל כולנו יחד כמה שאפשר, ואנחנו לא מבדילים בין ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא, ורוצים שזה יהיה כאחד, זה נקרא שרוצים להיפגש במרכז המשולש.
תלמיד: אבל איך מקרבים, יש לנו דרך לקרב? כי אתה אומר שזאת הבעיה, או שזו התפתחות בעוד שיעור ועוד שיעור?
בכל הפעולות, בכל הפעולות שלנו אנחנו איכשהו נמשכים לזה.
שאלה: יש בורא, יש עשירייה, וברור שאין לי את המתאם, את המעבר הזה שהוא בעצם העשירייה אבל בצורה פרקטית. מה אני צריך לחשוב כלפי העשירייה כדי לסדר את עצמי נכון כלפי הבורא בתכונות שלי? זאת הבעיה.
אין בזה שום בעיה, אתה פותח את מאמרי רב"ש שמתורגמים לכל השפות, ואם מישהו דובר שפה שמאמרי החברה לא תורגמו אליה, אתם צריכים להודיע לנו ואנחנו נשתדל לתרגם כמה שיותר מהר את המאמרים האלה לשפות החסרות.
אתה צריך ללמוד את המאמרים האלו. אם אתה אומר לנו שאתה לא יכול לא יודע, כנראה שלא פתחת את המאמרים האלה, סליחה שכך אני אומר. תראה איך אתה שואל, תקשיב אחר כך להקלטה של השיעור, ותראה שזה מה שחסר לך.
קריין: קטע מס' 38.
"כתוב "צר צורה בתוך צורה". דהיינו צורת העובר בתוך צורת אמו. שפירושו, צורת האם היא הבסיס, שעם צורה זו האדם נולד. וזה נקרא "צורת אמו". ואח"כ, כשהאדם מתחיל בעבודה, ורוצה ללכת בדרך של השפעה, מתחיל מקודם מהמדרגה הראשונה של קדושה. כידוע, שיש ג' בחינות הנקראות:
א. עיבור,
ב. יניקה,
ג. מוחין."
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
קריין: קטע מס' 39
"הולד בימי עיבורו, הוא כמו צומח ממש ותו לא, וכל תנועותיו אינם נקראים תנועות חיים, כי התנועות נעשים על-ידי אמו, שהעובר חלק ממנה. הסביבה שלו נקראת בטן ואם הוא הגבול של הסביבה המוטל עליו, ואוכל מה שאמו אוכלת וכו'. והלידה מתחילה מראש מקוה."
(בעל הסולם. "סוד העיבור-לידה")
זאת אומרת, הוא נמצא בתוך האימא, זה הגבול שלו, זה כל העולם שלו. אחר כך כשהוא רוכש את תכונת ההשפעה ויכול כבר איכשהו להתקיים, הוא יוצא מתוך ההגבלות האלה של האימא, של העליון, ויכול לגדול יותר. אבל זה כבר אחרי הלידה.
קריין: קטע 40
"מוכרח לעבור תשעה ירחי לידה, שע"י זה הוא קונה כל פעם כח, הנקרא "רצון להשפיע". שאם הוא רואה שיש איזה דבר שמפריע להרצון דלהשפיע, יש בכוחו לדחות את הדבר, ואז נקרא "וילדה זכר". היינו לאחר שכבר עבר עליו את התהליך של "ירחי לידה", ולא באמצע עבודה, היינו שתיכף שנכנס בעבודה, תיכף הוא רוצה לראות את כח השפעה שהשיג, אחרת הוא ברוגז וטוען, הלא כבר התחלתי בעבודת הזריעה ואיפה הפירות מה שאני צריך להשיג. על זה מתרץ רבי יוסי, שהאשה תיכף משנתעברה עד יום שיולדת אין מלה בפיה אלא הולד שלה אם יהיה זכר, שהתירוץ הוא, הגם שעוד לא ילדה אבל אין לה סבלנות לחכות אלא תיכף רוצה ללדת."
(הרב"ש. מאמר 22 "אשה כי תזריע" 1986)
כאילו איזו מן הצדקה, שגם אנחנו נמצאים בחוסר סבלנות, וכביכול עוד לא בשלים לגמרי אבל רוצים כבר להיוולד ולצאת. יש דבר כזה בעובר הרוחני וגם בעובר הגשמי, אנחנו רואים את זה לפי הצירים, לפי הדפיקות, לפעמים אפשר לראות על הבטן של האישה עד כמה העובר שם משתולל, רוצה לצאת. עוד נדבר על הכוחות האלה. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס לעיבור, צריכים להתכלל בינינו ובעליון לגמרי.
קריין: קטע 41
""עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים."
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
זה נקרא עובר, תראו איזו הגדרה פשוטה.
קריין: 41.
"עובר" מלשון עובר, שהוא המצב הא', שעובר מבחינת השימוש עם כלים דקבלה לדרגת קדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים."
(הרב"ש. מאמר 26 "מהו, "אין קדוש כה' כי אין בלתך", בעבודה" 1990)
זה המצב הראשון שאנחנו צריכים להשיג, אחריו נדבר על יתר המצבים. זאת אומרת עובר מלשון עובר, שהוא המצב הראשון שעובר משימוש בכלי קבלה לדרגת הקדושה, ששם משמשים רק בכלים שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע. זאת אומרת רצון לקבל לא משתנה, רק אני מוסיף עליו את כוונת השימוש ברצון לקבל, שזה בעל מנת להשפיע, אחרת לא משתמשים עם הכלים, כי הכלים ודאי שנשארים כלים דקבלה.
שאלה: לא ברור, בעיבור כבר משתמשים בכלים על מנת להשפיע?
אני לא מבין מה שאתה שואל. אנחנו מדברים על זה שרוצים להיכנס לעולם הרוחני. העולם הרוחני הוא כולו כוח השפעה, כוח הבורא, רק כלפינו זה מדורג לכל מיני מדרגות. אבל אפילו המדרגה הכי קטנה של הכניסה לעולם הרוחני היא בזה שאתה עוזב את הרצון לקבל שלך ונכנס לרצון להשפיע. בינתיים מה שמתגלה לך, אחר כך יתגלו עוד כל מיני הפרעות ובעיות, זה כדי לגדול, אבל בינתיים זה ככה, ותמיד זה יהיה פסולת ואוכל. אנחנו נלמד את הדברים האלה איך אנחנו צריכים למיין את הדברים ואיך לגדול, יש בזה הרבה פעולות. אבל בעצם כניסה לעיבור, היא שאנחנו מתקשרים לבורא בצורה שיש לי נקודת קשר.
תלמיד: כלומר ההעדפה של הכלים שאני יכול איתם להיות בהשפעה, זה הקשר?
אני רוצה להיות רק בכלים כאלו, לא שהעדפה, אני לא רוצה לסבול בי שום דבר שלא שייך להשפעה. וזה מאוד מאוד בוער, כי אני רק עכשיו מתחיל להכיר, מה זה נקרא השפעה, למי השפיע, מה להשפיע, איך להשפיע, איך להיות כנגד זה בקבלה, איך להבדיל בין הכלים האלה, בדרגות הכי קטנות, כן ולא.
תלמיד: וזה חשוב להגיד בדיוק מה לא או מה כן? איפה הבירור שאנחנו יכולים לעשות?
הבירור הוא צריך להיות אך ורק בעולם הפנימי הרוחני שלי. אני יכול להיות בין אלפי אנשים, מיליונים, אף אחד מהם לא צריך לדעת מה קורה בי. זו העבודה שלי, זו הנשמה שלי ואני הולך לתקן אותה. ואז אני נקשר לכמה אנשים, איתם יחד "איש את רעהו יעזורו" כך אנחנו הולכים. למה? במושג הזה של השפעה, של רוחניות, אנחנו מתנתקים מהעולם החיצון, אנחנו מתקשרים בינינו יותר ויותר, ובהדרגה באים למצב שדווקא ההתקשרות הפנימית שלי אליהם וההתקשרות שלי לבורא, אני רואה ששתי ההבחנות הללו, המושגים האלה הם מתקשרים יחד. אני כבר לא מתאר את הקבוצה בתוך גופים, בני אדם, אני מתאר אותה לפי הפוטנציאל הפנימי הרוחני שלהם, הרצון שלהם כלפי רוחניות. וכך אני כל הזמן מתקשר אליהם יותר ויותר, ובצורת ההשפעה שאני משיג כלפיהם, אני מתחיל לגלות כאן יחס לבורא, את כוח הבורא, עד כמה הוא עוזר לי בזה וכן הלאה. זה כבר כל אחד צריך להשתדל לגלות. אבל זאת הכניסה לרוחניות, במיוחד בזמננו שאנחנו נמצאים בדור האחרון.
היו זמנים שהיה מקובל אחד או שניים בדור ואז הם היו מתקשרים ביניהם. היו כאלו אנשים שחיו במערות כדי להתרחק מבני אדם, ולא מצאו את המקובלים בדור שלהם. יש ויש. יש גם עוד כל מיני שיטות רוחניות חוץ מחכמת הקבלה, הן יותר נמוכות, אבל כמו שכתוב, "יש הרבה דרכים למקום", מקום נקרא בורא. אנחנו הולכים לפי שיטת רב"ש ובעל הסולם. אבל אם תשאל אנשים, יגידו לך עוד אלף שבילים.
שאלה: האם אפשר לומר שהראש צריך להיות בציפייה בהמתנה לקבל מהבורא, מה שכבר קיבלתי אז אני מיד מפזר את הפוקוס, זאת אומרת יש לי מתאם כזה פנימי שהוא מעבד את זה?
אני לא מבין את הדוגמה שלך אני מצטער, לא יכול לתת לך תשובה.
תלמיד: כמו מה אפשר לתאר את זה?
לא רוצה לקחת שום דוגמאות, כמו שרב"ש או בעל הסולם אומרים לנו, אתה יכול להגיד את זה במילים כאלו? אז יהיה מובן לכולם. תחשוב, תביא לנו דוגמה יותר קרובה לקבלה.
תלמיד: אני נמצא בציפייה למה שייתן לי הבורא ומה שכבר קיבלתי מהבורא מה שאתה אומר כאילו מה שכבר ירד עליי מלמעלה, אני מיד מפזר את הפוקוס כלפי זה, כאילו מצפה לדבר הבא.
אני לא מבין את התמונה שאתה מצייר, ואתה צריך ללמוד מזה באיזו צורה אתה צריך לדבר, להשתמש במה שאנחנו מדברים ולא לתת לנו שום צורה מהעולם שלך שאתה שם מבין בחיים שלך. תביא לנו דוגמה נכונה כמו שאנחנו משתמשים "עובר", "אם", אני לא יודע על איזה דברים אתה מדבר? יכול להיות מהחיים שלך אבל זה לא שאנחנו יכולים לתפוס.
שאלה: אני לא מבין מה הם נותנים, אני קורא את המאמרים אבל אני מרגיש יותר סתירות וביקורת כנגד העשירייה, אני לא מבין איך להשתמש במאמרי רב"ש כדי להתחבר.
אני מדבר על מאמרי רב"ש על העשירייה על הקבוצה, תמשיך לקרוא, לקרוא, לקרוא עד שתתחיל לגלות מה שקורא. אם אתה לא מבין כלום ואפילו מקבל דחייה מזה, סימן שאתה נמצא בדרך הנכונה. כי השלבים הראשונים לתיקון הנשמה הם שאתה לא יכול לסבול דברים רוחניים. אתה נדחה מהם, זו הצורה הנכונה של היחס שלך לרוחניות כי הרוחניות צריכה לדחות אותך. מה זאת אומרת? שם מדובר על ההשפעה, ומי אתה?
תלמיד: לא כל כך ברור איך להתנהג כלפי העשירייה.
דיברתי על זה אלפי פעמים, אני לא הולך לדבר על זה עכשיו, כנס לאותם המקומות שבהם דיברתי על זה שכותבים על זה ותלמד משם, זה הכול.
שאלה: בשביל שלא תהיה הפלה במה אנחנו צריכים להתמקד באותם תשעת חודשי העיבור?
רק בדבקות דרך העשירייה לבורא, זה הכיוון היחידי הנכון של ההתפתחות שלנו.
שאלה: לגבי הקטע האחרון, איך ייתכן שמצב של עובר מקבל נפח ושם משלו, הרי זה מעבר?
לא, עובר מקבל נפח על חשבון זה שהוא מוכן לקבל מאימא שלו, ועד כמה שהוא מסכים עימה ונמצא כבר בעל מנת להשפיע, כביכול בעל מנת להשפיע, גם הכוחות האלו הוא מקבל מאימא על ידי זה שמבטל את עצמו, על ידי זה הוא גדל, על ידי זה הוא לא רק גדל, [אלא] מקבל צורה של העובר.
שאלה: האם ניתן להסביר את המצבים של העובר ברחם, את השלבים במושגים של צמצום א', ב', ומסך?
אל תהיה חכם, אתה תעשה בדיוק מה שאומרים לך על העובר, זהו, אני לא שולח אותך לתלמוד עשר הספירות כי שם אתה בכלל תתבלבל, אתה צריך רק להשתדל להיות דבוק דרך הקבוצה בבורא, זה תמיד נכון לאורך כל הדרך עד גמר התיקון.
וצמצום א', על מה צמצום? רצון לקבל, איפה הרצון לקבל שלך? באיזו צורה כן, באיזו צורה לא? ההגדרות של תלמוד עשר הספירות לא יכולות להיות בשבילך עכשיו כהוראות כי אתה לא מגלה אותן בפנים, ולכן אני לא כל כך רץ ללמוד תלמוד עשר הספירות בצורה עקבית, כי אנחנו לא נקבל משם הדרכה, אני מפחד אפילו שתתבלבלו.
שאלה: הוא כותב פה במאמר שאנחנו משתמשים רק בכלים שיש להם כוונה בעל מנת להשפיע אחרת לא משתמשים בכלים, אמרת שזה צריך להיות דוחה, שאי אפשר לסבול משהו שלא שייך להשפעה. איך להגיע לכזה מצב, מה זה אומר לא לקבל כלום?
אני מוכן לקבל כל דבר שיכול להגדיל בי רצון להשפיע, לזה אני משתוקק, לזה אני מצפה, ואם מתעוררים בי רצונות לקבל למיניהם, אני משתדל להרחיק אותם מעצמי, לעשות גבול.
רק תבינו, מה זה נקרא צורת עובר? למה אנחנו לא מקבלים צורה של עיגול כללי של כל הכלי דאין סוף אלא אנחנו באישה, נגיד בצורה המוגבלת של בינה, מתחילים לגדול בצורה מוגבלת של עובר, ובצורה כזאת אנחנו מתפתחים?
וגם, מתפתחים גם נקבות וגם זכרים. נקבות כדי עוד ועוד להוליד את הזכרים, כי הזכרים מתקנים, והנקבות כדי שוב ושוב להיכנס להריון ולהוליד את הזכרים, וכך העולם מתקדם לתיקון.
אבל אנחנו מתקדמים בצורה מוגבלת, בצורה שנקראת "דומה לעליון", אנחנו עוד לא מבינים למה ראש, רגליים, ידיים, גוף, כל זה צריך להיות בנו, וזה נקרא ההתאמה לבורא? או שאנחנו לוקחים את הרצונות שלנו שהם נמצאים באותו היחס ביניהם ושזה יהיה כבורא.
מה זה נקרא צורת הבורא בנו? צורה גשמית? צורה פנימית רוחנית? למה זה צריך להיות דווקא בצורה כזאת של התקשרות של כוחות השפעה וכוחות הקבלה, בהגבלות כאלה, בגבולות כאלה ביניהם? כדי שהם יתנו לנו צורה שנקראת "אדם" הדומה לבורא. אנחנו רואים שזה מורכב, זה לא פשוט.
אז נתקדם לצורה כזאת ונראה למה דווקא בכל מיני כאלה מעברים, שאנחנו לא מבינים אותם לכאן או לשם, כוח קבלה כוח השפעה, כן לא, נפילות, עליות ירידות, בכל מיני צורות כאלה, בסופו של דבר זה מפרמט בנו, מתגלה בנו צורה שהיא דווקא דומה לבורא, והיא מאוד מאוד נראית בהתפתחות שלה לא שלמה, לא יפה. אין ייצור יותר גרוע בעולם מהאדם, עד כמה שהוא כל יכול ובכל מה שיכול הוא מזיק לכולם. עוד נראה.
(סוף השיעור)
-
"דדריש רבי חנינא בר פפא: אותו מלאך, הממונה על הריון, לילה שמו. ונוטל טיפה, ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה: גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק לא קאמר [נאמר]" (נידה ט"ז ע" (" (כתבי בעל הסולם, "שמעתי" צ"ט, "צדיק או רשע לא קאמר")↩
-
"אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי."(קהלת פרק ז, פסוק כ"ח)↩