שיעור בוקר 13.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "מבוא לספר הזהר"

אותיות י"א-ט"ו

קריין: אנחנו לומדים מספר "כתבי בעל הסולם", בעמוד 104, את ה"מבוא לספר הזהר", ממשיכים באות י"א.

אות י"א

"ויש להשכיל כאן, אלו ד' אופני המושכלות, המובאים לעיל בגדר הא', שהם:

א. חומר,

ב. צורה מלובשת בחומר,

ג. צורה מופשטת,

ד. מהות.

אלא, שאבאר אותם מקודם, בדברים המוחשים שבעוה"ז. למשל, כשאתה אומר: "איש גבור, או איש אמיתי, או שקרן" וכדומה. הרי לפניך:

א. החומר שלו, דהיינו גופו,

ב. צורה מלובשת בחומר שלו, דהיינו גבור או אמיתי או שקרן,

ג. צורה מופשטת. כלומר, כי תוכל להפשיט הצורה של גבור, ואמיתי, ושקרן, מעל חומר האיש, ולהשכיל ג' צורות הללו, כשהן לעצמן, בלתי מלובשות בשום חומר וגוף. דהיינו, להשכיל המדות של גבורה, ואמת, ושקר. ולהבחין בהן מעלה או גנות, בשעה שהן מופשטות מכל חומר."

אות י"ב

"ותדע, שאופן הד', שהוא מהות האיש, כשהוא לעצמו, בלי החומר, אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו, אלא גילוי פעולות של המהות, ולא כלום בעצם המהות. כי למשל:

חוש הראיה, מציע לנו רק צלילים צללים, מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור.

וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה, של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים, שיש איזה מהות, בקרבתנו.

וחוש הריח, הוא רק אויר, יוצא מהמהות, ומכה על עצבי הריח שלנו, ואנו מריחים.

וכן הטעם, הוא רק תולדה, מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם שלנו.

הרי, שכל ד' החושים האלו, אינם מציעים לנו, רק גילוים של הפעולות, המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה.

ואפילו חוש המישוש, שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר, ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות. כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים, ועכ"ז, עוד המהות קיימת בו. שהרי, אתה יכול, שוב להפך את האוירים לנוזלים, והנוזלים למוצק.

הרי בעליל לעיניך, שה' החושים, לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות. ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש, אינו בא גם בדמיון שלנו. ומה שלא יבא בדמיון, לא יבא לעולם במחשבה. ואין לנו דרך, איך להשכיל אותו.

הרי, שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו, לא נודע לנו מה היא. כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי. אבל אם תשאלני, מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי, שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים."

שאלה: כתוב, "מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי". מאיפה אני יודע שיש את מהותי?

אני לא יודע.

תלמיד: אז למה אני קורא לזה בכלל בשם?

כי אני מגלה פעולות שיוצאות מזה.

תלמיד: אני מגלה תופעות.

תופעות, כן.

תלמיד: אבל למה אני אומר שזה יוצא מתוך מהותי?

מאיפה הן באות?

תלמיד: פה בדיוק העניין, שאם מנסים לקבע שזו מהותי, אז אני רואה שיש פה בעיה, כי אולי זה הבורא, אולי זו מהות של משהו אחר. כשמנסים להגדיר את המהות עצמה כאילו שהיא קיימת, אז אנחנו מנסים לשייך לזה הבחנה מסוימת. ולכן אני מתקשה להבין איך בכלל מדברים על משהו שהוא לגמרי לא קיים. אם זה קיים, אז כבר יש לזה איזשהו גילוי. אם זה לא קיים, אז איך נותנים לזה שם?

יש משהו שקיים אבל אנחנו לא תופסים אותו, אלא רק על ידי הגילויים שהוא כביכול פולט החוצה ממנו.

תלמיד: אני מרגיש בעיה בהגדרה הזו, שיש משהו שקיים שאני לא תופס אותו. אם אני לא תופס אותו, אז איך אני מגדיר שהוא קיים?

כי אתה מגלה תופעות ממנו.

תלמיד: ומה זה בהכרח אומר?

שמשהו קיים. אבל אני תופס רק תופעות, ואת המשהו הזה אני לא תופס.

שאלה: איזה מהויות קיימות במציאות?

יש אולי עוד הרבה מאוד, אני לא יודע.

תלמיד: תפיסת המציאות אצלנו כל הזמן נמצאת בהתפתחות. אם אני חושב איזה מהויות יש, אז יש רצון לקבל ויש אור. אני כמתבונן על שתי המהויות האלה, לאן אני משייך את עצמי, האם אני מהות שלישית, נוספת?

לא. האדם בעצמו הוא אוסף של מהויות.

תלמיד: מה המיוחדות של האדם? כי נתנו לו אפשרות להתבונן מהצד.

בזה שהוא יכול להשיג את עצמו.

תלמיד: מה זו המהות הזאת "עצמו"?

בזה שהוא קיים מול הבורא זה נותן לו יחס לבורא, ומתוך זה אנחנו יכולים להשיג את עצמנו.

תלמיד: היחס שלנו לבורא, מה זה?

הנברא.

תלמיד: וזה הדבר שצריך כל הזמן לפתח.

כן.

אות י"ג

"ואופן הא', שהוא החומר, דהיינו אלו הגילוים של פעולות, המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה, כי הם מסבירים לנו בהספקה גמורה, את המהות, השוכנת בחומר. באופן, שאין אנו סובלים כלום, מחוסר השגה בהמהות, כשהיא לעצמה, והיא לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו, אצבע ששית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו, לכל צרכנו והשכלותנו. הן להשגת ישותינו עצמינו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו."

אות י"ד

"אופן הב', שהיא צורה המלובשת בחומר. היא ג"כ השגה מבוררת ומספיקה לגמרי. כי אנו משכילים אותה, מתוך נסיונות ממשים מעשיים, שאנו מוצאים אותם, בהתנהגות כל חומר. ומבחינה זו, באה לנו כל השכלתנו הגבוהה, שאפשר לסמוך עליה לודאות."

צורה מלובשת בחומר, זה בסדר, אנחנו משיגים.

אות ט"ו

"אופן הג', שהוא צורה מופשטת. דהיינו, אחר שהצורה נתגלתה לנו, פעם, בעודה מתלבשת באיזה חומר, יש כח בדמיון שלנו, להפשיט אותה לגמרי מן החומר, ולהשכיל אותה, במופשט מכל חומר. כמו המעלות והמדות הטובות, הבאות בספרי המוסר. שאנו מדברים, ממדות אמת, ושקר, וכעס, וגבורה, וכדומה, כשהן מופשטות מכל חומר. ואנו מיחסים להן מעלות או גנות, אפילו בשעה, שהן מופשטות.

ותדע, שאופן הג' הזה, אינו מקובל על דעת המשכילים הזהירים. משום, שאי אפשר לסמוך עליו, במאה אחוזים. כי בהיותם נשפטים, במופשט מהחומר, הם עלולים לטעות בהם.

למשל, בעל המוסר האידיאלי, דהיינו, שאינו איש דתי, מרוב עסקו במעלת האמת, כשהיא בצורתה המופשטת מהחומר, הנה, אפילו בעת, שיציל איזה אנשים ממיתה, על ידי השקר, שיאמר להם, יוכל להחליט בעצמו, שאפילו כל העולם ילך לאבדון, הוא לא יפליט דבר שקר בכונה מפיו. ואין זה דעת תורה, שהרי, "אין לך דבר, שעומד בפני פקוח נפש" (יומא, פ"ב).

אכן, אם היה משכיל, הצורות אמת ושקר, כבעת שהן מתלבשות בחומר, אז היה מובנם, רק בערך מועיל או מזיק להחומר. כלומר, כי אחר נסיונות מרובים, שהעולם נתנסה בהם, וראו רוב החורבנות והנזקים, שאנשי שקר גרמו בדברי שקרם, ואת רוב התועלתיות, שאנשי אמת הביאו, בשמירתם את עצמם, לומר רק דברי אמת, באו לידי הסכמה, אשר אין מעלה יותר חשובה, ממדת האמת, ואין גנות כמדת השקר. ואם האידיאליסט, היה מבין את זה, אז היה ודאי מסכים, לדעת תורה, והיה מוצא, שדבר השקר, להציל אפילו אדם אחד ממיתה, הוא לאין ערך יותר חשוב, מכל גדלה ושבחה של מדת האמת המופשטת.

הרי, שאין כלל ודאות, באותם המושכלות מאופן הג', שהן צורות מופשטות. ואין צריך לומר, בצורות מופשטות, שעוד לא נתלבשו, באיזה חומר מעולם, שהשכלות כגון אלו, הן רק איבוד זמן בלבד."

זה דבר לא פשוט. מה זה איבוד זמן בלבד. למה אנחנו לא צריכים להמשיך ולחקור יותר ולהגיד שפעם אנחנו נגיע למצב. למה הוא לא כותב לנו שאנחנו מגיעים בסוף כל המחקרים, העליות וההתפתחות שלנו למצב שאנחנו כן יכולים לקבוע.

שאלה: מה זו צורה מופשטת בעבודה שלנו? למה הוא כל כך מזהיר מזה, למה הוא כל כך מתנגד לזה?

כי אתה לא אוחז בה. אתה לוקח ספר וכתוב שם מה זה נקרא שאדם גיבור או שקרן, לא חשוב מה, ואתה הולך אחר כך למישהו ורוצה להלביש את זה עליו. מה יוצא לך? שאתה לוקח צורה מופשטת ומלביש אותה על אדם חי.

תלמיד: אולי נחזור אחורה. מה זה חומר, ומה זו צורה מלובשת בחומר?

חומר זה החומר עצמו שבו לא יכול להיות שום ספק, כי הוא בדיוק מגיע לארבעת החושים שלנו. והצורה שמלובשת בחומר היא הפנימיות.

תלמיד: האם בעבודה אפשר להגיד שזה רצון וכוונה על הרצון? מה זה ביחס שלנו למציאות? כי אנחנו הרי לא מדברים על חומרים.

אתה שואל על איזו דרגה.

תלמיד: על העבודה שלנו.

העבודה שלנו צריכה להיות בין כל ארבע הדרגות האלה.

תלמיד: כדי לדעת ממה להיזהר אני רוצה להתחיל מהתחלה. מה זה חומר בעבודה שלנו, ומה זו צורה מלובשת בחומר?

חומר זה ממש חומר, עץ, אבן, ברזל, לא חשוב, חומר.

תלמיד: וצורה מלובשת בחומר?

זו צורה שבכלל לא שייכת לחומר, אלא אתה יכול לצייר אותה במחשב או בדמיון שלך, ואחר כך להעביר את הצורה הזאת לחומר.

תלמיד: יש לנו ניסיון, יש לנו כל הזמן התנסות בחיים, בחושים שלנו, בחומר ובצורה מלובשת בחומר. ואז הוא כותב להיזהר ולא לקחת את הצורה, להפשיט אותה ולהסיק מזה מסקנות. ממה להיזהר פה? איפה הגבול שצריך להיזהר ממנו?

זה לא גבול על החומר והצורה שמלובשת בחומר. אלא שבזמן שאנחנו לומדים על צורה המלובשת בחומר שלא נברח מהמציאות. הצורה המלובשת בחומר היא מה שאנחנו רואים. אתה יכול להגיד על משהו שזה אדם, אומנם הוא עשוי מחמר, או מאבן. כלומר זו צורה, צורה מופשטת. ואז אתה כבר לא מדבר על משהו שקיים, אלא על משהו שקיים בדמיון שלך.

תלמיד: הוא בעצם מזהיר מהדמיון, אל תשמשו בדמיון.

הוא רוצה להגדיר לנו גבולות, עד איפה אנחנו יכולים ללכת עם החושים שלנו, עם הדמיונות שלנו, ואיפה אנחנו כבר לא יכולים.

שאלה: כשאנחנו צריכים לפנות לבורא, לבקש, מהו הציור הנכון של הבורא על פי ד' הגדרים הללו? כשאנחנו פונים לבורא, למה אנחנו פונים, לאיזו צורה, לאיזו מהות, לאיזה חומר, לאיזה לבוש?

זה הכוח העליון שמסדר לנו את כל החומר ואת התפיסה שלנו בחומר של כל המציאות, שזה יבוא לחושים שלנו.

תלמיד: נשמע לי שזה משהו שהוא מופשט מהרצון. אם הוא כוח עליון שמסדר את הכול, אז הוא מחוץ לרצון הזה.

הכוח עליון, הבורא, ודאי שהוא מופשט

תלמיד: כשאנחנו פונים לבורא ואומרים תפילה, האם אנחנו פונים למהות?

אנחנו פונים לכוח העליון שבכוחו לסדר לנו את כל התפיסה.

תלמיד: כשאנחנו פונים אליו מדרגתנו המנותקת ממנו, איפה הוא נתפס אצלנו?

בדמיון שלנו.

תלמיד: מהו הדמיון הזה, האם צורה מופשטת, מהות?

הדמיון הזה נמצא בנו.

תלמיד: ברור שהוא נמצא בנו, אנחנו יכולים לתאר את זה.

בדמיון שלנו.

תלמיד: נכון, אבל לי זה נשמע כמו סכנה להיות בגדר ה-ד', מהות, או בגדר ה-ג' צורה מופשטת.

זה לא זה ולא זה. אם אנחנו מדברים על הבורא, אז אין לנו במה לתפוס אותו.

תלמיד: אז כשאנחנו אומרים תפילה, שהעבודה שלנו היא בסופו של דבר תפילה, למי אנחנו פונים?

פונים לאיזשהו כוח עליון.

תלמיד: איזשהו.

איזשהו, שלא נמצא בתפיסתנו.

תלמיד: כלומר הוא מופשט מאיתנו.

כן.

תלמיד: אז למה זה לא לעבור על גדר ד' או ג'? גדר ד' הוא לא לגעת במהות, גדר ג' הוא לא לגעת בצורה מופשטת מהחומר. כשאנחנו פונים למשהו שהוא מופשט מאיתנו, לכאורה אנחנו עוברים על הגדרות האלו.

אבל הבורא נמצא מחוץ להגבלות האלה.

תלמיד: למה זה לא נקרא שאנחנו עוברים על גדר ד' ו-ג'?

אני לא מבין אותך. מה זה גדר ד' ו-ג'?

תלמיד: מהות וצורה מופשטת.

כן. אז אני לא יכול לתפוס גם מהות וגם צורה מופשטת. אני כנברא מסוגל לתפוס רק צורה שמלובשת.

תלמיד: זה נקרא בורא, שאני כבר משיג אותו, בוא וראה, שהוא כבר מתלבש בי, מתלבש בתכונת ההשפעה שבי. לפני שהוא מתלבש בי, כשאנחנו אומרים תפילה, לאיזו צורה של כוח עליון אנחנו פונים?

אתה פונה לבורא שלפי התפיסה שלך, הדמיון שלך, אני לא יודע מה אתה מתאר, יש לך קשר עימו.

תלמיד: איך לעשות פנייה נכונה לבורא?

איך אתה יכול לתאר אותו?

תלמיד: אנחנו מתארים אותו לפי זה שהוא מתגלה ביחסים בינינו, הוא אמור להתגלות בצורה של השפעה, שאנחנו מרגישים ברצון אחד, בלב אחד, עם החברים בתוך העשירייה, זה נקרא בורא.

כן.

תלמיד: אז לאיזו צורה אני פונה נכון כשאני פונה לבורא?

אתה פונה לצורה שהיא למעלה ממך, כוללת את הכול, אינסופית, שאי אפשר לתפוס אותה, אי אפשר להגדירה במשהו, אלא הוא פשוט טוב ומיטיב ומנהל את הכול.

תלמיד: למה זה לא נקרא לעבור על צורה מופשטת ומהות?

אתה לא מכניס אותו לשום הגבלות, לשום גבולות.

תלמיד: בדיוק. לכן זה נקרא שהוא מופשט ממני ולכן אני עלול לטעות. לפי מה שהבנתי אנחנו לא עוסקים לא בגדר ה-ד' ולא בגדר ה-ג', ופה תיארת בורא שהוא מופשט ממני, אינסופי, מנהל את הכול, מחוץ לחומר, מעל הכול. אין לי בו שום השגה.

בסדר.

תלמיד: איך אני יכול לפנות למשהו שהוא מופשט ממני?

זאת שאלה אחרת, איך אני יכול לפנות למשהו שלא נתפס בחושים שלי. אני פונה למישהו שמשפיע על החושים שלי, למרות שאני לא מרגיש אותו. למה? מפני שיש לי אמונה בחכמים, אמונת חכמים.

תלמיד: שהם כבר השיגו את זה.

אם הם השיגו או לא השיגו, אין לי אפשרות כאן לחתוך, לקבוע. אבל זה שאני סומך עליהם, זה נותן לי אפשרות לפנות לאותם החכמים. זה דבר מאוד מאוד חלקלק.

שאלה: האם אפשר להגיד שהפנייה לבורא היא חומר?

לא.

תלמיד: אבל זה רצון שיש פתאום לאדם, צורך כזה לפנות לבורא, למה זה לא חומר?

מהו החומר הזה?

תלמיד: עצם הפנייה לבורא.

אתה יכול כך להתחיל מכל דרגה ולהגיד שהמצב הראשון הוא החומר.

תלמיד: לא הבנתי.

מה פתאום שפנייה ראשונה לבורא שאתה בוחר בה נקראת חומר?

תלמיד: אם אין לי רצון לזה, אז למה שאני אעשה את זה?

יש לך רצון להשיג את הבורא. אתה יכול להגיד שזה ממשי?

תלמיד: הרצון להשיג את הבורא?

כן. איך יכול להיות רצון להשיג משהו שאתה לא יכול להגדיר, שלא קיים כביכול כלפיך?

תלמיד: זה קשה, אבל פנייה אליו היא משהו יותר התחלתי, ראשוני, שכן יכול להיות לי כזה רצון.

הוא לא מגדיר את זה כך.

(סוף השיעור)