שיעור בוקר 27.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 27.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/1oYltX2M?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 799, "מהו מבול מים, בעבודה"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם", כרך א', ששייך לפרשת נח, "מהו מבול מים, בעבודה". במאמרים האלו ששייכים למבול, לנח, כל ההסבר של הזוהר, של בעל הסולם, של רב"ש, הוא סביב עניין התיבה, סביב עניין כוח הבינה, האמונה שאדם רוכש בתחילת התפתחותו הרוחנית, שבלעדיה הוא לא יכול להתקדם. זה כוח שהוא חייב לבנות כעמוד היסוד וסביבו להתקיים ולברור ולתקן את יתר ההבחנות.

דיברנו על כך שכוח הבינה שדומה לתיבה, זה כוח שאדם צריך לבנות בתוכו ולבנות מסביבו כקבוצה וככל האנושות, זה כוח שנקרא ערבות. הכוח הזה שאדם רוכש כתוצאה מעבודה על ההפרעות שבאות אליו, משאלות "מי" ו"מה" שבאות אליו והוא חייב לתרץ אותן, זה כוח האמונה שעוזר לו להינצל. וכדי להתרחק מכל ההפרעות שבאות אליו מהרצון לקבל, הכוח הזה נמצא גם בהסתרה מהבורא, והאדם נצמד רק לכוח האמונה למעלה מהדעת.

בזה שהוא בונה את זה לעצמו הוא בונה את היסוד, כמו שכתוב "צדיק באמנתו יחיה". שאם אדם רוכש את כוח הבינה, את כוח האמונה, במידה שיש לו את הכלים דהשפעה הוא כבר מצרף אליהם כלים דקבלה, זאת אומרת מתחיל לתקן את הרצון שלו, מתחיל לתקן את עצמו. אבל קודם הוא צריך לרכוש את תכונות הבורא, את כוחות הבינה, ורק בזה שהוא רוכש את תכונות הבורא הוא יכול לצרף את התכונות של עצמו.

זה צריך להיות אצלנו כנקודת הפנייה שלנו למצבנו ולקבוצה, שאנחנו צריכים להיות מנותקים מהרצון לקבל שלנו בתחילת העבודה, לא להביא אותו בחשבון, לא להיכנס לבירורים ולהפרעות עצמן ולעבוד איתן, אלא רק לרכוב מעליהן. לראות את הקבוצה ואת העולם מתוקנים, ושההפרעות שמגיעות אלינו מגיעות מהבורא, והן מגיעות רק כדי שאני אצדיק את הבורא.

כמו שכתוב "צדיק באמונתו יחיה". שמעל כל ההפרעות שהבורא שולח לי עם השאלות "מי" ו"מה" שאני רואה אותן מהעולם ומהתנהגות החברים כפי שהם נראים לי בצורה הלא מתוקנת, למרות זאת אני הולך מעל זה. אני כביכול לא טובע במי המבול אלא ההיפך, אני רוצה להינצל, אני סוגר את עצמי, אני לא נכנס לביקורות ולחשבונות שמביא לי הרצון לקבל שלי בכל החושים והשכל שלי, אלא מצדיק את הבורא ששולח לי אותן, רק כדי שאני אלך מעליהן בלהצדיק אותו ולהצדיק את הסביבה שלי. ורק כשאני מתייחס בצורה כזאת למה שקורה לי אני מגדל את הגלגלתא עיניים שלי, את הכלים דהשפעה.

כשיש לי כבר כלים דהשפעה, זאת אומרת רכשתי את תכונת הבורא, ויש לי כבר יסוד, "צדיק באמונתו יחיה" ו"צדיק יסוד עולם", רכשתי את הכלים דהשפעה, את האמונה כיסוד עולם, עכשיו סביב זה, על יסוד זה אני יכול להתחיל לברר גם על הכלים דקבלה שלי. אלו בעצם הכלים האמיתיים שלי, אבל אחרי שרכשתי כלים מהבורא, את האמונה, אני יכול עכשיו לצרף לאמונה עוד כלים דקבלה, שהם כבר כאח"פ דעליה, ולהתחיל לתקן אותם.

זה רק אחרי שיש לי יסוד. אומנם אלו כלים דשפעה, כלים קטנים, חפץ חסד, "בחינת ישראל שהם הקטנים שבאומות" וכן הלאה, אבל בלי היסוד הזה אין מה לעבוד עם כלים דקבלה. ולכן בהתחלה אנחנו צריכים לקחת את כל ההפרעות רק כדי לבנות מעליהן באמונה למעלה מהדעת את היסוד הזה, כלים דהשפעה בלבד, ואחרי שהוא נמצא, שהוא באמת יסוד, להתחיל לתקן את הכלים שלנו, להתייחס להפרעות, לשאלות "מה" ו"מי" בצורה מועילה.

היינו, מועילה בצורה אחרת, זאת אומרת אנחנו לוקחים את השאלות האלה, את ההפרעות האלה, אנחנו עובדים איתן, ומתחילים לגלות בתוכן גם את היכולת להשתמש בהן בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, גם בדברים הגרועים ובתכונות הלא מתוקנות, לראות בהן גם אפשרויות לעבוד איתן כדי להתקדם עוד יותר למעלה בגובה לבורא, זה נקרא כאח"פ דעליה. אבל זו כבר עבודה אחרת והשלב הזה יבוא.

מתוך זה אנחנו צריכים ללמוד באיזו צורה אנחנו צריכים להתייחס לא רק לקבוצה הקטנה שלנו, אלא גם לכל הקבוצה הגדולה שלנו. לא חשוב אילו אנשים יש בה ולא חשוב עדיין איזו הכנה ואיזו הבנה ועמקות הידיעה יש להם, איפה הם נמצאים ומה הם. זה לא חשוב לי.

אני חייב לקבל אותם כשותפים בדרך ולא להעביר עליהם ביקורת ולהתייחס לכולם בצורה שווה, כמו שכולם נמצאים מתוקנים וצדיקים גמורים. ומעל כל ההפרעות וכל השאלות שיש לי עליהם, אני בונה את היחס שלי כלפיהם כמו לבורא, רק בבחינת ההשפעה. ואחרי שנבנה את היחס הזה, אנחנו נהיה כעמוד יסוד, שסביב היסוד הזה נוכל לראות איך כל אלו שמשתוקקים לבורא יבואו וידבקו לעמוד היסוד הזה, וזה באמת יהיה יסוד עולם.

אם נשים לב עכשיו במבט הלא מתוקן שלנו לאנשים שהם גם לא מתוקנים, אלא רק מתחילים בדרכם לכיוון התיקון, לכיוון הבורא, אז ודאי שניכנס למי מריבה ומים זדוניים ולכל ההבחנות שיש בבינה שלא מביאים לתיקון ולא מביאים תועלת, והגישה הזאת היא לא גישה שהמקובלים מייעצים לנו.

תלמיד: כותב הרב"ש "שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם". והטענה השנייה, "בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו"". מה ההבדל או הייחוד של שתי שאלות האלה?

שתי השאלות האלו הן העיקריות, "מה העבודה הזאת" ו"מי ה' אשר אשמע בקולו", אלו השאלות של פרעה. פרעה הוא כללות הרצון לקבל שלנו וזה מה שהוא שואל. אין יותר שאלות, רק אלה, בשביל מה אתם צריכים עבודה דלהשפיע, ואם כן, אז מי מחייב אתכם, מי הוא, מה הוא. זה עוד ללכת באמונה למעלה מהדעת בעבודה הזאת, וזה כנגד ההסתר הכפול שיש לאדם. כל השאלות וההפרעות שלנו הן בעצם נכללות בתוך שתי השאלות האלו. "מה העבודה הזאת לכם", אם אתה עומד נגד הרצון לקבל שלך, אז אין לך מה לענות, אם אתה מסתכל עליו, אין מה לענות.

אני זוכר כשאימא שלי גרה עדיין בארץ, לא יכולתי להסביר לה מה זה. היא אמרה "בשביל מה אתה צריך את זה, אתה כזה מוצלח, יש לך עסק יפה, אישה, ילדים, הכול, מה אתה פתאום עושה נגד כל החיים, נגד ההצלחה ונגד הבריאות, קם מוקדם בבוקר, נוסע לאיזה מקום?". אני הייתי בגיל 29-30 כשהתחלתי, והצלחתי בעסק הפרטי שלי, היו לי אישה, ילדים, כל מה שצריך, היה לי פנטהאוז יפה ברחובות, והיא אמרה "מה אתה צריך? תמשיך. פתאום אתה סוגר את הכול ונוסע לאיזה זקן בבני ברק. יש לך הורים תטפל בהם, מה אתה צריך איזה זקן?". אני הרגשתי את השאלות האלה, הם לא הבינו. זאת אומרת, זה נגד הרצון לקבל הפשוט ששואל בצורה לא אכזרית, אלא שואל בצורה אנושית "מה קרה לך?". אני זוכר שחבשתי כיפה, אז כולם שאלו " מישהו נפטר? משהו קרה?", ואין לך מה להסביר. לכן כנגד השאלה "מה העבודה הזאת לכם", שלרצון לקבל היא לא מועילה, אין מה לענות, מה תגיד? לא היה לי מה להגיד לאימא, האמת, לא היה לי מה להגיד כי זה נגד כל היגיון.

לכן כשהרצון לקבל בעצמו צודק, אם אתה נמצא בו, אז אתה לא יכול לענות ואתה לא יכול לזוז, אלא אתה חייב ממש לציית למה שהוא אומר לך כי הוא צודק. בכל העולם הזה הוא השולט, בהיגיון, בכל הכוח, בחוקיות של העולם הזה. "תראה לי שזה כדאי, אז גם אני אצטרף לזה". פרעה שואל כאילו בתמימות, "איך יכול להיות דבר כזה? הרי אתם רואים איך מצליחים בעולם הזה, ועל ידי הטיפשות הזאת אתם הולכים הפוך, נגד חוקי הטבע?". לכן השאלה הזאת, "מה העבודה הזאת לכם", היא שאלה מאוד מהותית, כוללת המון הפרעות, ולמשך הרבה זמן היא עומדת לפני האדם, ואדם צריך לעמוד נגדה, ממש מול שאלת הנצח הזאת, ואין לו מה לענות. אם זה פנים בפנים, אז אין מה לענות, אתה צודק.

אלו חוקי הטבע שבעולם הזה ולפי כל החוקים האלה מתקיימים "דומם", "צומח" ו"חי". אלא אם אתה רוצה להגיד שאתה "מדבר" ויש לך חלק שהוא מעל זה, והחלק הזה דורש קיום, שהוא לא נראה לעין, אז אין ברירה, אתה כבר מחפש עולם שונה, אחר. אז לא את החוקים של העולם הזה ולא את הקיום בעולם הזה, אלא עם החלק שנקרא המדבר בך אתה חייב למצוא סביבה אחרת שבו הוא יכול לחיות, וזה כבר העולם הרוחני. הוא לא נראה לעין, הוא לא נראה לרצון לקבל כמשהו ריאלי שקיים, לכן כאן הפער והנתק בין אלו שיש להם השתוקקות לבורא לבין אלו שאין להם עדיין, אלא חיים בדומם, צומח וחי, ועדיין לא מרגישים את בחינת המדבר שבהם. לכן אין איתם מה לעשות, אלא פשוט להגיד להם, "זה מה שבא לי, זה מה שאני יכול, זה מה שאני מרגיש שאני חייב, תסלחו לי אבל אין מה לעשות".

זה נקרא ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". בעלי בתים זה מי שמרגיש שחוקיות העולם הזה היא מה שיש וחייבים להתקיים בו בלבד. ודעת תורה זה כשנמשכים כבר לאור שיהיה סביבם, שיהיה כעולם שלהם, הם כבר הפוכים, ואין פה מה לעשות.

לכן על השאלה הזאת, "מה העבודה הזאת לכם", אין תשובה, אלא כמו שכתוב בזוהר וכמו שכותב רב"ש "הקהה את שיניו". שאם יש את השאלה הזאת מבפנים בתור הפרעה, אז אתה צריך פשוט לתת בשיניים, להגיד שזה לא עניינך, אלא תחיה כבהמה, תקבל כבהמה וזהו, לא יותר. הבהמה יכולה לבוא אליך ולשאול, " למה מגיע לי רק כדי להתקיים?", האם היא צודקת בזה או לא? יוצא שהיא לא צודקת.

כי באמת אם אתה מתייחס לדומם, צומח וחי שבך כמו לנטיות הטבעיות, אז תסתכל על הבהמה. אתה כמוני קצת משמין, אתה ראית בהמה שמנה? אף פעם בהמה לא תאכל יותר ממה שהיא צריכה לבריאות כדי להתקיים. רואים זאת אצל כלב או חתול, אם יש איזה עודף הם חופרים בור ומכסים את זה עם האדמה שיהיה לאחר כך, הם אף פעם לא יאכלו יותר, ואתה ברוך ה' יושב וממשיך. אנחנו ובכלל כל האנושות מוסיפים עוד כל מיני טעמים, ולבהמה אין דבר כזה שהיא אוכלת בגלל טעם, אלא אני אוכל בגלל שזה בריא, זה העשב שאני צריך, זה הבשר שאני צריך ובכמות שאני צריך.

לכן אם תתייחס לדומם, צומח וחי שלך רק בצורה כזאת, אז הוא לא יסבול, אתה לא גונב ממנו, אלא אתה פשוט לא מכניס בו את בחינת המדבר, את העודף הזה שהוא רק הורג את כל הבחינות האלו, דומם, צומח וחי. שאל את החבר שלנו, הוא יגיד לך איך לחיות באורח חיים בריא, איזו תזונה ועוד. זה לתת לגוף כמו לבהמה, לא לשים לב לטעם ולכל מיני דברים מיוחדים כאלה.

לא הבהמה שואלת אותך "מה איתי?", אלא אתה על ידי הבהמיות רוצה להרוויח רוחניות, התכללות בחינה ד' בבחינה ג', אז באות לך השאלות האלו. וכאן יש לך תשובה ברורה, שבכל זאת הבחינות האלו שאתה רוצה להכניס לבהמה כבחינות רוחניות, ולהרוויח בעולם הזה עודפים מעל החיים הבהמיים הנורמליים, שתחייה ולא יותר מדרגת הבהמה, וכל הרוחניות שתהיה ממש בעולם הרוחני, אם תקיים את זה בצורה כזאת, אז זה יהיה הכי בריא. כי כל יתר העודפים שהאנושות רצתה לפתח בעולם הזה הם לרעתה, אנחנו רואים שמזה לא מגיעים לשום דבר טוב, לא פחות חולים, אלא פחות שמחים ופחות מצליחים, נמצאים רק בצרות ומכניסים את עצמם לסכנה. אם היינו חיים כבהמות, אז כל אחד היה מקבל לפי מה שהגוף שלו דורש כטבע, היינו מסופקים והרבה יותר מאושרים.

לכן אין באמת תביעה אמיתית לדרישות מצד הגוף, הדרישות שלו הן דרישות שלא שייכות לגוף, אלא זה בגלל שהאדם רוצה להכניס לתוך החיים הבהמיים, חלק מהחיים הרוחניים, שהתשובה עליהם כבר מעבר לעולם הזה, ברמה של החיים הרוחניים.

זאת השאלה "מה העבודה הזאת לכם", כלומר למה אתה הולך לרכוש כלי דאמונה, האם יש לך כלים דקבלה עכשיו, כלים דידיעה, אז תמלא אותם.

והשאלה השנייה, "מי ה' אשר אשמע בקולו?", היא כבר על המהות, המניע לזה. זאת כבר שאלה הרבה יותר מסובכת. אם אני הולך לרוחניות בגלל שאני מרגיש דחף לזה, מתוך סקרנות, מתוך כל מיני דחפים פנימיים שלי, שאני אפילו לא יודע מאיפה זה בא, אבל בא לי, אחד רוצה כדורגל ושני רוחניות. מה סך הכול? וכאן אני צריך לענות כבר מה דוחף אותי, מה בדיוק הסיבה שאני הולך לזה. זה כבר אחרת. זאת אומרת שגם בין אלו שנמשכים לרוחניות יש כבר שאלה אחרת - "מי ה' אשר אשמע בקולו".

האם אני הולך לרוחניות כדי לרכוש, לתפוס מלאכים שיעבדו בשבילי, או העולם הזה העולם הבא, שכר בעולם הבא, או כל מיני דברים נוספים, או שאני כבר מתחיל להתייחס לכל ההתפתחות הרוחנית שלי כדבקות בבורא.

כתוב "להיות עבד ה'", שזה כבר שהוא המחייב ולא הרצון לקבל שלי, והסקרנות והרצון לבלוע את כל העולם הזה והעולם הבא. זאת כבר שאלה מסוג אחר.

אבל בכל זאת היא גם צריכה להיות כבר מתבררת למתחיל, וגם מתוך השאלה השנייה הזאת, ניגשים לשאלה הראשונה בחזרה, ומתחילים לברר גם את השאלה הראשונה "מה העבודה הזאת לכם", ו"לשם מה אני רוצה את כול ההתפתחות שלי", והם צריכים ללכת יחד.

וכל עוד אדם לא תיקן את הרצון לקבל שלו, הוא נמצא בין אבי"ע דקליפה לאבי"ע דקדושה, יש לו שאלות כאלו, רק שזה כנגד מוחא וליבא, בכל מיני אופנים.

סך הכול יש שתי השאלות, אחת כנגד הרצון לקבל, והשנייה כנגד הבורא. אין יותר משתי ההבחנות העיקריות האלה, רצון לקבל והבורא כנגדה. אז על השימוש הנכון גם בבורא וגם ברצון לקבל, שתי השאלות האלו בעצם מופיעות לפני האדם. למה אתה דווקא הולך להשתמש בהן בצורה שהיא לא כטבע שלך. והתשובה רק לתת בשיניים. אין תשובה הגיונית אם אתה נמצא ברצון לקבל, אלא רצון לקבל אם אתה נמצא בו, הוא צודק, ורצון להשפיע אם אתה נמצא בו הוא צודק. ובאמצע מאחד לשני אין. רק פשוט לתקוע את העובדה שזה ככה וזהו. וכך כלפי עצמו אדם חייב כל הזמן להחליט. וודאי שהבורא מכניס את כל ההפרעות, כל הטבע, שבא לאדם כהפרעה, כדי שהוא מעל כל הטבע, יבנה את האמונה.

וההפרעות האלה הן הפרעות כנגד מוחא וליבא, כנגד "מה העבודה" ו"מי ה'". זאת אומרת, שאתה נמצא במצב שאתה מסתכל וזה באמת כל כך לא מובן, "על מה אני מתבסס בעבודה הזאת? מה אני עכשיו עושה"? אנשים חיים חיים סולידיים, מרוויחים, בעלי עסקים כאלה שמנים, חזקים, פוליטיקאים שיודעים מה עושים, צבא אחריהם, משטרה אחריהם, כל מיני דברים, ואני כנגדם עם איזה כלל אני עובד? עם איזה בסיס אני יכול לבוא אליהם להתווכח איתם? אני יכול במשהו לשכנע אותם? משהו להגיד להם? אין לי במה. זאת אומרת, לא אותם כביכול, אבל ההתכללות שלהם בי, שאני חייב כביכול להתמודד איתם.

כשבאה השאלה, היא באה, ובתוכי היא נמצאת. כאילו שהם באים בתוכי ושואלים אותי בפנים ואני מרגיש את עצמי כל כך חלש שאין לי מה לענות. ובאמת אין מה לענות רק "לתת בשיניים".

האדם מברר ורואה שהבורא באמת הביא אותו לגורל הנכון, ששם ידו על גורל הטוב, ועכשיו על האדם להתחזק. הבורא נתן לו לראות שההתפתחות צריכה להיות בשביל אחר, בנתיב אחר, וגם החיים שלנו כבר מתחילים להוכיח לנו שזה כך. כי פעם זה היה רק לנשמות הגבוהות ביותר, והיום כשהעמךָ צריך להגיע לכל העבודה הזאת, אז כבר נפתחות שכבות יותר תחתונות של הרצון לקבל.

וגם רואים שם עד כמה כל השיטה של הרצון לקבל למלא את עצמו ובכלל לעבוד לפי מה שהוא מבין, עד כמה הדברים האלה מביאים רק להרס, רואים, זה כבר גלוי.

מעניין, אני יום יום מקבל כאלה מאמרים של מדענים, גם אתמול קיבלתי סרט אחד, שממש פלא כמה הכול נרקב, וכמה שידיעת החילונים, אנשי המדע, אנשי מחקר, מתקרבת להבנת הרוחניות בצורה נכונה פשוטה, שזה מחשבה, ושזה כולל את הכול. וגם מה שמגלים במדע הפיזיקאים, המתמטיקאים, ממש בכאלו אנשים בדרך כלל יבשים שאין להם שום דחף פנימי לעבור מהמדע לאיזה סגנון חקירה אחר, עד כמה הכול היום מוכיח שחייבת להיות גישה אחרת. זאת אומרת הרבה יותר קל "לתת בשיניים" לרצון לקבל, כי בסופו של דבר רואים שהוא לא מספק אותנו. הדרישות שלנו הן הרבה יותר גבוהות, ואם אנחנו הולכים איתו יחד, אפילו את הבהמיות שלנו אנחנו לא ממלאים. אפילו בזה אנחנו מפסידים.

אם אדם היה מבדיל בין הבהמה שלו לכסף כבוד מושכלות, והיה ממלא את הדחפים שלו לכסף כבוד מושכלות גם על ידי רוחניות, אז הבהמה שלו הייתה מסופקת, נמצאת בחיים בטוחים בסיפוק מלא. אלא מפני שהוא רוצה עם התכונות האנושיות שלו לרכוש את כל העולם, מזה נעשה כל ההרס בעולם.

מה אנחנו צריכים כשאנחנו נמשכים לרוחניות? כסף כבוד מושכלות, כל הדברים האלה בשבילנו כבר מתחילים להשתוקק, מתחילים להיות מכוונים לאותה המטרה. אנחנו רוצים רק חיים בהמיים כאן בעולם הזה, חיים פשוטים נורמאליים. כדי להתקיים לא צריכים יותר, לא רוצים יותר.

תן לי את זה בצורה המינימאלית שאני אדע שאני חי ובטוח וזהו, כל היתר, הלב והמוח, כל המודעות שלי שתהיה למעלה. בצורה כזאת שגם התכונות האנושיות, הרצונות האנושיים, כסף כבוד מושכלות, יהיו מכוונים לרוחניות, אז ודאי שהחיים הבהמיים, אפילו עכשיו אנחנו יודעים, שאם העולם היה משתמש בכוחות שלו רק כדי לספק חיים בהמיים נורמאליים לכולם, ואת כל יתר הדחפים שלו היה ממש מפנה להשגה הרוחנית, בטוח שהיום לכולם היה לחם והכול. זה ברור.

תלמיד: רב"ש אומר שעניין ההכנה לגילוי בורא זה לא לקבוע לו תנאים, איך לעזור, מה לתת, אלא פשוט להתבטל, להשתוקק להתבטל, ולבקש כוח. ואנחנו כאילו עובדים מחפשים גדלות, רוצים לעבור מחסום, וכאילו אם זה יקרה, יהיה בסדר. איך זה מסתדר?

לא הבנתי אותך.

תלמיד: בדף 41 רב"ש אומר שהפנייה הנכונה לבורא, היא לא לתת לו תנאים, לא לקבוע תנאים, כמו להגיד, תן גדלות, ואז אני אעשה משהו.

לא לתת, ולא להעמיד תנאים לבורא, זה נקרא שלכל ההפרעות שבאות אליי, אני מתייחס אליהן כמו לדברים המועילים שמעליהם אני חייב לרכוש יחס של השפעה. שההפרעות האלו בתוך הרצון לקבל שלי הן כדי להראות לי איפה ברצון לקבל שלי עדיין יש נישות כאלה, מקומות שלא תיקנתי אותם בעל מנת להשפיע. איפה עדיין לא כיסיתי עם האמונה, איפה אני עדיין לא מצדיק את הבורא, ואני מתחיל לדרוש, שאני מתחיל להגיע בביקורת למה שקורה.

אם יש לי חוסר סיפוק בעולם שלי, בקיום שלי, זה בטוח בא מהבורא, הוא שגורם לי את ההרגשה הלא נעימה הזאת. בסופו של דבר זה בא ממנו, דרך כל מיני הפרעות.

אז על מה ההרגשה הזאת מצביעה? שבאותו מקום שבו אני מרגיש אותה, אין כיסוי של בינה, אין תיקון של חפץ חסד. ברור או לא?

תלמיד: מה זה אין כיסוי של חפץ חסד?

אם אני מתייחס למשהו, אם אני מרגיש במשהו לא טוב, זה הבורא עושה לי, או לא?

תלמיד: ככה אומרים.

כך אומרים, לא חשוב, אומרים, נכון, אתה לא רואה, כך אומרים. זאת אומרת שאני מתייחס אליו לא טוב, שהוא לא בסדר, כן?

תלמיד: כן.

זאת אומרת אני עדיין לא צדיק, אני לא מצדיק את מה שהוא עושה. במקום הזה שבו אני מרגיש שהוא לא בסדר, שהוא לא צדיק, במקום הזה אני לא צדיק, במקום הזה עדיין חסרה לי בחינת האמונה, תיקון של חפץ חסד. אז כל הפרעה שבאה, מחברים, מהעולם, ממה שיש, זה כדי להצביע על איזו תכונה שלי לא מתוקנת על ידי הבינה.

ומי זה נקרא "צדיק"? שלא חשוב כל מה שרק בא אליו, נגיד כל הרצון לקבל שלו כבר התגלה, ועל כל הרצון לקבל שלו יש לו כיסוי של בינה. הוא נקרא "צדיק גמור", גמר את כל התיקון של הצדיק, של הבינה על עצמו, רכש את כל הגלגלתא עיניים שלו, האח"פ שלו כולו, אמיתי, הוא לא משתמש בו, הוא בנה עליו גלגלתא עיניים, וצמצם את האח"פ. ואז יש לו את כל הגוף עכשיו, כל הנשמה שלו, כל הגוף של הפרצוף, רק שבאח"פ הוא לא משתמש, ובגלגלתא עיניים משתמש, זאת דרגת אדם הראשון לפני החטא.

עכשיו גמרת את זה, נעשית "צדיק גמור", אומרים "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד", למה? כי בעלי תשובה זה עוד יותר גדול, עכשיו אתה מתחיל להיות "בעל תשובה", אתה לוקח אח"פ, ומתחיל לתקן גם אותו בעל מנת להשפיע. אז נקרא שאתה "בעל תשובה", שאתה מחזיר גם את זה לתיקון האח"פים שלך, לאט לאט.

אז העבודה שלנו צריכה להתחיל מזה שעל כל ההפרעות שיש לנו אנחנו עושים תיקונים, אין עוד מלבדו, הכול ממנו, ושהוא טוב ומיטיב. כל עוד אני לא רואה את העולם בצורה כזאת, זה נקרא שאני לא תיקנתי את האמונה שבי.

והיחס הזה הוא יחס שאנחנו צריכים מלכתחילה עכשיו לפתח למציאות שלנו, למציאות שלנו בעולם הזה, כמו שהוא כותב באות י"ז בהקדמה לתע"ס, שמתחייב הלומד, התלמיד, בתחילת הלימוד, להתחזק באמונתו, שיהיה ליבו בטוח שיש מישהו שמספק לו את הכוח, והכול, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וכן הלאה, וחייב רק בזה להתייגע.

זאת אומרת רק לכוון את עצמו לראות את הבורא שמנהל את כל העולם בצורה הטובה ביותר, ואיפה שאני רואה דברים הלא טובים, אני רואה אותם כך בגלל הראייה המקולקלת, שלי, הרצון המקולקל שלי. ובסך הכול בזה הבורא מראה לי איפה אני צריך תיקון, כיסוי של חפץ חסד, כיסוי של תכונת הבינה.

ואם אדם מתכוון לזה, הוא ממשיך שם ואומר, אז במשך הזמן הוא רוכש את תכונת הבינה, ולפי זה נכנס לחיים הרוחניים. וזה תלוי באיכות בזמן הלימוד, ביגיעה באיכות בזמן הלימוד.

תלמיד: אני מבין שאפשר, אבל איפה לקחת כוח?

לקחת כוח מזה שאתה תתפעל כל פעם עד כמה האחרים ואתה יחד לפעמים רוצים את זה, ולהתפעל כך שזה ישמר בך עוד ועוד זמן, וכשאתה יוצא לחיים הרגילים לא תשכח את זה. אז יש כוח בחברה, ואם זו חברה גדולה אז יש עוד יותר כוח כזה, שאתה פשוט תדרוש את המילוי הזה.

ואתה רואה, שאנחנו היום נמצאים במצב שאם אנחנו לא נמצאים במצב כזה, בהרגשה כזאת, רע לנו. ולהרגשה הזאת אנחנו כבר יכולים להגיע רק בתנאי שאנחנו לא לבד, אפילו קבוצה אחת, אלא מרגישים מחוברים בעצמנו, ועם יתר הקבוצות.

זאת אומרת כבר יש לנו כאלו תנאים מלמעלה, זה כמו אדם שרעב, או שרע לו, או שהוא חולה, או שאוהב סמים, לא חשוב מה, כשהוא כבר נמשך למשהו, ורואה שבלי שזה יהיה לו, הוא לא יכול להתקיים. בעצם עכשיו זה יהיה המצב, שאנחנו לא נוכל להתקיים בלי שנרגיש את מצבנו בשייכות להשתוקקות לרוחניות. כל מצב פחות מזה, יהיה מורגש בנו כרע. זה נקרא ש"צדיק באמונתו יחיה" שהוא חי מזה, אחרת הוא לא מרגיש שהוא חי, הוא נחנק, רע לו, הוא ממש מרגיש את עצמו חולה.

כך אנחנו צריכים להרגיש, ולצורך זה אנחנו עושים כאלו תיקונים, שמתאספים יחד, שמתחברים יחד, שמרגישים איזה מילוי חזק לזמן מה, ואחר כך המילוי הזה חייב לתת לנו אפשרות להצטרף אליו כל הזמן, וגם כן למשוך אותנו לאותה רמה, לאותה רמת החיים.

תלמיד: זה לא הופך להיות בריחה מהרע? יש סכנה שאפשר פשוט לברוח ממנו.

זה לא הופך להיות בריחה מהרע כי אנחנו מבינים שהרע הזה מועיל ובא, לא כדי שנברח ממנו, אלא כדי שנבנה מעליו יחס אחר לרוחניות. זו לא בריחה, לרע הזה יש תפקיד גדול מאוד, בדריכה עליו אנחנו עולים למעלה ולא כמו שהעולם חושב שלרע הזה יש תפקיד שנהיה שקועים בו בכל הרצונות הבהמיים, ונעבור שוב על כל הכישלונות שמדור לדור האנושות נכשלת בהם וכל הזמן חוזרת עליהם. אנחנו לא צריכים לחזור על זה, מספיק. אנחנו משתמשים ברע הזה שמתגלה בנו, כגילוי מהבורא שדווקא על פניו אנחנו צריכים לרכוש את כוח האמונה, את תכונת האמונה. רק לצורך זה הרע קיים. אם כל האנושות הייתה משתמשת ברע בצורה כזו, היו לנו חיים ממש שלווים ושלמים.

תלמיד: אז למה זה נקרא צמצום של הרצון לקבל?

אני מצמצם את הרצון לקבל, לא משתמש בו אלא בצורה הכרחית. זה ממילא יוצא כך שאם אני משתוקק לרוחניות ואני רוצה לחיות בה, לחוות אותה, ממילא יוצא שאני משתמש בכל מה שפחות מזה, רק בצורה הכרחית. אני לא צריך להגביל את עצמי כמה אני אוכל, כמה אני שותה, וכולי, כי הצורה שבה אני מתייחס לזה לא ברצון, אלא בהכרחיות, הצורה הזו כבר מכשירה לי את כל השימוש שלי בעולם הזה.

אני צריך עכשיו מיליארדים, אני צריך את המכשור הכי טוב בעולם, אני צריך אלפי אנשים שיעבדו. זה נקרא שאני רוצה לרכוש אותם? אם אנחנו עושים את זה כדי לפזר את החוכמה, כדי לגרום לתיקון, וודאי שנצטרך להשתמש בכול.

תלמיד: איך החברה שלי שהיא לא מתוקנת יכולה לתת לי את הכיוון הנכון?

החברה הלא מתוקנת, נותנת לך כיוון בגלל שהיא לא מתוקנת. השאלה היא איך חברה לא מתוקנת יכולה לתת לך כיוון? אם הייתה חברה מתוקנת, במה היית רואה שאתה מקולקל? מאיפה אתה יכול להעריך את התכונות המתוקנות שלהם? תסתכל על מקובל מתוקן, זה משהו שידחה אותך, אוי ואבוי, גם אני אהיה כך? להיפך, אתה גדל מהקליפות, הן נותנות לך מזון. זה נעשה בצורה כל כך מתוחכמת ופשוטה שבאמת איך אפשר היה לתכנן את זה, אני לא יודע.

החברה, בכך שהיא לא מתוקנת, היא נראית לך לא מתוקנת, דווקא בצורה כזו היא יכולה לבוא אליך כך שתתחיל לקרוא את הדברים האלה בצורה הפוכה. שהחברה מתוקנת ואני לא מתוקן, ולכן אני קורא אותה במידה שהיא לא מתוקנת. אם אני צדיק הם לא צדיקים, אם הם צדיקים אני לא צדיק, אחד מהשניים. תחליט מה הגישה שלך.

תלמיד: בעצם החברה יכולה לכוון אותי הרבה יותר נכון מאשר רב?

החברה יכולה לכוון הרבה יותר נכון מרב, בוודאי. אין ספק. החברה, אם היא מכוונת נכון, אם אתה מכוון אליה נכון, אחד מכוון כלפי השני, לא צריכים יותר. הרב עומד מהצד רק כמו גננת שכביכול עוזרת, בלבד, "תשחקו יפה ילדים". היתר לומדים במשחק איש מחברו. אדם לומד מתוך עצמו, מתוך מה שמתברר לו, מתגלה בו.

תלמיד: מה שווה יותר, מה כדאי לי יותר, ללמוד קבלה או לראות את אימא שלי בבית עצובה?

בהחלט שאלה פשוטה, אני רואה אותה אצל הרבה אנשים כאן. איך אני צריך להתייחס, בצורה פשוטה, כבר לא ברוחניות. כתוב "כבד את אביך ואת אמך".

תלמיד: זו מצווה.

זו מצווה, בוודאי. ויש עוד הרבה אמרות ופסוקים, אבל אם באמת אני מצער את אימא, האם מותר לי להשתמש באגו שלי? כי בסך הכול אני אגואיסט. אני רוצה, בא לי להתעסק באיזו רוחניות, אז אני עוזב את המשפחה שלי, כביכול מתחיל לזלזל בה, בעבודה שלי ובכלל בכל העניינים, את הקרובים שלי אני בקושי רואה ולא רוצה לראות? איך אני יכול להרשות לעצמי את זה?

אני זוכר שהרגשתי גם אצל ההורים שלי שאלה כזו. אנחנו גידלנו אותך, אנחנו נתנו לך את כל הנשמה שלנו, כל מה שהיה לנו ובמקום זה אתה נוסע לבני ברק לטפל באיזה זקן? באמת, ככה זה נראה מבחוץ. איך זה, מה קרה? הם לא ממש דרשו את זה ממני, אבל בצורה טבעית, כך זה נראה. איפה התגובה, למה, מה אתה עושה? וביחס לבורא בכלל, כבר חושבים שמשהו קרה עם האדם.

מה לעשות? אין פה מה לעשות. תעשה מה שאתה חושב. כתוב פשוט שהכול נובע מתוך השאלה מה הטעם בחיי? בשביל מה אני חי?

אם אדם יכול להשתיק את השאלה הזו ולחיות לפי רצון הקרובים, שיחיה לפי רצון הקרובים. אם הוא מבין שהוא כבר לא מסוגל לזה, שהוא כבר גדל ולא חי כדי לקיים את הרצון של אבא ואימא, כי זו המדרגה הקודמת, המצב הקודם, הוא חייב ללכת הלאה, אז הוא ילך הלאה.

השאלה שלי היא אחרת, האם אתה רק בזה לא שומע את אבא ואימא? או בכל מיני דברים אחרים גם קורה לך לפעמים?

תלמיד: לא, כל דבר אני שומע.

רק בזה?

תלמיד: כל דבר אני שומע.

כל דבר, רק זה פתאום לא?

תלמיד: עד כמה שאפשר.

אז כבר אין לי שאלה.

תלמיד: אבל את זה הם לוקחים יותר קשה מאשר דברים אחרים.

כן, זה יותר קשה. אם אתה הולך לכל מיני דברים אחרים, אז העולם מסכים לזה, מה שקורה נמצא בראש, אז זה בסדר גמור. זה לא. כי זה לא מתקבל אצלם, אני מבין. אבל זה לא חשוב. אני שואל אם אתה שומע או לא שומע. אני לא שואל כלפי מה. אז קורה לך שאתה לא שומע, דווקא על זה אתה נתקע, כאן כבר אתה מתחיל לרחם עליהם. כמה דברים אכזריים עשית בעולם בחייך ואכזריים גם כלפיהם?

תלמיד: זה לא משפיע לי על כל החיים. עשיתי דברים שלא שמעתי בקולם, אבל הם לא השפיעו לטווח ארוך של החיים, כמו הקבלה. אם אני רוצה להיכנס לזה, אז זה מעכשיו והלאה.

זה לא נכון. אתה הולך להתחתן, אתה לא שואל אותם, אם הם לא מסכימים לזה. אתה בוחר איזה מקצוע, איפה לגור, נוסע, זה מה שאתה עושה. תשעים אחוז ממה שאתה עושה, ההורים לא מסכימים. לא מסכימים כי זה דור אחר, תמיד זה ככה. זו בעיית אבות ובנים, זה לא מהיום. זה הטבע. ואסור לחיות לפי ההורים. וגם בחוקי המדינה, בחוקי העולם. גדלת? גמרנו, מעכשיו והלאה אתה חייב להיות לבד. חייב להתחתן, חייב לחיות את החיים שלך.

אתה צריך לכבד אותם, אבל לא בזה שאתה חי לפי התוכנית שלהם. לכבד אותם, לעזור להם, לתמוך בהם בצורה בהמית בלבד. הם נתנו לך חיים כבהמה, ולא בדרגה האנושית. בדרגה האנושית כל דור מוסיף על פני הדור הקודם. אז אין פה שום דבר חדש. רק הרוחניות, צריכים כאן למצוא איזו הצדקה, למה לא.

אני עברתי את כל הדברים האלה. תשאל את אימא שלי היום, היא כבר בת שמונים וחמש או שש, היא תגיד לך אותו דבר. מה שלפני שלושים ומשהו שנה, כשהתחלתי עם הקבלה. זה לא קשה, פשוט אלה החיים שלי, ואלה החיים שלה. זה מעניין, אפילו אני אומר לה, "אימא, תראי כמה ספרים כתבתי, כמה דברים עשיתי." "אבל אם היית חי ברחובות, זה היה כל כך טוב ובריא ורגוע. מה אתה צריך את זה?"

לא, זה לא עוזר. ההורים זו הדרגה הקודמת, ולכן צריכים לכבד אותם בדרגה שלהם. זאת אומרת, חיים בהמיים, כן. וגם התורה כך מחייבת.

תלמיד: אמרת קודם שהבורא מראה לי דרך הפרעה במה אני לא מתוקן. איך אדם לפני מחסום יכול לתקן, באיזה אופן הוא מתקן?

אחרי שאני רואה את החברה, את העולם, את הכול בצורה לא מתוקנת, ואני רואה את זה בצורה טבעית. האדם תמיד מרגיש את עצמו צדיק, שמצדיק את עצמו, זה הטבע שלנו. את כל מה שהוא רואה בצורה נכונה, לא נכונה, מייחס את זה לחיצוניות. ובסופו של דבר מייחס את זה לבורא, בוא נגיד. רק בתת הכרה או שלא יודע, אבל זה נקרא להאשים את הבורא. השאלה היא, איך אנחנו יכולים לשנות את הגישה הטבעית הזאת, את ההסתכלות, את המבט הטבעי שיש בנו, לראות את השלילה מחוצה לנו, ולשייך את זה לרצונות והתכונות הלא מתוקנים שלי?

תלמיד: מה אני עושה עם זה? נגיד אפילו קיבלתי את המסר.

זאת אומרת, קודם כל, איך אני יכול לתפוס את עצמי ולקרוא את התמונה בצורה נכונה.

תלמיד: כן.

שמחוצה לי הכול מושלם, בגמר התיקון, וכל הקלקול הוא בי. את זה רק החברה יכולה להזכיר לי. זו שמועה, דעה, הרעיון הכללי הזה שיהיה בחברה, הוא יכול לעורר כל אחד ואחד, או שאני יכול להתעורר על ידי ספרים, סופרים, מה שנקרא, זה גם כחברה, מה שמחוצה לי, אבל זה הרבה יותר קשה בכל זאת. אבל אם הרעיון הזה בוער, ממש נמצא באוויר שלנו, אז כל אחד ואחד ייזכר הרבה פעמים ביום שכך הוא צריך להתייחס לזה, ולהתייחס לכולם כנמצאים בצורה מתוקנת. ומה שנראה לי רע עליהם, אני חייב להגיד שזה אני הלא מתוקן.

כאן כבר צריך להיות איזו מין תיקון קריאה. מה זאת אומרת? שכך אני צריך להתייחס רק לחברים שנמצאים בגמר התיקון, שנמצאים בצורה מתוקנת, רק לחברים שנמצאים איתי בדרך. לא לאלה שיכול להיות שנמצאים בחברה ומזיקים, ולא לאלה שנמצאים בחברה ופשוט מתבטלים, אלא רק לאלו שבאמת איתי יחד לאותו כיוון. ולכל יתר העולם אני לא מתייחס, כי זה עדיין לא בשבילנו, אחר כך תהיה אותה גישה להכול.

אחרי שאני נזכר שכך אני צריך להתייחס לכולם, ואני משתדל בצורה כזאת כל הזמן להחזיר את עצמי בכוח, וכך להסתכל על כולם, אם אני באמת משתדל, אז אני מתחיל להרגיש את הבורא שכך מתייחס אליהם. אני מתחיל להרגיש את זה כאיזו מין מחשבה, וכוח כללי שנמצא באמת בצורה כזאת בעולם. אז אני כבר חי ברמה אחרת של התקשרות.

עכשיו, מה אני צריך לעשות מזה? מה התוצאה מהיחס הזה ששיניתי כלפי החברה? מכאן והלאה אני כל הזמן מתחיל לחפש להיות במצב כזה. מה זאת אומרת להיות במצב כזה? אני לא מתחיל לאכול את עצמי שזה אצלי לא בסדר, וזה אצלי לא בסדר, כי אז אני שקוע ברע שלי. אלא בזה שאני מחפש להיות כל הזמן במצב כזה מרומם, בזה אני מדביק את עצמי למבט טוב, נכון. ואז בא האור המקיף ומתקן אותי. אני מדמה את עצמי אליו, אני רוצה להיות קרוב אליו, אני רוצה לחיות בו, בערכים שלו, ואז הוא פועל עליי.

מה שאם כן, כשאני שקוע בי, כמה שאני זבל, וכמה שלא בסדר, וכל מיני דברים, אני מתרחק מהאור המקיף. אני נמצא בשלילה, אני נמצא בשטויות, כי גם אני מתוקן בסופו של דבר. זה רק כדי לשנות לי את היחס, את הכוונה. אין בי רצונות לא טובים או כן טובים. כשאנחנו מתחילים להתייחס לרצונות, אז נראה לי שיש בי טוב ורע. הכוונה היא השוני בין מעשים טובים לרעים, ואז הכוונה היא למה אני נדבק. אתה מבין?

ולכן דווקא לא להיכנס לרע, לא לחשוב על הרע, ולא ללכת לתקן את הרע, אלא כל הזמן להידבק לטוב, ולראות את הכול באותה הצורה כמו שהבורא רואה, זה מביא אור מקיף. זה נקרא "להשתוקק לאמונה", מה שהוא אומר שם, "צדיק באמונתו יחיה". ובזה אתה מעורר אורות המקיפים והוא, האור שמחזיר למוטב, הוא כבר מתקן. לא אתה, ולא בזה שאתה תאכל את עצמך, ולא על ידי כל מיני דברים, אלא האור מתקן. תעשה מקסימום התקרבות לאור, והוא יעשה את העבודה.

תלמיד: ומה זה אומר שהאור מתקן אותי?

מה זה אומר שהאור מתקן? הוא מביא לך חשיבות. הוא מראה לך את חשיבות הרוחניות בצורה כזאת שאתה כבר מקבל מזה כוח אמונה. אמונה זה לא שאתה הולך עם עיניים סגורות, כמו שחושב עמך, שאני סוגר עיניים, כמה שיותר פנאטי, אני לא שומע אף אחד, אני צועק משהו אחד, וזהו. למה? ככה. זו לא אמונה. אמונה זה כוח שרוכב על כל הרצון לקבל, שמקבלים בחשבון את הרצון לקבל, לא מוחקים אותו. העמך מוחק אותו, ולכן זה נקרא "אמונה למטה מהדעת".

אצלנו אמונה זה למעלה מהדעת, כי אנחנו כל הזמן מקבלים תוספת רצון לקבל, ולמרות שאנחנו מרגישים אותו, אנחנו הולכים כל הזמן מעליו. זאת אומרת, אני רואה את כל המשקעים שלי, את כל ההפרעות, וכל הקלקולים שלי, ויחד עם זה אני נדבק לבורא, אני רוצה להיות ברצון להשפיע.

אז יוצא שגלגלתא עיניים שלי גדלים על פני אח"פ. את האח"פ הזה אני רק מצמצם, עדיין לא משתמש בו, אבל הוא נמצא בי, בהכרתי. ולכן זה נקרא "אמונה" כוח גלגלתא עיניים, שאני רוכש מעל אח"פ, מעל הדעת.

מה שאין כן עמך, אסור להם לשאול, אסור להם לראות את ההפרעות. רק משהו לקבל, ובסטיגמה הזאת להיות. זה נקרא "אמונה למטה מהדעת". גם זה נקרא "אמונה". מה זה אמונה? שהם מכבדים את תכונות ההשפעה, או משהו כזה, וזה קיים בכל דת לא חשוב איפה, ומה. אבל הם עושים את זה למטה מהדעת. זה ההבדל בין הקבלה, לבין השימוש בכל הדתות, ללא יוצא דופן, פנאטיות וזהו. יש בכל זאת הבדל, אבל לעומת הקבלה הכול כבהמות נדמו.

תלמיד: האם האור המתקן אמור לסלק לי את ההפרעה?

האור שמתקן, מה הוא מתקן? הוא נותן לך הרגשת חשיבות, ומתוך זה אתה מעריך את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה, יותר מאת הכלים שלך, וזה עוזר לך לרכוב עליהם. בזה אתה מגדיל את הגלגלתא עיניים, את ההשפעה יותר מהקבלה, ואתה בונה גלגלתא עיניים מעל האח"פ. מה אתה בונה? אתה לא שם קובייה על קובייה. אלא הערכים שיש לך כלפי גלגלתא עיניים, הם לעין ערך יותר גדולים ממה שיש לך כלפי אח"פ.

(סוף השיעור)