שיעור בוקר 03.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.11.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/KEQjQO2m?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',

מאמר "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך"

שמענו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך ג', ספר דברים פרשת "כי תבוא", עמ' ר"ה, 205, "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך".

"ארץ" נקרא רצון. כשאדם מכין את עצמו בזמן ההכנה, הוא בא למצב שבהחלט הוא מתחיל לעבוד עם הרצון שלו. בהתחלה כשמתגלה לו העבודה עם הרצון, הוא מתחיל להרגיש את עצמו רע, בחוסר כוחות, בהכרת הרע, הוא לא מבין למה הוא מרגיש את הרע. רק אחר כך הוא מתחיל להבין שהרגשת הרע הזאת באה כתוצאה מזה שרואה את עצמו כנגד תכונות הבורא. הוא רואה שהוא נעשה יותר גרוע מאשר קודם, יותר חלש, יותר עצלן, יותר אכזרי. זו תחילת העבודה עם הרצון לקבל בזמן ההכנה.

אחר כך באה לו עבודה אחרת, שזו עבודה ברצון לקבל עצמו. כשכבר מתחיל להיות בתוך הרצון לקבל, ומקבל בתוך הרצון לקבל כל מיני מילויים, גם גשמיים וגם רוחניים, אז מתחילה להיות עבודה של בירור, של הערכה איזה מילוי הוא מעדיף זה על פני זה, כלומר הוא כבר מתחיל לקבוע לעצמו סולם ערכים. כשמתגלים לו בתוך הרצון כל מיני מילויים גשמיים או רוחניים אבל על מנת לקבל, הוא חייב כנגד זה כבר להתחיל לעבוד בגדלות הבורא. לא סתם גדלות המטרה כי נמשך אליה, שרוחניות יותר גדולה מגשמיות לכן כדאי לי לרכוש אותה. הוא צריך כבר להתחיל לעבוד עם כוונה לא שכדאי לי לרכוש אותה, אלא שיש כאן גדלות הבורא שכדאי לי לעבוד בשביל זה.

הדברים האלה מגיעים לאט לאט, הם לא תלויים באדם, כמו שהוא כותב "והיה כי תבוא אל הארץ אשר אלוקיך נתן לך". כלומר הרצונות מתגלים מלמעלה בהתאם להכנת האדם, ככל שיש לו כוח סבל, כוח רצון, כוח התמדה שהוא הכין מקודם, אז במחושב מהשמיים מגלים לו את הרצונות שלו שיוכל לעבוד בהם. 

אז מתחילה כבר להיות עבודה בגדלות הבורא, שאותה הוא לא יכול לרכוש בעצמו, אלא הוא יכול לקבל אותה רק מהחברה שיכולה לספק לו זאת בכל מיני אמצעים. הוא מתפעל מהחברים שעושים כל מיני דברים שאין להם הצדקה בעולם שלנו והם בכל זאת עושים, ואז הוא מתחיל להבין שזה דבר חשוב. על ידי שימוש בתכונת הקנאה, במיוחד על ידי הקנאה, הוא מתחיל לרכוש מהם את הרצון וההכרה שהעליון הוא גדול, העליון הוא חשוב. כך משתנה לו ערך העולם העליון לעומת עולמנו, כך שמתחיל לעבוד למען גדלות הבורא.

ואז מתחיל להיות עניין המעשה. את אותו חלק המלכות שזה ה"אני" של האדם הוא מתחיל להצניע ולעבוד רק בט' ראשונות, זאת אומרת בתכונות דהשפעה. עד שעובר עליהן בצורה מעשית שזה נקרא שעובר את המחסום.

מה שכותב לנו כאן הרב"ש, הוא ממש נותן לנו דרך איך אדם צריך להכין את עצמו עד שהוא מגיע לארץ ישראל, ש"ישראל" זה נקרא ישר-אל. הוא כבר נמצא במצב שמגלה שה' אלוהיך נמצא שם מראשית השנה, הוא כבר נכנס להרגשה, להכרה, להכרת הבורא בצורה ממשית ועובר להשגחה גלויה. כול זה מגיע רק על ידי הכנה שהכין לעצמו קודם בזמן ההסתר, בהתחלה, כשהתחיל לעבוד, כשלא ידע בכלל איך ולמה מתגלה לו רצון זה או אחר, וזה כבר מגיע מהבורא בצורה הדרגתית.

זאת אומרת, בהתאם למידה שאדם משקיע, שמוכן לבנות את עצמו, ובונה סביבו מערכת שיכולה לתמוך בו ולעזור לו להתמודד כל פעם עם רצון לקבל יותר מוגבר, בהתאם לזה מגלים לו את הרצון לקבל. עד שמגלים לו עד כדי כך בגודל ובאיכות שזה כבר ייקרא "ארץ ישראל", ואז הוא נכנס לארץ ישראל. הוא עובר את מצרים, קריעת ים-סוף, מדבר, עובר מלחמות וכובש את ארץ ישראל. כול זה בדרגות רוחניות, וזו הדרך שלנו עד המטרה.

תלמיד: מה זה שהאדם צריך להתחיל לעבוד עם התכונות שהוא מגלה? 

לא, אני לא צריך להתחיל לעבוד עם הרצונות כדי לגלות שאני אכזרי, אגואיסטי ורע. אני לא יכול כך לעשות.

תלמיד: אחרי שאני כבר מגלה.

אחרי שאני משקיע בהתקדמות הכללית, אני אף פעם לא יודע מה אני עלול לגלות בתוך הרצון שלי, אני לא יודע אף פעם. כי כל פעם פותחים לי עוד שכבה ועוד שכבה בתוך הרצון לקבל, מהרמה הקטנה ביותר עד שזה יותר ויותר יורד לעומק, ועד שמגלים לי את הרצון לקבל שהוא ממש מתיישב על הנקודה האמצעית שבאין סוף, איפה שה"אני". מעביות דשורש עד עביות ד' שלי, לאט לאט פותחים לי אותו. בהתאם למידה שאני מסוגל לעבוד, כך פותחים.

כשפותחים לי עוד שכבה של רצון לקבל, ואני מתחיל לקבל שם התרשמות ממה שהוא מתמלא, אז אני מקבל התרשמות משניים, מהרצון לקבל בעצמו וממה שהוא מתמלא. יוצא שההרגשה שלי כוללת שתי התפעלויות, מהאור ומהכלי. כתוצאה מזה אני יכול להרגיש שאני רע מאוד, וההרגשה הזאת באה מהתנגשות בין תכונות האור ותכונות הכלי שבי, ופעם אני יכול להרגיש אחרת, שפשוט טוב לי, שאני נמצא במילוי מיוחד של משהו עליון, של משהו טוב שנותן לי ביטחון, שנותן לי שלווה.

מאיפה זה בא? האור העליון שמאיר, הוא מאיר בצורה אחידה בוא נגיד, נמצא במנוחה מוחלטת. הרצון לקבל כשהוא נפתח, הוא כל פעם נפתח לפי ד' הבחינות שלו, לפי חמישה חלקים, כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. אבל כל חלק וחלק שנפתח יש לו טבע שונה. חכמה ובינה הם שונים בהפכיות הצורה, וכך בינה וזעיר אנפין, זעיר אנפין ומלכות, הם כולם שונים. אז אני מתחיל להרגיש שינויי מצבים, פעם אני מרגיש הכרת הרע, פעם אני מרגיש שטוב, פעם אני מרגיש שאני צריך ללכת ולעשות משהו, פעם אני מגיע למלכות ומרגיש שאין לי כוח לכלום, אפילו לעשות איזו פעולה או מחשבה קטנה. ככה זה עובר על האדם, וזה סימן של התפתחות ממש.

לא חשוב מה אני מרגיש, חשוב לי רק שההרגשות האלו יעברו כמה שיותר מהר, ועד כמה מהר יותר אני מתקדם. כי הרצון לקבל הזה הוא ניתן מראש, השכבות שלו נתונות מראש, המבנה שלו הוא כבר נקוב מראש, אני  כבר חלק מסוים מהנשמה הכללית, המבנה שלי הוא קבוע, אלא מה שאני יכול לגרום זה לקצב התפתחות. וככל שאני לעצמי משתתף בקצב, כך אני עובר את זה גם בצורה הטובה, הנעימה ביותר. כי אני מעביר את הייסורים מייסורים איך שהם בהמיים לייסורים הכרתיים. וכשאני מכניס לזה הכרה, אז אני כבר לא סובל, עד כדי כך שאני שמח.

זה דומה לאדם שלא ידע איזו מחלה יש לו וסבל המון שנים, ועכשיו התגלה לו שהוא צריך לעשות ניתוח. אומנם הוא עושה ניתוח, ואומנם עוד ממשיך לסבול זמן מה, אבל הוא כבר רואה ויודע איזו תוצאה תהיה לו מזה. הוא אפילו משלם עבור הניתוח, מוכן ושמח, כי רואה בזה תיקון ולא סבל, הוא מקבל המתקה.

זה שאנחנו מוסיפים כוחות, אנחנו גם עוברים ביתר מהירות את כל המצבים האלו, מקצרים את הזמנים, ואנחנו גם מרגישים אותם בצורה מתוקה לעומת הצורה המרה. רק לזה אנחנו צריכים בעצם לעבוד, כמה שיותר מהר לעבור ממצב למצב. והמצב הבא שיהיה כל פעם, הוא יכול להיות ההפך ויכול להיות בעד, יכול להיות קצת ככה וקצת זה, את זה אני לא יכול לקבוע. אני לא יודע אף פעם איזו צורה תהיה, אפילו שאני יכול לתאר לעצמי שעוד מעט צריך להיות כנראה במקום המצב הזה משהו אחר, אבל מה זה המשהו האחר, באיזו צורה הוא יתבטא אצלי, אני לא יודע.

תלמיד: אמרת שאדם עובר מצבים, ובכל מצב הוא לא יגלה את קצב ההתקדמות. מה תוכן הבירור של כל מצב? על מה הוא צריך לעבוד? 

אתה אומר כך. אומנם האדם עובר כל מיני מצבים, אבל המטרה שלו היא מטרה אחת, והתקדמות צריכה להיות כאילו במשימה אחת, במחשבה אחת. למרות שהוא עובר כל מיני מצבים, כנראה שהוא צריך לחשוב רק על דבר אחד וללחוץ רק על דבר אחד. על איזה דבר הוא צריך ללחוץ?

האדם צריך לדאוג לגלות את הקשר שלו עם הבורא בכל מצב שיהיה. אם הוא מגלה את נקודת הקשר, אז סימן שאת המצב הזה הוא מימש ומוכן לעבור למצב הבא. אין לנו יותר מזה בכל מצב ומצב. בעל הסולם כותב בדף ס"ג ב"פרי חכם", ש"ישראל", זאת אומרת האדם שמשתוקק למטרה שנקרא "ישראל", המטרה עצמה שהיא ה"בורא", והפעולה שהוא נמצא בה, המצב שהוא נמצא בו, הם חייבים להיות כאחד. אם אני מצליב אותם כאחד, ואני כבר נמצא בדבקות, בחיבור עם שלושתם, אז כביכול הדבקתי את המצב הזה לגמר התיקון ואני כבר ראוי לעבור מיד למצב אחר, ואז מתגלה מיד מצב אחר. 

אבל בשביל זה צריך כל הזמן לא לשכוח מהי המטרה, היא צריכה להיות חשובה לי, ואני צריך להיות מוכן לזה. לשם זה צריכים לארגן סביבה שתתמוך בי ותעורר אותי לזה, אחרת הידיעה הזאת לא תעשה כלום.  

תלמיד: אם כל מצב הוא מצב חדש ואני לא יודע מה יקרה במצב הבא, ואם אנחנו רואים שכל הזמן זה חיסרון חדש או רצון חדש שמתעורר, או רשימו חדש, איך זה כשאתה מסתכל אחורה, או כשאתה מסתכל על התהליך, כל התרגיל נראה לך כל הזמן מחזורי ואתה כאילו חוזר כל פעם לאותה נקודה?

אתה חוזר כל פעם לאותה נקודה, זאת אומרת אתה כל פעם עובר שוב ושוב בכל מצב את עשר הספירות של כל מצב, אבל עשר הספירות האלו הן חדשות, הן ברצון חדש. זה לא שאי אפשר לחזור על זה, גם היום אכלתי, גם מחר אני אוכל ואתמול אכלתי, ונגיד שאותה מנה בדיוק, אבל בכל זאת מתגלה טעם חדש. ולמה? כי יש רצון חדש. 

זה כך אפילו בעולם הזה שהרשימות הן לא רשימות, כל שכן ברוחניות שאתה עולה למדרגה אחרת. בוא נגיד כך, אם אתמול הייתי באיזשהו מצב, נגיד שנקרא "בינה" או "חכמה" באיזושהי מדרגה, אז זה היה נגיד חכמה דזה דזה של מדרגה מסוימת. היום אני במצב של חכמה דזה דזה במדרגה אחרת לגמרי.

זאת אומרת, השילוב של כל התנאים, של כל החסרונות, של הרשימות, הוא לגמרי לגמרי אחר, זה גוון אחר לגמרי. כל הרשימות של המצב המסוים הזה הן מגוונות, בהצטברות ביניהן, בחיבור ביניהן, במשהו אחר.

תראה כמה יסודות של אוכל יש לך, עגבנייה, מלפפון, לחם, בצל, בשר, אורז - נגיד עשרים או שלושים. וראית ספרי בישול, יש אלף מתכונים בלי סוף. למה? השילוב ביניהם נותן טעם אחר.

יש לך עשר ספירות עיקריות וכשהן מתחלקות ומתחברות ביניהן, נוצרים אין סוף מצבים שונים, וכל מצב זה טעם שונה לגמרי, וביחד הם יתנו לך שלמות. כל מדרגה מתגלה בפני עצמה, אתה יכול להגיד שאת הנוסחה הזאת אני כבר מכיר, זה נקרא רשימו כזה, וזה רשימו כזה ועוד, אבל כשאתה מרגיש את המדרגה, אתה מרגיש אותה כחדשה לגמרי. הנוסחה לפני העיניים היא לא ההרגשה הפנימית, ואתה חי מהרגשות. זה קודם כל מה שממלא אותך, מה שאתה מקבל בכל מדרגה.

תלמיד: ואם אין את החדות לעשות את כל ההבחנות הקטנות?

לא, בכל מדרגה אתה חייב להגיע למצב שאתה מבחין איפה אתה נמצא. אתה קודם נכנס לשם ללא הכרה, ואחר כך כמו תינוק שמתפתח, כמו קטן, ואחר כך כגדול. עיבור, יניקה, מוחין, אתה עובר בכל מדרגה ומדרגה, במדרגה עצמה. אתה לא מכיר את הקשר שלה עם כל יתר המדרגות, את זה תגלה במצבים מתקדמים יותר, אבל אותה אתה משיג כמו שהיא.

נגיד בגיל שש אתה משיג מה זה נקרא גיל שש, ולא כלפי כל החיים. כלפי כל החיים אתה משיג את גיל שש אחר כך כשאתה נעשה גדול, אז אתה מתחיל להבין מה זה נקרא הגיל הזה. נחיה ונראה.

תלמיד: כשאדם במצב מסוים, נגיד כשאתה מסתכל קדימה, אתה לא יודע איזה מצב יבוא לך. אבל אתה יודע פחות או יותר איך העקומה עובדת, אתה אומר לעצמך לפעמים גם אם אני אעלה אני ארד עוד פעם.

אני לא מבין אותך. אתה כבר היית קצת בזמן העלייה וקצת בזמן הירידה, אז מה מזה שאתה תגיד, עוד מעט אני אפול, אז מה? ראינו אותך איך היית כאן כמו פגר. ומה אז? אז המילים לא אומרות כלום. מילים, מילים, הרגשה, הרגשה. אנחנו צריכים להתפעל מכל נקודה שבמלכות, למלא אותה עד הסוף, לקבל בה התגלות האור המקסימלית ביותר. אז באמת יהיה לך כלי מוכן, מתוקן. 

אני לא יודע איך להגיד, זה עולם ומלואו, בינתיים אתה רק מתחיל. אני איש טכני, אז יש לי דוגמאות מהטכניקה. נגיד אתה עובד עם משקל, אז אתה יודע שאם יש מכשיר חדש אז אתה צריך לעשות לו כיול. אתה צריך לאפס אותו, זאת אומרת מאה גרם, מאתיים גרם, או שיש לו בפנים כבר איזשהן מידות חשמליות ואתה צריך לכייל אותו. אחרי זה אתה יכול למדוד את הדברים וממש להשוות בין הדברים. זה יותר כבד, זה ככה וזה ככה.

בינתיים עושים לך כיול, בינתיים אתה מרגיש, אבל אתה עוד לא מרגיש מידות, אתה מרגיש "בום" נפילה, ולפתע עלייה. אחר כך לאט לאט אתה תבחין בהבדלים, זה יותר וזה פחות, בכל מיני אופנים בזה, בכל מיני גוונים בזה, עד שתהיה לך סקאלה. אז נקרא שהמשקולת שלך כבר מוכנה לעבודה ותתחיל לעבוד. זה כבר אחרי המחסום. אנחנו מכינים את המשקולת, זה זמן ההכנה.

 

תלמיד: גמר תיקון, האם אפשר לומר שזה מצב שאני מקבל את כל האור בלי להרגיש בושה?

גמר תיקון זה נקרא כלי המתוקן בלקבל על מנת להשפיע, שאז כל הקבלה שלו היא מפני שהוא בזה נותן, מוסר, משפיע. כתוצאה מזה הוא נמצא בהשתוות הצורה עם הכוח העליון, כתוצאה מזה הוא נמצא בדבקות עם הכוח העליון, וכתוצאה מזה הוא מבין מה זה הכוח העליון ונמצא ממש במצבו, בדרגתו. זה נקרא גמר התיקון. אחרי זה יש לנו עוד. זה רק נקרא גמר תיקון, שגמרת את הכלי, ואחרי זה אם הכלי מוכן, מתחילים חיים חדשים שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם כלום. 

תלמיד: אבל אם הגעתי למטרת הבריאה, אז בשביל מה אני צריך את תיקון הבריאה בשלב הזה?

אתה הגעת למטרת הבריאה, ומטרת הבריאה היא להגיע בינתיים עכשיו לגמר התיקון. אחר כך אתה ממשיך עוד בדרגות ששם מתגלה המטרה האמיתית. אנחנו בינתיים אומרים שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ותיקון הבריאה לזה נקרא דבקות.

הבורא כאילו אומר לך "אני קלקלתי אותך מלכתחילה, עכשיו תתחיל לתקן את עצמך. או שאני אעזור לך, אני אתקן אותך, אבל בנוכחותך, כדי שתראה איך אני עושה את זה, ועל ידי זה תבין מי אתה ותבין מי אני. כשאני מתקן אותך עכשיו עד המצב שלי, על ידי זה יהיו לך הבחנות, ואז תראה ותרגיש בדיוק מי אני". זאת אומרת בזה הוא מעלה אותנו אליו, ובצורה כזאת כשאנחנו עולים ממש אליו, אנחנו מבינים מי הוא עד הסוף.

עכשיו אנחנו נעשים כשני שותפים, שנינו שווים, שנינו מבינים מה קורה, שנינו נמצאים באותה רמה, באותה דרגה. אחרי שהכרנו אותו בעצם, לא יותר מזה, אז משהו קורה הלאה. אולי הוא לוקח אותנו לעוד איזשהו מקום, לעוד דברים שאנחנו בהם כבר לא מבינים, וזה נקרא "סתרי תורה". "סתרי תורה", זה מפני שאנחנו לא מסוגלים להבין את המציאות שהיא אחרי גמר התיקון. על אלף שמיני, תשיעי, עשירי והלאה, לא מספרים לנו כלום, הם לא כותבים. הם לא כותבים מפני שבאמת זה לא ייתן לנו עכשיו שום דבר, רק יבלבל, ואנחנו צריכים משהו שהוא תכל'ס לעבודה שלנו כדי להועיל למצבנו. חוץ מזה הם אומרים שאי אפשר לבטא את זה במילים שלנו. כי המילים שלנו הן מצמצום ב', וקצת מצמצום א' אפשר לספר לנו, להעביר איכשהו, אבל לספר על מציאות שמעל גמר התיקון, מעל תיקון הכלים, אנחנו לא מסוגלים להבין, אין לנו אפשרות להתבטא בכלל.

אנחנו מדברים רק על מצב שאנחנו מתקנים את עצמנו, או שהבורא מתקן אותנו, עד שמגיעים לגמר התיקון. אבל כנראה שאחרי זה ישנה מציאות שלשם זה גמר התיקון צריך להיות קודם. גומרים את גמר התיקון ואז נכנסים לאיזו מציאות. 

תלמיד: איך אני יודע שאני לא תקוע? איזה כלי יש לי בשביל לגלות שאני לא תקוע?

איך אני יודע שאני לא תקוע באמצע הדרך? אי אפשר לדעת.

הדרך שלנו מלאה הפתעות. ההפתעה הכי גדולה היא שאף פעם אתה לא מבין איפה אתה נמצא, איך אתה מתקדם והאם מתקדם. זה נעשה בצורה באמת מיוחדת בשבילנו, כך שאנחנו נוותר כביכול על כל התוצאות כלפינו. לא חשוב לי, אפילו שאני לא מתקדם אני מוכן להיות בזה, רק במה אני אשאר? אני אשאר רק בידיעה אחת, שיש לי קשר עם הכוח העליון. חוסר הידיעה שלנו, ותמיד בכל מיני דברים שכביכול חסרים לנו, לא שהם חסרים, אלו דברים שאנחנו צריכים למלא אותם מהקשר עם הבורא.

האדם שנמצא במסגרת הלימוד, איך הוא יודע אם הוא מתקדם או לא? הייתי אומר שאנחנו צריכים לראות את ההתקדמות שלנו לפי השעות, לפי היגיעה, לפי ההשקעה, ובזה יש גם דרגות. מה זאת אומרת שבזה יש לנו דרגות? זה שאני בא כל יום ומופיע בשיעור, עושה עבודה בהפצה, עבודה בין החברים, זה אומר שאני כל הזמן משנה את החברה שלי שתהיה יותר ויותר טובה ותשפיע עליי יותר ויותר טוב. אם אני משקיע בה, אז וודאי שאני מקבל ממנה בחזרה את ההשפעה, וודאי שאני על ידי זה מתקדם. רק ההתקדמות ברוחניות וגם בעולם שלנו בעצם, היא בתהליך מצטבר. יש הצטברות של יגיעה ותופעות, ואחר כך מגיע באמת שינוי ברגשות שלנו. 

הבעיה שלנו שיש לנו סף מאוד נמוך של רגשות, אנחנו לא מרגישים דברים עדינים שעוברים עלינו. ולאט לאט, ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו מתחילים להרגיש דברים יותר עדינים. גם עכשיו אתה נמצא בכל מיני שינויים, אלפי שינויים בשנייה, אבל אתה לא מרגיש אותם. כשהרגישות שלך עולה, אתה גם מתחיל לשלוט בשינויים האלו, ואז באמת תוך שנייה תוכל לעשות הרבה פעולות, תהיה לך שנייה מאוד מאוד ארוכה, מאוד ארוכה. אחר כך הזמן בכלל יעצור. פתאום תראה את הזמן כך שאתה יכול לעשות בו הרבה דברים, בשנייה אחת יש ממש התחלה, סוף וסיבה, הרבה דברים לקבוע.

תלמיד: לפני שהתחלתי ללמוד קבלה, כשהייתי "מחוסר הכרה", יכולתי לחיות את כל החיים שלי בלי לדעת בכלל שיש משהו אחר. אבל גם עכשיו כשאני לומד אני לא יודע אף פעם אם אני מתקדם או לא.

כשאדם מתחיל ללמוד קבלה הוא ממשיך גם להתקדם בצורה כזאת כמו שהיה מחוסר ההכרה קודם מרוחניות, אלא אתה יודע שמשהו כנראה קורה. וחוץ מזה שאתה יודע שמשהו כנראה שקורה, לאט לאט אתה ממרגיש מין זעזועים כאלה פנימיים שכנראה כן קורה כאן משהו. יכול להיות שהזעזועים לא נעימים אבל הם כבר מראים סימנים על שינויים פנימיים. 

הטענות מצידך צודקות, אתה יכול לשאול למה הבורא עשה כך, זה פשוט כדי לנענע אותך ולנער אותך מהרצון לקבל. הרי הבעיה שלו היא להראות לך לאט לאט עד כמה אתה הפוך ממנו, עד כמה כדאי לך לעזוב את הטבע שלך ולקבל את הטבע שלו. ואפילו שבהתחלה אנחנו אפילו מסכימים עם זה "בסדר שיעשה ככה", שאני מסכים כאילו באופן כללי עם התכלית שלו, שכנראה שהוא יודע, וכנראה הוא באמת עשה את זה בצורה כזאת שאחרת אי אפשר. אומנם שתמיד קיימת השאלה "למה אי אפשר", אבל נניח שאחרת אי אפשר. אבל קבלת התכנית הזאת בכללות זה לא אומר שאנחנו מסוגלים להצדיק אותו בכל שלב ושלב, זה לא.

אם אני מרגיש רע אז ודאי שאני לא יכול להצדיק. ההרגשה הרעה עצמה זה נקרא שאני לא מקבל את ההשגחה שלו, לא מסכים איתה. רק העבודה על החשיבות יכולה להביא לי את התוצאה הזאת שאפילו במצבים הרעים אני ארגיש את עצמי טוב ביותר. ההרגשה שלנו תלויה רק בהכרת החשיבות, היא לא תוצאה מהכאב שקורה. החומר עצמו מתפעל מהחשיבות של מי עושה לו את זה.

זה פלא, אחר כך כשמגלים, רואים עד כמה אין בזה שום ממשות. מה אנחנו מרגישים עכשיו, באיזה מצב אנחנו נמצאים, למה האור לא יכול להתגלות לי עכשיו, זה מפני שאני בהפכיות ממנו. אם עכשיו יתגלה לי גרם אחד של אור יותר ממה שמופיע עכשיו, אני ארגיש כאב נוראי כי אני ארגיש חושך מהפכיות הצורה, וזה יתגלה לי כחושך. כשאני מתקן את היחס שלי לאור, וזו החשיבות שאני מתקן ביחס שלי לאור, אז אני מרגיש אותו כתענוג אין סופי שאין יותר טוב ממנו, שזה לא יכול להיות.

האור שמופיע הוא אותו אור, ה"אני" הוא זה שעובר מחושך להרגשת התענוג, מייסורים לתענוג, רק מתוך זה שמשנה בי את החשיבה, הקליטה, זה ממש משנה איזשהו סוויץ' קטן אחד וזהו, מרגיש במקום ייסורים ממצבים ממש איומים, במקום זה מרגיש תענוג, שלווה, נצחיות, שלמות. ומופיע ממש אותו אור. אז מגלים לנו את זה בצורה הדרגתית, לא יכולים לגלות לנו את זה בקצב יותר מהיר, אלא אנחנו שקובעים את הקצב. תהיה מוכן יותר יגלו לך את זה יותר.

תלמיד: אם אתה באמת קושר כל דבר אליו, בענייני החיים האלה, ונניח שרוב הזמן לא טוב לך, זאת אומרת שרוב הזמן אתה מרשיע אותו, ואז אתה מגיע למצב שאתה מקלל אותו רוב הזמן וזה פוגע בחשיבות, אז אולי עדיף לא לקשור כל דבר אליו?

איזה חכם אתה. נעשית יותר מבולבל מקודם, זה גם סימן של התקדמות. אתה אומר ככה, "אם בזמן שרע לי אני מתחיל לחשוב על הבורא אז ודאי שרע לי כי אני חושב עליו וכבר מקלל אותו" אז לפחות אתה יודע שאתה מקלל אותו. קודם אתה לא ידעת את מי אתה מקלל. אז קודם אני לא ידעתי שאני גונב, עכשיו אני יודע שאני גונב. נו אז מה? זו הכנה לתיקון.

תלמיד: איך ממצב שאתה שונא מישהו, אתה יכול להרגיש אותו קשור אליך?

עכשיו כשאני שונא אותו וברור לי שאני שונא אותו, אז מזה אני יכול כבר להתחיל להבחין במשהו "למה אני שונא? אה, בגלל שיש לי הרגשה בהמית כזאת. אז אני חי כבהמה רק עבור ההרגשה שיכולה לתת באמת את הציון טוב או רע. וזו הדרגה שלי. או שאני חי לאיזו מטרה קצת מעל ההרגשה, מעל היכולת שלי, מעל ההרגשה הגופנית. אולי יש כאן איזו מטרה נפשית או אנושית, או בכלל להיות ממש קצת 'אדם'" אתה מתחיל להתרומם מזה.

תלמיד: הריחוק הזה בסדר כי יש מטרה, נכון, אבל יש התנגדות לבורא.

תאמין לי שבורא לא מפחד שאתה תקלל אותו, הוא מסכים שאתה כל הזמן תחשוב עליו וכל הזמן תקלל אותו, כל הזמן. רק אל תעזוב אותו, אתה מבין? זו כל הבעיה. הבעיה שלך שאם אתה רוצה להתקדם, אתה שוכח אותו. אל תשכח אותו דווקא במצבים הגרועים ביותר, דווקא שם.

תלמיד: איך אתה בונה חשיבות מדבר כזה?

אחר כך תגיע החשיבות, אתה תראה. אתה תראה רק דבר אחד, ברגע שאתה תוכל להיות איתו בקשר אתה לא תוכל לקלל אותו. יש גם מצבים כאלו, הם טובים מאוד.

תלמיד: אבל זה גורם לך לריחוק מהחברה שממנה אתה כן יכול לקבל חשיבות. כי אם אתה אומר, יש מטרה ואני לא מסוגל להגיע אליה, אבל יש אחרים שמסוגלים, אז אני והם עכשיו בהפכיות מוחלטת, אני גם לא יכול להתחבר אליהם.

אתה אומר כך, אם אני מגלה כל מיני דברים רעים שבי והרגשה רעה שלי וכולי, אז אני לא יכול להיות בחברה כחלק הפעיל, הנקלט בחברה. זה נכון. הכי טוב לחברה אם אתה תהיה דומם. כיסא נגיד לא מפריע לחברה. האדם כן יכול להפריע. אז אתה צודק שאתה אומר כך, אבל אתה לא מתייחס למצבים שלך בצורה מטרתית. כלפי המטרה זה טוב שתהיה רע, שתרגיש רע, שתרגיש שינויים ככל האפשר, שתהיה גרוע יותר, אנחנו נוכל לסבול אותך, אל תדאג. אנחנו לא נסכים לסבול אותך אם תשב אדיש, זה לא. אבל אם תקפוץ ותצעק, לא נורא, אנחנו כבר מבינים את זה. 

תלמיד: אתה אומר חשיבה מטרתית. אבל אם אתה רואה שאתה כל כך מרוחק מהמטרה ולא מסוגל להשיג אותה, אז אתה חייב לצאת מהחשיבה המטרתית. אני לא יכול להחזיק חשיבה מטרתית אם אני אומר, אני למטרה הזו כנראה לא מגיע.

כשאני רואה שאני רחוק מהמטרה, יש לי כבר חשבון, המטרה חשובה או לא חשובה.

תלמיד: נגיד שהיא חשובה. אפילו ברמת העולם הזה, אפילו בגשמיות.

אפילו בגשמיות, יופי. בגשמיות אני הולך ללמוד חמש שנים, או רופא הולך ללמוד 15 שנה, עד שבאמת נהיה רופא מומחה ומתחיל לעבוד.

תלמיד: בוא נגיד שבשנה השלישית הוא רואה שהוא לא מצליח בלימודים, והוא כנראה לא מסוגל להיות רופא.

אם אחרי כמה שנים אני רואה שאני לא מצליח, ונגיד נאבד לי הרצון, כוח הרצון, אז אני יוצא מהמסלול. אז עוזב את האוניברסיטה, הולך להיות פועל. אין לי ברירה, אני חייב לחיות, אז אני ממשיך להיות פועל. אז בגשמיות מה שעבדת ומה ששילמת עבור הלימודים והכול, הלך. ברוחניות זה לא הלך, זה נשמר. אתה באמת יכול לעזוב, וכך עושים הרבה אנשים, אבל הם לא עוזבים, הם נמצאים כדומם איתנו. 

האמת, הם לא עוזבים, אי אפשר לעזוב, הם קשורים. אתה יכול לשאול אדם אחרי עשר שנים, מה נשמע? "כן, אני שמעתי עליכם ואני קורא, אתה יודע, אני מתכוון לבוא". עשר שנים הוא לא היה, אבל הוא מתכוון לבוא, ככה זה. וזה באמת נכון, הוא נמצא קשור איתנו. לכן אני לא דואג לאלה שעוזבים. האם אתה רוצה ביטוח שלא תעזוב, אתה רוצה ביטוח שאתה תתקדם בקצב האופטימאלי ביותר, מה?

תלמיד: לא, אני רוצה להבין איך החוקים של המשחק הזה בכלל יכולים ללכת ביחד.

הבעיה שלך שאתה רוצה לראות כל צעד קדימה ואת זה לא תראה. פשוט מאוד, את זה לא תראה. רק באור חוזר. אתה לא מסכים? זה לא יעזור. אחר כך תבין למה כל התנאים שיש לנו הם תנאים הכרחיים כדי להגיע למטרה, ולא שהבורא עשה את זה כך כי בא לו. אלו תנאים הכרחיים מתוך המבנה שלנו, כהפוכים ממנו, שאנחנו נהיה בכאלה הסתרות ובכאלה תסכולים ובכאלו בלבולים. 

תלמיד: זה שצריך לרמוס אותך הכי נמוך בשביל שתעלה הכי גבוה זה ברור. אבל אם כבר לרמוס אז תרמוס בפעם אחת, תרמוס כמה זמן.

אתה בטח מבין יותר טוב ממנו איך לעשות את זה, אז אני אומר לך, אי אפשר לרמוס בפעם אחת, אי אפשר לתת לך מכה אחת. אנחנו לומדים את זה דווקא מהשבירה, שהכול מחולק לשש אלפים מדרגות או מאה אלף, לא חשוב כמה מדרגות, כי אי אפשר בפחות מזה לקבץ התפעלויות מהטבע שלנו עד כמה הוא רחוק מהבורא. 

מה אנחנו בסך הכול צריכים? אנחנו צריכים בכל הדברים שאנחנו כמוהו או הפוכים ממנו לקבל התרשמות ובהתרשמות הזאת אנחנו צריכים להיות גם בהכרה מלאה, אחרת לא יהיה לנו כלי. מה אנחנו לומדים? אנחנו מקבלים את הטבע שלו. אלו כל כך הרבה הבחנות וכל אחת כל כך עמוקה והקשר ביניהן כל כך מסובך, שרק בצורה כזאת שאתה מוסיף והולך, מוסיף והולך לאט לאט אתה אוסף את הכלי הזה. אי אפשר אחרת, אל תהיה ילד שרוצה בבת אחת סוכרייה גדולה, אתה לא תבלע אותה. 

תלמיד: אני חוזר דווקא לשאלה הלאומית. ה' נתן לנו את הארץ של העמים ואנחנו נכנסו לבעיה שעוד היום אנחנו חיים איתה. אולי הגויים יסכימו שה' בחר בנו, אבל גם הוציאו אותנו לגלות והוא בחר בהם אחר כך. זה מה שיצר פה את הפלונטר הזה שאנחנו עד היום חיים בו. אבל עם ישראל הוא הרצון להשפיע והגויים הם הרצון לקבל, ואם ניקח את זה בצורה שאנחנו לומדים ברצונות לקבל ולהשפיע, איך אנחנו מתקנים את הדבר הזה כחוויה אחת, כיצירה אחת, ומה מוטל עלינו ומה מוטל על הגויים?

בחודשים האלו עומד לצאת ספר ששם זה יהיה מוסבר על העם הנבחר. אני לא יודע איזה שם יהיה לזה, זה נמצא אצלנו באינטרנט, בתוכנית "חוויה ושמה קבלה".

בעיה לאומית, בעיה עם הגויים, בעיה עם עם ישראל, עם ארץ ישראל, כל הדברים האלה כול זה, בכלל לא בעיה, מה שיש בעולם שלנו, הכול בא מלמעלה, העולם שלנו הוא דומם, אין פה שום דבר חדש. מה שבא מהעולם העליון בא ומתרחש כאן בצורה החלטית וזהו. אנחנו לא קובעים כאן בעולם הזה כלום והגויים לא קובעים לנו כלום, והם ואנחנו לא אשמים, ובכלל במישור העולם הזה אין לנו על מה לדבר. 

אנחנו מדברים רק על המישור הרוחני ששם אנחנו יכולים לשנות משהו, וכאן אין לנו מה לשנות. וכול מה שמתרחש כאן כמו שנראה לנו בעיניים, שאנחנו כאילו יכולים לעשות משהו, לא עושים, לא מסוגלים לעשות. כל הדברים שקורים כאן, הם כתוצאה משינוי במעמד הרוחני בינינו, ביניהם, בין כל חלקי הבריאה. כל הדרמה הזאת, נעשית למעלה בעולם הרוחני במאזן מסוים של הכוחות, ואחר כך כאן זה כבר בביצוע, בחומר. אחר כך נבין למה זה בכלל יכול להיות גם בלי זה כביכול.

אז אתה שואל על העולם שלנו, זה בכלל לא מדאיג אותי, בגלל שכאן שום דבר חדש לא מתרחש. בשבילי זה העתקה, כמו שאתה רואה את התמונות, ויש מזה העתקה במקום אחר. נגיד שאני מצייר כאן על הלוח, והמצלמה עכשיו מוסרת את מה שאני מצייר לאיזה מקום אחר שנמצא במרחק של אלף קילומטר,. אז אתה מסתכל על התמונה ההיא ממרחק של אלף קילומטר, ורוצה לשנות אותה? תשנה כאן, איפה שמציירים, ואז ישתנה שם. 

לכן בעולם הזה בשבילי אין מה לשנות, אין פה על מה להסתכל. ואנחנו רואים כבר את חוסר ההתמצאות שלנו בזה, ובכלל את חוסר ההבנה איפה אנחנו נמצאים, ובאיזו צורה אפשר להנהיג את העולם. כולם שואלים על זה, כל גדולי העולם ובכלל זה גם מנהיגים, הם לא יודעים ולא מבינים איך לעשות ומה לעשות.

על העולם הזה בכלל אין מה לשאול. אנחנו צריכים להעלות את הדיון שלנו לרמה הרוחנית, במקום שבו אנחנו באמת, אם כן, יכולים משהו לשנות. וברוחניות הקבלה מסבירה לנו מה זה נקרא ישראל, מה נקרא גויים, מה מאזן את הכוחות שצריכים להיות, לשם מה זה צריך כאילו להשתנות.

אז איך זה קרה בעולם הזה? אלה דברים של דרגת דומם, דברים שהם יוצאים לפועל, עליהם אני לא מדבר. אנחנו בקבלה לומדים על זה שישראל והגויים זה שני חלקים של אותו כלי שנקרא "אדם הראשון", נשמה אחת, שלצורך התיקון הם מתחלקים לשני חלקים, "ישראל" ו"אומות העולם", וגם ישראל וגם אומות העולם מתערבבים זה בזה, וגם מתחלקים לעוד חלקים וחלקים רבים.

ואחר כך כל חלק וחלק נמצא גם בהקשר עם כל יתר החלקים, מגיע לתיקון. התיקון הכללי, שקודם ישראל מגיעים לתיקון שלהם ולמילוי שלהם כגלגלתא עיניים מכל הכלי הכללי, ואחר כך דרכם עוברים תיקונים ומילויים בחלק השני של הנשמה הכללית, שזה נקרא "גויים", "אומות העולם". על ישראל קודם לתקן את עצמם, ובאמת על ישראל יש חיוב לתקן, לכן זה נקרא "העם הנבחר", נבחר לתיקון, שחייב לעשות תיקון על עצמו, ואחר כך להראות לכולם איך צריכים לעשות אותו. ואומות העולם בינתיים לא צריכים שום דבר, אין עליהם שום חיוב. שבע מצוות בני נח וזהו.

בהתאם, ככל שישראל מתקנים את החלק שלהם בנשמה הכללית - גלגלתא ועיניים, בהתאם לזה הם נמצאים במצב הסביר. אבל ככל שהם מאחרים לפי התוכנית הכללית, מפגרים אחרי התוכנית הכללית לתיקון שלהם, בהתאם לזה אותם המצבים שהם לא תיקנו בזמנם, מורגשים בהם כייסורים. ייסורים גדולים עד השמדה, ומה שלא תגיד. 

ואם נפגר גם עכשיו, אז יהיו לנו צרות גדולות לא פחות מאשר במאה הקודמת, כי סך הכול זה איזון כוחות, ולא יותר. אז אנחנו צריכים להשתדל ככל האפשר לעשות מהר את התיקונים שלנו ולהרגיש שבאמת אנחנו אחראים, במיוחד גם אנחנו, שאנחנו אחראים גם על מצבנו, גם על המצב של כל העם וכל העולם. כי אין לך אפשרות משהו לשנות, אלא רק ברוחניות, רק במאזן הכוחות המתוקנים והלא מתוקנים בתוך הנשמה שלך. לא באף מקום אחר. תתקן את החלק שלך ובזה גמרת. זהו.

אחרי שנתקן את החלקים שלנו או בהתאם לזה, לאט לאט נעבור לזה שנגיש את שיטת התיקונים לגויים, לאומות העולם, ואז נגיע כולנו לגמר התיקון. זה שאתה לא מעביר את שיטת התיקונים האלה לגויים, בזה אתה מרגיש מהם גם אותן המכות מה שאתה מרגיש. לא שהם עושים לך את המכות, אלא אותם הרצונות, אותם הכוונות שעדיין לא תיקנת, הם בצורה כזאת פועלים בך. 

מי הם הגויים? הכוחות הלא מתוקנים שבאים אליך כגויים, נגדך, הם בעצם אותן התכונות שלך שעדיין לא תיקנת והיית צריך כבר לתקן. מה שאתה עוד לא צריך לתקן, על זה אין אליך שאלה. יוצא כך, שכל הסבל שיש לכל אחד, וכל הסבל שיש בעולם, אלו אותם הכוחות שלא תיקנו אותם בתוך הנשמות שלנו. לכן כתוב, שישראל הם אשמים בכל הרצח וההריגה ומה שלא יהיה בעולם, בזה אשמים רק ישראל. כי הכוחות השליליים האלה הם שליליים בגלל שאנחנו לא תיקנו אותם בתוך הנשמה שלנו. הכוחות האלה נמצאים בתוך הנשמה שלנו, ואם נתקן אותם, אז נראה את העולם כולו טוב.

לכן אין לי שאלה איך באים הגויים, אם רוצים ככה, לא רוצים ככה, אני לא שואל עליהם, הם לא סיבה, הם תוצאה, מה יש לי לשאול עליהם. זה כמו לשאול על דבורה שבאה ועוקצת אותי, אני יכול להגיד עליה משהו? זה טבע שהיא באה ועוקצת אותי, היא צריכה את זה לעשות, התוכנית הפנימית שבה עכשיו מגיעה לכזה ביצוע. אתה רוצה לשנות שהיא לא תעקוץ אותך? בסדר, כנס לתוכנית, תשנה אותה, אז זה יהיה בסדר. מה היא אשמה בזה? זה כמו שתגיד לחיות למה זה טורף את זה, זה אוכל את זה וזה עושה כך, זה טבע. צריכים לעלות למעלה ממנו כדי לעשות שינויים.

אנחנו לא רוצים להסתכל על זה בצורה יותר עמוקה, למה? כי זה מחייב אותנו. כול מה שקורה עם המדינה, מישהו רוצה להסתכל? אני מסתכל על מה שמשודר בטלוויזיה וזה משהו נורא, איזה תכניות, ממש מבלבלים את העם, רק כדי לנתק את העם מהמציאות. עושים לך יותר גרוע, תראה איזה דבר, זה משהו נורא. וזה נקרא שמרפאים יעני, כאילו עושים שמח, רוצים לתת לך יותר כוחות, יותר להעלות מצב רוח. מה פתאום? מוציאים אותך להורג, ובדרך שמים לך מוזיקה, כל מיני דברים, במקום להראות את האמת. 

(סוף השיעור)