שיעור 23.9.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פתיחה לחכמת הקבלה 2003

9.2003 - 10.2003

שיעור מס' 3

היום אנחנו ממשיכים את הלימוד שלנו ב"פתיחה". אני כבר מתכונן לשרטט, כמובן שבלי שרטוטים לא נוכל לספוג את החומר.

דיברנו על ד' בחינות דאור ישר. המיוחד בהן הוא שכל מה שיוצא מהבורא נמצא בד' הבחינות האלה, זה כל מה שהבורא נתן לנברא בטרם הנברא עשה על עצמו צמצום, כלומר האור הזה שמתפשט מהבורא בונה רצון, זה כבר הנברא למעשה, אבל הוא עוד לא גמור, היות ובנברא האמיתי צריכות להיות הרבה מאוד תכונות. לכן זה פשוט רצון שנברא על ידי הבורא, שלאחר מכן רוצה להידמות לבורא, מנסה לעשות אותה פעולה ולהידמות לבורא.

כאשר מתעורר בו הרצון לטעום מהבורא עצמו, מהמצב עצמו של להיות בורא, אז בחינה ד' מארבע הבחינות באמת נקראת נברא, היות ובה נמצא הרצון העצמאי שלה, שלא היה בכל הבחינות הקודמות. כל ד' הבחינות האלה מאופיינות על ידי זה שהן כולן יורדות מהבורא, הן כולן משתלשלות מהבורא. בחינה ד' עושה על עצמה צמצום, מה שנקרא "צמצום א'", ונשארת ריקה. החל מפעולת הצמצום והלאה, הנברא בעצמו כבר מתחיל לפעול.

עד למצב הזה של מלכות דעולם אין סוף את הכול עושה הבורא, הכול יוצא מהבורא. לכן הבחינות האלה נקראות ד' בחינות דאור ישר. האור זה בחינת שורש, וא', ב', ג', ד' הן ד' בחינות של אור ישר שיוצא מהבורא. בד' הבחינות האלה קיים הכול, כל מה שהבורא הכניס בבריאה, שום דבר לא צריך להוציא. הכול קיים כאן, כל מה שנמצא מתחת מלכות דעולם אין סוף, מתחת לבחינה ד', הכול טמון בה, כל השאר זה פשוט פיתוח של מה שנמצא בה, זו יציאה לתנועה, לאיזושהי פעולה.

ד' הבחינות האלה נקראות השם הטבעי ביותר, התמצית של הבורא. הן מתחילות מקוצו של יוד, קצה קטן כזה באותו י', שמסמל את תחילת הרצון שנמצא באור. האור עצמו הוא לבן לחלוטין ואין בו שום דבר חוץ מהפסיק הזה של הנברא העתידי, שמסומל כקוצו של יוד, זו בחינת "כתר". האות י' עצמה כבר מתייחסת לבחינה א', למצב הראשון של הנברא, וזו כבר בחינת "חכמה".

הבחינה הבאה היא "בינה", והיא מסומלת על ידי האות ה'. אנחנו נלמד בהמשך מה הן האותיות האלה ולמה מציירים אותן כך, האותיות האלה הן למעשה הירוגליפים, הן לא אותיות בפני עצמן, היות וכל אות בפני עצמה היא שילוב של הפצה מסוימת, התפשטות מסוימת של אור החסדים ימינה או שמאלה, בהתאם ל-ממה זה נובע, והתפשטות של אור החכמה מלמעלה למטה, ומתוך ההתפשטות של אור החכמה באור החסדים בנויות כל האותיות.

האות יוד שנוצרת מתוך הרצון לקבל, ומתחילה להכיר בתוך עצמה מהו האור ומיהו הבורא, ומתוך זה רוצה להידמות לו, מייצגת בפני עצמה כזאת תנועה של אור, של חסדים וחכמה, שנקראה האות ה'.

הבחינה הבאה היא "זעיר אנפין". בחינת זעיר אנפין או בחינה ג', זה הרצון לקבל כמו בבחינה א' והרצון להשפיע כמו בבחינה ב', ושניהם בו זמנית מתקיימים באותו הכלי. מתוך הרצון להשפיע, הכלי רוצה לקבל, כי בזה הוא בעצם מהנה את הבורא.

אם במצב ב' הכלי פשוט רצה להידמות לבורא בכך שהוא לא מקבל, אז זאת תגובה לרצון לקבל שהיה לו בבחינה א'. בחינה א' רוצה לקבל, וכמובן שהתגובה בבחינה ב', "אני לא רוצה לקבל". וכאן יש תוספת לזה שאני לא רוצה לקבל, "אני רוצה להשפיע". ואיך אני יכול להשפיע? רק בזה שאני מקבל. יוצא שמתוך זה שהכלי לא מקבל, הוא שוב מתחיל לקבל, אבל זאת כבר קבלה לשם השפעה.

אנחנו רואים מהמעבר הזה, שאם אנחנו רוצים לעבור מהרצון לקבל הטבעי שקיים בנו, אל הפעולה של לקבל בעל מנת להשפיע, אנחנו חייבים לעבור דרך הבחינה הזאת, דרך הפעולה שבה אנחנו רוצים רק להשפיע.

אנחנו רואים שהרצון לקבל כביכול עשה על עצמו צמצום, הוא הפסיק לקבל. ולאחר מכן הוא נהנה מהנתינה, מההשפעה, פשוט מתכונת ההשפעה עצמה, ולאחר מכן כבר יש החלטה לקבל בעל מנת להשפיע.

המעברים האלה ימומשו לאחר מכן בכלים, ותמיד כאשר נרצה מתוך הרצון שלנו להשפיע, לקבל בעל מנת להשפיע, נצטרך לעבור את כל הבחינות האלה. כאשר אנחנו נמצאים באיזשהו רצון אגואיסטי, נאמר זה המצב ההתחלתי שלנו, אז המצב הבא יהיה צמצום א', אנחנו לא נרצה לקבל שום דבר, ולאחר מכן נגדל בעצמנו את הכלי לקבל וכך הלאה מבחינה ב', ג' ו-ד' בדרגות העביות שלנו לקבל. כך נקראים המצבים שלנו כבר עיבור, יניקה, מוחין, כלומר ההתפתחות ההדרגתית של המסך.

בחינה ג' נקראת זעיר אנפין, והיא מסומלת על ידי האות ו'. לאות ו' יש ראש קטן כזה. למה ראש קטן? כי היא מאפיינת, היא מייצגת בפני עצמה רק את הפעולה. היות והראש, המחשבה של הפעולה הזאת, נמצאת מעל זה, בראש של זעיר אנפין שנמצא בבינה, וכאן הפעולה עצמה.

ולאחר מכן, הפעולה הבאה, לאחר שהבינה מימשה את עצמה, היא התחילה לקבל בעל מנת להשפיע, ולמעשה כל הפעולה שלה היא השוואת ערך למה שעושה הבורא. כלומר, מה שמתרחש בבחינה ג' זה שווה ערך לחלוטין למה שעושה בחינת שורש ביחס לבחינה א'. כלומר בפעולה הנברא נותן לבורא מה שהבורא נותן לנברא. ולאחר שהנברא נותן לבורא, הוא מתחיל להרגיש מה זה הבורא, המשפיע. וכאן הבחינה הזאת מתחילה להכיר מה זו השפעה, היא מתחילה להכיר איזה תענוג יש לבורא מזה שהוא משפיע, ועל התענוג הזה נולד הרצון. הרצון שנולד בבחינה ד' הוא רצון להיות דומה, שווה לבורא, להיות במדרגה שלו. לא לקבל ולא להשפיע כמו האור, אלא למעשה להיות למעלה.

הרצון שקיים בבחינה ד' הוא רצון עצום, הוא רצון לקבל את המעמד של הבורא. מה זה אומר את מעמד הבורא? להיות נצחי, אינסופי ושלם, וזה רצון עצום. הרצון הזה לא נובע בצורה ישירה מהבורא, אלא הוא נוצר בצורה לא ישירה. ולכן הרצון הרביעי לא מתפשט בצורה ישירה מהבורא, אלא הוא נוצר בכלי כבר מהפעולות עצמן, בצורה בלתי אמצעית. ולכן הרצון הזה נקרא "נברא", דבר שלא היה קיים לפני זה, מה שהבורא לא ברא בפעולה ישירה. הרצון הזה הוא רצון שמהבורא לא משתלשל האור לתיקון. לאחר מכן כשנלמד על התיקון עצמו, נראה שישנה אפשרות, ישנם כוחות לעשות את הכול, לתקן את הכול, חוץ מאת הרצון הזה עצמו, מה שנקרא "ל"ב האבן", היות והבורא לא ברא את הרצון הזה, הרצון הזה נוצר בצורה בלתי אמצעית על ידי ההשתלשלות הזאת.

הרצון הזה מסומל גם על ידי האות ה', היות והוא גם נוצר כפועל יוצא לפעולת הבורא. כלומר, אם הבינה נוצרה כתוצאה ממה שאני מרגיש מהבורא, אז המלכות נוצרה כפועל יוצא ממה שאני מרגיש מזה שאני רוצה להידמות לבורא. לפעמים זה נקרא ה-ו-י-ה, ה-ה' האחת נקראת ה' ראשונה, וה-ה' האחרונה נקראת ה' תתאה. כל הסמלים האלה הם הכרחיים כי ניפגש בהם הרבה במהלך הלימוד שלנו. י' ה' ו' ה' ניתן לראות הרבה בכל מיני צורות כדברים שנכללים בהשפעה הכללית של הבורא. אפשר להיכנס למסגדים ולכנסיות ולמצוא את האותיות האלה י' ה' ו' ה', היות וזה השימוש הכללי של שם הבורא. לא חשוב איך כל דת מפרשת את זה, אבל הפירוש הזה הוא שווה לכל הדתות וזה בהתאם להשפעה מלמעלה. אפשר לראות את זה בכל הספרים, בכל המקורות, בכל הספרות המיסטית, גם מעל הכניסה לכנסיות הנוצריות ובכל מקום.

מה קורה הלאה? הנברא קיבל רצון להיות כמו הבורא, רצון להפוך להיות דומה לבורא. בשביל זה עליו לבטל את כל המצבים הקודמים שלו ולהפוך להיות כמו הבורא, ללא שום תלות באף אחד ובשום דבר. והדבר הראשון שעושה הנברא, הוא עושה פעולה שנקראת צמצום א'. מה זה צמצום א'? צמצום א' נוצר בנברא כאשר הוא מרגיש את עצמו כמקבל. כאשר הנברא התדמה לבורא, כביכול ברצון שלו, הוא קיבל את כל האור שנמצא בבורא, הרגיש את מעמד הבורא ביחס אל עצמו, שהבורא הוא השפעה גמורה. והנברא כאשר הוא רצה לעשות עצמו שווה לבורא והרגיש את עצמו כמקבל, אז ההרגשה הזאת של המקבל, הדלתא שנוצרה בין הבורא לנברא, הובילה לזה שבחינה ד' של מלכות דעולם אינסוף יוצרת פעולה שנקראת צמצום א'.

דיברנו על זה שהעשיר לוקח תחת חסותו חבר עני שהוא פגש ברחוב, והוא מתחיל להאכיל אותו, להשקות אותו, לטפל בו ולטפח אותו, והוא מאוד שמח שהחבר הזה נמצא איתו והוא עושה עבורו כל מה שרק אפשר. ולאחר מכן הוא שואל את החבר "מה חסר לך?", והחבר אומר "חסר לי רק דבר אחד, שכל מה שיש לי עכשיו אני אחשיב שזה שלי, שאני הרווחתי את זה בכוחות עצמי, ואת זה אני לא יכול לעשות". בעולם שלנו כמובן אפשר לעשות את זה, במקרה האידיאלי להרוויח את כל זה ואפילו להחזיר לחבר. אבל עם הבורא זה בלתי אפשרי כי הבורא הוא ראשוני, והוא נותן לבריאה את כל מה שיש לה, והנברא הוא תוצאה של הרצון הזה.

איך אפשר לעשות כך שהנברא יתעלה מעל הפער, הקרע הזה וישתווה לבורא? זאת בעצם מחשבת הבריאה. הבורא רוצה שאנחנו נעלה עד לדרגה שלו, נהפוך להיות כמוהו, לא בהשפעה, לא בפעולות. כל הפעולות האלה של השפעה, של קבלה, אפשר להגיד שהומצאו על ידי הבורא כדי ליצור דבר ששווה לו. מתוך זה שהתחילה להופיע המחשבה הראשונה בבורא ליצור מישהו שיהיה שווה לו, לאחר מכן נוצרה ההחלטה הבאה - אם מישהו צריך להיות נפרד ממני, אז צריך להיות אני, ומישהו מנוגד לי לחלוטין, ובאיזה אופן אני אעשה שהוא יהיה מנוגד לי? אני ארצה להשפיע לו, הוא ירצה לקבל, וזאת תהיה הפעולה הנגדית המנוגדת לשנייה. ואני אעשה כך, שלמרות שהוא מקבל, הוא יעשה פעולה הפוכה לעצמו, ועל ידי זה ישתווה אליי. מתוך זה שהוא ישתווה אליי, זה צריך להוליך אותו לזה שהוא ישתווה אליי לא בפעולה, אלא במעמד.

למעשה כל מה שמתרחש בין הבורא לנברא נובע מתוך מחשבת הבריאה ליצור דבר מהאין שיהיה שווה לבורא על פי המצב שלו. הבריאה צריכה לממש את המחשבה הזאת. למרות שניתנת לנו הדוגמה הזאת עם בעל הבית והאורח, אבל במקרה שלנו זה לא לגמרי נכון, וגם אין דוגמה אחרת. כאשר הנברא מרגיש שהוא מקבל, הוא צריך להפסיק לקבל, זה מה שקורה בצמצום א'. כלומר אם העני רוצה להשתוות לבעל הבית העשיר, אז הוא מפסיק לקבל ממנו ונעשה נפרד ממנו. בזה מסתכמת פעולת צמצום א'.

האור שממלא את הנברא בעולם אין סוף הוא לחלוטין יוצא ממנו, יוצא מתוך הכלי, והכלי מפסיק להרגיש את האור. האור מסתלק מהכלי והכלי נשאר ריקן. מה זה אומר שהכלי נשאר ריקן? הוא לעולם לא נשאר ריקן, האור גם לא הולך לשום מקום. העניין הוא בזה שהרצון שמגלה את המילוי בתוכו, הוא שולט, מנהיג באיזו צורה הוא רוצה להרגיש את המילוי הזה, הוא מגדיר באיזו צורה הוא מתייחס למילוי הזה.

למעשה אנחנו יכולים דבר אחד, על ידי האור נברא הנברא הזה, הבחינה א', ולאחר מכן למעשה לא נוצר שום דבר. למעשה כל מה שקורה אחרי, זה מה שחווה הנברא בתוכו. אותו הדבר אנחנו, אנחנו בתוכנו חווים את כל המצבים האלה. כלומר, שום דבר לא משתנה, יש את האור שברא את הרצון, ומילא אותו. לאחר מכן כל מה שמתרחש בפנים זה איך שהרצון עצמו מרגיש את זה בתוכו.

פעם הוא רוצה להרגיש את עצמו כמרגיש את התענוג, לאחר מכן הוא מרגיש את מי שנותן, לאחר מכן הוא רוצה להפוך דומה לנותן. לאחר מכן הוא רוצה לא להרגיש שמשהו ממלא אותו. להיות דומה לא למילוי, אלא לממלא עצמו, בפעולה שלו. כלומר, כביכול לקבל אבל בשביל מישהו עם איזו כוונה. זה רק נדמה לנו שמשהו משתנה, למעשה שום דבר לא משתנה, למעשה הכול נשאר סטנדרטי, יציב, בלתי משתנה.

רק התחושות הפנימיות שלנו, יותר נכון היחס הפנימי שלנו למה שממלא אותנו, למי שממלא אותנו, באיזה אופן, איך אנחנו מתייחסים לזה כל הזמן, זה למעשה מה שנלמד בקבלה. כי כל הזמן אנחנו נמצאים במצב הזה, המצב היחידי שנברא על ידי הבורא. האור ברא את הנברא, מילא אותו, ולאחר מכן זה הכול חוויות פנימיות של הנברא עצמו.

כלומר מצד הבורא לחלוטין אין שום פעולות, יש רק דבר אחד, ליצור ולמלא. לברוא ולמלא. וכל מה שמתרחש לאחר מכן בכל העולמות, כשאנחנו מדברים על התפשטות כל הבריאה מלמעלה למטה עד העולם שלנו, ולאחר מכן העלייה שלנו מלמטה למעלה, זה הכול רק בתחושות הפנימיות שלנו.

אבל התחושות הפנימיות שלנו הם שיוצרות את העולם שלנו. היות וכל הפעולות שלנו, כל אברי החישה שלנו בנויים על זה שבתוכנו אנחנו נקבל, ואת מה שאנחנו נקבל, באיזה אופן נקבל, וזה בונה לנו את תמונת העולם שלנו. אנחנו עוד ניווכח עד כמה היציאה מהמצבים האלה, הצידה כדי להסתכל מהצד באופן יותר אובייקטיבי, פחות אובייקטיבי, משנה את כל התפיסה שלנו בצורה ממש קוטבית. פתאום נדמה לנו שאנחנו נמצאים בעולם אחר, באיזה מצבים אחרים, ולמעשה לאחר שאנחנו מתקנים את עצמנו לגמרי, אנחנו מגיעים למצב, ומגלים שחוץ ממנו לא קיים דבר.

שלמעשה כל מה שקרה ומתרחש אלה שינויים פנימיים שלנו, של היחס למה שקיים בנו תמיד. כלומר משתנה רק ההערכה שלנו על מה שנמצא בתוכנו, ומה שנמצא בתוכנו בצורה קבועה זה הבורא, האור שממלא אותנו, וכל השינוי נעשה היות והרצון שלנו עובר את כל המדרגות האלה של ההתפתחות, כדי לחזור בחזרה למצב הראשון, ולהרגיש את עצמנו מלכתחילה שווי ערך לבורא.

כלומר, על ידי הבורא לא נברא שום דבר רע, שום דבר שהוא קטן ממנו, שום דבר מזיק, זה רק בכדי שאנחנו נכיר איך אנחנו נמצאים בו למעשה. רק בשביל זה נוצרו בנו כל המטמורפוזות האלה, כל הבחנות ההכרה האלה של מי אנחנו. אנחנו כבר למדנו על ההבחנות האלה, זה נלמד בעיקר ב"הקדמה לספר הזוהר". בעולם אין סוף זה נקרא מצב הא', או מצב אחד, זה המצב הראשון שלנו, שבו אנחנו נמצאים במילוי גמור, ולחלוטין נמצאים במצב מלא, אבל הוא יוצא כביכול מהבורא. לאחר מכן נוצרת השתלשלות של הנברא מעולם האינסוף, ועד העולם הזה.

אנחנו נמצאים כאן זו התחושה שלנו נכון להיום, ולאחר מכן אנחנו מגיעים למצב ה-ג'. זה נקרא מצב ב', וזה נקרא מצב ה-ג'. גם בעולם האינסוף, אבל בעולם האינסוף כשאנחנו כבר יוצרים ורוקמים בעצמנו. אנחנו רואים שאנחנו מגיעים לאותו מקום סך הכול כבר בעצמנו, היות ועברנו דרך כל המצבים האלה. כאן יש את השבירה, יש את ההשתלשלות, את הנסיגה, את ההתרחקות מהמצב שבו אנחנו מרגישים מי אנחנו, ומה אנחנו ביחס למדרגות העליונות.

לאחר מכן כאשר אנחנו מתעלים מעל המדרגות העליונות האלה בעצמנו, ובעצמנו בונים בתוכנו את ההשגות הפנימיות שלנו, את התחושות איפה אנחנו נמצאים. זה נעשה בהדרגה, ואנחנו יותר ויותר מסתגלים למצב שבו אנחנו נמצאים. למעשה אנחנו מתקנים את הרגשות של עצמנו, ובעצמנו מתקנים את הרגשות שלנו. אנחנו נמצאים במצבים הטובים ביותר האלה, במצבים שהם שווי ערך לבורא, שווים לבורא.

מה אנחנו רוכשים כתוצאה מזה? כתוצאה אנו רוכשים את האני שלי, היות ואת המצבים האלה עברנו בעצמנו, וכתוצאה מהמצבים האלה למדנו את הידיעה, את התכונה. אנחנו כאן רכשנו את כל השלילי של מה שאין בבורא, והתחלנו לבנות אותו בתוכנו, בעצמנו בהדרגה, ובצורה כזאת כאשר אנחנו מגיעים עד למצב הזה, אנחנו בונים מעצמנו בורא.

כלומר המלכות, הנברא הזה, עולה בצורה עצמאית עד לדרגת הבורא. המלכות לא משנה בעצמה שום רצון, הרצון עוד נוצר כאן בבחינה א'. אנחנו לא משנים בעצמנו את האור, האור נמצא גם כן כאן, אפילו אם המלכות מחליטה לא לקבל את האור, אז היא כביכול לא מרגישה אותו. היא רוצה להרגיש במקום את אור החכמה, את אור החסדים, באיזה שהן צורות, שיטות שונות להרגיש אותו כדבר צדדי או לא, זה העניין הפרטי שלה, להגדיל את הרצון. אתם יודעים כמו בעולם שלנו, אנחנו יכולים להתקיים בעולם, לכולם מסביב טוב, והכול מושלם, ולי רע, לי לא טוב. הכול תלוי ביחס שלי, איך אני מקבל את המציאות, ולא איך המציאות למעשה, כי היא בעצמה לא טובה.

אז כתוצאה לא משתנה שום דבר, זה אותו האור, ואותו הכלי. המלכות בהדרגה מתחילה לרכוש את ידיעת הבורא, את תכונות הבורא, את ההבנה מי הוא. כלומר היא עצמה יוצרת בתוכה את הבורא, וכאשר היא עולה מבחינת האור שיצר את הכלי, למדרגה שקודמת לאור, למקום שנקרא מחשבת הבריאה. מחשבת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ואז אנחנו עולים למדרגה הזאת, ומשתווים לחלוטין עם הבורא.

אז בצמצום א', מה נשאר במלכות אם האור מסתלק ממנה? היה בתוכה אור חכמה, אור שמילא אותה, שמילא את הרצון לקבל באופן מלא, ועכשיו האור הזה הסתלק. המלכות נהנית באותו זמן, ולא יכולה להיות שום פעולה של הרצון אם הפעולה הזאת גורמת לייסורים. כל הזמן צריך להיות איזה פיצוי, כי בסופו של דבר החשוב ביותר זה מה יש בכלי.

כלי זה רצון, אנחנו אף פעם לא מוסיפים למילה רצון, את המילה ליהנות, אבל זה רצון ליהנות. אם כלי זה רצון ליהנות, הוא כל הזמן צריך להיות בו פיצוי, שכר, אם הוא פעיל, פועל, אם הוא עושה תנועה כלשהי, צריך להיות שכר על האנרגיה לתנועה הזאת.

לכן, אם הכלי מסלק את האור מתוך עצמו, את אור החיים, את אור החכמה, ונשאר ללא האור הזה בתוכו, אז יש פה פיצוי, וזה אור חסדים. מה זאת אומרת אור חסדים? הידמות לבורא, אפשר להגיד שזה אור של הידמות, של השתוות, או יותר נכון, אור הדבקות.

דבקות, אז אור של דבקות. אז מה שהכלי בסופו של דבר מרוויח זה שהוא מרגיש את עצמו נדבק בבורא. זאת פעולה שנקראת צמצום א', שקרתה גם בבחינה ב', לא באופן של צמצום, מכיוון שעוד לא היה רצון אמיתי של הכלי עצמו, אלא היה רצון שבא מהבורא.

לכן כתבתי פה שלכאורה אחרי כן קורה פה צמצום, אבל זה עדיין לא צמצום. הכלי מוותר על הרצון, "הוא לא שלי, אני אחליף אותו ברצון להשפעה". ופה כשהרצון הזה כבר שלי, ומתוכו אני רוצה לפעול, בניגוד לו, הפעולה הזאת כבר נקראת צמצום. צמצום של מה? אנחנו אומרים צמצום על הרצון, אבל זה לא נכון. אי אפשר לצמצם רצון, אפשר לצמצם מילוי, שימוש, אבל הרצון עצמו לא מצטמצם. הרצון נברא על ידי הבורא, לכן אי אפשר להרוג אותו, להשמיד אותו, או לבטל אותו.

אפשר רק לפצות אותו. כלומר להעביר את הרצון מהנאה של קבלה, לרצון ליהנות מהשפעה. אבל הרצון עצמו תמיד נשאר רצון. לכן כשאנחנו מדברים כאן על צמצום, על צמצום א', זה צמצום על קבלה של אור חכמה. מה זאת אומרת צמצום על קבלה של אור חכמה? הרצון שלי ליהנות מאור החכמה הצטמצם, אבל במקום הוא השתנה לרצון אחר, לרצון להיות דומה לבורא. אז התענוג נשאר, ההנאה נשארת, והיא פשוט קיבלה אופן אחר, צורה אחרת.

אני אדקור אתכם עוד הרבה עם ההגדרות האלה, מכיוון שזה הדבר החשוב ביותר בשבילנו להבין כמה ההגדרות האלה פשוטות, אבל אצלנו בפנים הן נמחקות באופן אוטומטי.

הרצון תמידי, בלתי משתנה, לכן אנחנו לא צריכים לעבוד נגדו, ולא לעשות איתו שום דבר. צריכה להיות ברצון הנאה, זה הכרחי, בלי זה הרצון לא מסוגל לעשות שום דבר, ואז נוצר מצב של חוסר כוחות, וחוסר יכולת לעשות משהו בכלל. התענוג יכול להשתנות, מהנאה של קבלה עד להנאה של השפעה, זה ההבדל שנקרא מצב רוחני של הכלי.

אם הכלי רוצה ליהנות מקבלה, הנאה כזאת נקראת גשמית, חומרית, ארצית. וכשהכלי רוצה ליהנות מהשפעה, הנאה כזאת נקראת הנאה אלטרואיסטית, רוחנית, שווה לבורא, וגם הבורא נהנה. אם אנחנו מדברים על זה שיש לו רצון להשפיע לאחר, אז הוא נהנה מזה שנהנים ממנו, מזה שמקבלים ממנו. כשהכלי, הנברא לא מסוגל לקבל ממנו, אנחנו מדברים על ייסורים של הבורא, על צער השכינה. השכינה היא גילוי הבורא לנבראים.

אז אם הכלי עשה צמצום על הרצון שלו לקבל אור חכמה, באופן טבעי הוא יכול לעשות את זה רק אם במקום זה יש לו רצון אחר, מועדף יותר. וזה רצון להיות משפיע, וליהנות מאור החסדים. כלומר באופן טבעי מצמצום א' כשהכלי התרוקן, הוא נהיה ריק מאור חכמה, אבל במקביל הוא מרגיש את עצמו מלא. במה? מלא בבורא. מכיוון שבמקום תענוג מקבלה, הוא מרגיש עכשיו ומתמלא בנותן התענוג, וזה הבדל אדיר.

כלומר הכלי מעדיף במקום להיות מקבל לתוכו, ולהרגיש את עצמו ככלי, הוא מעדיף להרגיש את עצמו יחד עם המשפיע, זו דרגה אחרת לגמרי, וזה מה שקורה כאן.

לכן אם לפני צמצום א' המלכות אצלנו היא פשוט רצון אגואיסטי ליהנות על מנת לקבל לעצמו. אז לאחר מכן הוא מעלה את עצמו לדרגה רוחנית, לדרגה של השפעה, לדרגה של הידמות, ודבקות בבורא.

אז באה שאלה איך מלכות בעולם אין סוף יכולה להיות מקבלת על מנת לקבל לעצמה, אגואיסטית? כן, היא יכולה להיות, ואין בזה שום דבר נורא, אין בזה שום דבר אסור. מה שמעניין, שמכיוון שלקבל לעצמו, במצב הזה של עולם אין סוף, זה היה בלתי אסור, ובשום אופן זה לא הרחיק מהבורא. מדוע? מכיוון שהכלי לא קבע שלקבל, זה אומר להיות רחוק מהבורא.

כמו באותה דוגמה עם העשיר שמביא אליו הביתה את החבר העני שלו, מאכיל אותו, ומשקה אותו. העשיר מתייחס לחבר העני באהבה בלי לרצות שום דבר בחזרה. התענוג בשבילו זה שהוא ממלא את החבר שלו. אבל החבר העני מרגיש את עצמו כמקבל. לכן ברגע שהכלי מרגיש את עצמו כמקבל, הכלי של בחינה ד' עושה צמצום א', ואם הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל, אם הוא לא קובע את המצב שלו כמנוגד לבורא, כהופכי לבורא, אז הוא נמצא בעולם אינסוף.

על מה זה מרמז? על זה שבעצם אנחנו הנבראים, קובעים איפה אנחנו נמצאים על ידי ההרגשה שלנו ביחס לבורא. כלומר מכיוון הבורא, מנקודה הראייה של הבורא אנחנו נמצאים שלמים, באופן הכי שלם, בדבקות איתו, שווים לו, ולחלוטין לא מופרדים ממנו.

אבל אנחנו, בהשגה שלנו, בגלל שאתה משפיע, ואני מקבל, אז בהשגה שלי, שאני מקבל, אני כאילו מרחיק את עצמי, מבדיל את עצמי מהבורא. אני קובע ואומר שאני מנוגד לו. אני אומר על המצב שלי שזו קליפה, שזה כוח טומאה, משהו לא טוב, מופרד מהבורא. כלומר אני קובע את זה, אני בונה את המערכת הזאת של חשיבות, של התרחקות או התקרבות לבורא. וזה לא קיים כלפי הבורא, זה קיים רק כלפי האדם.

האדם עצמו או הנברא, כי פה עדיין אין אדם, קובע על עצמו באיזו רמה רוחנית הוא נמצא. לכן נאמר בספרי הקבלה, שאנחנו נמצאים כלפי הבורא במצב מושלם לחלוטין. אבל כלפי עצמנו אנחנו לא נמצאים במצב כזה. לכן בשבילנו, ביחס לעצמנו, עלינו להגיע למצב כזה.

מה זה אומר לנו? זה אומר שכל המצבים יחסיים רק כלפינו, ושהם יחסיים בכלל. ושהמצבים האלה יחסיים גם כלפי ההתפתחות של האדם עצמו. כלומר ככל שנראה את עצמנו יחסית לאור העליון, ככל שנעלה יותר, ונראה את עצמנו ביחס לאור, כך נראה את עצמנו כיותר שפלים ויותר רעים. מצד אחד.

ומצד שני נראה את הבורא יותר גדול, וגם את המצב המתוקן שלנו מהצד השני. כלומר, כל אחד ירגיש ויעריך את עצמו במידת קלקולו, יצדיק את עצמו, ובמידה של הרוחניות שלו, להיפך, יאשים וירשיע את עצמו. אז ככל שהאדם מתפתח יותר, כך הוא רואה בעצמו וקובע בעצמו תכונות לא טובות, ממש כפצעים, והוא ממש אוכל את עצמו ומתייסר, אבל מצד שני, אותם הייסורים הם מקור הכוחות לתיקון העצמי, לתיקון עצמנו.

אז שוב, האור מסתלק מהכלי, הכלי במקום אור חכמה, אור חסדים, מרגיש את עצמו מרוחק או קרוב לבורא יחסית לבורא, הכול קובע הכלי עצמו. הבורא לא קובע שום דבר. אם אנחנו מדברים על הבורא, אנחנו בכלל מדברים על איזשהו כוח, רצון להשפיע, להנות, כלומר רצון לתת הנאה שמשפיע עלינו. והרצון לתת הנאה הזה, הרצון שהוא ברא ליהנות, צריך להביא אותנו למצב המושלם, כלומר הרצון לתת הנאה הוא הקבוע, אין שום שינוי מצד הבורא. הוא ברא את הרצון ואת המילוי, ואין שום דבר יותר חוץ מזה. מהצד שלו, מהכיוון שלו, שום דבר לא משתנה יותר.

אנחנו בכלל נמצאים פה במצב הכי מושלם ומלאים באור שלו, הכול משתנה רק כלפינו. לכן במידה שבה אנחנו לומדים, אם אנחנו לומדים אותו, חוקרים אותו וחוקרים את ההשפעה שלו עלינו, באותה המידה אנחנו מבינים איך להשפיע ולפעול כלפי החוק הקבוע הזה. כל החוקים הטבעיים הם בלתי משתנים. הם רק חלקים מהחוק הקבוע הזה להביא את הנברא למצב המושלם, וככה הבורא יכול להצטייר לנו, כמו שאנחנו קובעים את זה בקבלה, פשוט כוח אחד שמניע ומכריח.

אין משהו שיכול היה להשתנות, שיכולים להיות בו אילו שמחות או ייסורים, את כל זה אנחנו קובעים בעצמנו בחושים שלנו. אנחנו נותנים לו שמות וכינויים, אבל בעצם כל זה לא נמצא בבורא, זה קיים בנברא. כשאנחנו אומרים הוא גיבור, בעל חסד, אמיתי, או צדיק, בכך אנחנו משליכים על הכוח הדוחף הזה את התחושות הפנימיות, הקטגוריות שלנו.

הכוח הדוחף הזה תמיד משפיע עלינו ואין בו כלפינו שום שינוי. לכן אם אנחנו באופן כזה נקלוט את זה, אנחנו נעמיד את עצמנו במצב מאוד נכון, שבתוך עצמנו צריך לשנות הכול. אנחנו לא צריכים לחכות שמבחוץ משהו ישתנה, מבחוץ לא משתנה כלום, כל השינויים בתוכנו.

אם אנחנו נזרז את השינויים האלה בתוכנו, אנחנו באופן טבעי נגיע מהר להשתוות עם החוק הקבוע הזה, וההשתוות עם החוק הקבוע לתת הנאה, זה התיקון המלא שלנו, השלם. זה הוא שמעלה אותנו לדרגה של שלמות ונצחיות. מה זאת אומרת שלמות ונצחיות? מילוי שלם ונצחיות מכיוון ששום דבר לא משתנה יותר. יש רק מילוי נצחי בכל הרצונות. אולי זה נשמע אוטוריטארי מדי, פרימיטיבי מדי, אבל כמובן שזה מורגש על ידינו כמצב שלם, מושלם.

מה זה צמצום? מלכות של עולם אין סוף, אחרי שקיבלה תענוג לתוכה, התמלאה בתענוג הזה, הבינה מה זה להיות שווה לבורא בפעולה, פתאום היא רוצה להיות שווה לבורא בכוונה שלו. בפעולה היא השוותה עם הבורא בבחינה ג' והרצון להיות כמו הבורא, להיות כמו העשיר הזה, נוצר בבחינה ד'. לכן התוצאה מהרצון הזה להיות כמו העשיר, היא שאני לא רוצה לקבל ממך שום דבר, אני רוצה עכשיו ללכת ולעשות הפוך מעצמי, לעשות כזה מצב שיהיה שווה אליך. זה מה שהעני הזה רוצה בדוגמה שלנו.

אז באופן טבעי צמצום א' מגיע כמדרגה לשלב הבא, זה לא רק ריצה ובריחה מהבושה. הכוח הדוחף, המכריח שגורם לצמצום, זה הבושה, זה הגורם לצמצום. וכתוצאה מהפעולה הזאת מה בעצם האנרגיה לעשות את הפעולה הזאת? ומהי האנרגיה בשביל לעשות פעולה, כל פעולה, זאת לא הבריחה מהבושה, כדי שלא יהיה לי רע, אין כזה דבר בכלל בעולם, לברוח מייסורים, תמיד האדם בורח ממילויים קטנים למילויים גדולים יותר.

כלומר הנברא מרגיש פה חוסר נוחות. והמצב הבא כשהוא יהיה ריק מאור חכמה, הוא שיהיה מלא באור חסדים ובתוכו הוא ירגיש הנאה גדולה יותר, קבלה גדולה יותר.

כלומר אף פעם אין פעולה יותר גדולה, בשביל לעבור ממצב אחד למצב אחר, לכאורה ממצב מלא למצב ריק, הפעולה הזאת מתבצעת רק במילוי רב יותר. יכול להיות שהמילוי הרב הזה יותר יהיה באור חסדים, יכול להיות שהמילוי הגדול יותר נוצר בי ובסופו של דבר אני ריק, אבל זה אומר שבמצב הקודם, כשהייתי מלא, הרגשתי את המילוי הזה כשלילי, לא כמילוי אלא כמינוס, אפס.

המצב הזה, הבושה, כשאני מרגיש את כל האור הממלא אותי של הבורא, אני מרגיש אותו כשלילי ולא כממלא, הוא הגורם בי את התנועה שבו, במצב השני הזה, אני אהיה ריק אבל המצב הריק הזה, אני אעריך אותו כמילוי. כלומר מה אני רוצה לומר פה, הרצון הוא יחסי, המילוי יחסי. הכלי יכול להיות מלא באור או ריק מאור. הוא יכול להיות מלא באור חסדים ובאור חכמה.

אנחנו צריכים להעריך כל מצב של הכלי בין המצב הקודם שלו למצב הבא שלו, העתידי. אנחנו כל הזמן צריכים לצאת מתוך מה המצב הזה, האור הזה ברגע הזה, אפילו אם זה אור חכמה, אבל מה הוא ברגע זה גורם בכלי? אור חכמה ברצון להנות בכלי צריך לגרום לתענוג גדול מאוד אבל עכשיו הוא לא גורם לי לתענוג, מדוע? מכיוון שהרצון לקבל נמצא בדרגה מסוימת של ההתפתחות שלו. כלומר עכשיו בדרגה הזאת של ההתפתחות, חכמה קובעת את האור כנותן לו ייסורים איומים שנקראים "בושה", כלומר, אלה ייסורים שמשמידים את האני שלו.

אין שום דבר יותר גבוה, זה הדבר היחיד שיש לנברא, ה"אני" של עצמו, מכיוון שהוא עומד לחלוטין כנגד הבורא. לכן הוא בעצם הקיים היחיד בנברא, הוא המהות היחידה של הנברא. לכן השמדת ה"אני" הזה מורגש כייסורים הכי נוראיים. אנחנו מוכנים לכול, ללכת למוות, לבצע דברים הכי שפלים, מעשי גבורה הכי גדולים והעיקר שהאני העצמי שלי לא יושמד. והאני העצמי שלי הוא הנותן לנו את תחושת הנצחיות מכיוון שהוא נמצא בתוכנו ברמה של הבורא כי הוא יורד ממש מלמעלה, אנחנו יכולים להרוג את עצמנו. החיים האלה לא נראים לנו נצחיים ביחס לאני שלנו.

זה קיים באדם באופן תת מודע, לכן האדם יכול ללכת לקראת המוות, ממש להרוג את עצמו, העיקר שהאני שלו יישאר. אז פה הבושה הזאת היא כזאת הרגשה בתוך הנברא, כשמול כל המילוי הוא מרגיש השמדת ה"אני" שלו, וזה מה שמביא אותו להסתלקות האור שממלא אותו, שברא אותו, שמביא לו חיים. הוא מוכן להישאר בלי אור החיים הזה, לא חשוב לו, העיקר שהאני הזה יישאר. והאני הזה שיהיה כמו שהוא בשורש - ריק. לא משנה בכלל איזה, העיקר שהוא יתקיים. לכן צמצום א' מביא לכך שהנברא נהיה יותר קרוב לבורא. כלומר בסופו של דבר הוא מקבל אור חסדים.

הגענו למצב של צמצום. יש את מלכות של עולם אין סוף מלאה באור, ואותה מלכות של עולם אין סוף שנשארה ריקה. אז מה יש בה עכשיו? נראה את המבנה שלה.

אנחנו דיברנו על זה שיש בורא, אור, שברא את בחינת שורש. האור הזה ברא את בחינה א', הרצון להנות. הרצון להנות הרגיש שהוא נהנה ואחרי זה הרגיש את האור בתוך עצמו. הבחינה הבאה, בחינה ב', היא הרצון להשפיע, לאחר מכן בחינה ג', הרצון להשתוות למשפיע, ובחינה ד' היא מלכות. מלכות מקבלת לתוכה את כל האור דרך כל הבחינות האחרות. כבר דיברנו על זה שכל בחינה מורכבת מעצמה ובתוך עצמה משאר הבחינות, אחרת היא לא הייתה מתקיימת.

כלומר יש שורש, א', ב', ג', ד' בחינות שמתרכזות בהדרגה בהכרה עצמית מהבחינה של אור פשוט ללא חיים, אור שמשפיע, קוצו של י', עד הבחינה שיש רצון שהוא עדיין לא בהכרה עצמית, רצון לקבל. אחרי זה יש רצון להשפיע שגם לא מכיר את עצמו, זה משתלשל באופן אוטומטי אחד מהשני. אחרי זה יש רצון לקבל שכבר רוצה להיות דומה לאור, ואחר כך רצון להיות לא בפעולה דומה לאור אלא להיות דומה לבורא. והרצון הזה להיות דומה לבורא, כמו שנוצר לעני ההוא, מביא למצב הבא, לצמצום א'.

אנחנו יכולים גם להגיד כך, יש לנו השפעה של האור הראשון, אחרי זה נוצרת בחינה א' שמרגישה בתוכה את האור. מתוך בחינה א' נוצרת הבחינה השנייה, בחינה ב'. מה זאת אומרת בחינה ב'? שיש בה את בחינה א' שמרגישה בתוכה את האור. בחינה א' היא לקבל, ובחינה ב' כתוצאה מא' היא לתת, להשפיע. מאיפה הרצון הזה להשפיע? מבחינה א' שרוצה לקבל, שנוצרה מתוך זה שיש אור שרוצה לתת, להשפיע. אם האור רוצה להשפיע, אז איך אני יכולה להשפיע? אני יכולה להשפיע אם אני אקבל. אז אני אקבל מכיוון שאני רוצה להשפיע, מכיוון שגיליתי שבי יש רצון לקבל שנוצר מהאור של להשפיע. אחרי שאני דומה ל-להשפיע, כלומר אני בסופו של דבר משפיע כמו אותו אור שמקבל, אז פה אנחנו שווים. מתוך המצב הזה, אני רוצה להיות כמו ההוא, אני מתחיל להרגיש את עצמי כמשפיע, ואז הפעולה הרביעית נוצרת כשיש בה את בחינה ג', את בחינה ב', את בחינה א' ואת בחינת שורש. בחינה ד' שנוצרת מורכבת מכל הקודמות לה.

לכן בהרגשת הרצון של עצמה להיות דומה לבורא, או כמו העני שרוצה להיות דומה לעשיר אבל לא יכול, היא באופן טבעי עושה צמצום א'. בסופו של דבר אנחנו מציירים כאלה מצבים באופן פשוט מאוד, שורש, א', ב', ג', ד' בחינות. ואם אנחנו רוצים בכלל להבין מה זה מלכות, אנחנו אומרים שמלכות בתורה גם מורכבת מארבע בחינות, שורש, א', ב', ג', ד'.

לבחינות הראשונות שלפניה אנחנו קוראים "ט' ספירות ראשונות". תשע ספירות ראשונות. מה זאת אומרת "ט' ספירות ראשונות"? אלו תכונות או יחסים כלפי מלכות, יחס הבורא, ומלכות היא הרוצה להידמות לו. מזה שהיא נהייתה דומה בפעולה, משפיעה או מקבלת בשבילו, מתוך זה היא רצתה להיות כמוהו, כמו העני שקיבל הכול מהעשיר וגילה שהוא לא כמו העשיר. ולכן כל היחסים בין בורא לנברא נבנים אצלנו בצורה של פרצוף, תשע ספירות ראשונות, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ומלכות. ט' ספירות הראשונות הן תכונות הבורא, מלכות היא הנברא, והכול יחד זה עשר ספירות.

בעיקרון חוץ מזה אין אצלנו שום דבר. כתר זה אור שמשפיע לכול. התכונות מהכתר עד המלכות אלו כל התכונות שבאמצע, שהאור מוליד בתוך הרצון לקבל בשביל להביא אותו להכרה מי הוא, מה הוא, ובשביל שישתוקק להיות דומה לכתר. אז יש לנו כתר ומלכות והיחסים ביניהם, חוץ מזה אין לנו שום דבר. בזה עוסקת הקבלה.

יש לנו כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. מלכות מורכבת מכל הבחינות הקודמות לה, ויש לה את כל האפשרויות הפוטנציאליות להשפיע בחזרה ולהיות דומה לכתר. כלומר כמו שכתר דרך כל התכונות האלה, הקטגוריות שלו, בונה ומשפיע על מלכות, כך המלכות מתוך עצמה, בעזרת הרצונות שלה, מבינה איך היא יכולה לסגל את כל התכונות האלה שבאמצע בשביל להשפיע לכתר. במלכות, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, אלו לא תכונות, אלא זה דירוג של רצון, אפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, נקרא לזה "בחינות של עביות". עביות היא מהמילה "עבה", הכוונה היא לאגואיזם. בתוך מלכות, אם אנחנו מסמנים כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, אלו לא התכונות שלה, אלו גדלים של הרצון שלה ליהנות.

אם יש לי רצון ליהנות קטן, אז אני יכול במשהו להידמות לפשפש. אם יש לי רצון לקבל יותר גדול, אז אני יכול כבר להשתוות לאיזו חיה. עם רצון עוד יותר גדול, לילד, ועוד יותר גדול, לאדם יותר מבוגר, וכך הלאה. לדוגמה, בינה שנמצאת במלכות, אני לא מתכוון לבינה, לתכונת השפעה מצד הבורא בתשע הספירות, בתכונות של הבורא, לא, אני מתכוון למלכות שיש לה עביות, רצון ליהנות, שמבינה שיכולה לקחת על עצמה, לסגל בתוכה תכונה בדומה לבינה ולהשפיע בצורה כזאת, לפעול בצורה כזאת.

אנחנו עוברים עכשיו ביחד על שאלות לא פשוטות, מאוחר יותר נפתח אותן ככל האפשר ובעמקות גדולה. הן יתבלבלו בתוככם, אני גם לא מצפה מכם עכשיו שתדעו את כל מה שאני מספר לכם היום, ובשיעור הבא תבינו, ותחיו בזה באופן חופשי. זה לוקח הרבה זמן, אני יודע מהניסיון שלי עד כמה אדם נכלל, עד כמה קשה לו להתרגל לכל זה. מדוע? מכיוון שבכלל בחיים שלנו הכול קורה על פי חוק יחיד שמקיף את כל המציאות, "חוק השתוות הצורה", כוח כללי גבוה המקיף הכול.

מה הכוח הזה רוצה? להביא את כולנו להשתוות אליו. לכן כל מה שאנחנו מרגישים, זה במידה שאנחנו שווים לכוח הזה. אם אנחנו שווים לכוח הזה במידה מינימלית, אנחנו מרגישים את העולם הקטן שלנו. זו הרגשה קטנה מאוד, קשר קטן עם כל הכוח הכללי. ככל שנשתווה אליו יותר, כך נרגיש אותו יותר, עד שנרגיש את כולו, ואז נקרא לו "בורא", ואנחנו בעצמנו נהיה שווים לכוח הזה, שווים לבורא.

בתוך העולם הקטנטן שאנחנו נמצאים בו, אנחנו מרגישים את הכוח הכללי שסובב את כל המציאות שלנו. באופן טבעי נולדנו עם התכונה הקטנה הזאת של השתוות לכוח הזה במידה שאנחנו מרגישים את החיים שלנו. היה הכרחי לבורא חוץ מליצור, לברוא את הכוח הגדול והענקי הזה לתת הנאה לנבראים, לברוא בתוכו מין אזור קטנטן, מין כתם קטן, שבו אנחנו יכולים להתקיים. כלומר להיות דומים לאור הזה, לכוח הזה על אף שאנחנו בכלל לא שווים לו.

אנחנו כאילו יכולים לתת משהו, לכאורה להשפיע, אבל מספיק שאנחנו נרגיש את כל הכוח הכללי הזה, ובתוכו את העולם הקטנטן שלנו. ואחרי זה, אם כבר נהיה מעל הכוח הזה, ונרכוש בעצמנו את מידות ההשוואה לחוק הכללי הזה, אז באותה מידה אנחנו נרגיש נפחים גדולים יותר. הנפחים האלה נקראים עולמות רוחניים, עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון, עולם אין סוף.

רק במידה שבה נצליח בתוך עצמנו לארגן ולכוון את התכונות שלנו להשתוות לכוח הזה, באותה מידה כל המדע הזה יורגש כקרוב לנו, כקיים בתוכנו באופן טבעי ביותר. לכן ביחס למתחילים, אני אפילו לא מקווה שהם יכילו את זה בתוכם וימצאו את כל ההגדרות האלה בפנים, שירגישו תכונות כאלה, שהם יגידו פתאום "הנה, הבנו על עצמנו, זה משהו שתמיד ידענו בעצם".

זה בא בהדרגה. במידה ואנחנו לומדים יורד אלינו אור מקיף, כלומר מחשבת הבריאה הזאת פועלת עלינו מכיוון שאנחנו מדברים על זה. מכיוון שגם אם אנחנו רוצים, וגם אם לא רוצים, על ידי כך שאנחנו לומדים את כל המכניקה הרוחנית הזאת, אנחנו מושכים על עצמנו הקרנה של האור הזה. הכוח המקיף הזה, הרצון להנות, להיטיב לנבראיו, מתחיל לפעול עלינו ולהביא למצב המושלם.

כשאנחנו מדברים על זה, אנחנו מושכים את הכוח הזה עלינו, ובהדרגה הכוח הזה יוצר בנו תכונות דומות לתכונות הבורא. התכונות של הבורא נכנסות למלכות, ומלכות גם יוצאת מורכבת מהתכונות האלה. ואז אנחנו מתחילים לא רק לדבר, לא רק לקרוא, אלא בתוך עצמנו להרגיש את כל מה שאנחנו קוראים ומדברים עליו, כך שזה באמת קורה בתוכנו. מכיוון שכל מילה, כל משפט, כל תופעה שאנחנו קוראים עליהם, אנחנו מרגישים בתוך עצמנו חלקים דומים להם.

אנחנו מקווים שזה יקרה בתוכנו, זה תלוי רק ברצון שלנו, בהשתתפות שלנו, עד כמה נרצה להשתוות לכוח הזה. הכוח של הרצון להיטיב לנבראיו מתגלה בתוכנו כ"ואהבת לרעך כמוך", מכיוון שהשפעה מצד הבורא נקבעת פשוט כהשפעה לנבראים. ומהצד שלנו, מצד הנבראים, ההשפעה הזאת נקבעת במשפט אחר, אבל היא תואמת ושווה באופן מוחלט. "ואהבת לרעך כמוך", זו אותה תכונה.

אנחנו מקווים שנשיג את התכונה הזאת. היא תתלבש בנו באופן בלתי אמצעי, ולא תיראה לנו שנואה ודוחה כמו היום. אנחנו לא נתפוס אותה כמשהו חלומי, בלתי ניתן למימוש. בהשפעת האור העליון זה יתבהר בתוכנו ואנחנו פשוט נהיה בעלי הרגשה, בעלי חיים בתוך העולם העליון והנפלא הזה.

אני מציע לכם, תחזרו על השיעורים האלה, הם הבסיס. אתם תראו עד כמה יהיו עוד קשרים נוספים בין מה שאנחנו קוראים ולומדים לבין ההרגשה שלכם. אתם תתחילו פתאום להרגיש ולגלות, זה יתווסף לכם וייווצר בתוך תמונה קומפקטית של הבריאה. היא תהיה מולכם, אתם תוכלו להיכנס לתוכה. היא לא תהיה כל כך מעורפלת ומפורקת. להיפך, זה יתחבר למערכת בנויה היטב ויפה, שבסך הכול בנויה מעשר תכונות. כתר, עליונה, רצון הבורא להיטיב לנבראיו, התחתונה מלכות, רצון מלכות להידמות לבורא. וכל מה שבאמצע, שמונה הספירות שבאמצע, שהם היחסים בין הבורא לנברא. אותם אנחנו צריכים ללמוד, לממש בתוך עצמנו ואז נשיג את מה שאנחנו צריכים. על פי הקבלה, מה שאנחנו משיגים ופועלים, הם אנחנו עצמנו.

(סוף השיעור)