שיעור בוקר 08.10.20.21 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 526, מאמרי "שמעתי",

מאמר ט"ו, "מהו, אלהים אחרים, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 526, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ט"ו, "מהו, אלהים אחרים, בעבודה".

גם זה מאמר מיוחד, בעצם כמו כל מאמרי "שמעתי", הוא מסביר לנו עד כמה אנחנו יכולים למדוד את עצמנו, איכשהו לציין לעצמנו באיזה מצב אנחנו נמצאים בעבודה שלנו ועל ידי מה אנחנו יכולים לשקול עד כמה אנחנו עושים מאמצים, כמה מתקדמים וכמה לא, כי הבורא לא מן הסתם אומר ש"בראתי יצר הרע", והכוונה שלו היא לא שאנחנו נישאר ביצר הרע, אלא שעל ידי היצר הרע שיתנגד לעבודה שלנו, אנחנו נקבל הרגשה והבנה איפה אנחנו נמצאים כלפיו, כדי להגיע אליו להזדהות עימו, למקום, לדרגה שלו. ולכן איך לשקול, איך למדוד כל פעם את ההתקדמות שלנו, האם אנחנו יותר מתקדמים או יש נסיגה, את זה המאמר הזה מסביר לנו.

טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה

"כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני"." מצד אחד יש אפשרות לעשות כך, כי יש משהו כנגד הבורא, וכנגד הבורא זה רק יצר הרע, האגו שלנו שמפריע לנו בכל המקרים, אז "לא לעשות אלוהים אחרים על פני", זאת אומרת שיש בורא, תכונת השפעה, אהבה, יציאה מעל האגו של האדם, ויש מצב שני. אין יותר משני מצבים או להיות שייך לבורא, או שייך לדבר הפוך, לרצון לקבל שלנו. "והזה"ק מפרש, שצריך להיות "אבנין למשקל בה [אבנים לשקול בהן]"." אבן זה נקרא הבנה, אז איך אנחנו בהבנה, בהשגה, בהרגשה, שקודם מרגישים ואחר כך יכולים לתת להרגשה שלנו כל מיני מדרגות, איך אנחנו יכולים לשקול את זה.

"ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'? והשיב, שזה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כחו לעבודה זו. היות שבענין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו. וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם בצורה של מחשבות זרות. והוא בא ושואל את שאלת "מי ומה". וע"י השאלות האלו האדם אומר, שבטח שכל אלו השאלות הס"א שולח לו, בכדי להפריע לו מן העבודה."

אדם חושב שבאמת יש לפניו שני כוחות, ואם כוח אחד הוא איכשהו רוצה להתקדם, להגיע ללשמה, להגיע לעל מנת להשפיע, להגיע לחיבור עם אחרים, הוא לא כל כך רוצה את זה, אבל הוא רואה שהוא חייב את זה, כי בזה הוא מתקדם למטרת הבריאה. אבל זה שיהיה לו עוד איזשהו כוח שיפריע לו להתקדם בדרך הזאת, על זה הוא לא חשב, ואז כשמגלה שיש כוח שהוא ממש עוצר אותו, מושך אותו אחורנית, אז מה קורה?

"ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני"."

זאת אומרת, שאסור לנו להגיד שהכוחות שהם מפריעים לנו להגיע ללשמה, לעל מנת להשפיע, לחיבור, למשהו רוחני, שהכוחות האלה לא באים מצד הבורא, אלא גם הכוחות האלה באים מצד הבורא, והם באים כדי להפריע לנו אבל זה נקרא "עזר כנגדו", כך קוראים מקובלים לרצון לקבל שלנו, יצר הרע, כי אומנם הוא נראה לנו כנגד אבל בעצם הוא נותן לנו הבחנות ומדרגות והבנות איך להתקדם נכון. זאת אומרת, אומנם הוא כנגד אבל הוא עזר, ואת זה אנחנו צריכים להבין.

"והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה בא לו מצד השכינה הקדושה. כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת, שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות, הנקראים מחשבות זרות. היינו, שע"י המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהם נבחנים למחשבות זרות. וכל זה האדם צריך לדעת את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות." הדברים האלה באים לאדם דווקא כדי לכוון אותו יותר נכון למטרת הבריאה, למרות שלאדם זה מתראה כאילו זה מפריע, זה עוצר אותו, זה מבלבל אותו, הוא נחלש והוא לא רואה בזה את העזרה מלמעלה, אלא דווקא הפרעה.

"וזה דומה למשל: חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו. ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן האדם שולח מי שהוא, שידבר לשון הרע על חבירו. אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו. אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חבירו.

והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע ולא לקבל כלום לעצמו. מה שאין כן שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקרר, זה נבחן "שלא בפניה", אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעמ"נ להשפיע.

ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות. וזה נראה כאילו היא שולחת לו שלוחים, לראות, איך הוא מדבר עליה לשון הרע על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את ענין הנ"ל."

"והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא. כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות.

וזה נקרא "אבני למשקל בה". היינו, שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין השאלות האלו, נופלים לו במוחו. שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו. ושכל מאוויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים".

בצורה כזאת הוא צריך לשקול מה שהוא מרגיש, מה שהוא מקבל, את זה ששולחים לו כל פעם במוח ובלב רגשות ומחשבות חדשים.

"ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן." כאילו פעם מושכים אותו קדימה, פעם דוחים אותו אחורה. "ועל זה מזהיר הכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני"." שכאילו יש עוד כוח חוץ מהבורא שעושה עבודה הפוכה. "שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני". אלא האדם צריך לדעת, שזהו בחינת "פני". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה." שרק בזה שהוא רואה עד כמה שיש בו בעד ונגד מחשבות וכוחות, בעד התקדמות ונגד התקדמות ואיך הוא מסתדר איתם, בזה שהוא נמצא בין שניהם הוא יכול לראות את מצבו האמיתי ולמדוד עד כמה שנמשך לעל מנת להשפיע, למטרת הבריאה.

"ועיקר הכבידות שיש בעבודה היא, משום שהם "ב' כתובים המכחישים זה את זה":

א. שמצד אחד אדם צריך להשתדל, שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו." זה מצד אחד, הוא חייב לראות שבעצם כך הוא צריך להיות מכוון, במידה הזאת תהיה לו דבקות, לפי השתוות היחסים עם הבורא.

"ב. ומצד הב' אנו רואים, שאין זה המטרה העיקרית. היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו, אלא להיפוך, שמטרת הבריאה היתה מטעם רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'.

ולפי שב' ענינים אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה, כלומר מקצה אל הקצה: שמצד אחד האדם צריך להשפיע, ומצד הב' האדם צריך לקבל. זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה:

א. שהוא להגיע לידי דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהיא שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע.

ב. ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא.

לכן, בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד. משום שאחרי דין ודברים, שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה בעמ"נ להשפיע.

וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו נבנה אך ורק על בחינת השפעה. וזה מכונה בשם שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע"."

המאמר הוא לא פשוט, יש כאן הרבה חומר, בואו אנחנו נשתדל לברר אותו קצת, עד כמה שאפשר.

שאלה: בדרך כלל במשך היום אני עם מחשבות שמרחיקות אותי מבורא ומהחברים, ונדמה היה לי שזה מחשבות זרות. אבל כאן כתוב, שהמחשבות הזרות שלוחצות על האדם מגיעות אליו רק במצב שהוא עובד את עבודת ה'. מה ההבדל בין אותן המחשבות הזרות שכותב כאן בעל הסולם לבין אותם הדברים שאני חשבתי כמחשבות זרות?

מחשבה זרה נקראת "זרה" מפני שהיא רוצה למשוך את האדם לקו שיש לו בחיים. אם אני עכשיו חושב על עסקים ופתאום באות לי מחשבות על איזה בילוי, אז המחשבות על הבילוי הן מחשבות זרות לעומת המחשבות על העסקים. זה ברור.

אותו דבר כאן, אם אני נמצא בעבודה רוחנית, כמה שאני נמצא בעבודה רוחנית ואני מרגיש שבאות לי עכשיו מחשבות שלא תומכות בדרך הרוחנית, בהתקדמות הרוחנית, אני מקבל אותן כמחשבות זרות.

רק כאן לא מדובר על זה שבאות מחשבות זרות, ודאי שהן באות, אלא בשביל מה הן באות, איך אנחנו יכולים להשתמש בהן כדי להפוך את המחשבות הזרות האלה דווקא לנכונות וטובות להתקדמות. כי הבורא לא בורא שום דבר מיותר בכל הבריאה, אלא הכול תלוי איך אנחנו משתמשים בזה.

תלמיד: בסוף הוא רושם שהסיכום הוא השפע שמקבלים מהבורא, מה זה אומר?

סיכום?

תלמיד: כן, סיכום, הסכום של כל מה שצריכים להשתוקק אליו, כדי לקבל את השפע העליון.

כל ההתפתחות שלנו היא להגיע לדבקות שלמה בבורא. דבקות שלמה, לא שאנחנו נעלמים בתוך הבורא, אלא אנחנו נעשים בלקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, כל דבר שהוא משפיע אנחנו מסוגלים לקבל על מנת בחזרה להשפיע לו. שמקבלים רק כדי להשפיע לו, בזה אנחנו מזדהים עימו בכוונה, בנטייה, במחשבה. כמה שהוא רוצה להשפיע לנו, כך אנחנו רוצים להשפיע לו, זה בעצם הסיכום של כל העבודה שלנו.

במידה הזאת מה אנחנו עושים? אנחנו מגיעים למצב שאנחנו נמצאים בו כמו הבורא, שכל התענוג שלו הוא מהשפעה לנו וכל התענוג שלנו הוא מהשפעה לו, ואז אנחנו נמצאים במצב כמוהו, שזה המצב הכי גדול, הכי חשוב, הכי נעלה.

שאלה: מדוע המחשבות והכוחות המנוגדים לעבודה דווקא הן הבסיס לעבודה?

שיש לנו מחשבה אחת ונגד אותה מחשבה אבל בצורה הפוכה, עבודה אחת וכנגדה משהו שמפריע לה, אנחנו יכולים לשקול כמה אנחנו מתקדמים. כי אנחנו לא יכולים למדוד שום דבר, אלא שיש משהו נגד. הנבראים נמצאים במצב שהם רק צריכים להיות כוללים שני כוחות שונים, ובין שני הכוחות האלה הם נמצאים. הם מרגישים את החיים שלהם, הם מרגישים את ההתקדמות שלהם, לאיזה כיוון הם. הם יכולים לבנות מחשבה, רצון, לייצב את עצמם רק בזמן שהם נמצאים בין שני כוחות, תופעות מנוגדות.

תנסו לחשוב על זה, תנסו לראות את זה בחיים שלנו. אם לא היה לנו שום התנגדות, אם אין לנו איזו התנגדות במשהו, לא היינו לא מרגישים. תופעה אחת, כוח אחד אנחנו לא מרגישים, אנחנו יכולים להרגיש אותו רק כי יש משהו נגדו ובכמה שיש בין שני כוחות האלו היחסים בעד ונגד, אז אנחנו מרגישים בין זה לזה.

אם אני נמצא רק בחושך או רק באור אני לא יכול לזהות כלום, אלא רק שיש קונטרסט, ההבדלים בין החושך לבין האור, אז אני יכול להבדיל ביניהם ומזה אני תופס איזו צורה. וככה זה בכל מיני החושים האחרים שלנו, גם הגשמיים וגם הרוחניים, זה הטבע, כך אנחנו בנויים.

מאיפה זה נובע? זה נובע מהנשמה שלנו, שיש לנו חמישה חושים בנשמה, שורש, א', ב', ג', ד', ואז יש לנו ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, גם חמישה ובהם אנחנו חיים, בהם אנחנו מרגישים בעד ונגד, טוב ורע, שחור לבן, מר מתוק. כך אנחנו קיימים ביניהם.

אם אתה תיקח את כל ההבדלים האלה, שלא יהיו בנו הבדלים בכל חוש וחוש, בין פלוס ומינוס נניח, אנחנו מאבדים את ההרגשה ולא יכולים להרגיש איפה אנחנו נמצאים, האם אנחנו בכלל קיימים.

שאלה: אפשר לומר שלאדם יש חלק שהוא מקבל וחלק שהוא נותן, האם זה נכון?

לא, אין לנו חלק שנותן. אנחנו נותנים, אנחנו יכולים לתת בידיים, אבל רצון לתת, אין. רצון לתת זה רק בורא ורצון לקבל בלבד זה רק הנברא. רק הנברא מקבל תיקון, כך, שמעל הרצון לקבל הוא יכול להרכיב כוונה, שהוא משתמש ברצון לקבל לטובת הזולת, לטובת הבורא, ועל זה אנחנו מדברים. כל התיקונים שלנו הם במחשבה, לשם מה אני מקבל, וזה נקרא אצלי להשפיע.

שאלה: מה זה הדבר ששוקל את האבנים?

האמת מה ששוקל אבנים, זה הקו האמצעי. תיכף אנחנו נגיע לזה לפי הטקסט, ואז נבין מאיפה זה מגיע.

שאלה: האם יגיע זמן שהעבודה להגיע לחיבור בעשירייה תהיה פחות קשה או ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו נהיה בעלייה יותר תלולה?

זה יהיה יותר קשה, אבל אנחנו נוכל לבצע אותה. הרצון לקבל שלנו יהיה יותר גדול, אבל נוכל להתמודד עימו ולהוסיף עליו כוונה על מנת להשפיע. אבל ודאי שההתקדמות, היא התקדמות ברצון לקבל יותר גדול, ואז בהתאם לזה הכוונות יהיו יותר גדולות בעל מנת להשפיע, אבל יהיה לנו כוחות לזה.

העיקר להרגיש מה זה נקרא "על מנת להשפיע", מה זה נקרא "לשמה", מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", הכול מדובר על תכונה אחת, שחשיבות ההשפעה אצלי יותר חשובה מחשיבות הקבלה.

שאלה: למה בעבודה יש לאדם מחשבות זרות, והאם זה נחוץ שיהיו לו כאלו מחשבות, או להרגיש אשמה בזה שבאמצע השיעור למשל עולות כאלו מחשבות?

כל מה שהאדם מקבל, גם בצורה פיזית וגם בצורה נפשית, גם במחשבות וגם ברצונות, בכל מה שיש לו, הכול מגיע משורש אחד ורק כדי לכוון אותו יותר נכון למטרה. זה הכול, אין משהו מחוצה לזה. כל אדם ואדם בסופו של דבר יראה שתמיד כוח עליון אחד לחץ על האדם, שהוא בלבד מסדר את האדם כך שיגיע למטרה.

שאלה: איך אנחנו יכולים להפוך את המחשבות הזרות כדי לעשות את העבודה?

אנחנו לא צריכים לשנות ולהפוך שום מחשבות ושום רצונות, אלא רק לחזק את מה שיש לנו להגיע מטרה אמיתית אחת, להיות קרובים יותר לבורא. וקרובים יותר זאת אומרת, להיות יותר דומים לו. זה הכול, שום דבר חוץ מזה אין לנו מה לעשות, ואי אפשר שום דבר לעשות.

שאלה: הוא רושם שיש לנו שני שלבים, הראשון להגיע לדבקות, השתוות הצורה, והשני להגיע למטרת הבריאה כלומר לקבל את השפע העליון, מה הם השלבים?

אם אנחנו מגיעים לעל מנת להשפיע, במידה הזאת אנחנו יכולים להרגיש איזה תענוג יש לנו בקשר עם הבורא. יש עבודה בלהתקרב וכתוצאה מזה יש עבודה בלהנות, כי להנות זה גם על מנת להשפיע. הייתי אומר כך, שיש בזה כמו שאנחנו אומרים, קודם כל צריכים לרכוש את תכונת הבינה, להשפיע על מנת להשפיע, שאנחנו מכינים את הכלים שלנו, ואחר כך אנחנו מגיעים למצב של לקבל על מנת להשפיע. אז להשפיע על מנת להשפיע אנחנו מעלים את עצמנו לדרגת הבינה, ולקבל על מנת להשפיע אנחנו מעלים את עצמנו מדרגת הבינה לדרגת הכתר.

תלמיד: מהו הדבר שאנחנו מקבלים?

בדרגת בינה אנחנו מתמלאים עם אור חסדים, ובדרגת כתר, חכמה, אנחנו מתמלאים באור חכמה. הראשונה נקראת "ווק" והשנייה "ג"ר", אור חסדים ואור חכמה, קטנות גדלות, זה סך הכול הדרך להגיע למטרת הבריאה, היא מתחלקת לשני חלקים.

אנחנו עוד מעט שוב נחזור על ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שם אנחנו נלמד בפרוטרוט את שני החלקים האלו בדרך למטרה.

שאלה: בדרך כלל אני נמצא במחשבה אחת בלבד, או בעד הבורא או נגד הבורא, או בירידה או בעלייה. וכאן כתוב שעלי לבנות אחד כנגד השני, איך להחזיק את האחד כלפי השני יחד?

זה להיות כאילו בקו האמצעי, שיש בעיניי כך ויש בעיניי כך, ואני רוצה לשלב את שניהם יחד., זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

תלמיד: אבל בדרך כלל אני או באחד או בשני, לא בשניהם יחד.

זה לא מספיק, זה לא טוב. זאת אומרת, בהתחלה כך האדם נזרק או לכאן או לכאן, ולא שהוא בעצמו מעמיד את עצמו באיזה מצב, אלא שככה מסדרים לו מלמעלה. אבל העבודה שלנו כמה שהיא תהיה יותר עצמאית, אנחנו נהיה באמצע ואנחנו נשלב את שניהם יחד.

אנחנו נדבר עוד על זה, זה בדרך.

שאלה: אם את המחשבות ואת ההרגשות הבורא שולח לאדם, איפה הבחירה של האדם?

הבחירה של האדם היא לא במחשבות ששולחים לו, שהבורא שולח לו, אלא איך שהוא מתייחס למה שהבורא שולח לו. שיקבל את זה בהבנה, באהבה, בשמחה, שהבורא בכל רגע מטפל בו. ובאמת כל אחד ואחד בכל רגע יכול לגלות כמה הוא כל הזמן מקבל הכוונות מהבורא. יכול להיות שבשנייה יעברו דרכו אלפי אפילו הבחנות, אנחנו לא מבינים כמה רוחניות עובדת בתדרים גבוהים, והאדם יהיה מסוגל לענות על כל אחד ואחד. ואז הוא יראה כמה הוא מתעלה למעלה מהזמן. זה יבוא.

שאלה: האם ניתן להגיד שהקו האמצעי זה מה שהבורא נותן לנו כדחייה ואנחנו מצידנו בעזרת העשירייה בונים את המשיכה?

זה לא בדיוק, אבל בינתיים שיהיה כך, כן. כתוב, "שמאל דוחה וימין מקרבת", אבל השילוב ביניהם הוא מאוד מיוחד.

שאלה: האבנים לשקול בהם את ההבנה, מתי אנחנו אומרים שאנחנו צריכים ללכת למעלה מהדת ומתי אנחנו אומרים שצרכה להיות הבנה?

גם למעלה מהדעת אנחנו הולכים בהבנה, לכן זה נקרא למעלה מהדעת. זה לא ללא דעת, אלא זה רק למעלה מהדעת. הדעת עוזרת לי ללכת למעלה מהדעת הגשמית, וכך לבנות דעת הרוחנית.

שאלה: כתוב שמחשבות הזרות "באים דוקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות." מה היא העבודה למעלה מהרגילות?

אנחנו רגילים לאיזו רמה שלומדים, מתייחסים למה שקורה לנו, מה שעובר אצלנו, ומתנגדים לכל דבר נוסף שבא בהכבדה, שזה כבד לנו. אם אדם בכל זאת מוכן לקבל תוספות בבירורים, בלימוד, בקשר עם החברים על פני ההפרעות, כל מיני דברים כאלה, אם אדם מוכן לקבל עוד תוספת, כך הוא מתקדם.

עכשיו נחזור על אותו המאמר.

קריין: חברים הציעו שאתה אולי תקרא אותו ותפתח כל משפט.

שאני אקרא? טוב, אם אתם רוצים שאני אקרא בסדר, אקרא. אני רק רוצה לשאול אם יש לנשים שאלות על מה שקראנו, על מה שעברנו עכשיו? לדעת פשוט באיזה מצב הן נמצאות. אין, נמשיך.

אני אקרא את המאמר ואתם בהתאם לזה מה שנקרא תרימו ידיים, זאת אומרת, תדליקו את סימן השאלה, אבל בדברים שבאמת הכרחי לברר אותם, ולא סתם כי בא למישהו עכשיו תשובה, שאלה או משהו.

טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה

"כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני"." זאת אומרת, שיש בורא ויש נטייה מצד האדם לעשות משהו חוץ מהבורא לפניו, כאילו יש עוד מישהו, עוד מקור שמנהל את האדם "והזה"ק מפרש, שצריך להיות "אבנין למשקל בה [אבנים לשקול בהן]". זה לא מובן מה זה. אבן זו הבנה, אז על ידי איזה הבנות אנחנו יכולים ללמוד את הבורא. וכנראה מדברים שהם הפוכים ממנו, כי תמיד הלימוד הוא בא מדבר וכנגדו, יש שני דברים הפוכים ואז ביניהם אנחנו יכולים לברר מהי האמת וכן הלאה.

"ושאל" בעל הסולם "... איך שוקלים את העבודה באבנים," זאת אומרת, בהבנות בהבדלים בין שני הכוחות "שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'?" שהאדם ידע איפה הוא נמצא. זאת אומרת, מעכשיו ועד סוף כל העבודה שלנו, עד גמר התיקון של העבודה שלנו, סוף כל התיקונים, אנחנו יכולים על ידי זה ששוקלים נכון את העבודה שלנו לדעת איפה אנחנו נמצאים. " ... שזה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, כאן העיקר המילה "יותר ממה שרגיל" "אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כחו לעבודה זו." אם אדם לא מוסיף לעבודה שלו אז הגוף לא מתנגד. ובמידה בכמה שמוסיף אז אנחנו מרגישים את ההתנגדות. "היות שבענין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו." דלהשפיע. ככה הרצון לקבל האגואיסטי שלנו הוא מרגיש. "וההתנגדות של הגוף" של הרצון לקבל "מתראה אצל האדם בצורה של מחשבות זרות." זאת אומרת, באות כל מיני מחשבות איך לזרוק את העול הזה ממני, אני מרגיש, מה לעשות? "... והגוף בא ושואל את שאלת "מי ומה"." זאת אומרת, "מי ה' אשר אשמע בקולו ומה העבודה הזאת לכם?" בלי זה לא יוצאים ממצרים, כמו שלמדנו, משליטת הרצון לקבל. "וע"י השאלות האלו האדם אומר," על ידי השאלות מי ומה "שבטח שכל אלו השאלות הס"א שולח לו," לא שהבורא, אלא ככה נראה שלנו שזה כוח זר. מה פתאום שזה מגיע לי? "בכדי להפריע לו מן העבודה."

ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני"." זאת אומרת, למרות שזה בא מהבורא, אדם חושב שזה בא לא מהבורא, אלא מצד אחר. יש מישהו שמפריע לו בזה. שאני רוצה להתקדם לבורא ויש עוד כוח אחד אפילו בי שנמצא, לא מחוצה לי, שהוא מנוגד לבורא, ומה שהוא מפריע לי ממש, הוא מפריע, אני צריך לסלק אותו ויותר טוב אם לא היה לי.

וזה כבר טעות העיקרית של האדם שהוא חושב שההפרעות שבאות בדרך הן אלו שרוצות להסיט אותו מהדרך ולא לקדם דווקא. האדם לא מבין שדווקא ההתגברות שלו על ההפרעות הוא יתקדם בדרך הנכונה.

זה החשוב ביותר, לדעת שהתקדמות בדרך זה התגברות על ההפרעות. שההפרעות האלה הן דווקא מכוונות אותו למטרת הדרך, למטרת הבריאה. זאת אומרת, ההפרעה היא לא הפרעה. היא עוזרת לו להבין, להרגיש ולעצב את עצמו נכון למטרה.

ולכן היחס להפרעות, למרות שכל פעם האדם לא מרוצה מהן, לכן זה נקרא "הפרעות", אבל הוא צריך כל פעם לייצב את עצמו נכון, ש"אוי, אני חושב לא נכון. אני צריך להתייחס אליהם שזה נקרא "עזר כנגדו"." אז הוא מסביר, בעל הסולם הלאה.

"והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה" ההפרעות האלה "בא לו מצד השכינה הקדושה.מצד הבורא עצמו "כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי," של האדם "איך שהוא הולך בדרכי ה'." או נכון או לא נכון. כדי לכוון אותו בצורה עוד יותר מדויקת, עוד יותר נכונה, אז מגיעות ההפרעות שהוא רואה סטיות מהדרך. אנחנו לא יכולים להתקדם אם אנחנו לא מרגישים שאנחנו סוטים. אז גם הקו שאנחנו מתקדמים כאילו, מי יודע שהוא נכון?

הדרך, מערכות הניווט הן כולן עומדות בזה שכל פעם מראות לנו עד כמה שאנחנו נמצאים בסטייה כלפי הקו האמיתי. נגיד, איך עובדים עם ג'יירו? הכול לפי מצפן, נגיד, שאנחנו כל פעם מודדים את עצמנו כלפי הקו האמיתי.

הקו האמיתי כאן ברוחניות אנחנו לא יודעים. זה קו של השפעה. אז כל פעם מראים לנו איפה אנחנו נמצאים בסטייה מקו ההשפעה יותר ויותר, אם אנחנו מתקדמים בדרך, אז כל פעם אנחנו צריכים לעלות ברזולוציה יותר בריינג', בטווח עד כמה אנחנו יותר ויותר סוטים מהקו הנכון, מההשפעה. לכן "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", והשפעות יותר גדולות נראות לנו. וזה נכון. כך צריך להיות. זה סימן להתקדמות.

כמו שאצל תינוק קטן, לא רואים בו טעויות, עושים במקומו, משלימים במקומו מה שצריך וזהו. אבל ככול שאנחנו גדלים אז אומרים לנו, "לא. את זה אתה צריך לעשות ואת זה, וזה", ואנחנו כאילו לא מסכימים. "למה פתאום? עשו הכול בשבילי, והכול היה בסדר, ואהבו אותי, אפילו שאני עשיתי דברים לא נכונים, לא טובים, ועכשיו, אפילו שבמקצת אני במשהו טועה, כך נראה לילד, "וכבר אומרים לי שאתה לא טוב, שאתה לא בסדר"?

זאת אומרת, כל פעם ופעם אנחנו נמצאים בביקורת מתגברת, בגילוי הטעויות שלנו בדיוק יותר ויותר, בקפדנות יותר ויותר. וכך אנחנו מתקדמים. אין מה לעשות. אחרת לא נגיע למטרה הנעלה.

אני חוזר לפסקה הזאת. "והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה בא לו מצד השכינה הקדושה." מצד הבורא "כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'." נכון יותר או נכון פחות.

"... שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות," כל מיני, מה, ומי, ואיפה אני, ומה איתי? "הנקראים מחשבות זרות. זה מה ומי? שתי השאלות האלה. "היינו, שע"י המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שיש לו בחיים "שהם נבחנים למחשבות זרות. בשביל מה אני חי? למה אני חי? לשם מה אני חי? מה יהיה לי? וכן הלאה. "וכל זה האדם צריך לדעת" שמזה הוא ידע "... מצבו האמיתי בעבודה," הרוחנית "כדי שידע מה לעשות." לכן בלי המחשבות הזרות אדם מאבד את הכיוון. הוא לא יודע איך שהוא מכוון, איפה הצפון הזה? איפה הקוטב שכלפיו אנחנו מודדים את עצמו, איפה נמצאים?

אז אני חייב לדעת לעומת הקדושה, לעומת הבורא, איפה אני נמצא. ולכן כל פעם באות לי, כמו שאנחנו טסים במטוס או באיזה מקום מפליגים בים, או יוצאים לטיול ביער, אנחנו צריכים מצפן. כך אנחנו צריכים בדרך שלנו הרוחנית מצפן. וזה מגיע לנו על ידי הרגשת הסטייה מהמצב הנכון.

ואיזה סטייה היא? על ידי מחשבות זרות, שאנחנו מרגישים, לא לכאן, ולא ימין, ולא לשמאל. אז אנחנו אם כך מתקדמים בצורה הנכונה."וזה דומה למשל:" איך אנחנו מקבלים את המחשבות הזרות האלו? ש"חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו. ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן האדם שולח מי שהוא, שידבר לשון הרע על חבירו." שידבר עליו לשון הרע. "אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו. אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חבירו.

והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע ולא לקבל כלום לעצמו." כי הבורא מראה לו שזו האמת והאדם נכנע, הוא כאילו מסכים. "מה שאין כן שלא בפניה," שהוא לא מרגיש שהוא נמצא בנוכחות הבורא. "היינו שהחיות והשמחה מתקרר, ... אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעמ"נ להשפיע." האם הוא נמצא בעל מנת להשפיע או לא.

"ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" ... שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל," בלבד "בטח כבר יודע מה לעשות," שהוא חייב, למרות מה שיש לו כאן, להתגבר ולהידבק בבורא בכל אמצעים האפשריים. "ואיך לתרץ את כל הקושיות." כי כולן מגיעות מהבורא, ולכן למרות כל הקושיות האלה הוא צריך דרכן שוב להתקרב, להיתפס בבורא, כי רק בו הכול תלוי, ורק בו הוא ממש צריך להיות קשור, דבוק. "וזה נראה כאילו היא" השכינה הזאת, זאת אומרת, הבורא בעצם, "שולחת לו שלוחים," כמו שאדם שולח שליח למישהו לדעת מה הוא בדיוק חשוב עליו, כך השכינה שולחת שליחים "לראות, איך הוא מדבר עליה לשון הרע על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את ענין הנ"ל." כי השכינה מטפלת באדם ונותנת לו הכול, [לראות] כמה שהוא מקבל את הטיפול שלה שהכול טוב, שהבורא הוא "טוב ומיטיב", לא חשוב מה אני מרגיש. ואם אני מרגיש במשהו לא טוב, זה סימן בשבילי שאני צריך להשתנות כמו במצפן שאני מסובב את עצמי עד שאני ארגיש את עצמי שאני נמצא ב"טוב ומיטיב".

זאת אומרת, כל המצבים שאנחנו מרגישים בחיים זה רק כדי לתת לנו כיוון נכון לבורא, שאם אני מסובב את עצמי בהרגשה ובהבנה שאני נמצא מול טוב ומיטיב וזה המקור של החיים שלי וכך אני מרגיש אותו למרות שאני לא מרגיש את זה, אני צריך לתקן את עצמי ולהשתדל באמונה למעלה מהדעת להרגיש שאני נמצא בטוב ומיטיב ואין עוד מלבדו.

ואז כל המחשבות הזרות שאני מרגיש ומה שאני מבין הן רק מכוונות אותי יותר נכון לבורא, כך הבורא עושה לפנינו את הדרך, עוזר לנו לגדול להיות יותר ויותר מבינים ומרגישים אותו דווקא על פני כל ההפרעות. כמה שאני על פני הפרעות מכוון אליו, אני יותר נעשה דבוק בו ומבין ומרגיש את המערכת, כי סך הכול על מה אני פוסע כאן? על הרצון האגואיסטי שלי ואז אני מצרף לדבקות בבורא את הרצון האגואיסטי שלי, את העביות וכך אני בונה את הפרצופים שלי בדרך, שאני יותר ויותר דומה לבורא.

"והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא. כי ידוע שהבטישות," בלב במוח "מה שהגוף בוטש את האדם עם המחשבות זרות שלו," הגוף הכוונה זה הרצון לקבל. "היות שהם לא באים לאדם בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות." כמה שהאדם רוצה להוסיף בעבודה שלו יותר, הוא מרגיש את ההפרעות האלה יותר, אבל הוא לא מבין שהוא צריך להבין שהפרעות האלה באות כדי לכוונות אותו בצורה יותר ויותר מדויקת להיות מכוון לבורא, כך ההתקדמות שלנו.

וההכוונות האלה בדרך, שכל פעם אנחנו מקבלים כאילו בחיים מכל מיני צורות מכל מיני פינות שבחיים, במשפחה, בעבודה, ברחוב, העיקר זה מתוך עצמנו, מתוך הראש שלנו והלב שלנו זה דווקא לא נקרא נגדנו, אלא זה נקרא עזר כנגדו, כך נקרא הרצון לקבל שלנו. אמנם אנחנו יכולים להגיד שהוא שונא אותנו, אבל הוא אוהב אותנו, הוא עוזר לנו להתקרב לבורא לכוון אותנו דווקא ישר אליו. "וזה נקרא ""אבני למשקל בה"." שאנחנו על ידי זה שוקלים, מבררים בדיוק, את הדרך שלנו "היינו, שהאבנים האלו," אבנים זה הבנות, מחשבות "מה שהוא רוצה להבין השאלות האלו," שבאות אליו "נופלים לו במוחו. שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו," עם המחשבות האלה, הזרות, שמפריעות "אם באמת כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע," או כדאי לי לרדת מהדרך, אני לא מוכן או לא מבין שההפרעות האלה באות כדי שדווקא אתקדם. כמה שנתקדם יהיו לנו הפרעות עוד יותר גדולות כדי לכוון אותנו בצורה עוד יותר מדויקת למטרה.

"אם באמת כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע," כל פעם יש לו את אותה השאלה "ולעבוד בכל מאודו ונפשו." זאת אומרת, בכל מוח ולב "ושכל מאוויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה," שכך הוא מרגיש "הוא רק במטרת עבודתו בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים". זה בעצם מה שהוא מרגיש, שזה כל הזמן מסית אותו מהדרך לכל מיני תענוגים קטנים, מחשבות, מבלבל במשהו.

ואם שם לב כמה הוא מסוגל לשמור את עצמו בזה, על ידי קבוצה, על ידי תפילה לבורא, בזה הוא מוכן. וכמה שלא, בזה לא מוכן עדיין. אבל בכל זאת יש לו, מראים לו איפה הוא נמצא, באיזו סטייה הוא נמצא, וכמה מהסטייה הזאת הוא יכול לצרף לדרך, למטרה, וכמה נשאר לו שלא יכול לכסות את ההפרעות האלה ולצרף אותן לעל מנת להשפיע, למרות שבאות כאלה מחשבות ורצונות. כאן עבודת האדם, בכל זאת שיש סטייה מהדרך והוא צריך את הסטייה הזאת לסגור.

וכאן אנחנו מתחילים להבין שבלי השפעת הסביבה, כמו שכותב בעל הסולם, אנחנו לא מסוגלים לצרף מחשבות ורצונות זרים לדרך שלנו, אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לכלום. "ואז מתחיל ויכוח חריף," שבאות מחשבות זרות "שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן." זאת אומרת, לאן אני אלך?

"ועל זה מזהיר הכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני"." שלא יהיה לך מישהו יותר גדול ממני שיקבע לך את הדרך, את החיים, אומר הבורא. "שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים," את כל ההפרעות "לשקול בהם את" העבודה שלך (עבודתכם,) "אלא "על פני". אלא האדם צריך לדעת, שזהו בחינת "פני". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה".

הכול בא מהבורא בלבד, אין עוד מלבדו, וכך הוא צריך להתייחס לכל ההפרעות ולהבין שזה מגיע מאותו מקור. לא יהיה לך אלוקים אחרים, מקורות אחרים לחיים שלך, וכך אתה תיקח אותם גם לעבודה שלך ודווקא על פניהם אתה תתקדם. דווקא על ידי הסטיות, על ידי ההפרעות, אתה תוכל לכוון את עצמך בצורה יותר מדוייקת למטרה.

"ועיקר הכבידות שיש בעבודה היא, משום שהם "ב' כתובים המכחישים זה את זה":" זאת אומרת יש לנו כאן תמיד דבר והיפוכו, שני דברים שנמצאים בסתירה ביניהם. איזה הם?

"א. שמצד אחד אדם צריך להשתדל, שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו." מצד אחד. ומצד שני,

"ב. ומצד הב' אנו רואים, שאין זה המטרה העיקרית. היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו, אלא להיפוך, שמטרת הבריאה היתה מטעם רצונו להטיב לנבראיו," הבורא רוצה לתת לנבראים ולא שהנבראים יתנו לו. זה בכלל לא שייך לרצון שלו שאנחנו ניתן לו, נמלא אותו. "היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'." זאת מטרת הבריאה, שהנבראים יהיו מוכנים לקבל, שיתמלאו מכל טוב שהבורא רוצה לתת.

"ולפי שב' ענינים אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה, כלומר מקצה אל הקצה: שמצד אחד האדם צריך להשפיע," להיות דומה לבורא "ומצד הב' האדם צריך לקבל." להיות הפוך מהבורא "זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה:

א. שהוא להגיע לידי דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהיא שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע."

ו-"ב. ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא." זאת אומרת, יש כאן שני דברים שאנחנו צריכים להבין. צריכים לתקן את עצמנו, אבל התיקון שלנו הוא כדי לקבל ממנו. אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עם הבורא שאנחנו רוצים להידמות לו. איך אנחנו יכולים להידמות? רק על ידי זה שאני עושה פעולה הפוכה. אני רוצה להשפיע לו, אז תקבל ממנו. לכן, אנחנו צריכים לתקן את הכלים דקבלה שלנו כדי להשפיע לו.

אני צריך להיות רעב כדי לבוא לאמא ולהנות לה, שאני אוכל אצלה באמת בתיאבון, ברעבון ובשמחה, ואטעם מכל התענוגים ואני אהנה לה בזה. אז אני צריך לתקן את עצמי שאני רוצה להנות לאמא, שהיא תיהנה ממני, מצד אחד. ומצד שני, אני צריך להביא את עצמי לרצון לקבל גדול, לקבל מה שהיא מכינה לי. ואז בשני הדברים ההפוכים, לקבל ממנה ולתת לה, אני יכול באמת להגיע אליה ושיהיה בינינו קשר, דבקות, השתוות, ונמלא זה את זה. אני ממלא אותה בחיסרון שלי, היא ממלאת אותי במילוי שלה, אבל סך הכול אנחנו ממלאים זה את זה בכוונות שלנו שמתחברות, ואז ביניהן מורגשת אהבה שלמה, דו צדדית. זה נקרא "אני לדודי ודודי לי".

"לכן, בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה." זאת אומרת, יש כאן בעיה, שהכוונה שלנו צריכה להיות על מנת להשפיע, והכלים שלנו שיהיו בהתאם, כלים דקבלה. "לכן על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד." זאת אומרת אנחנו, על ידי זה שמקבלים סטייה כל פעם מאיך שצריכים להתקדם, מראים לנו איפה אנחנו לא בסדר, על ידי זה אנחנו קונים הבנה מה צריך להיות היחס בין הכוונה על מנת להשפיע והרצון לקבל, כמה אנחנו יכולים להרכיב כוונה על מנת להשפיע על פני הרצון לקבל.

ואז, אנחנו יכולים להפליג ישירות, נכון, למטרה. כל פעם בלתקן את הסטייה שלנו, כל פעם. יש בזה הרבה עבודה, אפילו שאנחנו מראש מסתכלים ורוצים לזהות איפה כאן הסטייה. "לכן על ידי האבנין" לשקול בהן, שאנחנו משתדלים לראות עד כמה אנחנו סוטים מהדרך "הוא קונה" האדם "את שניהם ביחד." גם רצון לקבל יותר גדול וגם כוונה על מנת להשפיע יותר גדולה, בהתאם ששייכת לאותו רצון לקבל, שמכסה אותו בצורה שלמה.

"משום שאחרי דין ודברים," אחרי שהוא עושה את החשבונות האלה, והמאמצים "שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת השפעה במוחא וליבא," כמו שדיברנו "זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה בעמ"נ להשפיע.

וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו נבנה אך ורק על בחינת השפעה. וזה מכונה בשם שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע"." זו דרגה גבוהה מאוד.

שרטוט

כי אנחנו עולים (ראו שרטוט) מכאן ועד אינסוף באיזה דרגות. יש לנו מצב שאנחנו עושים הכנה. אחרי ההכנה אנחנו מגיעים לצמצום א', הצמצום הראשון. ואז אנחנו עובדים כדי להגיע לבחינת הבינה, זו המלכות שלנו. בחינת הבינה במרכז, כשמגיעים אליה, וכול צורת העבודה להשפיע על מנת להשפיע, כל התקופה הזאת, להשפיע על מנת להשפיע. אלה כלים דהשפעה. זאת אומרת, עובדים בעביות שורש, א' ו-ב', מגיעים לדרגת בינה.

אנחנו נלמד את זה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" הוא מסביר לנו, זה נקרא "צדיק שאינו גמור", שזדונות הופכים להיות לשגגות וכן הלאה, זו דרגת הבינה. ואחר כך אנחנו מגיעים למטרה שזה כבר כתר, (ראו שרטוט), לקבל על מנת להשפיע, זו כבר העביות 3-4, עובדים עם רצון לקבל בעל מנת להשפיע. וככה אנחנו מתקנים את עצמנו, וכאן בכתר גמר תיקון.

וכל הדרך, בכל צעד ושעל היא בזה שאנחנו נמצאים באיזה מצב ותמיד מראים לנו את המצב של התקדמות בצורה אגואיסטית (ראו שרטוט). האגו שלנו, ואת הצורה האמיתית על מנת להשפיע. ואנחנו צריכים תמיד לסגור את הפער בין האגו לבין הבורא כדי להיות על מנת להשפיע כל פעם. את הסטייה הזאת אנחנו צריכים כל פעם לאתר וכל פעם לתקן.

ועל ידי מה אנחנו יכולים לראות, להגדיל, להבין יותר איפה אנחנו צריכים לעבוד? את הדברים האלה (ראו שרטוט) אנחנו יכולים לאתר על ידי הקבוצה. אז כל פעם אנחנו יכולים לאתר. כמו שהוא אומר, שאחרי כל חבר עומד הבורא. אז כאן אנחנו יכולים לכוון את עצמנו לקבוצה וכך להגיע בסופו של דבר לבורא.

אבל אנחנו יכולים גם לראות עד כמה חשוב לנו האגו (ראו שרטוט), אם הוא לא היה מופיע, אם הבורא לא היה "בראתי יצר רע" אז לא הייתה לנו שום יכולת לתקן את עצמנו, לכוון את עצמנו לבורא. כי כל פעם אנחנו מגלים במקצת כמה אנחנו נמצאים בסטייה כלפי הבורא. כי את הבורא עצמו אנחנו אף פעם לא יכולים לראות, אלא היצר הרע כבר מראה לנו את מצבנו כלפי הבורא. לא אומר לנו שזאת צורת ההשפעה האמיתית, לא, הוא מראה לנו עד כמה אנחנו לא נמצאים בהשפעה אמיתית, וכך אנחנו על ידי זה יכולים כל פעם לתקן את עצמנו. אנחנו נעבוד על זה, זה הכול לפנינו, זו לא בעיה, לאט לאט אנחנו מתקדמים ולא לאט.

אבל רק להבין מזה את חשיבות הרצון לקבל וכמה הוא עובד בסתירה לבורא, ולכן הוא נקרא "עזר כנגדו" ובלעדיו אנחנו לא היינו יכולים לכוון את עצמנו למטרת הבריאה ולבורא. ולכן אנחנו צריכים להודות לו, כמו שהרב"ש אומר לנשק את המקל, וכך אנחנו מתקדמים. ובדרך גם "מלאך הרע הופך להיות למלאך הטוב" ואין רע בעולם אלא רק כל טוב. וכל הרע שהיה, אנחנו רואים שזה נברא אך ורק כדי שאנחנו נוכל להבדיל בין הבורא לבין מחוצה לבורא, שמחוצה לבורא לאט לאט נעלם ונשאר רק "אין עוד מלבדו", וזו המטרה. לכן רק על ידי הסטיות, הפרעות בדרך שיש לנו, על ידי האבנים שאנחנו כל פעם נתקעים בהם, על ידי זה אנחנו יכולים בסופו של דבר להגיע לדביקות.

קודם כל נעים לראות שיש לנו כל כך הרבה נשים בשיעור. ונקווה שהן עוקבות אחרינו ולומדות יחד איתנו. יפה מאוד, זה מוסיף מאוד כוח לגברים, אז תודה לנשים.

שאלה: האם "אל תעשה אלוהים אחרים", פירושו שאנו בוחרים לשרת את הבורא ולא את היצר הרע, או שזה אומר שאנחנו משלבים את שני המקורות למקור אחד בעצמנו?

אנחנו צריכים להחזיר את כוח הרע גם למקור הטוב. הכל בא מ"אין עוד מלבדו", בכל מצב ומצב שלנו. אחרת אנחנו לא מתייחסים נכון גם לכוח הטוב. אם אני זורק את הכוח הרע וכאילו משייך את עצמי רק לכוח הטוב, גם זה לא טוב. אני חייב בכל צעד ושעל בחיים שלי להגיע לדבקות. הדבקות היא בזה שאני משייך את כל היוצרות, כל מה שיש בי, כל מה שיש לי בדרך, לבורא.

שאלה: כשאני תופסת את עצמי במחשבות זרות האם אני צריכה להגיד שהבורא שולח לי את הסטרא אחרא ואז מה צריכה להיות התגובה שלי?

הבורא שולח לי, נקרא כ"סטרא אחרא", נקרא כ"מחשבות זרות", כ"כוח הרע", כ"אל זר" וכן הלאה, יש שבעים שמות לרצון לקבל האגואיסטי. אבל זה לא חשוב, אנחנו צריכים הכול לשייך בסופו של דבר לבורא שהוא עוסק כך איתנו. בזה אנחנו כבר מתחילים אחרת להתייחס ליצר הרע. אם אנחנו כבר יכולים לאתר ש"אין עוד מלבדו" וממנו אנחנו מקבלים את זה, כבר יותר קל לנו להתמודד עם ההפרעות. עוד נדבר על זה.

שאלה: איזו עבודה מעשית עלינו לעשות בעשירייה כדי לזהות שההפרעות באות מהבורא ולהתעלות מעליהן?

אנחנו צריכים לא לשכוח וכל הזמן להזכיר בינינו ש"אין עוד מלבדו", בכל דבר בחיים, כל דבר שקורה לאדם, עד שהוא מגיע למצב, כמו שכתוב, "כל עצמותי תאמרנה". זאת אומרת שאין שום דבר בגוף האדם ובעולם, ובעולם הרוחני, לא חשוב איפה ומה, אלא פועל רק כוח אחד, זה הכול. זו בעצם עיקר העבודה שלנו, כל הזמן להרגיש את עצמנו שנמצאים בכוח אחד ואנחנו עושים הכול, לא רק שאנחנו נמצאים בו, אלא כי אנחנו רוצים להיות בצורה הדדית קשורים בו.

זאת אומרת, שאנחנו נמצאים עימו בהשתוות הצורה. הוא משפיע לנו ואנחנו רוצים להשפיע לו. אנחנו רוצים להגיע להרגשה, מה שהוא מרגיש בהשפעה שלו אלינו, אנחנו רוצים לאותה הרגשה להגיע אליו. "מה זה נקרא להשפיע, להשפיע בכל הכוח, מה הבורא מרגיש, מה הוא חושב?", זה מה שאני צריך לגלות, זה נקרא להגיע לדביקות בבורא, ואז אנחנו מגיעים ממש לדרגתו. בורא זה לא הכוח העליון ממש ממש, אלא אותו עליון, אותה דרגת הכוח העליון שמחובר ומכוון אלינו.

יש דרגות גם מעליו, מעל דרגת הבורא, כי דרגת הבורא זה סך הכל "בוא וראה" ואנחנו צריכים לזה להגיע. ומה שלמעלה ממנו זה כבר שורשים יותר עליונים לכוח העליון שאותם אנחנו בינתיים לא לומדים ולא משיגים. מי יודע אחרי 6000 שנה, אחרי גמר התיקון נזכה לאלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי ועוד משהו, אני לא יודע, יש עוד דברים.

(סוף השיעור)