שיעור בוקר 25.04.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 169, פתיחה לחכמת הקבלה, אות ל"ב

אות ל"ב

"ונתבאר היטב סוד האו"מ דא"ק שלגדלו אין קץ ותכלית. אמנם אין הכונה, שא"ס ב"ה הממלא את כל המציאות הוא עצמו הוא בבחינת או"מ לא"ק, אלא הכונה היא, שבעת שנעשה הזווג דהכאה על המלכות דראש א"ק, אשר א"ס הכה במסך אשר שם, שפירושו שרצה להתלבש בבחי"ד דא"ק כמו מטרם הצמצום, אלא המסך שבמלכות דראש א"ק הכה בו, שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו, כנ"ל אות י"ד, שבאמת האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון, כנ"ל, אמנם יש הפרש גדול מאוד בין קבלת הבחי"ד שמטרם הצמצום ובין קבלת האור חוזר שלאחר הצמצום, שהרי לא הלביש אלא בחינת קו דק בראש וסוף כנ"ל, אשר כל זה פעל המסך בסבת הכאתו על אור העליון, הנה זה השיעור שנדחה מא"ק בסבת המסך, כלומר כל אותו השיעור שאור העליון מא"ס ב"ה רצה להתלבש בבחי"ד לולא המסך שעיכב עליו, הוא הנעשה לאו"מ מסביב הא"ק, והטעם הוא כי אין שינוי והעדר ברוחני, וכיון שאור א"ס נמשך להא"ק להתלבש בבחי"ד, הרי זה צריך להתקיים כן, לכן אע"פ שעתה עיכב עליו המסך והחזירו לאחוריו, עכ"ז, אין זה סותר להמשכת א"ס ח"ו, אלא אדרבא הוא מקיים אותו, רק באופן אחר, והיינו ע"י ריבוי הזווגים בה' העולמות א"ק ואבי"ע, עד לגמר התיקון, שתהיה הבחי"ד מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה, ואז א"ס יתלבש בה כבתחילה. הרי שלא נעשה שום שינוי והעדר ע"י הכאת המסך באור העליון. וזה סוד מ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה עד דיהבינן ליה בת זוגיה [א"ס לא משרה יחודו עליו, עד שלא נותנים לו בת זוגו]. ובינתים, כלומר עד הזמן ההוא, נבחן שאור א"ס הזה נעשה לאו"מ, שפירשו שעומד להתלבש בו לאחר מכן, ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ הזה בהשיעור שא"ס ב"ה נמשך אליו בתחילה."

שאלה: הוא כותב שעל ידי ריבוי הזיווגים בה' העולמות, אז תהיה בחינה ד' מתוקנת על ידיהם בכל שלימותה. אבל אחרי צמצום א' ומסך יש סוף בפרצוף, לא משנה איזה זיווג הוא יעשה מפה והלאה תמיד יהיה לו חלק של הסוף.

אבל יש אלפי פרצופים שבסופו של דבר הם מביאים למצב שכל אור אין סוף יתלבש במסך.

תלמיד: מה מביא לזה שנעלם החלק של סוף הפרצוף?

כרגע הוא לא מקבל, אבל זה עובר לפרצוף הבא ושם הוא מקבל. בסופו של דבר כך זה קורה.

תלמיד: האם לא תמיד יהיה חלק של סוף בפרצוף?

כן, עד אין סוף.

תלמיד: האם זה נשאר או שזה הופך להיות כל כך קטן שזה כבר לא נחשב?

זה נעלם. הכול נכנס למסך.

שאלה: למה התהליך הוא מצטבר? האם זה מה שעושה יותר נחת רוח לבורא, שיש ריבוי זיווגים וזה לא בפעם אחת?

כי אי אפשר בפעם אחת לקבל על מנת להשפיע אור אין סוף, ולכן זה נעשה על ידי ריבוי הזיווגים. אתה לא יכול לבלוע את כל הפרה. למה אומרים "פרה פרה"? זאת אומרת בחתיכות חתיכות במשך החיים אתה בטח תאכל כמה פרות.

תלמיד: אבל הוא כל יכול, הוא יכול היה לעשות שכן נוכל לבלוע את הכול במכה אחת, כנראה יש טעם בזה שיש את כל הזיווגים.

אי אפשר בבת אחת לעשות פעולת לקבל בעל מנת להשפיע כי זה נגד הרצון. לכן הוא צריך קודם לקנות רצון חדש על מנת להשפיע, זאת אומרת להעלות את הבורא למעלה מהכול, ודאי שמעצמו, ואז לראות באיזו צורה ובאיזה גודל הוא יכול לקבל ממנו שזה יהיה באמת בעל מנת להשפיע, בכוונה קודם.

תלמיד: האם זו גם הסיבה ל 6000 שנה של בריאה, של גלגולים?

כן.

שאלה: מה ההפרש בבחינה ד' בין מה שהיא מקבלת באין סוף ואחרי הצמצום?

בחינה ד' באין סוף מקבלת אין סוף. בחינה ד' אחרי הצמצום מקבלת בצמצום.

תלמיד: אבל היא מקבלת את כל אור אין סוף בקו דק.

כן.

תלמיד: אז בשביל מה כל הבריאה?

כדי לתת לנברא בכל זאת לקבל את כול מה שהבורא רוצה לתת לו ולעשות את זה בהשתוות הצורה.

תלמיד: האם זה לא מה שהוא קיבל באין סוף?

מלכתחילה?

תלמיד: כן.

לא. מלכתחילה לא היה לו שום חשבון. לכן נעשה צמצום, הפרדה בין הנותן והמקבל, והמקבל מתחיל לעשות חשבון כמה הוא יכול לקבל וכמה לא כדי שיהיה בזיווג עם הנותן.

תלמיד: האם זה נקרא שיש לו הזדמנות לעשות נחת רוח לבורא?

זה בעצמו הוא עשיית נחת רוח.

שאלה: כתוב בסוף האות "ועתה הוא מסבב ומאיר עליו רק מבחוץ בהארה מסוימת, שהארה זו מסגלתו להתפשט באותם החוקים הראוים להביאהו לקבל האו"מ". איך ההארה הזו מבחוץ מסגלת אותנו?

היא לא נותנת לך מנוחה עד שלא תקבל אותה עד הסוף. כל עוד אתה לא מקבל אותה כולה היא לא נותנת לך מנוחה. זה שאתה כל הזמן מרגיש שיש עוד ולא קיבלת ולא עשית, כול זה אור מקיף.

תלמיד: האם היא מסגלת אותו להתפשט באותם החוקים, כלומר היא מקנה לו יכולות שאין בו מצד טבעו והוא פתאום נהיה מתאים לחוקים העליונים?

בטח. כי עכשיו הוא מתחיל לראות עד כמה חסר לו כדי לקבל מה שהבורא הכין לו. הכול זה בכלים הריקים שמגלה.

שאלה: איך המסך מחזיק את האור? האם הוא לא רק דוחה את האור?

בזה שהוא דוחה את האור הוא מחזיק אותו מלקבל, ונותן לכלי יכולת לעשות חשבון באיזו צורה אחרת אפשר להתקרב למקור האור.

שאלה: האם כשבחינה ד' תהיה מתוקנת הראש והסוף יתבטלו?

בגמר התיקון.

שאלה: האם אות ל"ב מדברת על זה שרק אחרי שנעשה צמצום וביטול על עצמנו ונתחבר לחברים, אז ייכנס אלינו האור העליון?

כן.

שאלה: האם הקיבוץ של כל המסכים הוא הכלי שהופך להיות הכלי הראוי?

כן.

שאלה: ההתפשטות של אור מקיף פועלת על גוף הפרצוף או על המסך? על מה משפיע האור מקיף?

אור מקיף רוצה להיכנס לתוך הכלי.

תלמיד: איך זה שהוא רוצה להיכנס לתוך הכלי?

כי שם זה הכלי שלו שלא רוצה לקבל ולכן הוא נמצא כמקיף.

תלמיד: איך זה משפיע על קבלת ההחלטה אחרי זה לקבל יותר?

האור לוחץ. יש הופכיות בין האור הזה והכלי, יש ביניהם גבול, הכלי לא רוצה לתת לאור להיכנס כי זה יהיה על מנת לקבל.

תלמיד: האם אותו אור מקיף גורם למסך להרגיש את הגוף?

הוא גורם להזדככות המסך. הוא מבטל את המסך.

תלמיד: לא הבנתי את התהליך הזה.

בלחץ שלו הוא לאט לאט מבטל את המסך, הוא מחייב את המסך דגוף להזדכך, להגיע בחזרה לפה דראש.

תלמיד: ואז בעצם לגרום לזה שהוא מסכים לקבל באותו אזור שעליו האור מקיף לוחץ.

כן.

שאלה: הוא כותב על המסך "שפירושו שעיכב עליו מלהתפשט בבחי"ד, והחזירו לאחוריו," ועל ידי זה נוצר הכלי. האור החוזר או המסך הם כוונה על מנת להשפיע.

מסך, אור חוזר וכוונה על מנת להשפיע הם בעצם אותו דבר.

תלמיד: איך הפעולה של הדחייה היא פעולה של השפעה?

למה הוא דוחה? כי הוא לא רוצה להיות המקבל, הוא רוצה להתקרב לבעל הבית, הוא רוצה להשפיע לבעל הבית, לכן הוא מסרב.

תלמיד: הפעולה של הדחייה מצטיירת יותר כמו לא לקבל את האור שאותו אני אקבל בעל מנת לקבל, לא כמו פעולה של להשפיע.

למה אתה לא מקבל?

תלמיד: זו עדיין השבירה, אסור לקבל על מנת לקבל.

למה? מי אסר עליך על מנת לקבל?

תלמיד: זה חוק הצמצום.

את זה אתה מרגיש. מצד בעל הבית הוא אומר לך לקבל כמה שאתה רוצה.

תלמיד: הפעולה של השפעה נראית כמו פעולה של נתינה, אני עושה פעולה של לתת, והפעולה של המסך היא לא לקבל. איך לתת זה לא לקבל?

זה לא אותו דבר, כי לא לקבל זה לא לקבל, ולתת זה משהו אחר, אבל זה לאותו כיוון כדי לשמח את בעל הבית - אני לא רוצה לקבל, אני מכבד אותו.

שאלה: האם כשבחינה ד' תהיה מתוקנת הסוף יתמלא?

כשהיא תהיה מתוקנת, אז הסוף יתמלא והכל יחזור לצורה כדורית, לצורת כדור, כי היא הצורה השלמה של הרצון לקבל.

שאלה: איזה שינוי עושה המסך באור אין סוף שעכשיו מופיע במקומו אור מקיף?

הוא לא רוצה לקבל את האור בעל מנת לקבל, וודאי שהוא לא רוצה לקבל אותו ולא יכול לקבל אותו בעל מנת להשפיע, ולכן האור נשאר כאור מקיף, אומנם הוא מיועד למלא את סוף הפרצוף.

תלמיד: כשאומרים אור מקיף, בעצם כל מה שקיים מחוץ לכלי זה אור אין סוף.

לא. אור מקיף הוא לא אור אין סוף. אור מקיף הוא מקיף את הכלי מפני שהכלי לא רצה, סירב לקבל אותו כאור פנימי.

תלמיד: מה ההבדל בין אור מקיף לאור אין סוף?

אור אין סוף זה אין סוף, אי אפשר למדוד אותו. אבל לאור מקיף יש כלי פנימי שלא יכול לקבל אותו. ואז הוא מקיף את הכלי, לוחץ עליו, כדי להביא אותו בסופו של דבר לקבלה על מנת להשפיע.

תלמיד: לקבלה על מנת להשפיע של כל אור אין סוף.

של אותו אור מקיף שנמצא.

שאלה: האם אור מקיף הוא ביחס לקו או ביחס לכל העיגול?

אור מקיף כללי הוא כנגד העיגול.

תלמיד: האם יש אור מקיף רק ביחס למה שבקו לא התמלא?

יש ממש נרנח"י דאור מקיף, הרבה מאוד פרטים יש שם. זה אור שצריך למלא את הכלי, אבל מתוך חולשת המסך נמצא מבחוץ ומחכה עד שהמסך יתקן את עצמו, ואז הוא יוכל להתלבש בפנימיות הכלי.

שאלה: אם ניפחו את בחינה ד' לגודל של אין סוף בפוטנציאל, אז למה החלק שהיא לא מצליחה לקבל לא ממלא את כל הסוף? למה צריך אור מקיף? הסוף הוא החלק שאני לא מצליח לקבל מתוך אור אין סוף.

מתוך חוסר מסך. תמיד זה מחוסר מסך.

תלמיד: מגיע 100% אור, ואני מצליח לקבל נניח 20%, אז ה-20% הם אור פנימי.

כן, שמתלבש ב"תוך".

תלמיד: ו-80% זה סוף.

כן.

תלמיד: ביחד זה 100%. איפה כאן האור המקיף?

אבל הוא לא מקבל בסוף הפרצוף.

תלמיד: אבל אומרים שיש שם גם אור.

שם יש הארה קטנה מאוד מאור החסדים. אור שלא יכול להתלבש בתוך הפרצוף נשאר כמקיף והוא מאיר לפרצוף מבחוץ.

שאלה: בדוגמה הזאת שהפרצוף יכול לקבל רק 20%, ו-80% הוא לא יכול לקבל. שיעור האור החוזר הוא גם 20% לפי המידה שהוא יכול לקבל.

זה שיעור האור החוזר המלביש את האור ישר.

תלמיד: זה אור חוזר.

לא. יש הרבה צורות אור חוזר.

תלמיד: זה מה שמבלבל, כי אנחנו תמיד היינו כותבים שאור חוזר שווה אור פנימי, ואם הוא מקבל 20%, אז הוא גם מחזיר 20% אור.

ומה עם היתר?

תלמיד: אני שואל מה זה האור החוזר, ה-80% או ה-20%?

זאת השאלה?

תלמיד: כן, כי הוא כותב, "האו"ח הזה שיצא ע"י החזרת האור לאחוריו נעשה ג"כ בחינת כלים להלבשת אור העליון". אלו כאילו ה-80% שהוא לא קיבל.

כן.

תלמיד: האם זה האור החוזר או שהאור החוזר זה מה שהוא יכול באמת להלביש על האור הישר שהם ה-20%?

אור חוזר הוא אותו אור שיכול להלביש את האור הישר ולקבל אותו בתוך הכלי.

תלמיד: אז בדוגמה הזאת הוא ה-20%.

הוא ה-20%.

תלמיד: מה שמבלבל זה שהוא כותב על האור שהוא לא קיבל והחזיר לאחוריו והוא קורא לו אור חוזר.

כן.

תלמיד: וזה ה-80%.

כן, כאן גם זה.

תלמיד: אלו שני חלקים הפוכים, החלק שהוא כן יכול לקבל והחלק שהוא לא יכול לקבל, ולשניהם הוא קורא אור חוזר.

יש עשרות סוגי אור ישר ואור חוזר. כנס לחלק א' בתע"ס ותראה שם בהסתכלות פנימית.

תלמיד: זו כמו הגדרה הפוכה. תמיד לומדים שצריך שתהיה לנו הגדרה ברורה לכל דבר.

הגדרה ברורה. אז מה?

שאלה: האם האור החוזר הוא ה-20% שהוא יכול לקבל או שהוא ה-80% שהוא לא יכול לקבל? איזה משניהם?

לאור חוזר יש הרבה סוגים. בדרך כלל אנחנו לומדים שאור חוזר הוא מה שהכלי מחזיר בחזרה לבעל הבית כי לא יכול לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל זה לא האור חוזר שהופך לכלי קבלה כמו בדוגמה עם בעל הבית והאורח מתוך מניעה וסירוב.

אתה מדבר כבר על הפעולות הבאות, שאחרי שהכלי סירב ודחה את האור, עכשיו הוא עושה חשבונות כמה עוד הוא יכול לקבל על מנת להשפיע, ואז מתברר לו שעל ידי ריבוי זיווגים הוא יכול לאט לאט להמשיך בכל זאת לקבל את האור על מנת להשפיע.

תלמיד: אז ה-20% שהוא יכול לקבל עכשיו זה האור חוזר שמלביש את האור הישר עכשיו.

כן, ואת זה הוא מקבל בתוך הפרצוף.

תלמיד: ויש את ה-80% של כל הזיווגים אחר כך.

כן.

שאלה: בדוגמה של בעל הבית זה די ברור שאני לוקח קצת בהתחלה כדי לעשות לו נחת רוח כי הוא כל כך ביקש.

כן.

תלמיד: פה ברגע שהאור הישר מגיע והוא נכנס פנימה אז קודם כל זה המקסימום שאני יכול לקבל כמו שאמרנו, אבל מה הופך את התמהיל הזה של האור הפנימי לכוונה על מנת להשפיע? מה זו השפעה לבורא באור הפנימי? מה יש שם?

יש שם את רצון הנברא שעשה צמצום כדי בכל זאת לקבל חלק מהכיבוד של בעל הבית על מנת להשפיע לבעל הבית. הוא מלביש את האור ישר שהוא מקבל, את הכיבוד, באור חוזר משלו, הוא עושה את זה רק לטובת הבעל הבית ובזה הם מגיעים לחיבור ביניהם.

תלמיד: מה הכוונה לטובת בעל הבית? מהי פעולת ההשפעה שאני עושה לטובת בעל הבית?

לגרום לו תענוג.

תלמיד: הבורא מקבל תענוג מזה שאני מקבל על מנת להשפיע לו?

כן.

תלמיד: מה קרה באור הפנימי שפתאום אני משפיע שם במשהו?

אתה מקבל אותו רק כדי להשפיע.

תלמיד: ומהי נקודת ההשפעה?

נקודת ההשפעה כולה נמצאת בדחיה שלך, שאתה לא רוצה לקבל. אומנם אתה מאוד רעב, אבל אתה לא רוצה לקבל, ואחר כך אתה בכל זאת מתגבר על עצמך ומקבל כדי להשפיע.

תלמיד: והאור הפנימי הוא בעצם אור חדש שנוצר.

זה אור ישר שבא מבעל הבית ומלובש באור חוזר שאני ייצרתי אותו על ידי הדחיה, ושני האורות האלה נקראים "אור פנימי".

תלמיד: שזה אור של השפעה, הנברא עושה בזה נחת רוח לבורא.

כן.

שאלה: שמעתי אותך אומר, "אתה לא רוצה לקבל, אמנם שאתה מאוד רעב".

כן. אם לא הייתי רעב אז בכלל לא הייתי יכול לעשות שום פעולה.

תלמיד: אז מה עושים עם הרעב?

משתמשים בו כדי להפוך אותו לטובת בעל הבית. לכן אני עושה קודם צמצום, ולא מקבל, ועושה חשבון מה אני יכול לעשות לבעל הבית אם אני בכל זאת מקבל מעל החשבונות האגואיסטיים שלי. אני מתחיל לטעום איזה תענוגים יש לי בזה שאני עושה את זה למען בעל הבית, ואז אני מקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: ואיפה הרעב במהלך החשבונות האלה?

הרעב נשאר. אני משתמש בו כשאני מקבל לטובת בעל הבית. בלי רעב אי אפשר להשפיע.

תלמיד: ומאיפה הכוח להשאיר את הרעב לא מסופק?

אני ממלא אותו. אני חייב למלא את הרצון לקבל שלי במילוי, אבל בכוונה על מנת להשפיע.

שאלה: בזמן הצמצום הנברא יודע מהו הטעם של האור שהוא דחה? הוא יודע מה הוא דוחה?

כן. אחרת הוא לא יכול לדחות.

תלמיד: ובזמן שהוא מקבל אור פנימי זה אותו טעם שהוא דחה או שזה כבר משהו אחר?

כשהוא מקבל אור זה כבר משהו אחר, כי הוא עשה עליו בדיקה, חילק אותו לחלקים, ואז החליט על מה הוא הולך ועל מה לא.

תלמיד: אז במה שונה ההרגשה של האור בזמן הצמצום, בזמן הדחייה הראשונית לבין ההרגשה של האור כשהוא נכנס לתוך הכלי כבר עם האור שאני דחיתי, יחד עם הדחייה?

ההבדל גדול מאוד. כשמגיע אלי האור מבעל הבית אני דוחה אותו מכל וכל. החשבון הוא פשוט, לא לקבל אותו, כי אחרת אהיה הפוף מבעל הבית. אחר כך, כשאני עושה חשבון כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, אז החשבון הוא כמה אור אני יכול לקבל, כלומר ליהנות ממנו, על מנת להשפיע לבעל הבית בזה שאני נהנה ממנו, ואז אני מקבל.

תלמיד: כלומר, אלו שני עולמות שונים. ההרגשה של האור בזמן הדחייה של הצמצום הייתה הרגשה מסוימת שהרגשתי את הבורא, ובזמן שאני עושה חשבון בעל מנת להשפיע במסך אז הנברא מרגיש את האור כבר בצורה אחרת לגמרי?

אני מתחבק אתו, עם הבורא. לא בצורה שלימה, אבל נגיד ב-20%.

שאלה: בזיווג דהכאה אם אני טועם את האור ישר, האם אני עושה צמצום ברגע שאני מבין שזה טעים מדי, ואז אני עוצר מיד? או שאני טועם הכול ואז מחליט כמה אני מקבל?

איך אתה יכול להרשות לעצמך לטעום את הכול? מאיפה יש לך ביטחון שאתה יכול לעצור בכל רגע?

תלמיד: בדיוק. אז נניח הצלחתי לעשות כוונה על כוס מים ואז אני מקבל, ובסלט אני כבר מרגיש שאני לא יכול. אז אני עוצר הכול או שאני טועם הכול ואז עוצר?

כל החשבון נעשה באור חוזר ולא בבטן. כשאתה מעלה את האור חוזר, כשאתה רוצה להשפיע לבעל הבית, להשתוות עם בעל הבית, אז בכוונה הזאת אתה עושה את החשבון. ולכן אין לך שם אפשרות לטעות, כי הכול למעלה מכלים דקבלה, רק בכוונה דלהשפיע.

אתה קודם כל חושב "איך אני יכול לעשות לו נחת רוח?", ומתוך זה אתה עושה דחיה, חשבון וטעימה, לא חשוב מה, אבל הכול בדחיה. אתה נמצא כאילו בתוך בעל הבית, "מה אני גורם בזה לבעל הבית", ואחרי שבדקת, אתה אומר, "אוקיי. כך אני הולך לקבל וזה יהיה בעל מנת להשפיע", ומיני ובי, אתה מתחיל לקבל.

תלמיד: התהליך הזה הוא בדומה לפוטנציומטר שעולה ועולה, ואני מרגיש שזהו הגבול ועוצר, או שאני מסתכל על הכול ואומר, "אוקיי. את זה אני יכול"?

לא. זה לא כך ולא כך, זה נעשה באור חוזר. זאת אומרת, יש לך צמצום, מסך, אור חוזר שאתה דוחה את הכול, ואז באותו האור חוזר שדחית את הכול, אתה מתחיל למדוד כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, זה למעלה מכלים דקבלה.

כולכם מתארים שבתהליך ההחלטה, אני מתחיל לקבל לתוך המעיים, לתוך הבטן, להרגיש תענוגים ואז אני אומר "עד כאן". לא, ברוחניות הכול מתרחש בכוונה, ואז יש החלטה וחשבון.

תלמיד: צריך לחשוב על מה שאמרת, זו באמת תפיסה אחרת לגמרי של חישוב.

בדוגמה של בעל הבית והאורח, כשמתקדמים עם הדוגמה הזאת, נוצר מצב קצת מביך, אני כאילו יושב מול בעל הבית ואני אוכל כל פעם קצת יותר, עד שבסוף אני אוכל את כל הסעודה. מה עם בעל הבית? הוא לא אוכל איתי, הוא יושב שם ומסתכל עלי? זה קצת לא נעים אם לא אוכלים אתך.

תזמינו אותו ותראו לו אם זה נעים או לא נעים. אתה יושב מול הבעל בית בכוונתך לעשות לו נחת רוח. זאת אומרת, אתה בטוח שבעל הבית הכין הכול בשבילך ועם כל הלב נמצא ממש בלב פתוח כלפיך.

תלמיד: אבל בסעודה, אם כבר בעל הסולם נותן את הדוגמה של הסעודה, כשאתה מתארח באיזה מקום ומכינים לך את כל המטעמים, אז אוכלים ביחד. לא שמים לך אוכל ומסתכלים עליך אוכל.

נגיד שאוכלים יחד.

תלמיד: זה מה שאני שואל, הבורא אוכל אתנו יחד את הסעודה הזאת?

ודאי. זה נקרא שהוא מקבל תענוג מזה שאתה מקבל תענוג. אבל קודם אתה.

תלמיד: זאת אומרת, הוא מגיש לי, ואז הוא מגיש גם לעצמו ואנחנו אוכלים ביחד?

כן. הוא לא יכול להתחיל לאכול ראשון.

שאלה: חידדת עכשיו שהחשבון שקורה בראש הוא לא שאנחנו מקבלים, טועמים ואז אומרים "עד פה", אלא הכול קורה בראש. אז בעצם בראש יש סימולציה שלימה של כל התהליך.

הכול. מה שיש בראש מתפשט בגוף.

תלמיד: אז ממה הראש עשוי בעצם? כי אנחנו לומדים שנוצר רק רצון.

חשבון. אבל החשבון הוא עם בדיקה כמה אורות, כמה טעמים, כמה כוחות. כל מה שיש בתוך הפרצוף, בגוף, ובתוך האור הזה שהגיע לראש, את הכול הראש שוקל, מחשב, ואחר כך מחליט.

תלמיד: היכן קורית כל הסימולציה הזאת? מהו בעצם הראש?

מה שיש לך בראש, ומה שיש בראש מתפשט בגוף.

תלמיד: מהות הנברא היא רצון לקבל, אין יותר מרצון לקבל וכל הגוף של הפרצוף זה רצונות.

כן.

תלמיד: אז ממה עשוי הראש? לא מרצון? או שהוא עשוי מרצונות מאוד זכים.

לא זכים. את כל הרצונות שיש בגוף, את כל היכולות שיש בגוף, הראש יכול לחלק לתוך וסוף, לקווים ולעוד כל מיני עוד דברים. הראש מסוגל לקחת את כל הכלים ולשקול אותם כנגד התענוגים שבאים לתוך הכלים האלו ולברר, לעשות חשבון.

תלמיד: זה מובן, זו הפעולה שלו, איך הוא פועל. אני שואל ממה הוא עשוי? איפה נרשם כל המידע הזה?

בתוך ספירות דראש.

תלמיד: ספירות דראש לא עשויות מרצון?

יש בהן רצון. ודאי.

תלמיד: אז גם בראש יש בעצם איזשהו רצון.

לא איזשהו, יש רצון כמו שיש בתוך וסוף, אבל בכוח.

תלמיד: זה מה שנקרא "שורשי כלים", כל מה שקורה שם?

כן. לאט לאט, אתם צריכים לחזור על הרבה דברים.

שאלה: מהו האור המקיף בדוגמה של בעל הבית והאורח?

אור שמקיף את הפרצוף. כמו בעל הבית שעוטף את האורח ומשיב אותו ליד השולחן ושם לפניו כל הכיבוד.

תלמיד: כשבעל בבית נותן לי ואני עושה את הפעולות שהסברת, אני מגיע באיזשהו שלב לשובע, אני מרגיש שבע מכל הדבר הזה. איך אני לא ממלא את הכלי עד הסוף וחונק אותו?

אתה לא ממלא את הכלי שלך, אתה ממלא כמה שאתה יכול להשפיע על ידי הכלי שלך. אולי הכוח להשפיע שלך הוא רק רבע מהיכולת שלך לאכול, אז זה מה שאתה מרשה לעצמך.

תלמיד: הרשיתי את זה לעצמי, האם מכאן אני אמור לעצור ולהגיד "תודה", או שמפה אנחנו עוברים לאיזה כלי אחר?

לא, אין לך כלי אחר. אין לך מסך, אין לך עוד מסך לעשות את זה לטובת בעל הבית ולכן אתה מפסיק לקבל.

תלמיד: מה אני עושה מאותו רגע שאני מרגיש את העצירה הזאת, איך אני ממשיך מפה את העבודה?

מפסיק. אתה אומר לבעל הבית, סליחה, אני לא יכול יותר, אני לא רעב. תתאר לעצמך שאתה נמצא אצל מישהו ואתה מתבייש לקבל יותר.

תלמיד: האם אני לא מעליב אותו בזה שאני לא רוצה לקבל עוד?

אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך יותר, נראה לך שזה יהיה יותר מדי.

תלמיד: אז מה העבודה עכשיו עם בעל הבית?

אין עבודה, אתה קיבלת במידה שיכולת לטובת בעל הבית ולטובת עצמך וכן הלאה, ובזה הגעת לאיזון בינתיים.

תלמיד: אז מה זה האור חוזר שאני אמור להחזיר כדי לפנות עוד מקום למדרגה הבאה?

אין לך עכשיו חשבון על זה, זה בכלל לא המקום לדבר על זה.

תלמיד: אז איך עובדים?

קיבלת – גמרנו, אין לך עוד מה לעשות.

תלמיד: זה נשאר כך?

זה נשאר כך עד שמגיעה עזרה מלמעלה, שהיא מזככת לך את המסך, ואז אתה יכול לקבל את המנה השנייה והשלישית.

שאלה: מהו הכלי לאור מקיף, מה זה לטעום רק עם כוונה, האם הכוונה היא כלי להרגיש תענוג?

כוונה היא כלי להרגיש תענוג, זה נכון.

תלמיד: מהו הכלי לאור מקיף?

כלי לאור מקיף כך נקרא, "כלי לאור מקיף". יש כלי פנימי לאור פנימי, וכלי מקיף לאור חיצון.

שאלה: לא ברור איך לפי הכוונה אני יודע כמה אני יכול לקבל. האם אני יודע להעריך את גדלות בעל הבית ואז יש פה איזה מעבר לכמה מתוך ההערכה הזאת אני יכול לאכול?

כן.

תלמיד: מה הקשר בין שני הדברים?

ככל שאתה יכול להחזיק את בעל הבית כגדול ממך, כך אתה יכול לאכול על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל זה קורה לפני האכילה, לא תוך כדי האכילה.

למה לא תוך כדי? אם זה לא תוך כדי אז תהיה לך שבירה פתאום.

תלמיד: אבל אני ניגש לאכול את המנה הבאה כשאני כבר יודע אם אני יכול לאכול אותה או לא, עוד לפני שאני מתחיל לאכול את המנה הבאה.

בלי המנה הבאה, באותה מנה אפילו, אתה צריך לדעת איפה אתה מפסיק כדי לא לקבל יותר תענוגים, כי על מנת להשפיע אתה לא יכול לקבל יותר.

תלמיד: אני יודע מראש כמה אני הולך לקחת מהמנה הזאת?

כן.

שאלה: איך אני יודע את זה? כי יש לי הערכה של בעל הבית.

יש לך זיווג דהכאה בראש. כשאתה מלביש את כל האורות, אתה מחלק את כל הנרנח"י הזה לפנימי ומקיף וכך אתה מחליט כמה אתה מקבל בפנים. זה הכול עבודת המסך.

תלמיד: אמרנו שהמסך דוחה עוד לפני שמקבל את הטעמים, זה לא שקודם יש טעם ואז אני עושה לפי זה חשבון.

לא. המסך בודק כמה הוא יכול לקבל את האורות שמגיעים אליו בעל מנת להשפיע. הוא שוקל.

תלמיד: את מה הוא שוקל?

הוא שוקל את התענוגים שמגיעים אליו, באיזו צורה הוא יכול לקבל אותם בעל מנת להשפיע. הכול נקרא "ראש הפרצוף", ואחר כך מה שיש מתוך הראש מתפשט ב"תוך".

תלמיד: מה מאפיין את הראש, שהוא יכול לדעת בדיוק מה קורה?

יש לו את כל הכלים, כל האפשרויות. יש לו אורות וכלים והוא יכול למיין אותם ולסדר אותם כך שהוא בדיוק יודע כמה הולך לקבל וכמה הולך להשפיע ולא יותר.

תלמיד: בדוגמה של הסעודה, איך אני יכול לדעת מה הדג, כמה אני צריך חשיבות של בעל הבית כדי לגשת אליו?

תבקש מבעל הבית נתונים שיביא לך את בדיקת הקלוריות ועוד כל מיני דברים על הדג ואז אתה תוכל לחשב. ככה זה נעשה בפרצוף, וכל זה נעשה בראש. רק אחר כך מתוך מה שיש בראש מתפשט בתוך.

שאלה: אפשר מתוך זה להבין שראש בעצם זוכר את כל מה שקרה לפני הצמצום.

ודאי.

תלמיד: אז כך הוא יכול בעצם לעשות חשבון.

מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה הראש זוכר ואוסף את כל הנתונים.

תלמיד: אז בראש כבר יש טעם של סטייק, טעם של סלט, טעם של כל הדברים וזה מה שמאפשר לו לעשות את החישוב לפני שזה נכנס למעיים.

כן.

שאלה: הטעמים שבאור, של המנות שהוא מרגיש אחרי שהוא דחה - הוא עכשיו רוצה להשפיע - זה טעמים אחרים ממה שהוא הרגיש בהתחלה כשהוא עשה צמצום.

אז מה?

תלמיד: אז הטעמים שהיו לו פעם כבר לא רלוונטיים למה שהיה לו לפני הצמצום.

אז יש עכשיו נתונים חדשים, גם זה נרשם וזה נרשם.

תלמיד: הוא פועל על פי הנתונים החדשים שמקבל תוך כדי זה שהוא משתדל.

כל הזמן, כל הזמן מחדש את הנתונים. זה כמו במחשב.

שאלה: האור חוזר לראש הפרצוף והחשבון שזוכים בו שהוא חשבון דומה לחשבון של הבורא, ובגלל זה הוא כבר נדבק בראש, שיש שם התלבשות.

אור חוזר הוא מודד את הראש, כן.

תלמיד: ואחר כך, בגלל שהנברא הוא המקבל והבורא הוא זה שנותן, אז הוא יכול לקבל ממנו בגוף הפרצוף.

כן.

שאלה: איפה נעשה החיבוק? אמרת שמתחבקים.

בתוך הפרצוף. זה נכנס בתוך זה, אור פנימי ואור מקיף ואור ישר ואור חוזר, כל הנרנח"י האלה נמצאים בתוך הפרצוף.

תלמיד: זה לא יכול להיעשות בלי החשבון, בלי הראש.

ודאי, כן. מה שיש בראש אחר כך מתפשט בתוך.

שאלה: כל תהליך ההתפתחות מלמעלה למטה הוא כתוצאה מהצמצום של הכלי, זו הפעולה הכרחית כדי שהוא יתחיל להתפתח, אז למה בעל הסולם קורא לזה צמצום חמור מן החמורות?

כי זו דחייה, דחיית האור שמתלבשת בתוך הכלי, לכן המעשה חמור. הבורא נותן לך אור, רוצה למלא אותך עד הסוף, ואתה לא רוצה ובמקום זה אתה אומר, "אני מעדיף להיות נניח ב-,20% אבל בעל מנת להשפיע".

תלמיד: מצד אחד הפעולה חמורה, אבל מצד אחר בלעדיה הנברא לא נברא.

נכון, בלעדיה הנברא לגמרי מתבטל כלפי הבורא, כלפי האור ובכלל לא מורגש שהוא נברא.

שאלה: כל מיני הטעמים באור, הנרנח"י, הם טעמים שלא נובעים מהרעב שיש לו בבטן אלא מגדלות הבורא, נכון?

גם, וגם כפול גודל הנותן.

תלמיד: יוצא שלמעשה המסך הוא זה שקובע את גודל התענוג מהאור, כי האור הוא פשוט.

כן.

תלמיד: אפשר להגיד, שהנברא קובע את גודל התענג שהוא ירגיש?

כן, ככה זה קורה. פעם הייתי באיסטנבול וקיבלו אותי בארמון מעל הבוספורוס¹, התייחסו אלי בצורה בלתי רגילה, ואתה גם צריך לעשות על כל זה גם חשבון, לא בכסף, אפילו באנושות כך זה קיים.

שאלה: איך נתקן את המסך השבור המשותף?

על ידי גדלות הבורא.

שאלה: אור מקיף הוא אור המחזיר למוטב, מה הפעולה שלו שמתקנת, בזה שהוא לוחץ?

אור מקיף לוחץ שיש עוד תענוגים ששייכים לכלים שבתוך הפרצוף. אבל הפרצוף אומר, אין לי מסך, אז איך אני יכול לקבל את זה? בעל מנת להשפיע אני לא יכול, בעל מנת לקבל אני לא יכול, אז מה עושים? לכן אני נשאר בכזה מצב, קיבלתי כמה אחוזים ממה שהכין לי בעל הבית, אבל יותר מזה אני לא יכול.

ואז אין לו ברירה, הוא אומר, הפעם זהו, הוא יוצא מהסעודה, חוזר לסעודה הבאה שמזמינים אותו, אבל אז הוא כבר מכין את עצמו שתהיה לו יותר גדלות של בעל הבית, ואז הוא יכול לקבל מבעל הבית יותר מאשר קודם. כי בכמה שהוא מקבל הוא עושה טובה לבעל הבית, הוא מרגיש את זה ואז הוא יכול לקבל קצת יותר.

זה כבר פרצוף ע"ב וגם בזה הוא מוגבל, ואז פרצוף ס"ג וכן הלאה, עד שהוא מגיע למצב שהוא לא מסוגל לכלום וזה גורם לריסוק שלו, הוא לא יכול להגיע להנות לבעל הבית כמו שהוא רוצה להנות לי. סוף החיים, וכאן הוא מגלה שיש דרך אחרת.

שאלה: מהו המצב שהאדם נכנס לתוך בעל הבית ושם עושה את החשבון?

אני צריך לקבל, ליהנות ולמסור את התענוגים האלה לבעל הבית - עד כמה אני מבין אותו, מכבד אותו, חלק מזה שאני מקבל את הכיבוד שלו. יש פה הרבה דברים, אתם תרגישו את זה, כל אחד ואחד מכם.

שאלה: בניית, תיקון המסך תלויה בתפילה, ואני שם לב, שיש הרבה חברים שמאוד קשה להם להתפלל

כן.

תלמיד: אז יש לי בקשה, בואו נחשוב על כל החברים האלה כי אין דבר אחר. הצלחנו להעיר חבר על ידי תפילה, לא שמענו אותו בשיעורים ופתאום אנחנו לא מפסיקים לשמוע אותו.

זו עבודה בלתי פוסקת - לחשוב על כל החברים ולעורר את כולם. נקווה שהבורא יעזור לנו להרגיש את גדלות העבודה שלנו, כי אנחנו באמת מעוררים את החלק העיקרי שבבריאה ומקרבים אותו אליו.

(סוף השיעור)

---

1. הבוספורוס, מיצר איסטנבול↩