שיעור בוקר 29.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 23.07.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ofTF9nDJ?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה"

קראנו מאמר "מהו שלום שלום לרחוק ולקרוב, בעבודה". מה זאת אומרת לקרוב ולרחוק? תלוי איך לפענח את המושג. כל דבר שמשיגים, משיגים אותו רק בהתנגשות בדבר שכנגדו. בלי גבול הנברא לא יכול לעבוד, והגבול חייב להיות ברור. כי הוא משיג גבול בינו ובין הבורא ומזה נעשה לו פרצוף, צורה, סילואט, בזה יש לו תפיסה ומזה יש לו הבחנות. תמיד הנברא חייב לפעול בגבולות.

הבורא ברא את נקודת החושך, נקודה שחורה על רקע לבן של האור המופשט. בהתנגשות, בהרגשת ניגודיות, בהופכיות בין הנקודה של החושך לאור, הנברא מוציא את כל 'אותיות העבודה', אותיות שחורות על רקע לבן. לאט לאט הוא מחבר אותן, עד מה שנקרא ש"כותב את כל ספר התורה". מהכלים שמשיג ומהצירופים של האותיות שמצרף הוא משיג את כל שלמות הבורא. הדברים האלה כולם באים מתוך מחלוקת, התנגשות והתמודדות בין שני דברים מנוגדים, רצון לקבל ורצון להשפיע. כל ספירה יש לה ספירות פרטיות ועוד פרטיות וכך עד אין קץ. מה כל ספירה וספירה? כל רצון, כל הבחנה, כך היא מתחלקת.

מלכתחילה מה התועלת בהתנגדות? עכשיו רואים שבהתנגדות יש תועלת, כי בלי התנגדות אי אפשר להתקדם. כשנכנסים להתנגדות, איזו התנגדות היא צריכה להיות, באיזה אופנים? כמו של קורח זה לא בסדר, ואחרת זה כן בסדר. יש דברים שהם כנגד הבורא אבל חיוביים, ויש שליליים. מה זה אומר חיוביים ושליליים אם זה נגד הבורא? אם על ידם מבררים את תכונות הבורא על מנת להידמות לו, אז זה חיובי. ואם זה על מנת להישאר בהם ולא להידמות, זה שלילי.

במה קורח שלילי? בזה שהמחלוקת לא מועילה, היא לא באה לדחוף את האדם למטרת הבריאה, אלא הוא יישאר במחלוקת. מחלוקת חיובית היא בונה, כמו שכתוב "סתירת זקנים בניין". אלו שיש להם חכמה נקראים זקנים, אז אפילו שהם סותרים, בזה הם בונים דבר יותר גבוה.

אנחנו צריכים להבין שכך כל הזמן זה עובד, ולכן לא לפחד מהמחלוקת, לא לפחד להיכנס להתקוטטות ולבירורים. העיקר ממה מתחילים, בשביל מה מלכתחילה עושים את זה ולמה רוצים להגיע בסוף. אם שתי הנקודות האלה הן תמיד מול העיניים, אז מה שנעשה באמצע זה דבר שיהיה מועיל ובונה.

לכן, ''שלום שלום לרחוק ולקרוב'', כלומר ישנם מצבים גם קרובים וגם רחוקים, גם כביכול בעד וגם כביכול שנראים נגד, ואם הם מגיעים לשלום, אז זה ממש שלום שלום גם לקרובים וגם לרחוקים והם פועלים בחיוב. דברים שנראים רחוקים, מנוגדים והפוכים, מהם דווקא מבררים את ההבחנות הגדולות והטובות, במיוחד אלו שמבררות את המצב וקרובות למטרה. זה באמת כל המסר של המאמר.

המחלוקות האלו הן בתוך האדם, בין אדם לחברים, בין אדם לסביבה יותר חיצונית, ובין אדם וסביבה עוינת. צריכים תמיד לראות אם זה לתועלת המטרה, אם יש מזה 'פתיחת עיניים בתורה', 'התגלות האלוהות'. או כמו קורח, שהמחלוקת היא כדי לסתור את הדבר, להסית מלהתקדם למטרת הבריאה. בתוכנו יש כאלו תכונות, ומסביבנו לא חסרים צאצאי קורח למיניהם שרוצים לסתור על מנת לטשטש, לבלבל, ולא לתת להתקדם לקראת המטרה.

לפעמים רואים שיש קבוצת אנשים שחסר להם חוש הראייה, והם צועקים לאחרים "אסור לכם לפקוח עיניים", ממש כך זה נראה, ומי שפוקח עיניים הוא לא בסדר. למה לא בסדר? כי הם לא מרגישים בזה חיסרון, אז גם לך אסור לפקוח עיניים, אלא תהיה כמו כולם. אפשר להבין אותם שהם מסכנים, אין להם הרגשה שחסר להם חוש. אבל איך אפשר לשמוע להם ולהישאר עיוור, אם ידוע ויש כבר הרגשת חיסרון שעיוורון זה חושך, בלי להיכנס למחלוקת, בלי להתערב בכאלו שאין להם שום עניין, חוש והבחנה מה זה 'לראות', מה זה אפילו להרגיש חיסרון לראייה, אלא לעשות מה שהטבע דורש. הטבע שלהם דורש להישאר בתוך הטבע העיוור, הטבע שלנו דורש לפתוח את חוש הראייה הנוסף. זה נראה כמו מסה של עיוורים שצועקת "אסור לך לפקוח עיניים". זו מחלוקת שלא כדאי להיכנס אליה והיא לא לשם שמיים. כי השמיים, מטרת הבריאה היא להגיע לפקיחת עיניים.

זה מה שקורח רצה. מה זאת אומרת רצה? כשנכנסים למערכת אלוהית ורואים איך הכול בנוי, אז ודאי שקורח הוא מלאך. אבל יש בתפקוד המלאכים כל מיני תפקידים. התפקיד של קורח הוא להראות מבוי סתום ביחס מיוחד להתפתחות. יש כוחות אחרים שמביאים את האדם להתקדמות, אבל ודאי שאי אפשר בלי להיכנס למצב של קורח, בלי לברר אותו ולראות שהמצב הזה הוא לא מועיל והוא כנגד מטרת הבריאה. לא שהוא שלילי מלכתחילה, ודאי שלא, כי בלי לברר אותו אי אפשר להתקדם הלאה. זה כמו שיש כ"ב אותיות ויש מנצפ"ך, עוד חמש אותיות נוספות שהן כנגד גבולות האדם, חמשת ההגבלות, המלכויות שיש, ובלי המנצפ"ך אי אפשר להתקדם, בלי הגבולות העיקריים.

לכן צריכים בכל מצב ומצב להבחין מהר בגבולות האלו, וכל אחד ואחד שיברר את קורח שיש בו ואת בני קורח. רק על ידי הכרת הגבולות מתקדמים הלאה. תמיד אדם נזרק ככף הקלע מגבול לגבול, מקיר לקיר, ובלי שמרגיש איזו הגבלה הוא לא יכול בכלל לתפוס את הצפון מה שנקרא, לאן להתקדם, איך להתקדם.

לכן כל הדברים הם דברים חיוביים כאחד, וכל מה שמדובר בתורה ובמאמרים האלו, מדובר על המלאכים, על הכוחות שהבורא הציב לנו. כל כוח וכוח אנחנו חייבים להכיר, לאבחן אותו, להבחין בו דברים טובים, רעים, כביכול רעים, והם חשובים כאחד ממש. אין שום פחיתות באף כוח שבטבע, צריכים להשתמש בכל אחד ממש כל צרכו. ואז אומרים "שלום שלום לרחוק ולקרוב", שממש כל אחד ואחד מביא את האדם לאמונה.

תלמיד: איך לנהל מחלוקת?

אני אמרתי איך לנהל מחלוקת. מחלוקת מנהלים מזה שלא עוזבים את שתי הנקודות, התחלה וסוף. אם אני נכנס למחלוקת, אז ברור לי שאני נכנס מפני שאני רוצה לברר "אין עוד מלבדו", וכדי לברר אין עוד מלבדו אני צריך בכוחות "אם אין אני לי מי לי", אני בעצמי. אני הולך ומברר את זה כשאני הולך יחד עם הבורא, כמו שהבורא אומר, "בוא אל פרעה". זאת אומרת, לכל כוח שאני בא, אפילו הטוב ביותר והרע ביותר, זה לא חשוב מה נראה בעיניי, אני צריך לבוא לשם עם הבורא יחד. מה זאת אומרת עם הבורא יחד? בדביקות אליו ככל שניתן.

ואז אם אני הולך כל הזמן עם הבורא לתוך המחלוקת הזאת, גם באמצע המחלוקת, בתוך הקרב אני מחזיק בתוכי את הקשר עם הבורא, לאורך כל המחלוקת, וגם כשאני יוצא מהמחלוקת, אז סימן שבדרך הקצרה ביותר עברתי את המצב. אם אני באמצע באיזושהי צורה מאבד את הבורא והולך לאיבוד, אז הזמן מתארך. ולא חשוב אם הזמן מתארך או הזמן קצר, אבל אם בהתחלה ובסוף הרגשתי את הבורא, הייתי איתו כאחד, וגם באמצע לפרקים או כל הזמן, אז סימן שצירפתי את כל המחלוקת הזאת להכרת יתר גדלות הבורא וחיבור איתו. ואז לפני מחלוקת ואחרי מחלוקת יש לי הבדל בקשר עימו, הרווחתי קשר יתר. זה בסך הכול התהליך והתועלת מהמחלוקת.

אומרים שבעל ואישה, ככל שהם יותר מתקוטטים, כך הם יותר אוהבים אחד את השני. יש בזה משהו. לא יודע אם זה במאה אחוז נכון בחיים שלנו, אבל יש בזה משהו. הם מבררים כל מיני דברים, ורואים שאפילו על פניהם מגיעים אחר כך לשלום, לשלום בית. מזה לומדים איך להיות יחד, לחיות יחד עם כל המשקעים שבכל אחד מהם. לוקחים בחשבון את החסרונות, ומצרפים את החסרונות לקשר, זה רצוי. אבל אם מלכתחילה עושים כך כדי לחדש את הקשר עוד יותר חזק, אז זה משהו אחר, בדרך כלל אצלנו זה לא כך בחיים הרגילים. בעבודת ה' זה כך צריך להיות. גם בהתחלה, גם בסוף וגם באמצע, המטרה כל הזמן חייבת להיות הראשונה בכל פעולה, בכל מחשבה. ואז ודאי שמה שקורה אחרי הפעולה והמחשבה, זאת אומרת בתוכה, לתוך עמקותה, זה מועיל לחזק את הקשר או ליתר גודל ההבנה, ההכנה.

תלמיד: אולי כדאי לעורר מחלוקת גם בתוך הקבוצה על מנת להגיע לשלום.

כדאי לעורר מחלוקת בתוך קבוצה, ומה אני עושה? אתה לא רואה שכל הזמן אני במשהו מסית וככה מבשל, עושה גלים. אבל השאלה היא באמת, עד כמה כן בכל זאת, כי קודם כל אני לא רואה שמזה אנשים כל כך שמחים, אף אחד לא רוצה לזוז מהמקום, אבל זה הכרחי.

אפילו אתמול התחלתי לעשות את זה באינטרנט, יש ברוסית פורום של קבוצות חוץ. ראיתי שהמצב מאוד רדום, שכבר עוזבים, אז כתבתי כמה דברים כאלו, "איפה אתה", "מה קורה", והתחילו פתאום להגיב, תוך יום קיבלתי אולי חמש עשרה תגובות. אין מה לעשות.

אבל המנגנון הזה חייב להיות בתוך הקבוצה. כי אם באמת אין התחדשות, אבל לא סתם התחדשות מהאוויר, אלא אין התחדשות בחיפוש, אז דיברנו על זה, שברוחניות אם אין תאוצה, אז זו עצירה ונסיגה. ברוחניות זה כמו לפי איינשטיין, אפילו אם אתה טס במהירות האור, אם זה לא משתנה, זה נקרא שאתה עומד במקום. זאת אומרת, כל דבר קבוע שווה אפס, ואת זה אנחנו צריכים לקחת בחשבון. אומנם חייבים להישאר על הדבר הקבוע, זה נקרא דומם, הכול בא מהדומם, אבל מה שדומם הוא דומם, לא לחשוב שבזה יש התקדמות. ואצלנו בעבודת ה' דומם לא יכול להיות להישאר באותו מקום, כי אם זה דומם, אז זה כבר הופך להיות אחר כך פחות ופחות.

תלמיד: שמענו לא פעם אחת שהדבר העיקרי לקבל מהקבוצה ולתת לקבוצה זה התפעלות. שמעתי מכל מיני קבוצות נוסחאות שונות.

אתה לא שאלת כלום. "שמעתי כל מיני נוסחאות", מה אני יודע מה אתה שומע?

תלמיד: מה הדבר היחיד והכי חשוב שאפשר לקבל מהקבוצה או לתת לקבוצה?

התרוממות, רוממות ה', זה הדבר הכי חשוב והיחידי שאפשר לקבל מהקבוצה. אם אתה מקבל את זה, אז לא צריכים יותר. אם אתה לא מספיק מקבל את זה, אז אתה צריך להתרשם מההתמודדות שלהם, מכוח השבירה, מכוח התפיסה והמטרה, מהרצון לשרוד בכל המצבים, מכל מיני התרשמויות. אבל בסך הכול, אחרי הכול, הדבר העיקרי שרצוי לקבל מהקבוצה זה רוממות ה'.

תלמיד: התפעלות לקראת המטרה.

אני לא יודע. התפעלות לקראת המטרה, אלו דברים כל כך [...]. נגיד שזה ככה, נגיד שזה זה.

תלמיד: יש דעות אצל אנשים שהתפעלות חיצונית ובכלל ביטוי חיצוני אין לו שום ערך. ומה שבן אדם צריך לעשות, זה להסתכל על הפרצוף שיושב לידו, אפילו שהוא ישן, ולחשוב בתוכו שהוא עושה סיבובים מאוד גבוהים ומזה הוא מוציא התפעלות בתוך עצמו. ולראות בחבר התפעלות חיצונית, זה בכלל לא חשוב.

יש ענין של הסתרה בעבודת ה'. מה זה עניין ההסתרה? הצנע לכת עם ה' אלוהיך. אדם מסתיר את עצמו כלפי קהל חיצוני, אחר כך מסתיר את עצמו כלפי חברים, אחר כך מסתיר את עצמו כלפי עצמו, ואחר כך מסתיר את עצמו כלפי הבורא, אלו דרגות, ובזה יש עבודה ודברים מאוד מאוד מסובכים וקשים. אין לנו אפילו מילים בינתיים כדי שנבין את החשיבות בזה, ואני לא נוגע בזה בכלל עכשיו.

אלא אנחנו נמצאים בעבודה הפשוטה ביותר בקבוצה. מה זו עבודה פשוטה ביותר בקבוצה? ודאי שהטוב ביותר אם לא היינו מדברים על עבודה ה' בכלל, אלא היינו לומדים תע"ס או קוראים מאמרים בלי להגיד אף מילה כל אחד מתוך עצמו, בלי לגלות את הלב של כל אחד. אבל בזה לא היינו בכלל מסתכלים אחד על השני, לא היינו יכולים להתחבר עם השני, היינו חושבים כמו שהעיניים רואות, ואף אחד לא היה מכיר את לב חברו, אלא היה מכיר רק את הצורה החיצונית שלו, ואז ודאי שכך לא היינו מתחזקים אחד מהשני. זה אולי נותן עבודה אחד כלפי השני, להעריך את החבר, להאמין למעלה מהדעת שהוא גדול, שהוא נמצא בעבודה, ולא מין הסתם הוא יושב כאן אפילו עם פרצוף כזה שכאילו לא אכפת לו.

כך היו מתנהגים החסידים, זה כל עניין החסידות, תכונת הבינה, הצנעת לכת. היו נכנסים לבית כנסת ביום הכיפורים והיו שמים על הזקן פירורי לחם כאילו שעכשיו אכלו, כל מיני כאלה דברים, הם היו מתקוטטים, כדי להוריד מעצמם כל מיני חששות שמתעסקים בעבודה פנימית נגד תפיסה צדדית, עין הרע מה שנקרא. עין הרע קיים כנגד עבודת ה', כנגד דברים בהמיים על זה אנחנו לא מדברים.

ודאי שזה מצב שרצוי להגיע אליו. אבל אם אנחנו נתעסק בצורה כזאת, אז כולנו נישן, עד שכולנו נישן בבית ולא כאן. לכן אנחנו נוהגים לדבר על מה שכתוב במאמרים בעל פה, שכתוב כך וכך, ואנחנו נוהגים להראות אחד לשני לא עבודה פנימית שאדם עושה, אלא מה כל אחד עושה למען החברה, כדי שכל אחד יתפעל מהחבר וירצה לעשות לא פחות ממנו. אפשר להבין את אלו שמרגישים שכדאי יותר לעשות את זה בפנימיות, ויש כאלו שמבינים שבלי זה אי אפשר אלא רק בחיצוניות בינתיים. זו בעיה.

מצדי, שאדם אפילו ישן באמצע שיעור. אם הוא נוכח, ובדרך כלל הוא לומד, אלא לפעמים הוא ממש נופל וישן, או נופל מעיפות פיזית או נופל מהמצב הפנימי שלו, אז אתה רואה שאני לא צועק על מישהו.

תלמד: אז יש בעיה, יש בעיה שאנשים ישנים כל הזמן.

אתה יודע מה, לא אכפת לי אם אפילו כל הזמן. אני אומר לך ברצינות. אני מעורר אותם לפעמים, אבל באמת מתוך המצב הפנימי שלי אני לא צועק על האדם על העבודה הפנימית שלו. אני יכול לצעוק על ההתנהגות, גם לא כל כך, אבל בעיקר אני צועק על ההתחייבות שלו כלפי החברה, את זה עשית, לא עשית, את זה הבטחת ולא עשית, כל מיני דברים כאלה חיצוניים לגמרי.

עבודה, נטל שכל אחד מקבל על עצמו הוא חייב לבצע, בזה אין פשרות. אבל יותר פנימי מזה, איך אפשר לצעוק? זה באמת עניין שלו. אני לא הולך לשקול עד כמה לכל אחד קשה לעשות כל מיני מאמצים רוחניים, זה לא עניין שלי.

לכן אומנם אנחנו מדברים על זה וחושבים כך וכך לעשות, אבל בינתיים אני לא יודע, יכול להיות שתנסו כל אחד בקבוצה שלו לפעול בכל מיני צורות, להסכים לא להגיד לאף אחד שום דבר או כן להגיד. אני לא יודע, זה ענייכם, לי זה לא מפריע, מצידי שיישנו חצי מהאנשים.

לפעמים אנחנו רוצים לימוד או משהו כזה עם שאלות, ויכוח, אז צריך לעורר את כולם, אבל אתה רואה איך זה.

תלמיד: אתה אומר שזה ענייננו ולא אכפת לך.

זה לא שלא אכפת לי.

תלמיד: לא מפריע לך.

מאיפה אתה יודע שזה לא מפריע לי ושלא אכפת לי? מזה שאני כך מתנהג, מזה שאני לא מגיב, זה לא אכפת לי? מאוד איכפת לי, רק אני יודע שבזה אני לא נכנס, זה דבר פנימי.

תלמיד: זו לא העבודה שלנו?

לא, היא לא שלך, אולי היא כן שלך, אבל זה לא עניין שלי. למה? כי בקבוצה, מה שאתה יכול לעשות כלפי חבר, זה לא מה שאני לא יכול לעשות כלפיך וכלפיו. אני כלפיך וכלפיו לא יכול לעשות את זה, אסור לי לעשות את זה. אני לא יכול להיכנס לתוך העבודה הפנימית שלך. במה שאתה נוגע כאן, זה שייך לבחירה חופשית ולהתפתחות פנימית אישית שלך. אני עוד מסייע לך בדברים שאתה לא יודע, שם אתה לא יודע ואתה לא תדרוש, זה עניין שלי כמורה, כמלווה. אבל בדברים אחרים אני משאיר אותך ואני לא יכול להיכנס לשם.

איפה שאני יכול אני נכנס אל תדאג, ויתר הדברים הם שלכם, ואתה יכול לדבר בקבוצה "עכשיו בקבוצה אנחנו עושים כך וכך", תקבעו איזה חוק ותעשו, בבקשה. תנסו אותו כמה שזה יחזיק, תלמדו מזה האם כדאי או לא, האם זה מועיל או לא. בבקשה, זה בסדר גמור. אבל לא שאני אלך ואגיד לכם את זה, לי אסור. אתה מכיר את האופי שלי, אני מוכן מכל אחד לעשות מה שאני רוצה כאילו, לקבוע ולחייב, זה בחיים הבהמיים, אבל בחיים הרוחניים איפה ש"אחרי יחיד להטות" כל אחד ואחד הוא יחיד, ולשם אני לא יכול להיכנס.

אז אל תדרוש ממני, ובקבוצה תדרוש מהחברים שלך מה שאתה רוצה, אם יסכימו אז יסכימו, אם לא אז לא, שם אתם שווים. אתה רואה, הבורא משאיר לנו איזו בחירה חופשית. מהמדרגה העליונה עד המדרגה התחתונה אי אפשר לקבוע הכול. סיטואציה, עצות, דחף, התעוררות מבפנים, הכול עושה המדרגה העליונה, חוץ מדבר אחד, בהתפתחות משאירים איזה חופש, ואת החופש הזה אתה צריך למלא, לא אני.

תלמיד: מצד שני אנשים רגילים להיות מאוד צייתניים, זה מאוד נוח.

בטח שכולם מתרגלים ומחכים "מתי הרב יצעק עוד פעם, מתי הוא יעשה עוד פעם".

תלמיד: אם זה נוח אז אומרים "הינה הרב אמר שזה לא מפריע".

כל העולם ככה. תסתכל על כל העולם, כמה אנשים רוצים להיות מנהלים גדולים? אחוז אחד אולי מכל העולם, וגם זה הרבה. אבל לאחוז אחד מכל העולם יש מין רצון, דחף, להיות במשהו ראשון, לקבוע משהו, לעשות משהו, לייצר משהו. היתר מסכימים "עזוב אותי, תן לי להיות ראש קטן וזהו".

תיקח פועלי בניין, בונים כאן עכשיו בניינים, תסתכל, יש לך שם שלושים ארבעים אנשים שעובדים, מזיעים בשמש, ממש דברים נוראיים, אני מסתכל עליהם ואני לא מסוגל לדבר כזה. מהבוקר עד הלילה אתה לא רואה כמעט תוצרת מכל העבודה הזאת, מה יש לך מזה? יש בניין, אין בניין, לא אכפת לו, רק לקבל משכורת, ובאמת מספיק לו, הוא לא דורש עבודת יתר, הוא לא סובל מזה שהוא לא יצירתי, הרצון לקבל לא כל כך מפותח. הוא מסכים לזה, הוא לא רוצה אפילו, "תן לי פקודה ואני אעשה, תעזוב אותי מכל הבעיות". כך 99% מהאנשים.

אנחנו צריכים להיות כל אחד "שפיץ". עבודת ה' היא שיש לך אתגר מזה שאתה הולך לקבוע, שאתה הולך להיות העצמאי המיוחד, אתה רוצה להידמות לבורא. אתה מבין על מה מדובר? זה לא להידמות לאיזה מנהל עבודה, או איזה פרופסור, או ראש ממשלה אלא להידמות לבורא. אז אם יש לך לזה דחף פנימי, אז באמת אתה הולך לזה. ואם אין, אז אתה נעשה חסיד. בחסידות יש כל מיני חוקים יפים, מסורת, פרשה. אני לא אומר שזה לא טוב, זה לפי הרצון הפנימי שיש בעם.

אבל אתה רואה כמה רוצים להיות יחידים. הם גם לא רוצים, הם לא בחרו, אלא כבר יש להם את הרצון הזה שדוחף אותם להיות יחידים, יש גם כאלה. כתוב "אחד מאלף", הלוואי שיהיה אחד ממיליון. אתה לא יכול בצורה הכרחית לדרוש מכל אחד ואחד, אבל התעוררות כללית, כן. אם אדם עדיין לא מרגיש מבפנים דחף להיות יחיד כמו בורא, אז לא. האם אתה מייצר בו רצון לקבל, אתה יכול לזרז את התפתחות של הנקודה הזאת? רק על ידי פעולות חיצוניות כאלו, התעוררות כללית.

תלמיד: אבל חוץ מהאנשים האלה אין יותר אנשים, אין לי לאן ללכת.

חוץ מאנשים האלו אין לך לאן ללכת ואין לך יותר אנשים, אז תשתדל לבנות מהם באמת חברה כמה שיותר גדולה. כי יחידים זו כמות מאוד קטנה. לכן ככל שהחברה תהיה יותר גדולה, אז שם בכל זאת יהיה כוח גדול יותר, "ברוב עם הדרת המלך". אתה צריך לדעת את המלך, אתה צריך להתפעל מגדלות ה', אז מאחד, שניים, שלושה, אתה לא יכול, אולי מעשרים, שלושים, כן. לכן אפילו שיש כאן כאלה שהם חסידים וחצי חסידים, חצי כבר נמשכים להיות מקובלים, מקבלים דרגת הבורא, יש יותר, יש פחות, לכולם צריך להיות מקום.

אבל בקבוצה אפשר לעשות יותר ממה שאני יכול לעשות. אני צועק עליכם כמנהל עבודה, בזה אני מרגיש את עצמי רשאי לעשות. כי זה סתם כמו בעסק, זה ארגון, זה עסק שחייב לעבוד, יש לנו הפצה, יש לנו השגה פנימית, קנייה, מכירה, כל מיני דברים, זה מפעל. אבל בדברים רוחניים אני מתערב בצורה שאתם לא יודעים, ואתם יכולים בעצמכם לעשות הכול. כבר דיברנו על זה.

צר לי לראות שאנשים ממש למחרת כבר עוזבים איזה רעיון שיש להם. דיברנו על קבוצות, כך לעשות, כך לנסות, אחרי כמה שעות, למחרת כבר חצי מהעניין הזה נופל, אחרי יום יומיים תשעים אחוז נופל.

אני תמיד הייתי רושם מה ששמעתי מהרב'ה שהיה נדמה לי שכדאי, וגם כמה דברים הוא היה אומר בצורה ברורה? מאוד מעט. אבל רשמתי אותם, כמו שאני תמיד רושם פתקים, ואחר כך הייתי מוציא אותם ובודק, האם זה נמצא אצלי או לא, לחדש את זה או לא, לשאול אותו על זה או לא, וכן הלאה. היה לי פנקס, והייתי חוזר לתאריך הקודם בפנקס ורואה, כן, לא, איפה אני נמצא בזה, או בספרים הייתי רושם.

לא לתת לעניין שהוא חשוב ליפול, לשכוח אותו, כי אני עדיין לא מכיר בחשיבות שלו לכן הוא נעלם אצלי, אלא לחדש אותו. ככל שלומדים, ככל שקוראים על עניין הקבוצות, עדיין אין לזה חשיבות.

תלמיד: הדבר הכי חדש ששמעתי, זה לעשות אותו דבר אבל עם אנשים אחרים. דבר יותר גרוע, שאנשים שמחים שהתפזרו מהקבוצות כי זה היה כמו עול עליהם, והם כל כך שמחים שעכשיו הם יכולים לנוח.

אדם מתפעל מהחידוש. השאלה במה הוא מוצא חידוש, או באנשים אחרים, או בסגנון העבודה, במטרה יותר גבוהה, באיזו הבחנה חדשה. אבל חייבים לחיות בזה שרואים חידוש, זו חובה שזה יהיה תמיד מול העיניים, אחרת נופלים. זו בעיה גדולה מאוד כשאדם משתעמם וממש לא יודע מה לעשות.

למה אתה חושב שאני כתבתי כל כך הרבה ספרים? אם לא הייתי מחויב כביכול להוציא לאור, אז מה הייתי עושה? היית הולך לטייל? אפילו הדברים הפשוטים האלה, שאני מתרגם, מברר, מסדר, זה כל הזמן דוחף אותי לראות את אותם הדברים יותר עמוק ויותר עמוק. אז מחפשים, בפרט שיש כל כך הרבה זמן. לי יש הרבה זמן פנוי, חוץ משעתיים שאני עובד, וכאן שלוש שעות, מה עוד? אם לא הייתי ממלא אותם בצורה כזאת ממש לפי התחייבות שהייתי לוקח על עצמי, אז הייתי ממש מזמן, לא יודע מה, תולה את עצמי משעמום.

צריכים להמציא כל מיני הזדמנויות, כל מיני סיבות שיהיה כל הזמן חידוש. זו בעיה. ובאמת יש דברים משעממים. אני עונה על מכתבים באי מייל, משתתף בפורום ברוסית, כותב ספר, מאמרים לעיתון, ספר לקראת הרצאות שחבר מכין באמריקה, כאן חוברת, אולי נעשה עיתון, כל מיני דברים, הכול מחולק. לפעמים אני לא מסוגל להתעסק בזה, אז אני מתעסק במשהו אחר, לא מסוגל גם בו, אז חוזר לראשון או למשהו אחר. אבל שיהיו כמה דברים, כך שתמיד תוכל לזרוק את עצמך למשהו שלא ידחה אותך עד כדי כך שתישאר באוויר. הדברים האלה חייבים להיות. אבל בקבוצה יש לך כמה אנשים, לכל אחד יש רעיונות, ולא חשוב אחרי איזה רעיון ללכת, באמת זה לא חשוב, העיקר לעסוק.

יש את החוק הזה עם העיסה כשעושים מצה, שמונה עשרה דקות אסור לך לעזוב אותה, אתה כל הזמן חייב לשחק איתה, אחרת הרצון לקבל יחד עם המים מיד נעשה לחמץ. כל הזמן אתה צריך לעשות, לא חשוב באיזה אופן, מה שמתאפשר.

תלמיד: יש לי הרבה התרשמויות אחרי שבועיים שלושה שהסתובבתי, וראיתי שבאים לאנשים ואומרים, אנחנו קבוצה חופשיה, והברור הכי חשוב שיש לנו עכשיו הוא אם לבוא מחר לשיעור או לא לבוא מחר לשיעור. כל מי שרוצה יכול לבוא, כל מי שלא רוצה יכול לצאת.

שאלה אם לבוא לשיעור או לא לבוא לשיעור, אין דבר כזה, זה פשוט חוק ולא יעבור, זה לא יכול להיות בכלל כשאלה.

כל אחד, נגיד אם יש לו רגל שבורה או ראש שבור, או משהו כזה, אז הוא יכול לבחור אם הוא לא בא או כן בא, זה משהו אחר. אבל אדם שפחות או יותר בריא, אפילו אם יש לו חום או משהו ככה בינוני, אצל הרב'ה לא הייתה בכלל שאלה כזאת אם לבוא או לא לבוא. אני אומר את זה ברצינות. אז אתה קצת חולה, מה זה חולה, תשכב בבית? אז תישן כאן. ההרגל שאתה יכול להישאר בבית יום אחד בשבוע שובר לך את כל הדרך, זה לא יכול להיות. אתה קצת נותן, כבר פרצת את הגבול, ואז אתה לא יודע מה זה יכול להיות. אם אני לא מסוגל לבוא ללמוד מאיזה מקום, אז אני בכל זאת קם ועושה את זה בבית, הסדר הזה הוא מחזיק.

אנחנו רואים אצל זקנים, אדם יוצא לפנסיה, ואם הוא לא עושה כלום, אז הוא הולך למות. הוא חייב לעשות סדר יום לעצמו, לטייל ולעבוד, לעשות כל מיני דברים, להיות מחויב. אנשים לא רוצים לצאת לפנסיה כי זה שובר להם את החיים. רואים עד כמה זה לא בריא לגוף אם הוא לא עובד, אפילו הגוף שלנו.

אין דבר כזה שחבר לא בא ואסור לך לשאול אותו, ומותר לו לא לבוא. זו שאלה שהיא פחות מלהיות ב"בני ברוך". אני אומר בכל הרצינות. זה חוק שכולם כאן, קודם כל. אתה חולה, אתה בריא, תסחוב את עצמך לכאן, וכשאתה יושב כאן, תשתה כוס קפה ותחליט מה אתה רוצה הלאה לעשות, אבל קודם כל אתה יושב כאן על הכיסא שלך, גמרנו. זה לא יכול להיות שזה אחרי המחשבה, לפני כל מחשבה אתה כבר יושב כאן, אחרי זה תתחיל לחשוב. לפני שאתה בא לכאן אסור לך לשאול אם לבוא או לא, אין דבר כזה.

תלמיד: מה שהכי מעצבן זה חוסר יכולת ההחלטה של האדם. אפילו הקבוצות שהתארגנו תוך חצי שעה או שעה, זה גם מחוסר יכולת להחליט, קראו לי לפה אז אני אשב פה ולא אזוז מכאן. ואנשים שמסתובבים סתם, זה גם מפני שלא יכולים להחליט.

אם תדבר עם פסיכולוגים, אז הם יגידו לך, ואנחנו רואים את זה גם בחוץ, עד כמה אנחנו לא מבינים מי אנחנו, איך יותר טוב להתחבר ולפי איזה קריטריון להתחבר, ועם מי באמת יהיה לי יותר מועיל אולי למטרה. אולי עכשיו אני צריך להתחבר עם אנשים שבכלל לא חשבתי ולא דיברתי איתם אף פעם מתוך כל קבוצת "בני ברוך". אנחנו לא יודעים את זה, אלא תנסו כל מיני אפשרויות.

תלמיד: לא מנסים.

לא מנסים, אז בואו נעשה כך, עד גובה מטר שבעים קבוצה אחת, ממטר שבעים וחמש קבוצה שניה וכן הלאה. אני רוצה שאתם תנסו את כל האפשרויות, בזה אתם מכירים אחד את האחר. לא שתמצאו איזה אפשרות, בסופו של דבר זה לא חשוב מה, אבל בזה תכירו אחד את האחר יותר טוב, לפחות תסתכלו פעם אחת על כל אחד, וזו עבודה מאוד חשובה.

לפי מה שאנחנו רואים ברוחניות אולי כדאי להסתכל על אנשים שלגמרי לא היו בשדה הראייה שלך אף פעם, פשוט לא ראית אותם, אולי דווקא אותם כדאי להביא בחשבון. כי אם לא שמת לב אליהם ועכשיו בכוח תשים לב אליהם, אז אתה תוציא מהם כאלו דברים, שהם בדיוק כנגדך.

אתה בוחר מי שיותר דומה לך, אולי הפוך, אתה צריך לקחת מישהו לגמרי לא דומה, והוא יראה לך עם התכונות שלו, כאלו תכונות שנמצאות גם בך, אבל הן לא דומות. נגיד אני אקח חבר שהוא כמו "צב" כזה, מה שהוא עושה, איך הוא מדבר, ואני מסתכל עליו. אני סתם מדבר על איזשהו הבדל חיצוני בינינו, אבל אם נגיד אהיה איתו ויהיו עוד הרבה דברים כאלה מנוגדים, הדברים המנוגדים האלה נמצאים גם בי, רק אני לא משתמש בהם, אז הוא יעזור לי להוציא את כל הרזרבה הזאת שיש בי מתוכי, ואז אני אתעשר מבפנים מהתכונות שלי שאף פעם לא השתמשתי בהן אולי.

תלמיד: זה גם חידוש.

זה יהיה בשבילי חידוש, ודאי חידוש, כי אני כל הזמן הייתי, אולי על ידי החינוך, או על ידי פרסום או משהו, בכל מיני דברים שפיתחתי רק חלק אחד מתוך היכולות שלי, ועכשיו אני מתפתח בעוד משהו. לכן אולי לא צריכים לחפש מי שמתאים, אולי ההיפך.

לפי האסטרולוגיה בעל ואישה לאו דווקא צריכים להיות מאותו מזל.

תלמיד: לא רצוי.

לא רצוי שיהיו מאותו מזל. למה?

תלמיד: כי אותן תכונות זה כל הזמן מכות.

אותן תכונות זה כל הזמן מכות. כי אצלך זה בולט, אתה כנראה מבין בתכונות האלו הרבה, וגם השני מבין בתכונות האלו הרבה, כי אצלו הן גם בפעולה, אז כל אחד ממש בחדות שלו, בכל מיני הבחנות, ואז הם משתווים.

תלמיד: או שהפוך, או שלא משיגים אחד את האחר אף פעם.

או הפוך או שלגמרי עוברים אחד ליד האחר. שם מדברים רק שיהיה שלום, שקט.

תלמיד: גם מטרה.

כן, המטרה היא לא להתקוטט. אצלנו זה לא חשוב, אפילו שאני אתקוטט, רק שתהיה לי מטרה, זה משהו אחר, אבל אני לא יודע, צריכים לעשות משהו.

יש עוד איזה הבחנות?

תלמיד: יש עניין מאוד חזק של אי נוחות, אם אתה אומר לבן אדם תסתכל עם מי אתה עכשיו נמצא, אתה רואה שזה לא המקום שלך. והוא אומר כן, אני רואה שזה לא המקום שלי, אבל אני לא יכול לזוז, כי לא נעים לי אולי.

אצלנו בבית הכנסת היו אנשים מכל מיני סוגים, מפועלים פשוטים ועד רואי חשבון גדולים. נגיד חשב של חברה שמייבאת לארץ את כל הברזל והפלדה, כל מיני דברים משבדיה, מארצות הברית, הוא היה בזה גדול מאוד. והיו כאלה שהיו קבלנים גדולים, וחיו ממש מנדבות, זה היה המקצוע שלהם, וכל מיני כאלו. היו הבדלים גם לפי המוצא, זאת אומרת, אני ועוד כמה הגענו מרוסיה, אחר כך הם באו, בשנים האחרונות, היו צברים, כמה אמריקאים, חסידים וחוזרים בתשובה. ראינו שהחסידים והחוזרים בתשובה לא מתחברים יחד, חיבור, זו לא אותה שפה פנימית. גם אצלנו כאן החיבור בין הישראלים לרוסים הוא קשה, גם המנטליות וגם השפה, בקיצור, התקשורת בין בני אדם מפריעה מאוד, אבל אחר כך אני מאמין שזה לא מפריע.

מה להגיד לך אני לא יודע. אני זוכר שהתפלאתי, כשבאתי מרחובות, שהרבי היה הולך לאיזשהו חתונה חשובה ולוקח איתו אנשים לגמרי פשוטים. לא איזה חסידים יפים שיהיו לידו, כמו כשבא אדמו"ר. לא, הוא לקח אותי, שאני באתי תמיד עם חליפה קצרה, איזשהו כובע כזה, נועל נעלי טבע, אפילו בלי גרביים, כי תמיד יש לי בעיה עם העור, והיו לי אז בעיות ברגליים. הוא היה לוקח אותי, ואת יוסף שהיה תימני תימני, לבוש כך והכול. אדמו"ר אשכנזי, פולני, לוקח כזה בן אדם, ואותי, איזשהו רוסי, חוזר בתשובה, והולך איתם לאיזו חתונה חשובה? זה לגמרי לא נהוג, אבל ככה הוא עשה. אז מה להגיד, אני לא יודע, תראה עם מי להתחבר. אנחנו צריכים כל הזמן לעבוד על זה, אבל כל הזמן, זה לא "אז יש לנו עוד זמן", זה עוצר אותנו.

יש איזה סיכום למה שקורה בקבוצה? בחרנו בך להיות האחראי, מה ההתרשמות הכללית שלך? לפי מה יתחברו, לפי האופי, לפי מה שדומה?

תלמיד: לפי מה שדיברנו בשיעור, נשארו רק אנשים בודדים.

נשארו אנשים בודדים, ויש גם קבוצות קטנות של שלושה ארבעה?

תלמיד: בדרך כלל יש קבוצות של שישה אנשים.

משישה והלאה ובודדים?

תלמיד: פשוט מחפשים, מנסים, אבל אני עוד לא יודע.

מי עדיין לא מחובר? יש הרבה?

תלמיד: אני מחפש.

מה אתה מחפש?

תלמיד: אני מחפש לפי מה שאמרת, התאמה ברמה פשוטה, ברמה גשמית. בכל קבוצה יש כאלו שאני יכול להתחבר איתם ויש כאלו שזה קצת בעיה, כך אני משער, אבל לא בדקתי לעומק.

מה זה לא בדקתי לעומק? כבר אין על מה לדבר אחרי זה. כבר אמרת מילה שזהו. מה זה לא בדקתי לעומק? אז מה אתה יושב ככה בנוח?

תלמיד: האמת היא שאין לי את היכולת הזו, זאת אומרת צריך נחיצות בשביל זה.

אתה לא מרגיש נחיצות?

תלמיד: נחיצות כן, אבל נחיצות חיצונית, ממש לדרוש מהאנשים. זה יותר מאשר לבקש, כי אם אתה מבקש אז אנשים אומרים לך "אהה כן, היום מחר". אבל אם אתה דורש אז זה כבר עושה רושם אחר.

אתה הלכת לכולם וביקשת לפני שדרשת?

תלמיד: להרבה אנשים.

בסדר. ומה קרה לך? שום דבר, כרגיל אתה מפגר בכמה שנים כמו אחרי כל פעולה. מה לעשות, זה הטבע. אם זה שלושה ארבעה אז זה בסדר, חשבתי שזה הרבה יותר.

בוא נלמד משהו, אני לא רוצה להמשיך את חלק ט"ז כי לא שומעים, יש המון אנשים בחוץ.

(סוף השיעור)