שיעור בוקר - _2022-12-29הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "זוהר לעם", כרך א', עמ' 228, "הקדמת ספר הזוהר"

מאמר "אותיות דרב המנונא סבא"

קריין: מאמר "אותיות דרב המנונא סָבָא", סעיף 34 "אות ז'.

34. נכנסה אות ז'. אמרה לו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי ישמרו בניך שבת, שכתוב, זָכור את יום השבת לקַדשו."

למה השבת כל כך חשובה? מפני שהיא מסמלת לנו גמר תיקון. יש לנו שישה ימי עבודה בהם אנחנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו כדי שיהיה בעל מנת להשפיע, וביום השביעי אנחנו מסיימים כבר את התיקון ומרגישים שהגענו לשינוי מהותי בנו, וכולנו מתוקנים ברצון לקבל שלנו בעל מנת להשפיע. את זה מסמל לנו יום השבת. לכן כתוב שבת, לא כמו ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, אלא "שבת". שבת, משמע שהוא מיוחד, יש הפסק עבודה, לא צריך לתקן יותר שום דבר ואנחנו נכנסים למצב מתוקן שכולו טוב. "אמר לה, לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, חרב שנונה ורומח, שעושים בהם מלחמה, כלי זין. ואת, כעין האות נ', שלא נברא בה העולם, משום שיש בה נפילה. מיד יצאה מלפניו.

ביאור הדברים. כי ז' היא י' על ו', שמורה על גדלות המוחין דנוקבא, כמ"ש, אשת חיל עטֶרֶת בעלה. כי היא נכללת בעולם הזכר, שהוא ו'. ואז נעשתה עטרה על ראשו, שזה הי' שעל הו', ובעלה מתעטר בה. כמ"ש, זכור את יום השבת לקדשו. שע"י זה שמעלים את יום השבת, הנוקבא, למעלה לעטרה על הז"א, שנכללת אז בזכור, נקראת הנוקבא קודש.

וטענה הז', כיוון שאור זה הוא גדול וקדוש, כעניין המנוחה, ושם הַשְׁבָּתת כל הקליפות, ע"כ אני ראויה, שייברא העולם במידתי.

אמר לה, לא אברא בך. כי ז' היא נצח דז"א, כי ז' ח' ט' הן נה"י דז"א. וכשהנוקבא נכללת בז', בנצח, משיגה כוח לעלות עם ז"א לאו"א עילאין. ושם נעשית עטרה לראשו, ובעלה מתעטר בשבת. אמנם, כיוון שכל התיקון הוא רק ע"י התכללות בזכר ועלייה לאו"א, ולא במקומה עצמה למטה, במקום עמידתה תמיד עם הז"א, ע"כ אין תיקונה שלם ב-6000 שנים. כי בימות החול, כשחוזרת למקומה, נבחנת אז התכללותה בז' לכלי זין, עד שממנה נחשבות כל המלחמות עם הס"א, בעניין, יְמוֹת החול המכינים לשבת.

ומי שמנצח למלחמה, נותנים לו את בת המלך. שביְמות החול צריך כל אחד לנצח בקרב עם הס"א והחיצוניים. ואז זוכה לבת מלך, לשַבת. הרי, שאין עוד הארת השבת, שב-6000 שנים, מספיקה להשבתת הקליפות בשלמות, כי ע"כ חוזרים וסובבים עליה ימות החול, עד לגמה"ת. שאז יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים."

שאלה: מה הכוונה שהנוקבא כמו עטרת עולה מעל הזעיר אנפין?

נוקבא עטרת בעלה. ודאי שהעבודה נראית בזעיר אנפין אבל עושה אותה הנוקבא, כי בה כל החסרונות ובה כל העבודה. ואז כשהיא מתעלה מעל זעיר אנפין, כל זעיר אנפין מקבל מזה התעלות. זה נקרא "אשת חיל עטרת בעלה", ולכן בשבת אנחנו כנגד גמר תיקון מכבדים את הנוקבא.

תלמיד: מה היא נוקבא עבורנו, בעבודה שלנו בעשירייה?

נוקבא זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לתקן, לאסוף את החלקים ולחבר את החלקים המתוקנים לאחד. אין משהו אחר לתקן מלבד את מלכות שמיים, זאת אומרת, שמלכות תהיה מחוברת לשמיים, שתעלה לבינה.

תלמיד: זה הרצון המשותף שלנו?

זה התיקון הכללי שלנו, זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: מה הכוונה שהתיקון הכללי הזה עולה מעל זעיר אנפין?

היא עטרת בעלה, מעל ראש בעלה, כמו באות ז'. היא מסיימת את כל התיקונים. אנחנו עוד נקרא על זה הרבה, הכול סביב הנוקבא. בעולם הזה לא נראה לנו שנוקבא כל כך חשובה, העיקר עבודת זעיר אנפין, אבל באמת, כל התוצאה מהמאמצים ומהעבודה שלנו, מתאספת ונראית בנוקבא.

שאלה: האם אפשר לומר שישראל נמצאים בגלות כל עוד הנוקבא לא תבשיל למצב מסוים?

כן.

שאלה: כל שבוע הרי יש שבת, איך אנחנו בונים אותה כל פעם מחדש?

זו המחזוריות שיש לנו בתיקונים, מיום ראשון עד יום שישי יש תיקונים, ושבת היא התוצאה וכך שוב ושוב במנות כאלו, בהרבה ימים ולילות אנחנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו.

שאלה: איפה בסעיף 34 שקראנו עכשיו דברי הזוהר עצמו, ואיפה מתחיל ההסבר של בעל הסולם?

הסבר בעל הסולם מתחיל בשורה בה כתוב "ביאור הדברים".

תלמיד: בחלק האחרון של הקטע כתוב "שביְמות החול צריך כל אחד לנצח בקרב עם הס"א והחיצוניים", מה הם עבורנו סטרא אחרא והחיצוניים?

אנחנו צריכים כל הזמן להתמודד עם מחשבות זרות המתעוררות בנו ולחבר את כל התיקונים שלנו לתיקון אחד, כך אנחנו אוספים ואוספים את הפעולות הנכונות שלנו, עד שהן מתגברות ועולות מעל הקלקולים.

תלמיד: המחשבות הזרות הן המחשבות נגד התיקון?

נגד התיקון, אבל בצורה פרקטית זה נגד החיבור. זה יפה להגיד תיקון אבל זו מילה שכל אחד יכול לתאר בכל מיני צורות, אבל נגד החיבור, זו הבעיה שמתגלה בצורה גלויה ודוקרת לב ועיניים ולא נותנת מנוחה לכל הרצונות והמחשבות האגואיסטיים שלנו. זה מה שמביא פירוד בין ישראל לאומות העולם. כי רק בזה יש הבדל. כל מה שאנחנו עושים זה כדי להגיע לחיבור.

תארו לעצמכם איך זה היום ואיך זה היה לפני אלפי שנים, כשהקבוצה הזאת התנתקה מבבל, בה באותה תקופה היו כל אומות העולם, מפני שאומות העולם לא רצו לעבוד על החיבור. הקבוצה עזבה את כולם וכתוצאה מכך נעשה קרע גדול בין הקבוצה הזאת הנקראת "ישר- אל" לבין העמים שנשארו בצורה אגואיסטית. לאחר זמן הם שכחו את הדברים האלה וכבר לא ידעו למה הם שונאים את ישראל, וכך זה עד היום. בימינו צריך להתחיל להתגלות הגילוי הזה, והוא יגרום להרבה שינויים, הייתי אומר, זעזועים בעולם. הכול לפנינו.

שאלה: למה יש קושי בהשגת חיבור בינינו?

תשאל את עצמך.

תלמיד: אין לי תשובה.

אין לך תשובה אפילו? אתה לא מגלה איפה הסיבה לזה?

תלמיד: קשה לי לתפוס מאיפה זה בא. ודאי יש אגו אבל רק זה?

מה זה, "מאיפה זה בא"? זה בא ממך, מתוך הבטן, מתוך הלב.

תלמיד: זה נכון, אבל למה יש את זה?

למה יש? כי הבורא ברא. כתוב, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין".

תלמיד: איך לפתור את זה, איך אני מתאחד, מה אני צריך לעשות?

אתה צריך בפועל להתחבר עם החברים ככול האפשר ולהרגיש שהלב שלך נמשך להתחבר איתם ועם כל העולם, תרגיש שאתה נזקק לאהוב את כולם. לא שיאהבו אותך, שאתה תאהב את כולם, כמו שרב"ש כותב במאמרי החברה. אין מה לעשות, כאן כל התיקונים. נראה לנו שזה לא כל כך חשוב והעיקר שנלמד ונגיע לעוד ידיעה. לא. התיקון של החיבור בלבבות, בשכל וברגש, הוא התיקון הכי יסודי וחזק ואותו אנחנו צריכים.

שאלה: מה ניתן לעשות לביטול מוחלט של הקליפות, שתהיה שבת מושלמת שבאה מנוחה לעולם ועד?

שבת היא תוצאה, אנחנו לא עושים אותה אלא מגיעים אליה. אנחנו עושים עבודה בששת ימות החול, לכן הם נקראים כך, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי. או חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. והשבת היא כנגד מלכות, שכל התכונות האלה שתיקנו במשך שבוע, שישה ימי עבודה, מתחברות ומביאות לנו את הסיכום שלהן, את יום השבת. לכן בשבת אסור לעבוד, זה יום מנוחה, "שָבָת ונָפָש" כמו שכתוב, ואנחנו לא עובדים. כך זה בעולם שלנו, כאילו, אנחנו רוצים לקיים בינינו אותם חוקים כמו בתיקונים הרוחניים.

שאלה: בגרמניה השבת היא לא באותו יום, אז איך עלינו לנהוג? האם אנחנו צריכים להתחיל ביום שישי כמו בישראל?

זה לא חשוב, אלה סימנים. מה שקורה בעולם שלנו, בגרמניה, באוסטרליה, בקוטב הצפוני, בקוטב דרומי, כל זה לא שייך, כל הסימנים הגיאוגרפיים ומה שאנחנו רואים ומרגישים בעולם הזה, לא שייכים לחוקי הטבע. אם אתה רוצה לחבר אותם יחד, יהיו לך תמיד בעיות ואין לזה שום חוק.

אתה לא צריך לשמור שבת לפי הזמן בארץ ישראל, ולא לפי יפן, ולא לפי מקום אחר שבו מסתיים היום, אין שום צורך בזה. אתה פשוט צריך להיכנס לעבודה רוחנית כמו שאנחנו מדברים, למעלה מזמן ולמעלה ממקום ולראות איך פועלים עליך הרצונות מלמעלה, ושהרצונות האלה קובעים לך את סדר התיקונים. אנחנו עוד נדבר על זה.

שאלה: למה אור של חיבור ואהבה מזמין שנאה ודחייה, והאם אפשר להתקדם אם לא מתעוררת שנאה אלא יש רק יותר ויותר אהבה?

אם היה מאיר עלינו אור האהבה היינו מרגישים את עצמנו בדחייה גדולה מאוד אחד מהאחר כי זה נגד הטבע שלנו. לכן לאט לאט, במידה שאנחנו כן מסוגלים לסבול זה את זה, ולסבול ניתן בתנאי שאנחנו מעריכים את החבר כשותף להשגת המטרה, בתנאי הזה אנחנו מתקרבים גם בינינו, ובאותה מידה, ורק אחרי זה, אנחנו מתקרבים לבורא.

זאת אומרת, אם אתה רוצה למדוד כמה אתה קרוב לבורא, קח את החבר שלך ותמדוד עד כמה אתה קרוב אליו. עם הבורא יש אותה מדידה, אחר כך נגלה את זה, אבל זה ממש כך.

שאלה: אנחנו מדברים בימים האחרונים על האותיות, ואנחנו רואים שבהרבה ספרי קבלה מדברים על היחסים ועל הניתוח של האותיות האלה. האם זה משהו חשוב או שאלו סתם שטויות שאינן חשובות לדרך שלנו?

אני לא יכול להגיד על כל ספרי הקבלה, אבל אנחנו לומדים רק את ספר הקבלה המקורי ביותר שנקרא ספר הזוהר, הספר הראשון. ואת כל יתר הספרים אנחנו לא לומדים, כי הם לא נאמנים ולא יכולים להשפיע לנו אותה עוצמת התיקון כמו ספר הזוהר. ולכן מספיק לנו מה שיש, אני מבטיח לכם שאם תתעמקו לפי העצות של בעל סולם תגיעו לתיקונים.

שאלה: ברור ששבת זה מצב ולא יום בשבוע, אבל למה הכוונה שאנחנו לא עובדים ביום השבת?

אי אפשר לעשות תיקונים בשבת ולכן אנחנו לא עובדים, אלא התיקונים הם בזה שלא עובדים.

שאלה: אמרת שהכול סובב סביב החיסרון, איזה סוג של חיבור אנחנו צריכים לבנות בעשירייה כדי להגיע לדרישה חזקה?

כל אחד רוצה להשלים את האחר וכולם יחד רוצים להידמות לבורא בחיבור בינינו. זה מה שאנחנו רוצים. וכשאנחנו באמת מתקרבים לכזה מצב או לפחות מכוונים אליו, אנחנו כבר נמצאים בדרך הנכונה. עוד מעט נרגיש את זה.

שאלה: אמרת שביום השבת אנחנו לא עובדים. האם הכוונה לכך שאנחנו לא מתחברים? מה אנחנו עושים, קוראים ספרים?

אנחנו לא עושים שום תיקונים, כי שבת היא כנגד גמר תיקון, שכבר אי אפשר לעשות תיקונים אלא כמו שכתוב, צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, מהאור העליון. המצב הזה בעצם מסמל את השבת.

אני לא מדבר על מה שאנחנו עושים, אבל לפי מה שכתוב בספר, אנחנו צריכים להיות בהרגשה שאנחנו נמצאים כנגד גמר תיקון.

שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת קודם שעם האור של זוהר מתגלה ההבדל בין ישראל ואומות העולם, ושעכשיו אנחנו הולכים לגלות עוד פעם את ההבדל הזה והוא יתחדד.

מי זה "אנחנו"? אם אתה מדבר על מדינת ישראל, אז היא דווקא רוצה כל הזמן להראות לכולם שהיא כמו כולם.

תלמיד: זו בעצם השאלה שלי, איך יכול להתגלות ההבדל בין ישראל ואומות העולם כשישראל לא מעוניינת בחיבור?

ישראל מאוד מעוניינת בחיבור עם כולם, רק בחיבור הנכון. ולכן אנחנו צריכים להסביר לכולם מה הוא החיבור הנכון, כי אחרת מהרצון להתקרב זה לזה יהיו עוד יותר מלחמות בין כולם. זו כל העבודה שלנו, אם אנחנו לא הולכים בדרך לחיבור הנכון אז עם כל הדברים הטובים שיש בהתחלה, אנחנו מגיעים בחיבור שלנו למלחמות, להרוג, להרוס וכן הלאה.

שאלה: כבר ענית על כמה שאלות שנוגעות לקרב הזה שמתנהל בימות השבוע ושבשבת אנחנו שובתים. אמרת שהתיקון הוא שאנחנו לא עובדים, אם כך מה העבודה בשבת אם אנחנו לא עובדים בשבת?

אנחנו לא מדברים על ההתנהגות שלנו בעולם הזה, אלא בואו נישאר באותה רמה כמו שהזוהר כותב, בכוחות רוחניים. אחרת אנחנו נתבלבל, ואני אראה אתכם בעוד יומיים, בשבת, שאתם יושבים ולא עושים כלום, שומרים שבת וכן הלאה ואתם תחשבו שבזה אתם עושים את העבודה.

בשבת ישנה עבודה אבל זו עבודה מיוחדת, עליה אנחנו נדבר. בעיקר זה לאסוף את כל התיקונים שעשינו במשך שבוע ימים ביום השישי, וביום השבת אנחנו מתעלים למעלה מכל התיקונים ומגיעים ליום שכולו שבת, ליום המנוחה, ויש תיקונים מיוחדים שצריכים לעשות גם בשבת. אנחנו צריכים ללמוד את זה, זה לא פשוט.

שאלה: כתבתי פה שבשבת כל התכונות מתחברות וזה סיכום של כל מה שאספנו. אצלנו, במצבים שאנחנו עוברים, יש מצב של שבת?

לא, אם לא עשינו תיקונים בשישה ימי עבודה, בימות השבוע, אז אין לנו מה לעשות בשבת.

שאלה: כי שבת אצלנו היא כשאנחנו כבר מגיעים לסיכום ומביאים תפילה לבורא ואז אנחנו בעצם מחכים למ"ד. האם זה נקרא שבת, שאנחנו מעלים תפילה ומחכים?

מי אמר לך את זה? אם את לא נמצאת בזה, מה את שואלת?

תלמידה: אז השאלה שלי, האם בכלל בשבילנו יש שבת?

אין שבת ואין יום ראשון ואין אף יום.

שאלה: מה הכוונה "אשת חיל עטרת בעלה", מה זה עטרת, איך אישה יכולה להיות מעל ראש בעלה?

אישה עטרת בעלה, אומר שהיא אוספת, סוגרת את כל העבודות שצריך להעלות ולעשות הזכר, שומרת עליהן וקושרת אותן. אישה נקראת בית, שם אדם אוסף את כל העבודה שלו במשך שבוע ימים. ולכן אישה נקראת שומרת הבית, מסמלת את כל הבניין שאדם בונה, כי היא מלכות ואדם עושה את כל העבודה שלו בעולם הזה כדי לתקן את המלכות.

לכן אולי נראה לנו בימינו שהגברים הם אלה שמקבלים את תוצאות היגיעה, אבל באמת, הכול מתאסף עוד ועוד ומתגלה בסופו של דבר אצל עקרת הבית, באישה וזאת תוצאה מכל העבודה שלנו. אנחנו עוד נדבר על זה, זה נושא מאוד גדול, וארוך, ויקר.

שאלה: אפשר להגיד שאם במשך כל השבוע התיקונים חייבו את האדם לפעול, אז בשבת הוא יכול לעבוד מרצונו?

זה לגמרי לא נכון. אם אנחנו מדברים על עבודת האדם הרוחנית, אז זה לא שייך בכלל לימות השבוע ולשבת או ליום חול, אלא אנחנו אומרים כך, כאילו בכל יום אנחנו עושים עבודה רוחנית אחרת ובשבת, מתעלים מעל כל העבודות. לא.

תעזבו את הדברים האלה, לא לקשור מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, עם עניין "עולם שנה נפש", בכלל לא לקשור. מה שאנחנו כן חייבים, זה לקיים חיבור בינינו מתוך מה שאנחנו לומדים וזה כמה שאפשר יותר. זאת הפעולה היחידה שאנחנו חייבים לבצע.

שאלה: אמרת שבבבל שנוצר הנתק והקרע בין עם לישראל ליתר העמים, הוא נמשך עד היום הזה ובקרוב זה יתגלה.

בקרוב זה יתגלה, אבל זה גם ככה מגולה. כשאתה נמצא בין אומות העולם, יש תמיד איזה מרווח פסיכולוגי בינך לבינם, או בכל מיני צורות. אתה מרגיש שיש כאן אי התאמה בין בני אדם, שיש משהו בעם הזה, ביהודים, בעם ישראל, שאין באומות אחרות וזה מה שגורם לפער בין אומות העולם לעם ישראל.

מאיפה זה מגיע? יכולים לומר מההיסטוריה מהגיאוגרפיה, כל דבר, אבל יש מרחק, ואין כנגד זה מה לעשות. רק כשנגרום לתיקון, נרגיש מה ההבדל בינינו לבין כל אומות העולם ומה אפשר לעשות כדי שנהיה עוד ועוד כעם אחד, כמו ב"סוף הימים".

שאלה: אנחנו אוספים את כל הפעולות שלנו, הכול כדי להגיע לחיבור, האם זה נכון לומר ששבת זה בעצם שה' יגמור בעדינו?

זה לא שבת. שבת זה מצב, זה לא יום בשבוע ואנחנו לא חוזרים שוב לטעות לפיה אנחנו חיים את שבוע הימים לפי מה שכתוב בעולם הרוחני, זה לא נכון. לכן אל תתחילו בשמירת יום ראשון, שני, שלישי וכן הלאה כל ימות השבוע לפי הרוחניות, זה לגמרי לא יוסיף אלא רק יגרום לכם בלבול.

שאלה: הסברת שתיקון זה בעצם חיבור בינינו ושכל הזמן יש לנו מחשבות נגד החיבור, המחשבות הזרות, ואני רואה שהמחשבות הזרות האלה כל הזמן מתעוררות, כל הזמן יש מחשבות נגד החיבור.

זה טוב, כדי שנתקן אותן.

תלמיד: מה זה נקרא שאני מתקן אותן? יש מחשבה להתרחק מהחברים, להיכנס איתם לפירוד ובכל זאת אנחנו עובדים מעליה ומתחברים. אני שם בצד את המחשבה הזאת, כאילו לא מתייחס אליה?

כל פעם שאתה מתגבר על הנתק, ועולה לצורת החיבור, אתה עושה תיקונים, עוד תיקון, ועוד אחד. לכן, אנשים המרגישים כמה יש בהם דחייה מאחרים, מחברים, האנשים האלו דווקא ראויים לתיקונים. והם צריכים להבין את זה ולעבוד על החיבור וההתקרבות בין כולם.

תלמיד: אם יש באדם מחשבות על ניתוק ופירוד כל הזמן, אבל הוא שם אותם בצד, לא מתייחס אליהם.

אין דבר כזה. אתה לא יכול לא להרגיש את הדחייה שלך מהאחרים. אלא אתה צריך דווקא ההפך, להבין שהדחייה שאתה מרגיש מאחרים היא אותו היסוד הנכון שאם אתה תתקן אותו, אתה תגיע לדרגה הגבוהה הרוחנית.

תלמיד: האם התיקון זה שבחוץ אני מנסה להתחבר איתם אבל עדיין המחשבה הזרה נשארת או שבסופו של דבר בתיקון לא יהיו מחשבות זרות כאלה?

בסופו של דבר לא יהיו מחשבות זרות. אבל בינתיים להשתדל לעשות תיקונים על כל פרט ופרט, ולא להתייאש מזה שכל פעם מגיעות מחשבות זרות ועוד כל מיני דברים. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", לכן כמה שיש לך דחייה מחברים סימן שיש לך רצון לקבל אכזרי - גדול ואתה יכול בלתקן אותו להגיע לדרגה רוחנית גדולה.

שאלה: אמרת קודם שמידת הקרבה לבורא זאת מידת הקרבה לחבר. יש חברים בעשירייה שאני מרגיש קרוב אליהם ויש חברים שאני מרגיש רחוק מהם, כלומר דחייה.

אתה מרגיש קרוב לחברים שדומים לך לפי חוק הטבע. ואתה מרגיש רחוק מהחברים שדווקא הם לא כל כך קרובים אליך לפי האופי, לפי כל מיני דברים. מה לעשות? להשתדל להתקרב דווקא לכולם בשווה כמה שאפשר.

תלמיד: זאת אומרת, אני לא מחפש לעבוד דווקא עם החברים שאני נדחה מהם?

אולי כן, אבל לשים לב שאתה משתדל לחבר את כולם.

תלמיד: מה העבודה שלי כלפי חבר שאני מרגיש קרוב אליו, יש לי עבודה כלשהי כלפיו?

ודאי להתקרב, אבל לשים לב לאלו שאתה מהם רחוק.

תלמיד: וכשמרגיש דחייה כלפי חבר - מה התיקון, מה העבודה בדיוק, מה זה להתעלות מעליה?

כאן מקום התיקון. כל כוח הדחייה אתה הופך אותו לכוח המשיכה.

תלמיד: מה הפעולה שלי?

לעלות משנאה לאהבה.

תלמיד: מה בדיוק הפעולה הזאת שאני עולה משנאה לאהבה, מה במחשבה, אני מדמיין?

אתה לא יודע מה זה שנאה ומה זה אהבה, מה זה משיכה ומה זה דחייה?

תלמיד: יודע את הכוחות האלה. אבל אני שואל מה פעולת התיקון שלי, מה בכוחי לעשות כאן במצב של דחייה?

תתפלל קודם כל, תבקש מהבורא. ברגע שאתה מכניס את הבורא לתיקון היחסים שלך לחברים כבר אתה מתחיל לראות יותר את כל המציאות.

שאלה: כשאנחנו במשך השבוע נלחמים בשביל להתחבר בינינו באהבה יותר, באיזה מצב אנחנו - יחד עם זעיר אנפין או יחד עם הנוקבא?

אנחנו תמיד צריכים להרגיש את עצמנו מחוברים עם הנוקבא.

שאלה: תמיד אנחנו שומעים ממך - אתה יכול לתקן את זה, אתה יכול. ואז אנחנו נוטים ללכת ולחפש את הכלים איך אני מתקן ולא מכוונים לבורא שהוא יעשה, שהתיקון הוא בתפילה לבורא שיעזור.

כל התיקון שלנו זה לפנות לבורא ולבקש תיקון, כמו ילד קטן. תמיד כלפי כל בעיה ובעיה אנחנו צריכים לתאר את עצמנו כילד קטן. מה התיקון של ילד קטן? בוכה, צועק דורש. אז תעשה את זה. עד שאתה ממש תדרוש.

תלמיד: כי אין למישהו אחר לפנות בעצם.

יופי. חוץ מזה שאין למי לפנות, אין לך ברירה, אתה חייב ואתה בנוי בצורה כזאת. הבורא רוצה לראות ממך לחץ עליו, שאתה מקבל אותו כשהוא עושה את זה לפי הדרישה שלך. אתה מסתכל עליו באמת כמו על מי שמחויב לך, מחויב. "אתה עשית את הכול, אתה בנית את הכול, אתה עשית אותי ואתה חייב לעזור לי לתקן אותי ולהביא אותי למצב הנכון. המצב הנכון שאני אהיה כמוך". ככה ילד קטן צריך להסתכל על אבא שלו.

שאלה: אמרת שביום שבת החברים נהנים מזיו השכינה. בשביל ליהנות מזיו שכינה גם צריך להשקיע מאמץ, אז מה ההבדל בין עבודת התקרבות לבין עבודת התיקון?

התקרבות וחיבור זה לאותו כיוון.

תלמיד: איך ליהנות בשבת אם לא משקיעים מאמצים?

שבת זו תוצאה מחיבור - מה שאנחנו משיגים במשך שישה ימי העבודה. אם אנחנו משתדלים לעשות חיבורים חיבורים חיבורים, אז אנחנו מגיעים למצב שנקרא "שבת" - הפסקה, חופש, אנחנו לא צריכים לעשות שום מאמצים. אלא רק להתכלל מאותו מצב שהשגנו בחיבור ובאותו מצב של חיבור להיות כל היום מה שנקרא. "יום" זה נקרא מצב נגיד.

תלמיד: אני לא מבין את ההבדל. אתה אומר להתכלל במצב הזה כמו איזו תוצאה, כמו איזה פרס שמגיע בסופו של דבר. אז מה הבדל בין התיקון לבין הכניסה למצב הזה? מה זה אומר להיכנס למצב? הרי זה גם מאמץ, התגברות.

תעשה את מה שיש, אין לי מה לומר לך. אני בכלל חושש שרק תתבלבלו מזה עם כל החיבורים שלכם.

שאלה: אם חבר בעשירייה לא נשוי וחי לבד, מה הוא צריך להבין בקשר לחיבור שלו עם נוקבא?

הנוקבא שלו היא לא האישה שלידו. הנוקבא שלו זאת הקבוצה שהוא רוצה לעשות הכול בשבילה, רוצה לחבר את כל החברים ושכולם יהיו ככלי לקבלת התוצאה מהעבודה שלו.

שאלה: האם החיבור הנכון הוא השתוות הצורה על פני כל ספקטרום הרצונות שמוצגים בעשירייה כפי שהם?

לא מכל ספקטרום הרצונות, אבל כן, זה חיבור הרצונות לפי הכוונות שלהם. הרצונות יכולים להיות שונים מאוד, אבל הכיוון שלהם הוא אחד. אז אנחנו מחברים אותם יחד כדי שכולם מכל מיני כיוונים יתחברו יחד למטרה אחת, וזה נקרא "גמר התיקון הכללי".

שאלה: האם שבת זה מצב שמרגישים בכל מדרגה רוחנית או שזה מצב שמגיעים אליו בגמר התיקון?

גם בכל מדרגה יש מצב שנקרא "שבת", כמו שאצלנו אחרי כל שישה ימים מגיע שבת. חוץ מזה המצב שאנחנו מגיעים אליו, כשכולנו מגיעים יחד, הוא גמר התיקון הכללי, זה האלף השישי, שאנחנו מכוונים אליו בכל החיים שלנו, בכל ההיסטוריה שלנו.

שאלה: לא מזמן שמעתי שצריך לחבר אנשים אחרים. מה ההבדל בין לחבר אחרים לבין להתחבר לאחרים?

יש כמובן הבדל אבל זה לא הבדל גדול. מהי המטרה שלך כעיקרון, בזה בעיקר ההבדל.

שאלה: האם שבת זו הרגשה שיורדת עלינו?

שבת זה מצב רוחני של כל הבריאה, ושבת יכולה להיות הרגשה ומצב של אדם לבד.

תלמיד: מקבלים את זה מלמעלה, זה לא משהו שאתה מחליט.

נכון.

תלמיד: האם בעבודה שלנו בחיבור אנחנו צריכים להשתוקק להרגשה הזאת?

קודם כל נגיע לחיבורים, ואחר כך צורת החיבור תקבע לנו באיזה ימים אנחנו נמצאים, באיזה מצבים אנחנו נמצאים.

תלמיד: אבל האם בעבודה שלנו אנחנו צריכים להיות בהשתוקקות למצב הזה, להרגשה הזאת?

המטרה שלך היא להגיע למצב שנקרא שבת.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לדרוש מהבורא כמו ילדים, לאחוז בו ולדרוש. אם אנחנו בעבודה הזאת יום יום אוחזים בו כל הזמן, אז אנחנו מגיעים למצבים חדשים לחלוטין שאנחנו לא מוכנים ולא יכולים להיות מוכנים להם. מה משתנה במצב החדש? ומה לעשות עכשיו, האם להמשיך לזעוק לבורא?

אין מה לצעוק, אתה צריך לפעול כמו שצריך, לעבוד על חיבור, על איחוד של כולם ושל הכול בכיוון החיבור הכללי. אז הכול יהיה בסדר, תקבל מענה לשאלות שלך, ולא יהיו לך, כמו שאני שומע עכשיו, קפיצות, חוסר הבנה.

שאלה: מה ההבדל בין מצב "שבת" לבין "לשמה"? האם זה אותו מצב?

לשמה זה המצב המתוקן, שבת זה גם המצב המתוקן. רק לשמה תיאורטית יכול להיות מצב גדול מאוד, ושבת זה אותו מצב שאנחנו משיגים בצורה פרקטית.

שאלה: מה ההבדל בין הנוקבא לשכינה?

נוקבא המתוקנת נקראת שכינה.

שאלה: אמרת שכדי להפוך שנאה לאהבה צריך לפנות לבורא. איך אפשר להפוך שנאה לאהבה אם אנחנו לא יכולים לפנות לבורא?

אם אתם לא יכולים לפנות לבורא, אז אתם לא יכולים, אין מה לעשות. מי שמתקן כל מצב שלנו ומקרב אותנו לבורא זה הבורא בעצמו. אם אנחנו לא יכולים לפנות אליו, אז זה כמו ילד קטן שאם הוא לא פונה להורים אין מי שיעזור לו.

שאלה: האם על ידי לימוד הזוהר אנחנו מתקנים את התכונות האגואיסטיות שלנו ומגיעים לשבת?

כן.

שאלה: באות 34 כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", מהי הפעולה הזאת?

אנחנו צריכים להעלות את המנוחה הזאת, את גמר התיקון שצריכים להגיע אליו, כך שהיא הדבר הכי גדול, הכי קדוש, שאין מדרגה יותר גדולה ממנה, כי כולנו מתחברים יחד ומתחברים באור אין סוף.

שאלה: למה אי אפשר לעשות תיקונים במצב שבת?

כי האור שמתגלה הוא מתגלה כאור של גמר התיקון.

שאלה: שמעתי שכל מה שאנחנו עושים זה בשביל להגיע לחיבור בשכל ובלב. האם במערכת רוחנית מחוברת אין מחלוקות אינטלקטואליות והבדלי דעות בחברה? ואם כן, איך פותרים את ההבדלים?

לא פותרים שום הבדלים, הכול נפתר על ידי המדידה כלפי הבורא.

שאלה: האם חיבור בין חברים חייב להיות הדדי, או שיכול להיות שהם אוהבים אותי אבל אני לא מרגישה את זה?

כן, יכול להיות כך.

שאלה: שמעתי שאם יהיה חיבור לא נכון, אז יהיו מלחמות. מה זה חיבור נכון בין חברים, בין אנשים ובין עמים?

שכל אחד דואג לאחר.

שאלה: איך בכל מצב לברר מהו החיבור הנכון שאליו צריך להגיע?

עניתי כבר, שכל אחד דואג לאחר.

שאלה: שמעתי שאפשר למדוד את הקרבה לבורא לפי הקרבה לחבר. איך למדוד אם לחבר אחד מרגישים קרובים יותר מאשר לחבר אחר?

לא צריכים למדוד את זה, אחר כך זה יגיע לכלל אחד.

קריין: פסקה אחת לפני האחרונה של אות ז'.

"ואמר לה, לא אברא בך את העולם, כי יש בך מלחמה, וחרב שנונה, ורומח, שעושים בו מלחמה. כי עדיין אין הארתך שלמה, להיותך למטה במקומך בלתי שלמה, וצריכים לזכות בך רק ע"י מלחמות עם הס"א." המצב הזה עדיין לא שלם. "ומלחמה, מורה על מלחמות התחתונים עם הס"א." ועדיין בכלי הזה יש אגו שצריכים לתקן.

"חרב שנונה, מורה על מידת המלכות בעת התכללותה בנצח בימות החול, שאז היא חרב שנונה, לעומת הקליפות, הרוצות להיאחז בה. ורומח, שעושים בו מלחמה, מורה על ז"א עצמו, הנקרא רומח, שהוא בציור של אות ו', כעין רומח לדקור במידתו את הס"א. לכן אמר, ואת כעין האות נו"ן, כי גבורות הזכר מבינה, נ'."

אות נ' שייכת לבינה, נ' שערי בינה, אנחנו כבר קראנו את זה ועוד נלמד.

שאלה: הבורא לא מצא את גמר התיקון מספיק באמצעות האות ז', אילו תכונות באותיות, יגרמו לבורא להיות מסופק?

אתה רוצה עכשיו לפתור את הבעיה? דווקא ההיפך, שנשאל את השאלה, "איזה אות המתאימה לגמר התיקון"? במילים אחרות, על ידי אילו תכונות אנחנו מגיעים לגמר התיקון? בואו נמשיך לקרוא מה יקרה, איך הזוהר מגלה לנו, בצורה שעובר על כל האותיות, לאיזו אות הוא מגיע בסוף, שביל להגיד עליה שגמר התיקון יכול להיות רק על ידי הכוח הזה, שנמצא באות הזאת, בסימן הזה, ובפנימיות שלה? נראה.

"אות ו' ה'

.35 נכנסה אות ו'. אמרה לפניו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, שאני אות משמך הוי"ה. אמר לה, וא"ו, את וה', די לכן, שאתן אותיות משמי, הוי"ה, שאתן בשמי, וחקוקות ומפותחות בשמי, לא אברא בכן את העולם.

פירוש. כי אע"פ שכבר ביקשה זאת הי' ונדחית, אעפ"כ חשבה הו', שהי' נדחית מטעם קומתה הגבוהה יותר מדי. וטענה הו', שייברא העולם במידתה, בקומת ו"ה שבשם, במוחין דאמא." זאת אומרת לא בג"ר אלא בו"ק, קצת פחות.

"אמר לה, וא"ו, את וה', די לכן, שאתן אותיות משמי. השיב להן אותה התשובה, שהשיב לי'. כי הגביל גם אותה, שאמר לה, די ואל תתפשטו, אלא רק לבחינת ש', כדי שלא תאחזנה בכן הקליפות. וע"כ אינכן ראויות לברוא בכן את העולם, כי גם אתן צריכות שמירה מהקליפות."

עוד לא כל כך מבינים על מה מדובר בפנים, עד כמה האותיות האלה שומרות על התפשטות האור בכלים שלא יכנסו לקליפות, אבל ככה הוא אומר. עוד נברר.

"אות ד' ג'

.36 נכנסו אות ד' ואות ג'. אמרו אף הן כך. אמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו, שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, וצריכים לגמול עימהם חסד. הד' היא ענייה, כי נקראת דל"ת, מלשון דלות. הג', גומלת חסד לדל"ת. וע"כ אל תיפרדנה זו מזו. ודי לכן לָזוּן זו את זו.

ביאור הדברים. אע"פ שהד' מקבלת שפע מהג', והזווית שלה שעל גגה בולטת בחסדים, מ"מ יש כוח לס"א להיאחז בה, להפרידה ולזייף בה אות רי"ש, ושוב נעשתה רָש ומסכן.

ואמר גם להן, די לכן להיות זו עם זו. שאתן צריכות לשמירה יתירה, שתוכלנה להיות זו עם זו. והג' תשפיע לד'. שהרי לא יחדלו אביונים מן הארץ, כי יש כוח בלעומת, להפריד ביניכן ולהשיב המלכות, הנקראת עולם, לבחינת אות ריש ועניות.

וצריכים לגמול עימהן טוב, שאז צריכים להתעוררות של מטה, לתת צדקה לאביונים, כדי להחזיר את הד' לקבל מג'. ולפיכך אמר, ודי לכן לזון זו את זו. כי די לכן, אם תוכלנה להחזיק לעצמכן בזיווג, לזון זו את זו, ולא תשלוטנה בכן הקליפות. וע"כ לא אברא בכן את העולם."

שאלה: אני מנסה להרגיש כל חבר בליבי בזמן קריאת הזוהר ביחד. עם זאת אני גם מרגיש את המרחק ביני לבין החברים, ואני מרגיש שהמרחק גדל. האם זו תוצאה של לימוד הזוהר שמחייב אותנו להתחזק בחיבור עם החברים?

אנחנו עוד נדבר על זה. עכשיו בינתיים אני לא יכול להגיד בבירור.

שאלה: האם אנחנו יכולים להשתמש ביחס הפוך אורות וכלים כשאנחנו קוראים את הזוהר?

מה הכוונה, "יחס הפוך"?

תלמיד: לדוגמה, אם המילה מתחילה באות ש' או באות א' ואיזה אות מסיימת את המילה?

לא. לא צריך לעשות דברים כאלה. לא. זה יבלבל אתכם. בשום פנים ואופן לא. אנחנו רק לומדים כדי למשוך על עצמנו יותר מאור מלמעלה. אנחנו לא לומדים כדי לעשות אילו פעולות באותיות, אלא כדי שימשיך עלינו האור מלמעלה, וירד למטה וכך אנחנו ניתקן. אבל לא שאנחנו על ידי זה רוצים לעשות איזה מניפולציות רוחניות. לא.

תלמידה: כל אות נכנסת אל הבורא וחושבת שהיא ראויה ואז הבורא מראה לה בעצם את התכונות השליליות שלה.

כן.

תלמידה: למה זה ככה? האותיות לא מודעות לתכונות השליליות שלהן או שככה צריך לבוא לבורא, כאילו היא ראויה כבר?

מפני שהן רואות את הדברים הטובים בתוכן הן לא רואות את הדברים הרעים.

תלמידה: הן לא יודעות שיש בהן גם את התכונות שהשליליות האלה?

לא. זה לא כל כך בולט בגלל שהן רואות דברים טובים.

שאלה: בעבודה יש כל הזמן את המשחק בין "אם אין אני לי מי לי" ל"אין עוד מלבדו". ואחר כך אני אמורה לגלות שגם כשחשבתי שזה "אם אני לי מי לי" זה ה"אין עוד מלבדו", כמובן. איך נמנעים מלזרוק על הבורא את האחריות ולחסוך מעצמי עבודה? כמו ילד שעושה בלגן והוא אומר, "לא חשוב. אימא תסדר. זה תפקיד שלה".

אני לא יודע מה לעשות, אבל כל התיקון הוא על האדם ולא חשוב אם אימא חינכה, או מי שחינך. אני, מה שקיבלתי בתוכי, הכול מגיע מהבורא והוא שם לפני את התכונות האלה ומזמין אותי לתקן אותן.

שאלה: מהי נתינת צדקה בחיי העשירייה?

שכל אחד רוצה לתת לשני כל מה שאפשר.

שאלה: מה עושים במצב בו חברה מגלה שנאה כבר הרבה זמן והיא לא יכולה להתעלות מעליה, והעשירייה לא מצליחה לעזור? חברה אומרת כלפי חברה אחרת "או אני או היא".

לא צריך להוציא אף אחת. צריך לעבוד יחד על כך שיהיה בינינו קשר טוב. זה הכול.

תלמידה: ואם אי אפשר?

ואם לא, אז תזרקו את שתיהן בכלל מ"בני ברוך".

שאלה: אנחנו חיים בעולם בו אנחנו אמורים לעבוד כל הזמן, למה האות ו' לא מתאימה לעבודה?

כתוב שאין לה מספיק כוח להביא את הכלים לגמר התיקון.

שאלה: אומרים שהאות ו' ה' וגם ד' ג' צריכות שמירה מהקליפות ושלא ישלטו בהן הקליפות. מה זה אומר שלא תהיה שליטה מהקליפות?

מעל מנת לקבל. איזה מגן יש לאדם נגד המחשבות שלו שפתאום יתעוררו על מנת לקבל.

תלמיד: אבל הן שונות האותיות.

וכל אחת משלה. נכון. לכן המאמר הזה הוא ארוך והוא מסביר כל אות ואות.

שאלה: מהן התכונות של רש ועניות?

עניות זה שאין כוחות לבנות מסך ובכל זאת, הוא חייב ממשהו להתקיים בינתיים, לכן הוא מבקש נדבה.

שאלה: ענית קודם שכל אות לא מגלה את התכונות השליליות שלה. היא רק מגלה תכונות שליליות לעומת האור. כך חבר בעשירייה, אם הוא רוצה להתחבר עם העשירייה, הוא מגלה את התכונות השליליות שלו?

כן.

שאלה: לפי הכתוב, למה תמיד הסיטרא אחרא מחוברת לאות ד'?

לא תמיד ולא לאות ד' בלבד, הוא מסביר שם.

קריין: סעיף 37 האות ב'.

.37" נכנסה אות ב'. אמרה לו, ריבון העולם, טוב לפניך לברוא בי את העולם, כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כי ב' היא ברכה. אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם." רק בברכת הבורא, בברכת העליון, אפשר להתחיל את הבריאה כדי שהיא תגיע לתיקונה. זה מה שאנחנו רואים.

"פירוש. האות ב' היא חכמה, חסד דחכמה, נקודה בהיכלו. כי אור החסדים הוא היכל לאור החכמה. והוא ברכה, כמ"ש, והַריקותי לכם ברכה. ואור זה אינו מתמעט כלום, בהיותו עובר ומשתלשל דרך המדרגות. וכמו שהוא בראש המדרגות המקבל מאין סוף (א"ס), כך הוא בכל גודלו ושִבחו בעולם אצילות, וכך עד סוף עשיה, ואינו מתעבה כלום, מחמת כל אלו המסכים שעובר דרכם.

וזהו שטענה אות ב', טוב לפניך לברוא בי את העולם. כי בי מברכים אותך למעלה ולמטה. כלומר, כי אור הברכה שלי הוא בשווה למעלה ולמטה, בלי שום הפרש. ושום מסך ועביות לא יוכל לפגום משהו בהארותיי. ולכן מידתי מוכשרת לבריאת העולם. כי לא תהיה שום אחיזה בי לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק במקום שיש בו איזה חיסרון. וכיוון שאין בי שום חיסרון, לא תהיה בי שום אחיזה.

אמר לה הקב"ה, ודאי בך אברא את העולם, ואת תהיי ההתחלה לברוא בך את העולם. כי הסכים עימה, שמידתה ראויה לבריאת העולם. כמ"ש, כי אמרתי, עולם חסד ייבָנה. ומילת ייבנה, פירושה בניין והבנה, כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה לבין הסרים מאחרי ה' להידבק באל אחר, כמ"ש, וּבְחָנוּני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

אבל, בעוד שהם נוטים לאל אחר, הם מחוסרי ברכה. כי אל אחר הסתרס ולא עושה פרי. וזה שמסיים הנביא בכתוב, ושַׁבתם ורְאיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים ללא עבָדו, הרי שהעולם חסד ייבנה.

ואמר לה, ואת תהיי ההתחלה, לברוא בך את העולם. ומורה בזה, כי לא קבע את אור הברכה לשלמות העולם, אלא להתחלה טובה ומספיקה להביא את העולם לכלל השלמות. כי אור דחסדים הוא ו"ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפרייה ולרבייה.

כי אין הולדה לשום פרצוף, מטרם שישיג ג"ר, הנקראים ראש. וע"כ הוא עוד מחוסר השלמה. ועניין הקביעות, שקבע את הב' והברכה, לברוא בה את העולם, לעיקר כל פרצוף, שלא ייחסר משום פרצוף דקדושה. ועניין ההשלמה של ג"ר הנצרך למוחין דהולדה, כבר אינו עיקר בפרצוף, אלא נבחן לתוספות בלבד, התלוי במעשיהם הטובים של התחתונים. אבל ו"ק לא תחסר לעולם."

שאלה: האם יכול להיות מצב של שבת בתוך העשירייה על אף שאנחנו לא מרגישים את החיבור המלא?

ודאי שכן. בכל עשירייה יכול להיות מצב רוחני אם מגיעים אליו, ואז בין המצבים האלה יש מצב שנקרא "שבת". אם יש לכם קשר כזה שאתם יכולים לבנות מבנה של עשירייה, פרצוף, שיהיה במשהו דומה לרוחניות, אז אתם יכולים להגיע גם למצב שנקרא "שבת".

שאלה: הוא כותב על האות ב' שהיא חכמה, ואז הוא כותב שחכמה נמצאת בכל מקום אפילו עד סוף העשיה. איך יכול להיות שחכמה מגיעה לכל מקום? הרי אור חכמה בדרך כלל מצומצם.

אנחנו נמצאים עכשיו בלימוד שבת.

תלמיד: למדנו שאות ב' היא חכמה ונמצאת בכל מקום, לא מתמעטת עד סוף העשיה. אבל על אור חכמה יש בדרך כלל צמצומים, הוא לא יורד מתחת לטבור.

אור חכמה נמצא בכל מקום, רק תלוי באור החסדים עד כמה הם יכולים לגלות את אור החכמה.

תלמיד: האם גם בעולם העשיה יש אור חכמה?

אור חכמה נמצא בכל המציאות. אור חכמה זה הבורא עצמו, אלא עד כמה הוא מגולה או לא, את זה הוא נתן לתחתונים להחליט ולקבוע.

שאלה: מה זו תכונת הברכה? בהרגשה לא מתעורר שום דבר מהמילה הזאת.

ברכה היא היחס הטוב של הבורא לאדם.

תלמיד: עוד כתוב בטקסט שמברכים את הבורא מעלה ומטה. האם זה לא רק הבורא כלפי האדם אלא גם להיפך?

בטח. הרבה פעמים אנחנו אומרים שהבורא מבורך.

שאלה: האם התכונה של האות ב' היא לא תכונת החסד, כשהוא כותב "עולם חסד ייבָנה"?

לא, ב"עולם חסד ייבָנה" העולם הוא מהעלמה, שהחסד מסתיר דווקא.

תלמיד: עברנו את כל האותיות, אז מהי בסוף אותה התכונה שבה העולם נברא?

יש לנו עוד לעבור על אות א', ואות ב' זו ברכה.

תלמיד: מה זאת תכונה הברכה?

שהבורא מברך, ואז זה למעלה מכל יתר הכוחות.

תלמיד: אנחנו תמיד אומרים שיש אור חסדים ואור חכמה, מה זו ברכה?

ברכה זה מצב.

תלמיד: למה במצב הזה אין אחיזה לקליפות?

כי היא באה מהבורא.

תלמיד: הכול בא מהבורא.

לא, אתה לא יכול להגיד כך, זה לא תירוץ.

תלמיד: האם אתה יכול להסביר?

ברכה היא כוח שמגיע מהבורא, שהוא מברך, ולכן כנגדו אין שום דבר בקליפה.

תלמיד: האורות האחרים שהקליפה כן יכולה לאחוז בהם הם גם באים מהבורא.

לא. כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", ולא עושה פירות. לכן ברכה היא הכרחית כדי שיצמח משהו.

תלמיד: האם ההבדל הוא בהרגשה של הנברא, כלומר הנברא מרגיש שהאורות האלה מגיעים דרך מערכות אחרות ולעומת זאת האור הזה מגיע ישירות מהבורא?

בזה אתה כבר מערב את התחתון.

תלמיד: אחרת איזה הבדל יש פה? בעליון אנחנו לומדים שאין הבדל. הכול אור אחד, לא?

לא. גם זה שזה מגיע מהבורא וזה שזה מגיע לנברא אפשר לומר שזה בלא ידיעת הנברא.

אבל הוא כותב "כי לא קבע את אור הברכה לשלמות העולם, אלא להתחלה טובה ומספיקה להביא את העולם לכלל השלמות. כי אור דחסדים הוא ו"ק בחסר ראש, ועדיין אינו מספיק להולדת נשמות לפרייה ולרבייה."

זאת אומרת, שכוח הברכה הוא לא גומר, אבל הוא פותח את מערכת התיקון, הוא פותח את הדרך לגמר התיקון.

תלמיד: מה הוא העולם הזה שנברא, מה היא אותה התחלה שעליה מדובר?

המלכות שצריכה לקבל את התיקונים האלה כאור עליון שמשפיע עליה מסובב אותה בצורה כזאת שהיא יכולה להתחיל להתחבר עם האור העליון.

תלמיד: כשהוא מדבר פה על הבריאה או על ההתחלה, מדובר על הבריאה המקורית של הרצון לקבל, זו אותה ההתחלה?

כן. בריאה היא הרצון לקבל יש מאין.

תלמיד: והוא נברא בתכונת הברכה הזאת?

תחשוב, אתה למדן, אז תחשוב, יש לך במה לחשוב.

תלמיד: מה הוא התפקיד הזה של "המנונא סָבָא" בעשירייה, כאשר כל חבר יכול בצורה מיוחדת לקרב את העשירייה לבורא?

כן, זה כוח מיוחד שנמצא בעשירייה, אבל צריכים להתקרב אליו ולגלות אותו.

תלמיד: אמרת שצריכים לקבל ברכה מהעליון. איך מקבלים ברכה מהעליון?

שיש כוחות בתחתון שהוא יכול להתקרב לעליון. שהעליון מושך אותו, נותן לו כל מיני כוחות ואז מתקרב לעליון.

תלמיד: אנחנו צריכים לעורר את הברכה שהעליון ייתן לנו?

כן. ככול שאנחנו מברכים את הבורא, אנחנו נזקקים לברכה ממנו.

תלמיד: איך אנחנו מברכים אותו?

על כך שהוא מתחיל את הבריאה ומסיים את הבריאה ואין בעולם כוח אחר שיודע לפעול כמוהו.

תלמיד: איך אנחנו עושים את זה בעשירייה? איך אנחנו מכינים את עצמנו לברכה מהעליון?

אנחנו מכינים את עצמנו לברכה בכך שאנחנו מתחברים, וכך אנחנו מתקרבים עוד ועוד בצורתנו לבורא.

שאלה: מה זה אומר שלא יכול להוליד פרצוף עד שלא יכיר ג"ר או ראש?

כשיהיה לו את כל הכוח ואת כל אורות, אז הוא יוכל להוליד פרצוף אחר. הוא יהיה במצב גדלות, גדול. אם לא, הוא לא יוכל להוליד. זאת אומרת, לעשות זיווג דהכאה על הכלים דקבלה בעל מנת להשפיע, הוא לא יכול.

שאלה: מטריד אותי למה אותיות מסוימות משאירות רושם חזק יותר או שזאת הרגשה לא נכונה?

זה שהשאלה הזאת מאוד מטרידה אותך זה לא כל כך חשוב. העניין הוא שהאותיות הן צורות שדרכן צריך לעבור האור ולהשפיע עלינו כדי שאנחנו נתקרב לבורא. ולכן אנחנו מתקרבים לאותיות ומעוררים את הפעולה שלהן עלינו. הפעולה הגדולה ביותר שעכשיו ראינו יוצאת אצלנו מהאות ב'. כי זאת ברכה.

שאלה: האם נכון להגיד שבעצם העבודה שלי היא לרצות שהוא יתקן, כי הרבה פעמים במצב הזה של הריחוק ושל הפירוד אין רצון ללב לתקן. אז אני צריכה קודם לרצות ואחר כך להרגיש שאני לא יכולה, ואז לפנות אליו ואז לקבל את הברכה. זה נכון?

אני לא עונה לך. את צריכה למצוא את התשובה.

שאלה: העולם נוצר באות ב'. האם זה אומר שאנחנו תמיד צריכים לעשות כל מה שתלוי בנו ולא חשובה התוצאה. כלומר, אנחנו מצפים לתוצאה אבל בכל זאת גם אם זה לא מתגלה זה מצטבר?

יפה אמרת.

שאלה: מה זה אומר שהב' אומרת "אור הברכה שלי הוא בשווה למעלה ולמטה"?

כי על אור הברכה אין שום מחסומים. אין שום מדרגות. כי היא הברכה הזאת מגיעה מהבורא והוא נמצא וממלא את כל המציאות. ולכן הברכה שורה בכל המדרגות.

תלמידה: אז גם בעולם שלנו יש אין סוף ברכה?

כן.

שאלה: אמרת שהעבודה בהתקרבות לחברים צריכה להיות שווה, שוויונית, וברור איך לעבוד עם אלה שהם לא דומים לי. אבל איך אני עובד עם אלה שכן דומים לי בתכונותיהם?

להתקרב עוד יותר ולקרב את כולם לזה.

שאלה: מתקרבים מגלים את האגו בסוף עבודת ההתקרבות ואז יש שני מצבים, אחד, כשאני דרך התפילה מבקש להתחבר בכל זאת עם החברים וקורה שברגע שנשאר האגו שאני פוחד ממנו שנשאר שם למטה שאני נעמד מעליו, הוא בוער ונותן לי יראה שאני מפחד להיות בקבלה ושנאה לחברים. מה הצורה הסופית הנכונה במצב של ההתקרבות לחברים, שהאגו בכל זאת למטה איפשהו בוער ואני עולה מעליו או לחלוטין אני מקבל אהבה לחברים?

אני חושב שזה משהו שצריך להרגיש בלב. כשאנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בלב אחד, אז זאת הצורה הנכונה האמיתית של האגו המתוקן.

שאלה: אם חכמה זה הבורא, אז האם אפשר להגיד שהנברא זה חסדים. ואם כן, אז אפשר להגיד שרק אם יש נברא אז יש בורא?

הבורא זה אור החכמה שמשפיע על הכול. והנברא צריך לתקן אותו באור החסדים כדי לקבל את אור החכמה. וכך אנחנו נתקרב לבורא. לכן מה שחסר לנו זו רק תכונת ההשפעה, שהיא תמלא אותנו.

שאלה: האם אפשר להתקדם לפי תכונת האות ב' בברכה לפי הקו הזה?

בטח שכן.

קריין: "אות א'". קטע 38.

"אות א'

38. עמדה אות א' ולא נכנסה. אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת לפניי, כשאר כל האותיות? אמרה לפניו, ריבון העולם, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת, מה אעשה שם אני? ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו, ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר.

אמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב' נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות, אין בי ייחוד אלא בך, בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם, וכל הייחוד אינו אלא באות א'.

פירוש. כל השאלות של האותיות, הן העלאת מ"ן של האותיות. וכל התשובות, הן ירידת מ"ד. השלמות הגדולה שבאות א', לא תיתכן בה התעוררות של מטה, אלא רק בכוח התעוררות של מעלה בלבד. כמ"ש, נפלה, לא תוסיף, קום בתולת ישראל. שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה.

ולפיכך, הן בהתחלת האצילות של המוחין דג"ר, בעודם בשעשועים בהיכל או"א, שבזה עוסק הזוהר במאמר הזה, והן בגמה"ת, לא תתעורר האות א' בהעלאת מ"ן מלמטה למעלה, כדרך יציאת המוחין דג"ר במשך 6000 שנים, אלא הכול יהיה בהתעוררות של מעלה בלבד, שלא תוסיף קום מעצמה, אלא הקב"ה יקים אותה." כי גמר התיקון מגיע רק מלמעלה, רק מהבורא.

"ושעמדה אות א' ולא נכנסה, אמר לה הקב"ה, אלף, למה אין את נכנסת? מורה, כי הא' לא התעוררה כלל בהעלאת מ"ן, כמו שאר האותיות. עד שאמר לה הקב"ה, כלומר שהקב"ה יקים אותה. ואמר, א', א', פעמיים, להורות על פעמיים אלו:

א. בעת שהיו האותיות בשעשועים,

ב. בגמה"ת, כי אז ג"כ הקב"ה מעצמו יקים אותה.

אמרה לפניו, כי ראיתי, שכל האותיות יצאו מלפניך בלי תועלת. כי הטעם, שלא הרהיבה הא' להעלות מ"ן מעצמה, הוא משום שראתה, שכל האותיות יצאו בלי תועלת. כי התברר, שיש בכל הקומות בחינת זה לעומת זה. לפיכך חשבה, שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה, מה אעשה שם אני, כי ראיתי, שאיני טובה יותר מהן?

ועוד, כי כבר נתת לאות ב' את המתנה הגדולה הזו. ואין ראוי למלך העליון, שיעביר את המתנה, שנתן לעבדו, ולתת אותה לאחר. טעם ב', שלא הרהבתי להעלות מ"ן, הוא משום, שראיתי שכבר קבעת עיקר בניין כל פרצוף במידתה של האות ב', כמ"ש, עולם חסד ייבנה. ע"כ לא היה לי ספק, שיהיה עוד אפשר איזה שינוי בזה, כי אין מדרך המלך להעביר מתנה, שנתן לעבד זה, ולתת אותה לעבד אחר.

ואמר לה הקב"ה, אלף אלף, אע"פ שבאות ב', נברא העולם, את תהיי ראש לכל האותיות.

פירוש. כי הן אמת, שכבר נברא העולם באות ב'. וגם זו אמת, שלא אעביר המתנה שלה לאחר. אמנם לא נברא במידתה, אלא בחינת ו"ק בלי ראש, וא"כ עדיין האותיות חסרות ראש, כי לא יִכְשְׁרו לפרייה ולרבייה זולתו. לכן את תהיי משמשת להמשכת הראש לכל האותיות, המוחין דג"ר, המוחין דפב"פ והולדה.

אין בי ייחוד אלא בך. בך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. כי אין ייחוד שלי מתגלה בעולם אלא במידתך. ועוד נוסף, כי כל עניין השכר, העונש והתשובה, שעליהם יתגלה גמה"ת, לא יהיו אלא בך. כי בחינת הב' קבעתי רק לעיקר הפרצוף, שלא יהיה תלוי כלום במעשה התחתונים. ואפילו אם ירֵעו מעשיהם, לא יגיע מזה שום שינוי במוחין. אמנם המוחין שבך תלויים לגמרי במעשה התחתונים, שאם ירעו מעשיהם, יסתלקו המוחין דג"ר שבך. ואם יחזרו בתשובה, ימשיכו שוב המוחין דג"ר.

ובך יתחילו כל החשבונות, וכל מעשי בני העולם. חשבונות, מורה אם יקלקלו מעשיהם, כמ"ש, אשר עשה אלקים את האדם ישר והֵמה ביקשו חשבונות רבים. כי אז יסתלקו המוחין דג"ר. ומעשי בני העולם, מורה, על העלאת מ"ן ע"י מעשים טובים (מע"ט), כי אז יחזרו וימשיכו המוחין דג"ר. וכל הייחוד אינו אלא באות א'. זה רומז על הייחוד הגדול דגמה"ת, שיהיה ג"כ באות א'."

שאלה: בזמן הקריאה אתה מרגיש את השטיפה של הזוהר ואז בזמן השאלות אתה פתאום כאילו נזרק למקום אחר. איך לעבוד בין שני השלבים האלה?

תנסה, אין לי מה להגיד, אתה צריך למצוא את סגנון ההתקשרות האישי שלך לספר.

שאלה: אמרת שא' היא הראש לכל האותיות ומעשה כל בני האדם. מה הכוח שלה, מאיפה יש לה כוח של כל האותיות?

הוא מסביר לנו ואגיד לך בצורה פשוטה, י' של ה-א' זה הכוח שנמצא למעלה מפרסא ואחר כך פרסא זה באלכסון, ו-ד' שלמטה מפרסא זה צורת ד' שלמטה מפרסא היא סוגרת את הכול. אז יוצא שהאות א' היא קובעת את התיקון של פרסא, גלגלתא ועיניים למעלה מפרסא, אח"פ למטה מפרסא וכך היא כוללת בתוכה את כל התיקונים של השבירה.

תלמיד: הוא אומר "שגם היא אינה טובה מהן, וגם כנגדה יש לעומת. וזהו שאמרה, מה אעשה שם אני, כי ראיתי, שאיני טובה יותר מהן?" העוצמה שלה זה כוח הביטול כלפי האחרות?

עוד נראה, אני לא רוצה להגיד בעצמי כלום. טוב שהאנשים כמה שיכולים יספגו את הטקסט, ייהנו ממנו ויתמלאו ממנו.

שאלה: למה בקטע הזה מקדישים כל כך הרבה תשומת לב ליחסים בין האותיות, כלומר ש-א' משווה את עצמה לאותיות אחרות, שלא הביאה לתוצאה של העלאת המ"ן ואז ב'. מה המשמעות הנסתרת שניתן להפיק מכאן?

בואו לא נחפש משמעות נסתרת, אפשר פשוט לקרוא ולבנות על זה שגם קריאה פשוטה בלי הבנה תשפיע.

שאלה: למה אנחנו לא מרגישים שאנחנו מעלים מ"ן?

כי אנחנו לא מעלים מ"ן.

תלמיד: למה?

כי אנחנו לא מעלים מ"ן. אתה לא מרגיש עליון, אתה לא מרגיש את הרצון שבעליון ואתה לא מרגיש שאתה יכול במשהו לענות על הרצון של העליון. אז איך יכול להיות שאתה מעלה מ"ן?

תלמיד: אז מה זה כל התפילות שאנחנו מעלים לבורא?

אני לא יודע על איזה תפילות אתה מדבר.

תלמיד: תפילות לחיבור, להרגיש אחד את השני.

אם יש באמת רצון אמיתי וחזק, אז אתם מעלים אותו ולאט לאט אתם תגיעו להרגשה. זה יצטרף יחד ואתם תרגישו.

תלמיד: זאת אומרת רק אם יש רצון אמיתי באמת, אז אנחנו נרגיש את זה.

כן ודאי.

שאלה: האם ניתן מהכתוב להסיק מסקנה, שתכונת האות א' זה מלאך המוות, שיהפוך למלאך הקדוש?

כן, אנחנו עוד נקרא ונראה.

שאלה: כשהבורא שולח את האותיות חזרה למקומן, אפילו שלכל אחת מהן יש תכונה ייחודית משלה, אז בזה הוא נותן להן להבין שרק יחד בחיבור ביניהן הן יכולות להיות ראויות?

כן גם זה.

שאלה: אם התפיסה הגשמית שלנו, היא לא ראויה ולא מסוגלת לתפוס את המשמעות הרוחנית של האותיות, אז איך אנחנו יכולים להבין מה כתוב בספר הזוהר?

אנחנו לא יכולים להבין, אבל אנחנו יכולים להרגיש במידת ההשתוות הצורה של הכלים שלנו עם הכלים העליונים, ובמידה הזאת אנחנו מתחילים להרגיש, ומתוך ההרגשה מתחילים להבין - ככה זה עובד.

שאלה: אני מבינה שהאותיות זה התכונות שלי והכוחות שפועלים בתוכי, האם נכון להבין את א' כמצב שאני לא רוצה ולא מבקשת בשביל עצמי שום דבר ולא חושבת שמגיע לי?

אני לא רוצה לחשוב על הדמיונות שלך, אנחנו לומדים מהספר והולכים לפי הספר.

שאלה: הכול יקרה בהתעוררות מלמעלה. השאלה, איך העשירייה יחד יכולה לשכנע, או לגרום להתעוררות מלמעלה לשכנע את העליון?

העשירייה יחד יכולה לעשות הכול, הכול. אין לבורא דבר יותר חשוב מעשירייה, אם עשירייה מתחברת ופונה לבורא, דורשת, בוכה, צועקת, מושכת אותו, הוא לא יכול לעמוד כנגד זה. זה כמו שילד קטן, התינוק, הוא ראש המשפחה, הוא יכול לדרוש הכול מההורים והם לא יכולים לסרב.

תלמיד: אנחנו יכולים לנסות את זה בברכה?

בבקשה בוודאי שכן, בברכה זה עוד יותר טוב.

תלמיד: אבל כשיש חברים שעוד לא רוצים לעשות את זה, איך אני מניע את החברים לעשות את זה?

תשתדלו לשכנע אותם.

תלמיד: תמיד יש טענות שזה דוחה אותנו, זה יותר מידי בשבילינו.

אין יותר מידי בשבילינו. אנחנו צריכים להתקדם בהתאם למה שנפתח לנו, והכול אז יסתדר.

שאלה: העשירייה של רבי שמעון כתבה לנו על כל המצבים וההרגשות שאנחנו צריכים לעבור בעשירייה?

כן, בטח, הרי זו הייתה עשירייה.

קריין: 39. "ועשה הקב"ה אותיות עליונות גדולות, הרומזות על ספירות הבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הרומזות על ספירות המלכות. ומשום זה כתוב ב' ב', בראשית ברא, וכן א' א', אלקים את. שהא' והב' הראשונות, הן אותיות מלמעלה, מבינה. והא' והב' השניות, הן אותיות מלמטה, ממלכות. וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כדי שישפיעו זו בזו.

ביאור הדברים. אותיות עליונות גדולות, הן מבינה, ואותיות תחתונות קטנות, הן בזו"ן. והנה, כשהעליון רוצה להשפיע בתחתון, הוא צריך להתלבש בתחתון. וזה עניין, שתי אותיות ב' של בראשית ברא, ושתי אותיות א' של אלקים את. כי הב' הראשונה היא של העליון, בינה, והב' השנייה היא של התחתון, ז"א, אשר הב' הראשונה התלבשה בו. וכן הא' הראשונה היא מבינה, שהתלבשה בא' השנייה של ז"א, כדי להשפיע אליו.

וכולן הן ביחד מהעולם העליון, מבינה, ומהעולם התחתון, ממלכות. כלומר, ששתי אותיות ב' הן עניין אחד, וכן שתי אותיות א' הן עניין אחד. אלא הראשונות הן מהעולם העליון, בינה, והשניות הן מהעולם התחתון, מלכות. והן אחת, כי מתלבשות זו בזו, כדרך העליון הרוצה להשפיע בתחתון. והב' של העולם העליון התלבשה בב' של העולם התחתון. וכן הא' של העולם העליון התלבשה בא' של העולם התחתון."

ובצורה כזאת יש ביניהן קשר.

בזה סיימנו את "מאמר האותיות". אנחנו עוד נחזור אליו בצורה יותר עמוקה, ריגשית, ואז נוכל להנות ממנו.

שאלה: האם תוכל בבקשה להסביר את המשפט, שהבורא עשה, ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים, ובכלל מהם החשבונות האלה?

הם "ביקשו חשבונות רבים", כלומר הם רוצים להבין בדיוק מה הם עושים. ואת זה אי אפשר לעשות לפי השכל של התחתון, אלא הכול לפי הרגש, והרגש לא מגיע מהשכל אלא מהלב.

תלמיד: אבל הבורא ברא אותנו עם כל החשבונות.

אז תעלה אליו ותגמור איתו את החשבון. אבל אנחנו עוד נבין את זה, נרגיש את זה, לכל אחד יש תיקון אפילו לשכלתנים כמוך.

תלמיד: אבל אומרים שצריך לעשות בירור.

בירור צריכים לעשות בלב. להשתדל לעשות.

תלמיד: מה זה בירור בלב לעומת בירור בשכל?

זה כבר לימוד.

שאלה: אנחנו לומדים כבר כמה ימים על האותיות, אז למה אנחנו צריכים להגיע עכשיו? אמרת שנמשיך ללמוד על הרגש, אבל מה אנחנו צריכים להשיג בזה שלמדנו עכשיו על האותיות? כתוב שאנחנו צריכים לכתוב אותן על לוח ליבנו. מה זה אומר?

כאן יש קצת הסבר איך מורכבת כל אות ואות, אות זה סימן. זאת אומרת עד כמה כותבים אותה מ-י', ו', ד', עד כמה מתחברות הצורות האלה, איך הן מתחברות יחד, מה מסמלת לנו צורת החיבור. בסופו של דבר מה קורה לנו כשאנחנו מתחברים בינינו. כשכל אחד ואחד מבטא את אותיות הלב שלו, אז מה אנחנו מקבלים, איזו תמונה?

תלמיד: אני צריך להגיע לידי הרגשה, להרגיש משהו באותיות האלה?

באותיות האלה יש רצון מתוקן בכוונה על מנת להשפיע ואז בתוכו ישנו אור העליון.

תלמיד: אבל איך אני מקרב את ההרגשה הזאת אליי ללוח ליבי?

דרך התקרבות לחברים.

תלמיד: מה אני צריך לעשות בדיוק?

אתה צריך לאהוב אותם.

תלמיד: לאהוב אותם?

כן.

תלמיד: אמרת שצריך להגיע משנאה לאהבה, אחרת איך אני אוהב אותם, סתם כך?

כן, קדימה לאהבה. ואם אתה עובר תקופות של שנאה לעבור גם אותן קדימה.

תלמיד: זאת אומרת צריך להגיע לכך שנתחיל לשנוא, לאהוב, זה תהליך.

כן, זה תהליך.

תלמיד: כתוצאה מזה אפשר לגלות את האותיות על לוח ליבי?

כן.

שאלה: מה זאת אומרת להיות בלי שום שאלה ספציפית אלא פשוט להקשיב ולשים את ליבנו בטקסט?

אני לא התכוונתי שכך אנחנו נלמד את הטקסטים בחכמת הקבלה, אבל אנחנו צריכים לכוון לכך שהכוח הפנימי שיש בתוך הטקסט ישפיע על הלב של כל אחד ואחד ויעזור לנו להתקרב בלבבות. כי רק את הלב דורש מאיתנו הבורא, שאנחנו נתחבר בלבבות בינינו.

שאלה: כדי להגיע למצב של האות א', עלינו בעשירייה לעבור את כל המצבים של כל האותיות החל מלמטה למעלה?

לא. אנחנו יכולים לעבור אותם בכזה סדר שבו הם צפים, עולים בתוך הלב שלנו ובתוך השכל שלנו. ננסה, נשתדל להרגיש ולהבין אותם. לאט לאט.

שאלה: נאמר מאוד יפה על האות ב' שזו ברכה. האם כאשר האדם מברך את הבורא הוא מרגיש ברכה מהבורא ואז מתגלה אהבה בין הבורא לנברא?

כן. תנסו להרגיש את כל האותיות האלה, להרגיש בלב, ורק בצורה כזאת יהיה לכם מובן על מה מדובר. זה מאוד חשוב שאנחנו רוצים להרגיש את האותיות האלה, לכן כתוב "כתוב על לוח ליבך".

שאלה: כתוב בטקסט שהכול מורה על העלאת מ"ן הודות למעשים טובים. ואחרי זה מוסבר שמושכים מוחין דג"ר וכל זה תלוי רק באות א'. האם זה אומר שכאשר אנחנו עושים כל מה שביכולתנו כדי להתחבר אנחנו מעלים מ"ן?

בטח.

תלמיד: אם אנחנו עושים את זה הלכה למעשה במה האות א' עוזרת לנו?

הא' מסמלת את התעלות הבורא. כי א' זה נקרא אלופו של עולם, שהבורא הוא הכי גדול בעינינו ולכן ממנו אנחנו מתחילים את התיקונים.

שאלה: לגבי האותיות, איך לפתח את הרגש שאתה מדבר עליו?

הרגש יבוא במשך הזמן, אני לא יכול להציע, להמליץ ולהגיד כאן שום דבר. בני אדם שנכנסים לזה, רוצים, קוראים על זה, הם יותר ויותר מרגישים איזה רגש נמצא באותיות. זה כמו שמוסיקאים מסתכלים על תווים, וקוראים, מרגישים את המנגינה, הם יכולים לשיר את המוסיקה. אומנם אין לפניהם כלי נגינה שעליו הם יכולים לנגן, אבל הם בעצמם יכולים לשיר.

אותו דבר כאן, אנחנו לאט לאט מתחילים לנגן בפנים, בתוכנו את האותיות, מילים. אנחנו מתחילים לראות שיש לפנינו לא טקסט אלא מנגינה, שהבורא מנגן על כינור דוד מה שנקרא, על עשר הספירות.

יהיה בסדר, אתם תראו עד כמה אנחנו נגיע לכל הדברים האלה ויחד כולנו ננגן את הניגון העליון.

שאלה: האם ניתן לומר שהאות א' מסמלת שאנחנו צריכים להגיע לתיקון העולם דרך הביטול בפני הבורא?

באופן כללי כל האותיות מדברות על זה.

(סוף השיעור)