שיעור בוקר 31.07.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 710,

מאמר "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה"

קריין: ספר כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 710, מאמר "מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה".

מהו שמתחילים בשלא לשמה, בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"ג

1987/88 - מאמר 23

"בפסחים (דף נ') כתוב "אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה".

הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק י', ה') אומר וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה, ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים רז זה מעט, ומרגילים אותם לענין זה בנחת, עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה".

ובפסחים (דף נ') כתוב שם בהתוספת וזה לשונו "תימא בפרק ב' דברכות אמר, כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לא שלא נברא. ואומר רבי יהודה, דהתם מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנתר".

ובברכות מתרץ התוספות וזה לשונו, "ויש לשאול דהכא דמיירי, שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והתם מיירי שלומד על מנת שיכבדוהו".

ובהאמור אנו רואים, שבאופן כללי יש להבחין ב' בחינות בעבודת ה':

א. לשמה,

ב. שלא לשמה.

ויש לדעת מהו בדיוק "לשמה", ומהו בדיוק "שלא לשמה". ובשלא לשמה אנו רואים, שיש להבחין ה' בחינות.

א. כדברי הרמב"ם, שהוא עוסק בתו"מ, מטעם שהבורא צוה לנו, ורוצה לקיים מצות ה', וזוהי הסיבה שעוסק בתו"מ. ורק שיש להבחין כאן מהי הסיבה שמחייבת אותו לקיים מצות ה'. אומר הרמב"ם, שצריכים להגיד לו "מטעם שכר ועונש". כלומר, שאם יקיים מצות ה', ה' יתן לו שכר, שיהיה לו אריכות ימים, ועושר, ועולם הבא. ואם לא יקיים, הוא יקבל עונש, בגלל שהוא לא רוצה לקיים מצות ה'.

אולם בשכר ועונש יש להבחין ב' בחינות: א. כמו שאומר הרמב"ם, ב. שיש שכר ועונש מתענוגי התורה ומצות. שענין זה גם כן לא יכולים לגלות למתלמדים שמתחילים בעבודה, וכמו כן לקטנים ולנשים.

ובחינה הב' בשלא לשמה, כמו שאומר התוספות, שהוא לומד תורה בכדי שיכבדוהו. וזה גרוע מבחינה א', שאומר הרמב"ם, היות שכאן אין הוא דורש שה' ישלם לו שכרו, ומסיבה זו הוא עובד, אלא הוא רוצה שאנשים יכבדוהו לו, בין בכסף ובין בכבוד. וזוהי הסיבה שמחייבת אותו לעסוק בתו"מ. ויכולים לומר, שזה נראה כאילו הוא מקיים תו"מ משום שאנשים מחייבים אותו, אחרת האנשים לו יתנו לו שכר, ולא משום שה' צוה לקיים את התו"מ. אולם גם זה נכנס בבחינת "שלא לשמה, המביא לשמה".

בחינה הג' היא כמו שאומר התוספות, הלומד בעל מנת לקנתר חביריו, זהו גרוע מבחינות הקודמות של שלא לשמה. ועל זה אמרו "כל העוסק בתורה שלא לשמה, נח לו שלא נברא".

ונבאר את בחינת "לשמה" מהי, ואת ה' בחינות בשלא לשמה, ונתחיל מלמטה למעלה.

השלא לשמה על מנת לקנתר, שהוא הגרוע ביותר שבהם, עד שחז"ל אמרו, שמי שהולך בדרך הזה "נח לו שלא נברא". ויש להבין הטעם, מדוע על מנת לקנתר יותר גרוע ממי שלומד על מנת שיכבדוהו, הלא הוא לומד בשביל הנבראים ולא עבור ה', כדוגמת על מנת לקנתר, שהוא עבור הנבראים.

ויש לפרש את ההבדל ביניהם, היות שידוע, שניתן לנו מצוה "ואהבת לרעך כמוך". ואמר רבי עקיבא על זה, שזהו כלל גדול בתורה. וכמובא בספר "מתן תורה", שזהו המעבר, לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת שהיא אהבת חברים, לאהבת ה'. זאת אומרת, שאי אפשר לאדם, שיוכל לעבוד לשמה, מטרם שיוצא מאהבה עצמית.

לכן יש לנו להבחין בענין אהבת הזולת ב' בחינות: א. שיש לו אהבת הזולת, ב. שאין לו אהבת הזולת. ויש בחינה ג', שהיא שנאת הזולת. כלומר, שעושה מעשים לצער את הזולת. וזה נקרא "המתכבד בקלון של חבירו". פירוש, הוא נהנה מזה שחבירו מתבזה וסובל יסורים, מזה הוא שואב את הנאתו. אדם הזה נקרא, שהוא עוסק בשנאת הבריות.

ובזה יש להבחין בין מי שלומד בעל מנת שיכבדוהו, או שלומד על מנת לקנתר. היות שהמטרה היא להגיע לבחינת לשמה, וניתנה לנו עצה, שע"י נוכל להגיע לשמה, שהיא ע"י אהבת הזולת. נמצא, מי שלומד על מנת שיכבדוהו, הגם שהוא לא עוסק באהבת הזולת, אבל על כל פנים הוא לא עושה מעשים לשנאת הבריות. כי אלה אנשים, המכבדים אותו, הם נהנים ממנו, ולכן הם מכבדים אותו. אי לזאת, יש לו עוד סיכויים להגיע לשמה, מטעם עצם עשיה, מה שהוא עוסק בתו"מ, מטעם כי התו"מ בעצמם מביאים לו רוח טהרה, שתהיה לו היכולת לעלות בסדר המדרגה, להגיע לאהבת הזולת ולאהבת ה'.

לכן על זה אמרו "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". מה שאין כן, מי שלומד על מנת לקנתר, שזהו מעשה המביא לו לשנאת הזולת, אלא הוא רוצה להתכבד בקלון של חבירו, בודאי אף פעם לא יוכל להגיע לאהבת ה', היות שהוא עושה פעולות המעכבות לצאת מאהבה עצמית. אם כן איך יצא מאהבה עצמית לאהבת ה'.

אולם עוד בחינה אחת יש להבחין בשלא לשמה, והיא בדרך הכפיה, כמו שכתוב במאמר י"ט, תשמ"ז. לדוגמא, אדם עובד אצל אדם דתי, ויש לו ממנו פרנסה בריווח. והבעל הבית אומר לו, שאני רוצה ממך, שאתה תהיה שומר תורה ומצות, אחרת אני לא רוצה שאתה תעבוד אצלי.

והוא בא הביתה ומספר לאשתו, שהבעל בית רוצה לפטר אותו מעבודה. ואישתו אומרת, מה פתאום לשמור תו"מ, בשביל שיש לך בעל בית דתי, הלא אנחנו לא מאמינים בזה, אם כן בשביל כסף אנחנו נמכור את המצפון שלנו. אבל כשהוא אומר לאשתו, היות שהייתי בכמה מקומות עבודה, ואין להשיג עתה מקום עבודה, לכן יוצא, אם אנחנו לא נקבל את התנאי של בעל הבית, אנחנו גוועים ברעב.

לכן, אומר הבעל, שלא כדאי לעבוד בשביל המצפון שלנו במסירת נפש, אבל אנחנו יודעים את האמת, שאין אנו מאמינים בתו"מ, אלא נקיים תו"מ לא מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ, אלא מטעם שבעל בית חרושת צוה אותנו. לכן אנו מקיימים תו"מ. ובבעל הבית אין אנו צריכים להאמין. אם כן מה יש שאנחנו נקיים תו"מ, הלא בהמעשה אין אנו עוד פוגמים בהמצפון שלנו, שפתאום אנו נהיה מאמינים, כי אנחנו נשארים, אפילו כשאנו עושים את המעשים, בלתי מאמינים בה'.

ולכאורה איזה חשיבות יש בתו"מ כאלו, שהוא אומר בפירוש, שהוא נשאר בדעתו כמו כל החילוניים, ואיזה ערך יש למעשים כאלו לפי דעתנו.

אולם מצד הלכה, אנו מחויבים לכוף אותו, אף על פי שהוא אומר, שאינו רוצה. משמע שבזה גם כן מקיים מצות ה', אלא שנקרא "שלא לשמה". וזהו כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') וזה לשונו "אבל בדברי שמים, אם לא חוזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".

משמע מכאן, שגם באופן זה נקרא בחינת "שלא לשמה", שמתוך אותו השלא לשמה באים גם כן לשמה, יותר מכפי שלומד על מנת לקנתר, ששם אמרו חז"ל "נח לו שלא נברא". וכאן יש לפרש, שמזה שהוא מקיים תו"מ שלא לשמה, הוא לא עושה פעולה, שהיא נגד אהבת הזולת, אלא מכאן יש הנאה להזולת. כלומר, הדתיים, שרואים שהוא נעשה עכשיו שומר תו"מ, לא מסתכלים על הסיבה, אלא על המעשה. לכן הם נהנין מזה. מה שאין כן הלומד על מנת לקנתר, שעושה פעולה הפוכה ממה שהאדם צריך לעשות, כנ"ל.

ובזה ביארנו ההבדל בין "הלומד על מנת לקנתר", שזהו הגרוע ביותר, לבין "שעובד בכפיה", שאחרים כופים אותו שיעבוד, שזהו "שלא לשמה", העומד למעלה מזה "שלומד על מנת לקנתר". והגם שקשה לומר כך, הלא הוא מקיים תו"מ מרצונו הטוב ולא מכפיה, אלא רצונו לקנתר, שזהו רק מחשבה ולא מעשה. מה שאין כן מי שמקיים תו"מ מטעם כפיה, שהקהל לוחצים עליו, מדוע יהיה זה יותר טוב ממי שלומד על מנת לקנתר, שהמעשה שלו הוא לא עושה זה מרצונו הטוב.

ואולי יש לומר, מכל מקום בסגולת המעשה, שהוא עושה, הגם שהוא בכפיה, המעשה בעצמו יש לו סגולה, שיביא לו רצון ומחשבה טובה. על דרך שאמרו חז"ל על הכתוב "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". ואמרו "יקריב אותו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו, תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד כופין אותו, עד שיאמר, רוצה אני" (ערכין כ"א). ומסיבה זו יכולים לומר, שהוא יותר חשוב ממי שלומד על מנת לקנתר.

אולם יש לשאול, הלא סוף כל סוף הוא עושה את המעשה בשלמות. אלא שהוא חושב שע"י זה הוא יקבל כבוד, מזה שהוא מראה שהוא יודע, והשני לא. ומדוע זה יהיה כל כך קשה להגיע להמטרה, הנקראת "לשמה" עם השלא לשמה, שהוא על מנת לקנתר, עד כדי כך שאמרו "נח לו שלא נברא".

ויכולים לומר, כי מי שלומד על מנת לקנתר, בטח שהוא שקוע ראשו ורובו בתורה, וממילא הוא חושב על עצמו, שהוא איש שלם בתורה. אם כן אף פעם לא יחשוב על ענין של לשמה, היות שהוא רואה, שהוא שקוע בתורה יותר משאר חבריו, שהם אינם נותנים כל כך כמות בשעות, כמו כן באיכות. והוא מסתכל על עצמו, שהוא נותן יגיעה גדולה בתורה יותר מהחברים, בזה שהוא מתעמק לדעת את הפירוש הנכון שיש להבין בהתורה, ואינו לומד בשטחיות כמו אחרים, אלא הוא נותן יגיעת המוח. אם כן, איך יכול לחשוב על עצמו, שיש לו חסרון. אם כן אף פעם הוא לא יכול להגיע להכרת הרע, שידע, שהוא צריך להגיע לשמה. לכן הוא אבוד. לכן אמרו עליו "נח לו שלא נברא".

והיותר חשוב ב"שלא לשמה" שהוא מביא לשמה, הוא כמו שאמר הרמב"ם, כדי לקבל שכר ושלא לקבל עונש. כי השלא לשמה מה שהתוספות אומר, שהוא "כדי שיכבדוהו", הוא עושה מעשים עבור אנשים, שהם יראו ויכבדוהו. נמצא, שנראה, כאילו הוא מקיים את מצות אנשים, שבשבילם הוא עובד. והאנשים ישלמו לו שכר.

מה שאין כן כשהוא עובד על הכוונה של שכר ועונש, הוא עובד עבור ה', אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם לו שכר, תמורת עבודתו בתו"מ. ואין הוא רוצה, שאנשים ישלמו לו שכר. כי הוא לא עובד עבור אנשים, שהם ישלמו לו שכר. אלא הוא עובד ומקיים תו"מ, מטעם שהקב"ה נתן לנו תורה ומצות, לקיים אותם. וע"י נקבל שכר תמורת עבודתנו בתו"מ. אם כן בטח שדרגה זו יותר גבוהה ממה שהתוספות אומר, היינו שלא לשמה בעל מנת שיכבדוהו.

כי שם עובד לשם אנשים, שאנשים יכבדוהו. מה שאין כן בשכר ועונש, הוא עובד בשביל הקב"ה, שזה נקרא "לשמה", כלומר בשביל ה'. רק הוא רוצה שכר תמורת עבודתו. לכן אינו נקרא עוד "לשמה ממש".

אולם יש להבחין בשכר ועונש עוד בחינה, הנקראת "שלא לשמה", כמו שאמר הרמב"ם. אלא שהשכר ועונש הוא בצורה אחרת. כי מדרך העולם הוא, מה שיש להבין בשכר ועונש, הוא מה שהוא מלובש בלבושים גשמיים, כדוגמת אכילה, ושתיה, וכדומה, שהזה"ק אומר, שזה שאנו יכולים להנות מתאוות גשמיים, הוא רק נהירו דקיק, ממה שנפלו מעולם השבירה ניצוצים קדושים לתוך הקליפות. וזהו כל התענוג שיש בהם. וכל העולם כולו רצים אחרי התענוגים האלו, מה שכתוב, עיקר האור מלובש בתורה ומצות, ולשכר ועונש כזה הוא מצפה.

ויש תמיד לתת תשומת לב, בזמן שמדברים למי שהוא יכנס לקיים תו"מ, לחשוב מקודם, לאיזו סיבה מתאים האיש הזה. כי כל אחד ואחד יש לו דבר אחר שמעניין אותו, שבשביל סיבה זו הוא מבין, שכדאי לקיים תו"מ. כי ע"י הוא יקבל דבר, שכדאי לתת יגיעה ועבודה רבה. וכל מה שדורשים ממנו, הוא יהיה מוכן לתת, בכדי להשיג את מה שהוא מבין, שכדאי הוא לו.

ומשום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שיהא אצלו חשוב, בשיעור שכדאי לתת לו כל מה שדורשים ממנו. אחרת, אם לא נותנים סיבה, שיבין את הכדאיות, בטח שלא ישמע מה שמדברים אליו. והיות האדם מסתפק במה שיש לו, וקשה לשנות את הרגלו, אם לא ירויח מזה דבר, שבשביל חשיבות הדבר יש לו חומרי דלק לשנות את הרגלו, ולהתחיל לעבוד בצורה אחרת ממה שהיה רגיל.

ולכן יש לפנינו ה' בחינות "שלא לשמה", הנקראות:

א. על דרך הכפיה.

ב. הלומד על מנת לקנתר.

ג. הלומד על מנת שיכבדוהו, כנ"ל בדברי התוספות.

ד. בשביל שכר ועונש כדברי הרמב"ם.

ה. הוא ענין שכר ועונש לא בדברים גשמיים שהוא דבר המובן לכולם אלא הוא רוצה שכר ועונש של תענוגים הרוחניים, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות ל') וזה לשונו: "והמדרגה הסופית שבחלוקה זו (היינו בשלא לשמה) היא, שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, ובדומה לבעל תאוה, המתאהב בתאוה גשמית, עד שאין התאוה סרה מנגד עיניו כל היום וכל הלילה, ועל דרך שאמר הפייטן, בזכרי בו אינו מניח לי לישון".

אמנם בחינה ה' בשלא לשמה, לא יכולים לומר לאדם, שהוא יתחיל בשלא לשמה הזה, כי לא כל אדם מוכשר להבין שיש דבר כזה. היינו להאמין, שיש תענוג להנות מהאור, המלובש בתו"מ, יותר הנאה מכפי שיכולים להנות מהתענוג, המלובש בתענוגים גשמיים.

זאת אומרת, אם היה תיכף מגולה אור התענוג, המלובש בתורה ומצות, היה נקרא זה "השגחה גלויה". ואז לא היתה יכולה להיות שום אפשרות לאדם, שתהיה לו היכולת לעבוד לשמה. כי התענוג שהיה מרגיש בתורה ומצות, היה מכריח אותו לעשות הכל, ולא מטעם שה' צוה לקיים.

וזהו כמו שאומר בהקדמה לתע"ס (אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה תענוג נפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות".

נמצא שאז לא היתה מציאות של בחירה, מסיבת תענוגים גדולים, המלובשים בתורה ומצות, הם אורות גדולים. לכן התענוג הזה הוא בהסתרה. ולהיפך, בגשמיות כן מגולה תענוג בכל עשיה, שזה מביא לנו להשתוקק, לכל מקום שרואים שיש איזה תענוג. ובין שאסור ובין שמותר, אין הגוף מבחין. ויש בגלל זה ענין של בחירה וענין שכר ועונש.

ובהאמור יוצא, שבזמן שמדברים עם מי שהוא, שיקבל עליו עול תו"מ, צריכים לשקול בדעת מיושבת, איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו, כנ"ל, כי כל אחד ואחד יש לו לתת שלא לשמה המתאים לאופי שלו, שהוא יבין, שעל "שלא לשמה" הזה כדאי לקבל על עצמו תו"מ. למשל בחינה א' [על דרך הכפיה] זה מתאים לכל, כלומר במקרה שהאדם יכול לכוף את השני, בענין כפיה לא חשוב, אם השני מבין או לא מבין, ממילא נקרא זה "כפיה", שהאדם יכול לעשות אפילו דבר, שהוא מבין מאה אחוז שהצדק עמו, אבל אין ברירה. וזה נקרא "כפיה". מה שאין כן בשאר בחינות דשלא לשמה, אז כל יחיד ויחיד יש לו אופי אחר, שצריכים להגיד דבר המתקבל על הלב.

וג' בחינות אחרות של "שלא לשמה": א. על מנת לקנתר, ב. על מנת שיכבדוהו, ג. כדי לקבל שכר ועונש הגשמיים - זה יכולים להבין. אבל לכל אחד יש אופי אחר, לכן צריכים לתת תשומת לב מיוחדת, לדעת איזו בחינת שלא לשמה להגיד לו. כלומר, איזה שלא לשמה האדם יכול להבין, שכדאי לעבוד בגללו.

מה שאין כן שלא לשמה של בחינה ה', שהוא משתוקק לאהבת ה' מטעם שהוא מרגיש הנאה בתורה ומצות - זה לא יכולים להבין, מטעם שזה תלוי בהרגשה, וכל זמן שאין האדם מתחיל להרגיש טעם, אין מה לדבר עמו. לכן נקרא זה בשם "בחינה הסופית בשלא לשמה", כלומר שאח"כ נכנסים לדרגת "לשמה".

אולם יש להבין, אם האדם מגיע לדרגה, שהוא משתוקק לתו"מ בשיעור כנ"ל "בזכרי בו איננו מניח לישון", ומדוע נקרא זה עוד "שלא לשמה", אלא היות שההנאה מתו"מ, זה מה שמחייב אותו לקיים את התו"מ. ולשמה נקרא, שגדלות ה', מטעם "בגין דאיהו רב ושליט", זה גורם לו שיקיים תו"מ. נמצא, שאין ההנאה מחייבת אותו, שזו תהיה הסיבה שלו, אלא הבורא הוא הסיבה, שגורם לו לקיים תו"מ.

ובחינת לשמה מבוארת בהקדמה לספר הזהר (אות ל"ב) וזה לשונו "העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ולא לקבל פרס, ונעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י".

אולם לפי הכלל, ש"האדם הוא עולם קטן, הנכלל מע' אומות", כמו כן הוא כלול מכלל ישראל. כלומר, זה שאמרנו שיש ה' בחינות בשלא לשמה, שיש אנשים, ששייכים לבחינה מיוחדת של שלא לשמה, כמו כן צריכים לומר, שבאדם אחד ישנם כל אלו ה' בחינות דשלא לשמה, אלא שהם בזה אחר זה.

שהאדם, לפעמים הוא פועל אצלו שלא לשמה על מנת לקנתר, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה על מנת שיכבדוהו, ולפעמים הוא משמש עם השלא לשמה בכפיה, כמו שאמר הרמב"ם "שמכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב".

כלומר, שהאדם בא להתפלל לבית הכנסת, או שבא ללמוד תורה, בכדי שהחברים לא יסתכלו עליו בבזיון, כי כל אחד יבזוהו אותו בלבו, אף על פי שאף אחד לא יגיד לו, מדוע הוא לא בא לשיעורי תורה שישנם בבית הכנסת. אבל האדם יודע, שבטח כל אחד יסתכל עליו, כאילו הוא נחות דרגא. נמצא, שהבזיון שהוא ירגיש, זה נותן לו לבוא לבית הכנסת. נמצא, הגורם דשלא לשמה, שמחייב אותו, הוא דוגמת הכפיה, שאומר הרמב"ם כנ"ל.

ועם השלא לשמה הזה יותר קל לשמש בתור שלא לשמה המועיל. היות השלא לשמה שקשור עם יסורים, היינו בזיון, זה נותן יותר כח, שיוכל להתגבר על ההפרעות שיש לו. לכן בזמנים, שהאדם נמצא בבחינת הירידה הכי תחתונה, הוא גם יכול לפעול אצלו את השלא לשמה מבחינת הבושה. ומשום בושה זה נקראת כפיה. כלומר, הבושה, שהיא יסורים, כופים את האדם לעשות מעשים, אף על פי שהגוף לא מסכים.

ולפעמים אדם מתחזק עצמו עם השלא לשמה של שכר ועונש, כמו שאמר הרמב"ם. ולפעמים יש לו שכר ועונש מזה שמרגיש טעם בעבודה, ואם לא שומר תו"מ חסר לו הטעם, שזהו סוף דשלא לשמה, כנ"ל.

שכר ועונש של טעם בעבודה: כשהוא עוסק בתו"מ הוא מרגיש הנאה ואם לא מקיים תו"מ יש לו יסורים, כדוגמת שאדם מרגיש טעם בסעודה שזה סיבה שהולך לסעודה מסיבת שרוצה את הנאה שבהסעודה, נמצא תענוג של הסעודה הוא הגורם ללכת להסעודה."

שאלה: לא ברור לי מה זה ללמוד לא לשמה על מנת לקנתר, אני לומד בשביל לקנתר?

כן.

תלמיד: לא ברור למה הכוונה.

שהמטרה העיקרית שלי בלימוד היא כדי להוכיח שהשני לא יודע.

תלמיד: רק בשביל זה אני לומד, כדי להוכיח את החברים?

אתה יודע כמה כוח יש בזה? אנשים משקיעים את כל החיים רק כדי להוכיח שהשני לא יודע, אפס, לא מבין, טועה.

תלמיד: כלומר להוכיח שאני יודע יותר טוב ממנו, לא שהוא אפס?

נגיד כך.

תלמיד: רב"ש כותב על כל מיני מצבים שלא לשמה והוא אומר שהם מתגלים באדם אחד.

כן.

תלמיד: איך זה עובד? האדם יכול להיות פעם במצב שהוא לומד מטעם כבוד, פעם בכפייה, כל פעם מטעם אחר?

לא, לכל אחד יש במיוחד משהו שנובע משורש נשמתו.

תלמיד: נגיד שאני מזהה בעשירייה כל מיני מצבים כאלה, שכל אחד לומד מטעם אחר, יש דרך לעבוד עם זה או שאין לי מה לעשות את זה?

בשביל מה לך את זה?

תלמיד: אני שואל אם אפשר לעבוד עם זה או רק לדעת מזה?

אני צריך ללמוד תורה כדי להגיע ללשמה, ולא למדוד את עצמי כלפי אנשים אחרים, זה לא מעלה אותי.

תלמיד: אז אין מה לעשות עם זה שאני רואה בעשירייה שלי חבר שלומד לא לשמה מטעם הכפייה, או מטעם כבוד נניח?

אתה יכול לקבל מזה דוגמה שלילית, אבל לא בטוח שאתה יודע להבחין.

שאלה: הדברים האלה חוזרים בהרבה מאמרים, אבל פה רב"ש קושר אותם לה' בחינות, שכמו שיש ה' בחינות באור ישר, גם פה יש ה' בחינות.

כן, נכון.

שאלה: רב"ש כותב בבחינה ה' בשלא לשמה "אז ענין שכר ועונש לא בדברים גשמיים אלא הוא רוצה שכר ועונש של תענוגים הרוחניים". מה לתאר בתענוגים רוחניים?

אם אין עדיין תענוגים, אתה לא יכול להבדיל ביניהם ולדרג אותם.

תלמיד: אם הייתי רוצה לשים כמו קו - אלה תענוגים גשמיים ואלה תענוגים רוחניים?

ההבדל ביניהם הוא כלפי הרצון לקבל שלך, כלפי הכוונה שלך על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

תלמיד: מה התענוג מהשפעה?

כמו תענוג מקבלה, אתה מרגיש איזה מילוי פנימי שאתה מקבל.

תלמיד: מהי ההנאה מתורה ומצוות?

כשאתה מגיע לדרגה שאתה כבר נהנה מתורה ומצוות אז אתה יכול להבין מהו המילוי מהם.

תלמיד: אם הייתי רוצה לרצות בזה כשעוד אין לי?

איך אתה יכול לרצות כשאין לך?

תלמיד: באמת איך? אולי מהחברים.

זה בלתי אפשרי. מהחברים, כשאנחנו רואים שמישהו נהנה מאיזה פעולות השפעה, אפשר לקבל רצון, לכן אנחנו צריכים להתכלל בחברה אחת וללמוד זה מזה.

תלמיד: מה ההבדל בין לעבוד למען הזולת לבין לעבוד למען ה', זה נשמע הבדל מאוד דק כזה?

אלה שתי מדרגות. אומנם הן לכיוון אחד, להשפיע לזולת, אבל בכל זאת ההבדל ביניהן הוא גדול. כי כשאתה משפיע למי שנמצא לפניך אז יש לך חשבון איתו, אתה יודע בשביל מה אתה עושה ומה אתה מתכוון לקבל תמורת זה וכן הלאה. מה שאין כן, כלפי הבורא, כבר צריכים להגיע למדרגה יותר גדולה בהתקשרות עימו.

תלמיד: זה טוב לדמיין שאני משפיע לחברים ובזה אני בעצם משפיע לבורא, על אף שזה עדין מורגש כדמיון?

כן, בכל זאת.

שאלה: כתוב "שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה, ... בזכרי בו אינו מניח לי לישון". מה צריך לעשות כדי לזכות להתאהבות כזו?

שבכל הפעולות שלו, המעשים שלו, הכוונות שלו, המחשבות שלו, בכל לב ונפש מה שנקרא, הוא מתכוון לעשות נחת רוח לבורא.

שאלה: אם אני מבין נכון מה שכותב רב"ש, יש בי או באדם כמה בחינות שלא לשמה.

כן.

תלמיד: והוא כותב פה ש"צריך לשקול בדעת מיושבת מה להגיד לו לכל אחד איזה לא לשמה מתאים לו".

כנראה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות, למצוא את הדבר הנכון שיפעיל אותי, העיקר לקיים תורה ומצוות, העיקר לבוא לחיבור, לתפילה?

לא. אתה צריך להבדיל אם זה לא לשמה או לשמה, ואז להרגיש למה אתה נמצא בזה, ולְמה זה צריך להוביל אותך.

תלמיד: אני מניח שהכול צריך להביל אותי מלא לשמה ללשמה?

כן.

שאלה: מה העניין של הסוגים האלה, מה זה "לשקול בדעת מיושבת איזה לא לשמה מתאים", למה רב"ש מתכוון?

כנראה שבכל דבר שאתה מרגיש יש לך מן מדידה, זה יותר וזה פחות, כלפי האגו שלך, הרצון לקבל, כלפי השפעה לזולת, וכלפי הבורא, אם אתה יכול כך למדוד, ולפי זה אתה מדרג אותם.

תלמיד: איך אני יודע שעשיתי את הדירוג הזה נכון?

אולי חלק מהם אתה יכול לדרג על ידי זה שאתה קשור לחברה, יכול להיות שכבר חלק מהם אתה יכול לדרג מתוך זה שאתה קשור לבורא, וכך להתקדם ולבקש. העיקר לבקש בירורים, לבקש התקדמות, להיות יותר ויותר בעל מנת להשפיע, להתרומם יותר.

תלמיד: ומה קורה אם אני עושה את זה לא נכון?

הבורא יתקן, בכל זאת אתה תלוי בו. אין לך במי עוד להיות תלוי, רק בו, ובמידה שאתה נמצא בחברה, אז להידבק בחברה ולמדוד את מידת הדביקות שלך בה.

שאלה: אם בן אדם לומד בשביל להפיץ, ללמד, לבנות קבוצות, לאיזה לא לשמה זה שייך?

אבל בשביל מה הוא עושה את זה?

תלמיד: כדי להפיץ את שם ה', את חכמת הקבלה.

צריכים לברר, בשביל מה הוא עושה. הוא עושה איזו פעולה, אבל יכול להיות שמשלמים לו מהצד עבור כל אסיפה ואז הוא עושה, יכול להיות שמשלמים לו עבור העבודה שלו לא בכסף אלא בכבוד ואז הוא עושה, וכן הלאה. צריכים לברר מהי הסיבה.

שאלה: הוא כותב שאדם הלומד על מנת לקנטר הוא אבוד, הוא לא יכול להגיע להכרת הרע. איזה סוג של שמירה אנחנו יכולים לבנות כדי לא ליפול?

כי שנאה למישהו היא שמובילה אותו בדרך, מושכת אותו קדימה. יש בזה הרבה כוח וגם יש בזה הרבה מדרגות. יכול להיות שהוא פשוט רוצה להיות יותר מכולם, כמו מדענים, וזה יכול להגיע לשנאה שרוצים להרוג זה את זה.

תלמיד: האם יש איזה תרגיל שאפשר לעשות בעשירייה כדי לזהות שאני כביכול נמצא בעל מנת לקנטר ולצאת מזה? כי הוא כותב שאין הכרת הרע, אני לא מגלה אפילו שאני נמצא בזה.

זה כך מתחיל, אבל אחר כך הוא בכל זאת עושה את זה כדי לנצח את האחר. וכאן כבר אין פשרות, הבורא עושה לו את ל"ב האבן והוא חושב רק על ניצחון, שום דבר חוץ מזה.

שאלה: הבנתי שיש חמש בחינות של לא לשמה, ובמיוחד המצב שבו האדם עובד בשביל כבוד ועובד מפני שכופים עליו תורה ומצוות, וכל המצבים נשמעים לי אותו דבר פחות או יותר. מה ההבדל? למה אנחנו מפרידים?

בהתקדמות בדרך אנחנו עוברים כל מיני שלבים ומתחילים להבדיל בין סיבה ותוצאה, עם האנשים, עם העולם, עם עצמנו, ואז אנחנו מתחילים להבדיל בין הסיבות לפעולות שלנו. ולכן המקובלים שכבר עברו את כל הדברים האלה, כך כותבים.

תלמיד: אז מה שמשותף בהם הוא שהכול לא לשמה, אבל אנחנו עושים את ההפרדה הזאת בשביל בירור פנימי?

כן, ודאי.

שאלה: אנחנו לומדים ומרגישים שהכול אנחנו עושים בגלל הסביבה. זאת אומרת אם הסביבה לא תיתן לי את הכבוד שאני מקבל, או כמו בדוגמה שאחד חיפש עבודה ובלית ברירה עושה אותה אף על פי שזה לא מקובל עליו, וכנראה שגם אני נמצא פה כי אולי לא מצאתי מקום יותר טוב, אז מה הם הקביים האלה שאני הולך עליהם בקושי או לא? מהן הבחינות האלה? האם צריך לבקש להתגבר על כך, או שזה הבסיס?

כל הבחינות האלה הן גדילת הרצון לקבל שכך גדל, כמו תינוק ברחם אמו או כשנולד והוא גדל, ולפי הגדילה שלו כך השכל, הרגש, הפעולות שלו. זה מה שהוא רוצה לומר.

תלמיד: אבל ההתקדמות תלויה בהסכמה של הלב בסופו של דבר. אם כך, כל רגע אני יכול לצאת מהדרך, כל שנייה, אם אני ארגיש פחות תענוג, פחות נוח, פחות משהו, אז אני עף. מה עושים עם זה?

אבל עם כל זה יש לך הזדמנות לחזק את עצמך בכל רגע ורגע, בכל מצב, ולהתנגד לכך שתעוף.

תלמיד: האם אני יכול להתנגד לבחינות האלה של לא לשמה, שבינתיים זה כאילו מחזיק אותי?

כן.

תלמיד: איך?

אתה משחק עם זה. אתה משתדל למצוא לעצמך יותר תומכים שמובילים אותך בדרך. אתה קושר את עצמך עם החברים שעוזרים לך להישאר בדרך, וכך זה עניין הקבוצה.

תלמיד: בדיוק. ומה שהם עושים הם מחזקים עוד יותר את הבחינות האלה של לא לשמה. כי הם נותנים לי קצת כבוד, קצת סיפוק, כדי שהלב שלי, הגוף שלי עדיין יישמר בדרך, כי הוא מקבל דברים שעדיין מחזיקים אותו.

יכול להיות שהפוך, שכנגד כל הפעולות שהיית רוצה לצאת מהחברה, הם נותנים לך הזדמנות כן להתחזק בתוך החברה ולהישאר.

תלמיד: אני לא מבין איפה אני מתגבר על התלות בהסכמה של הגוף שצריך לקבל את כל הסיפוקים האלה, שבלי זה אני לא יכול להמשיך. האם מתעלים מעל זה, צריך להתפלל על זה, או שזה בסיס, כלומר תמיד יהיו הסיפוקים האלה לגוף, כי "זה האדם" מה שנקרא?

לא, אתה מחליף את הסיפוקים הגשמיים בסיפוק רוחני, בזה שאתה יותר דבוק בחברה, יותר מחויב לחברה, אתה משכנע את עצמך שאתה חייב להיות איתם. זה לא שאתה עובד תחת כוח אחד, יש לך כאן בעד ונגד, שני כוחות שאתה נמצא ביניהם.

תלמיד: אבל אני מרגיש שהרגישות שלי, התלות שלי בבחינות של לא לשמה לא קטנה, היא אפילו גדלה יותר.

ודאי שהיא דלה כל פעם, אבל גם אתה גדל.

תלמיד: אני לא צריך להתפעל או לפחד מזה שהתלות בלא לשמה הולכת וגדלה כל הזמן, שצריך יותר כבוד, יותר סיפוק, יותר מהלא לשמה הזה. זה כאילו גדל עם התהליך כל הזמן.

כן ולא. אנחנו מדברים בצורה כללית,לא פרטית שלך ולכן אני כך צריך לומר.

שאלה: מי שמקנטר אותי, האם הוא לא נותן לי מוטיבציה, לא נותן לי קנאת סופרים?

נאמר.

תלמיד: הוא עושה נזק לעצמו, זה מה שאומרים לנו, אבל מבחינת הסביבה הוא דווקא יכול להיות משהו שמקדם.

הוא מקדם, ודאי. על ידי כל הדברים האלה אנחנו מקדמים זה את זה, קו ימין, קו שמאל.

שאלה: הרב"ש כותב שאם אתה בא למישהו שייקח על עצמו תורה ומצוות, אז אתה צריך להסתכל מה מתאים להגיד לו מה' הבחינות האלה של לא לשמה. האם אנחנו צריכים ללמוד אותן ולהשתמש בהן נכון גם בחוץ וגם בפנים?

אנחנו נגלה את זה בדרך מתוך המעשים.

תלמיד: כלומר, האם צריך לדעת איך להשתמש בזה וזה יכול להועיל?

החיים ילמדו אותנו, זה לא שאתה צריך לדעת. אתה תדע.

שאלה: הוא כותב כאן שיש לא לשמה מטעם גדלות הבורא. אם אדם לא עובד בסביבה על גדלות הבורא, אז הוא לא יכול להבחין בכל שאר הדברים, להכיר בהם כרע, כי הוא צריך מול משהו לראות את זה, זה נכון?

נכון.

שאלה: הוא כותב ש"משום זה צריכים תמיד לומר לאדם את מה שאצלו חשוב, אחרת הוא לא ישמע מה שמדברים אליו". אתה לא מסביר לנו מה זה לימוד לא לשמה, אז למה הוא מתכוון?

גם את זה וגם את זה צריכים להסביר, את ההבדל ביניהם, את הגבול ביניהם, ואיך לעבור מזה לזה.

תלמיד: אני מבין שאני כביכול לומד כאן להגיע לשמה, אבל בתת ההכרה אני שומע דברים של לא לשמה, שזה מה שמקדם אותי, תת ההכרה שלי כך עובדת. איך אני מזרז את ההכרה שאני עכשיו נמצא בלא לשמה ואני רוצה לשנות את זה? כי אני יכול לשמוע שנים את הלא לשמה.

ככל שתתקדם ללשמה, כך יעלה לך יותר גם לא לשמה. הם חייבים להיות באיזון, שמאל ימין, אחרת לא תתקדם.

תלמיד: האם ה' בחינות לא לשמה מלוות את האדם בעצם עד גמר התיקון?

גמר התיקון זה עוד רחוק. כשאדם נכנס לעל מנת להשפיע זה לא נקרא שהוא כבר בגמר תיקון.

תלמיד: אבל הוא כל הזמן עובר מלא לשמה ל-לשמה, מלא לשמה ל-לשמה.

כן. אבל כך הוא עובר, שמאל - ימין, שמאל – ימין. זאת אומרת הוא נופל ללא לשמה ושוב מטפס לשמה.

תלמיד: אדם הגיע ללימוד, מכוון לשמה, במידה שהוא מבין ומקבל מהבורא תענוג. מה קובע אם הוא נמצא באמת בלשמה או לא?

איפה שהכוונות שלו, למה הוא רוצה להגיע. לא מה הוא מרגיש אלא למה הוא רוצה להגיע.

תלמיד: האם מספיקה המחשבה לאן הוא מכוון, זה הקובע?

כן.

שאלה: זה נשמע כאילו האדם צריך דווקא לצוד את הלא לשמה, למצוא לו כמה שיותר אמצעים שלא לשמה, אחרת אין לו שום דבר, כי רק מלא לשמה הוא יגיע לשמה.

ככל שמתקרב ללשמה אז יעבור בדרך כל מיני צורות לא לשמה. אבל בדרך ל-לשמה ולא שהוא יושב ומצפה מתי הוא יתפוס את הלא לשמה.

תלמיד: אבל המטרה היא כן להגיע ללשמה. בכל זאת אדם צריך לקשור את עצמו לדרך בכמה שיותר קשרים. קשרים של כבוד ושל כל הדברים האלה. לא?

לא. על ידי קשרים לכבוד, לכסף, לכל הדברים הגדולים ברצון לקבל, על ידי זה אני מתקדם בלשמה?

תלמיד: לא, אם אדם מקבל נגיד כבוד מהחברים אז הוא רוצה להגיע עוד יום ועוד יום, בכל זאת הוא מחזק לעצמו את הקשר לסביבה.

אם זה מה שמקדם אותו - זה לא טוב.

שאלה: האם אדם שלפי האופי שלו מתאים ללמוד על מנת לקנטר, יכול להתקדם או שהוא אבוד?

אף אחד לא אבוד, אף אחד, כולם מגיעים לגמר תיקון השלם בסופו של דבר, אלא לפי היגיעה - השכר.

שאלה: האם אפשר להגיד שלקיים תורה ומצוות זה להגיע לשיעורים ופגישות עם חברים - עם הכוונה לחיבור ביחד יותר ויותר?

כן.

שאלה: כתוב, "העבודה בתורה ומצות לשמה, דהיינו על מנת להשפיע ולא לקבל פרס, ונעשה ראוי ומוכשר לקבל ה' חלקי הנפש, הנקראות נרנח"י". מה זה אומר בפועל לקבל את ה' חלקי הנפש?

לעבור את כל הדרגות האלה, אחד אחר האחר עד שמשיגים את כולם.

שאלה: כתוב "והמדרגה הסופית שבחלוקה זו (היינו בשלא לשמה) היא, שיתאהב בהקב"ה בתאוה גדולה". מהו האור שאדם מקבל במדרגה האחרונה של לא לשמה ומה זה שונה מהנרנח"י

הוא לא מקבל את האור במדרגות של לא לשמה. הוא מקבל רק הרגשת הכבדת הכלי.

שאלה: האם יכולים כל חמשת השלבים של לא לשמה להשתנות מספר פעמים בפרק זמן קצר, האם זה בסדר?

כן.

שאלה: האם צריך לעשות השתדלות לעבור כל פעם ללא לשמה גבוה יותר, או פשוט לכוון ללשמה?

ודאי שאנחנו מכוונים לשמה. מתי אנחנו מכוונים את עצמנו ל-לא לשמה?

שאלה: האם לימוד מתוך כבוד או בושה מסמן שאין לאדם עדיין חשבון מול הבורא אלא רק מול החברה?

כן.

שאלה: מהי עבודה מטעם גדלות הבורא?

שרק גודל גדלות הבורא בעיניי קובע את המעשים שלי עכשיו.

שאלה: איך אדם יכול לעלות מעל יצר הרע, כדי להיכנס להכנה למצב של לא לשמה?

הכי בטוח אם הוא יבטל את עצמו כלפי החברים. כך בצורה בטוחה, נכונה, הדרגתית הוא יוכל לעשות את זה.

שאלה: איך בתוך ליבו של אדם נוצרת גדלות הבורא, ומה הוא יכול לעשות עבורו?

כאשר הבורא עם הדרישות שלו, עם התנאים שלו, נעשה הכי חשוב, יותר מכל שאר הסיבות שיכולות להתעורר באדם.

שאלה: במה בעבודה שלנו עוזרת לנו ההכרה, באיזה סוג של לא לשמה אנחנו נמצאים?

אנחנו לא יודעים בדיוק לפרט ולשקול באיזה לא לשמה אנחנו נמצאים, העיקר בשבילנו שזה לא לשמה ואנחנו נזקקים לשמה.

שאלה: הדרך לשמה היא לפי נשמת האדם, כי כל אחד מאיתנו הוא שונה, ומנסים להתאים לכל אדם את הדרך שיוכל להתקדם בלא לשמה. האם ברגע שאדם מזהה שהוא עובד בשביל כבוד, יהיה טוב אם הוא ימשיך עוד קצת, למרות שהמטרה שלו היא להגיע לשמה, או שעליו להתפלל לה', שיעזור לו ויתקן אותו?

אנחנו מדברים על הרגשה. ובמה שהוא מרגיש את עצמו יותר מרוחק מהבורא, שם הוא צריך להתפלל.

שאלה: המאמר הזה מרגיש כמו סרגל תודעתי ששותלים אותו בפנים ומזהים את המצב שלנו לפיו, ואז אולי אפשר גם לדייק בתפילה שלנו. ושאלתי, כשאדם נמצא בלימוד שהוא על מנת לקנטר, האם זה מצב זמני והוא יכול בדיעבד לזהות שהוא נפל לשם, כי במצב הזה לא מגלים את הרע, או שהחברים צריכים בעדינות להעיר לו?

גם וגם.

שאלה: האם זה נכון שכל חמשת הבחינות שלא לשמה כלולות באדם אחד ועלינו לגלות אותן ולעבוד מעליהן?

פשוט להמשיך ולעבוד.

שאלה: כאשר אדם עוסק בתורה ומצוות ומרגיש תענוג בעבודה, וכאשר הוא לא עושה את העבודה הוא מרגיש כאב, זו לא צורה מסוימת של כפייה?

לא, זאת לא כפייה, הוא כבר נמצא בהשתוות צורה מסוימת עם הבורא.

שאלה: ניתן להגיע ללשמה מכל אחת מהמדרגות המפורטות, או רק מתוך מדרגה ה', כאשר אתה מקבל הנאה מאור המלובש בתורה?

כן, אתה צודק.

שאלה: אדם שעובד, מוריד את הראש, והולך אחרי העשירייה בכל ההבחנות שרשומות במאמר, הוא צריך לבחון את עצמו בתוך העשירייה באיזה מקום הוא נמצא?

לא, זה לא עניינך. עניינך הוא להיות יותר קשור לכולם, ולהשתדל לחבר את כולם במרכז העשירייה, שתהיו שם ותעבדו על משיכת הבורא לשם.

תלמיד: האם אני צריך לבחון את המצב שלי מתוך ההקרנה של החברים בעשירייה וכך להתקדם בדרך לכיוון לשמה?

אתה לא יכול עד כדי כך לעשות את זה, למה אתה חושב שאתה מסוגל לדברים כאלה. אתה צריך לעבוד כדי להיות מחובר עם כולם בנקודה אחת. זה הכול.

תלמיד: זו לא הדרך של הבורא להראות לי איפה אני נמצא?

את זה אני לא יודע, מתי הבורא מראה לך איפה אתה נמצא?

שאלה: האם לרצות שהעבודה תעשה רק בשיטתו ובדרכו של בעל הסולם, ושהחברים יעבדו בכיוון הזה בדיוק כך, אפשר לקרוא לתהליך הזה סוג של זלזול?

למה? זה לא זלזול. אנחנו נתקדם בצורה כזאת גם למטרת הבריאה.

שאלה: ראיתי בתוכי את כל ארבעת הסוגים של הסיבות. והשאלה שלי, אם אני רואה באיזו דרגה אני נמצאת כרגע, אני צריכה לבקש שיעלו אותי לדרגה החמישית?

ודאי. זאת תפילה שצריכה להיות תמיד, שאנחנו רוצים לעלות לדרגה יותר גבוהה, בהכרת הרע, בדביקות בבורא, בחיבור עם החברים.

שאלה: מה לבקש בעשירייה, ועל מה להתפלל, כדי להגיע למצב שאוהב את הבורא עד שזה לא מניח לי לישון?

אני רוצה לקבל מהעשירייה קודם כל דוגמאות, שהחברים שלי דבוקים בבורא עד כדי כך שזה לא מניח להם לישון. זה פועל חזק מאוד.

שאלה: חמשת הבחינות בדרך שלא לשמה, זו הכנה שהבורא עושה לנו בשביל להגיע ליראה אמיתית וממנה נוכל לדעת אהבה?

כן.

(סוף השיעור)