שיעור בוקר 25.11.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', עמ' 62, דף ס"ב, הסתכלות פנימית, "עגולים ויושר, כולל עשרה פרקים", אותיות ל"ג – מ"ב

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב', דף ס"ב, עמוד 62 ב"הסתכלות פנימית, כותרת "עגולים ויושר, כולל עשרה פרקים" בפרק ד', אות ל"ג.

1. אות ל"ג

ביאור ד' הבחינות שברצון, ע"פ ד' הבחינות

שבאפשר וקא מכוין.

"ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה," יש כאן עניין פשוט, בעל הסולם רוצה להסביר לנו על ד' בחינות שברצון לקבל. יש לנו בחינת שורש, זה כתר, ואחר כך א', ב', ג', ד', חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שזה כבר רצון לקבל. כתר זה רצון להשפיע, ואיך הוא בונה את הרצון לקבל בארבעה חלקים שרק החלק האחרון הוא הרצון לקבל האמיתי. ובג' הבחינות הקודמות לבחינה ד' הרצון לקבל לא שלם, לא מושלם. הוא רוצה להסביר לנו מה סוג, מה אופי הרצון לקבל בזה שמהכתר יוצא אור ובונה בחינה א' ברצון לקבל, בחינה ב' ברצון לקבל, בחינה ג' ובחינה ד', ולמה הרצון לקבל בבחינה ד' רק הוא הרצון לקבל הגמור. זה מפני שהוא מנותק לגמרי מהכתר. ובבחינות א', ב', ג', עדיין הרצון לקבל איכשהו קשור לרצון להשפיע, לבורא, לכתר, לכן הוא לא נקרא רצון לקבל הסופי, שאפשר לקרוא לזה נברא שמנותק מהשורש שלו, מהבורא.

אתם יודעים שהתורה היא הרבה ספרים, הרבה הסברים, על הבורא, על הנברא ועל כל היחס שביניהם. ואחד הספרים הפופולריים, הידועים בעולם זה התלמוד. תלמוד זה מהמילה לימוד, ללמוד. יש שני ספרי תלמוד, תלמוד ירושלמי, שנכתב בירושלים נגיד, ותלמוד בבלי, שנכתב בבבל. ובשניהם מסבירים לנו את כל העניין של הרוחניות אבל תמיד בצורת דוגמאות מהעולם הזה, ככה שעל רוחניות אנחנו כאילו שם לא קוראים כלום. גם בעל הסולם קרא לספר שלו שאנחנו עכשיו לומדים, "תלמוד עשר הספירות", אבל כבר בצורה יותר מכוונת, שלומדים רוחניות בזה שקוראים אותה כמו שצריך, רוחניות. ואז הוא מסביר לנו בדוגמה כמו שמביא לנו התלמוד הבבלי, מה הן ד' הבחינות שמתגלות ברצון לקבל שכך האור בורא את הרצון.

אז איך הוא עושה את זה?

קריין: שוב, אות ל"ג.

"ובכדי ליתן בזה הסברה מדויקת ורחבה, אבאר לך את זה, עם דברי חז"ל (פסחים כ"ה ע"ב ע"ש) וז"ל, אתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה, אפשר וקא מכוין, לא אפשר וקא מכוין, כולי עלמא לא פליגי דאסור. לא אפשר ולא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאפשר ולא מכוין, ופירש"י ז"ל "אפשר". אפשר לו ליבדל. "וקא מכוין" וקא מכוין להתקרב כדי להנות, כגון ריח של איסור, עיין שם."

זאת אומרת יש עניין, שאדם נמצא ליד משהו שהוא מרגיש שזה נעים וזה מושך אותו, ובמצב שהוא נמצא הוא לא אשם, הוא לא הביא את עצמו לאותו מקום שבו הוא מסתכל על משהו וזה מושך אותו, או מרגיש את הריח ואז הוא מתלהב מאוד, אלא זה נתון.

עכשיו השאלה, במצב כזה כשהוא מגיע ומתגלה לו מצב כזה, נגיד עובר ליד משהו שמאוד נעים לו והוא רוצה את זה, הרצון שלו לאותו דבר זה רצון פסול או לא? אז יש כאן שאלה. הוא לא בחר להיות במצב הזה, לכן הוא לא אשם בזה שהוא עכשיו רוצה. כמו שהוא לא ברא את הרצון שבו, גם לא ברא משהו שעכשיו הוא מריח שזה מאוד טעים, או מסתכל על איזושהי צורה שהיא מאוד נעימה לו, לאגו שלו, הוא בזה כאילו לא אשם. הוא לא עשה את זה על מנת לקבל, זה לא נקרא שזה צריך לנתק אותו מרוחניות.

קריין: אות ל"ד.

2. אות ל"ד

בחי"א היא, לא אפשר ולא קמכוין.

זה מה שאנחנו עכשיו דיברנו.

"הנך מוצא בדבריהם, ד' בחינות, של קבלת הנאה: בחי"א היא "לא אפשר" לו להבדל" זאת אומרת נמצא באיזה מקום, הוא לא בחר להגיע לכאן "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות," ואין לו נטייה להתקרב וליהנות מעצמו. זה רגע שגילה שזה נעים, אבל עדיין אין לו שום החלטה ושום דבר. "שבקבלת הנאה של איסור בדרך כזו, כולי עלמא לא פליגי דשרי," אם אנחנו נדון את האדם במצב שהוא מגלה משהו, שזה מושך אותו, ולפני זה הוא לא ידע שכך זה יקרה, אז הוא לא נמצא במצב של איסור. הוא רק גילה שזה עכשיו מושך אותו, הרצון לקבל שלו מאוד נמשך לזה, "משום דלא חשוב קבלה ורצון, בשעה שאין לו עצה ובחירה שלא יקבל, וגם אין לו תשוקה להתקרב לאיסור, כדי להנות ממנו."

זאת אומרת אם אין לי רצון מוקדם לזה, אם אין לי כוונה להתקרב וליהנות ממשהו, שבא מעצמי, ואני במצב שאני פתאום מגלה את עצמי כלפי איזה דבר שמגיע אלי ומושך אותי לקבל, אני בזה לא אשם וזה לא נחשב כעבירה, אני בזה לא נופל מרוחניות. תשמעו, לאט לאט, אלה דברים שאנחנו אחר כך נגלה בפועל.

זו בחינה א׳ של הרצון לקבל, בחינת חכמה. מתגלה רק כל מה שאנחנו יכולים לקבל, ליהנות, אבל אין לנו אליה עדיין שום תשוקה, רק מגלים שזה קיים.

בחינה ב'.

3. אות ל"ה

בחי"ב היא, אפשר ולא קא מכוין.

"בחי"ב היא "אפשר" לו להבדל, "ולא קא מכוין" להתקרב ולהנות. ובקבלת הנאה של איסור בדרך כזה, פליגי בה אביי ורבא, אביי סבר, אע"פ "שאפשר" דהיינו שיש לו עצה להתרחק ממנו, ולא להנות מהאיסור, מ"מ מותר לו להתקרב ולהנות ממנו, משום "דלא קא מכוין", כלומר, משום שאין לו תשוקה בלבו להתקרב לאיסור, ע"כ אינו חשוב קבלה, אע"פ שמתקרב ונהנה מהאיסור." זאת אומרת יש כאן עניין, יש לך כוונה ליהנות או אין לך כוונה ליהנות. אם אין כוונה ליהנות אז יש אומרים שאתה יכול אפילו להתקרב, זה לא נקרא עבירה, זה לא נקרא על מנת לקבל. זאת אומרת יש כאן הבדל בין כוונה ומעשה. אם יש מעשה ליהנות וכוונה ליהנות, זה אסור. אבל אם ישנה כוונה ללא מעשה או מעשה ללא כוונה, זה כאילו דבר שהוא לא גמור, כי צריך להיות גם רצון וגם כוונה. "ורבא אמר, כיון שאפשר לו, שלא להתקרב ולהנות מהאיסור, ע"כ אסור לו להתקרב ולהנות, אע"פ שאין לו תשוקה להתקרב לאיסור ולהנות." אפילו ללא כוונה אם הוא עושה את זה, כבר יש אומרים שזה אסור, ויש כאלה שאומרים שזה לא אסור כי אין לו כוונה.

אנחנו נמצאים בזה בכל החיים, רק אנחנו לא מודעים איך אנחנו מתייחסים לכל הדברים האלה בחיים. להתקרב, לא להתקרב, התכוונתי, לא התכוונתי, רציתי, לא רציתי וכולי, כל הזמן אנחנו בזה. אנחנו עכשיו נלמד, אנחנו נשכח את זה, אבל אחר כך אנחנו נגלה את זה בפועל בחיים הגשמיים והרוחניים שלנו.

4. אות ל"ו

בחי"ג היא, לא אפשר וקא מכוין

זאת אומרת ההיפך, לא אפשר ומכוון, מה זה?

"בחי"ג היא "לא אפשר וקא מכוין" דהיינו "דלא אפשר" לו, להבדל ולהתרחק מן האיסור שלא יהנה ממנו," נגיד שאני נמצא באיזה מקום, ואין לי ברירה אני לא יכול לברוח משם, ואז אני נמצא בדברים שהם כולם על מנת לקבל, ודברים כאלה שמגדילים לי את הרצון לקבל, "וקא מכוין", הוא שיש לו תשוקה להנות מהאיסור. וקבלת הנאה של איסור באופן כזה, כולי עלמא לא פליגי דאסור," שכל העולם אומר שזה אסור "כי אע"פ שאי אפשר לו, ואין לו שום עצה, להבדל מהאיסור ולא להנות, מ"מ, כיון שיש לו תשוקה בלבו, להנות ולהתקרב, הרי התשוקה הזו, נחשבת לו לקבלת הנאה, מדבר האסור בהנאה, והוא חוטא. ואיכא דאמרי, שגם בזה סבר אביי שמותר, ע"ש."

שגם בזה יש אומרים שמותר, למה? הוא לא יכול לברוח, אז מה אפשר לעשות? אז הוא נהנה. על ההנאה הזו הוא לא אחראי, נמצא שם ונמצא.

ובחינה ד' היא?

אות ל"ז

בחי"ד היא, אפשר וקא מכוין.

"בחי"ד היא "אפשר וקא מכוין", דהיינו, ש"אפשר" לו להבדל ולהתרחק מן האיסור, ולא להנות ממנו, וגם "קא מכוין", שגם יש לו תשוקה להתקרב ולהנות מאיסור וכאן, כולי עלמא לא פליגי דאסור, להיותו קבלת הנאה של האיסור, באופן הגס ביותר, כי חושק להנות, וגם אפשר לו להבדל ואינו עושה כן, לפיכך, הוא גדלות הרצון לקבל בבחינתו הסופית, שהוא אסור לדברי הכל, ואפילו אליבא דאיכא דאמרי אליבא דאביי שהתירו בבחי"ג, מודים כאן שאסור, ע"ש בגמרא."

כאן העניין הוא גלוי. אני נמצא במקום של איסור שזה על מנת לקבל, ואני רוצה להשתמש בזה ואני רוצה להמשיך בזה. ואפילו שאני יכול לצאת מהמצב הזה אני לא יוצא, אלא נהנה, נהנה על מנת לקבל, וזה נקרא אסור, זה נקרא קבלה אמיתית.

אות ל"ח

"והנה מצאנו מתוך דבריהם ז"ל הנ"ל, את הלשון המדויקת, להגדיר בה כל בחינה ובחינה מד' הבחינות של "הרצון לקבל", באופן שיהיה קולע אל השערה, ולא יחטיא את המטרה הרצויה, כי נתנו לנו ד' מדרגות זו למטה מזו," זה מה שיש בהתפתחות הרצון לקבל, שורש, א', ב', ג', ד'. אז חוץ מהשורש הוא מדבר על א', ב', ג', ד', התפתחות הרצון מהבורא, עד שמגיעים לרצון כזה שבטוח הוא רצון לקבל.

"זו למטה מזו, בחטא של איסור הנאה, התלוי ב"רצון לקבל" של החוטא. ובג' מדרגות ראשונות, שהן: לא אפשר ולא קא מכוין," זו בחינה א', "ואפשר ולא קמכוין," שזו בחינה ב', "ולא אפשר וקא מכוין," זו בחינה ג', "אין האיסור הנאה מוסכם לדברי הכל, אלא רק בבחי"ד בלבד. כמבואר."

מפני שרק בבחינה ד' יש לנו גם רצון וגם כוונה. אני רוצה ליהנות ואני מתכוון ליהנות, ואז זה נקרא כלי גמור. מה שאין כן, כל המדרגות הקודמות שם יש או כוונה לא שלמה או רצון לא שלם.

שאלה: אמרת שעל היסוד הזה כל החיים שלנו בנויים. אני גם שם לב שהרצונות מתפתחים באותה הצורה. איך בכלל לנהוג נכון בכל אחד מהשלבים?

תשתדל ללמוד. זה לא פשוט אבל זה מה שאנחנו לומדים, זה נקרא "חכמת הקבלה", איך לקבל את כל המציאות ללא שום הגבלות. זאת חכמה.

תלמיד: בצורה האידיאלית כשהרצון האגואיסטי באדם מתפתח, האם בשלב הראשוני עליו לקשור את זה לבורא ולהעמיד את עצמו נכון, או לחכות?

ודאי שמסוגל, רצוי מלכתחילה.

שאלה: למה אמרת שרק לבחינה ד' יש את הכוונה על מנת לקבל?

כוונה על מנת לקבל יחד עם הרצון לקבל נמצאים רק בבחינה ד', שניהם, גם רצון וגם כוונה.

שאלה: שמעתי ממך עכשיו שיש את השלמות של הרצון ויש גם את השלמות של הכוונה, מהי כוונה מספקת?

מה זה נקרא כוונה? יש רצון ויש כוונה, וכוונה זה בדרך כלל איך אני רוצה להשתמש ברצון. אני יכול להשתמש ברצון בצורה לגמרי הפוכה, אני יכול לאכול לעצמי ויכול לאכול כדי להנות לבעל הבית. לפי הפעולה זו תהיה אותה פעולה שאני ממלא את הרצון, ולפי הכוונה אלו שתי פעולות הפוכות.

אנחנו חיים לפי הכוונה. אנחנו קובעים את הכוונה, אני מדבר על רוחניות, ובמידה שאנחנו יכולים לקיים את הכוונה על מנת להשפיע, אנחנו מפעילים את הרצון לקבל.

תלמיד: האם יש מושג כזה מידת הכוונה?

כן, נכון. כוח ההתנגדות שבכלי הוא שקובע לכלי בכמה רצון הכלי ישתמש. כל הרצון נמצא בצמצום, ולפי הכוונה על מנת להשפיע הכלי פותח את הרצון במידה מסוימת לפי הכוונה, ואז משתמש ברצון לקבל שלו.

שאלה: הבחינות הן קבועות, האם כשאני יכול להתגבר על משהו, אני משתנה מדרגה לדרגה? כאילו מה שאני יכול להתגבר עליו עכשיו, אני לא יכול להתגבר עליו אחר כך, אז אני כאילו שיניתי בחינה?

ודאי. אלא במה אתה עוד משתנה? רק בכוח ההתגברות, שבזה אתה משתמש ברצון לקבל שלך בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כי זה נשמע אבסולוטי כזה "אי אפשר", אבל אם אני אשתנה אז כן אפשר פתאום.

כן, ודאי. אז כבר אין צמצום במידה הזאת, ואתה משתמש בו בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה היא נקודת הבחירה? איך ניתן לקבוע האם אנחנו מסוגלים, אם יש לנו אפשרות לבצע בחירה, או כאשר נעדרת נקודת הבחירה? כי העיקר זאת ההבנה אם קיימת בחירה.

במידת הדביקות ביניכם אתם תתחילו לגלות מתי אתם יכולים להשתמש בקשר ביניכם לעל מנת להשפיע ומתי לא. קודם כל להרגיש את הקשר ביניכם.

שאלה: ענין של התעוררות, האם הוא תלוי בכמות ההשתוקקות למצב, כלומר ההכרה ולעבור את המצב הזה מבחירה?

כן.

שאלה: אם אנחנו חייבים להעלות את מלכות לבינה אז מה ההבדל בין הדעות כאן?

אנחנו עוד לא גמרנו ללמוד את זה. כל שכן על עליית מלכות לבינה, על זה אנחנו כאן לא לומדים. אתה סתם שואל ללא שום הכנה לזה.

שאלה: בעשירייה, האם בכל מצב עלינו לתאר לעצמנו איך האור מתפשט?

כן.

שאלה: לא כל כך מובן לי הרעיון של אפשרות להיבדל. איך אפשר להיבדל בכלל כל עוד אין לבן אדם כוונה?

הוא נותן לך כאן כל מיני אפשרויות בין רצון וכוונה. תבדוק מתי אתה יכול ומתי אתה לא יכול להשתמש בשני הדברים האלו, ואז תראה מתי זה נקרא עבירה ומתי לא.

אם הרצון לקבל שלך פועל למעלה מהבחירה החופשית שלך, אם הכוונה היא למעלה מהבחירה החופשית שלך, אחד משניהם או שניהם, אז אין לך ברירה, אתה אנוס, "אנוס פטור" מה שנקרא. אם גם הרצון לקבל וגם הכוונה הם שניהם נמצאים ברשותך ואתה מתכוון להשתמש בהם כדי ליהנות, זה אסור לגמרי. זה הכול.

כאן אנחנו רק מדברים על הדברים האלה כדי קצת לאתר אותם שהם נמצאים בנו. אחר כך, לא היום ולא מחר, אנחנו נגלה את זה בפועל ואז נעבוד עם זה.

שאלה: האם אני מבין נכון שכאשר ניתן לעשות ברצון לקבל שימוש בעל מנת להשפיע אז הצמצום מתבטל?

כן, נכון.

שאלה: כאשר בגשמיות אנחנו אומרים, על כל מעשיך הטובים אתה תקבל מהבורא, זה אומר שהאדם קיבל מסך ואור חוזר והוא יקבל שכר שהוא אור פנימי?

כן, אבל בתנאי, מה זה נקרא שאנחנו עושים מעשים טובים? מעשים טובים זה נקרא שאדם לא עושה את זה לשם פנייה לעצמו. אתה ראית אנשים כאלו? נראה לי שלא.

שאלה: מה הוא האסור ובאיזו רמה האסור מתקיים?

בכל דבר שאתה מרגיש שאתה עושה את זה לעצמך, אלא רק על מנת להשפיע לזולת. ואם אתה נהנה מזה שאתה משפיע לזולת, זה מותר. אתה צריך בשביל זה לעשות צמצום והשפעה לזולת, זה נקרא "אור חוזר", ואז אם אתה נהנה מזה, זה בסדר, הנאה כזאת היא מותרת. כל היתר לא.

שאלה: למה מלכות נחשבת לאפשר, אבל זעיר אנפין לא נחשב לאפשר?

מדובר שם ברצון, וכאן זה בכוונה.

שאלה: למה יש כזה הבדל בין משהו שמותר למשהו שאי אפשר?

מפני שזה הבדל בין שני עולמות, זה או ברצון או בכוונה. הכוונה כאן קובעת יותר מהרצון. רצון יכול להיות יותר או פחות סך הכול, אבל כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע היא עושה את ההבדל בין שני עולמות.

שאלה: מה זה נקרא לא יכול לברוח? הוא לא יכול אחרי שקיבל מצב מלמעלה לעצור קבלת תענוג?

הוא לא יכול לברוח מתענוג שנמצא או התגלה בו.

שאלה: אם יש לנו נתונים ברורים, עדיין ההתפלגות בין הדעות של אביי ורבא ברור שזה נמצא בתוך האדם, מה זה מבטא? אין שם הסכמה באמצע, בקצוות ברור לנו בחינה א' ובחינה ד', מה זה אומר מבחינתנו שאין שם הסכמה ביניהם?

אנחנו צריכים ללמוד את זה בינתיים כמו נתונים. אתה רוצה בעצם לשאול כך "איפה יש בי אביי ואיפה יש בי רבא, שאני מתוך ההסתכלות הזאת של אחד או של השני, בודק את המציאות?" זו בעצם השאלה. אני עכשיו לא הולך על זה. יש כאן הרבה דברים שאפשר עוד לדון, למה אחד חושב כך והשני חושב כך. הם באים משני קווים, ולמה קו אחד חושב כך והשני אחרת, כי בעצם שניהם צודקים. לא יכול להיות שהחכמים האלה הם היו שמישהו אחד צודק ומישהו אחד לא צודק, אלא יש כאן עניין ששניהם צודקים, למה יכול להיות דבר כזה שהפוך זה מזה וצודק? זו עוד שאלה. יש כאן הרבה שאלות, אבל לא ניכנס לזה, אנחנו עדיין קטנים.

שאלה: אנחנו מדברים על אותן צורות מילוי שאנחנו מגלים כחלק מהתיקון, או שזה משהו אחר?

הכול מדובר על רצון לקבל שעכשיו מכין את עצמו למתי הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע.

שאלה: מה המשמעות של להשתמש ברצון לקבל בעבודה שלנו?

שאני משתמש בכול הכוח שלי, זה מה שיש לי. חוץ מרצון לקבל אין לי כלום, מה שאני יכול זה רק לקבל בעל מנת להשפיע. וכשאני מקבל בעל מנת להשפיע, זה נקרא הנתינה שלי. אני לא יכול לתת, אין לי מה לתת. רצון לקבל הוא רצון לקבל, הוא לא יכול לתת, הוא לא בורא הוא נברא. רק מה שאני, זה כמו שנמצאים לפני בעל הבית, יכולים לקבל ממנו כדי להשפיע.

לכן אנחנו צריכים בקבוצה להשתדל לגלות את הבורא, כדי בכוח הבורא להתחיל להשפיע זה לזה בתוך הקבוצה. מתוך זה אנחנו מרכיבים את הקבוצה בצורה השלמה שפועלת בהשפעה. אין לי אחרת להשפיע משהו לחברים. רק אם אני אתקשר עם הבורא ואקבל ממנו כוחות, ואעביר את הכוחות האלה בחזרה בשבילו ובחזרה בשבילם ודרכם גם בשבילו, אם אני אדע איך לעשות את המנגנון הזה נכון, בזה יהיה לי כלי רוחני, ובזה אני וקבוצה ובורא מתחברים יחד.

אנחנו נגיע, עוד מעט זה יראה לכם מאוד מאוד למציאות האמיתית.

שאלה: מאיפה יש לנברא כוח להתנגד לשפע של עליון?

רק מתוך זה שהוא נמצא בקבוצה ונמצא בקשר עם הבורא, אז הוא מתחיל לרכוש כוח הצמצום, זה לא מסך זה צמצום, שהוא לא רוצה לקבל לעצמו. כי אחרת הוא מרגיש שהוא נזרק מהקבוצה ונזרק מכול הקשר עם הבורא.

קריין: אנחנו באות ל"ט.

אות ל"ט

"ואנו רואים, שחז"ל הרכיבו ב' דברים זה בזה, שהם דבר "האפשרות" להבדל ולא לקבל ההנאה ודבר "ההשתוקקות" והמשכת לבו לרצות אותה ההנאה, שמצירוף שתים אלו, יצאו להם ארבע הבחינות. ועתה נקבל הדברים האלו, ונדעם לעניננו בעולמות העליונים, שהם השורשים, לכל מיני הרצונות שישנם במציאות, ומתחתון ילמד העליון."

אות מ'

כשנתגלה הרצון לקבל במלכות דכתר,

יצאה מכתר ונעשתה לבחי"א.

"והנה בחי"א שנקראת חכמה, וגם חיה יש להבחין בה ב' הבחנות (כנ"ל הסת"פ ח"ב אות כ"ז). הבחן א', הוא החומר הראשון שלה, וכבר ידעת (עי' היטב לעיל הסת"פ ח"ב אות כ"ג ד"ה ועתה), שהוא בחינת מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דכתר, שקיבלה את צורת הרצון לקבל, שבחידוש הצורה הזאת, קיבלה מלכות דכתר שם חדש, שהוא בחי"א. וכבר ידעת, שבשעה שהרוחני קונה לו צורה חדשה היא נבדלת לשליטה בפ"ע, כן המלכות דכתר, שהיא הרצון להשפיע שישנו במאציל, כשנולד בו כביכול הרצון להאציל, הרי ודאי, שאינו צריך לכלי מעשה ח"ו אלא הרצון שלו תיכף יצא אל הפועל, דהיינו, שקיבלה הצורה של "הרצון לקבל" שהוא חומר ראשון של הנאצל כנ"ל, והוא הנקרא בחינה א'."

כך מרצון להשפיע, על ידי ד' בחינות שישנן גם ברצון להשפיע של הכתר, יוצאת לנו מלכות דכתר שהיא כבר הופכת להיות לרצון לקבל הראשון, החומר הראשון שיש במציאות שהוא הרצון לקבל.

אות מ"א

יציאת המלכות דכתר לבחי"א, דומה כמדליק

נר מנר, שאין הראשון חסר.

"וזכור כאן, שאין העדר ברוחני, ומה שנאמר, שמלכות דכתר קבלה צורה דבחי"א, אין הכונה שמלכות דכתר, ח"ו נעדרה ונחסרה מהכתר, אלא שהמלכות דכתר נשארה במעלתה הא' בלי שינוי, שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר ואותה המלכות דכתר שקבלה את בחינה א', לא חסרה בזה כלום מהכתר, אלא רק, שנוספה בחינה חדשה, כלומר, מלכות דכתר נשארה במקומה על כל שלימותה ומעלתה כמקודם, אלא, שנוספה עוד בחינה של מלכות דכתר, דהיינו, בחינת המלכות שקיבלה את בחי"א ונעשתה לחומר ראשון בספירת החכמה, וזכור זה לכל ההמשך ולא תתבלבל."

בחינת שורש מה שיש לנו בד' בחינות דאור ישר, אז מלכות דבחינת שורש היא מתחלקת כאילו לשניים. חלק ממנה משרת את ספירות שורש, א', ב', ג', מה שיש בכתר, זאת אומרת משרת את הכתר עצמו, ויש לה עוד מה שנולד ממנו שזה כבר מה ששייך לבחינות הבאות אחרי בחינת הכתר הכללית הזו, שזה כביכול החצי השני של המלכות דכתר.

שאלה: מלכות של כתר היא לא אפשר וקא מכוון?

למלכות דכתר אין לה עדיין לא זה ולא זה, לא רצון לקבל ולא כוונה.

שאלה: מהו החומר הראשוני של חכמה?

זה בדיוק מה שמגיע לחכמה מהרצון להשפיע של הכתר. תיכף אנחנו נלמד, זה בעוד כמה משפטים.

קריין: אות מ"ב.

אות מ"ב

אחר שהחומר הא' קבל האור, נגלה הכלי

של חכמה עצמה.

"הבחן ב', הוא החומר של הכלי ההוא אחר שקיבל האור שלו, כי אז נשלם הכלי ונקרא "חכמה", כלומר, כי בטרם שקיבלה את האור שלה נקראת על שם הבחינה שלה לבד, דהיינו בחי"א, ואינה עדיין בחי' כלי חכמה, אלא מלכות דכתר. ואפשר לדמות זה, כמו עובר במעי אמו, שאינו עולה בשמו, בטרם שנולד וקיבל אור וחיות השייכים לו. כן החומר הראשון, בטרם שקיבל האור שלו, אינו עולה עוד בשם חכמה, אלא נכלל עוד במלכות דכתר, אלא אח"כ, כשהחומר המשיך האור שלו שנקרא "חיה", אז קונה הכלי את שמו המיוחד לו, דהיינו "חכמה" (עיין היטב לעיל אות כ"ז ד"ה ועתה). וב' הבחנות אלו, יש להבין בכל ספירה וספירה, שהן: הכלי בטרם שקבל האור, שנבחן עוד על השם העליון. והכלי אחר שקיבל את האור, כי אז הוא נחשב בבחינתו עצמו."

(סוף השיעור)