שיעור בוקר 19.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"להשיג מגע עם הבורא" – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: "להשיג מגע עם הבורא", קטע מס' 6.

"אנו צריכים לדעת, שיש ענין חשיבות בהיגיעה, שיש אז מגע בין האדם להשם ית'. כלומר, שהאדם מרגיש, שהוא נצרך להשם ית', היות שהוא רואה אז במצב היגיעה, שאין מי שהוא בעולם, שיהא בידו להציל אותו, ממצבו שהוא נמצא, כי אם ה' לבדו. שאז הוא רואה, ש"אין עוד מלבדו", שיכול להציל אותו, ממצבו שבו הוא נמצא, ולא יכול לברוח משם.

וזה נקרא, שיש לו מגע הדוק עם ה'. ואין האדם יודע להחשיב את המגע הזו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שאז הוא דבוק בה', כלומר שרק בה' הוא כל מחשבתו אז, היינו שהוא יעזור לו. אחרת, הוא רואה שהוא אבוד.

מה שאין כן מי שזוכה להשגחה פרטית, שרואה שהכל עושה הבורא, כמ"ש ש"הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים", ממילא אין להאדם מה להוסיף, וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו."

(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

תלמיד: למה אין לו מה להוסיף?

אין לו מה להוסיף, כי כנראה שמרוצה ממה שמקבל, אין לו שאלות על זה.

תלמיד: הוא כותב שאם הוא מגיע למצב של השגחה פרטית, רואה שהכול עושה הבורא, הוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים, אז ממילא אין לאדם מה להוסיף, כאילו הוא עצמו מבוטל. אומנם אין לו מקום לתפילה, אבל למה הוא לא יכול להוסיף בהודיה?

בוא נשאל. מי עוד חושב כך?

תלמיד: יש מקום להוסיף, למדנו על זה, להצטער בצער הציבור. אבל הוא צריך להרגיש את זה, להתכלל עם צער הציבור.

תלמיד: יש לנו הודיה על העבר, הודיה על ההווה והודיה על העתיד. בהודיה על העתיד זה גם הביטחון, גם החברה וגם האמונה. זאת השאלה, איך מגיעים להודיה על העתיד.

תלמיד: כל עוד יש סבל בציבור, איך אדם יכול להיות מרוצה ומסופק ממצבו, מהמצב שהוא רואה?

אני לא יודע איך כל אחד עונה לעצמו על מה שהוא רואה בחיים. אבל כנראה שבכל זאת רוב הטענות של האדם הן כאלה שלא חוזרות אליו ומחייבות אותו להתגלות נגד ההתפתחות.

תלמיד: מהטקסט נראה שיותר טוב שאדם יהיה תלוי בבורא ויבקש ממנו משהו, מאשר שיימצא בהשגחה פרטית והכול שלם. כן?

כן.

תלמיד: אם אדם מחובר לחברים, מחובר לציבור, מחובר למשהו מחוץ לו, אז איך הוא יכול להיות במצב שאין לו מה להוסיף? איזה מין מצב זה?

זה באמת מצב מאוד מיוחד. במצב שאין לאדם מה להוסיף הוא כאילו נמצא בחוסר הכרה.

תלמיד: כשאדם משיג מידת שלמות מסוימת, אז הוא משיג שהבורא הוא טוב ומיטיב. מה האדם יכול להוסיף על הטוב ומיטיב של הבורא אם הוא רוצה להוסיף?

אין במה להוסיף, מטוב ומיטיב אין מה להוסיף. אבל הוא לא משיג. כמה הוא צריך לטרוח כדי להשיג איזשהו חלק מטוב ומיטיב.

תלמיד: אנחנו כל הזמן נעים ממצבים של חוסר שלמות לשלמות חלקית, ככל שמשיגים.

כן.

תלמיד: לפעמים מצבי שלמות יכולים להימתח עד למצב שהוא מתאר בחלק האחרון של הקטע, שזה הופך לפגם.

כן.

תלמיד: מה הגבול? מתי זה הופך לפגם?

במקום שהאדם מסכים להיות פסיבי לגמרי.

תלמיד: מתי בקשה של אדם להוסיף משהו לא הופכת לפגם בינו לבורא? כי לפעמים הוא מרגיש שהבורא טוב, אבל הוא רוצה להוסיף משהו והופך להיות אילם, כי כל דבר שהוא יגיד ירשיע את הבורא או יהפוך לפגם.

אני צריך להגיע למצב שכל מצב הבא יכוון אותי להודות לבורא.

תלמיד: להודות לבורא.

כן. אז בטוח שיהיה טוב. רק כאן השאלה, האם על מה שאני מבקש להודות לבורא זו באמת ההרגשה והרצון שלי, או לא.

תלמיד: הוא כותב בקטע האחרון שאדם זוכה להשגחה פרטית. מצד אחד זה נשמע מצב של שלמות, הוא כבר הגיע להכרה שהבורא הוא אחד ויחיד ואין עוד מלבדו, הוא עשה ועושה, וכבר אין לו מקום לתפילה, הוא גם קורא לזה זכייה. ומצד שני זה מצב שהוא מצב שלילי. אם הוא לא דורש מהבורא שום דבר, אז הוא הגיע כביכול לקו סיום.

מה אתה עונה על זה?

תלמיד: לי זה נשמע גמר תיקון. אם הוא כבר הכיר שאין עוד מלבדו מקצה לקצה בהכרה שלו הפנימית, אז זו דביקות שלמה, הוא גם קורא לזה זכייה, זכה להשגחה פרטית.

בסדר. מי מסכים עימו?

תלמיד: אני חושב שהקטע הזה מתאר נקודה מסוימת, שאדם מרגיש שהוא זוכה. אם הוא מרגיש שהוא זוכה, אז זו כבר הודיה, מי לא רוצה לזכות במשהו טוב, והוא מרגיש מצב שלמות. אם ברגע לאחר מכן הוא כבר מרגיש משהו שלילי, אז הוא כבר לא נמצא בשלמות והוא נכנס עוד פעם לתפילה, לחיסרון, לבקשה, לעבודה. אבל באותו קטע קטן זו נקודה מסוימת שאדם זכה.

זכה לשלמות, כן, אין לו מה להוסיף. הוא לא יכול ממצבו לתאר מצב שיהיה בחוסר.

תלמיד: מהקטע הזה די בולט שהשגחה פרטית זו נקודה רגעית בחייו של מקובל. משם הוא צריך לחפש חסרונות, להודות, להמשיך לעבוד, אין מנוחה. המושג "השגחה פרטית" ולזכות פה, זה שלב נקודתי בעבודה של עובדי ה'.

כן, זה הגבול.

תלמיד: בחלק הראשון של הקטע הוא כותב שהוא מגיע למקום שהוא לא שם לב שהוא במגע עם הבורא בכלל, כלומר הוא במקום שפל, במקום נמוך, הוא מגלה שרק תפילה יכולה לעזור, אבל הוא לא מעריך שיש לו את המגע עם הבורא. זה מצד אחד. מצד שני שמעתי שאם הוא מגיע להשגחה פרטית, אז זה גם לא המקום הכי טוב, כי הוא לא מרגיש את המגע עם הבורא כי אין לו תפילה אליו, אין לו חיסרון. אז מה הבורא רוצה?

הבורא רוצה מהאדם שהוא יגיע לדרגת הבורא, "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך"¹, זה מה שהבורא רוצה.

תלמיד: אבל הוא שם אותו כל הזמן במצבים, שמצד אחד הוא יודע שרק הבורא יכול לעזור לו, מצד שני הוא לא מאמין בזה, הוא לא מצליח להגיע אפילו לתפילה. וגם אם הוא כבר לרגע זכה במשהו, אז זה כאילו שהרגו אותו. איך בסוף מגיעים למצב שאתה באמת מגיע ל"ואהבת את ה' אלוהיך בכל מאודך"?

לפתוח כלים. כל הכלים של האדם צריכים להיות פתוחים לקבלת היחס מהבורא.

תלמיד: ואיך הוא פותח את הכלים שלו? הוא מנסה ומנסה, בא ועושה. איך הוא פותח את הכלי הזה בסוף, כדי שיהיה כלי שהוא לא כל הזמן יהיה בטלטלות האלה, בין המצב הזה ובין הזכייה הפרטית, אלא באמת להגיע למקום שהוא נמצא בדבקות מלאה, שהוא זוכה בה בקביעות? כי זו המטרה בסוף, להגיע לדעת את ה'.

כן.

תלמיד: הנברא הוא נזר בריאה ונוצר מתוך הבריאה, וזה המקום המקסימלי שאליו הוא יכול להגיע. בגלל זה אין לו על מה להודות, כי הוא השיג את מה שהבריאה, מה שאימא בינה נתנה לו?

אם אתה שואל, אז אני גם אשאל. איפה האדם צריך להיות בגמר התיקון שלו?

תלמיד: דבוק בה'. השתוות הצורה, דבקות.

ואז.

תלמיד: אז הוא הגיע לשם.

לא, הוא לא הגיע. לפי מה שאני שומע ממך, האדם עדיין לא נמצא שם.

תלמיד: השאלה אם הוא הרגיש שהוא הגיע לשם, שהוא בדביקות מלאה, אז אין לו על מה להודות.

לא, אנחנו לא מדברים על מה שהאדם חושב, אלא על מה שקורה באמת.

תלמידה: האם הודיה זה מצב שמגיע מלמעלה ובוקע מתוך האדם, או אפשר לשלוט בהודיה? כי אמרת קודם, "לתקן את מצב ההודיה, להפוך אותה ליותר שלמה". אז השאלה, האם יש לי מגע עם ההודיה, או זה מגיע ממקום אחר שאין לי שליטה עליו?

יש לך מגע עם ההודיה. את לא נמצאת כמו שיכורה, אלא את יכולה להבדיל בין על מה את צריכה להודות ומה הבורא רוצה ממך. אלה שינויים שהם לא נגמרים בדרגה הזאת.

תלמיד: המצב של העשירייה היום בזמן השיעור, האם היא מקבלת איזו צורה, יוצרת איזשהו מצב?

כן, יש לנו עכשיו, ודווקא עכשיו, מצב מיוחד בינינו. אנחנו נמצאים על איזו צלחת מעופפת, ויש בה מקום לכל אחד. אם נקטין את הרצון שלנו ונרצה יותר להתחבר לבורא, אז נבין עוד יותר, גם נרגיש עוד יותר, איפה אנחנו נמצאים. אני דווקא מאוד שמח שיש לנו נטייה לזה ומתקרבים ככה.

תלמידה: האם הרגשת השגחה פרטית זה מצב לא רצוי?

לא, ודאי שזה מצב רצוי.

תלמידה: אז למה הוא כותב פה "קשה לזוז מהמצב הזה"?

הוא רוצה לבדוק יותר.

תלמידה: כתוב "ואין אדם יודע להחשיב את המגע של הבורא", איך כן להכין את עצמנו שנחשיב את המגע עם הבורא?

ככל שתהיה יחד עם הנבראים, בזה תגיע למגע יותר חשוב עם הבורא.

תלמידה: האם ההכרה שאין עוד מלבדו כוללת גם את ההסתר ואת הגילוי?

כן.

תלמידה: מה תפקיד של ההסתר בשמירה על אין עוד מלבדו?

לפתוח לנו את הגילוי.

תלמידה: האם אפשר להגיע להתמדה בקשר עם הבורא, רצון להרגיש את הבורא כל הזמן?

זה לא עלינו. בעתיד אני חושב שכן.

תלמידה: איך מגיעים ממצב של השגחה פרטית, למצב של להידמות לבורא בתכונותיו?

על ידי חיבור עם חלקי הכלי העולמי שלנו, אפשר להיכנס למצבים שבהם אנחנו מזדהים עם הצורות של הקבוצות השונות האחרות.

תלמיד: "אדם צריך לפתוח את כל הכלים הפנימיים שלו לקבלת יחס מהבורא". מה זה אומר?

לפתוח את הלב. הוא רוצה בכל ליבו להרגיש מה הבורא מקבל מכול הבריאה, מכל הנבראים, ובהתאם לזה הוא מתחבר אליו ומגיע לחיבור עם הבורא, עם כל הנבראים.

(סוף השיעור)

---

1. שובה ישראל עד ה' אלוהיך ↩